Tag Archives: הסולטאן סידרה ויוה

מוסטפא ו-47 הרונין: לוחמים ללא אדון (ספוילר)

בכל פעם שמגיע התאריך 14 בדצמבר, מציינים ביפן את יום ההזדהות עם ארבעים ושבעה הרונין. ותופתעו, הסיפור הזה קשור מאוד לאימפריה העות'מאנית, בייחוד לימיו של הסולטאן סולימאן המפואר. לכן בחרתי למרות ההפסקה מהכתיבה לספר לכם סיפור זה דווקא היום.

מי הם הרונין? ביפנית משמעות המושג רונין הוא: לוחמים ללא אדון. הכוונה היא ללוחמים שפרקו עול מעל אדוניהם ויצאו לדרך עצמאית, או ללוחמים שהאדון שלהם "ירד מעל הבימה": או שהפסיק להיות אדון או שהפסיק לחיות, בדרך כלל באופן לא טבעי….

ואיך מתחיל הסיפור, ואיך הוא קשור ליניצ'רים, הלוחמים העות'מאנים, שאדונם הלא-רשמי והאייקון שלהם היה הנסיך מוסטפא, בנו של הסולטאן סולימאן המפואר, שהוצא להורג על ידי אביו באשמה של בגידה בשנת 1553?

אנחנו רגילים למושג "ימי ביניים" ו"פיאודליזם" בהקשר האירופי שלהם. ההגדרה הפשוטה ביותר למונח "פיאודליזם" משמעה שישנו בעל קרקעות, שאחראי גם על אריסים ואיכרים שלו, שמעבדים עבורו את האדמה, וגם אחראי על קבוצת לוחמים שהוא מפקד עליהם. אותו אדון פיאודל מחויב למלך ולממלכה שבו הוא נמצא: הוא חייב להעביר מיסים או אפילו יבול לשילטון המרכזי, וכן להעמיד את לוחמיו לרשות המלך בזמן מלחמה. שיטה זו הייתה נהוגה באירופה בימי הביניים, שנמשכו אלף שנה: מהמאה החמישית לספירה הנוצרית עד המאה ה-15 לספירה הנוצרית. ואילו ביפן, שהייתה מבודדת, תקופה זו נמשכה עד שנת 1867, עת הונהגו "הרפורמות של מייג'י", שחיזקו את מעמד הקיסר והתאימו את יפן המבודדת למערב.
ביפן היו בעלי קרקעות, שהחזיקו הן באיכרים ואריסים (עיבדו בקרקעות הללו בעיקר אורז) והן בלוחמים משלהם. הלוחמים הללו נקראו "סמוראים". וכשהסמוראים הללו השתחררו מרשות בעליהם בצורה זו או אחרת הם נקראו "רונין". לרוב מדובר בסמוראים שהפכו לפושעים….
בין המאה ה-12 לשנת 1867 לקיסר יפן היה תפקיד ייצוגי וסמלי בלבד. נכון שכל קיסרי יפן באו ועודם באים מאותה משפחה, אך הקיסר שימש לרוב חותמת גומי של השליט האמיתי של יפן: השוגון, הלא הוא המפקד הצבאי העליון של הקיסרות. תופעת השוגון נמשכה, כאמור, שבע מאות שנים. לאורך כל השנים היו מאבקי כוחות בין השוגון לבין בעלי הקרקעות, שנקראו דאימיו. לעתים היו דאימיו חזקים כאלה, שהם מינו בעצמם שוגונים משושלות שונות, שהיו חותמת גומי בידיהם…

למי שמכיר את נושא האימפריה העות'מאנית, מזכיר נושא זה את מה שהתחולל בין השנים 1566, עת נפטר הסולטאן סולימאן בעת מסע במבצר סגד בהונגריה, לבין ראשית המאה ה-19 לספירת הנוצרים, עת הסולטאנים, שגם באו מאותה משפחה, משפחת עות'מאן, היו חותמות גומי בידי אמהותיהם ונשותיהם ובידי הווזירים הגדולים שלהם, ובמאה ה-18 בידי המושלים המקומיים שלהם-כשכל הקומבינציה הזאת של אמהות-נשים-וזירים גדולים-מושלים מקומיים הם אלה ששלטו בפועל באימפריה העות'מאנית.

