Tag Archives: דאעש

איחוואן

שורשי צמיחתו של האסלאם הקיצוני-חלק 1

בשנים האחרונות נשמעים דברי בלע מסולפים על ידי בכירים בממשלות אירופה וארצות הברית אודות הקשר בין הסכסוך הישראלי-פלסטיני להקמת אירגון המדינה האסלאמית, מה שאנו מכירים בשם דאעש.

הבעייה היא, שרבים מקובעי המדיניות, הפוליטיקאים והפעילים הפוליטיים בארצות הברית ובאירופה לא קראו מספיק היסטוריה. לו היו קוראים היסטוריה, היו מבינים שהתייצבות ישראל לשולחן המשא ומתן עם הפלסטינים לא תפתור את הבעייה שקוראים לה המערב מול האסלאם. בדיוק כמו שוויתורים והגעה להסכם עם הפלסטינים לא יפתרו את בעיית האבולה. הסכסוך של המערב מול האסלאם בעידן המודרני לא החל עם הקמתה של מדינת ישראל או עם ראשית הציונות. ראשית הסכסוך הנוכחי הייתה עוד בימי האימפריה העותמאנית, האימפריה המוסלמית האחרונה בהיסטוריה.

כשמתארים את ההיסטוריה של המזרח התיכון, ואומרים "העידן המודרני", מתכוונים להחל משנת 1799, עת פלש נפוליאון קיסר צרפת למצרים, מה שהיווה את נקודת המגע הראשונה בין המערב ככובש לאסלאם כנכבש. הפער בין האסלאם למערב בא לידי ביטוי עת נפוליאון כתב את האיגרת שלו שתורגמה לערבית, ובה הופיעו מונחים אירופים שהערבים לא הבינו אותם כלל ועיקר: כשדיבר נפוליאון על חירות שהצרפתים הביאו לערביי מצרים, הוא השתמש במונח "חורייה". הכוונה במונח זה בערבית של אז, ולא של ימינו, הייתה לשחרור עבדים מבעליהם. הוא השתמש גם במילה "וטן" כשרצה להגיד "מולדת", אך בערבית משמעות המילה אז, לא כמו היום, הייתה כפר הולדתו של אדם מסוים.

באותם ימים, ראשית המאה ה-19, האימפריה העותמאנית הייתה בשקיעתה: הסולטאנים לא היו חזקים דיים, ומי ששלט באימפריה היו מושלים מקומיים. האימפריה פיגרה אחרי המערב בפערים הולכים וגדלים לטובת המערב, מבחינה מדעית, טכנולוגית, תרבותית ומבחינת סניטציה ותשתיות. ברחבי האימפריה העותמאנית עלתה השאלה: מה עושים עם הפער מול המערב? איך מצמצמים אותו? גם מבחינה כלכלית וביטחונית המצב היה בכי רע: העותמאנים שקעו בחובות ענק, עקב הפסדיהם במלחמות השונות, למעצמות המערב שהילוו לאימפריה כסף. מבחינה ביטחונית, כאמור, האימפריה נחלה תבוסות אחרי תבוסות בייחוד מול רוסיה וכן מול האימפריה האוסטרית ומול אנגליה. באירופה החלו לאחר המהפיכה הצרפתית לקום תנועות לאומיות-חילוניות, שאיימו על הסדר הדתי הישן, גם זה הנוצרי באירופה, וגם זה המוסלמי באימפריה העותמאנית.

הוגי דיעות ואנשי מעשה באימפריה העותמאנית מצאו, לשיטתם, שני פתרונות מנוגדים כדי לפתור את שאלת ההתמודדות עם המערב.
הדרך הראשונה: אימוץ שיטות מערביות בתחומי הצבא, החינוך, המשפט והכלכלה וחשיפה של נתיני האימפריה העותמאנית למערב. כלומר, אם אנחנו לא יכולים להילחם בהם, נצטרף אליהם. הדרך הראשונה קראה, פשוטו כמשמעו, להתאים את האימפריה למערב. כך, לשיטתם, היא תשרוד.
הדרך השנייה הופיעה, באורח אבסורדי, כתוצאה ממימוש הדרך הראשונה. היו שני סולטאנים שהכריזו על רפורמות, ועוררו מאבק באימפריה בין שמרנים (ריאקציונרים) לרפורמיסטים: סלים השלישי, ששלט משנת 1789 עד שנת 1807, הכריז על "משטר חדש" בתחומי החינוך, המינהל והצבא ועורר את זעם תומכי הסדר הישן בראשות חיל הרגלים העותמאני-היניצ'רים ואז הודח ונרצח על ידם ועל ידי הסולטאן הריאקציונר שהחליף אותו, בן דודו מוסטפא הרביעי, והסולטאן שהחליף את מוסטפא לאחר מרד של רפורמיסטים, מחמוד השני. דרכם החדשה גרמה להבאת השכלה בנוסח מערבי לאימפריה העותמאנית, ולמתן אישור לסטודנטים עותמאנים את האימפריה לצאת ולהשכיל במוסדות ההשכלה הגבוהה של המערב. ההשכלה הביאה לעלייתם של הוגי דיעות שדווקא תמכו בשמרנות יתר, וממנה נולד האסלאם הקיצוני. הוגי הדיעות הללו טענו כי הסיבה לחולשה העותמאנית והמוסלמית היא דווקא ההתנערות מהאסלאם והניסיון לחקות את המערב. הם טענו שמאז מות הנביא מוחמד וסיום תקופת ארבעת הח'ליפים ששלטו לאחריו באומה המוסלמית, שקראו להם ה"ישרים" או בערבית "ראשידון", חלה ירידה הדרגתית באסלאם הטהור של מוחמד והראשידון, כשאינטלקטואלים ערבים אף הגדילו וטענו כי כניסה של יסודות לא ערביים, כמו הפרסים והתורכים, לאסלאם, זיהמה אותו והפכה אותו למגונה וחילוני יותר. הפיתרון שהציעו כלל הוגי הדיעות, שזוהי הדרך השנייה, הוא חזרה לאסלאם, חזרה בתשובה, מלחמה בכל דבר מערבי והתנערות מכל דבר וחידוש בלתי רצוי שאינו מוסלמי. כך, באמצע המאה ה-19, נולד האסלאם הקיצוני, בעייה שממשיכה ומחמירה עד לימינו.
לכן: המאבק בין האסלאם למערב, בין ריאקציה לבין קידמה, בין הישן לבין המודרני, בין דת לבין לאומיות, הוא שהוליד ומחייה עד לימינו את האסלאם הקיצוני. לא הציונות, לא הסכסוך עם הפלסטינים ולא קיום ההתנחלויות הן שמזינות את האסלאם הקיצוני.

