Tag Archives: הסולטאן

סדרות תורכיות חדשות בתורכיה- 2017

שלום לכולם ולכולן,

אני מפרסם את החלק הראשון שמציג באופן בסיסי סדרות תורכיות שמשודרות או שתשודרנה בשנה זאת, 2017, בתורכיה, ולא ידוע לי אם הגיעו או יגיעו לישראל.
אני חייב להעיר, שהסדרות שאני כותב עליהן "תשודר"- יש מצב שהן משודרות היום, ואני לא מודע לכך!
ראשית כל, אני חייב לציין את העונה השנייה של הסידרה "קוסם סולטאן", שהיא בעצם העונה השישית של הסידרה "הסולטאן", אודות קוסם סולטאן בימיו של הסולטאן מוראד הרביעי, כובש בגדאד. היא משודרת בתורכיה בערוץ FOX ממש בימים אלה.

פרויקט הדגל של הסדרות התורכיות, חוץ מ"קוסם סולטאן", הוא Fİ Çİ Pİ- פי צ'י פי, סידרה המבוססת על הרומן, שהוא סיפור אהבה, של עאקילה עזרה כהן הנשואה ליהודי (צדוק כהן), שראויה לערך ולפוסט נפרד. הסידרה בכיכובם של מהמט גונסור, ששיחק את מוסטפא בנו של הסולטאן סולימאן בסידרה "הסולטאן", וסרנאי סאריקאיה. גם אוזאן גוון, ששיחק את רוסטם פאשא הבלתי נשכח בסידרה "הסולטאן", משחק בסידרה הזאת, שאמורה להיות הדובדבן שבקצפת הטלנובלות התורכיות. משודרת בערוץ STAR TV. לפי שמועות, היא הכי מומלצת לצפייה. לא ידוע לי אם הגיע או תגיע בכלל לישראל ומתי.
אני אכתוב פוסט נפרד בהמשך, נרחב, אודות הסופרת והסידרה. הפוסטר הרשמי של הסידרה מופיע פה בתמונה.

ולשאר הסדרות:

1. הסידרה הראשונה: Son Destan- "הסאגה האחרונה", מספרת את סיפורה של משפחה בתום מלחמת העולם השנייה, משודרת בערוץ הממלכתי TRT1.

2. İçimdeki Fırtına- "הסערה שבפנים", תשודר בערוץ STAR TV

3. Esaretim Sensin- "את השבי שלי", תשודר בערוץ FOX התורכי.

4. Çoban Yıldızı- "כוכב הרועה"- תשודר בערוץ FOX התורכי.

5. İsimsizler- "חסרי השם"- דרמה על רקע צבאי- תשודר בערוץ KANAL D

6. İstanbullu Gelin- "הכלה מאיסטנבול", או ה"איסטנבולי שבא"- תשודר בערוץ STAR TV בכיכובם של אוזג'ן דניז ואסלי אנוור.

7. Masum- "חף מפשע" -דרמה משטרתית, תשודר בערוץ הדיגיטלי BLUTV.

9. Kırlangıç Fırtınası- "לבלוע את הסערה"- דרמה רומנטית, תשודר בFOX TV התורכי. ב1985, אגב, יצא סרט תורכי בעל אותו שם.

10. Dayan Yüreğim- "להחזיק את לבי"- תשודר בערוץ FOX התורכי.

11. Adı Efsane- "השם: אגדה", תשודר בKANAL D, סידרת דרמה.

12. Ölene Kadar- "עד המוות"- תשודר בערוץ ATV

13. Payitaht Abdülhamid- "עיר הבירה של עבדולחמיד"- סידרה היסטורית, שתשודר בערוץ הממלכתי TRT, על תקופתו של הסולטאן המוסלמי-דתי עבד אל-חמיד השני, שהיה הסולטאן האמיתי והשולט האחרון למעשה של האימפריה העות'מאנית (אלה שבאו אחריו שירתו בתפקידים יותר ייצוגיים), שלט בין 1876-1909.

14. Yıldızlar Şahidim- "הכוכבים הם העדים שלי", משודרת בערוץ STAR TV- סידרה רומנטית.

ושוב, מדובר בפוסט שהוא רק החלק הראשון. בהמשך אברר בהרחבה אודות הסדרות.

הסרט החדש "איסטנבול האדומה"

במרץ הקרוב יעלה לאקרנים בתורכיה (לא ידוע ולא יודע אם ומתי יגיע לישראל) סרט חדש, בכיכובם של האליט ארגנץ', ששיחק את הסולטאן סולימאן, מהמט גונסור, ששיחק את הנסיך מוסטפא (שניהם בסידרה "הסולטאן", כוכבת הטלנובלות התורכיה טובה בויוקוסטון ועוד שחקנים ידועים, סרט בשם "איסטנבול האדומה". הסרט יהיה בבימויו של פרזאן אוזטפק.
שם הסרט המקורי הוא באיטלקית, "רוסו איסטנבול".

הפוסט הזה יהיה מהקצרים שכתבתי, אבל העתקתי את העלילה מתורכית, ואת רשימת הדמויות, בהמשך אביא תירגום קצר וחלקי לעלילה.

Uzun yıllar yurt dışında yaşayan yazar, editör Orhan Şahin, ünlü yönetmen Deniz Soysal’ın ilk kitabı üzerinde çalışmak için İstanbul’a gelir. Deniz, zenginliğinin son demlerindeki ailesiyle birlikte bir yalıda yaşamaktadır. Orhan daha ilk günden kendini Deniz’in karmaşık ilişkileri, esrarengiz arkadaşları ve aile bireylerinin ortasında bulur. Yıllar sonra döndüğü İstanbul’u yepyeni gözlerle keşfederken, unuttuğu duyguları yeniden yaşamaya başlayacaktır.

תרגום (ממה שאני מבין): לאחר שנים רבות ששהה בחו"ל, הסופר אורהאן שאהין (האליט ארגנץ', הסולטאן) מגיע לאיסטנבול על מנת לעבוד על הספר של במאי מפורסם בשם דניז סוסיאל. דניז חי בבית שבו גרה ומשתייך למשפחה שהיא עשירה מזה דורות. אורהאן מוצא עצמו בלב מערכות יחסים מסובכות וחברים מסתוריים, רגשות שהיו חבויים בו מתחילים לצוץ מחדש (לאחר שחוזר לאיסטנבול)…..
השחקנים והדמויות שהם משחקים:
Halit Ergenç: Orhan Şahin
Tuba Büyüküstün: Neval
Mehmet Günsür: Yusuf
Nejat İşler: Deniz Soysal
Serra Yılmaz: Sibel
Zerrin Tekindor: Aylin
Ayten Gökçer: Betül
İpek Bilgin: Güzin

טאייפ ארדואן- הכל כלול (חלק 1)

הפוסט הזה נכתב לקראת הריאיון של נשיא תורכיה רג'פ טאייפ ארדואן עם אילנה דיין ביום שני הקרוב, 21 בנובמבר 2016.

במסגרת לימודי תורכיה, נתקלתי במאמר אודות מוסטפא כמאל אתאתורכ, מייסדה של הרפובליקה התורכית המודרנית, החילונית במקורה. למאמר קראו "קיים צורך זמני לדיקטטור" ותיאר את עלייתו של אתאתורכ לשילטון בכך שהתורכים היו צריכים דמות חזקה, סמכותית ואפילו רודנית, על מנת לבסס לעצמם מדינה ולשנות את הסדר הנוהג בה לאחר מפלתה האכזרית של האימפריה העות'מאנית במלחמת העולם הראשונה. בנוסף, יצא לא מזמן ספר שמתאר את אותו אתאתורכ כ"יורש לאימפריה", ולפי הבנתי ובמילים שלי, הוא מתאר את אתאתורכ דווקא כהמשכיות לאימפריה העות'מאנית, ממש כעוד סולטאן, רק סולטאן חילוני, ששינה לגמרי את הסדרים והפך את האימפריה הרחבה למדינה חילונית מודרנית שתחומה בתת היבשת אנטוליה ובקצותיהם של הבלקן ואירופה.

אם כך, שני היסודות הנ"ל קיימים גם בטאייפ ארדואן. גם ארדואן נחשב כמעין סולטאן מודרני, לכאורה, רק דתי. הוא רואה את עצמו לא כל כך כסולטאן, תופתעו לדעת, אלא יותר כאחד שמתקן את המהפיכה החילונית שחולל אתאתורכ בשנות העשרים והשלושים. מה גם שהשבוע, ממש לפני 94 שנים, בנובמבר 1922, בוטלה הסולטאנות העות'מאנית- ומפלגתו של ארדואן עלתה לשילטון בתורכיה ממש שמונים שנים לאחר ביטול הסולטאנות, בנובמבר 2002.

האיש בן ה-63 עוד מעט, יליד פברואר 1954, עשה את הלא ייאמן בתולדותיה של הרפובליקה התורכית המודרנית: הוא הצליח לשרוד בשילטון בראשות מפלגה אסלאמיסטית ולדכא כל התנגדות אליו, במדינה שהאליטה המרכזית בה הייתה חילונית-כמאליסטית. הוא אף שרד הפיכה צבאית.
יש כאלה שמתארים אותו מחד כ"דיקטטור, אסלאמיסט, עריץ אכזר ושתלטן", ומאידך כרפורמטור גדול מבחינה כלכלית, שכמו סיסמתו של דונלד טראמפ בבחירות: עשה את תורכיה לגדולה שוב. נדמה כי בברית המועצות החזיק הרעיון הקומוניסטי במשך כ75 שנים, בדיוק אותו הזמן שהחזיקה החילוניות התורכית, מ-1922 (שנה לפני יסוד הרפובליקה, שנת ביטול הסולטאנות) עד 2007- עת נבחר נשיא אסלאמיסט ראשון למדינה- עבדאללה גול, שארדואן עצמו החליפו בתפקיד באוגוסט 2014, ודורש לעצמו כעת סמכויות של נשיא שולט, ממש כמו בארה"ב.

באישיותו של ארדואן, כמו שם השיר מסידרת הטלוויזיה "תאג"ד" שכובש בימים אלה את המדינה שלנו, הכל כלול, מלבד האהבה. האיש בעל המבט הזועם הוא גם אדם דתי, גם עם אופי שתלטני ופופוליסטי, גם מגלומן אך לצד זאת הוא גם רפורמטור וגם אדם פרגמטי כשצריך. את יחסיו עם ישראל הוא התחיל בידידות, אפילו הוא ביקר בארץ בשנת 2005, המשיך בעוינות גדולה וחזר שוב לידידות מאולצת מאוד ומוגבלת, והכל מתוך אינטרס. יש כאלה שרואים בו יותר אדם ששואף לשלוט מאשר כאסלאמיסט דתי. והכי חשוב: ידוע כי לעתים קרובות שליטים או נשיאים משקפים את העמדה המקובלת בעם ואת רצון העם. ארדואן, בלי ספק, הוא אחד שיודע לדבר עם עמו, להתסיס אותו או ליצור איתו דיאלוג. ארדואן הוא התוצר של הצורך של תורכיה לאדם חזק, שהרים אותה ממשבר כלכלי קשה מאוד בסוף שנות התשעים. ארדואן הוא גם תוצר של הדת המוסלמית שדוכאה בתורכיה ביד חזקה בידי אתאתורכ וביד קשה יחסית בידי יורשיו. הוא גם תוצר של השאיפה הכמוסה של תורכיה לחזור לימי גדולתה, עת שליט האימפריה היה גם שליט שלוש היבשות- היא השתרעה הרי על פני אירופה, אסיה או אפריקה.

מהו סוד קסמו של ארדואן? לדעתי, חוכמת הרחוב שלו, כלומר ההשכלה שצבר מהאוניברסיטה של החיים, היא זו שדירבנה אותו והובילה אותו להצלחה, אף יותר מההשכלה האקדמית הרשמית שלו- תואר ראשון בכלכלה שהשיג מאוניברסיטת מרמרה, מה שלימד אותו להתמקד בהיבט הכלכלי על מנת לנצח. כל זה נעוץ בתולדות חייו.

