Tag Archives: האימפריה העות'מאנית

סולימאן מוזיאון השעווה

העות'מאנים פרק 6: מביאזיד השני עד ראשית ימי סולימאן המפואר

עם גירוש יהודי ספרד, שהגיע לשיאו בשנת 1492, הוציא הסולטאן ביאזיד השני הזמנה רשמית ל150 אלף היהודים שגורשו מספרד לבוא להתיישב בשטחי האימפריה. הוא אמר בציניות: "פרדיננד מלך ספרד הוא אדם חכם. הוא הופך (בגירוש היהודים) את ארצו לענייה ואת ארצי לעשירה". איסטנבול באותן שנים כללה 70 אלף תושבים, והיא סבלה מהתוצאות של "מגיפת הדבר השחורה" הידועה לשימצה, לכן חיפש ביאזיד ליישב את היהודים גם בעיר בירתו. בנוסף, היהודים התיישבו בהמוניהם גם בעיר סלוניקי, שהפכה ברבות השנים לעיר עם רוב יהודים שהנמל המפורסם שלה לא פעל ביום השבת. היהודים הספרדים התיישבו גם בערי הנמל העשירות באימפריה העות'מאנית: סרייבו, אדירנה וניקופוליס וחלקם הקטן אף הגיע לארץ ישראל והתיישב בערים הקדושות ירושלים וצפת וגם בטבריה. בכך נוצרה המסורת הספרדית-ירושלמית, כשהספרדים היהודים הופכים לאליטה ולרוב של היישוב היהודי הקטן בארץ ישראל. במאה השש עשרה הפכו היהודים לכלכלנים ולבנקאים המובילים באימפריה.

ובחזרה לסולטאן ביאזיד השני. בעוד תנועות דתיות סופיות-מיסטיות מתפשטות בקרב חייליו, חיפש ביאזיד סיבה למלחמה, שתסב את תשומת הלב מפוטנציאל של מלחמה נגדו. הוא בחר ברפובליקת וונציה הגדולה והמתעצמת, שהוסתה באותן שנים על ידי האפיפיור. בשנת 1497, לאחר שמונטנגרו נפלה בידי העות'מאנים, נתפסה ספינת וונציאנית שנשאה עולי רגל נוצרים לארץ ישראל בידי העות'מאנים. ונציה הגיבה בבניין הצי שלה, וגם ביאזיד הגיב מנגד, ומינה את כמאל ראיס למפקד העליון של הצי העות'מאני. הצי העות'מאני החל לשפוט על נמלים ונציאנים, והמתיחות בין העות'מאנים לוונציאנים נמשכה לתוך ראשית המאה ה-16. איזור לפאנטו נתפס על ידי העות'מאנים, וכל ערי הנמל הוונציאניות נמצאו תחת מתקפה עות'מאנית. בסופו של דבר ונציה נכנעה, ובדצמבר 1502, לאחר 5 שנות מלחמה, חתמה בתיווך פולני על הסכם שלום עם העות'מאנים. בכך האימפריה העות'מאנית הפכה לכוח מוביל בים התיכון ולמעצמה אירופית ימית לכל דבר ועניין. הצי העות'מאני נעזר באותן שנים בשודדי-ים, שביצעו משימות של שוד ספינות זרות והרחקתן מטווח העין העות'מאנית. ביאזיד עצמו החל להכיןו עצמו לפרישה ולהעברת השילטון לבניו, שנאבקו על הירושה, והתעמק בלימודי דת, במוזיקה ובכתיבת שירים. הוא נתן את השילטון למעשה בידי הווזירים הגדולים שלו ובידי המושלים המקומיים, מה שיהווה תקדים לעתיד הלא ממש קרוב, עת ישלטו סולטאנים חלשים באימפריה. הוא החל לסדר את רגולציית גביית המיסים באימפריה, ואת המערכת הפיננסית האימפריאלית בין היתר בעזרתם של היהודים. הוא החל לגבות מס לצורכי מלחמה מבעלי אחוזות (תימארים), שקוראים לו אוואריז.
בינתיים, ביאזיד לא יכל לנוח על זרי הדפנה. ממזרח לאימפריה העות'מאנית צמחה באיזור איראן האימפריה הספאווית, אימפריה של שיעים ממוצא תורכי שהשתלטו על המרחב הפרסי. השאה הספאווי אסמאעיל, שהיה תורכמני שאסף מסביבו תורכמנים שהתחילו כמאמינים במיסטיקה הסופית הסונית ואחר כך עברו לאמונה באסלאם השיעי, ונקראו בתורכית קיזיל-באש ("הראשים האדומים", יש כאלה עד היום שסוברים כי מקורותיהם של השיעים בלבנון הוא ב"קיזיל-באש" שגורשו לשם על ידי העות'מאנים) הציב אתגר מול האימפריה העות'מאנית, וזה היה עוד ביטוי מרכזי לסיכסוך הסוני-שיעי הבלתי נגמר באסלאם, סכסוך שנמשך משנת 680 לספירה עד ימינו אנו. העות'מאנים בהנהגת ביאזיד לא רק חששו מכוחם הצבאי של הפרסים וה"קיזיל-באש" (תורכים שהאמינו בשיעה), אלא גם מחדירה דתית שיעית לתוך מרחב אנטוליה (תורכיה של היום), במיוחד לאיזורים המזרחיים שבה, עת אמונות מיסטיות נפוצו מזה שנים. בשנים 1508-1509 ביאזיד שלח מברקים לאסמאעיל, ודרש ממנו להפסיק את החדרת המטיפים השיעים לאנטוליה ולצבא העות'מאני. בינתיים אסמאעיל כבש את בגדאד ואת דרום מערב איראן, וחולל טבח והרס בקרב אוכלוסייה סונית והחריב מסגדים סוניים (בדומה למעשיו של בשאר אל-אסד בימים אלה). ביאזיד העדיף בהתחלה שלא להגיב צבאית, ולפנות לממלוכים שמדרום לו בבקשת עזרה. הממלוכים אכן עזרו ותקפו את הספאווים. אבל זה לא עזר, ומטיפים שיעים ספאווים המשיכו לחדור לאנטוליה ולהטיף ולהעביר את האוכלוסייה הסונית לשיעה. בשנת 1511 אף פרץ מרד שיעי בהנהגת שאה בשם קולו, שטען לירושת אסמאעיל, כשהכוח העות'מאני שנשלח להדוף את המרד היה חלש, בין היתר בשל מאבקי הירושה בין בניו של ביאזיד, המושלים אחמט וקורקוט. בסופו של דבר, כשהמורדים התקדמו לעבר הבירה העות'מאנית לשעבר בורסה, כוח של שמונת אלפים יניצ'רים בראשות הווזיר הגדול, ח'אדם עלי פאשא והנסיך אחמט הצליח להביס אותם. בעוד אנשי הצבא והעם תמך באחמט המנצח, אנשי הדת, העולמאא, תמכו בקורקוט. בסופו של דבר לא זה ולא זה זכו בירושה, היות ולביאזיד היו חוץ משניהם עוד שלושה בנים: היה את סלים המיליטנטי והקשוח שזכה בסופו של דבר לתמיכת היניצ'רים ולאחר מכן בסולטאנות, את שאהינשאה ואת עלימשאה שמתו בשנים 1511-1512. בסופו של דבר המאבק ניטש בין סלים, שהוביל פעולות תגמול של היניצ'רים לתוך השטח הספאווי, קורקוט מושל מניסה ואחמט שהתמנה למושל באמסיה. בסופו של דבר, סלים זכה בתמיכת הטאטארים מחצי האי קרים, והחליט להדיח את אביו מהשילטון עוד בחייו על מנת לרשת את הסולטאנות ולעקוף את אחיו. כוח של יניצ'רים בראשות הנסיך סלים השתלט על איסטנבול והדיח את הסולטאן ביאזיד השני. ב25 באפריל 1512 הוכתר סלים לסולטאן סלים הראשון, וביאזיד, ששאף לחזור לאיזור הולדתו דמוטיקה הורעל לבסוף בהוראת בנו ומת בדרך ב26 במאי 1512.
האסטרטגיה של הסולטאן החדש סלים הראשון, הייתה להחזיר את ימי התפארת של סבו, הסולטאן מהמט הכובש. הוא שאף להפוך את האימפריה העות'מאנית למעצמה עולמית, ולהתחיל בסידרה של כיבושים. פניו היו לכיוון מזרח ודרום מזרח. הוא שאף לעבות את מספר היניצ'רים- שעזרו לו להגיע לכתר, לשלב לוחמים מהנסיכויות התורכמניות השכנות לשעבר בכוחות הרגלים שלו ולאחד את כולם תחת סמכותו. אחיו, קורקוט ואחמט, שהמשיכו להחזיק בעמדות של מושלות, מרדו בו, כשהנסיך אחמט מרד כנגד סלים בצורה החזקה ביותר. בסופו של דבר קיבל הסולטאן סלים הראשון החלטה- להשמיד את כל אחיו, את אחייניו ואפילו את בניו, להוציא אחד- בנו הנסיך סולימאן, שעתיד להפוך לסולטאן סולימאן הראשון המפואר, אחרי אביו. הקשיחות והאכזריות של סלים נתנו לו את הכינוי "יאווז סלים", שמשמעותו "סלים האכזר" או "סלים הקשוח". בסופו של דבר, עד חודש אפריל 1513 הוצאו להורג כל אחייניו של סלים וגם אחיו קורקוט, כשבסופו של דבר השתלט על מחוז אמאסיה המורד שהיה תחת שליטת אחיו אחמט, והוציא גם את אחיו הנותר והבכור אחמט להורג.
כעת, כששלטונו האבסולוטי הובטח, החליט סלים "לטפל" באיום הספאווי (גם באותן שנים היה "איום איראני"…). הוא השתמש גם בשלוחות על מנת להתחיל את העימות המפורסם ורב השנים עם הרוסים: אישר לח'אן הטאטארי, מהמט גיראי, לערוך פשיטות לתוך השטח הרוסי. הוא כרת ברית עם הממלוכים על מנת להילחם באיום השיעי-ספאווי. כוחותיו של סלים החלו לטבוח באלפי תורכמנים שיעים, קיזילבאש, שהיו באדמות אנטוליה, ולהגלות אותם. הצבא העות'מאני, שמספר חייליו הכולל היה 140 אלף איש, התקדם עם כוח אדיר של 70 אלף חיילים, מחצית מהסד"כ הכולל, אל ארזינג'אן וארזורום ומשם אל מעלה נהר הפרת. הספאווים נקטו אסטרטגיה של משיכת הכוחות העות'מאנים לכיוון הרי צפון איראן הבלתי עבירים, על מנת ללכוד אותם שם. הם נקטו במדיניות של "אדמה חרוכה"- לשרוף את כל היבולים בשטחים שהם נסוגים מהם, על מנת לפגוע במזון ובאספקה לחיילים העות'מאנים. סלים, מצידו, החל להוציא להורג קצינים וחיילים מצבאו שלו שגילו פחד או שדרשו נסיגה. באוגוסט 1514 הגיע הצבא העות'מאני עד לדרך לתבריז, בירת הספאווים (שכיום משמשת בירתה הבלתי רשמית של אזרבייג'אן האיראנית, שם חיה כיום אוכלוסיה ממוצא תורכמני תחת ריבונות איראנית. ב23 באוגוסט 1514 פרץ בעמק צ'לדיראן, על הדרך בין תבריז לארזינג'אן, קרב מכריע בין העות'מאנים הסונים לספאווים השיעים. הספאווים הובסו, קרב צ'לדיראן נכנס למיתולוגיה העות'מאנית והסונית כניצחון על האיראנים הספאווים השיעים, ותבריז נכבשה. סלים החליט לפנות את העיר מכל תושביה, שלח את אנשי המקצוע והאומנים שלה לאיסטנבול אך כשהגיע החורף, סלים הזיז את צבאו לקאראבא בקווקז, מקום חנייתם בעבר של ג'נגיס חאן ותימור לנג המונגולים, על מנת לנוח. בסופו של דבר תבריז נכבשה שוב בידי הספאווים שנסוגו דרומה לאחר כיבושה העות'מאני, "גנרל חורף" וחוסר באספקה יחד עם קור מקפיא הכריעו את העות'מאנים, שנסוגו חזרה לאנטוליה. בפברואר 1515 היניצ'רים הזועמים על כך שסלים לא מנהיג מסע מלחמה חדש נגד הספווים מרדו באמסיה, ובמרץ אותה שנה הוצא להורג בתגובה הווזיר הגדול אחמט פאשא. הספאווים ספגו פגיעה קשה במוניטין, שאה אסמאעיל, שיצא מקרב צ'לדיראן בשן ועין פצוע הנמיך פרופיל- למרות שהצליח לכבוש מחדש את תבריז ואת צפון איראן של היום, והשילטון עמד לעבור לבנו, שאה טאהמאספ. סלים, מצידו, החליט לנוע דרומה, כנגד הממלוכים. נסיכות אנטולית בשם דולגאדיר פתחה במרד נגד סלים, אך בקיץ 1515 הוא הצליח להביס אותה. בסופו של דבר סלים הצליח להשתלט על כל תת יבשת אנטוליה, והשטחים שהשתלט אליהם קבעו את גבולותיה המזרחיים של תורכיה עד היום. סלים החליט לנקום בממלוכים, שכרתו ברית עם דולגאדיר ועם הספאווים. הוא נע דרומה, לכורדיסטאן, אך חשש בעצמו להתעמת עם הכורדים, אז הוא נתן לשליטיהם המקומיים תמיכה כלכלית וצבאית בתמורה להפיכתם לוואסאלים שלו, לפרו עות'מאנים ולסונים מבחינת אמונתם באסלאם. הוא מינה את אדריס ביטליסי המפורסם להיות מושל כורדיסטאן מטעמו. עכשיו דרך המשי נשלטה בחלקה הגדול על ידי העות'מאנים, ומשי מאיראן ומוצרים נוספים מארץ עשירה זו זרמו לכיוון איסטנבול. סלים עצמו מיעט לשהות בבירה איסטנבול בגלל שהיה רוב הזמן במסעות צבאיים, וכשהיה שם החל במלאכה שהשלים אותה, ובגדול, בנו סולימאן: לקבוע את החוק הפלילי (בנוסף לחוקי השריעה המוסלמית) ואת מערכת המשפט של האימפריה.
סלים החליט לנצל את חולשת הממלוכים, ולנוע דרומה, לכיוון חלב, ארץ ישראל ומצרים. באותו זמן סבלו הממלוכים, שמרכזם היה בקאהיר, מפלישות ימיות של הפורטוגזים לכיוון איזורי תימן והחיג'אז מכיוון הודו (איזור גואה, למי שמכיר….) והממלוכים נחלשו מאוד. ב28 ביולי 1516 החלה המתקפה על הממלוכים, באיזור מלאטיה. ב24 באוגוסט 1516 התחולל הקרב הרציני המפורסם היחיד בין הממלוכים לבין העות'מאנים, במארג' דאבק שבצפון סוריה של היום. הקרב הסתיים במותו של הסולטאן הממלוכי אל-ע'אוורי. העות'מאנים ניצחו ניצחון מוחץ, והאימפריה הממלוכית החלה להתפורר. חלב, חמאה ודמשק נפלו בין החודשים אוגוסט-ספטמבר 1516. בחודשים הבאים נפלה ארץ ישראל של ימינו בידי העות'מאנים, שהפכו למעשה לשליטי ארץ ישראל המוסלמים האחרונים לפני הכיבוש והמנדט הבריטי והקמת מדינת ישראל במאה העשרים, ובחודש ינואר 1517 תוך שלושה ימים חצו העות'מאנים בסערה את חצי האי סיני וב25 בחודש הגיעו לעיר קאהיר. החל מרדף אחרי הסולטאן הממלוכי, טומאן ביי, וב14 באפריל 1517 הוא הוצא להורג. סלים יצר קשר והבטיח את נאמנותם של ראשי השבטים הבדווים והקהילות הדתיות, תמורת מתן אוטונומיה מסוימת להם. בשלושה ביולי 1517 התרחש אירוע היסטורי:
השריף של העיר הקדושה לאסלאם מכה נשבע אמונים (בייעה) לסולטאן סלים, ובכך סלים הפך דה פקטו לח'ליף האסלאמי, מנהיג האומה המוסלמית הסונית. הח'ליף העבאסי הסמלי שנותר בקאהיר, אל מותווכל, הובל לאיסטנבול ונאמר כי הצהיר בפני הסולטאן סלים כי הוא מוותר על סמכויותיו לטובתו. אנשי מינהל פרסיים וערביים החלו להיות משולבים במינהל המרכזי באיסטנבול, שהפכה כעת למרכז האסלאם. גירסה זו של העברת הח'ליפות הטקסית שנויה במחלוקת, היות ואל-מותווכל חזר לקאהיר ומילא את תפקידו הטקסי כח'ליף עד 1543. אבל למרות זאת, מה שידוע הוא שסלים נטל לעצמו והוסיף לתוארו את שני התארים האסלאמיים החשובים: ח'ליף האסלאם ושומר שני המקומות הקדושים לאסלאם, מכה ומדינה. אגב, הסולטאנים העות'מאנים הדגישו את היותם ח'ליפים רק בעתות חולשה, למשל במאה ה18 עם תחילת היחלשות האימפריה ובסוף המאה ה-19 ותחילת המאה העשרים, ממש לפני שהאימפריה העות'מאנית התפוררה סופית.
עתה, סלים פנה לרפורמות מינהליות פנימיות נוספות: הוא בנה את הקומפלקס הצבאי שם אימן את היניצ'רים בגלאטאסאראיי במרחב איסטנבול, והשלים את מעבר הממשלה העות'מאנית בכללותה מהבירה הישנה והארמון הישן באדירנה לאיסטנבול. ארמון טופקאפי הורחב מאוד ונוספו לו נשים רבות ועבדי שער (קאפיקולו) רבים. נבנה ארמון מיוחד ביאליק וסק בחוף ים המרמרה באיזור רובע סירקג'י באיסטנבול, ששימש למעשה כהרמון הנשים של סלים. ברובע קאסימפאשה, בקרן הזהב של איסטנבול, נבנתה מספנה ענקית לצי העות'מאני המתרחב, כשהצי הממלוכי הסתפח אליו.
עם זאת, העניינים בתוך אנטוליה לא נרגעו: אנשי הנסיכויות התורכמניות לא זנחו את שאיפותיהם להתנתק מהעות'מאנים. בשנת 1519 פרץ באביב מרד בקרבם שהונהג על ידי מטיף ספאווי בשם ג'לאל, שטען כי הוא שאה אסמאעיל וכי הוא המהדי, האמאם השיעי השנים-עשר הנעלם, שהוא למעשה ה"משיח" המוסלמי-שיעי שלפי האמונה השיעית יגאל את העולם באחרית הימים. המרד, שנקרא "מרד הג'לאלי" דוכא באכזריות. תנועת הג'לאלי עתידה לעשות צרות רבות לסולטאנים הבאים.
בספטמבר 1520 החל סלים במסע מאיסטנבול לאדירנה על מנת לתכנן את החזית המערבית, אך הוא התלונן שהוא לא מרגיש טוב ושגבו כואב. כנראה היה לו סרטן, וב21 בחודש זה הוא נפטר, כשבנו היחיד שנשאר, הנסיך סולימאן, מחליף אותו, והופך לסולטאן סולימאן הראשון, הלא הוא סולימאן המפואר.
סולימאן המפואר, או בתורכית "קאנוני סולטאן סולימאן" (הסולטאן סולימאן המחוקק, נקרא כך על שם קובץ החוקים שערך), בנם של סלים ושל עיישה חפזה משושלת הגיראי, הח'אנים של קרים, שאותו בחר סלים להשאיר בחיים (למרות שנטען כי הוא ניסה לשווא להתנקש בחייו באמצעות קפטאן מורעל שנתן לו כמתנה, אך סולימאן הוזהר בידי אימו ולא לבש את הקפטאן) הוא זה שאיחד סופית, מירכז וערך את קובץ החוקים הרשמי של האימפריה העות'מאנית. עד להיום, הוא נחשב לסולטאן העות'מאני המוצלח, המנוסה מבחינה צבאית, החזק ביותר בהיסטוריה, ולאגדה גם בעולם המוסלמי. נטען גם שהאימפריה הגיעה לשיאה בימיו, ובשלהי שילטונו החלה שקיעתה האיטית, ששוב, כמו שאני טוען, לוותה גם בתקופות שונות של עלייה- אך הכיוון הכללי משלהי ימי סולימאן של העות'מאנים היה לכיוון מטה.
המעשה הראשון של סולימאן היה להקל על נתיניו וחייליו: שבויים שנשלחו לאיסטנבול מכל קצווי האימפריה נשלחו חזרה לביתם, הוכרז שאנשים ישלמו מיסים לפי יכולתם והחיילים יקבלו שכר מלא על כל פעילותם הצבאית. הושם דגש על רווחת הנתין והחייל, ובאופן מסוים גם על זכויותיו כאדם וכנתין (אמנם לא זכויות האדם שאנו מכירים כיום, אבל בכל זאת, זכויות אדם שנכונות לאותה תקופה). סולימאן הוא זה שאירגן את מערכת המשפט, מספר רב של שופטים הובא לאיסטנבול ולפרובינציות וסוף סוף הייתה לאימפריה מערכת משפט, ששאפה לשפוט בצדק עד כמה שניתן, בהשפעת סולימאן וחוקיו. סולימאן ניהל 13 מסעות צבאיים, שרובם הגדול היו מוצלחים. האסטרטגיה הצבאית שלו הייתה נבונה: הוא אמנם בילה שנים רבות במסעות צבאיים, אמנם פחות מזמן השילטון שבילה אביו במסעות באחוזים, אבל הוא החליט כל פעם לנהל חזית אחת בלבד, ולא לעשות טעויות היסטוריות שיעשו שליטים אחרים במקומות אחרים ועשו קודמיו- לפתוח כמה חזיתות. בתחילה הוא דאג לדכא מרד של ממלוכים, אבל בהמשך שם את פעמיו לאירופה, כשהתחנה הראשונה העיקרית שלו הייתה האי רודוס, שנשלט בידי מסדר האבירים הנוצרי- הוספיטלרי, כשהגראנד מאסטר עמד בראשם.
הדברים בפוסט זה נסמכים על הכתוב בספר באנגלית "היסטוריה של האימפריה העות'מאנית ותורכיה המודרנית", כרך 1, מאת סטנפורד שאו ואזל קוראל שאו.