המערב, מצידו, שאל את השאלה ההפוכה, שקראו לה "השאלה המזרחית": איך להתמודד עם הנטל, שהוא האימפריה העותמאנית, שכונתה "האיש החולה על הבוספורוס"? להמשיך לקיים אותה באורח מלאכותי באמצעות הלוואות כספיות והגנה צבאית, או שמא לתת לה להתפרק מעצמה או אפילו לפלוש אליה צבאית, לחסל אותה ולחלק את השלל בין המדינות הנוצריות המנצחות. את איסטנבול, כך טענו, ניתן להחזיר להיות יוונית. הרי זו קוסטנטינופול, מרכז הנצרות האורתודוכסית היוונית ובירתה של האימפריה הביזנטית היוונית לשעבר.

שתי השאלות שנשאלו, בשני צדדי המתרס, הן שהולידו במאה ה-19 את הסיכסוך המודרני בין האסלאם למערב. שוב, למדינת ישראל אין ולו שמץ של קשר לכך.
עוד דבר שמעלה תמיהה בהתבטאות קרי, הוא הסתירה לדברי הבוס שלו, ברק אובמה. אובמה טוען שוב ושוב שאירגון "דאעש" הוא לא מוסלמי. מצד שני, מזכיר המדינה של אובמה טוען דווקא שיש בעייה עם האסלאם הקיצוני, וש"דאעש" הוא חלק ממנה- טענה מאוד נכונה. מצד שני, הפיתרון שלו הזוי ומגוחך: הוא חושב, בטעות, שפיתרון הסכסוך הישראלי פלסטיני יפתור את הסכסוך בין המערב לאסלאם. טעות בידו. האסלאם שונא את המערב מעצם מהותו וקיומו: היותו מזוהה עם נצרות, חילוניות, קידמה, פריצות וכל מה שנחשב ככפירה באסלאם הדתי. מדובר, כמו שאמר סמואל הנטינגטון, בהתנגשות בין תרבויות.

גם הדרך השנייה, של החזרה לדת ולמקורות, יצרה דרך שלישית, שמקבילה לראשונה, באורח אבסורדי. הטענה של הוגי דעות ערביים שיש לטהר את היסוד התורכי מהאסלאם הובילה ליצירת הלאומיות הערבית בקרב הערבים, מחד, ומאידך ליצירת הלאומיות התורכית בקרב אלה שמוצאם היה תורכי. גם הלאומיות הערבית וגם הלאומיות התורכית, בדומה לתנועות הלאומיות שקמו באירופה- נשאו ציביון חילוני מובהק.

בחודש מרץ 1924 אירע אירוע משמעותי בתולדות האסלאם הקיצוני, אירוע מפתח: הפרלמנט החילוני של הרפובליקה התורכית החדשה החליט לבטל את הח'ליפות המוסלמית ואת תפקיד הח'ליף. ארבע שנים אחר כך, בשנת 1928, הקים מורה מצרי דתי בשם חסן אל-בנא את תנועת "האחים המוסלמים" (תמונתו וסמל התנועה מופיעים כאן), בטענה כי יש להשיב את הח'ליפות המוסלמית. ומכאן הכל מתחיל.

המשך יבוא!

ההונים

מבוא לצמיחתו של האסלאם הקיצוני

שלום לכל קוראי וקוראות המדור. קודם כל. אני רוצה להביע שאת נפש מכל הדיבורים אודות הקשר בין הסכסוך הישראלי-פלסטיני להקמת אירגון המדינה האסלאמית, מה שאנו מכירים בשם דאעש.

הבעייה היא, שרבים מקובעי המדיניות, הפוליטיקאים והפעילים הפוליטיים בארצות הברית ובאירופה לא קראו מספיק היסטוריה. לו היו קוראים היסטוריה, היו מבינים שהתייצבות ישראל לשולחן המשא ומתן עם הפלסטינים לא תפתור את הבעייה שקוראים לה המערב מול האסלאם. בדיוק כמו שוויתורים והגעה להסכם עם הפלסטינים לא יפתרו את בעיית האבולה. הסכסוך של המערב מול האסלאם בעידן המודרני לא החל עם הקמתה של מדינת ישראל או עם ראשית הציונות. ראשית הסכסוך הנוכחי הייתה עוד בימי האימפריה העותמאנית, האימפריה המוסלמית האחרונה בהיסטוריה.