תנאי הפתיחה של ארדואן לא היו טובים: הוא נולד למשפחה שנטען כי מוצאה הוא מהצ'וונבורי- כלומר מדובר בגיאורגים מוסלמים. משפחתו נדדה לתורכיה מגיאורגיה שהפכה למדינה בדומיננטיות נוצרית. משפחתו נדדה, לכאורה, מבאטומי שבגיאורגיה לפרובינציית ריזה שבצפון מזרח תורכיה, על חוף הים השחור. עם מעברם, שם משפחתו השתנה, כך נטען, לארדואן- שהוא אחד משמות המשפחה הנפוצים בתורכיה. הוריו היו מהמעמד הבינוני-נמוך. בשנות החמישים, עת נולד ארדואן, התיישבה משפחתו בקאסימפאשה, אחד הרבעים העניים, והדתיים, של איסטנבול. עוד מהיותו נער הוא פעל במסגרת "מפלגת הרווחה", שהייתה המפלגה האסלאמיסטית של תורכיה, ששאבה את האידיאולוגיה שלה, בין היתר, מתנועת "האחים המוסלמים", פעלה בהמשך בהשראת עליית האסלמיזם באיראן (למרות שמדובר בתנועה סונית במדינה סונית, בעוד איראן היא שיעית) והייתה לה בנוסף אידיאולוגיה ניאו-עות'מאנית: שאיפה להחזיר את תפארת העבר העות'מאני-מוסלמי לתורכיה. המשחק האהוב על ארדואן היה כדורגל, והוא היה השוער בקבוצה החצי-מקצוענית של קאסימפאשה. הוא התחנך בתיכון ששייך לרשת התיכונים הממלכתיים-דתיים של תורכיה, ה"אימאם האטיפ". הוא נודע כאדם חזק, שקט אך לא כאחד ששוקט ששוקט על שמריו.
בגיל 24 נשיא ארדואן לאמינה גולבאראן, אותה פגש במסגרת הפעילות הפוליטית שלו ב"מפלגת הרווחה" (שהייתה אז בהנהגת נג'מטין ארבקאן, שלימים יהפוך לראש הממשלה האסלאמיסט הראשון של תורכיה). אמינה היא ממוצא ערבי.
במסגרת פעילותו הפוליטית המוקדמת, ידע ארדואן להתחבר לפשוטי העם במסגרת פעילות של צדקה ואקטיביזם פוליטי של מפלגתו. דרך פעילות זו, הצליח ארדואן להתחבר לדלת העם, שהיא דתית באופייה, ומהם הוא שאב את הפופולאריות שלו. מצד שני, הבין ארדואן כי דרכה של מפלגתו הדתית במדינה חילונית עם אליטה חילונית חסומה מלהגיע לשילטון, גם במישור המוניציפאלי, כמו למשל בעיריות איסטנבול ואנקרה, וגם במישור הארצי, כל עוד היא ממשיכה בדרכה הדתית המובהקת ו"מושכת אש". הוא הבין שאם אי אפשר להילחם באליטות באותם זמנים, יש לשתף איתן פעולה דרך המערכת הפוליטית. הוא הבין גם, בייחוד דרך לימודי הכלכלה שלו, שמצע המפלגה צריך להיות קודם כל כלכלי, ואחר כך דתי. ועל זה אספר בהמשך.

העות'מאנים 4- תור הזהב מתחיל

הדברים שאני כותב מבוססים על הספר "היסטוריה של האימפריה העות'מאנית ותורכיה המודרנית", מאת סטאנפורד שאו ואזל קוראל שאו- עם תוספות משלי.

אחד היתרונות הגדולים של כיבוש האימפריה הביזנטית והפיכתו של מהמט לקיסר הביזנטי בנוסף לתאריו- מה שלמעשה התחיל רשמית את "תור הזהב" העות'מאני, שיבוא לקיצו עם מות הסולטאן סולימאן ב-1566 ( נמשך סה"כ 103 שנים, וידוע כ"המאה המפוארת"), הייתה התווספות של יועצים ממוצא יווני ואיטלקי, שלמדינות שבאו מהם הייתה מסורת של אימפריה חובקת עולם. כעת מהמט החל לפעול על מנת להפוך את האימפריה שלו לאימפריה עולמית, לא רק מחליפתה של רומא המזרחית. הוא החל לבטל את המנהג של שליטים-ואסאלים שהיו תחת חסותו, ובמקום זה סיפח את שטחי האימפריה כולה לרשותו. הוא החל להתנות גיוס לצבא ולמינהל בהתאסלמות, וכן לגבות את הג'יזיה, מס הגולגולת מנתינים לא מוסלמים, בהתאם למשפט המוסלמי.
אבל מצד שני, כיבוש קוסטנטינופול/איסטנבול היווה חרב פיפיות עבור שילטון האסלאם. מומחים ביזנטיים, שנשאו את הידע והמורשת של יוון ורומא העתיקות ברחו למערב אירופה, אל הארצות הנוצריות, שעדיין היו שרויות בשלהי חשיכת ימי הביניים. בנוסף למוסלמים ששימרו ותירגמו את כתבי חכמי יוון ורומא (הפילוסוף היווני אריסטו נקרא בפיהם "המורה הראשון"- אל מועלם אל-אוול), חכמי ביזנטיון והאיטלקים ששהו באימפריה הביזנטית הביאו את המורשת הנאורה של יוון ורומא אל שאר אירופה- במטרה לחדש אותה הפעם תחת פטרונות הדת הנוצרית. מה שתרם לתהליך ההתעוררות והתחייה האירופי בימי הביניים- הרנסאנס. תקופת הרנסאנס תביא בסופו של דבר לשינוי המאזן העולמי לטובת המערב, וירידת קרנן של האימפריות המוסלמיות- עד לשקיעת האימפריה העות'מאנית בראשית המאה העשרים. דווקא נדידת החכמים הזאת, שבאה מכיבוש איסטנבול על ידי אימפריה מוסלמית, הייתה אחד הגורמים שהביאו לשקיעתו של האסלאם אל מול המערב.
תהליך היסטורי נוסף שקרה עקב כיבוש קוסטנטינופול והבלקן בידי המוסלמים: המרכז של הנצרות האורתודוכסית עבר מקוסטנטינופול הרחק מזרחה, אל נסיכות מוסקבה, מה שבהמשך ייצור את האימפריה הרוסית כמרכז האורתודוכסים ואת מוסקבה ולאחר מכן סנט פטרסבורג ושוב לאחר מכן מוסקבה כ"קוסטנטינופול החדשה"- והצית מלחמות חמות וקרות של מאות שנים בין הרוסים לבין העות'מאנים והתורכים.
כעת כל שטחי האימפריה היו תחת ממשל עות'מאני ישיר. הוא יישב תורכים ותורכמנים בשטחי הכיבוש, ובנוסף חילק את האימפריה למחוזות (סנג'קים). הוא חילק את הקרקעות לתימארים, והתנה שירות בצבא העות'מאני כתנאי להיות בעל תימאר (מעין אחוזה "פיאודלית"). בנוסף, הוא החליט להפוך את המפקדים מהנסיכויות התורכמניות לשעבר למפקדים בצבא העות'מאני ולהנהיג גיוס מרוכז בקרב האוכלוסייה המוסלמית. מוסלמים רבים יושבו באיזורי הבלקן ובאיסטנבול.
הוא החל גם ברפורמה משפטית. בהשפעת החוק הביזנטי והמשפט המוסלמי, הוא החל לארגן את החוק העות'מאני באופן מסודר, ביצירת שלושה ספרים עיקריים של הקוד המשפטי: הראשון קבע את חובותיהם של הנתינים ואת (מעט) זכויותיהם, השני את האירגון המינהלי של המדינה העות'מאנית והשכבות השולטות, והשלישי את מערכת האוצר והמיסים של האימפריה.
בתחום יחסי החוץ וסחר החוץ, הוא נתן פריבילגיות לרפובליקות ונציה וגנואה. הוא גם כרת ברית עם הטאטארים בקרים.
החל משנה לאחר כיבוש איסטנבול מחץ מהמט את סרביה, אך לא הצליח לכבוש את בלגראד. הוא גם דיכא מרד באלבניה ובשנת 1459 כבש את אתונה בירת יוון העתיקה. כעת, כל יוון הייתה בידיו והעיר הביזנטית היחידה שנותרה הייתה טראבזון, כיום במזרח תורכיה. באותה שנה הוא גם השתלט על סרביה סופית, חוץ מעל בלגראד רבתי, וסיפח את שטחיה אל תחת שילטון עות'מאני ישיר.
בשנת 1461 השתלט על טראבזון, ובכך חיסל סופית את האימפריה הביזנטית. אבל קמו כנגדו גם מורדים מוסלמים תורכמניים: יריבו העיקרי היה ראש נסיכות "אק-קויונלו", כלומר נסיכות הכבש הלבן, אוזון חסן ("חסן הארוך"). בשנת 1462 הוא כבש סופית את וולאכיה, כשהוא הודף את ולאד טפש, נסיך ואלאכיה המפורסם (הלא הוא "דרקולה") משם.
ב-1464 האפיפיור פיוס השני זעם על כיבוש העיר הרומאית לשעבר קוסטנטינופול בידי העות'מאנים, ואירגן באמצעות הוונציאנים מסע צלב. ונציה הצליחה לכבוש את איזור מוריאה, אך נהדפה משם, לאחר שהמסע איים על איסטנבול. בשנת 1468 מת ג'ורג' קסטריוט, הלא הוא סקנדרברג, שליט אלבניה, שהחליף נאמנויות בין האימפריה העות'מאנית לוונציה, מה שאיפשר לעות'מאנים להשתלט סופית על אלבניה.
אבל שוב, ונציה וגם הונגריה, כעת היריבות העיקריות של העות'מאנים באירופה, לא יכלו לשבת מנגד ולתת למהמט להמשיך בהישגיו.
אבל גם האפיפיור וגם ונציה סירבו לוותר למהמט, והמשיכו באירגון מסע צלב חדש, תוך כדי שיתוף פעולה עם נסיכות קאראמאן, מהיחידות שנשארו באנטוליה. בשנת 1470 הובסה סופית נסיכות קאראמאן, מה שהוביל להתנגשות בין העות'מאנים לשכניהם, האימפריה הממלוכית, ולנסיכות התורכמנית שנותרה, הכבש הלבן. אוזון חסן, שליט נסיכות "הכבש הלבן" החליט לארגן את כל הנסיכים ששרדו תחת חסותו, והחל להתקדם במרכז אנטוליה, תוך כדי שהוא כובש את סיוואס ואת טוקאט.
"חסן הארוך" (אוזון חסן) היה מוכן לכרות ברית עם הוונציאנים בפרט והצלבנים בכלל על מנת להביס את העות'מאנים. בשנת 1472 התקדם צי ונציאני בים האגאי לכיוון איסטנבול, וצבא של הנסיכויות המורדות התקדם במרכז אנטוליה. מהמט נקט במהלך טקטי מסוכן: הוא השאיר את איסטנבול בידיו של בנו, ג'ם סולטאן (שבהמשך יתחרה על השילטון) בן ה-14, ואסף את צבאו כדי להתקדם לתוך מרכז אנטוליה. ב-11 באוגוסט 1472, בערבות אוטלוק בלי שליד ארזורום, הובס צבא הנסיכויות המורדות, וחסן הארוך ברח לאזרבייג'אן. כמו כן, הוונציאנים הורחקו מאיזור איסטנבול. לאחר שנה, 24 באוגוסט 1473, נחתם הסכם שלום בין חסן לבין העות'מאנים, מה שיצר עידן של שקט גם לאחר מותו של חסן ב-1479 והחלפתו בבנו, יאקופ, ששלט עד 1490.
ההונגרים, מצידם, המשיכו להחזיק בבלגראד והתעקשו להמשיך ולהילחם בעות'מאנים. מתיאס קורווינוס, מנהיג ההונגרים, כרת ברית עם סטפאן הגדול ממולדאביה, ושניהם השתלטו על וולאכיה בשנת 1471. הבסת הביזנטים, כאמור, עוררה את המלחמות הבלתי פוסקות עם הרוסים, שנטלו על עצמם את כתר האורתודוכסיה היוונית הנוצרית. הדוכס הגדול של מוסקבה, איוון השלישי, היה נשוי לאחייניתו של הקיסר הביזנטי האחרון, קוסטנטין, שדירבנה אותו יחד עם החכמים הביזנטים שבנו את עוצמתה של מוסקבה ושל רוסיה האימפריה לעתיד, כיורשת האימפריה הביזנטית, להילחם כנגד העות'מאנים. אפילו הטטארים, שהם עם תורכי מוסלמי לא היו שמחים עם ההתפשטות של מהמט, והעדיפו לשתף פעולה עם שכנים הרוסים הנוצרים. אפילו נסיכות הורדת הזהב המונגולית לא הייתה מרוצה מעוצמתם של התורכים העות'מאנים- למרות הקירבה בין המונגולים לתורכים, והצטרפה לברית הגדולה כנגד העות'מאנים. בשנת 1475, כשמהמט היה חולה, החלה מלחמת הים השחור. בתחילה נחלה הברית הצלחה, כשנתפסה ראקוביצה, אבל לאחר מכן ניצלו העות'מאנים סכסוך פנימי על הנהגת הטאטארים ובן בריתה הח'אן מנגילי השתלט על שילטן הטאטארים, מה שיצר את הפטרונות העות'מאנית על הח'אנים של קרים. במסגרת המלחמה הצליחו העות'מאנים למגר גם את מושבותיה האחרונות של גנואה בים השחור. סטפאן הגדול הותקף בוולאכיה על ידי כוחות מקומיים, שהתנגדו לשילטון מולדאביה, הצליחו לשחרר את איזור בסראביה (מולדביה וואלכיה עתידות ליצור את רומניה המודרנית, ובסראביה בעיקר את מולדובה). ביולי 1476 סטפאן הובס סופית, ברח והחזיר את שליטתו לאחר שהמלחמה נגמרה והעות'מאנים חזרו הביתה מנצחים. מהמט ניצל את הניצחון כדי להכות בהונגרים שוק על ירך, וב1477 נכנס לאלבניה והביס את סקאנדרברג שליט אלבניה בלפאנטו. ב1478 מהמט הכובש השתלט סופית על כל אלבניה, כשבדרך הוא גם נלחם בוונציאנים ומכה אותם. אלבניה, שהייתה כעת תחת שילטון עות'מאני ישיר, התפתחה מכאן ואילך יחד עם העיר המקדונית הביזנטית לשעבר סאלוניקי, בזכות יהודים שגורשו באותה תקופה (החל מ-1492) מספרד ומצאו מקלט באימפריה העות'מאנית. האלבנים החלו להשתלב חזק במינהל העות'מאני, יצרו ווזירים גדולים ומושלים. עד היום אלבניה היא מדינה מוסלמית ברובה, אך בצפון המדינה נותרו שבטים קתוליים, שעתידים לעשות לאימפריה הרבה צרות בהמשך. העות'מאנים חדרו גם באותה תקופה למונטנגרו. ב25 ביוני 1479 נחתם באיסטנבול הסכם שלום בין העות'מאנים לבין רפובליקת ונציה המובסת- לה היה את הצי הימי החזק במזרח הים התיכון, שסיים 16 שנות סיכסוך. הוונציאנים קיבלו מחדש את זכויות המסחר שלהם בשטחי האימפריה. מהמט שאף להמשיך למטרה הבאה: האי רודוס, הקרוב לאיזמיר והנשלט על ידי מסדר אבירי סנט ג'ון בראשות ה"גראנד מאסטר", ולהשתלט על מדינת האפיפיור וסביבותיה, שהן למעשה איטליה של ימינו מינוס ונציה, איזור שהיה מרכז הנצרות הקתולית. בדצמבר 1479 גדיק אחמט פאשא קיבל פיקוד על הצי העות'מאני, ותקף את רודוס ושם אותה במצור, באותו זמן העות'מאנים ניסו לפלוש לאיטליה דרך אוטרנטו, אבל הובסו על ידי כוח צלבני עדיף מהם.