ונחזור לסיפור היפני, שאגב היה אמיתי לגמרי: ארבעים ושבעה הרונין היו סמוראים, שהיו שייכים לאדון בשם אסאנו נאגאנורי, ששלט באיזור שקוראים לו אקו בדרום מרכז יפן. בשנת 1701 הכריח שופט בכיר שקראו לו קירה יושינאקה, שפעל מטעם שלטון השוגון המרכזי, את אסאנו להתאבד במה שנקרא "חראקירי" (או במקור: ספוקו). התאבדות כזאת משמעה חיתוך המעיים עם סכין גדולה בשתי וערב על ידי האדם עצמו, כשלוחם אחר עורף את ראשו של אותו מתאבד לאחר מכן. הכל באשמה שאותו אדון, אסאנו, העליב את קירה. בשפה של היום תפקידו של קירה היה נשיא בית משפט מחוזי, ואילו העבירה שאסאנו עבר הייתה העלבת עובד ציבור.
העלבה כזאת בחוקים של יפן המסוגרת באותן שנים משמעה בגידה בשלטון ובשוגון. לפי אחת הגירסאות, השוגון עצמו או נציגים שלו אסרו על הלוחמים שהיו שייכים לאדון שהתאבד, אסאנו, לנקום את מותו. אך למרות זאת, הם לא ויתרו. מדוע? כי חוקי "דרך הלוחם" של הסמוראים, שביפנית נקראים בושידו, מצווים על בני משפחה או לוחמים של אדון נכבד לנקום את מותו. ואותם ארבעים ושבעה לוחמים ראו את הסיבה להמתת אסאנו כעלילת שווא מטופשת. לכן כשהיה על הרונין, הלוחמים שנשארו עתה ללא אדון, לבחור בין פקודת השוגון- שאם לא יבצעו אותה יומתו- לבין הבושידו, המסורת ולוח הלוחם, בחרו הלוחמים הללו בדרך השנייה. הם תכננו במשך שנה את הנקמה, ולאחר מכן הצליחו לעלות על אותו קירה ולהרוג אותו. בתגובה, שילטון השוגון הכריח את ארבעים ושבעת הרונין, הלוחמים הנוקמים, להתאבד בעצמם בשיטת החראקירי בשל סירוב פקודה. לקראת המאה ה-19 והרפורמות שנעשו ביפן שמם של הלוחמים המקריבים עצמם יצא למרחוק, והם הפכו לאגדה ולסמל לנאמנות, הקרבה וכבוד. הם היו מוכנים להקריב את חייהם למען אדונם. עד היום שמם נשאר לאגדה ולמורשת קרב ביפן, והיום, 14 בדצמבר, הוא "יום ארבעים ושבעת הרונין" ביפן, בו יפנים רבים מבקרים את קבריהם של ארבעים ושבעת הרונין, שנקברו סמוך לאדונם במקדש סנגאקו ג'י בטוקיו- ומציינים את רוח הלוחם, הבושידו ועת ערך הנאמנות וההקרבה.

את הסיפור הזה ניתן להקביל למתרחש באימפריה העות'מאנית לאחר ההוצאה להורג המזעזעת של בכור בניו של הסולטאן סולימאן המפואר, מוסטפא, על ידי אביו. מוסטפא היה הנסיך הנערץ על ידי לוחמי האימפריה, היניצ'רים, והיה אדונם הלא-רשמי, ולכן הלוחמים ונאמניו ביקשו לנקום את דמו. לא כמובן בסולטאן, אלא נאמני מוסטפא, שנותרו ללא אדון, ממש כמו הרונין, ראו באמו החורגת של מוסטפא ששנאה אותו, הורם סולטאן, ובווזיר הגדול שהיה החתן של הורם ושל סולימאן ושהיה נאמן להורם, רוסטם פאשה- כאחראים למות אדונם על ידי הפצת עלילת שווא. את דמות מנהיג הלוחמים ללא האדון מסמל אטמג'ה, הלוחם ללא חת שהיה נאמן למוסטפא. אטמג'ה הוא דמות שכנראה הייתה פיקטיבית, והיא מופיעה בסידרה שמתארת את חייו של הסולטאן סולימאן. בהמשך אותם לוחמים ינהיגו מרד שהיה באמת כנגד יורש העצר הנסיך סלים, ואליהם עתיד להצטרף, בדרך לא דרך, גם ביאזיד, אחיו של סלים ובנם של סולימאן והורם-למרות שביאזיד היה המועדף על הורם ורוסטם להיות יורש העצר.
כמו שארבעים ושבעת הרונין הפכו לסמל לנאמנות ולרוח הלוחם, כך אנשיו של מוסטפא הפכו לסמל לנאמנות לאדון ולרוח הלוחם העות'מאנית, כשקיברו בעיר בורסה של מוסטפא עצמו , שהיה גם סמל לנאמנות לאביו וללוחמה, והוצא להורג על ידי אביו כנראה עקב עלילת שווא, הפך למקום עלייה לרגל בתורכיה.