כשמתארים את ההיסטוריה של המזרח התיכון, ואומרים "העידן המודרני", מתכוונים להחל משנת 1799, עת פלש נפוליאון קיסר צרפת למצרים, מה שהיווה את נקודת המגע הראשונה בין המערב ככובש לאסלאם כנכבש. הפער בין האסלאם למערב בא לידי ביטוי עת נפוליאון כתב את האיגרת שלו שתורגמה לערבית, ובה הופיעו מונחים אירופים שהערבים לא הבינו אותם כלל ועיקר: כשדיבר נפוליאון על חירות שהצרפתים הביאו לערביי מצרים, הוא השתמש במונח "חורייה". הכוונה במונח זה בערבית של אז, ולא של ימינו, הייתה לשחרור עבדים מבעליהם. הוא השתמש גם במילה "וטן" כשרצה להגיד "מולדת", אך בערבית משמעות המילה אז, לא כמו היום, הייתה כפר הולדתו של אדם מסוים.

באותם ימים, ראשית המאה ה-19, האימפריה העותמאנית הייתה בשקיעתה: הסולטאנים לא היו חזקים דיים, ומי ששלט באימפריה היו מושלים מקומיים. האימפריה פיגרה אחרי המערב בפערים הולכים וגדלים לטובת המערב, מבחינה מדעית, טכנולוגית, תרבותית ומבחינת סניטציה ותשתיות. ברחבי האימפריה העותמאנית עלתה השאלה: מה עושים עם הפער מול המערב? איך מצמצמים אותו? גם מבחינה כלכלית וביטחונית המצב היה בכי רע: העותמאנים שקעו בחובות ענק, עקב הפסדיהם במלחמות השונות, למעצמות המערב שהילוו לאימפריה כסף. מבחינה ביטחונית, כאמור, האימפריה נחלה תבוסות אחרי תבוסות בייחוד מול רוסיה וכן מול האימפריה האוסטרית ומול אנגליה. באירופה החלו לאחר המהפיכה הצרפתית לקום תנועות לאומיות-חילוניות, שאיימו על הסדר הדתי הישן, גם זה הנוצרי באירופה, וגם זה המוסלמי באימפריה העותמאנית.

הוגי דיעות ואנשי מעשה באימפריה העותמאנית מצאו, לשיטתם, שני פתרונות מנוגדים כדי לפתור את שאלת ההתמודדות עם המערב.
הדרך הראשונה: אימוץ שיטות מערביות בתחומי הצבא, החינוך, המשפט והכלכלה וחשיפה של נתיני האימפריה העותמאנית למערב. כלומר, אם אנחנו לא יכולים להילחם בהם, נצטרף אליהם. הדרך הראשונה קראה, פשוטו כמשמעו, להתאים את האימפריה למערב. כך, לשיטתם, היא תשרוד.
הדרך השנייה הופיעה, באורח אבסורדי, כתוצאה ממימוש הדרך הראשונה. היו שני סולטאנים שהכריזו על רפורמות, ועוררו מאבק באימפריה בין שמרנים (ריאקציונרים) לרפורמיסטים: סלים השלישי, ששלט משנת 1789 עד שנת 1807, הכריז על "משטר חדש" בתחומי החינוך, המינהל והצבא ועורר את זעם תומכי הסדר הישן בראשות חיל הרגלים העותמאני-היניצ'רים ואז הודח ונרצח על ידם ועל ידי הסולטאן הריאקציונר שהחליף אותו, בן דודו מוסטפא הרביעי, והסולטאן שהחליף את מוסטפא לאחר מרד של רפורמיסטים, מחמוד השני. דרכם החדשה גרמה להבאת השכלה בנוסח מערבי לאימפריה העותמאנית, ולמתן אישור לסטודנטים עותמאנים את האימפריה לצאת ולהשכיל במוסדות ההשכלה הגבוהה של המערב. ההשכלה הביאה לעלייתם של הוגי דיעות שדווקא תמכו בשמרנות יתר, וממנה נולד האסלאם הקיצוני. הוגי הדיעות הללו טענו כי הסיבה לחולשה העותמאנית והמוסלמית היא דווקא ההתנערות מהאסלאם והניסיון לחקות את המערב. הם טענו שמאז מות הנביא מוחמד וסיום תקופת ארבעת הח'ליפים ששלטו לאחריו באומה המוסלמית, שקראו להם ה"ישרים" או בערבית "ראשידון", חלה ירידה הדרגתית באסלאם הטהור של מוחמד והראשידון, כשאינטלקטואלים ערבים אף הגדילו וטענו כי כניסה של יסודות לא ערביים, כמו הפרסים והתורכים, לאסלאם, זיהמה אותו והפכה אותו למגונה וחילוני יותר. הפיתרון שהציעו כלל הוגי הדיעות, שזוהי הדרך השנייה, הוא חזרה לאסלאם, חזרה בתשובה, מלחמה בכל דבר מערבי והתנערות מכל דבר וחידוש בלתי רצוי שאינו מוסלמי. כך, באמצע המאה ה-19, נולד האסלאם הקיצוני, בעייה שממשיכה ומחמירה עד לימינו.
לכן: המאבק בין האסלאם למערב, בין ריאקציה לבין קידמה, בין הישן לבין המודרני, בין דת לבין לאומיות, הוא שהוליד ומחייה עד לימינו את האסלאם הקיצוני. לא הציונות, לא הסכסוך עם הפלסטינים ולא קיום ההתנחלויות הן שמזינות את האסלאם הקיצוני.

המערב, מצידו, שאל את השאלה ההפוכה, שקראו לה "השאלה המזרחית": איך להתמודד עם הנטל, שהוא האימפריה העותמאנית, שכונתה "האיש החולה על הבוספורוס"? להמשיך לקיים אותה באורח מלאכותי באמצעות הלוואות כספיות והגנה צבאית, או שמא לתת לה להתפרק מעצמה או אפילו לפלוש אליה צבאית, לחסל אותה ולחלק את השלל בין המדינות הנוצריות המנצחות. את איסטנבול, כך טענו, ניתן להחזיר להיות יוונית. הרי זו קוסטנטינופול, מרכז הנצרות האורתודוכסית היוונית ובירתה של האימפריה הביזנטית היוונית לשעבר.