בינתיים, בתוך האימפריה עצמה, האליטות המוסלמיות החלו להיות מוחלפות, למגינת ליבן, באליטות יווניות-ביזנטיות, חלקן מאוסלמות, שהחלו כמעמד של עבדים נוצרים (שאוסלמו או התאסלמו בחלקם ) ועלו לגדולה. הניעות החברתית של מעמד העבדים היווני-ביזנטי יכלה להביא עבד יווני, מעתה והלאה, עד לתפקיד הווזיר הגדול. נוצר מתח, שהוביל בהמשך למלחמת אזרחים, בין האליטות התורכיות-מוסלמיות המסורתיות, לבין אליטת העבדים המגויסים היוונים, אליטת ה"דוושירמה" (כאמור, הדוושירמה משמעותו גיוס, הכוונה לגיוס של נערים נוצרים לצבא העות'מאני). בשלישי למאי 1481 הלך לעולמו הסולטאן מהמט הכובש.
באשר לשאלה מי יירש את מהמט, הנסיך ג'ם סולטאן, ששלט באיסטנבול בעת שאביו היה במסעות צבאיים, נתמך על ידי האליטות התורכיות. אחיו, ביאזיד, נתמך בידי האליטות החדשות, אליטות הדוושירמה היווניות במקורן. בסופו של דבר ג'ם ניסה לתפקד כסולטאן בהיעדרו של אביו וניסיונו הוכשל, ולאחר מותו של מהמט פרצה מלחמה בין האליטות הישנות, שתמכו בג'ם, לבין האליטות החדשות, שתמכו בביאזיד. בסופו של דבר תהליך חילופי האליטות הושלם כשביאזיד ניצח והפך לסולטאן ביאזיד השני, וג'ם הובס. ביאזיד השני נודע במהלך שנות שילטונו, בשנים 1512-1481, כסולטאן שהציל את יהודי ספרד כשנתן להם להתיישב בשטחי האימפריה.

הסידרה החדשה של הזוג ארגנץ' ("הסולטאן") -קוראל ("קאראדאיי")

על רקע ההפיכה הצבאית הכושלת בתורכיה, עולה בקרוב במדינה זו סידרה חדשה בכיכובם של הזוג האליט ארגנץ' וברגוזאר קוראל, שכיכבו כבר בסידרה "אלף לילה ולילה". זאת הסידרה הראשונה של ארגנץ' מאז "הסולטאן" (או "המאה המפוארת" בשמה המקורי) שהולכת לעסוק בתקופה העות'מאנית. וליתר דיוק- מיד לאחר שהסתיימה מלחמת העולם הראשונה, והחלה קריסתה הסופית של האימפריה, בשנת 1919. במקור שמה של הסידרה היה אמור להיות "ואטאן האיני", כלומר הבוגד במולדת, אך בסופו של דבר לסידרה קוראים "ואטאנים סנסין", או בתרגום חופשי מתורכית, "את המולדת שלי". בסידרה זו ישחק האליט ארגנץ' את ג'וואט, חייל שמוצב באיזמיר, ותפקידו להילחם ביוונים, ואישתו, ברגוזאר קוראל, תשחק את עזיזה בת ה-33. החייל העות'מאני ג'וואט הוא פטריוט עות'מאני על רקע שקיעתה הסופית של האימפריה ועלייתה במקומה של הלאומיות התורכית שתפסה את מקומה, אך הוא נאלץ לעמוד במבחן של נאמנות או בגידה במולדת שלו- וזאת על רקע מסירת העיר איזמיר ליוונים, שהיא תוצאה של ההסדרים שהושגו עם המעצמות המנצחות בעקבות התבוסה העות'מאנית במלחמת העולם הראשונה. שם הסידרה המקורי הוא "הבוגד במולדת", אך שמה שונה ל"המולדת שלך" כדי להוסיף לה פירסום, בייחוד לאחר ההפיכה הצבאית הכושלת בתורכיה ב15 ביולי 2016, וכן על מנת לחזק את המורשת של הצבא העות'מאני, שכידוע נחל תבוסה במלחמת העולם הראשונה, אך נלחם במסגרת מה שיהפוך לאחר מכן למלחמת העצמאות התורכית.

לגבי שינוי שם הסידרה הסיפור היה מעניין- הרעיון לסידרה הזאת התגבש עוד הרבה לפני ההפיכה הכושלת, אך שמה של הסידרה, "הבוגד במולדת", נזקף לרעת כל מי שהשתתף בהפיכת יולי 2016. לכן, כדי שלא ליצור תחושה שלילית כלפי הסידרה והשחקנים ולהמשיך להלהיט את הרוחות במדינה הרגישה ממילא, אז שמה של הסידרה שונה לאחד השמות שהוצעו לה מלכתחילה, שנותן לה נופך יותר פטריוטי וחיובי מאשר השם השלילי והזכרת בגידה כלשהי.
אגב, האליט ארגנץ' מופיע במדים עות'מאניים, בכרזה הראשית של הסידרה- שוב, אך הפעם במדים שהיו בנוסח סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20.

הסידרה הזאת אמורה לעלות בתורכיה למסכים בערוץ D בנובמבר הקרוב, על רקע יום העצמאות התורכי ה-93, הראשון מאז ההפיכה הכושלת, שייחגג ב29 באוקטובר 2016. אם הסידרה תירכש לשידור בישראל, אז היא תשודר קרוב לוודאי בעוד כשנה עד שנתיים.

חשוב לי להבהיר! לא ידוע אם בכלל תגיע הסידרה לישראל ובאיזה ערוץ או תאריך תשודר, כי כרגע היא תשודר אך ורק בתורכיה, בערוץ D!

ועוד עידכון לגבי השחקנית נורגול ישילצ'אי: שכחתי להוסיף כי נורגול הייתה נשואה בין השנים 2004 ל2010 לשחקן והבמאי התורכי, שכיום בן 57 (מבוגר ממנה ב-17 שנה) ג'ם אוזר, ששיחק בסדרות תורכיות רבות עוד החל משנת 1976. כיום הוא משחק בתפקיד קנאן בסידרה "אלה החיים שלי".

העות'מאנים 3: כובשי איסטנבול

דברים אלה שכתבתי מסתמכים על הספר "היסטוריה של האימפריה העות'מאנית והרפובליקה התורכית" מאת סטנפורד ואזל קוראל שאו.

הרסטורציה העות'מאנית, 1413-1451 (האימפריה חוזרת- פעם ראשונה: מהמט הראשון ומוראד השני).