מה הנמשל מסיפור זה? שנאמנות היא ערך עליון, גם ביחסים של אדון ונתין, ביחסים של חברות וגם ביחסים של זוגיות, וישנם אנשים אמיצים שמוכנים להקריב עצמם בעד נאמנות זאת-למרות שהיא לא תמיד משתלמת.

סולימאן מוזיאון השעווה

העות'מאנים פרק 6: מביאזיד השני עד ראשית ימי סולימאן המפואר

עם גירוש יהודי ספרד, שהגיע לשיאו בשנת 1492, הוציא הסולטאן ביאזיד השני הזמנה רשמית ל150 אלף היהודים שגורשו מספרד לבוא להתיישב בשטחי האימפריה. הוא אמר בציניות: "פרדיננד מלך ספרד הוא אדם חכם. הוא הופך (בגירוש היהודים) את ארצו לענייה ואת ארצי לעשירה". איסטנבול באותן שנים כללה 70 אלף תושבים, והיא סבלה מהתוצאות של "מגיפת הדבר השחורה" הידועה לשימצה, לכן חיפש ביאזיד ליישב את היהודים גם בעיר בירתו. בנוסף, היהודים התיישבו בהמוניהם גם בעיר סלוניקי, שהפכה ברבות השנים לעיר עם רוב יהודים שהנמל המפורסם שלה לא פעל ביום השבת. היהודים הספרדים התיישבו גם בערי הנמל העשירות באימפריה העות'מאנית: סרייבו, אדירנה וניקופוליס וחלקם הקטן אף הגיע לארץ ישראל והתיישב בערים הקדושות ירושלים וצפת וגם בטבריה. בכך נוצרה המסורת הספרדית-ירושלמית, כשהספרדים היהודים הופכים לאליטה ולרוב של היישוב היהודי הקטן בארץ ישראל. במאה השש עשרה הפכו היהודים לכלכלנים ולבנקאים המובילים באימפריה.