שתי השאלות שנשאלו, בשני צדדי המתרס, הן שהולידו במאה ה-19 את הסיכסוך המודרני בין האסלאם למערב. שוב, למדינת ישראל אין ולו שמץ של קשר לכך.
עוד דבר שמעלה תמיהה בהתבטאות קרי, הוא הסתירה לדברי הבוס שלו, ברק אובמה. אובמה טוען שוב ושוב שאירגון "דאעש" הוא לא מוסלמי. מצד שני, מזכיר המדינה של אובמה טוען דווקא שיש בעייה עם האסלאם הקיצוני, וש"דאעש" הוא חלק ממנה- טענה מאוד נכונה. מצד שני, הפיתרון שלו הזוי ומגוחך: הוא חושב, בטעות, שפיתרון הסכסוך הישראלי פלסטיני יפתור את הסכסוך בין המערב לאסלאם. טעות בידו. האסלאם שונא את המערב מעצם מהותו וקיומו: היותו מזוהה עם נצרות, חילוניות, קידמה, פריצות וכל מה שנחשב ככפירה באסלאם הדתי. מדובר, כמו שאמר סמואל הנטינגטון, בהתנגשות בין תרבויות.

גם הדרך השנייה, של החזרה לדת ולמקורות, יצרה דרך שלישית, שמקבילה לראשונה, באורח אבסורדי. הטענה של הוגי דעות ערביים שיש לטהר את היסוד התורכי מהאסלאם הובילה ליצירת הלאומיות הערבית בקרב הערבים, מחד, ומאידך ליצירת הלאומיות התורכית בקרב אלה שמוצאם היה תורכי. גם הלאומיות הערבית וגם הלאומיות התורכית, בדומה לתנועות הלאומיות שקמו באירופה- נשאו ציביון חילוני מובהק.

חומייני

המרוויחה הגדולה מהפיגועים בצרפת: איראן

"הם התפכחו. הם עכשיו הבינו. הם הבינו שלתת למוסלמים להיכנס בהמוניהם ולעשות מה שהם רוצים, לתת להם להסתובב בגבולות פתוחים ולתת להם להמשיך להסית תחת תירוץ של חופש הביטוי, זו טעות. הם הבינו שלהפוך את ישראל לאשם ולהחרים מוצרים ישראלים זו טעות. עכשיו הם ילמדו את הלקח. עכשיו הם יירדו מישראל" עכשיו כבר אין להם אשליות לגבי מוסלמים.

מאז הפיגועים של אתמול בלילה בצרפת, אני שומע שוב ושוב את האשליה הזאת לפיה צרפת והאיחוד האירופי יבינו מי ה"רע" בסיפור הזה, כלומר הטרור האסלאמי הקיצוני הסוני, והאסלאם הקיצוני הפנאטי הסוני, שדאע"ש מייצג אותו. הבעיה היא שאירופה לא התפכחה משום אשליה. מי שנמצא עכשיו בתוך אשליה הם חלק מהישראלים, שחושבים שעכשיו אירופה תעמוד לימין ישראל מול הטרור האיראני והפלסטיני אחרי שהיא "למדה את הלקח" מהידיים של מוסלמים קיצוניים סונים. עכשיו בתפקיד הרעים נמצאים המוסלמים הקיצוניים הסונים. הבעיה היא שאירופה לא התפכחה בכלל. כי לפיגועים האלה יש מרוויחה אחת ויחידה: איראן.

ומדוע איראן מרוויחה?
כי אירופה והעולם המערבי בכללותו לא מסכימים להכליל. בעיניהם, המלחמה היא רק נגד אירגון טרור ספציפי שקוראים לו דאע"ש. זאת אומרת שבעיני אירופה, איראן היא לא מדינת טרור. להיפך, איראן השיעי היא קורבן הטרור הסוני, והדוגמה הטובה ביותר היא הפיגוע שערכו אנשי דאע"ש יום לפני הפיגועים בצרפת, כנגד שיעים בפרבר הדרומי של ביירות, הדאחייה, המעוז בה' הידיעה של החיזבאללה. גם בעקבות ההסכם עם איראן, וגם בהיותם של השיעים במזרח התיכון קורבנות עיקריים של דאע"ש ושל האסלאם הקיצוני הסוני, החיזבאללה ואיראן הם כעת בעיניה של אירופה ה"טובים". וגורמים כמו חיזבאללה ושאר נתמכיה של איראן באיזור, ביניהם אירגונים פלסטיניים כמו ג'יהאד אסלאמי וחמאס, מנסים בדרכים שונות ומשונות לשכנע את אירופה כי ישראל ודאע"ש נמצאים בצד של הרעים, בצד של הטרוריסטים, ואילו איראן וחיזבאללה, וגם החמאס והג'יהאד האסלאמי, הם בצד של ה"טובים", אלה שנלחמים בטרור. והאירופים? כרגיל, הם מאמינים להם. אז מי שחשב שהלחץ על ישראל לעשות ויתורים ונסיגות, שאיראן תהיה המרוויחה הגדולה מהם באמצעות שלוחותיה בסוריה ובשטחים, יירד- טועה. שימו לב, שכשאירופה רצתה לסמן מוצרים הם כללו גם את רמת הגולן כשטח כבוש ומוחרם. מה זאת אומרת? את אירופה לא מעניין שסוריה לא קיימת כמעט. לא מעניין אותם שגבול סוריה-רמת הגולן הוא איזור קרבות שמסכן בטווח הארוך את ישראל. מבחינת העולם המערבי, ישראל צריכה לרדת מהגולן, ועכשיו, ולמסור אותו לסוריה הריבונית, כלומר למשטרו של אסד, ואם יש שם קרבות ומשטר אסד חלש, אז שבגולן יישבו אנשי החיזבאללה, שעכשיו הם ה"טובים". איראן וחיזבאללה הן בעיה? לא, הן בעיה רק של ישראל, שמדכאת את הפלסטינים, לשיטתם.