אחד המהלכים הראשונים שעשה הסולטאן מהמט הראשון היה בעל משמעות דתית: הוא הדיח את שייח' אל-אסלאם בדרדין, הגלה אותו ואת משפחתו ומינה במקומו אנשי דת ממסדיים שמרנים. גם את המנהיג הע'אזי מיהאלאולו מהמט ביי (שהיה ממוצא בולגרי) הוא שלח לאנטוליה. כמו כן, הוא חתם הסכם שלום עם הביזנטים והחזיר לקיסר מנואל את כל השטחים שלקח מוסא סביב סלוניקי וקוסטנטינופול. כמו כן, על מנת להרוויח זמן כדי שהעות'מאנים יחזרו לכוחם הקודם, נחתמו הסכמי שלום עם ונציה, גנואה ומדינות הבלקן. קודם כל היה צורך בשיקום פנימי ולאחר מכן בחידוש המלחמות. מצד שני, רוב הביזנטים שהוכנסו קודם לחצר המלוכה סולקו ממנה, ויוונית חדלה להיות שפה שנשמעת בחצר, לטובת התורכית והפרסית. הסולטאן נעשה יותר ויותר תלוי במשפחת צ'אנדארלי, לאחר שביטל את ההשפעה הנוצרית והשפעת הנסיכויות המתחרות, לטובת מעין "תורכיפיקציה" של החצר.
כעת, הפרשים היו האלמנט החזק בצבא, על חשבון "עבדי השער". הסולטאן מהמט החל במסעות צבאיים כנגד נסיכויות תורכמניות מתחרות באנטוליה, שאגב לשתיים מהן קראו הכבש הלבן והכבש השחור… הכיבוש העיקרי שלו היה של איזמיר, בסיוע של הגנואזים.
במקביל, הוא החל להחזיר את השטחים האירופיים שאיבד, כשניהל מסעות כנגד האלבנים שניצלו את הוואקום ובתוך טרנסילבניה והונגריה. הוא שוב הפך את שליט ואלאכיה מירצ'אה לוואסאל שלו. החל מ1418 מהמט מתחיל במדיניות של יישוב תורכים בארצות הבלקן, כדי לתקוע יתד שלטונית באיזור וכן כדי למנוע מרידות של מקומיים. בינתיים, הסכסוך עם אחיו של מהמט לא באמת הסתיים: הקאדי שלו, בדרדין, שהוגלה לרומליה, החל להטיף שם למרד, וקשר קשר עם בנו של מירצ'אה, מיכאיל, שהחליף אותו. חסידיו של בדרדין עוררו מרידות גם באנטוליה עצמה. את המרידות האלה דיכא בעיקר בנו מוראד, שעתיד להיות סולטאן אחריו, יחד עם הווזיר הגדול ביאזיד פאשא. עם זאת, לסולטאן צצה עוד בעיה: מוסטפא צ'לבי, שטען כי הוא הבן האבוד של הסולטאן ביאזיד הראשון, פתח גם הוא במרד כנגד מהמט. בשנת 1418 לאחר מרד שהכריז בתסליה הוא התקדם לכיוון אדירנה, אך ב1420 הובס מי שנקרא "דוזמה מוסטפא", הלא הוא מוסטפא הנסיך המזויף, לאחר הבסת בדרדין. תוך כדי המרידות ניצל מהמט את המצב וכבש את איידין ומנטשה ובכך שלט במערב אנטוליה, ולאחר מכן המשיך דרומה וכבש את העיר אנטליה. בשנת 1421 מת באופן פתאומי, ובנו, הסולטאן מוראד השני, זה שבנה את האימפריה העות'מאנית למעשה ואת כוחה באסיה ובאירופה באופן ממשי, עלה לשילטון.
מוראד השני בנה, למעשה, את מוסדות המדינה והצבא של האימפריה, מה שאיפשר לבנו שבא אחריו, מהמט השני "הכובש", לכבוש שטחים נרחבים, כולל את קוסטנטינופול, ולהגדיל את האימפריה שלמעשה, ייסד אותה כאימפריה, אביו מוראד.
שילטונו של מוראד, בן 17 בעלותו לשילטון, התחיל במרידות: הקיסר הביזנטי החדש יואניס השמיני שחרר את מוסטפא המזויף שהשתלט על איזור גליפולי, ואילו נסיכויות איידין ומנטשה השתחררו מהוואסאלות שלהן למוראד. מוסטפא השתלט למעשה על הטריטוריה האירופית, ומוראד נאלץ להילחם בו ובשאר המורדים במשך שנתיים. נוצר שוב פילוג באימפריה, כשהשטחים האירופיים היו בידי מוסטפא, והשטחים האנטוליים בידי מוראד. ושוב מוסטפא עשה טעות, וניסה להיכנס לאנטוליה וגם לאדירנה כדי לתפוס את הסולטאנות המלאה. בסופו של דבר מוסטפא השתלט על אדירנה, וההתנגשות בינו לבין מוראד התרחשה בבורסה. מוראד קיבל עזרה מהסרבים שחששו מכוחו של מוסטפא, ובסופו של דבר מוסטפא הובס בקרב, בין היתר בשל עריקת ע'אזים (לוחמים)- מפקדים רבים מצבאו. גם בעל בריתו, ג'וניית ביי, שבא מנסיכות קטנה באיזור איזמיר, הובס יחד איתו. ב-1422 מוראד רצה להעניש את הביזנטים על כך ששיחררו את מוסטפא ותמכו בו, לכן החל המצור השישי על קוסטנטינופול. יחד עם נסיכות קאראמאן, גרמיאן ואחיו של מוראד, מוסטפא (האחר) שהיה מושל חמיד, הביזנטים הסירו את איום המצור ואף רדפו את מוראד בבורסה, אך הובסו בעיקר על ידי אנשי מסדרי האחוות השונים. הוא אף קבע מי יעלה על כס נסיכות קאראמאן לאחר מות שליטם, ותפס שוב את השילטון באיזור חמיד, איידין ומנטשה. לאחר דיכוי המרידות, פנה מוראד לאירגון מינהלי מחדש של האימפריה.
המהלך הבא של מוראד היה, כאמור, לבצר ולחזק את כוחו על חשבון שאר הנכבדים התורכיים ומנהיגי השטח שצמחו תחת שלטונו. הוא החליש את כוחם של המפקדים ולקח שוב את "עבדי השער" תחת חסותו. הוא חידש את שיטת הדבשירמה והשתמש בעבדים מהקווקז על מנת לדכא את מתנגדיו ומתחריו. מי שעזרו לו הם השרים מבני משפחת צ'אנדרלי. הוא השתמש בשטחים כבושים בבלקן על מנת לחלקם בין עבדיו הישירים, על חשבון הנכבדים התורכיים האחרים. שני הכוחות העיקריים הללו, העבדים המגויסים והנכבדים התורכיים, הפכו לכוחות יריבים באמצעות שיטת "הפרד ומשול" של מוראד. שיטת העבדים המגויסים תהיה אפקטיבית מעתה לשלוש המאות שעתידות לבוא. כעת נוצרו בקרב העבדים המגויסים שני כוחות עיקריים: 1. היניצ'רים: חיל הרגלים, של חיילים שהיו במקורם נערים נוצריים שגויסו בכפייה, שהיה תחת שלטונו הישיר של הסולטאן והם חומשו במיטב הנשק המודרני, שהוא רובים ואף תותחים (כוחות היאיא הרגליים הפכו לחיל התותחנים של האימפריה). 2. הסיפאהים: חיל הפרשים, שחומש בחרבות, בקשתות ובנשק ישן והיה כפוף יותר לבעלי התימארים, כלומר בעלי האחוזות המעין-פיאודליים. ברור שההעדפה הסולטאנית ניתנה ליניצ'רים.
מבחינת מלחמות, היות ועסק באירגון פנימי של האימפריה, תקופתו של מוראד נחשבה שקטה והגנתית יחסית. הוא הנהיג פשיטות פרשים מוגבלות, למשל לוולאכיה, ועסק יותר במהלכים הגנתיים, לצד הכנות לכיבוש הגדול של קוסטנטינופול. המצורים על העיר נמשכו. הוא עסק יותר בחתימת הסכמי שלום וואסאלות עם הביזנטים, הסרבים, הוולאכים וההונגרים. הוא הגיב רק למתקפות, כמו למשל כשוונציה השתלטה על סלוניקי, הוא הכריח את מגיניה להיכנע לבסוף והחזיר את השליטה על העיר עצמה ועל מקדוניה.
המתיחות הצבאית שנוצרה הייתה בעיקר עם ונציה, ששאפה לערער את שילטון העות'מאנים במקדוניה, כשהוונציאנים משתמשים בנסיך נוסף בשם מוסטפא, שכוחותיו השתלטו ב1425 על קסנדרה ועל קוואלה, בעוד מוראד שואף לכבוש את יתר חלקי מקדוניה ומתקדם באלבניה. התוצאה של ההתנגשויות האלה הייתה המלחמה הווציאנית-עות'מאנית הראשונה, היא נמשכה עד 1430. מצד שני, העות'מאנים התקדמו בסרביה, מה שהביא להתנגשות נוספת עם ההונגרים.
בינתיים, מוראד היה עסוק בבניית צי, היות והיתרון של הוונציאנים, שהובסו לבסוף, היה בים. בעוד מוראד מתקדם באלבניה וצובר הישגים, קם בוואלכיה נסיך מורד, בשם ולאד דראקול, ששלט בין השנים 1432-1446, שעליו התבססה דמותו של דרקולה….
דראקול הצטרף לברית האנטי עות'מאנית שכשלה, יחד עם המלך הבוסני והנסיך הסרבי בראנקוביץ'. באותו זמן היה מוראד עסוק במלחמות באנטוליה כנגד נסיכות קאראמאן וגם כנגד הממלוכים והשאה הפרסי שאה-רוח', שאיימו לפלוש ממזרח.
בסיכומו של דבר, מבחינה צבאית מוראד נקט באסטרטגיה פסיבית יחסית של תגובה ולא של יוזמה. זאת בשל המאבקים הפנימיים בחצרו, כשאל מול עבדיו המתחזקים התחרו מפקדי החזית- הע'אזים. הם פעלו ודחפו בשנותיו המאוחרות של מוראד לטובת שלטונו של בנו הצעיר, מהמט, מי שעתיד להפוך לסולטאן מהמט השני, הכובש.
באותו זמן, הנסיכים השונים קיבלו את התואר צ'לבי, בנוסף לכך כל נסיך נשלח לפרובינציה אחרת על מנת למשול בה ובכך הנסיכים יצרו כל אחד לעצמו מעין חצר סולטאנית בזעיר אנפין. הנסיכים קיבלו הדרכה ממפקדי היניצ'רים והוכשרו ללחימה, כמו כן הוכשרו בידע בדת האסלאם על ידי אנשי דת בכירים. בדרך כלל הנסיך שזכה בסולטאנות היה זה שעיקר הצבא, כלומר היניצ'רים, היו בעדו.
באותו זמן, נעשה ניסיון להצמיח חזית חדשה, נוצרית מאוחדת, כנגד העות'מאנים, עת הקיסר הביזנטי יוהנס השמיני פאלאולוגוס אירגן קואליציה ביחד עם הכנסייה הקתולית, החל מ1437, כדי להילחם בעות'מאנים. מהלך זה ייכשל, ויוביל,בסופו של תהליך, לכיבוש המוסלמי של קוסטנטינופול.
בינתיים, מוראד ידע לנצל את הפילוגים הפנימיים ואת מותם של השליטים החזקים, כמו סיגסימונד ההונגרי וטוורטקו הבוסני, כדי להשיג הישגים לעצמו ולהפוך חלק מהשליטים החדשים לוואסאלים שלו. אך בוואלכיה, בשנת 1441, קם שליט חדש ואגדי, ג'ון הוניאדי, שהצליח להדוף את העות'מאנים בהתנגדותו החזקה אליהם. מצד אחד, הוא ניסה לשכנע את האיכרים ובעלי האחוזות בבלקנים להיפטר מעול השליטים הרודניים עליהם, ומצד שני הוא הפך את רוב הקרקעות בשטחים העות'מאניים לקרקעות בשליטה ישירה שלו. עם זאת, רוב תושבי הבלקן הנוצרים תמכו במסעי צלב כנגד המוסלמים.
ניצחונותיו הרבים של ג'ון הוניאדי על העות'מאנים ב1442 הפכו אותו לגיבורה של אירופה בכלל ולגיבור הלאומי של ההונגרים בהמשך. בעוד מוראד נלחם בנסיכויות האנטוליות, הוניאדי אסף צבא צלבני מכל רחבי אירופה, השתלט על חלקי הונגריה והמשיך לתוך בולגריה, כשהוא תופס את העיר סופיה. בדצמבר 1443, למרות שהביזנטים הבטיחו שלא להתערב, מצאו עצמם העות'מאנים בסכנה מפני חדירה צלבנית לתחומה של בירתם דאז, אדירנה, כשאוצר המדינה היה כבר מרוקן מכסף. מכה חדשה נפלה על מוראד, כשבנו המועדף והמיועד להחליפו, עלא אל-דין ביי, נפטר. שפחתו המועדפת של מוראד, מארה הסרבית, שיכנעה אותו שחייבים לחתום עם הוניאדי על הסכם שלום, כשב12 ביוני 1444 נחתם הסכם אדירנה, לפיו הכיר מוראד באוטונומיה של סרביה וולאכיה, בעוד שלטונו בבולגריה הוכר על ידי הצד השני. באוגוסט 1444 נחתם הסכם נוסף, עם נסיכות קאראמאן האנטולית המורדת, שמרדה בעידוד הביזנטים והאירופים. הסכמי השלום היו אמורים להימשך כעשר שנים. ומוראד החליט לפרוש מתפקידו למנוחה בעיר בורסה, בעוד הכתר עובר לבנו, מהמט, וזאת הייתה הקדנציה הראשונה של הסולטאן הצעיר מאוד, שייהפך בהמשך לסולטאן מהמט הכובש.
בינתיים, האפיפיור אירגן צבא צלבני חדש, ששיתף פעולה עם מלך הונגריה לאדיסלאס, בעוד ביוון שליטים מורדים השתלטו על איזור תסליה. הכל תוך כדי ניצול של גילו של מהמט הצעיר 12. מסע צלב זה יביא לקטיעת שלטונו של מהמט לשני חלקים: קדנציה ראשונה של שנתיים, לאחר מכן חזרתו של אביו לשילטון, ולאחר 5 שנים לאחר מות מוראד, תחילת הקדנציה השנייה, הארוכה יותר, המוצלחת ומלאת הלקחים של הסולטאן הצעיר והמוכשר.
הווזיר הגדול, צ'אנדרלי חליל פאשא, שיכנע את מוראד לחזור בו מפרישתו, ולעמוד בראש ההתנגדות העות'מאנית. בעוד הצבא הצלבני תוקף את העות'מאנים, ספינות של גנואה, יריבתה העיקרית של ונציה, עזרו לעות'מאנים להחזיר את כוחותיהם ליבשת אירופה, ובכך הצבאות העות'מאניים בהנהגת היניצ'רים מחצו את הכוח הצלבני-הונגרי בקרב וארנה, בעשירי בנובמבר 1444, שבו נערף ראשו של לאדיסלאס המלך ההונגרי על ידי חיילי היניצ'רים, והוניאדי הצליח לברוח בעור שיניו. בקרב וארנה נחרץ סופית גורלה של האימפריה הביזנטית, ושל עיר בירתה לאחר 9 שנים.
בספטמבר 1446 חזר רשמית מוראד לכס המלוכה, למשך חמש השנים הבאות, אך מהמט, שנשאר בתוארו כסולטאן, הוכשר כחלק מהפקת הלקחים מחוסר ניסיונו על ידי זגראנוס וסבאהטין פאשא לתפקידו העתידי כסולטאן לאחר מות אביו. את שארית ימי שלטונו ניצל מוראד למסעות צבאיים על מנת לבסס מחדש את שלטונו באירופה. הוא ביסס שלטון עות'מאני ישיר בבולגריה ובמרכז יוון, וחיסל את הנסיכים הבלקניים המורדים. במקומם הוא החל במגמה של עידוד התיישבות תורכית בבלקנים, והחל בתהליך של "תורכיפיקציה" של האיזור. נסיכים תורכיים תפסו את מקומם של הנסיכים הבלקניים במקומות מושבותיהם, ושיטת התימאר נאכפה באופן מלא.
בינתיים, יאנוש הוניאדי, שחזר לבודה, אירגן מסע צלב נוסף, בהשתתפותם של 50 אלף אבירים. הוא לא זכה לסיוע מהנסיך הסרבי, יורגוס בראנקוביץ', אך האבירים שעטו לכיוון סרביה. בין ה17 ל20 באוקטובר 1448 הצליח מוראד, שעד אז היה עסוק במרד של השבטים הקתוליים בצפון אלבניה, להביס את האבירים בקרב קוסובו השני. משם המשיכו כוחותיו של מוראד ודיכאו את המרד בוולאכיה. כעת השילטון מדרום לדנובה היה עות'מאני באופן כמעט מוחלט. ב5 בפברואר 1451 מת מוראד משבץ מוחי, כשבצוואתו הוא הוריש באופן רשמי את הסולטאנות לבנו, הסולטאן המודח דאז מהמט בן ה-19. כעת, לאחר שמוגר איום הצלבנים, עמדה בפני מהמט המטרה העיקרית: איחוד השטחים העות'מאניים, מיגור הנסיכויות התורכמניות הנותרות וכמובן, כיבושה הסופי של קוסטנטינופול. בעמידתו במשימה זו הפך מהמט מהסולטאן מהמט הילד החלש לסולטאן מהמט הכובש.