suleiman

האימפריה העותמאנית- נפילתה, עלייתה ונפילתה.

שלום שוב,
ובכן, בהמשך להאשמות שמופנות עד היום וטוענות כי אילו מוסטפא בן סולימאן ומאהידווראן היה עולה לשילטון האימפריה העותמאנית הייתה עומדת על תילה, האשמות שמוטחות גם בשילטון האימפריאלי בשנת 1914, שבשל קשריו ההדוקים עם האימפריה הגרמנית דאז נכנס לתוך מלחמה מיותרת- מלחמת העולם הראשונה, שבקרוב ימלאו מאה שנים לפריצתה. מלחמה זו גרמה לקריסתה הסופית של האימפריה העותמאנית המובסת. ובכן, זה לא נכון.

התיאורייה שלי לגבי קריסת האימפריה משלבת גם את תיאוריית השקיעה וגם את התיאורייה של העליות והמורדות. היא קשורה לתיאורייה שלישית, שבאה מתחום הפיזיקה והכלכלה, שאני לא מבין כל כך בו אבל יודע דברים בסיסיים. היא מדברת על הכדור הנופל.

נניח שלבן אדם יש כדור ביד, אז הוא מפיל אותו לריצפה. הכדור קופץ מעלה-מטה כמה פעמים עד שהוא נח לחלוטין על הריצפה. ככה מדובר לגבי שקיעת האימפריה. שמונה שנות שילטונו של סלים השני, מ-1566 עד 1574 מסמלות אכן את ראשיתה של שקיעה. אבל כמו הכדור שמפילים וקופץ למעלה עקב הפגיעה בריצפה, כמה פעמים, העליות שחוותה האימפריה היו אכן עליות, אך עליות שנובעות מתמונה כוללת של שקיעה. האימפריה היא כמו כדור. ברגע שסולימאן המפואר, שהיה חלק משרשרת של סולטאנים מוצלחים הלך, האימפריה העותמאנית היא כמו כדור שהפילו אותו למטה. ואז הוא קפץ מעלה- מטה, מעלה- מטה, עד שנפל סופית על הקרקע ללא תזוזה. לכן, המגמה הכוללת היא שקיעה הדרגתית, שבתוכה היו גם עליות והצלחות. לכן לא צריך לפסול את הסברה שהתקופה שבה הייתה קוסם סולטאן ואלידה סולטאן, הייתה חלק מהמאה המפוארת.

מה יוצא מכך? שגם תיאוריית השקיעה וגם תיאוריית העליות והמורדות נכונות, שתיהן משולבות יחדיו. היו אכן עליות ומורדות גם לאחר סולימאן, אך הן היו חלק מתמונה רחבה יותר, תמונה של שקיעת האימפריה. אבל להאשים את סלים השני ואת שליטי האימפריה בעשור השני של המאה העשרים זו טעות. צריך לשם כך להסתכל גם על אירופה. באותם זמנים אירופה, שהייתה בתקופת הרנסאנס, החלה לפרוח מבחינה כלכלית, תרבותית, פוליטית וצבאית. גם אם רצו, העותמאנים לא יכלו להדביק את הקצב האירופי. גם אם צאצאי הסולטאן המדומיין מוסטפא בן סולימאן היו שולטים באימפריה גם בשנת 1914, הם לא היו יכולים לעצור את גל הלאומיות, שמקורו באירופה, וששטף את יבשת אירופה ולאחר מכן את המזרח התיכון (התחיל במצרים, שהיא ממילא אומה בעלת היסטוריה של אלפי שנים ובמרחב הסורי של ימינו) לאורך כל המאה ה-19, שהייתה בצל המהפיכה הצרפתית שהתחוללה בשנת 1789. הלאומיות הזו נכנסה חזק לתוך המאה ה-20, והיא שהובילה לפירוקה של האימפריה העותמאנית. בדיוק כמו שהתפרקו שאר האימפריות בעשור השני של המאה ה-20, כולל האימפריה הרוסית שעברה מהפיכה ב-1917, כך נידונה האימפריה העותמאנית לפירוק. ושוב, זה לא משנה מי היה עולה להיות סולטאן אחרי סולימאן המפואר. הרי גם לאימפריה הרומית המפוארת לקחו מאות על מאות של שנים, שכללו עליות, עד ששקעה סופית.

ali kemal bey

שורשיו התורכיים-מוסלמיים של בוריס ג'ונסון, ראש ממשלת בריטניה

הזכויות על פוסט זה שמורות לאתר "היסטריו" בלבד. ©
תארו לכם, שישנו פוליטיקאי ימני מאוד בישראל, שמתנגד להגירה לא יהודית למדינת ישראל, מתנגד למדינה פלסטינית ומתנגד להתפשטות האסלאם בעולם. פתאום, יום אחד, מגלים שאותו פוליטיקאי הוא נכד של פוליטיקאי אחר, אבל מוסלמי, שישב, לכאורה, בקבינט המצרי של גמאל עבד אל-נאצר לפני מלחמת ששת הימים. או של סדאם חוסיין. וגם שראש ממשלת אנגליה חולה בקורונה.

נשמע אבסורד? מי ששומע זאת וודאי נשאר נדהם למשך זמן מה.