ההטעיה הגדולה ביותר של איראן והחיזבאללה כלפי המערב היא העובדה כי שני הגורמים הללו פעלו בעשרים השנים האחרונות נגד מטרות יהודיות וישראליות בעיקר, ולא הקדישו זמן לפגוע במטרות מערביות, בניגוד לאל קאעידה ודאעש הסוניות. אז תנו לי לעשות סדר בבלגאן, ולהבהיר: גם איראן וחיזבאללה מהצד השיעי, וגם דאע"ש, החמאס, האחים המוסלמים ואל קאעידה לשלוחותיו מהצד הסוני, הם בעלי אותן מטרות. המטרה הראשית היא להביא להשלטת האסלאם בעולם, כשלכל קבוצה יש את הגירסה שלה. לאיראן וחיזבאללה יש את הגירסה השיעית, ולאחים המוסלמים, לדאע"ש ולאל קאעידה יש את הגירסה הסונית. אבל המטרה היא אותה מטרה. מה ששונה זוהי הדרך.

לפי הגירסה הסונית הקיצונית ביותר נוסח אל קאעידה ודאעש, יש לפעול קודם כל נגד מטרות קרובות מאוד ונגד מטרות רחוקות, ורק אחר כך נגד ישראל והיהודים. כלומר: הראשונים שיש להפעיל נגדם טרור הם מיעוטים במזרח התיכון הערבי, ובראשם השיעים והאיראנים השיעים, וגם בעלי בריתם העלאווים, האסמאעילים והדרוזים, וכמובן נגד יזידים ונגד נוצרים ערבים במזרח התיכון.- ואף נגד בני הקבוצה האתנית הכורדית, שלא מקבלים את הדרך הקיצונית, למרות שרוב הכורדים הם מוסלמים סונים. לאחר מיגור האויבים האלה, או במידה ודאע"ש יתקשה מולם, יש לפנות למטרה השנייה, שבעבר הייתה המטרה הראשונה של אל קאעידה ודאע"ש,והיא מדינות המערב, שיש להשתלט עליהן באמצעות טרור. לאחר הפגיעה במערב תגיע המטרה השלישית: מדינת ישראל והחובה למגר אותה, בשם הדת, לא בשם שום לאומיות, שבעיני דאעש היא חילונית, מגונה ומוקצה. בטח שלא בשם לאומיות ערביות או פלסטינית. הכל למען החזרת הח'ליפות והאימפריה האסלאמית, כמעט 100 שנים אחרי מיגור האימפריה האסלאמית האחרונה.
ב"אחים המוסלמים", בחמאס ובג'יהאד האסלאמי (הג'יהאד האסלאמי הוא שלוחה איראנית ישירה וברורה בארץ ישראל) רואים דאע"ש ואל קאעידה ככופרים, משום שהם משתמשים בלאומיות, שהיא חילונית ומגונה, להשגת מטרותיהם, גם אם יש להם אותה מטרה כמו דאע"ש, הקמת ח'ליפות אסלאמית דתית, שתתחיל במזרח התיכון ותתפשט לכל העולם בהמשך, 92 שנים לאחר ביטול הח'ליפות האסלאמית האחרונה, הח'ליפות העות'מאנית, במרץ 1924. בשביל דאע"ש, האחים המוסלמים, החמאס וכל אירגוני הג'יהאד הפלסטינים למיניהם, הם לא מספיק דתיים והם חילוניים כופרים.