הסולטאן מהמט הכובש ותהליכי כיבוש איסטנבול

ב18 בפברואר 1451 החל, למעשה, "תור הזהב" העות'מאני, עם עלייתו השנייה לשילטון של הסולטאן מהמט השני, שעתיד להיות מכונה "מהמט הכובש", או "פאתיח סולטאן מהמט".
מהמט קיבל אימפריה במצב הרבה יותר טוב משקיבל אותה אביו. על מנת לבסס את כוחו ולהכשיל את יריביו מקרב הנכבדים התורכמנים, היה מהמט זקוק לכיבוש מזהיר, ואין כמו כיבוש קוסטנטינופול ומיגור האימפריה הביזנטית כדי להוכיח את עוצמתו. האימפריות המוסלמיות כמעט כולן נשאו עיניהן לעיר הזאת, וידעו כי כיבושה יהיה המפתח לביסוס אימפריה מוסלמית עולמית. בעוד שני יועציו הקרובים עודדו אותו לכבוש את העיר, הנכבדים בראשות צ'אנדארלי התנגדו ליוזמה כזאת. מצד שני, שאיפתו של מהמט הייתה גם למגר את הנסיכות האנטולית החזקה שנותרה, קאראמאן. כדי לאפשר לו להתרכז בכיבוש העיר, הוא חידש את הסכמי השלום שחתם אביו עם סרביה, ואלאכיה, ולאחר קרב קצר גם את וסאלותו של נסיך קאראמאן.
ב1452 הוא בנה על הצד האירופי של הבוספורוס, כ10 מיילים מצפון לעיר, את מבצר "רומלי היסארי"- שפירושו המבצר האירופי, על מנת לשלוט מצפון על דרכי הגישה לקוסטנטינופול. בספטמבר 1452, לאחר השלמת בניית המבצר, החלו ההכנות, גם הדיפלומטיות, לכיבוש: הווזיר הגדול צ'אנדרלי חליל, למרות התנגדותו לכיבוש העיר, הגיע להסכמות עם המעצמות האירופיות השונות, בייחוד ונציה וגם הונגריה, על אי התערבות. בפברואר 1453 החל הלכה למעשה המצור על העיר, עת נכבשו הנמלים הביזנטיים בים המרמרה, כוחות הונעו למבצר החדש ותותחים כבדים הובלו מתראקיה על מנת להפגיז ולשבור את חומותיה החזקות של העיר.
בתוך העיר עצמה, המצב החברתי, הדתי והפנימי היה של תוהו ובוהו: חילוקי דעות צצו מכל עבר והצבא הביזנטי היה מוחלש ומובס מקרבותיו האחרונים. המצור עצמו נמשך 54 ימים, עד ה29 במאי 1453, לאחר שהעות'מאנים כבשו את כל האיים בים המרמרה סביב העיר. ב20 באפריל הצליח הצי של מהמט לחדור אל איזור "קרן הזהב", למרות שכמה ימים לפני כן 4 ספינות לטיניות וספינה יוונית הצליחו לחדור את המצור ולהביא אספקה לעיר. הספינות העות'מאניות כיוונו את תותחיהן לעבר המגינים.
ב28 במאי בלילה החלה ההתקפה, כשתותחים עצומים הצליחו להבקיע פירצה בחומות, בשטח שהוא היום נמצא בין טופקאפי ליני קאפי. הספינות הצליחו להפגיז בתותחיהן את מגיני העיר על החומות, והקיסר הביזנטי קוסטנטינוס נהרג בעודו מגן על חומות העיר. הצבא העות'מאני שעט בתוך הפרצות שנוצרו, והעיר החלה ליפול. בניגוד למצופה, מהמט הורה שלא לטבוח ביושבי העיר, שנותרה ריקה בחלקה, ושמר על זכויותיהם הדתיות. הביזנטים הנותרים נמלטו אל המושבה הסמוכה, גלאטה, שהייתה בידי גנואה. זגראנוס השיג הסכם עם יושבי גלאטה והגנואזים, לפיה היא תועבר ללא קרב לעות'מאנים, בתמורה להקלות כלכליות, אי אכיפת מיסים ושמירת זכויותיהם הדתיות של יושביה. אמנם לכיבוש העיר לא הייתה חשיבות אסטרטגית גדולה מאוד, היות והעות'מאנים יכלו לעקוף אותה בדרך לאירופה, אך הייתה לה בעיקר חשיבות מוראלית וכלכלית אל מול מעצמות אירופה. כעת, העיר הוכרזה לבירת האימפריה והחל יישובה במוסלמים. בכך, ירשה למעשה האימפריה העות'מאנית את מקומה של האימפריה הביזנטית, היא הפכה לשליטה על החיבור העיקרי בין הים השחור לים התיכון והסולטאן העות'מאני הפך גם ליורשו של הקיסר הביזנטי, בגירסה המוסלמית הפעם. שמה של העיר הוסב באופן לא רשמי לאיסטנבול, שמה התורכי של העיר, שגם משמעותו היא "אסלאם-בול", כלומר מלאה באסלאם. אבל באופן רשמי, שמרה העיר על שמה המקורי, קוסטנטינופול, לכל אורך ימי שילטון האימפריה העות'מאנית. באופן אירוני, העיר הפכה רשמית לאיסטנבול רק ב-1923, עת חדלה להיות עיר הבירה העות'מאנית. באותה שנה קמה הרפובליקה התורכית החילונית, שקבעה את בירתה דווקא באנקרה.
מהמט וכוחותיו נכנסו אל הכנסייה המרכזית של הנצרות האורתודוכסית, כנסיית "הגייה סופיה" (סופיה הקדושה), והחלו להתפלל את התפילה המוסלמית. הכנסייה הוסבה למסגד הראשי של האימפריה, אך שמרה על שמה, ונקראה מסגד "איה סופיה". האיקונות הנוצריים שהיו בה הוחלפו בסמלים מוסלמיים ובכתובות של פסוקי קוראן.
כעת פנה הסולטאן המנצח לאירגון פנימי של האימפריה הממורכזת והחזקה שבראשה עמד.
המטרה הראשונה של מהמט הייתה למגר כל התנגדות מצד הנכבדים התורכיים שעמדו כנגדו, לכן יומיים לאחר כיבוש איסטנבול, בראשון ביוני 1453, הודח הווזיר הגדול צ'אנדארלי חליל פאשא, במטרה גם לדכא את כוחה של משפחתו. הוא ובני משפחתו הואשמו בקבלת שוחד מהביזנטים על מנת למנוע את כיבוש קוסטנטינופול. מי שהחליף אותו היה זגראנוס פאשא, שגויס בשיטת הדוושירמה. מהלך זה החל מסורת לפיה עבדי הסולטאן תפסו את העמדות החשובות ביותר במינהל המדינה.
אחוזות ותימארים של נכבדים תורכיים הוחרמו, והחל תהליך של חילופי אליטות: את הנכבדים התורכיים הוחלפו בוגרי גיוס הדוושירמה. כך נוצרה אליטה של עבדים. המושלים המקומיים גם הושמו תחת פיקודו של הווזיר הגדול, שהיה רשאי גם לחתום בחותמת הסולטאן. עם זאת, הנכבדים התורכיים לא מוגרו לגמרי: מהמט שמר על מאזן כוחות, שיהיה תחת פיקודו. מהמט יצר, למעשה, את שיטת המילת, לפיה יינתן לכל עדה דתית שילטון אוטונומי תחת מנהיגים דתיים, ואת המהלך הראשון עשה כלפי הכנסייה האורתודוכסית, שזכתה בעצמאות מחדש.
כעת פנה מהמט לשיקום איסטנבול ההרוסה. הוא יישב אותה מחדש באוכלוסייה מוסלמית תורכית ובלקנית, והבטיח הקלות במיסים על מנת לחדש את החיים הכלכליים של העיר. הוא החל לבנות מחדש את דרכיה ובתיה של העיר, שנהרסו בשלהי השילטון הביזנטי. בשנת 1455 החל לבנות את הבזאר הגדול, או השוק המקורה הגדול הידוע של העיר. בנוסף בנה את הארמון הראשון בכיכר ביאזיד של היום, ולאחר מכן הוא מצא נקודה גבוהה בעיר שצופה על הדרכים הימיות שלה (ים מרמרה, קרן הזהב והבוספורוס), ובנה בה את ארמון טופקאפי, שהיה המרכז השילטוני של האימפריה עד ראשית המאה ה-19. הוא גם בנה את מה שאנחנו מכירים היום כמסגד פאתיח, על שמו.
הוא פיתח את הכלכלה של האימפריה, את הסחר בכותנה ובבדים ואת הסחר הבינלאומי כמו שהיה נהוג בעיר הביזנטית. הוא גם החל בתהליכים של הפרטה באימפריה, כשהפך אדמות מדינה לאדמות פרטיות, וחילק את האחוזות בין הסיפאהים, הפרשים שלו. כעת יכל לטעון שהוא השליט המוסלמי העליון בעולם, יותר מזה הממלוכי.

העות'מאנים 2: הסולטאן שהפך לשרפרף

ביאזיד הראשון, "הסולטאן שהפך לשרפרף", והעות'מאנים במאה ה-14.
דבריי אלה מבוססים על הספר "היסטוריה של האימפריה העות'מאנית והרפובליקה התורכית"- חלק 1 מאת סטנפורד שאו ואזל קוראל שאו. הוספתי גם תוספות משלי.

עלייתו של ביאזיד הראשון לשילטון בשנת 1389 סימלה שינוי חברתי-מוסדי באימפריה העות'מאנית. ביאזיד הוא השליט העות'מאני הראשון שראוי להיקרא סולטאן. ומדוע?

המינהל העות'מאני והצבא היה בעצם גוף אחד. גוף זה הורכב בעיקר ממשפחות תורכמניות ידועות יחד עם בני ביתם- שכללו לא רק בני משפחה אלא גם משרתים ונוודים נאמנים, ואליהם הצטרפו וואסאלים נוצרים שנכנעו לשליט העות'מאני או שהוא כבש אותם. לכן, השליט העות'מאני לקח על גבו גם את המינהל וגם את הצבא. בהתחלה השליט העות'מאני היה ראש שבט, והוא עבר טרנספורמציה להיותו מנהיג כוחות בחזית (ע'אזי ביי) ועד להיותו ביי עצמאי ולאחר מכן סולטאן. כנ"ל הנסיכות העות'מאנית הקטנה הפכה למדינה ולאחר מכן לאימפריה. בעת שלום, על החיילים היה לאסוף מיסים מאיזורים כבושים או וואסאלים, ובעת מלחמה היה על אנשי המינהל והחיילים לאסוף כוח ולהילחם, לכבוש ולקחת שלל- ממנו בא המימון של העות'מאנים, יחד עם המיסים. השליט העות'מאני, כאמור, היה בהתחלה ראש שבט שהיה ראשון בין שווים ולא יותר מזה. השיפוט אצל העות'מאנים היה לפי מינהג שבטי במאה ה-14, כשהשריעה המוסלמית ממלאת תפקיד קטן יחסית. וכאמור, כל שבט ומשפחה שהרכיבו את הכוחות של קונפדרציית השבטים העות'מאנית לקח שלל לעצמו מהשטחים שכבש. לביים העות'מאנים הייתה זכות לאסוף חמישית מהשלל שלקחו השבטים, וזה נקרא פנצ'יק (חמש בפרסית). אולם, ככל שהתרחבה הנסיכות העות'מאנית לאימפריה, גדל כוחם של הביים העות'מאנים והם יכלו לקרוא לעצמם סולטאנים, לחוקק חוקים חילוניים לצד הסתמכות על השריעה המוסלמית. ככל שהאימפריה גדלה, כך הצבא הופרד מהמינהלה וממערכת הכלכלה והמשפט. אוצר הסולטאן, שהיה גוף אחד יחד עם אוצר הממלכה, הופרד ממנו. הדגם המינהלי של העות'מאנים היה שילוב של השבטים התורכמנים במרכז אסיה יחד עם המינהל של האימפריה הסלג'וקית. ככל שהאימפריה גדלה, כך גדל גם כוחו של האסלאם הסוני הממוסד על חשבון המסורות השבטיות המיסטיות, ובכך הוא נעשה לדת המדינה. הווזירות, שיטת האקטאע של גביית המיסים וגביית מיסים אישיים הפכו לבסיס החשוב ביותר של הממשל העות'מאני. לצד האסלאם הממוסד, שמרה הצופיות המיסטית על כוחה. אולם המשפיעה ביותר על המינהל העות'מאני וגם על שיטת הורשת השילטון הייתה האימפריה הביזנטית. כלומר, העות'מאנים נשענו על יכולתם וניסיונם של אחרים, גם אם היו אויביהם. המינהל, המיסים, פקידי הממשל והחלוקה הפיאודלית- הכל הסתמך בראש ובראשונה על השיטה הביזנטית. היו גם פקידי ממשל ובכירים ביזנטים שאימצו שמות מוסלמיים, והמשיכו לעבוד באותן שיטות עבור העות'מאנים, לאחר ששטחים ביזנטיים נפלו לידיהם. נשים ביזנטיות רבות הובלו גם להרמונות של הסלג'וקים וגם להרמונות של העות'מאנים, לכן אימהות ממוצא יווני של שליטים השפיעו עליהם ועל שיטות הניהול שלהם רבות, מה גם שחלק מהנשים והאימהות הביזנטיות נשארו נוצריות בסתר והביאו לחצר העות'מאנית יועצים ביזנטיים נוצריים רבים, שהשפיעו על הטקסים בחצר. גם הנסיכים הבלקניים האחרים שלחו חיילים ויועצים לעזרת העות'מאנים, מה שהפך את האימפריה העות'מאנית להמשכה של האימפריה הביזנטית, רק בגירסה המוסלמית (את זאת יהיה אפשר לראות בהמשך בבירור, לאחר כיבוש קוסטנטינופול). גם למסורות המלוכניות הפרסיות ולשפה הפרסית היו השפעות רבות בחצר העות'מאנית, בדיוק כמו שהפרסים והביזנטים, בעלי התרבות המינהלית, השפיעו על אימפריות אסלאמיות קודמות. גם מוראד וגם ביאזיד זנחו את שיטות השיפוט השבטיות וכוננו מערכת משפט אימפריאלית, בדגם הביזנטי. אגב, האמהות של שניהם היו יווניות.
הסולטאן, שהיה מפקד צבאי נודד, הפך לאיטו לדמות מסתגרת ומרוחקת מצאן מרעיתו ויושבת בארמון קבוע, בדומה לדגם הקיסרי הביזנטי. בכך, המורשת הנוצרית-ביזנטית ונוצרים בעצמם גרמו לעות'מאנים להצליח היכן שאימפריות תורכיות קודמות לפניהם נכשלו.
(לפי המסורות התורכיות, היו 16 אימפריות תורכיות, שמגולמות בסמל של הנשיאות התורכית מ-1936: האימפריה ההונית הגדולה, האימפריה ההונית המערבית, ההונים האירופיים, ההונים הלבנים, הגוקתורכ, האוואר, האימפריה הכוזרית, האויגורים, הקארא-ח'אנים, הע'זנאווים, האימפריה הסלג'וקית הגדולה, הח'ווראזמים, הורדת הזהב, התימורים, המוגאלים והעות'מאנים).
ככל שהאימפריה התרחבה, לשליטים היה קשה יותר לשאת על עצמם סמכויות ניהול, לכן הם האצילו את סמכויותיהם לווזירים, למפקדי הצבא ולמושלים אזרחיים של פרובינציות. החלה להתכנס "מועצה אימפריאלית" (דיוואני הומאיון), וגם הוקם משרד מיוחד לאוצר המדינה (האזינה-אי-אמירה). המןשלים והמפקדים השונים קיבלו את תארי השליט הישנים, ביי, כשזנב הסוס סימל את דרגותיהם של המושלים למיניהם. בהתחלה, בראש ישיבות הדיוואן ישב הסולטאן, אולם ריבוי השטחים והסמכויות הכביד על הסולטאנים עד כדי כך שלא רצו לשבת בראש ישיבות הדיוואן. הם מינו, החל משנת 1360, ראשים לדיוואן, שהפכו בהדרגה לסדר-א-אעזאם, הלא הוא הווזיר הגדול העות'מאני. בתחילה, הצבא העות'מאני הורכב מנוודים תורכמניים, רובם היו פרשים. אולם ככל שתאוותם לשלל גדלה, נאלץ אורח'אן לגייס חיילים בתמורה לשכר, והם חולקו לחיילי רגלים (יאיא) ולפרשים (מוסלמן). בכך החיילים העות'מאנים הפכו מע'אזים לחיילים סדירים, והצבא העות'מאני הורכב גם, ובהמשך בעיקר, מנוצרים ופחות מתורכמנים. את התורכמנים העדיפו השליטים העות'מאניים לשלוח לחזית. מוראד הראשון ייסד שיטה חדשה: לתת לחיילים שטחים ואחוזות במקום משכורות. מוראד הראשון אף אירגן צבא חדש, בשם "עבדי השער" (קאפיקולארי), צבא שעמד בפיקודו הישיר של השליט, והורכב מחמישית משלל השבויים שנתפסו בשטחים שנכבשו. בימיו של הסולטאן מוראד הראשון התרחש שינוי בהרכב היחידות הצבאיות: יחידות היניצ'רים (המגוייסים החדשים), שהיו חיל הרגלים של האימפריה והסיפאהים (הפרשים) החלו להתפתח. כמו כן החלה להתפתח השיטה החצי-פיאודלית של התימאר, כשעל בעל התימאר היה גם לכלכל, לאמן ולספק את החיילים הנחוצים לסולטאן בשעת המלחמה, מלבד תפקידו האדמיניסטרטיבי. התימארים עצמם התלכדו תחת יחידות אדמיניסטרטיביות: האלאי- בראשותו של אלאי-ביי, והסנג'ק, בראשותו של סנג'ק-ביי. מעל כל היחידות האלה היו מושלים שנקראו הביילרביים- הביים של הביים. לבעלי התימאר היה,כאמור, תפקיד של גם אוספי מיסים ומשלמים את חלקם לסולטאן, גם לדאוג שהקרקעות יהיו מעובדות ושתהיה אספקת יבול וגם כמובן תפקידם הצבאי להוביל את חייליהם במלחמות. בכל סנג'ק היה שופט מוסלמי דתי- קאדי, וכן מעין "שריף"- השוטר הראשי, שנקרא סובאשי. הסנג'ק של הודאונדיגאר, שבירתו בורסה, היה הסנג'ק החשוב ביותר במאה ה-14.
גם השטחים שנכבשו באירופה חולקו לתימארים, שניתנו לנכבדים תורכיים. שאר סוגי האדמות, חוץ מהתימאר, היו אדמות מולכ-רכוש פרטי, שניתן בד"כ בגבולות, וווקאף-הקדש מוסלמי. עלייתם של הנכבדים התורכיים והתחרות הסמויה עם הסולטאן עצמו תביא בהמשך לסופו הטראגי של הסולטאן ביאזיד הראשון.
באיזורים שנכבשו היו נוצרים רבים, לכן מסורות נוצריות התערבבו עם האמונה המוסלמית, וקדושים נוצריים "אומצו" כקדושים של המסדרים הצופיים השונים.