ובחזרה לסולטאן ביאזיד השני. בעוד תנועות דתיות סופיות-מיסטיות מתפשטות בקרב חייליו, חיפש ביאזיד סיבה למלחמה, שתסב את תשומת הלב מפוטנציאל של מלחמה נגדו. הוא בחר ברפובליקת וונציה הגדולה והמתעצמת, שהוסתה באותן שנים על ידי האפיפיור. בשנת 1497, לאחר שמונטנגרו נפלה בידי העות'מאנים, נתפסה ספינת וונציאנית שנשאה עולי רגל נוצרים לארץ ישראל בידי העות'מאנים. ונציה הגיבה בבניין הצי שלה, וגם ביאזיד הגיב מנגד, ומינה את כמאל ראיס למפקד העליון של הצי העות'מאני. הצי העות'מאני החל לשפוט על נמלים ונציאנים, והמתיחות בין העות'מאנים לוונציאנים נמשכה לתוך ראשית המאה ה-16. איזור לפאנטו נתפס על ידי העות'מאנים, וכל ערי הנמל הוונציאניות נמצאו תחת מתקפה עות'מאנית. בסופו של דבר ונציה נכנעה, ובדצמבר 1502, לאחר 5 שנות מלחמה, חתמה בתיווך פולני על הסכם שלום עם העות'מאנים. בכך האימפריה העות'מאנית הפכה לכוח מוביל בים התיכון ולמעצמה אירופית ימית לכל דבר ועניין. הצי העות'מאני נעזר באותן שנים בשודדי-ים, שביצעו משימות של שוד ספינות זרות והרחקתן מטווח העין העות'מאנית. ביאזיד עצמו החל להכיןו עצמו לפרישה ולהעברת השילטון לבניו, שנאבקו על הירושה, והתעמק בלימודי דת, במוזיקה ובכתיבת שירים. הוא נתן את השילטון למעשה בידי הווזירים הגדולים שלו ובידי המושלים המקומיים, מה שיהווה תקדים לעתיד הלא ממש קרוב, עת ישלטו סולטאנים חלשים באימפריה. הוא החל לסדר את רגולציית גביית המיסים באימפריה, ואת המערכת הפיננסית האימפריאלית בין היתר בעזרתם של היהודים. הוא החל לגבות מס לצורכי מלחמה מבעלי אחוזות (תימארים), שקוראים לו אוואריז.
בינתיים, ביאזיד לא יכל לנוח על זרי הדפנה. ממזרח לאימפריה העות'מאנית צמחה באיזור איראן האימפריה הספאווית, אימפריה של שיעים ממוצא תורכי שהשתלטו על המרחב הפרסי. השאה הספאווי אסמאעיל, שהיה תורכמני שאסף מסביבו תורכמנים שהתחילו כמאמינים במיסטיקה הסופית הסונית ואחר כך עברו לאמונה באסלאם השיעי, ונקראו בתורכית קיזיל-באש ("הראשים האדומים", יש כאלה עד היום שסוברים כי מקורותיהם של השיעים בלבנון הוא ב"קיזיל-באש" שגורשו לשם על ידי העות'מאנים) הציב אתגר מול האימפריה העות'מאנית, וזה היה עוד ביטוי מרכזי לסיכסוך הסוני-שיעי הבלתי נגמר באסלאם, סכסוך שנמשך משנת 680 לספירה עד ימינו אנו. העות'מאנים בהנהגת ביאזיד לא רק חששו מכוחם הצבאי של הפרסים וה"קיזיל-באש" (תורכים שהאמינו בשיעה), אלא גם מחדירה דתית שיעית לתוך מרחב אנטוליה (תורכיה של היום), במיוחד לאיזורים המזרחיים שבה, עת אמונות מיסטיות נפוצו מזה שנים. בשנים 1508-1509 ביאזיד שלח מברקים לאסמאעיל, ודרש ממנו להפסיק את החדרת המטיפים השיעים לאנטוליה ולצבא העות'מאני. בינתיים אסמאעיל כבש את בגדאד ואת דרום מערב איראן, וחולל טבח והרס בקרב אוכלוסייה סונית והחריב מסגדים סוניים (בדומה למעשיו של בשאר אל-אסד בימים אלה). ביאזיד העדיף בהתחלה שלא להגיב צבאית, ולפנות לממלוכים שמדרום לו בבקשת עזרה. הממלוכים אכן עזרו ותקפו את הספאווים. אבל זה לא עזר, ומטיפים שיעים ספאווים המשיכו לחדור לאנטוליה ולהטיף ולהעביר את האוכלוסייה הסונית