סיפור זה הוא בדוי, אך ישנו סיפור אמיתי, לגבי בוריס ג'ונסון (בן 55, יליד 1964) מי שמכהן בימים אלה על ידי המפלגה השמרנית לראש ממשלת בריטניה. הוא נודע בעיקר בשל כך שלקה בוירוס הקורונה. בעבר הוא כיהן כשר החוץ בממשלתה של תרזה מאיי, ראש ממשלת בריטניה היוצאת. הוא התפטר מהממשלה לפני שנה בגלל אכזבתו מיישום מדיניות הברקזיט-יציאתה של בריטניה מהאיחוד האירופי, שלא יצאה בדיוק לפועל בעוד ג'ונסון תומך במימוש הברקזיט בכל מחיר ויהי מה. עד לפני כמה שנים כראש עיריית לונדון ועמד בראש הקמפיין הבריטי ליציאה מהאיחוד האירופי- והצליח עוד כשמונה לשר החוץ, המינוי עורר ביקורת, כי ג'ונסון הצבעוני ובעל הפה הגדול מסתמן כשמרן מאוד, כאנטי איחוד אירופי, שדוגל בבריטניה נוצרית ושמנהיגה מדיניות הגירה מוגבלת מאוד משלה. למרות שעמד בראש אחת הערים הקוסמופוליטיות בעולם, ג'ונסון אינו חביבם של המוסלמים בבריטניה, בלשון המעטה. וגם לא של מדינות אירופה והעולם הליברליות. עם ממשלו האמריקני של דונלד טראמפ הוא יסתדר מצוין. ולגבי יחסיו עם התורכים? זה מורכב. ותיכף נראה למה.
אבל מסתבר, שלג'ונסון עצמו יש שורשים מוסלמים. ולא רק, אלא שורשים מוסלמיים מצד אביו. שג'ונסון הוא לא שם משפחתו שהיה אמור להיות. אם ג'ונסון היה משתמש בשם משפחתו המקורי, שם המשפחה היה מוסלמי. ושורשיו לא רק מוסלמיים, אלא תורכיים. במלחמת העולם הראשונה, יש להזכיר, האימפריה העות'מאנית, מה שהיא היום תורכיה, הייתה יריבתה של בריטניה, והבריטים, כמובן, הם אלה שכבשו את ארץ ישראל מהעות'מאנים, ובכך סיימו כמעט אלף שנים לא רצופות של שילטון מוסלמי בארץ ישראל.
ומה מסתבר? שסבא רבא של ג'ונסון, עלי כמאל ביי, היה, כמו הנין שלו, גם סופר, בעיקר עיתונאי וגם פוליטיקאי. ולא רק. הוא היה גם שר הפנים בממשלה העות'מאנית קצרת הימים, שכיהנה בשנים 1919-1920 לסירוגין בראשותו של פריד פאשא, שהיה חתנו של הסולטאן העות'מאני עבד אל-מג'יד הראשון. משתמע מכך, שסבא רבא של בוריס ג'ונסון היה אחד משרי הפנים האחרונים של האימפריה האסלאמית האחרונה, האימפריה העות'מאנית- ונכדו פועל בדיוק הפוך ממנו, הוא רוצה למנוע השתלטות מוסלמית על בריטניה. שורשיו של בוריס ג'ונסון, עלי כמאל ומשפחתם נטועים בכפר קאלפאת, שנמצא מצפון לבירה תורכיה כיום, אנקרה. אנשי הכפר מתגאים עד היום בבוריס ג'ונסון. ולא רק זה. בני הכפר מתאפיינים לטענתם בשיער בלונדיני- צבע שיערו המקורי של בוריס ג'ונסון. משפחתו התורכית של בוריס עברה לכפר מאיסטנבול לפני ארבע דורות. לגבי שיערו הבלונדיני של בוריס ג'ונסון יש שמועות אחרות, שמקורו דווקא בשפחה מדרום רוסיה שנישאה לאחד מאבותיו והייתה בלונדינית.

בעוד שבוריס ג'ונסון הוא ימני ושמרן מובהק, הסבא רבא עלי כמאל, שמופיע בתמונה כאן, היה ליברל. ושמאלן. הוא תמך במפלגה בשם "האיחוד הליברלי", או "מפלגת החירות וההסכמה", בתקופה שבה האימפריה העות'מאנית הפכה, לזמן קצר, למלוכה חוקתית- בדומה כביכול לבריטניה. מול המפלגה הזאת עמדו הלאומנים, או "הוועד לאיחוד ולקידמה". בעוד הלאומנים דגלו בהפיכת האימפריה העות'מאנית לאימפריה שבה תשלוט הלאומיות התורכית, בעוד המיעוטים והעמים הלא תורכיים באימפריה זו יעברו "תורכיפיקציה"- כלומר יהפכו לדוברי תורכית ויאמצו את התרבות התורכית והכי חשוב- יהיו תחת שילטון מרכזי מאוחד, הליברלים באימפריה העות'מאנית היו כמו השילוב היום של הברית לכאורה במערב בין השמאל הקיצוני והאסלאמיסטים. הם האמינו בהמשך קיום האימפריה העות'מאנית כמו שהייתה, רב-תרבותית בדומיננטיות אסלאמית של הסולטאן, עם יותר ביזור ומתן אוטונומיה למחוזות השונים של האימפריה.

ומה הקשר בין עלי כמאל ביי למשפחת ג'ונסון ולאנגליה בכלל?

עלי ביי, יליד 1867, היה עיתונאי, שאהב לטייל בעולם ולדווח משם לעיתונים שבהם הוא עבד. בהיותו בשווייצריה, פגש באישה אנגלייה ממוצא שווייצרי, בשם ויניפרד ברון, והתאהב בה. אביה היה שווייצרי, אולם אמה הייתה אנגליה בשם מרגרט ג'ונסון. כלומר, שם משפחתו של בוריס ג'ונסון הוא שם משפחתה של אמא של סבתא רבתא שלו.

השניים התחתנו באנגליה, ועלי הפך לעורך של העיתון של הליברלים באימפריה העות'מאנית, שקראו לו איקדאם. המתחרה של העיתון הזה, היה העיתון הלאומני "טאנין" שדגל בשילטון של "הוועד לאיחוד ולקידמה". השנה הייתה 1909, והשילטון באימפריה העות'מאנית התחלף תכופות בין הלאומנים והליברלים. עלי כמאל ביי הפך לאחד העיתונאים הבולטים, המצטיינים והידועים באימפריה, אולם נרדף ללא הפסקה בידי הלאומנים. בכל פעם שהלאומנים עלו לשילטון, נמלטו עלי כמאל ומשפחתו לאנגליה. הוא בחר לבסוף להשאיר את ילדיו באנגליה, ובהמשך, לקראת מלחמת העולם הראשונה כשילדיו לא רצו שהבריטים שאירחו אותם ירדפו אותם בארצם בשל היותם תורכים מוסלמים בחלקם, אז שינו את שם משפחתם לשם משפחת סבתם האנגלייה, ג'ונסון. הם אף בהמשך אימצו את הדת הנוצרית האנגליקנית.

בינתיים, במאי 1919, עלי כמאל ביי מונה לשר הפנים, לתקופה קצרה, בממשלה הליברלית ששוב עלתה לשילטון באימפריה העות'מאנית שכבר הייתה מובסת ומוכה לאחר מלחמת העולם הראשונה. באותן שנים, התפתחה כבר תנועה לאומית מאוד דומיננטית, בראשות קצין הצבא העות'מאני הבכיר מוסטפא כמאל פאשא, הלא הוא מוסטפא כמאל אתאתורכ. כמו כן, החלה מלחמת העצמאות של תורכיה, שנלחמה כנגד המעצמות שהשתלטו כתוצאה מהתבוסה של מלחמת העולם הראשונה על תורכיה עצמה. זו הייתה גם מלחמת אזרחים, כשתנועתו של אתאתורכ, שמרכזה היה באנקרה, נלחמה כנגד הסולטאן העות'מאני וממשלתו, שישבו בבירה האימפריאלית איסטנבול. ממשלת הסולטאן דגלה באותן שנים בהסכם הכניעה למעצמות המנצחות, ופעלה תחת חסות מעצמות המערב. במהלך המלחמה, בשנת 1922, נתפס עלי כמאל על ידי אנשיו של אתאתורכ בעודו יושב במספרה באיסטנבול. הוא הובל לאנקרה, אך בדרך, בעיר איזמיט, נתפס על ידי לאומנים קיצוניים ונרצח בה בלינץ' אכזרי שביצעו בו חייליו ותומכיו של אתאתורכ. הוא הוכה, במקלות, אבנים וסכינים וראשו נמחץ, ובסופו של דבר נתלה על עץ. זאת לא הפעם הראשונה שמשפחתו של בוריס ג'ונסון מתגרה בשילטון בתורכיה. בשנת 2016 כתב בוריס ג'ונסון שיר נאצה לועג נגד הנשיא התורכי טאייפ ארדואן, לאחר שארדואן עצמו תבע קומיקאי גרמני שגם כתב עליו שיר נאצה והקריא אותו בטלוויזיה.

ובאשר לילדיו בבריטניה? בנו, עות'מאן וילפרד, התחתן עם איירין ויליאמס, ונולד להם בן בשם סטנלי ג'ונסון, שהפך לחבר הפרלמנט האירופי מטעם המפלגה השמרנית הבריטית. בנו, בוריס, שהתחיל את הקריירה כעורך עיתון, לאחר מכן הפך לחבר פרלמנט במפלגה השמרנית ולאחר מכן לראש עיריית לונדון וכיום שר החוץ הבריטי מטעם המפלגה השמרנית.
אגב, אביו של בוריס, סטנלי, תומך באיחוד האירופי, היה חבר בפרלמנט האירופי ובנציבות האירופית, ומתנגד לברקזיט, כמו כן גם אחותו של בוריס, רייצ'ל, עיתונאית (כמו אבי המשפחה עלי ביי) שמאוד התנגדה בעבר ליציאת בריטניה מהאיחוד האירופי. לבוריס יש אח צעיר יותר, ג'ו, גם בעל שיער בלונדיני שהוא חבר הפרלמנט הבריטי מטעם המפלגה השמרנית, שבעבר התנגד לברקזיט אבל שינה את דעתו בעקבות אחיו ולכן התפטר בנובמבר 2018 גם מתפקידו בממשלת בריטניה כשר התחבורה, לאחר שכיהן בתפקיד עשרה חודשים. גם ג'ו היה מאוכזב שהברקזיט עדיין לא יצא לפועל.

הזוי, לא?

מיהרימה סולטאן

סולטאנות הנשים וההרמון האימפריאלי

בחודש ספטמבר בשנת 1993, חל מהפך במחקר ההיסטורי של איזור המזרח התיכון: חוקרת בשם לזלי פירס פירסמה ספר בצבע ורוד, באנגלית, בשם: "ההרמון האימפריאלי- נשים וריבונות באימפריה העות'מאנית". הספר והמחקרים שהיו לפניו ולאחריו הפריכו את הסטיגמה של הרמון הנשים הסולטאני המוסלמי, לפיו מדובר במקום שכולו יצרים, שפחות והולדת צאצאים.
הספר תיאר, למעשה, תקופה חשובה בתולדות האימפריה העות'מאנית, שנמשכה כ-150 שנים בין המאות ה-16 וה-17 לספירה. בתקופה זו, שנקראה "סולטאנות הנשים", שימש ההרמון (המקום שבו הוחזקו שפחותיו של הסולטאן, וכן אימו ששלטה בהרמון) האימפריאלי של הסולטאן כמרכז השילטון בפועל של האימפריה. כלומר, נשים שלטו בפועל באימפריה מוסלמית, כשהסולטאנים ששלטו באופן רשמי היו עושי דברן. הפיכת ההרמון למרכז השילטון לא קרתה בבת אחת, אלא בהדרגה. למעשה, התקופה והספר מתייחסים לזמן שבו שלט הסולטאן סולימאן המפואר (שלט משנת 1520 עד 1566 והיה הסולטאן העות'מאני הידוע, המוצלח והמפורסם ביותר), בה לאישתו הורם (שהייתה למעשה אשת הסולטאן החוקית הראשונה, עד אז היו לסולטאן רק שפחות ואשת הסולטאן למעשה נודעה כ"האסקי סולטאן"- האישה המועדפת על הסולטאן) הייתה השפעה גדולה. עד לסולימאן הסולטאנים נחשבו לוחמים, והם שלטו משדות הקרב שבהם שהו. החל מסולימאן, התאחד ההרמון למעשה עם ארמון הסולטאן. אחד משיאי תקופת סולטאנות הנשים, היה כאשר הסולטאן מוראד השלישי, נכדו של סולימאן ששלט בין השנים 1574-1595, העביר את מקום מושבו ושילטונו להרמון הנשים עצמו.
חשוב לציין, כי באימפריה העות'מאנית לא היו שמות משפחה באותה תקופה, לכן כינויין של הנשים שהשתייכו למשפחה הסולטאנית בהיותן אחיות, בנות או שפחות הסתיים ב"סולטאן", כלומר סמיכות המציינת על שייכותן לסולטאן, דה-יורה או דה פקטו.

מאז סולימאן, היו שישה סולטאנים שהיו מוגבלים או נפשית, או פיזית או צעירים מדי. בזמנים כאלה, מי ששלטה באימפריה בפועל היא אימו של הסולטאן, שישבה בהרמון. מוסד הוואלידה סולטאן, שמשמעות תוארה היא אם הסולטאן, מוסד שבו עוסקת בהרחבה לזלי פירס, הפך למעשה למרכז השילטוני האימפריאלי. הסולטאן שימש למעשה חותמת גומי של אימו, והיא זאת שניהלה את האימפריה בפועל, שלטה לא רק בתקציבי הארמון אלא גם בתקציבי האימפריה כולה, וגם בחרה מי יירש את הסולטאן לאחר מותו. דיפלומטים זרים ידעו שכדי לבסס קשרים טובים עם האימפריה העות'מאנית, יש לבסס קשרים טובים גם עם הוואלידה סולטאן. הדומיננטיות של הוואלידה סולטאן נמשכה גם לעתים לתוך שנות השילטון של נכדיה. חשוב לציין, כי הוואלידה סולטאן עצמה לא השתייכה ביולוגית לשושלת העות'מאנית, אלא הייתה אימו של הסולטאן ולפני כן אימו של הנסיך הדומיננטי בהרמון. הסולטאנים, כשהיו צעירים, גודלו למעשה על ידי אימהותיהם בהרמון. הנסיכה היחידה ששימשה כוואלידה סולטאן והשתייכה ביולוגית למשפחה העות'מאנית היא מיהרימה סולטאן, שהייתה הבת של הסולטאן סולימאן המפואר ולאחר מות אישתו ואת בנו הסולטאן סלים השני הורם סולטאן, שימשה כוואלידה סולטאן בפועל (תמונת השחקנית ששיחקה את מיהרימה בסידרה ההיסטורית "המאה המפוארת- הסולטאן", מופיעה כאן). המתנגדים הראשיים בדרך כלל לסולטאנות הנשים היו הווזירים הגדולים, שהיו למעשה ראשי הממשלה של האימפריה. ועובדה היא שבשלהי המאה ה-17 התחלפה תקופת "סולטאנות הנשים" בתקופה שבה שלטו באימפריה בפועל הווזירים הגדולים. עם זאת, היו וזירים גדולים רבים ששיתפו פעולה עם הוואלידה סולטאן.