המשבר בימי הסולטאן ביאזיד הראשון והוואקום שנוצר אחריו

לאחר מותו של מוראד הראשון, התחוללה תחרות בין ביאזיד לבין אחיו, יאקופ, על הירושה. ביאזיד היה בנה של אישה יוונייה, ובזמן הקרב בקוסובו הוא היה בשטח, בעוד אחיו היה באנטוליה וגייס נוודים תורכמניים. בכך ביאזיד, שייצג את המומרים מהנצרות במאבק הכוחות עם אחיו שייצג גם מאבק בין נכבדים תורכיים- שהמשפחה העיקרית ביניהם הייתה משפחת צ'אנדארלי. בינתיים, באנטוליה עצמה, משפחות נכבדים תורכמניות לא אהבו את עליית ביאזיד, והתאחדו יחד עם נסיכויות מתחרות, קאראמאן וקאדי בורהאנדין,למלחמה כנגד העות'מאנים.
ביאזיד בחר במדיניות של ניטרול ואף מחיית הביים התורכמניים השונים, ולשם כך נעזר לא פחות ולא יותר באויביו משכבר באירופה. הוא כרת ברית עם הנסיך הסרבי לאזאר, בתמורה לעזרה כנגד הביים התורכמניים באנטוליה. הוא המשיך את הכיבושים באירופה וכן השתלט מחדש על פרובינציות אירופיות שניכרו בהן ניצני מרד או על מנת להסדיר סכסוכים פנימיים בין נסיכים אירופים ואסאלים ולמנות כאלה. במקום שבו לא היה שילטון של נסיך ואסאל בלקני, הושם השטח תחת שילטון עות'מאני ישיר. גם בוסניה וגם סקופיה, כיום בירת מקדוניה, נפלו לידי העות'מאנים. העות'מאנים נכנסו לתוך אלבניה, שם התנגשו בעוצמה עם כוחותיהם של הוונציאנים. ביאזיד החליט לאסלם את הבירה אדירנה לגמרי: הקים בה מסגדים, בתי ספר וגם בתים על מנת ליישב שם תורכמנים. בכך, הוקפה קוסטנטינופול במבצרים עות'מאניים, והביזנטים נדחקו אל בין חומות העיר.
בתחום סחר החוץ, העות'מאנים נתנו לבני נסיכויות שונות, כמו רגוזה וגנואה, איזור סחר חופשי בשטחם, בתמורה להיותם מעין ואסאלים. כמו כן הוקצו שטחים אקס-טריטוריאליים לסחר חוץ. אלה היו שורשי הקפיטולציות הראשונים שהעניקו למעשה העות'מאנים. בתחום המינהל, שיטת גיוס הנוצרים הצעירים, הדוושירמה, לחיל היניצ'רים התרחבה גם לגיוס לטובת שירות במינהל העות'מאני. בכך נדחקו רגליהם של הנכבדים התורכמניים הוותיקים ומנהיגי צבאות החזית, הע'אזים, מהמינהל העות'מאני, לטובת נוצרים מומרים.

ועכשיו, פנה ביאזיד לרסק את שאר הנסיכויות העות'מאנית, בעזרת ואסאלים ביזנטיים וסרבים. הוא השתלט על מרכז אנטוליה וגרמיאן, בקרבות קשים מול נסיכות קראמאן. בשנת 1390 הוא השתלט על קוניה, הבירה הסלג'וקית לשעבר, ואז אנשי קאראמאן חתמו איתו על הסכם הפסקת אש. הוא המשיך צפונה לאיספנדיאר, וכבש את קסטמונו (מקום מקלט להרבה נסיכים תורכמניים נמלטים) וסינופ.
בינתיים, היו לביאזיד בעיות בקונסטנטינופול. הקיסר יואניס החמישי החליט לחזק ולבנות תוספת לחומות העיר, למרות התנגדות ביאזיד, שאילץ אותו לחזור בו. מנגד, בנו מנואל, שהחליף אותו, המשיך בתוכניתו של אביו וביאזיד הטיל מצור על הבירה הביזנטית. מנואל נכנע והוסכם שייבנה בעיר רובע תורכי-מוסלמי עם מסגדים ובית דין שרעי. רובע זה נודע היום בשם סירקג'י. בנוסף, הסכים מנואל לנוכחות של 6,000 חיילים עות'מאניים בחוף הצפוני של קרן הזהב, ולשלם עוד יותר מיסים לסולטאן. אוורנוס ביי המשיך בגיחותיו עבור העות'מאנים בתוך תסליה לתוך הונגריה, המדינה היחידה באיזור שעוד לא נכנעה לעות'מאנים, בהנהגת סיגיסמונד- שהייתה בעצמה מפולגת בין ברונים פיאודליים לשילטון המרכזי. בינתיים, הצליחו העות'מאנים להשתלט על בולגריה כולה ולבסס בה שילטון ישיר, ביולי 1393. כעת ביאזיד עבר לשיטה של כיבוש ישיר ושל שילטון ישיר.
כעת, שוב נע ביאזיד כמו יו-יו בין אנטוליה לאירופה, כשנסיכות קאדי בורהאנדין צברה כוח בשנת 1393. בשל מעברו בין החזיתות, נקרא ביאזיד יילדירים (הרעם) בכינויו. באותה שנה השתלט על אמאסיה וקייסרי, תוך שהוא דוחק אחורה את נסיכות בורהאנדין. לנסיכים התורכמניים שנלחמו כנגד העות'מאנים לא הייתה ברירה, והם קראו לעזרתם את תאמרלין, או תימור-לנג, שליט הטאטארים משושלת צ'אגאטאי. בשנת 1394 הוא הצליח להשתלט על רוב איראן ונכנס לתוך מסופוטמיה, בעת שקיבל את קריאת העזרה מהנסיכים התורכמניים. הוא איים גם על העות'מאנים וגם על הממלוכים שישבו בסוריה, ומניעיו למלחמה נגד העות'מאנים היו גם דתיים, היות שביאזיד זוהה ע"י אויביו המוסלמים כמושפע מהנוצרים הביזנטיים. מנגד, כרת ביאזיד ברית עם הסולטאן הממלוכי ברקוק ועם נסיכות קאדי בורהאנדין נגד תימור-לנג, שכרת ברית עם קאראמאן. תימור-לנג השתלט על דיארבכיר, אורפה, מרדין ומוצול והתכונן להתנגש עם העות'מאנים ובעלי בריתם. באותו זמן, הספיק ביאזיד לבסס את שליטתו בשטחי הכיבוש באנטוליה, ובנוסף לביילרביי של רומליה הקים ביילרבייליק חדש בשם "אנאדולו". בירת הביילרבייליק של אנאדולו, הלא היא אנטוליה, נקבעה כאנקרה, שבעתיד תהפוך לבירת תורכיה המודרנית.
בשנת 1395 פרץ שוב מרד באירופה, הפעם מצד הביזנטים, שכרתו ברית עם הוונציאנים שהתקדמו לתוך מקדוניה ואלבניה ואף קיבלו מהביזנטים את העיר סלוניקי וכרתו ברית עם ההונגרים. באירופה עצמה התארגן, בעידוד האפיפיור בוניפציוס התשיעי, מסע צלב כנגד העות'מאנים. מכל רחבי אירופה, כולל מאנגליה, אוסטריה, שווייץ ופולין של ימינו התקבצו צלבנים על מנת לתת מענה לסכנה העות'מאנית ולקריאותיו של הקיסר הביזנטי מנואל השני לעזרה נוצרית מול ביאזיד- שתמך בינתיים בבן משפחתו יואניס השביעי לתפקיד הקיסר. בשנת 1396 הצלבנים פרצו לתוך סרביה, והגיעו בספטמבר של אותה שנה עד ניקופוליס, ושם התנגשו עם העות'מאנים. הקרב בניקופוליס, ב25 בספטמבר 1396, הסתיים בניצחון עות'מאני, שגרם למוסלמים רבים שנמלטו מתימור-לנג להצטרף לצבא העות'מאני ולביאזיד. בשנה זו הושמה שוב קוסטנטינופול במצור, וב1397 נבנה "מבצר אנאדולו" לחופי הבוספורוס על מנת להשגיח על הגישה הביזנטית לים השחור וכן להכין את הכיבוש העתידי של הבירה הביזנטית.
בינתיים, לביאזיד צצה עוד צרה חדשה, הפעם במרכז אנטוליה….
נסיך קאראמאן, עלאודין עלי ביי, ניצל את הקרבות שניהלו ביאזיד וחייליו על מנת להשתלט שוב על מרכז אנטוליה, ולכבוש את בירת הביילרבייליק אנקרה. החזית חזרה שוב למזרח, וביאזיד ניצל את ההזדמנות להדוף את הקאראמאנים לגמרי וכן להשתלט על נסיכות קאדי בורהאנדין. תימור-לנג, בינתיים, הוציא לפועל את שאיפותיו ופלש להודו. העות'מאנים, לאחר כיבוש הנסיכויות, הצליחו ליצור קשר יבשתי עם הממלוכים, ובשנת 1399 ניצלו את ההזדמנות עם מות הסולטאן הממלוכי ברקוק כדי להשתלט על דולגדיר, מדינת ואסאל ממלוכית, וכן על סביבות מאראש ואלביסתאן.
בשנת 1400 החלה פלישת תימור-לנג לתוך אנטוליה, תוך כדי שנסיכים תורכמניים מודחים מצטרפים אליו. כוחותיו פלשו לתוך אנטוליה, ותפסו את סיוואס, בירת נסיכות קאדי בורהאנדין לשעבר. בהמשך תימור-לנג נכנס בקיץ 1400 לתוך סוריה וכבש את חלב ואת דמשק.