לפי הגירסה השיעית-איראנית, שהוביל אותה האייתוללה ח'ומייני (כאן בתמונה), צריך לכונן מדינה אסלאמית שיעית גדולה, שבראשה יעמוד חכם הלכה מוסלמי-שיעי מהדרגה הגבוהה ביותר. לשיטה זו קוראים "וילאיית-א-פקי", שילטון חכם ההלכה. וחכם ההלכה הזה חייב להיות שיעי. על זה התבססה המהפיכה האסלאמית באיראן בשנת 1979. העניין הוא, שעל המהפיכה האסלאמית השיעית להסוות עצמה כמהפיכה כלל אסלאמית, והיא צריכה להיעשות תוך כדי התחפשות, הסוואה והטעייה של המערב. עיקרון חשוב נוסף בעיני ח'ומייני הוא ייצוא המהפיכה האסלאמית: לממן כל גורם שמוכן לשתף פעולה עם איראן, גם אם הוא סוני ואפילו עלאווי או נוצרי לבנוני, שיוכל לתרום להפצת המהפיכה, ולאחר הצלחתה להפוך את כל משתפי הפעולה עם איראן לשיעים. למושג הזה קוראים בערבית ובפרסית "תקייה", החובה של השיעי המוסלמי המאמין להסוות עצמו בשעת סכנה. לאחר המהפיכה האסלאמית, איראן הייתה הראשונה שהקימה תאי ורשתות טרור אסלאמי ברחבי העולם, טרור אסלאמי שיעי, תחת הסוואה, והכי חשוב: המהפיכה האסלאמית, למרות שהייתה שיעית, והטרור האסלאמי האיראני היוותה מודל לחיקוי עבור אירגוני טרור סונים כמו "אל-קאעידה" ו"דאעש". מודל המהפיכה האסלאמית, רק עם אסכולה שונה, אומץ על ידי ה"אחים המוסלמים" הסונים. לאיראנים יש שיטות פעולה שונות: המטרה הראשית של המהפיכה היא האויב הקרוב ביותר גיאוגרפית, שהם המוסלמים הסונים (שאותה יש להפוך לשיעים על ידי תעמולה-"דעווה" וטרור), וגם מדינת ישראל. כל זאת נקראת "השטן הקטן". לאחר מיגור ה"שטן הקטן", המטרה האיראנית-שיעית תהיה בדיוק כמו של דאע"ש: ארצות הברית ושאר העולם המערבי הנוצרי, אבל הם ייפגעו רק אחרי חיסולה של מדינת ישראל היהודית. קודם כל מטפלים ב"שטן הקטן" ואחר כך ב"שטן הגדול". בעיני ח'ומייני, יש לפגוע רק בנוכחות מערבית במזרח התיכון בשלב הראשון, כמו שחיזבאללה פגע באמריקנים בלבנון בשנות השמונים, וכמו שהשיעים הקיצוניים בעיראק פגעו בחיילים אמריקנים בעיראק לאחר 2003. את זה המערב לא מבין. בעיניו יש אסלאמיסטים רעים, שהם אל-קאעידה ודאע"ש, ומצד שני יש אסלאמיסטים טובים, שהם איראן השיעית, שגם נפגעה מדאע"ש והיא רואה בו האויב הראשי, וכן בצד הסוני, ה"אחים המוסלמים" שהם כביכול פחות ברוטליים מדאע"ש, כי הם מאמינים בהפצת ובהשלטת האסלאם בעולם באמצעות תעמולה ובשימוש באמצעים דמוקרטיים ורק אחר כך באמצעות טרור (כמו בעזרת אירגון החמאס, שהוא תנועת בת של "האחים המוסלמים" ונהנה מצד שני גם ממימון איראני- בשם עיקרון ייצוא המהפיכה האסלאמית). האיוולת הזאת, שעכשיו תתגבר היות ואיראן של היום גינתה את פיגועי דאע"ש בצרפת- וגם חתמה על הסכם גרעין (גרוע) עם המערב, מה שיצייר את איראן כ"טובה", כזאת שנלחמת נגד דאע"ש. רק מה? המערב מתעלם מן העובדה שטרור אסלאמי זה טרור אסלאמי, ואסלאם קיצוני זה אסלאם קיצוני, לא משנה מאיזו עדה, בין אם שיעית או בין אם סונית. יש מדינות, במיוחד ארצות הברית של אובמה, שבשם ה"תקינות הפוליטית" אסור להגיד את צמד המילים "טרור אסלאמי".
המערב, שנפל עכשיו כקורבן לדאע"ש, רואה בשיעים גם כקורבן של דאע"ש- על רקע הפיגועים שאירעו יום קודם כנגד השיעים בלבנון, ומוכן לשתף איתם פעולה. להעלים עין באמצעות הסכם מהגרעין האיראני ההולך ומתפתח. מתוך כך איראן רק מרוויחה. אירופה גם רואה בפליטים המוסלמים שמציפים אותה כקורבנות, ומוכנה להמשיך לקלוט למרות הפיגועים. הם לא רואים את הסכנה שבהם ואת הפוטנציאל האסלאמי קיצוני שקיים בקירבם, למרות שאחד ממבצעי הפיגועים הוא איש דאע"ש, שבא לגרמניה במסווה של פליט מסוריה. ובאשר לפלסטינים? הם גם קורבנות, של ישראל. אז טרור אסלאמי פלסטיני כנגד ישראל מתקבל באירופה ביותר סלחנות מאשר טרור של דאע"ש כנגד אירופים נוצרים. זה גם משרת את מטרותיה של איראן, שרוצה להשתמש בלחץ אירופי כדי להחליש את ישראל, ובכך להשיג את מטרותיה הראשונות. גם כאן איראן עלולה להרוויח.

tayyip ahmet

המצב של היום והקשר לעבר העותמאני

שלום לכולן ולכולם,

אנו עדים בימים אלה לכמה אירועים: השתלטות אירגון ג'יהאדיסטי על צפון סוריה ועיראק, אירגון שמעוניין להקים את האימפריה האסלאמית מחדש, אך בצורתה הקיצונית ביותר. מצד שני, טרוריסטים אסלאמיסטים חטפו שלושה בחורי ישיבה בפעולת טרור מתוכננת היטב. הממשלה שלנו החליטה להילחם רק באירגון החמאס, אבל אני חייב להעיר הערה- הצבא חייב להכחיד את כל האסלאמיסטים, לא רק החמאס, אלא גם הג'יהאד האסלאמי שהוא אירגון סוני שמהווה שלוחה של איראן השיעית, וכמובן- הסלאפים, ה"חרדים" הקיצוניים של האסלאם, אלה שמעוניינים לחזור למקורות, לח'ליפות האסלאמית הערבית שהייתה לאחר מות נביא האסלאם מוחמד. אגב, בימים שבה התחוללה עלילת הסידרה, קנאות אסלאמית הובילה למותו של אבראהים פאשה, הלא הוא תיאו היווני במקור, שהיה עבד שהתאסלם, ליתר דיוק, אוסלם.

אבל זה לא רק הקשר היחיד לימי העותמאנים: התהליכים שאנו חווים באיזור שלנו קשורים היטב לתקופה העותמאנית. החל משנת 1517 נחשב הסולטאן מנהיג האומה האסלאמית כולה, כלומר הח'ליף-שהוא המחליף הפוליטי של מוחמד. הרי כנביא, לפי האסלאם, למוחמד לא קם שום תחליף אחריו. הח'ליף האחרון היה מהמשפחה העותמאנית והוא פעל תחת סמכות הרפובליקה התורכית הטרייה. קראו לו עבד אל-מג'יד השני. הסולטאן שממש השתמש קודם כל בתואר ח'ליף, היה דיקטטור אסלאמיסט אך גם פרגמטי כשצריך, היה עבד אל חמיד השני, הסולטאן שלדעתי חייבת להיות מוקדשת לו סידרת המשך, לאחר הסידרה על קוסם סולטאן. הוא שלט בין השנים 1876 ל-1908 והודח בהפיכה לאומנית של "התורכים הצעירים", שהשתלטו על מה שנשאר מהאימפריה דאז, ומינו את אחיו מהמט החמישי לסולטאן במקומו, סולטאן שהיה לחותמת גומי בעצם, כשהתורכים הצעירים שולטים בפועל באימפריה העותמאנית. בשנת 1924 בוטלה הח'ליפות רשמית על ידי הפרלמנט התורכי. ואז חדלה האימפריה האסלאמית להתקיים.