לשיעה. בשנת 1511 אף פרץ מרד שיעי בהנהגת שאה בשם קולו, שטען לירושת אסמאעיל, כשהכוח העות'מאני שנשלח להדוף את המרד היה חלש, בין היתר בשל מאבקי הירושה בין בניו של ביאזיד, המושלים אחמט וקורקוט. בסופו של דבר, כשהמורדים התקדמו לעבר הבירה העות'מאנית לשעבר בורסה, כוח של שמונת אלפים יניצ'רים בראשות הווזיר הגדול, ח'אדם עלי פאשא והנסיך אחמט הצליח להביס אותם. בעוד אנשי הצבא והעם תמך באחמט המנצח, אנשי הדת, העולמאא, תמכו בקורקוט. בסופו של דבר לא זה ולא זה זכו בירושה, היות ולביאזיד היו חוץ משניהם עוד שלושה בנים: היה את סלים המיליטנטי והקשוח שזכה בסופו של דבר לתמיכת היניצ'רים ולאחר מכן בסולטאנות, את שאהינשאה ואת עלימשאה שמתו בשנים 1511-1512. בסופו של דבר המאבק ניטש בין סלים, שהוביל פעולות תגמול של היניצ'רים לתוך השטח הספאווי, קורקוט מושל מניסה ואחמט שהתמנה למושל באמסיה. בסופו של דבר, סלים זכה בתמיכת הטאטארים מחצי האי קרים, והחליט להדיח את אביו מהשילטון עוד בחייו על מנת לרשת את הסולטאנות ולעקוף את אחיו. כוח של יניצ'רים בראשות הנסיך סלים השתלט על איסטנבול והדיח את הסולטאן ביאזיד השני. ב25 באפריל 1512 הוכתר סלים לסולטאן סלים הראשון, וביאזיד, ששאף לחזור לאיזור הולדתו דמוטיקה הורעל לבסוף בהוראת בנו ומת בדרך ב26 במאי 1512.
האסטרטגיה של הסולטאן החדש סלים הראשון, הייתה להחזיר את ימי התפארת של סבו, הסולטאן מהמט הכובש. הוא שאף להפוך את האימפריה העות'מאנית למעצמה עולמית, ולהתחיל בסידרה של כיבושים. פניו היו לכיוון מזרח ודרום מזרח. הוא שאף לעבות את מספר היניצ'רים- שעזרו לו להגיע לכתר, לשלב לוחמים מהנסיכויות התורכמניות השכנות לשעבר בכוחות הרגלים שלו ולאחד את כולם תחת סמכותו. אחיו, קורקוט ואחמט, שהמשיכו להחזיק בעמדות של מושלות, מרדו בו, כשהנסיך אחמט מרד כנגד סלים בצורה החזקה ביותר. בסופו של דבר קיבל הסולטאן סלים הראשון החלטה- להשמיד את כל אחיו, את אחייניו ואפילו את בניו, להוציא אחד- בנו הנסיך סולימאן, שעתיד להפוך לסולטאן סולימאן הראשון המפואר, אחרי אביו. הקשיחות והאכזריות של סלים נתנו לו את הכינוי "יאווז סלים", שמשמעותו "סלים האכזר" או "סלים הקשוח". בסופו של דבר, עד חודש אפריל 1513 הוצאו להורג כל אחייניו של סלים וגם אחיו קורקוט, כשבסופו של דבר השתלט על מחוז אמאסיה המורד שהיה תחת שליטת אחיו אחמט, והוציא גם את אחיו הנותר והבכור אחמט להורג.
כעת, כששלטונו האבסולוטי הובטח, החליט סלים "לטפל" באיום הספאווי (גם באותן שנים היה "איום איראני"…). הוא השתמש גם בשלוחות על מנת להתחיל את העימות המפורסם ורב השנים עם הרוסים: אישר לח'אן הטאטארי, מהמט גיראי, לערוך פשיטות לתוך השטח הרוסי. הוא כרת ברית עם הממלוכים על מנת להילחם באיום השיעי-ספאווי. כוחותיו של סלים החלו לטבוח באלפי תורכמנים שיעים, קיזילבאש, שהיו באדמות אנטוליה, ולהגלות אותם. הצבא העות'מאני, שמספר חייליו הכולל היה 140 אלף איש, התקדם עם כוח אדיר של 70 אלף חיילים, מחצית מהסד"כ הכולל, אל ארזינג'אן וארזורום ומשם אל מעלה נהר הפרת. הספאווים נקטו אסטרטגיה של משיכת הכוחות העות'מאנים לכיוון הרי צפון איראן