שיטת הכיבוש של תימור-לנג הייתה שיטת הכיבוש המונגולית ה"קלאסית"- הוא שחט כל מתנגד שנקרה בדרכו, גם אזרחים רבים, מוסלמים וגם לא מוסלמים. בשנת 1402 השתלט ביאזיד מחדש על סיוואס וארזינג'אן, והמתין לבוא הכובש המונגולי-טטארי. תימור-לנג לא איכזב: הוא חזר לאנטוליה דרך כוחותיו ששהו בגרוזיה והשתלט על קייסרי ושם מצור על אנקרה. באיזור צ'ובוק, מחוץ לאנקרה, התרחש ב27 ביולי 1402 קרב מכריע בין העות'מאנים לתימור-לנג. בקרב זה השתתף ביאזיד עצמו, אך העות'מאנים הובסו בשל המצור שהחליש את כוחותיהם והציוד הדל שלהם, ובשל בגידת תורכמנים וסרבים רבים בסולטאנות העות'מאנית הבלתי יציבה, וביאזיד נפל בשבי תימור-לנג והובל מושפל לארמונו. הפסד זה הוכיח, לטענת המחבר שאו, את כישלונה של שיטת הוואסלים הנוצריים, שיכלו לבגוד באדוניהם כל אימת שהרגישו בחולשתו, ובשל הדרתם של תורכמנים מהכוח הצבאי העות'מאני.
בכך התחילה תקופת האינטרגנום, הוואקום שנוצר בסולטאנות העות'מאנית עם נפילת ביאזיד בשבי, ומאבקי הכוח על החלפתו. תקופה זו, שנקראת ה"פתרת (Fetret) בתורכית, נמשכה 11 שנים, מ1402 עד 1413.
תימור-לנג הקים מחדש את הנסיכויות התורכמניות ההרוסות, והרג הרבה אנשים והרס הרבה בתים ובתי תפילה שנקרו בדרכו. הוא חילק את האדמות העות'מאניות בין אנשיו ותומכיו, בעוד הוא מחזיק בשבי את ביאזיד ואת בניו מוסטפא ומוסא. יש הטוענים כי הסולטאן המודח הוחזק בשבי לראווה בכלוב בארמון תימור-לנג, או אף שימש שרפרף אנושי לרגליו… ב9 במרץ 1403 מת ביאזיד באקשהיר, ואילו תימור-לנג עצמו, שכבר תיכנן להתרחב לכיוון סין, מת כעבור שנתיים.
בינתיים, באדמות שנכבשו על ידי תימור-לנג באנטוליה, הושם הנסיך הקאראמאני מהמט כשליט על רובן, ואפילו בניו הנותרים של ביאזיד, הכירו בשילטונו של תימור-לנג. הסולטאנות העות'מאנית התחלקה בין שלושה בנים: סולימאן, ששלט בבירה אדירנה, עיסא צ'לבי, ששלט בבורסה, ומהמט צ'לבי ששלט באמסיה. באירופה עצמה התעוררו רעיונות לנצל את החולשה העות'מאנית למסע צלב נוסף, אך הנסיך סולימאן היה חזק מדי והונגריה מפולגת מדי על מנת לנקוט במהלך כזה. שלושת בניו של ביאזיד המשיכו להילחם ביניהם על שטחים ושליטה, תוך שהם כורתים בריתות אד-הוק עם קבוצות, נסיכויות וממלכות שונות על מנת שיעזרו להם. אפילו תימור-לנג, שידע שסולימאן יושב באירופה ולא מאיים על אנטוליה, הכיר בו כשליט העות'מאני. בינתיים, שלושת האחים, עיסא, מוסא- שכנראה שוחרר על ידי תימור לנג או שאף לא נפל בשבי כלל, המשיכו להיאבק ביניהם- בעוד שסולימאן (שלא זכה לבסוף להיות הסולטאן סולימאן הראשון) נהנה מתמיכת הנוצרים. הקרב הראשון בין הנסיכים היה בקארסי, כשהמאזן ביניהם משתנה חליפות לטובת כל אחד מהם. סולימאן, שצבא במלחמות הפנימיות בסרביה בין בנו של לאזאר לבין ג'ורג' בראנקוביץ', החליט שעליו לאסוף כוח אירופי גדול בסיוע הביזנטים ולהכריע את שאר אחיו באנטוליה. התיאבון של סולימאן יתברר בסוף כחרב פיפיות נגדו. בינתיים, באנטוליה, מהמט צ'לבי התגבר בשנת 1405 על אחיו, ועיסא נמלא אל סולימאן. היות וסולימאן נעזר בנוצרים, הוא נחשב ככופר, מה שאיפשר לנכבדים ולאנשי הדת באנטוליה להכריז על מהמט כסולטאן מהמט הראשון. בכך נוצר מאזן אימה בין מהמט באנטוליה, שנהנה מתמיכה של נסיכים ונכבדים תורכמנים, לבין סולימאן ברומליה. באביב 1406 כוחותיו של סולימאן נעו לכיוון אנקרה, אך לאחר קרבות והישגים שונים ולאחר שוולאכיה ושסרביה של סטפן בנו של לאזאר חזרו בהם מתמיכתם בו, הוכרע לבסוף סולימאן ב-17 בפברואר 1411 ומת בקרב. האח האחר, מוסא, ניצל את הוואקום שנוצר בטריטוריות האירופיות של העות'מאנים, בגד במהמט והכריז על עצמו כסולטאן באדירנה. הוא מינה את אבראהים ממשפחת צ'נדרלי לווזיר גדול, ואת איש הדת השנוי במחלוקת שנחשב כופר, בדרדין סימוואני, לשייח' אל-אסלאם (המופתי של הסולטאנות כולה). האידיאולוגיה הדתית של סימוואני הייתה מתאימה לקומוניזם של ימינו: הוא דגל בביטול המעמדות ובחלוקת רכוש שווה בין האנשים. זו הייתה האידיאולוגיה הרשמית של ה"סולטאנות" של מוסא. בשנים 1411-1412 החל מוסא במצור החמישי על קוסטנטינופול, לאחר שהעניש את הסרבים שתמכו באחיו, סולימאן. הבעיה היא שבדרדין שנחשב כופר עורר את זעמם של אנשי הדת הממסדיים, והם הכריזו עליו ועל מוסא כעל כופרים. אידיאולוגיית בדרדין ה"כופרת" גרמה לתסיסה בקרב הע'אזים והנכבדים התורכמניים. כמו כן, המפקד הצבאי הראשי של מוסא, מיהאלאולו, חזר בו מתמיכתו במוסא. מהמט כרת בינתיים ברית עם הביזנטים הנצורים, לפיה אם יתמכו בו אז יוצר המצור מעל בירתם. בינתיים מהמט פלש לטריטוריה של מוסא וניסה להביס אותו, לשווא. לבסוף המשיך באינטריגות כנגד מוסא וכרת ברית עם הסרבים, מה שהביא ב-10 ביולי 1413 להכרעתו ולהריגתו של מוסא בעיר ויזה שליד פיליבה, לאחר פלישת כוחותיו של מהמט מצפון. לאחר הניצחון, הוכרז מהמט הראשון כסולטאן העות'מאני רשמית, התיישב באדירנה הבירה ובזאת תמה תקופת הוואקום השילטוני, האינטרגנום. בכך מהמט הראשון איחד שוב את כל שיטחה של הסולטאנות העות'מאנית, והיא הפכה רשמית לאימפריה תחת שילטון הסולטאן מהמט.

העות'מאנים 1: כך התחילה האימפריה

הדברים שאני כותב מסתמכים בעיקר על הספר "היסטוריה של האימפריה העות'מאנית והרפובליקה התורכית: חלק 1" מאת החוקר סטאנפורד שאו (1930-2006) ואישתו, אזל קוראל שאו. הספר יצא לאור בשנות השבעים.
הוספתי גם תוספות משלי.

מקורותיהם של התורכים- ליתר פירוט, נא להסתכל באוסף הפוסטים שכתבתי כאן: "מבוא לתולדות העמים התורכיים".

מקורותיהם של התורכים נמצאים במרכז אסיה, במקום שנקרא הרי האלטאי, שנמצאים כיום במפגשי הגבולות בין רוסיה, סין, קזחסטן ומונגוליה של ימינו, היכן שנפגשים מקורות הנהרות אירתיש ואוב. בניגוד למה שסוברים, התורכים לא באו מהארץ שנקראת כיום תורכיה. התורכים היו בתחילה שבטים נודדים, קונפדרציות של שבטים. התפשטות התורכים לכיוון מערב אל אירופה ואל אנטוליה (שהייתה יוונית בעיקרה, והכוונה כיום לצד האסייתי של תורכיה, ואגב, רוב סיפורי המיתולוגיה היוונית מתרחשים באיזור שכיום הוא תורכיה, הלא הוא תת היבשת אנטוליה) באה כתוצאה בעיקר כתוצאה מבצורת שאירעה בשטחים שעליהם ישבו השבטים התורכיים, הם חיפשו מזון בשביל העדרים שלהם. גם סיבות פוליטיות וריבים בין שבטים הביאו להתפשטות התורכית. שתי האימפריות התורכיות הראשונות היו אימפריית הגוקתורכ (מאות 5-7 לספירה) והאימפריה הסלג'וקית, בראשית האלף השני לספירה.
התורכים, בניגוד לימינו, לא האמינו במקור באסלאם, היו להם אמונות שאמאניות באיתני הטבע וגם פנתיאון אלים משלהם עם אל ראשי בשם "טאנגרי", בשל כך נקראת דתם הקדומה של התורכים "טאנגריזם". ככל שהתורכים התקדמו או קודמו דרומה או מערבה, כך הם נחשפו יותר לאסלאם, ומערכת השילטון של האימפריות התורכיות הקדומות באנטוליה הייתה מבוססת על הח'ליפות האסלאמית. כשהשבטים התורכמניים הגיעו לאנטוליה (תת-היבשת המשתרעת מחוף הים האגאי עד לגבול הארמני) הם אימצו גם את שיטות הממשל וגם את אורח החיים, אך לא את הדת כמובן, של הנוצרים הביזנטים שחיו באיזור, לצד דת האסלאם. האלמנט הבולט באסלאם שאימצו השבטים היה מיסטי- הוקמו מסדרים צופיים רבים. בראש כל שבט עמד ביי. נסיכויות תורכמניות עיקריות היא גרמיאן, סארוהאן, קאראמאן, מנטשה וכמובן עות'מאן, שהייתה נסיכות קטנה בין גרמיאן לתחומי האימפריה הביזנטית, קוסטנטינופול וסביבתה. מרכזה של נסיכות עות'מאן היה העיר סואוט. העות'מאנים, יש להדגיש, היו נסיכות קטנה וכמעט שלא מורגשת בראשיתם. האימפריה הסלג'וקית השושלתית, שבירתה הייתה קוניה, התפרקה והפכה לאימפריה קטנה יותר- "הסלג'וקים של רום".
לכל אורך השנים, מאז הגעת התורכים לאנטוליה, התחוללו קרבות בלתי פוסקים בין האימפריה הביזנטית, שישבה בתת היבשת האנטולית, לבין הנסיכויות התורכיות השונות. לאט לאט החלו הביזנטים להתפורר ולאבד את כוחם אל מול אויביהם.