מוסד חשוב נוסף בהרמון, וגם בעל השפעה, היה מוסד ה"האסקי סולטאן", כלומר השפחה המועדפת על הסולטאן שלמעשה הייתה אישתו. השיפחה המועדפת הייתה ברוב המוחלט של המקרים גם אימו של יורש העצר והיא גידלה אותו בהרמון. להאסקי סולטאן הייתה השפעה גדולה מאוד על בעלה, בייחוד כשמדובר היה בבעל שלא יציב נפשית או פיזית. לסלים השני, בנו של הסולטאן סולימאן המפואר שירש אותו, הייתה בעיית שתייה. לכן, מי ששלטה בפועל באימפריה העות'מאנית הייתה אישתו, נורבאנו (ונציאנית במוצאה, ויש הטוענים שהייתה יהודייה), לצד אחותו (בהיעדר אימו הורם, שכבר מתה), מיהרימה.
ה"האסקי סולטאן" או אישתו של הסולטאן הפכה, כאמור, לאחר מות בעלה בדרך כלל ל"ואלידה סולטאן"- אימו של הסולטאן החדש והאישה החזקה בהרמון, שבתקופה "סולטאנות הנשים" הייתה למעשה שליטת האימפריה בפועל. נשות הסולטאנים הדומיננטיות ביותר היו כאמור הורם סולטאן (במקור אלכסנדרה ליסובסקאיה האוקראינית), וקוסם סולטאן (1589-1651, במקור יוונייה בשם אנסטסיה), אישתו החוקית ולפני כן השפחה המועדפת של הסולטאן אחמט הראשון ואימם וסבתם של כמה סולטאנים, שהייתה למעשה אשת הסולטאן והוואלידה סולטאן לאחר מכן החזקה ביותר בזמנה.
בהרמון הנשים, כאמור, הוחזקו שפחותיו של הסולטאן וגם אימו. אלה שלא היו מוסלמיות מבין השפחות, אוסלמו זמן קצר מאוד לאחר הגיען להרמון.

העימותים המפורסמים ביותר על שליטה היו בין נשות הסולטאנים, או ההאסקי סולטאן, לבין חמותיהן, הוואלידה סולטאן. להורם סולטאן היו עימותים עם אימו של הסולטאן סולימאן, עיישה חאפזה, שהייתה נסיכה אמיתית- נסיכת משפחת גיראי ששלטה בחצי האי קרים. לקוסם סולטאן היו עימותים רבים עם נשות בניה, בייחוד קוסם סולטאן, שהספר של פירס טוען שהיא נרצחה על ידי אשת בנה אבראהים, טורהאן סולטאן. טורהאן נחשבת, למעשה, לאישה האחרונה שסיכמה את תקופת סולטאנות הנשים. היא הייתה אשתו של הסולטאן אבראהים הראשון, שהיה נודע כ"אבראהים המשוגע" ובשל חוסר תפקודו מי ששלטה בפועל באימפריה והייתה עוצרת (שליטת האימפריה הרשמית בפועל) האימפריה הייתה קוסם סולטאן. כמו כן, היו סולטאנים שהיו צעירים מדי בשביל לשלוט, אז קוסם הייתה עוצרת האימפריה פעמיים למעשה. קוסם הייתה הוואלידה סולטאן בימי שילטון נכדה הסולטאן מהמט הרביעי שהיה צעיר מדי, אך אימו, טורהאן, לא אהבה זאת וחיסלה למעשה את קוסם על ידי שבירת כלי כבד על ראשה. בכך הפכה טורהאן סולטאן לוואלידה סולטאן, והיא, כאמור, יכולה להיות המוגדרת אחרונה בסולטאנות הנשים.

עימותים נוספים היו בין השפחות בהרמון, מי תזכה להיות ההאסקי סולטאן ואם יורש העצר של האימפריה. נשות הסולטאנים החזקות הן שהחליטו מי יהיה הסולטאן הבא, דבר שהביא לתככים בהרמון ולרצח של שפחות רבות וגם של נסיכים שהיו בניהן של שפחות אחרות, שהודחו מעמדת ההאסקי (האישה המועדפת) או שטענו ונאבקו על מנת להגיע למעמד זה. לא תמיד האישה החביבה על אימו של הסולטאן הפכה למועדפת על בנה.

תקופת סולטאנות הנשים וקיום מוסד ההרמון האימפריאלי, הוואלידה סולטאן ואשת הסולטאן, מלמדת לא רק על כוחן ועוצמתם של הנשים בעולם המוסלמי של אותה תקופה- המאות ה-16 וה-17 לספירה. היא גם מלמדת על ניעות חברתית: מעבר בין מעמדות, והכוונה כאן למעבר ממעמד נמוך מאוד, מעמד של שיפחה שלרוב נחטפה בפשיטות של שודדי ים נאמנים לעות'מאנים או העות'מאנים עצמם על יישובים נוצריים באירופה (הורם וקוסם הן דוגמה לכך) והובאה להרמון הסולטאן לעתים גם כמתנה לסולטאן עצמו על מנת לשמש לו מקור ליצריו וגם אם לצאצאיו, לאישה החזקה ביותר באימפריה העות'מאנית, ובאותן שנים למנהיגה בפועל של העולם המוסלמי כולו- למרות שההנהגה הרשמית הייתה בידי הסולטאנים עצמם.

תום תקופת "סולטאנות הנשים" באה בסוף המאה ה-17, עת הפכו הווזירים הגדולים, ראשי הממשלה (שגם חלקם הגדול היה בעבר עבדים שנלקחו לשירות בצבא העות'מאני, אוסלמו והתקדמו בהיררכייה הצבאית או בהיררכיית הארמון האימפריאלי) לשליטי האימפריה בפועל, לצד סולטאנים חזקים יותר שעלו לשילטון. עם הזמן הפכה האימפריה למבוזרת יותר, ומי שנתנו את הטון היו מושלי המחוזות החזקים.

cem-sultan-21

העות'מאנים פרק 5: עלייתו של ביאזיד השני, מציל היהודים, והאם באמת היה תור זהב.

ראשית כל, עליי להדגיש משהו חשוב. שמתם לב בוודאי שאני מגדיר תקופה מסוימת כ"מאה המפוארת" של האימפריה העות'מאנית או "תור הזהב". זו הגדרה שלא מחייבת, היות וכפי שנראה, גם ראשית ימי האימפריה העות'מאנית רצופים בעליות ובמורדות.
הספר שאני מתבסס עליו בכתיבה שלי, בנוסף לתוספות משלי, הוא, כאמור "היסטוריה של האימפריה העות'מאנית ותורכיה המודרנית" מאת בני הזוג המלומדים פרופ' סטאנפורד ואזל קוראל שאו. הספר דגל בטיעונים כלשהם, שהופרכו לאחר מכן, ובמיוחד דגל בתיאוריה לפיה תור הזהב של האימפריה העות'מאנית היה החל מלאחר כיבוש איסטנבול עד לסוף ימיו של הסולטאן סולימאן הראשון, המפואר. לאחר מכן החלה שקיעתה של האימפריה, שכמו שקיעת האימפריה הרומית, נמשכה מאות שנים. את "תיזת השקיעה" ניסו להפריך חוקרים שונים במשך זמן רב מאוד. התבססה גם תיאוריה חדשה, שלפיה לא הייתה דבר כזה שקוראים לו "המאה המפוארת", ולא היה תור זהב עות'מאני. התיאוריה האלטרנטיבית והמודרנית יותר טוענת, כי תולדות האימפריה העות'מאנית הם כמו קורותיו של אדם רגיל, שחייו רצופים עליות ומורדות, כך גם תולדות האימפריה רצופות עליות ומורדות. העניין הוא שמאחורי העליות והירידות צריך לזהות את הכיוון הכללי, המגמה הכוללת שהיא יותר מהגדרה סתמית של "עלייה" או "ירידה". אני טוען ששתי התיאוריות נכונות. היה כיוון של עלייה, שבתוכה היו גם ירידות, והחל משלהי תקןפת הסולטאן סולימאן, אפילו לא אחריו, הייתה תקופה של ירידה, שבתוכה היו גם עליות. איך ניתן להסביר זאת?
לצורך כך אני נעזר בתיאוריה שמקובלת בתחומי הפיזיקה וגם בתחום הכלכלה. קוראים לה "תופעת הכדור הנופל". כשזורקים כדור מקומה גבוהה, הוא פוגע בקרקע, ועולה ויורד כמה פעמים עד שהוא נופל סופית. כלומר: גם בתוך הנפילה שלו ישנן עליות, אבל הכיוון הכללי הוא נפילה. כך גם האימפריה העות'מאנית משלהי סולימאן עד תום מלחמת העולם הראשונה וביטולה: היו לה עליות, היו לה סולטאנים טובים, אבל הכיוון הכללי היה של נפילה. לכן, היה תור זהב עות'מאני. ומי שהחל לחולל אותו באופן בולט הוא ביאזיד השני, הסולטאן שגם קלט אליו את יהודי ספרד אחרי שגורשו מהממלכה האירופית החל מ-1492. עם זאת, כהונתו של ביאזיד החלה בסערה: המלחמה הפנימית כנגד אחיו, ג'ם (שציור שלו נראה כאן בתמונה), על השאלה מי יחליף את אביהם, הסולטאן מהמט הכובש.
עם מותו של מהמט הכובש, ג'ם היה מושל אמאסיה, וביאזיד אחיו היותר מבוגר בגיל, היה מושל קוניה- שתי ערים שמי שהיה המושל שלהם היה בעצם המועמד לסולטאנות. ג'ם נהנה מהתמיכה הבלתי מסויגת של האליטות הישנות באימפריה, אלא שמקורן בנסיכויות התורכמניות, ואילו ביאזיד נהנה מתמיכת היניצ'רים והאליטות החדשות, שנוצרו מתוך מגוייסי הדוושירמה. כלומר, האליטות החדשות נוצרו ממתאסלמים שמוצאם אינו תורכי, אלא בעיקר נוצרים בלקנים במקורם שגויסו בכפייה עוד מילדות לצבא העות'מאני. נראה כי הסולטאן מהמט תמך יותר בג'ם הלוחמני התקיף, מאשר בביאזיד, שלא היה ידוע כחובב מלחמות. גם הווזיר הגדול (ראש הממשלה במושגים של היום) של מהמט, קאראמאני מהמט פאשא, תמך בג'ם. עם מותו של הסולטאן מהמט, ניסה הווזיר הגדול לשלוח שליחים לג'ם על מנת שיגיע לאיסטנבול במהירות ויחליף את אחיו בתפקיד. אבל היניצ'רים לא סרו לפקודתו לאחר שניסה לשלוח אותם למלחמה אחרת, והם שלחו שליחים אל ביאזיד על מנת לסלול לו את הדרך לעיר הבירה ולירושה. הם נלחמו באנשיו של ג'ם, ובסופו של דבר קאראמאני מהמט הווזיר הגדול הוצא להורג, ומנהיג היניצ'רים איסחאק פאשא מונה לווזיר הגדול של ביאזיד. הוא גם נתן את המשרות המכובדות ביותר בשירות המדינה למגוייסי הדוושירמה. ג'ם ברח, אבל הוא החליט שהוא לא מוותר על השילטון ופתח במרד כנגד אחיו ביאזיד, שהוכתר כסולטאן ביאזיד השני ב21 במאי 1481. לאחר כשבוע, הגיע ג'ם לעיר בורסה, בירת העות'מאנים לשעבר, ויחד עם הלוחמים התורכמנים הכריז על עצמו כסולטאן אנטוליה. לאחר כחודש, התנגשו כוחות ביאזיד עם כוחות ג'ם בינישהיר ("העיר החדשה" בתורכית), וג'ם הובס שוב, ונאלץ להימלט אל שטחי האימפריה הממלוכית, יחד עם הנסיך התורכמני האחרון של נסיכות קאראמאן, קאסים ביי. מעתה ג'ם החתרן הבלתי נלאה לא יפסיק "לבחוש" ולארגן מיליציות קטנות שיציקו לכוחות ביאזיד אחיו הבוגר וינסו להפיל אותו. בהתחלה הוא ניסה דרך כוח שאירגן בעיר חלב (כיום בסוריה), אך כשנכשל ב-1482 ונסיך קאראמאן נכנע לביאזיד, ברח ג'ם לצרפת. האבירים שמרו עליו במשך 4 שנים עד שהוגלה אל חצר האפיפיור אינוקנטיוס השמיני, ומעתה ואילך שימש ככלי ניגוח בידי מעצמות אירופה אל מול האימפריה העות'מאנית בשילטון ביאזיד השני. בינואר 1495 פלש המלך הצרפתי שארל השמיני לאיטליה, תפס את ג'ם ושלח אותו חזרה לצרפת, אך לאחר חודש, ב25 בפברואר 1495, מת לבסוף ג'ם מהרעלה, לאחר שכנראה שתה רעל שנמסר לו על ידי סוכני חרש של ביאזיד. בתחילה, הסולטאן ביאזיד השני נמנע מהרפתקאות צבאיות, על מנת לסדר את הבלגאן הכלכלי בתוך האימפריה שהותיר לו אביו. הוא התיר שוב אחזקת קרקעות ורכוש פרטי, הוא חיזק את המימסד הדתי הסוני ובנה עוד מסגדים לצד חלוקה מחדש של אדמות וואקף, הקדש מוסלמי, לטובת המימסד הדתי הסוני. הוא ניסה בעצמו להשתחרר משליטת היניצ'רים- שלהם היה חייב טובה בגלל שהעלו אותה לשילטון- כשגייס למשרות בכירות אנשים מהאליטות התורכיות הישנות. הוא הבין בכל זאת שעל מנת לרכוש לגיטימציה דתית, הוא צריך, בניגוד למדיניות השלום שלו, לצאת למלחמות כנגד הנוצרים. הוא בחר, כמובן, את איזור הבלקן, והחל להתעמת עם ההונגרים ועם הוונציאנים, אויבי האימפריה.
בשנת 1483 נכבשה סופית הרצגובינה, ובהמשך דוכאו גם מרידות באיזור מולדביה כשביאזיד המשיך לכבוש בה שטחים, בסיוע בני בריתו הטאטארים (עם תורכי-מוסלמי) מחצי האי קרים. בסופו של דבר, הוא הצליח להשתלט על מולדביה וולאכיה, ובשנת 1503 חתמו ההונגרים והפולנים על הסכמים שלפיהם שליטיהם יהפכו לוואסאלים של ביאזיד.
ולא רק כנגד הנוצרים הוא נלחם, אלא גם כנגד הממלוכים המוסלמים-תורכמנים במוצאם, האימפריה המתחרה מדרום. בין השנים 1485-1491 אירעו התנגשויות בלתי פוסקות בין העות'מאנים לממלוכים, בעיקר באיזור שהיום הוא צפון סוריה, עד שבשנת 1491 נחתם הסכם שלום ביניהם. ההסכם יחזיק מעמד עד שנת 1516, עת בנו של ביאזיד, סלים, ישמיד את האימפריה הממלוכית.
בשנת 1493 עלתה הקיסרות האוסטרית-הבסבורגית לגדולה, עת מינויו של הקיסר החדש שלהם, מקסימיליאן הראשון. זה עורר התנגשויות ביניהם לבין האימפריה העות'מאנית הצומחת. הקיסר עלה לשילטון שלוש שנים לאחר מותו של שליט הונגריה, מתיאס קורווינוס- והחלפתו בלאדיסלאס החלש מה שהוביל את האוסטרים לטעון לבעלות על הונגריה, ולשאוף לשחרר את כל השטחים הנוצריים שהאסלאם כבש, כולל קוסטנטינופול/איסטנבול. ביאזיד ניסה, מצידו, לארגן כוח שיעלה על בלגראד ויכבוש אותה סוף סוף, אך חזר בו. חולשתו זו של ביאזיד עוררה את זעם היניצ'רים, ואת רצונם להחליפו באחד בבניו.
עם זאת, ביאזיד, ששאף לפחות מלחמות, לא הצליח להימלט מהן: הוא החל להתעמת עם הוונציאנים ממערב, ובהמשך עם האיראנים-ספאווים השיעים ממזרח.
בינתיים, הוא היה עסוק בפיתוח האימפריה שברשותו וברפורמות פנימיות, שקליטת ויישוב היהודים מגורשי ספרד היו חלק מהן.