עוד בזמן מלחמת העולם הראשונה, שבה השתתפה האימפריה כתוצאה מהחלטה אווילית של הנהגתה- כשהיא בסך הכל נגררה אחרי בעלת בריתה גרמניה, החליטו בריטניה וצרפת, בשנת 1916, לחלק את איזור המזרח התיכון כראות עיניהן. בהסכם סייקס- פיקו, שנחתם על ידי שרי החוץ של בריטניה וצרפת, התחלק השטח של רוב המזרח התיכון בין שתי המעצמות הקולוניאליות, ותוצאותיו היו הקמת מדינות מלאכותיות בהמשך- לבנון (על שם הר הלבנון) סוריה (על שם האסיריאנים, או האשורים, שחיו באיזור), עיראק (בערבית "גדות", היות ונמצאת בין הפרת והחידקל) וממלכת עבר הירדן, על שם נהר הירדן. ארץ ישראל כמו שאנו מכירים אותה, מהים עד נהר הירדן, נותרה למחלוקת בין היהודים שבה לבין הערבים שבה, מחלוקת שנמשכת עד היום. מדוע כך? חלוקת הגבולות בין המדינות, שהן השלל מהאימפריה העותמאנית המתפוררת, הייתה שרירותית ולא התחשבה כל כך בעדות, בדתות ובקבוצות השונות שהיו במדינות הללו. בגלל זה הן מלאכותיות. אך ברגע שהמדינות האלה מתפרקות, בין היתר בשל היעדר שליט חזק ששולט בהן, אז הזהויות הדתיות והעדתיות, לדוגמא של מוסלמים סונים, מוסלמים שיעים, נוצרים, דרוזים ובני הכת העלאווית (שהתפצלה מהאסלאם השיעי)- עולות על פני השטח. וזה בדיוק מה שקורה היום. האימפריה העותמאנית ידעה ללכד זהויות, אך ברגע שהיא התפוררה, וברגע שהמדינות שקמו על חורבותיה התפרקו- בני העדות והדתות השונות התחילו להילחם אלה באלה.

בשנת 1928 הקים חסן אל-בנא, מורה דתי ממצרים, את אירגון "האחים המוסלמים". האירגון קרא להחזרת הח'ליפות האסלאמית (שעדיף הפעם שמרכזה יהיה בקאהיר, או בירושלים, איסטנבול נזכרה כאפשרות זניחה). מאירגון זה, שצבר כוח ראשית במצרים, התפצלו בהמשך זרועות יותר קיצוניות יותר, שהובילו להקמת אירגוני טרור ג'יהאדיסטיים, שמוכנים להילחם בקיצוניות למען דתם ולהקריב את חבריהם למען מלחמת הקודש האסלאמית. אל קאעידה והאירגון שנלחם בעיראק ובסוריה, שמכונה דאעש, ראשי תיבות בערבית של מדינת האסלאם בעיראק ובשאם (שאם=הכוונה למרחב "סוריה הגדולה", שכולל את סוריה, לבנון, ירדן, ארץ ישראל וחלק מערב הסעודית של ימינו) הם האירגונים שהיו פועל יוצא קיצוני ומטורף יותר של "האחים המוסלמים". והכי חשוב- לאירגונים האלה אין גבולות. הם בעד ביטול הגבולות בין המדינות המלאכותיות שהוקמו כתוצאה מהסכם סייקס-פיקו, והקמתה מחדש של ח'ליפות אסלאמית, אך בניגוד לאימפריה העותמאנית שבה האסלאם היה לא קיצוני והיא התחשבה מאוד במיעוטים הדתיים שבה, הם בעד לכונן אסלאם מאוד מאוד דתי וקיצוני, שמי שלא הולך בדרכו וכן מיעוטים שונים, כולל היהודים שהם רוב במדינת ישראל ומיעוט במזרח התיכון- יחוסלו או יאוסלמו בכוח ויהפכו למוסלמים דתיים קיצוניים.
אכן, המצב של היום והאידיאולוגיות של החמאס (שהוא אירגון טרור שמהווה תנועת בת של האחים המוסלמים), הג'יהאד האסלאמי (שהוא אוסף של מחבלים פלסטינים סונים שמקבל מימון מאיראן השיעית ונאמן לה) וכמובן אל קאעידה ודאעש מעוררים געגועים לקאדי אפנדי….

photodune-151654121211TW

הח'ליף העותמאני האחרון והח'ליפות החדשה-1

השבוע נתבשרנו כי האירגון האסלאמיסטי הג'יהאדיסטי הקיצוני "המדינה האסלאמית", לשעבר "המדינה האסלאמית בעיראק ובשאם", הידוע בכינויו "דאעש", הכריז על הקמת "ח'ליפות אסלאמית" בשטחים עליהם הוא שולט בצפון סוריה ובצפון עיראק. בינתיים מדובר באירגון של 12 אלף לוחמים שמתרחב, צובר אהדה רבה בעולם המוסלמי הסוני ומטרתו אחת: להקים מחדש את הח'ליפות האסלאמית, שבוטלה בידי מועצת העם הגדולה של תורכיה לפני 90 שנה, ולהשית עליה את האסכולה הקיצונית ביותר של האסלאם הסוני מבחינת יישום חוקי הדת.