2. העות'מאנים- ממקורותיהם ותולדותיהם עד 1399.
התמוטטות מערכי ההגנה הביזנטיים אל מול הנסיכויות התורכמניות ובשל מאבקים פנימיים פתחו בפני העות'מאנים את הדרך להתפשט מערבה, לכיוון הבלקן. לכן, בראשיתה, הייתה האימפריה העות'מאנית אימפריה אירופית לכל דבר ועניין. הנסיכות העות'מאנית ניצלה את העובדה שיש קרע בתוך הביזנטים בין הנסיכים השונים, ולכן הבטיחו לנסיכים את החזרתם לשלטון והחזרת שטחיהם במקום השילטון המרכזי הביזנטי, רק בתנאי שיקבלו על עצמם את המרות העות'מאנית. בשל כך ההתנגדות בבלקנים לעות'מאנים הייתה חלשה יחסית. טריקים פוליטיים מחוכמים אלה וניצול הפילוג בצד השני יאפשרו את הניצחונות וההתפשטות של הנסיכות העות'מאנית שוב ושוב, ובסוף את הפיכתה לאימפריה. לכן, העות'מאנים ניצחו לא רק בזכות כוח צבאי, אלא גם בזכות ניצול חכם של המצב הפוליטי. מה שהעות'מאנים רצו מהנסיכים והמושלים הכפופים להם היו שני דברים עיקריים: אספקת חיילים בעת מלחמה וכסף. בשנת 1402, ראשית המאה ה-15, האימפריה העות'מאנית הראשונה באה אל קיצה, ומי שהביא עליה את הקץ יכול היה להיות רק שליט חזק של אימפריה אחרת. את זאת עשה תימור-לנג, השליט המונגולי, שהביס את העות'מאנים והחזיר אותם להיות נסיכות קטנה.
מקורותיהם של העות'מאנים נעוצים באימפריה שקדמה להם- הסלג'וקים של רום, ובעימותים הבלתי פוסקים שלהם עם המונגולים. השבט שממנו באו העות'מאנים נקרא שבט הקאיי, ומנהיגו היה סולימאן שאה, סבו של עות'מאן הראשון. ישנן שתי תיאוריות לגבי העות'מאנים: הראשונה, שהם היו שבט שמכר את שירותיו (הכוונה בעיקר לשירותי הלוחמה שלו) לכל המרבה במחיר, ובעיקר עסקו בניצול חולשתם של האחרים, התיאוריה השנייה טוענת שהעות'מאנים היו שבט חשוב בראשותו של סולימאן שאה המייסד, ובנו הנסיך ארטוגרול, קיבלו את סמכותם מהסלג'וקים של רום שעבורם נלחמו, וניצלו את חולשתם המתמשכת של הביזנטים כדי להתפשט על חשבונם. עות'מאן הראשון (1326-1258), בנו של ארטוגרול ונכדו של סולימאן שאה, שעל שמו נקראים העות'מאנים, היה דמות ערטילאית יחסית ויש הטוענים כי גם הוא, גם אביו וגם סבו הם דמויות אגדיות בלבד. הוא עסק יותר בביסוס העות'מאנים כנסיכות שמתפשטת על חשבון הביזנטים בנצלם את חולשותיהם. הוא לא עסק בכיבושים משמעותיים אלא יותר בביסוס השושלת ובקביעת אסטרטגיית ההתפשטות שלה. הוא עסק באדמיניסטרציה: חילק את הנסיכות שבראשותו לשלוש מחוזות, עד למרחב של איזמיט ואיזניק, והעביר את הבירה העות'מאנית ליינשהיר, העיר החדשה. מי שהיה השליט העות'מאני הידוע והמתועד הראשון הוא בנו של עות'מאן, אורח'אן (1362-1281), שניתן להחשיבו כשליט, או הח'אן, העות'מאני הראשון, היות והוא נקט סממני שילטון ברורים שמאפיינים כל יישות שלטונית מוסלמית: הראשון שהטביע מטבעות תחת שמו ושדרשות יום השישי, הח'וטבה, הזכירו אותו בשמו כשליט.
הכיבוש המשמעותי הראשון של אורח'אן היה בשנת 1331, עת כוחותיו, ה"ע'אזים", כבשו את העיר ניקיאה, הלא היא איזניק התורכית כיום. היו לו עוד כיבושים, בעיקר באיזור צפון-מערב אנטוליה בואכה ים המרמרה, כמו למשל העיר איזמיט (ניקומדיה) עצמה. הביזנטים ניסו לצאת למסע מלחמה נגד העות'מאנים, אך נכשלו, בשל כך נכבש מהם שטח כל כך נרחב. מי שהיה פעיל ביותר בצבאו של אורח'אן היה בנו, סולימאן, שלא הצליח לרשת אותו בגלל שמת לפניו. מי שהחליף אותו היה מוראד הראשון, בנו האחר. הוא קיבל מאביו נסיכות שהכפילה את שטחה, והפכה לאימפריה.
מי שאכן בנה את האימפריה העות'מאנית בשטחה האירופי הוא מוראד, שהבסיס שהשאיר לו אביו בגליפולי נתן לו את האפשרות לכבוש את תרקיה, מקדוניה, בולגריה וסרביה. הוא גם התפשט מזרחה: אנקרה, כיום בירת תורכיה, שתמכה בנסיכות גרמיאן, העבירה את תמיכתה לעות'מאנים. הוא גם הגיע עד חוף הים השחור, לטוקאט. בהמשך, הוא פנה שוב למערב, השתלט על אדירנה ב-1361 והפך אותה לבירה העות'מאנית. הוא גם ניצל את חולשתם של הסרבים לאחר העידן של הנסיך סטפאן דושאן, והמשיך להשתלט על שטחים גם בתראקיה. ההונגרים, הסרבים והבוסנים הכריזו ב1364 מלחמה על מוראד, שהשתלט על עמק המאריצה, שסיפק את התבואה והאורז לעיר קוסטנטינופול. באותו עמק ארבו העות'מאנים לכוחות הקואליציה שהתגבשה כנגדם, והביסו אותה, במה שנודע כ-Sırpsındığı.
שנה לפני כן, הביזנטים המותשים נאלצו לחתום על מעין הסכם הפסקת אש עם מוראד, שהתחייב לא לתקוף את בירתם.
בשנת 1366 מוראד חידש את מסע כיבושיו, עם שיטות לחימה חדשות (בלי לפצל את כוחותיו לשלושה חלקים: שמאל, מרכז וימין כמו שהיה נהוג). המטרה הבאה שלו הייתה סלוניקי, בירתה של מקדוניה.
בראש הצבא העות'מאני עמד אוורנוס ביי, שהיה נסיך ביזנטי מאנטוליה שהמיר את דתו לאסלאם. אוורנוס היה רק אחד מהרבה מומרים לאסלאם שהיו נוצרים במקור, ועזרו מאוד לאימפריה העות'מאנית להתפתח. בשנת 1385 נפלה סלוניקי בידי העות'מאנים ובהמשך נכנע הנסיך הסרבי לאזאר. אבל הבעיה העיקרית של מוראד באותה תקופה לא היו הביזנטים הנוצרים, אלא הנסיכויות התורכמניות היריבות באנטוליה.
על מוראד היה להתמודד עם שתי נסיכויות עיקריות: גרמיאן וקאראמאן. הוא עשה עיסקה עם נסיכות גרמיאן, לפיה הוא ישיא את בנו ביאזיד לבתו של ביי גרמיאן, ובתמורה הוא יקבל שטח הכולל את העיר קוטאהיה, שסמוכה לקאראמאן. זאת הוא עשה מכיוון שהוא העדיף להשיג שטחים בדרכי שלום מהנסיכויות השכנות, כמו אביו. אולם, ההתפשטות העות'מאנית בגבול נסיכות קאראמאן גרמה לשליטי אותה נסיכות להזדעק, ובתגובה הכריזו מלחמה על העות'מאנים. הם השתלטו על איזור האמיט, אותו השיג מוראד, ולכן הוא החליט להילחם בהם חזרה. הוא גייס ואסאלים נוצריים מהבלקן כדי לעזור לו להילחם מול נסיכות תורכמנית-מוסלמית יריבה…. בסופו של דבר, בעזרת כוחם של נוצרים, ניצח מוראט. מצד שני, נוספה עוד סכנה, עוד יותר משמעותית, לעות'מאנים: ממזרח התקדמו כוחותיו של השליט המונגולי, תאמרלין (תימור-לנג) לתוך איראן. העימות עם הנסיכויות התורכמניות עומד להיות כאין וכאפס לעומת מה שצפוי לעות'מאנים מתימור-לנג…
במלחמותיו, השתמש מוראד בצורה אינטנסיבית, לראשונה, ברובים ובתותחים. הוא המשיך ופתח מוצא לים התיכון, כשכבש שטחים מפרובינציית טקה. בשנת 1389 התרחש הקרב האגדי כנגד הנסיך הסרבי לאזאר והביזנטים שעזרו לו, על קוסובו. חיילי הבלקן בראשות לאזאר מנו 100 אלף איש, ואילו כוחותיו של מוראד, שעמד אישית בראש הצבא העות'מאני בקרב (באותה תקופה הסולטאנים היו מפקדים צבאיים בפועל ולא היה להם מושב קבוע היות והם יצאו בעצמם למלחמות), מנו 60 אלף איש. למוראד נלוו גם נסיכים סרביים ובולגרים שהייתה להם יריבות עם לאזאר. כעת, לאחר שהתפנה מהקרבות מול התורכמנים שכניו, היה למוראד זמן להרחיב את שליטתו בבלקן.
התוצאות של הקרב עבור מוראד היו טרגיות- לקראת סופו, ויש שאומרים אף אחריו, נהרג מוראד על ידי מתנקש. בנו, ביאזיד הראשון, החליף אותו ונחל ניצחון- למרות שיש מקורות שאומרים שמוראד הספיק לנצח בטרם נרצח. זה היה הניצחון העות'מאני הראשון על ברית אירופית גדולה- ועתידים להיות לעות'מאנים עוד ניצחונות כאלה. כעת העות'מאנים שלטו כמעט על כל דרום מזרח אירופה, להוציא את בוסניה, אלבניה (שעתידות להיהפך למוסלמיות בעיקרן ולהישאר כאלה עד ימינו) וחלקים מיוון.

הסולטאנים של קוסם- מוסטפא הראשון

כידוע לכולם, מוסטפא בנו של הסולטאן סולימאן לא זכה להיות הסולטאן מוסטפא הראשון. אבל היה סולטאן בשם מוסטפא הראשון. הוא דודו של אבראהים המטורף שכבר כתבתי עליו, ואבראהים הסולטאן נקבר על ידו. גם הוא היה קשור לקוסם סולטאן, שדמותו ודמותה כיכבו בסידרת ההמשך של "הסולטאן"- "המאה המפוארת- קוסם" שעונתה הראשונה הסתיימה זה מכבר, וגם הוא היה קורבן של ה"כלוב" המפורסם, הקאפס.
בהמשך לפוסט של "אבראהים המטורף", אני אכתוב היום על הסולטאן מוסטפא הראשון, שחי בין השנים 1592 ל1639.

מוסטפא שלט לסירוגין בסך הכל שנתיים בלבד- בין 1617 ל1618 ובין 1622 ל1623. הדבר היחיד שהוא נודע בו הוא צחקוקיו שנשמעו כמו צחוקו של אימבציל (מפגר). מדובר באחד הסולטאנים הכי נוירוטים שידעה האימפריה העותמאנית. בנוסף היה לו תחביב- לרוץ ללא סיבה במסדרונות הארמון.

מוסטפא גדל החל מגיל 11 ב"כלוב". הוא הושם שם על ידי הסולטאן אהמט הראשון, שהמועדפות עליו היו קוסם סולטאן ויריבתה חדיג'ה סולטאן. בשנת 1617 מת אהמט הראשון, וקוסם סולטאן הכוחנית פחדה שמא הבן היותר בכור שאמור היה לעלות לשילטון, עות'מאן בן ה-13, שלא היה בנה, יחסל אותה ואת בניה בהוראת אמו, חדיג'ה. לכן היא הפעילה את קסמיה על מנת שדווקא מוסטפא הנוירוטי, אחיו של בעלה, ימונה לסולטאן על פי החוק- ויהיה בעצם "חותמת גומי שלה". וכך היה. מוסטפא, שהיה לא שפוי עוד מלפני שהוכנס לקאפס שהחמיר את מצבו, ערך מינויים לתפארת: הוא מינה שני משרתים נערים שלו למושלי קהיר ודמשק ומינה לקצין בכיר איכר שהציע לו לשתות בעת שהיה במסע ציד. בהמשך יגדיל מוסטפא לעשות, וימנה עגלון שהנהיג עגלה רתומה לחמור להיות המואזין של המסגד המרכזי של איסטנבול, איה סופיה. וזירים גדולים לא יכלו לעבוד עם מוסטפא, שניסה להנהיג את האימפריה על פי חזיונות שראה, והתחלפו בזה אחר זה. גדוד הסריסים של הארמון ראה את התנהגותו המטורפת של מוסטפא, ולכן הוא הודח ובמקומו מונה הסולטאן עותמאן השני בן ה-13, וזאת לאחר שמוסטפא שלט שלושה חודשים בלבד, ללא שום יכולת למשול. מוסטפא המודח נשלח שוב לביתו המוכר- הכלוב, הקאפס.

עותמאן השני חיסל את אחיו מהמט, אסר על עישון וצריכת אלכוהול באופן טוטאלי באימפריה, ורצה לערוך רפורמות אצל היניצ'רים. קוסם הקוסמת ניסתה שוב ושוב להפעיל את השפעתה כדי שעותמאן יודח. והייתה לה עילה טובה- עותמאן ניסה לערוך רפורמות בקרב היניצ'רים. בשנת 1622 עותמאן יצא למסע למכה, אך היניצ'רים החשדנים פרצו לארמון, כבלו את עותמאן וכלאו אותו לאחר שנלחם בהם כאריה. לבסוף הוצא עותמאן להורג ואוזנו נשלחה אל אימו, חדיג'ה (רואים כאן את טביעות האצבע של קוסם). כאן קוסם שוב התערבה, והציעה למנות שוב את מוסטפא. מוסטפא הפרנואיד סירב לעזוב את הכלוב (כידוע: אגף סגור בהרמון שנועד לכלוא בתוכו את כל הטוענים לכתר מקרב המשפחה הסולטאנית, במקום להוציאם להורג). היניצ'רים עשו חור בגג הכלוב, כבלו את מוסטפא, שהיה שם עם שתי שפחות שנכלאו יחד איתו כדי לספק את יצריו, קשרו אותו והוציאו אותו החוצה.

מוסטפא הראשון, הסולטאן החדש-ישן, בתגובה, שכח שאחיינו עותמאן נרצח, והחל לרוץ במסדרונות הארמון תוך שהוא צועק את שמו של אחיינו ההרוג. הוא הורה להוציא להורג את כל מי שהדיח את אחיינו עותמאן, אך כשהורה להוציא להורג את שאר בניו של אחיו, כולל ובייחוד אלה שהיו בניה של קוסם, באו שוב גדודי הסריסים, יחד עם הוראה מאת המופתי הגדול של איסטנבול לפיה לפי הדת המוסלמית אדם לא שפוי אינו ראוי לשלוט, תפסו את מוסטפא וזרקו אותו בחזרה לכלוב. לאחר הדחתו התמנה הסולטאן החזק מוראד הרביעי, כשעליו מפקחת אימו החזקה מאוד, קוסם.