בפרק הבא, ועקב בקשת הקהל, אני מתכוון לספר את סיפור הצלת יהודי ספרד על ידי ביאזיד וקליטתם באימפריה העות'מאנית ותקופת שילטונו של בנו, סלים האכזר (או סלים הקשוח), אביו של סולימאן. ויש לי בשורה טובה: אני מתכוון להמשיך לספר את תולדות העות'מאנים גם לאחר סולימאן, עד לתום תקופת קוסם סולטאן בשנת 1651!

neo ottomanism2

סופו של הניאו-עות'מאניזם?

את המאמר הזה כתב מוראט י. בעיתון התורכי "הוריית". אני מביא את המאמר מתורגם לעברית.

הסיור באפריקה של נשיא תורכיה, טאיפ ארדואן, שכיסה את סודן, צ'אד ותוניסיה, התקיים מיד לאחר מהלך מוצלח באו"ם, שבו מילא תפקיד חשוב בכך שהניע את ארגון שיתוף הפעולה האסלאמי (OIC) נגד הכרת ארה"ב בירושלים כבירת ישראל.

לפני ההתנגדות של 128 מדינות באסיפה הכללית של האו"ם, הצהרת איסטנבול של אירגון שיתוף הפעולה האסלאמי איחדה יריבים כמו סעודיה ואיראן, איחוד האמירויות הערביות וקטאר, למרות אזהרותיה של ארה"ב.

אבל הרוח שהביאה הצהרת ירושלים של טראמפ לא עצרה את הרטוריקה האנטי-תורכית בקרב הממשלות הערביות.העימות האחרון בשבוע שעבר בין אבו דאבי לאנקרה אודות הגנרל העות'מאני, פהרטין פאשה , שבו טען שר החוץ של איחוד האמירויות הערביות כי פהרטין גנב בשנת 1916 את אוצרותיה וגם כתבי קודש מוסלמיים מהעיר מדינה שנמצאת כיום בסעודיה, אותו פהרטין שהוא וצבאו הגנו על העיר מדינה וירושלים נגד צבאות בריטיים ונאלצו לעזוב אחרי התבוסה במלחמת העולם הראשונה, ותגובתו של ארדואן שלפיה משפחת השילטון הנוכחית באמירויות התנהגה בפסיביות יתר בעת הפלישה הבריטית, מראה כי הסנטימנט האנטי-תורכי בקרב הערבים עדיין ניצב במקומו. בתגובותיו ב -27 בדצמבר 2017 קרא שר החוץ המצרי לעולם הערבי להתאחד סביב "ציר ריאד-קאהיר" הערבי כנגד, לטענתו, "ציר אנקרה-טהראן". זה היה אחרי הצהרתו של שר החוץ הטורקי מבלוט צ'אבושאולו, שאמר כי הרטוריקה על ציר תורכיה-איראן-קטאר אינה נכונה.

נראה כי פקידי איחוד האמירויות רוצים ליצור את הרושם שהם אינם לבד ופועלים כחוד החנית של ברית סעודית-מצרית (אם יש דבר כזה) נגד מדינות לא ערביות כמו תורכיה ואיראן, שיש להן אוכלוסיות מוסלמיות אך לא ערביות. מבחינה זו, איראן היא אמנם השחקנית האידיאולוגית בגלל הפער העדתי השיעי-סוני, אבל טורקיה היא השחקנית ההיסטורית שאליה מכוונות האמירויות. היתה זו האימפריה התורכית תחת השושלת העות'מאנית ששלטה בחצי האי ערב ובחלק חשוב מצפון אפריקה במשך יותר מ -400 שנה.

בין האידיאולוגים בתוך מפלגת הצדק והפיתוח השלטת בתורכיה היתה ההנחה הנוסטלגית, שהאנשים החיים באדמות העות'מאניות לשעבר עדיין היו חסרים את הימים הטובים של השלטון התורכי, ובמיוחד את תפארת המוסלמים באותם ימים, אם זה נחשב, היות ויש יותר מ -20 מדינות עכשיו שנבנו על חורבות האימפריה העות'מאנית.

ההנחה הזאת הפכה לקו הפוליטי הדומיננטי לאחר פריצת האביב הערבי בסוף 2010, כאשר ממשלת "מפלגת הצדק והפיתוח" בראשותו של ראש הממשלה דאז ארדואן, שהניעה את הרטוריקה החזקה של שר החוץ, אחמט דאוטוגלו, החלה לחשוב על החייאה מחדש של תורכיה הגדולה, הברית הסונית המובילה במזרח התיכון. ראשית, התוהו ובוהו בלוב, אח"כ ההפיכה במצרים ואחר כך מלחמת האזרחים בסוריה, גרמו לכולם לחשוב שהאביב הערבי הוא לא משהו שהאוריינטליסטים במערב, במיוחד בארה"ב, חולמים עליו. גם תורכיה למדה את הלקחים שלה.

לא, זה לא נכון בעליל שהערבים רוצים להיות שוב נשלטים על ידי הטורקים. (ותוספת שלי: באשר לפלסטינים, תמיד הם חיפשו דמות חזקה להערצה בעולם המוסלמי, וציירו אותו כ"מגן" שלהם. בראשית זה היה גמאל עבד אל-נאצר, ולאחר מכן סדאם חוסיין, וכיום ארדואן- וזאת ניתן לראות לפי תמונותיהם שתלויות במזרח ירושלים).

וזה לא רק מוגבל לערבים. גם העמים הבלקנים אינם חסרים את ימי השלטון התורכי, אולי מלבד קבוצות קטנות של מיעוטים מוסלמים שסבלו מדיכוי וטבח ברפובליקות יוגוסלביות לשעבר, ולא משום שהם רוצים להיות בשליטת התורכים, אלא משום שהם מתעבים את התנאים שהם חווים. הדבר נכון במיוחד לגבי מיעוטים מוסלמים ביוון ובבולגריה.

המשחק הזה נגמר. זוהי האמת העירומה של הניאו-עות'מאניסטים בתורכיה, כולל אלה שבמפלגת השילטון.

לכן לפני כמעט מאה שנה, כאשר הרפובליקה הטורקית קמה על אפר האימפריה התורכית לאחר הפלת השושלת העותומאנית בסוף מלחמת העצמאות, אימצו האבות המייסדים מדיניות של אי-התערבות ושכנות טובה עם אזרחיהם לשעבר שהפכו לשכניהם החדשים. לכן הציטוט המפורסם של מוסטפא כמאל אתאתורכ מייסד הרפובליקה התורכית המודרנית החילוני, "שלום בבית, שלום בעולם", נתפס כסיסמה למדיניותה של תורכיה.

דבריו של ארדואן במהלך הסיור באפריקה על "הגדלת מספר החברים" הם גירסה של המוטו הזה, אף יותר מגירסת הניאו-עות'מאניזם (ותוספת שלי: יש לזכור שהעות'מאנים התפשטו תחילה בבלקן, ואילו ארדואן מחפש להדק את היחסים עם מדינות אפריקה והמזרח התיכון). גם דבריו על שיפור היחסים עם האיחוד האירופי, במיוחד עם גרמניה והולנד, הם מבטיחים. בנוסף, המהלכים של שר החוץ התורכי הם גם מראה של אותו המוטו, כי הוא לא רק מתמקד במדיניות כלפי המזרח התיכון, אלא שואף בנוסף ליחסים טובים עם אירופה. הוא, אחרי ככלות הכל, פוליטיקאי ששירת בעבר כראש הפרלמנט של מועצת אירופה.

esref

סיפורו של ג'יימס בונד העות'מאני

רובכם ודאי מכירים את השיר המפורסם "בלדה לסוכן כפול" של להקת "משינה" משנת 1985:
הוא הגיע אל הארץ בדרכים עקלקלות
הוא היה סוכן חשאי לא רצה להתגלות
הוא נהג להתאכסן במלונות מפוארים
הוא תמיד היה קיים על חשבונם של אחרים
הוא נלחם במוסלמים והסתתר באיסטנבול
הוא התעה את הרוסים הוא היה סוכן כפול
בספינה של עבדים אל ארץ כנען הוא חתר
התורכים שלטו בארץ למצרים הוא חזר
הוא רכב לפלשתינה
על גמל דו דבשתי
הוא הגיע לראש פינה
במסווה של שייח תורכי
תוך שלושה ימים וחצי הוא נפגש עם הסולטן
הוא לקח אותו בטכסי ורצח אותו בגן
הוא הצית בתים בלילה התורכים סבלו ביום
הם קראו לו אפס אפס יוסף יוסף האיום
הוא רכב לפלשתינה
על חמור תלת מימדי
הוא הגיע לראש פינה
במסווה של גזר גמדי
ואשתו אמרה לו יוסף
תשנה את הגישה
הוא אמר לה תהיי בשקט
והחליף את האישה

השיר הזה מתאים מאוד, אמנם לא בכל מילותיו (הוא לא היה בפלשתינה), לדמות מיוחדת שפעלה בשלהי ימי האימפריה העות'מאנית, ושבימים אלה יוצא לא בישראל ספר בשפה האנגלית מאת בנג'מין פורטנה אודותיו, בשם "הצ'רקסי": מדובר באשרף ביי, או בשמו המלא, אשרף סנג'ר קושצ'ובאשי (Eşref Sencer Kuşçubaşı), שחי בין השנים 1873 ל1964. השיר שציינתי, אגב, לא נכתב אודות אשרף, אבל הוא נשמע כאילו הוא באמת נכתב אודותיו.
אשרף היה עות'מאני ממוצא צ'רקסי, הוא היה לוחם גרילה בנשמתו, וגם סוכן חשאי. הוא ביצע מבצעים חשאיים לטובת האימפריה העות'מאנית של ראשית המאה העשרים, והצליח להרגיז גם את הסולטאן עבד אל-חמיד השני האסלאמיסט, וגם את מייסדה החילוני של תורכיה המודרני, מוסטפא כמאל אתאתורכ- שניהם רדפו אותו. דמותו התזזיתית והחשאית הדביקה לו כבר את הכינויים "לורנס איש ערב העות'מאני" ו"ג'יימס בונד העות'מאני". הוא היה ידוע בכך שתמיד היה חוצה ובודק את גבולות החוק, ממש כמו השודד האגדי, אבו ג'ילדה. הספר אודותיו ודמותו הוזכרו השבוע בעיתון התורכי "הוריית"- ומשם אני שואב את הידיעה עליו.
לישראלים הוא יזכיר בוודאי את דמותו של מאיר הר ציון, הלוחם האגדי של יחידה 101.
אשרף נולד באיסטנבול בשנת 1873 למשפחה צ'רקסית מכובדת שמוצאה מהקווקז. אביו היה קצין צבא עות'מאני, אבל משפחתו הוגלתה לאיזור החיג'אז בחצי האי ערב (היכן שנמצאות הערים מכה ומדינה הקדושות לאסלאם) על ידי הסולטאן העות'מאני עבד אל-חמיד השני, בנסיבות מסתוריות.
אשרף עסק בינתיים במעשי שוד ובילה את זמנו בכלא, עד שהפך לאסיר נמלט לאחר שנמלט מסוהריו. הוא הצטרף לתשכילת-י מהסוסה, האירגון החשאי של מחתרת "התורכים הצעירים", שפעלה כנגד הסולטאן עבד אל-חמיד השני, כשבשנת 1908 הוא פעל בבלקן שניצני המרד התחילו לפרוח בו מטעם אנוור פאשא, אחד מראשיו המפורסמים של "הוועד לאיחוד ולקידמה", האירגון המרכזי של "התורכים הצעירים". בשנים שלפני מלחמת העולם הראשונה, אשרף נשלח למשימות מיוחדות בחזית איזורי המלחמה של האימפריה העות'מאנית: מערב אנטוליה, הבלקנים ולוב. הוא הנהיג פעולות טרור והפחדה כנגד האוכלוסייה היוונית באיזמיר, במערב אנטוליה ובבלקנים, כפעולות תגמול על כך שאוכלוסייה מוסלמית גורשה מהבלקנים המורדים מזרחה. הוא תרם לכך שאוכלוסייה יוונית גדולה עזבה את העיר איזמיר. במהלך מלחמת העולם הראשונה (ואל תדאגו, בהמשך הוא יחצה את הקווים), הוא נלחם כנגד "המרד הערבי" ונפל שם בשבי. הוא בילה שוב בכלא בחצי האי ערב ומשם הועבר לכלא בקהיר ובמלטה שהיו בידי הבריטים לאחר שעורר מהומות בכלא. לאחר התבוסה העות'מאנית במלחמת העולם הראשונה, כשתורכיה של ימינו הייתה תחת שליטת בעלות הברית, החל מוסטפא כמאל אתאתורכ במלחמת העצמאות התורכית, ואשרף עבד בשבילו. הוא היה מפקד מרחב קרטאל, איזמיט ואדאפזארי, וכשל בתפקידו…. הקבוצות שתחת פיקודו ניסו להשליט סדר באמצעות טרור ורציחות, והוא נכשל בהשתת האוכלוסייה המקומית תחת חסותו. מוסטפא כמאל אתאתורכ, שנלחם כנגד ושנא את "הוועד לאיחוד ולקידמה" ובמיוחד את אנוור פאשא הידוע לשימצה, שהיה פטרונו של אשרף, פנה נגדו כי הוא חשד שאשרף מכשיל אותו בכוונה. מה עשה אשרף? לקח תחת חסותו קצינים ממוצא צ'רקסי, וחצה את הקווים אל אויביו המרים ומושא הטרור שלו לשעבר, היוונים, ששלטו אז בחלק מתת יבשת אנטוליה (מערב תורכיה של היום). הוא החל לשתף פעולה עם הצבא היווני, ולאחר ניצחונו של אתאתורכ והקמת הרפובליקה התורכית החילונית המודרנית בשנת 1923 הוא יצא לגלות של 30 שנים ביוון ולאחר מכן בקהיר. מוסטפא כמאל אתאתורכ, מייסדה ונשיאה הראשון של תורכיה, הכריז על אשרף כבוגד.
בסוף שנות החמישים, לאחר שמפלגתו של אתאתורכ כבר לא הייתה בשילטון בתורכיה, חזר אשרף לאיזמיר והתיישב שם. הוא בילה את זמנו כפנסיונר וניסה לשווא לכתוב את זכרונותיו.
חלק גדול ממעשיו ומפעולותיו החשאיות של אשרף נשארו עלומות עד עצם היום הזה.

mehmet the great

העות'מאנים 4- תור הזהב מתחיל

הדברים שאני כותב מבוססים על הספר "היסטוריה של האימפריה העות'מאנית ותורכיה המודרנית", מאת סטאנפורד שאו ואזל קוראל שאו- עם תוספות משלי.