מהי הח'ליפות ומהו הח'ליף? הח'ליף הוא, כמו שציינתי קודם, הוא מחליפו של הנביא מוחמד כמנהיג הפוליטי של אומת האסלאם. והח'ליפות? הח'ליפות היא בפירוש כמו שם האירגון: מדינת האסלאם, מדינה שהוקמה על רקע דתי, שואפת לאגד ולכלול בתוכה את כל שטחי אומת האסלאם כשהחוק המרכזי בה הוא ההלכה המוסלמית- השריעה. בראשה עומד מנהיג אומת האסלאם-הח'ליפה. אני מתארך את שנת 1517, שנת כיבוש המקומות הקדושים לאסלאם- מכה ומדינה בעיקר אך גם בקטן, ירושלים והר הבית בתוכה, על ידי האימפריה העותמאנית, כהפיכת הסולטאנות העותמאנית לח'ליפות האסלאם העותמאנית. לכן, ארגון זה רואה את המדינה שהקים כח'ליפות האסלאמית החדשה, שהוקמה במקום הח'ליפות העותמאנית שהושמדה על ידי המערב במלחמת העולם הראשונה ובוטלה לחלוטין על ידי מוסטפא כמאל אתאתורכ, מייסד ושליט תורכיה המודרנית, שהורה לאסיפה הלאומית הגדולה התורכית לעשות כך ב-1924.

קודם כל, למנהיג אירגון "המדינה האסלאמית", שלדעתי כרגע לא צריך להיכנס לפאניקה ממנו קוראים במקור אבראהים עוואד אבראהים עלי אל-סמראווי, או אקרא לו "הח'ליף אבראהים" על משקל אבראהים פאשה
ושמכונה "אבו בכר אל בגדאדי", הוא ערבי עיראקי סוני במוצאו. הוא יליד 1971, דוקטור למדעי האסלאם באוניברסיטת בגדאד, לפי השמועות. הוא שימש כדרשן ומטיף במסגדים סוניים בצפון עיראק, עד לפלישה האמריקנית בשנת 2003. אז הצטרף למיליציות אסלאמיסטיות המיוחסות לאל קאעידה שנלחמו בעיראק נגד האמריקנים, ובשנת 2004 אף נכלא במחנה מעצר אמריקני בעיראק לזמן קצר. הוא התקדם בהיררכיה של אל קאעידה בעיראק, התקבל למועצה המייעצת השיפוטית, מועצת השורא, של אירגון אל קאעידה בעיראק שנקרא "ייחוד האל והג'יהאד". בשנת 2006 הכריז האירגון על כינון ממשלה אסלאמית בעיראק, כשה"ח'ליף אבראהים" התמנה לבכיר בממשלה זו. לאחר חיסול מנהיגים אחדים של הממשלה האסלאמית של עיראק התמנה אבראהים במאי 2010 למנהיג האירגון, שנקרא כבר "המדינה האסלאמית בעיראק". לאחר פרוץ מלחמת האזרחים בסוריה בשנת 2011 התפשטה פעילות האירגון לסוריה עצמה, הוא זכה בהישגים רבים ומירר את חייהם של כוחות אסד וחיזבאללה במדינה. תוך כדי המלחמה נקרא האירגון "המדינה האסלאמית
בעיראק ובשאם", כשהכוונה לעיראק ומרחב סוריה הגדולה ובו המדינות המלאכותיות יציר כפיו של המערב עיראק, סוריה, לבנון, ירדן וכמובן גם מדינת ישראל, מדינת היהודים. ב-29 ביוני 2014, כאמור, הכריז האירגון כי הוא מהווה את "המדינה האסלאמית" והוא הקים את הח'ליפות מחדש.
אני אומר דבר כזה- הקמת ח'ליפות מותנית, לדעתי, בשליטה בראש ובראשונה על שתי הערים הקדושות לאסלאם, מכה ומדינה, שנמצאות במערב סעודיה כיום במחוז שנקרא חיג'אז. כמו כן בשליטה מוחלטת באיזורי עיראק-סוריה-ירדן-לבנון של היום. כל עוד האירגון לא שולט שם, ולא התפשט מסוריה ועיראק החוצה, מדובר בעוד הכרזה מטעם עצמם של חברי קבוצה כלשהי.

נושא הח'ליפות האסלאמית והקמתה מחדש הוא נדבך מרכזי בעימות העולמי בין אסלאם ומערב, עימות שהחל עוד בשלהי ימי האימפריה העותמאנית, במאה ה-19. הדיון בנושא החל כדיון אינטלקטואלי, התעצם לאחר ביטול הח'ליפות ב-1924 והתגלגל למאבק צבאי (שחלק מראשיתו הוא השתתפות העותמאנים במלחמת העולם הראשונה) ולמאבק תעמולתי. הסכסוך הישראלי פלסטיני אינו גורם לסכסוך בין האסלאם והמערב כמו שסוברים כסילים רבים במערב ואף בשמאל הקיצוני, אלא הוא רק נדבך קטן לסכסוך. על כך אכתוב בפוסט נפרד.

על סמך טענתי, ברגע שאיבדה האימפריה העותמאנית את איזור החיג'אז שבו מכה ומדינה במלחמת העולם הראשונה, היא איבדה את הלגיטימציה להיות ח'ליפות. למרות זאת, עד 1924 היה ח'ליף באיסטנבול. קראו לו עבדול מג'יד השני. תפקידו היה ייצוגי, כמו נשיא מדינת ישראל של היום, והוא היה תחת הרפובליקה של תורכיה. עליו אכתוב בפוסט הבא.