אחד היתרונות הגדולים של כיבוש האימפריה הביזנטית והפיכתו של מהמט לקיסר הביזנטי בנוסף לתאריו- מה שלמעשה התחיל רשמית את "תור הזהב" העות'מאני, שיבוא לקיצו עם מות הסולטאן סולימאן ב-1566 ( נמשך סה"כ 103 שנים, וידוע כ"המאה המפוארת"), הייתה התווספות של יועצים ממוצא יווני ואיטלקי, שלמדינות שבאו מהם הייתה מסורת של אימפריה חובקת עולם. כעת מהמט החל לפעול על מנת להפוך את האימפריה שלו לאימפריה עולמית, לא רק מחליפתה של רומא המזרחית. הוא החל לבטל את המנהג של שליטים-ואסאלים שהיו תחת חסותו, ובמקום זה סיפח את שטחי האימפריה כולה לרשותו. הוא החל להתנות גיוס לצבא ולמינהל בהתאסלמות, וכן לגבות את הג'יזיה, מס הגולגולת מנתינים לא מוסלמים, בהתאם למשפט המוסלמי.
אבל מצד שני, כיבוש קוסטנטינופול/איסטנבול היווה חרב פיפיות עבור שילטון האסלאם. מומחים ביזנטיים, שנשאו את הידע והמורשת של יוון ורומא העתיקות ברחו למערב אירופה, אל הארצות הנוצריות, שעדיין היו שרויות בשלהי חשיכת ימי הביניים. בנוסף למוסלמים ששימרו ותירגמו את כתבי חכמי יוון ורומא (הפילוסוף היווני אריסטו נקרא בפיהם "המורה הראשון"- אל מועלם אל-אוול), חכמי ביזנטיון והאיטלקים ששהו באימפריה הביזנטית הביאו את המורשת הנאורה של יוון ורומא אל שאר אירופה- במטרה לחדש אותה הפעם תחת פטרונות הדת הנוצרית. מה שתרם לתהליך ההתעוררות והתחייה האירופי בימי הביניים- הרנסאנס. תקופת הרנסאנס תביא בסופו של דבר לשינוי המאזן העולמי לטובת המערב, וירידת קרנן של האימפריות המוסלמיות- עד לשקיעת האימפריה העות'מאנית בראשית המאה העשרים. דווקא נדידת החכמים הזאת, שבאה מכיבוש איסטנבול על ידי אימפריה מוסלמית, הייתה אחד הגורמים שהביאו לשקיעתו של האסלאם אל מול המערב.
תהליך היסטורי נוסף שקרה עקב כיבוש קוסטנטינופול והבלקן בידי המוסלמים: המרכז של הנצרות האורתודוכסית עבר מקוסטנטינופול הרחק מזרחה, אל נסיכות מוסקבה, מה שבהמשך ייצור את האימפריה הרוסית כמרכז האורתודוכסים ואת מוסקבה ולאחר מכן סנט פטרסבורג ושוב לאחר מכן מוסקבה כ"קוסטנטינופול החדשה"- והצית מלחמות חמות וקרות של מאות שנים בין הרוסים לבין העות'מאנים והתורכים.
כעת כל שטחי האימפריה היו תחת ממשל עות'מאני ישיר. הוא יישב תורכים ותורכמנים בשטחי הכיבוש, ובנוסף חילק את האימפריה למחוזות (סנג'קים). הוא חילק את הקרקעות לתימארים, והתנה שירות בצבא העות'מאני כתנאי להיות בעל תימאר (מעין אחוזה "פיאודלית"). בנוסף, הוא החליט להפוך את המפקדים מהנסיכויות התורכמניות לשעבר למפקדים בצבא העות'מאני ולהנהיג גיוס מרוכז בקרב האוכלוסייה המוסלמית. מוסלמים רבים יושבו באיזורי הבלקן ובאיסטנבול.
הוא החל גם ברפורמה משפטית. בהשפעת החוק הביזנטי והמשפט המוסלמי, הוא החל לארגן את החוק העות'מאני באופן מסודר, ביצירת שלושה ספרים עיקריים של הקוד המשפטי: הראשון קבע את חובותיהם של הנתינים ואת (מעט) זכויותיהם, השני את האירגון המינהלי של המדינה העות'מאנית והשכבות השולטות, והשלישי את מערכת האוצר והמיסים של האימפריה.
בתחום יחסי החוץ וסחר החוץ, הוא נתן פריבילגיות לרפובליקות ונציה וגנואה. הוא גם כרת ברית עם הטאטארים בקרים.
החל משנה לאחר כיבוש איסטנבול מחץ מהמט את סרביה, אך לא הצליח לכבוש את בלגראד. הוא גם דיכא מרד באלבניה ובשנת 1459 כבש את אתונה בירת יוון העתיקה. כעת, כל יוון הייתה בידיו והעיר הביזנטית היחידה שנותרה הייתה טראבזון, כיום במזרח תורכיה. באותה שנה הוא גם השתלט על סרביה סופית, חוץ מעל בלגראד רבתי, וסיפח את שטחיה אל תחת שילטון עות'מאני ישיר.
בשנת 1461 השתלט על טראבזון, ובכך חיסל סופית את האימפריה הביזנטית. אבל קמו כנגדו גם מורדים מוסלמים תורכמניים: יריבו העיקרי היה ראש נסיכות "אק-קויונלו", כלומר נסיכות הכבש הלבן, אוזון חסן ("חסן הארוך"). בשנת 1462 הוא כבש סופית את וולאכיה, כשהוא הודף את ולאד טפש, נסיך ואלאכיה המפורסם (הלא הוא "דרקולה") משם.
ב-1464 האפיפיור פיוס השני זעם על כיבוש העיר הרומאית לשעבר קוסטנטינופול בידי העות'מאנים, ואירגן באמצעות הוונציאנים מסע צלב. ונציה הצליחה לכבוש את איזור מוריאה, אך נהדפה משם, לאחר שהמסע איים על איסטנבול. בשנת 1468 מת ג'ורג' קסטריוט, הלא הוא סקנדרברג, שליט אלבניה, שהחליף נאמנויות בין האימפריה העות'מאנית לוונציה, מה שאיפשר לעות'מאנים להשתלט סופית על אלבניה.
אבל שוב, ונציה וגם הונגריה, כעת היריבות העיקריות של העות'מאנים באירופה, לא יכלו לשבת מנגד ולתת למהמט להמשיך בהישגיו.
אבל גם האפיפיור וגם ונציה סירבו לוותר למהמט, והמשיכו באירגון מסע צלב חדש, תוך כדי שיתוף פעולה עם נסיכות קאראמאן, מהיחידות שנשארו באנטוליה. בשנת 1470 הובסה סופית נסיכות קאראמאן, מה שהוביל להתנגשות בין העות'מאנים לשכניהם, האימפריה הממלוכית, ולנסיכות התורכמנית שנותרה, הכבש הלבן. אוזון חסן, שליט נסיכות "הכבש הלבן" החליט לארגן את כל הנסיכים ששרדו תחת חסותו, והחל להתקדם במרכז אנטוליה, תוך כדי שהוא כובש את סיוואס ואת טוקאט.
"חסן הארוך" (אוזון חסן) היה מוכן לכרות ברית עם הוונציאנים בפרט והצלבנים בכלל על מנת להביס את העות'מאנים. בשנת 1472 התקדם צי ונציאני בים האגאי לכיוון איסטנבול, וצבא של הנסיכויות המורדות התקדם במרכז אנטוליה. מהמט נקט במהלך טקטי מסוכן: הוא השאיר את איסטנבול בידיו של בנו, ג'ם סולטאן (שבהמשך יתחרה על השילטון) בן ה-14, ואסף את צבאו כדי להתקדם לתוך מרכז אנטוליה. ב-11 באוגוסט 1472, בערבות אוטלוק בלי שליד ארזורום, הובס צבא הנסיכויות המורדות, וחסן הארוך ברח לאזרבייג'אן. כמו כן, הוונציאנים הורחקו מאיזור איסטנבול. לאחר שנה, 24 באוגוסט 1473, נחתם הסכם שלום בין חסן לבין העות'מאנים, מה שיצר עידן של שקט גם לאחר מותו של חסן ב-1479 והחלפתו בבנו, יאקופ, ששלט עד 1490.
ההונגרים, מצידם, המשיכו להחזיק בבלגראד והתעקשו להמשיך ולהילחם בעות'מאנים. מתיאס קורווינוס, מנהיג ההונגרים, כרת ברית עם סטפאן הגדול ממולדאביה, ושניהם השתלטו על וולאכיה בשנת 1471. הבסת הביזנטים, כאמור, עוררה את המלחמות הבלתי פוסקות עם הרוסים, שנטלו על עצמם את כתר האורתודוכסיה היוונית הנוצרית. הדוכס הגדול של מוסקבה, איוון השלישי, היה נשוי לאחייניתו של הקיסר הביזנטי האחרון, קוסטנטין, שדירבנה אותו יחד עם החכמים הביזנטים שבנו את עוצמתה של מוסקבה ושל רוסיה האימפריה לעתיד, כיורשת האימפריה הביזנטית, להילחם כנגד העות'מאנים. אפילו הטטארים, שהם עם תורכי מוסלמי לא היו שמחים עם ההתפשטות של מהמט, והעדיפו לשתף פעולה עם שכנים הרוסים הנוצרים. אפילו נסיכות הורדת הזהב המונגולית לא הייתה מרוצה מעוצמתם של התורכים העות'מאנים- למרות הקירבה בין המונגולים לתורכים, והצטרפה לברית הגדולה כנגד העות'מאנים. בשנת 1475, כשמהמט היה חולה, החלה מלחמת הים השחור. בתחילה נחלה הברית הצלחה, כשנתפסה ראקוביצה, אבל לאחר מכן ניצלו העות'מאנים סכסוך פנימי על הנהגת הטאטארים ובן בריתה הח'אן מנגילי השתלט על שילטן הטאטארים, מה שיצר את הפטרונות העות'מאנית על הח'אנים של קרים. במסגרת המלחמה הצליחו העות'מאנים למגר גם את מושבותיה האחרונות של גנואה בים השחור. סטפאן הגדול הותקף בוולאכיה על ידי כוחות מקומיים, שהתנגדו לשילטון מולדאביה, הצליחו לשחרר את איזור בסראביה (מולדביה וואלכיה עתידות ליצור את רומניה המודרנית, ובסראביה בעיקר את מולדובה). ביולי 1476 סטפאן הובס סופית, ברח והחזיר את שליטתו לאחר שהמלחמה נגמרה והעות'מאנים חזרו הביתה מנצחים. מהמט ניצל את הניצחון כדי להכות בהונגרים שוק על ירך, וב1477 נכנס לאלבניה והביס את סקאנדרברג שליט אלבניה בלפאנטו. ב1478 מהמט הכובש השתלט סופית על כל אלבניה, כשבדרך הוא גם נלחם בוונציאנים ומכה אותם. אלבניה, שהייתה כעת תחת שילטון עות'מאני ישיר, התפתחה מכאן ואילך יחד עם העיר המקדונית הביזנטית לשעבר סאלוניקי, בזכות יהודים שגורשו באותה תקופה (החל מ-1492) מספרד ומצאו מקלט באימפריה העות'מאנית. האלבנים החלו להשתלב חזק במינהל העות'מאני, יצרו ווזירים גדולים ומושלים. עד היום אלבניה היא מדינה מוסלמית ברובה, אך בצפון המדינה נותרו שבטים קתוליים, שעתידים לעשות לאימפריה הרבה צרות בהמשך. העות'מאנים חדרו גם באותה תקופה למונטנגרו. ב25 ביוני 1479 נחתם באיסטנבול הסכם שלום בין העות'מאנים לבין רפובליקת ונציה המובסת- לה היה את הצי הימי החזק במזרח הים התיכון, שסיים 16 שנות סיכסוך. הוונציאנים קיבלו מחדש את זכויות המסחר שלהם בשטחי האימפריה. מהמט שאף להמשיך למטרה הבאה: האי רודוס, הקרוב לאיזמיר והנשלט על ידי מסדר אבירי סנט ג'ון בראשות ה"גראנד מאסטר", ולהשתלט על מדינת האפיפיור וסביבותיה, שהן למעשה איטליה של ימינו מינוס ונציה, איזור שהיה מרכז הנצרות הקתולית. בדצמבר 1479 גדיק אחמט פאשא קיבל פיקוד על הצי העות'מאני, ותקף את רודוס ושם אותה במצור, באותו זמן העות'מאנים ניסו לפלוש לאיטליה דרך אוטרנטו, אבל הובסו על ידי כוח צלבני עדיף מהם.

בינתיים, בתוך האימפריה עצמה, האליטות המוסלמיות החלו להיות מוחלפות, למגינת ליבן, באליטות יווניות-ביזנטיות, חלקן מאוסלמות, שהחלו כמעמד של עבדים נוצרים (שאוסלמו או התאסלמו בחלקם ) ועלו לגדולה. הניעות החברתית של מעמד העבדים היווני-ביזנטי יכלה להביא עבד יווני, מעתה והלאה, עד לתפקיד הווזיר הגדול. נוצר מתח, שהוביל בהמשך למלחמת אזרחים, בין האליטות התורכיות-מוסלמיות המסורתיות, לבין אליטת העבדים המגויסים היוונים, אליטת ה"דוושירמה" (כאמור, הדוושירמה משמעותו גיוס, הכוונה לגיוס של נערים נוצרים לצבא העות'מאני). בשלישי למאי 1481 הלך לעולמו הסולטאן מהמט הכובש.
באשר לשאלה מי יירש את מהמט, הנסיך ג'ם סולטאן, ששלט באיסטנבול בעת שאביו היה במסעות צבאיים, נתמך על ידי האליטות התורכיות. אחיו, ביאזיד, נתמך בידי האליטות החדשות, אליטות הדוושירמה היווניות במקורן. בסופו של דבר ג'ם ניסה לתפקד כסולטאן בהיעדרו של אביו וניסיונו הוכשל, ולאחר מותו של מהמט פרצה מלחמה בין האליטות הישנות, שתמכו בג'ם, לבין האליטות החדשות, שתמכו בביאזיד. בסופו של דבר תהליך חילופי האליטות הושלם כשביאזיד ניצח והפך לסולטאן ביאזיד השני, וג'ם הובס. ביאזיד השני נודע במהלך שנות שילטונו, בשנים 1512-1481, כסולטאן שהציל את יהודי ספרד כשנתן להם להתיישב בשטחי האימפריה.

beyazid 1

העות'מאנים 2: הסולטאן שהפך לשרפרף

ביאזיד הראשון, "הסולטאן שהפך לשרפרף", והעות'מאנים במאה ה-14.
דבריי אלה מבוססים על הספר "היסטוריה של האימפריה העות'מאנית והרפובליקה התורכית"- חלק 1 מאת סטנפורד שאו ואזל קוראל שאו. הוספתי גם תוספות משלי.

עלייתו של ביאזיד הראשון לשילטון בשנת 1389 סימלה שינוי חברתי-מוסדי באימפריה העות'מאנית. ביאזיד הוא השליט העות'מאני הראשון שראוי להיקרא סולטאן. ומדוע?

המינהל העות'מאני והצבא היה בעצם גוף אחד. גוף זה הורכב בעיקר ממשפחות תורכמניות ידועות יחד עם בני ביתם- שכללו לא רק בני משפחה אלא גם משרתים ונוודים נאמנים, ואליהם הצטרפו וואסאלים נוצרים שנכנעו לשליט העות'מאני או שהוא כבש אותם. לכן, השליט העות'מאני לקח על גבו גם את המינהל וגם את הצבא. בהתחלה השליט העות'מאני היה ראש שבט, והוא עבר טרנספורמציה להיותו מנהיג כוחות בחזית (ע'אזי ביי) ועד להיותו ביי עצמאי ולאחר מכן סולטאן. כנ"ל הנסיכות העות'מאנית הקטנה הפכה למדינה ולאחר מכן לאימפריה. בעת שלום, על החיילים היה לאסוף מיסים מאיזורים כבושים או וואסאלים, ובעת מלחמה היה על אנשי המינהל והחיילים לאסוף כוח ולהילחם, לכבוש ולקחת שלל- ממנו בא המימון של העות'מאנים, יחד עם המיסים. השליט העות'מאני, כאמור, היה בהתחלה ראש שבט שהיה ראשון בין שווים ולא יותר מזה. השיפוט אצל העות'מאנים היה לפי מינהג שבטי במאה ה-14, כשהשריעה המוסלמית ממלאת תפקיד קטן יחסית. וכאמור, כל שבט ומשפחה שהרכיבו את הכוחות של קונפדרציית השבטים העות'מאנית לקח שלל לעצמו מהשטחים שכבש. לביים העות'מאנים הייתה זכות לאסוף חמישית מהשלל שלקחו השבטים, וזה נקרא פנצ'יק (חמש בפרסית). אולם, ככל שהתרחבה הנסיכות העות'מאנית לאימפריה, גדל כוחם של הביים העות'מאנים והם יכלו לקרוא לעצמם סולטאנים, לחוקק חוקים חילוניים לצד הסתמכות על השריעה המוסלמית. ככל שהאימפריה גדלה, כך הצבא הופרד מהמינהלה וממערכת הכלכלה והמשפט. אוצר הסולטאן, שהיה גוף אחד יחד עם אוצר הממלכה, הופרד ממנו. הדגם המינהלי של העות'מאנים היה שילוב של השבטים התורכמנים במרכז אסיה יחד עם המינהל של האימפריה הסלג'וקית. ככל שהאימפריה גדלה, כך גדל גם כוחו של האסלאם הסוני הממוסד על חשבון המסורות השבטיות המיסטיות, ובכך הוא נעשה לדת המדינה. הווזירות, שיטת האקטאע של גביית המיסים וגביית מיסים אישיים הפכו לבסיס החשוב ביותר של הממשל העות'מאני. לצד האסלאם הממוסד, שמרה הצופיות המיסטית על כוחה. אולם המשפיעה ביותר על המינהל העות'מאני וגם על שיטת הורשת השילטון הייתה האימפריה הביזנטית. כלומר, העות'מאנים נשענו על יכולתם וניסיונם של אחרים, גם אם היו אויביהם. המינהל, המיסים, פקידי הממשל והחלוקה הפיאודלית- הכל הסתמך בראש ובראשונה על השיטה הביזנטית. היו גם פקידי ממשל ובכירים ביזנטים שאימצו שמות מוסלמיים, והמשיכו לעבוד באותן שיטות עבור העות'מאנים, לאחר ששטחים ביזנטיים נפלו לידיהם. נשים ביזנטיות רבות הובלו גם להרמונות של הסלג'וקים וגם להרמונות של העות'מאנים, לכן אימהות ממוצא יווני של שליטים השפיעו עליהם ועל שיטות הניהול שלהם רבות, מה גם שחלק מהנשים והאימהות הביזנטיות נשארו נוצריות בסתר והביאו לחצר העות'מאנית יועצים ביזנטיים נוצריים רבים, שהשפיעו על הטקסים בחצר. גם הנסיכים הבלקניים האחרים שלחו חיילים ויועצים לעזרת העות'מאנים, מה שהפך את האימפריה העות'מאנית להמשכה של האימפריה הביזנטית, רק בגירסה המוסלמית (את זאת יהיה אפשר לראות בהמשך בבירור, לאחר כיבוש קוסטנטינופול). גם למסורות המלוכניות הפרסיות ולשפה הפרסית היו השפעות רבות בחצר העות'מאנית, בדיוק כמו שהפרסים והביזנטים, בעלי התרבות המינהלית, השפיעו על אימפריות אסלאמיות קודמות. גם מוראד וגם ביאזיד זנחו את שיטות השיפוט השבטיות וכוננו מערכת משפט אימפריאלית, בדגם הביזנטי. אגב, האמהות של שניהם היו יווניות.
הסולטאן, שהיה מפקד צבאי נודד, הפך לאיטו לדמות מסתגרת ומרוחקת מצאן מרעיתו ויושבת בארמון קבוע, בדומה לדגם הקיסרי הביזנטי. בכך, המורשת הנוצרית-ביזנטית ונוצרים בעצמם גרמו לעות'מאנים להצליח היכן שאימפריות תורכיות קודמות לפניהם נכשלו.
(לפי המסורות התורכיות, היו 16 אימפריות תורכיות, שמגולמות בסמל של הנשיאות התורכית מ-1936: האימפריה ההונית הגדולה, האימפריה ההונית המערבית, ההונים האירופיים, ההונים הלבנים, הגוקתורכ, האוואר, האימפריה הכוזרית, האויגורים, הקארא-ח'אנים, הע'זנאווים, האימפריה הסלג'וקית הגדולה, הח'ווראזמים, הורדת הזהב, התימורים, המוגאלים והעות'מאנים).
ככל שהאימפריה התרחבה, לשליטים היה קשה יותר לשאת על עצמם סמכויות ניהול, לכן הם האצילו את סמכויותיהם לווזירים, למפקדי הצבא ולמושלים אזרחיים של פרובינציות. החלה להתכנס "מועצה אימפריאלית" (דיוואני הומאיון), וגם הוקם משרד מיוחד לאוצר המדינה (האזינה-אי-אמירה). המןשלים והמפקדים השונים קיבלו את תארי השליט הישנים, ביי, כשזנב הסוס סימל את דרגותיהם של המושלים למיניהם. בהתחלה, בראש ישיבות הדיוואן ישב הסולטאן, אולם ריבוי השטחים והסמכויות הכביד על הסולטאנים עד כדי כך שלא רצו לשבת בראש ישיבות הדיוואן. הם מינו, החל משנת 1360, ראשים לדיוואן, שהפכו בהדרגה לסדר-א-אעזאם, הלא הוא הווזיר הגדול העות'מאני. בתחילה, הצבא העות'מאני הורכב מנוודים תורכמניים, רובם היו פרשים. אולם ככל שתאוותם לשלל גדלה, נאלץ אורח'אן לגייס חיילים בתמורה לשכר, והם חולקו לחיילי רגלים (יאיא) ולפרשים (מוסלמן). בכך החיילים העות'מאנים הפכו מע'אזים לחיילים סדירים, והצבא העות'מאני הורכב גם, ובהמשך בעיקר, מנוצרים ופחות מתורכמנים. את התורכמנים העדיפו השליטים העות'מאניים לשלוח לחזית. מוראד הראשון ייסד שיטה חדשה: לתת לחיילים שטחים ואחוזות במקום משכורות. מוראד הראשון אף אירגן צבא חדש, בשם "עבדי השער" (קאפיקולארי), צבא שעמד בפיקודו הישיר של השליט, והורכב מחמישית משלל השבויים שנתפסו בשטחים שנכבשו. בימיו של הסולטאן מוראד הראשון התרחש שינוי בהרכב היחידות הצבאיות: יחידות היניצ'רים (המגוייסים החדשים), שהיו חיל הרגלים של האימפריה והסיפאהים (הפרשים) החלו להתפתח. כמו כן החלה להתפתח השיטה החצי-פיאודלית של התימאר, כשעל בעל התימאר היה גם לכלכל, לאמן ולספק את החיילים הנחוצים לסולטאן בשעת המלחמה, מלבד תפקידו האדמיניסטרטיבי. התימארים עצמם התלכדו תחת יחידות אדמיניסטרטיביות: האלאי- בראשותו של אלאי-ביי, והסנג'ק, בראשותו של סנג'ק-ביי. מעל כל היחידות האלה היו מושלים שנקראו הביילרביים- הביים של הביים. לבעלי התימאר היה,כאמור, תפקיד של גם אוספי מיסים ומשלמים את חלקם לסולטאן, גם לדאוג שהקרקעות יהיו מעובדות ושתהיה אספקת יבול וגם כמובן תפקידם הצבאי להוביל את חייליהם במלחמות. בכל סנג'ק היה שופט מוסלמי דתי- קאדי, וכן מעין "שריף"- השוטר הראשי, שנקרא סובאשי. הסנג'ק של הודאונדיגאר, שבירתו בורסה, היה הסנג'ק החשוב ביותר במאה ה-14.
גם השטחים שנכבשו באירופה חולקו לתימארים, שניתנו לנכבדים תורכיים. שאר סוגי האדמות, חוץ מהתימאר, היו אדמות מולכ-רכוש פרטי, שניתן בד"כ בגבולות, וווקאף-הקדש מוסלמי. עלייתם של הנכבדים התורכיים והתחרות הסמויה עם הסולטאן עצמו תביא בהמשך לסופו הטראגי של הסולטאן ביאזיד הראשון.
באיזורים שנכבשו היו נוצרים רבים, לכן מסורות נוצריות התערבבו עם האמונה המוסלמית, וקדושים נוצריים "אומצו" כקדושים של המסדרים הצופיים השונים.

המשבר בימי הסולטאן ביאזיד הראשון והוואקום שנוצר אחריו

לאחר מותו של מוראד הראשון, התחוללה תחרות בין ביאזיד לבין אחיו, יאקופ, על הירושה. ביאזיד היה בנה של אישה יוונייה, ובזמן הקרב בקוסובו הוא היה בשטח, בעוד אחיו היה באנטוליה וגייס נוודים תורכמניים. בכך ביאזיד, שייצג את המומרים מהנצרות במאבק הכוחות עם אחיו שייצג גם מאבק בין נכבדים תורכיים- שהמשפחה העיקרית ביניהם הייתה משפחת צ'אנדארלי. בינתיים, באנטוליה עצמה, משפחות נכבדים תורכמניות לא אהבו את עליית ביאזיד, והתאחדו יחד עם נסיכויות מתחרות, קאראמאן וקאדי בורהאנדין,למלחמה כנגד העות'מאנים.
ביאזיד בחר במדיניות של ניטרול ואף מחיית הביים התורכמניים השונים, ולשם כך נעזר לא פחות ולא יותר באויביו משכבר באירופה. הוא כרת ברית עם הנסיך הסרבי לאזאר, בתמורה לעזרה כנגד הביים התורכמניים באנטוליה. הוא המשיך את הכיבושים באירופה וכן השתלט מחדש על פרובינציות אירופיות שניכרו בהן ניצני מרד או על מנת להסדיר סכסוכים פנימיים בין נסיכים אירופים ואסאלים ולמנות כאלה. במקום שבו לא היה שילטון של נסיך ואסאל בלקני, הושם השטח תחת שילטון עות'מאני ישיר. גם בוסניה וגם סקופיה, כיום בירת מקדוניה, נפלו לידי העות'מאנים. העות'מאנים נכנסו לתוך אלבניה, שם התנגשו בעוצמה עם כוחותיהם של הוונציאנים. ביאזיד החליט לאסלם את הבירה אדירנה לגמרי: הקים בה מסגדים, בתי ספר וגם בתים על מנת ליישב שם תורכמנים. בכך, הוקפה קוסטנטינופול במבצרים עות'מאניים, והביזנטים נדחקו אל בין חומות העיר.
בתחום סחר החוץ, העות'מאנים נתנו לבני נסיכויות שונות, כמו רגוזה וגנואה, איזור סחר חופשי בשטחם, בתמורה להיותם מעין ואסאלים. כמו כן הוקצו שטחים אקס-טריטוריאליים לסחר חוץ. אלה היו שורשי הקפיטולציות הראשונים שהעניקו למעשה העות'מאנים. בתחום המינהל, שיטת גיוס הנוצרים הצעירים, הדוושירמה, לחיל היניצ'רים התרחבה גם לגיוס לטובת שירות במינהל העות'מאני. בכך נדחקו רגליהם של הנכבדים התורכמניים הוותיקים ומנהיגי צבאות החזית, הע'אזים, מהמינהל העות'מאני, לטובת נוצרים מומרים.

ועכשיו, פנה ביאזיד לרסק את שאר הנסיכויות העות'מאנית, בעזרת ואסאלים ביזנטיים וסרבים. הוא השתלט על מרכז אנטוליה וגרמיאן, בקרבות קשים מול נסיכות קראמאן. בשנת 1390 הוא השתלט על קוניה, הבירה הסלג'וקית לשעבר, ואז אנשי קאראמאן חתמו איתו על הסכם הפסקת אש. הוא המשיך צפונה לאיספנדיאר, וכבש את קסטמונו (מקום מקלט להרבה נסיכים תורכמניים נמלטים) וסינופ.
בינתיים, היו לביאזיד בעיות בקונסטנטינופול. הקיסר יואניס החמישי החליט לחזק ולבנות תוספת לחומות העיר, למרות התנגדות ביאזיד, שאילץ אותו לחזור בו. מנגד, בנו מנואל, שהחליף אותו, המשיך בתוכניתו של אביו וביאזיד הטיל מצור על הבירה הביזנטית. מנואל נכנע והוסכם שייבנה בעיר רובע תורכי-מוסלמי עם מסגדים ובית דין שרעי. רובע זה נודע היום בשם סירקג'י. בנוסף, הסכים מנואל לנוכחות של 6,000 חיילים עות'מאניים בחוף הצפוני של קרן הזהב, ולשלם עוד יותר מיסים לסולטאן. אוורנוס ביי המשיך בגיחותיו עבור העות'מאנים בתוך תסליה לתוך הונגריה, המדינה היחידה באיזור שעוד לא נכנעה לעות'מאנים, בהנהגת סיגיסמונד- שהייתה בעצמה מפולגת בין ברונים פיאודליים לשילטון המרכזי. בינתיים, הצליחו העות'מאנים להשתלט על בולגריה כולה ולבסס בה שילטון ישיר, ביולי 1393. כעת ביאזיד עבר לשיטה של כיבוש ישיר ושל שילטון ישיר.
כעת, שוב נע ביאזיד כמו יו-יו בין אנטוליה לאירופה, כשנסיכות קאדי בורהאנדין צברה כוח בשנת 1393. בשל מעברו בין החזיתות, נקרא ביאזיד יילדירים (הרעם) בכינויו. באותה שנה השתלט על אמאסיה וקייסרי, תוך שהוא דוחק אחורה את נסיכות בורהאנדין. לנסיכים התורכמניים שנלחמו כנגד העות'מאנים לא הייתה ברירה, והם קראו לעזרתם את תאמרלין, או תימור-לנג, שליט הטאטארים משושלת צ'אגאטאי. בשנת 1394 הוא הצליח להשתלט על רוב איראן ונכנס לתוך מסופוטמיה, בעת שקיבל את קריאת העזרה מהנסיכים התורכמניים. הוא איים גם על העות'מאנים וגם על הממלוכים שישבו בסוריה, ומניעיו למלחמה נגד העות'מאנים היו גם דתיים, היות שביאזיד זוהה ע"י אויביו המוסלמים כמושפע מהנוצרים הביזנטיים. מנגד, כרת ביאזיד ברית עם הסולטאן הממלוכי ברקוק ועם נסיכות קאדי בורהאנדין נגד תימור-לנג, שכרת ברית עם קאראמאן. תימור-לנג השתלט על דיארבכיר, אורפה, מרדין ומוצול והתכונן להתנגש עם העות'מאנים ובעלי בריתם. באותו זמן, הספיק ביאזיד לבסס את שליטתו בשטחי הכיבוש באנטוליה, ובנוסף לביילרביי של רומליה הקים ביילרבייליק חדש בשם "אנאדולו". בירת הביילרבייליק של אנאדולו, הלא היא אנטוליה, נקבעה כאנקרה, שבעתיד תהפוך לבירת תורכיה המודרנית.
בשנת 1395 פרץ שוב מרד באירופה, הפעם מצד הביזנטים, שכרתו ברית עם הוונציאנים שהתקדמו לתוך מקדוניה ואלבניה ואף קיבלו מהביזנטים את העיר סלוניקי וכרתו ברית עם ההונגרים. באירופה עצמה התארגן, בעידוד האפיפיור בוניפציוס התשיעי, מסע צלב כנגד העות'מאנים. מכל רחבי אירופה, כולל מאנגליה, אוסטריה, שווייץ ופולין של ימינו התקבצו צלבנים על מנת לתת מענה לסכנה העות'מאנית ולקריאותיו של הקיסר הביזנטי מנואל השני לעזרה נוצרית מול ביאזיד- שתמך בינתיים בבן משפחתו יואניס השביעי לתפקיד הקיסר. בשנת 1396 הצלבנים פרצו לתוך סרביה, והגיעו בספטמבר של אותה שנה עד ניקופוליס, ושם התנגשו עם העות'מאנים. הקרב בניקופוליס, ב25 בספטמבר 1396, הסתיים בניצחון עות'מאני, שגרם למוסלמים רבים שנמלטו מתימור-לנג להצטרף לצבא העות'מאני ולביאזיד. בשנה זו הושמה שוב קוסטנטינופול במצור, וב1397 נבנה "מבצר אנאדולו" לחופי הבוספורוס על מנת להשגיח על הגישה הביזנטית לים השחור וכן להכין את הכיבוש העתידי של הבירה הביזנטית.
בינתיים, לביאזיד צצה עוד צרה חדשה, הפעם במרכז אנטוליה….
נסיך קאראמאן, עלאודין עלי ביי, ניצל את הקרבות שניהלו ביאזיד וחייליו על מנת להשתלט שוב על מרכז אנטוליה, ולכבוש את בירת הביילרבייליק אנקרה. החזית חזרה שוב למזרח, וביאזיד ניצל את ההזדמנות להדוף את הקאראמאנים לגמרי וכן להשתלט על נסיכות קאדי בורהאנדין. תימור-לנג, בינתיים, הוציא לפועל את שאיפותיו ופלש להודו. העות'מאנים, לאחר כיבוש הנסיכויות, הצליחו ליצור קשר יבשתי עם הממלוכים, ובשנת 1399 ניצלו את ההזדמנות עם מות הסולטאן הממלוכי ברקוק כדי להשתלט על דולגדיר, מדינת ואסאל ממלוכית, וכן על סביבות מאראש ואלביסתאן.
בשנת 1400 החלה פלישת תימור-לנג לתוך אנטוליה, תוך כדי שנסיכים תורכמניים מודחים מצטרפים אליו. כוחותיו פלשו לתוך אנטוליה, ותפסו את סיוואס, בירת נסיכות קאדי בורהאנדין לשעבר. בהמשך תימור-לנג נכנס בקיץ 1400 לתוך סוריה וכבש את חלב ואת דמשק.

שיטת הכיבוש של תימור-לנג הייתה שיטת הכיבוש המונגולית ה"קלאסית"- הוא שחט כל מתנגד שנקרה בדרכו, גם אזרחים רבים, מוסלמים וגם לא מוסלמים. בשנת 1402 השתלט ביאזיד מחדש על סיוואס וארזינג'אן, והמתין לבוא הכובש המונגולי-טטארי. תימור-לנג לא איכזב: הוא חזר לאנטוליה דרך כוחותיו ששהו בגרוזיה והשתלט על קייסרי ושם מצור על אנקרה. באיזור צ'ובוק, מחוץ לאנקרה, התרחש ב27 ביולי 1402 קרב מכריע בין העות'מאנים לתימור-לנג. בקרב זה השתתף ביאזיד עצמו, אך העות'מאנים הובסו בשל המצור שהחליש את כוחותיהם והציוד הדל שלהם, ובשל בגידת תורכמנים וסרבים רבים בסולטאנות העות'מאנית הבלתי יציבה, וביאזיד נפל בשבי תימור-לנג והובל מושפל לארמונו. הפסד זה הוכיח, לטענת המחבר שאו, את כישלונה של שיטת הוואסלים הנוצריים, שיכלו לבגוד באדוניהם כל אימת שהרגישו בחולשתו, ובשל הדרתם של תורכמנים מהכוח הצבאי העות'מאני.
בכך התחילה תקופת האינטרגנום, הוואקום שנוצר בסולטאנות העות'מאנית עם נפילת ביאזיד בשבי, ומאבקי הכוח על החלפתו. תקופה זו, שנקראת ה"פתרת (Fetret) בתורכית, נמשכה 11 שנים, מ1402 עד 1413.
תימור-לנג הקים מחדש את הנסיכויות התורכמניות ההרוסות, והרג הרבה אנשים והרס הרבה בתים ובתי תפילה שנקרו בדרכו. הוא חילק את האדמות העות'מאניות בין אנשיו ותומכיו, בעוד הוא מחזיק בשבי את ביאזיד ואת בניו מוסטפא ומוסא. יש הטוענים כי הסולטאן המודח הוחזק בשבי לראווה בכלוב בארמון תימור-לנג, או אף שימש שרפרף אנושי לרגליו… ב9 במרץ 1403 מת ביאזיד באקשהיר, ואילו תימור-לנג עצמו, שכבר תיכנן להתרחב לכיוון סין, מת כעבור שנתיים.
בינתיים, באדמות שנכבשו על ידי תימור-לנג באנטוליה, הושם הנסיך הקאראמאני מהמט כשליט על רובן, ואפילו בניו הנותרים של ביאזיד, הכירו בשילטונו של תימור-לנג. הסולטאנות העות'מאנית התחלקה בין שלושה בנים: סולימאן, ששלט בבירה אדירנה, עיסא צ'לבי, ששלט בבורסה, ומהמט צ'לבי ששלט באמסיה. באירופה עצמה התעוררו רעיונות לנצל את החולשה העות'מאנית למסע צלב נוסף, אך הנסיך סולימאן היה חזק מדי והונגריה מפולגת מדי על מנת לנקוט במהלך כזה. שלושת בניו של ביאזיד המשיכו להילחם ביניהם על שטחים ושליטה, תוך שהם כורתים בריתות אד-הוק עם קבוצות, נסיכויות וממלכות שונות על מנת שיעזרו להם. אפילו תימור-לנג, שידע שסולימאן יושב באירופה ולא מאיים על אנטוליה, הכיר בו כשליט העות'מאני. בינתיים, שלושת האחים, עיסא, מוסא- שכנראה שוחרר על ידי תימור לנג או שאף לא נפל בשבי כלל, המשיכו להיאבק ביניהם- בעוד שסולימאן (שלא זכה לבסוף להיות הסולטאן סולימאן הראשון) נהנה מתמיכת הנוצרים. הקרב הראשון בין הנסיכים היה בקארסי, כשהמאזן ביניהם משתנה חליפות לטובת כל אחד מהם. סולימאן, שצבא במלחמות הפנימיות בסרביה בין בנו של לאזאר לבין ג'ורג' בראנקוביץ', החליט שעליו לאסוף כוח אירופי גדול בסיוע הביזנטים ולהכריע את שאר אחיו באנטוליה. התיאבון של סולימאן יתברר בסוף כחרב פיפיות נגדו. בינתיים, באנטוליה, מהמט צ'לבי התגבר בשנת 1405 על אחיו, ועיסא נמלא אל סולימאן. היות וסולימאן נעזר בנוצרים, הוא נחשב ככופר, מה שאיפשר לנכבדים ולאנשי הדת באנטוליה להכריז על מהמט כסולטאן מהמט הראשון. בכך נוצר מאזן אימה בין מהמט באנטוליה, שנהנה מתמיכה של נסיכים ונכבדים תורכמנים, לבין סולימאן ברומליה. באביב 1406 כוחותיו של סולימאן נעו לכיוון אנקרה, אך לאחר קרבות והישגים שונים ולאחר שוולאכיה ושסרביה של סטפן בנו של לאזאר חזרו בהם מתמיכתם בו, הוכרע לבסוף סולימאן ב-17 בפברואר 1411 ומת בקרב. האח האחר, מוסא, ניצל את הוואקום שנוצר בטריטוריות האירופיות של העות'מאנים, בגד במהמט והכריז על עצמו כסולטאן באדירנה. הוא מינה את אבראהים ממשפחת צ'נדרלי לווזיר גדול, ואת איש הדת השנוי במחלוקת שנחשב כופר, בדרדין סימוואני, לשייח' אל-אסלאם (המופתי של הסולטאנות כולה). האידיאולוגיה הדתית של סימוואני הייתה מתאימה לקומוניזם של ימינו: הוא דגל בביטול המעמדות ובחלוקת רכוש שווה בין האנשים. זו הייתה האידיאולוגיה הרשמית של ה"סולטאנות" של מוסא. בשנים 1411-1412 החל מוסא במצור החמישי על קוסטנטינופול, לאחר שהעניש את הסרבים שתמכו באחיו, סולימאן. הבעיה היא שבדרדין שנחשב כופר עורר את זעמם של אנשי הדת הממסדיים, והם הכריזו עליו ועל מוסא כעל כופרים. אידיאולוגיית בדרדין ה"כופרת" גרמה לתסיסה בקרב הע'אזים והנכבדים התורכמניים. כמו כן, המפקד הצבאי הראשי של מוסא, מיהאלאולו, חזר בו מתמיכתו במוסא. מהמט כרת בינתיים ברית עם הביזנטים הנצורים, לפיה אם יתמכו בו אז יוצר המצור מעל בירתם. בינתיים מהמט פלש לטריטוריה של מוסא וניסה להביס אותו, לשווא. לבסוף המשיך באינטריגות כנגד מוסא וכרת ברית עם הסרבים, מה שהביא ב-10 ביולי 1413 להכרעתו ולהריגתו של מוסא בעיר ויזה שליד פיליבה, לאחר פלישת כוחותיו של מהמט מצפון. לאחר הניצחון, הוכרז מהמט הראשון כסולטאן העות'מאני רשמית, התיישב באדירנה הבירה ובזאת תמה תקופת הוואקום השילטוני, האינטרגנום. בכך מהמט הראשון איחד שוב את כל שיטחה של הסולטאנות העות'מאנית, והיא הפכה רשמית לאימפריה תחת שילטון הסולטאן מהמט.