הבלתי עבירים, על מנת ללכוד אותם שם. הם נקטו במדיניות של "אדמה חרוכה"- לשרוף את כל היבולים בשטחים שהם נסוגים מהם, על מנת לפגוע במזון ובאספקה לחיילים העות'מאנים. סלים, מצידו, החל להוציא להורג קצינים וחיילים מצבאו שלו שגילו פחד או שדרשו נסיגה. באוגוסט 1514 הגיע הצבא העות'מאני עד לדרך לתבריז, בירת הספאווים (שכיום משמשת בירתה הבלתי רשמית של אזרבייג'אן האיראנית, שם חיה כיום אוכלוסיה ממוצא תורכמני תחת ריבונות איראנית. ב23 באוגוסט 1514 פרץ בעמק צ'לדיראן, על הדרך בין תבריז לארזינג'אן, קרב מכריע בין העות'מאנים הסונים לספאווים השיעים. הספאווים הובסו, קרב צ'לדיראן נכנס למיתולוגיה העות'מאנית והסונית כניצחון על האיראנים הספאווים השיעים, ותבריז נכבשה. סלים החליט לפנות את העיר מכל תושביה, שלח את אנשי המקצוע והאומנים שלה לאיסטנבול אך כשהגיע החורף, סלים הזיז את צבאו לקאראבא בקווקז, מקום חנייתם בעבר של ג'נגיס חאן ותימור לנג המונגולים, על מנת לנוח. בסופו של דבר תבריז נכבשה שוב בידי הספאווים שנסוגו דרומה לאחר כיבושה העות'מאני, "גנרל חורף" וחוסר באספקה יחד עם קור מקפיא הכריעו את העות'מאנים, שנסוגו חזרה לאנטוליה. בפברואר 1515 היניצ'רים הזועמים על כך שסלים לא מנהיג מסע מלחמה חדש נגד הספווים מרדו באמסיה, ובמרץ אותה שנה הוצא להורג בתגובה הווזיר הגדול אחמט פאשא. הספאווים ספגו פגיעה קשה במוניטין, שאה אסמאעיל, שיצא מקרב צ'לדיראן בשן ועין פצוע הנמיך פרופיל- למרות שהצליח לכבוש מחדש את תבריז ואת צפון איראן של היום, והשילטון עמד לעבור לבנו, שאה טאהמאספ. סלים, מצידו, החליט לנוע דרומה, כנגד הממלוכים. נסיכות אנטולית בשם דולגאדיר פתחה במרד נגד סלים, אך בקיץ 1515 הוא הצליח להביס אותה. בסופו של דבר סלים הצליח להשתלט על כל תת יבשת אנטוליה, והשטחים שהשתלט אליהם קבעו את גבולותיה המזרחיים של תורכיה עד היום. סלים החליט לנקום בממלוכים, שכרתו ברית עם דולגאדיר ועם הספאווים. הוא נע דרומה, לכורדיסטאן, אך חשש בעצמו להתעמת עם הכורדים, אז הוא נתן לשליטיהם המקומיים תמיכה כלכלית וצבאית בתמורה להפיכתם לוואסאלים שלו, לפרו עות'מאנים ולסונים מבחינת אמונתם באסלאם. הוא מינה את אדריס ביטליסי המפורסם להיות מושל כורדיסטאן מטעמו. עכשיו דרך המשי נשלטה בחלקה הגדול על ידי העות'מאנים, ומשי מאיראן ומוצרים נוספים מארץ עשירה זו זרמו לכיוון איסטנבול. סלים עצמו מיעט לשהות בבירה איסטנבול בגלל שהיה רוב הזמן במסעות צבאיים, וכשהיה שם החל במלאכה שהשלים אותה, ובגדול, בנו סולימאן: לקבוע את החוק הפלילי (בנוסף לחוקי השריעה המוסלמית) ואת מערכת המשפט של האימפריה.
סלים החליט לנצל את חולשת הממלוכים, ולנוע דרומה, לכיוון חלב, ארץ ישראל ומצרים. באותו זמן סבלו הממלוכים, שמרכזם היה בקאהיר, מפלישות ימיות של הפורטוגזים לכיוון איזורי תימן והחיג'אז מכיוון הודו (איזור גואה, למי שמכיר….) והממלוכים נחלשו מאוד. ב28 ביולי 1516 החלה המתקפה על הממלוכים, באיזור מלאטיה. ב24 באוגוסט 1516 התחולל הקרב הרציני המפורסם היחיד בין הממלוכים לבין העות'מאנים, במארג' דאבק שבצפון סוריה של היום. הקרב הסתיים במותו של הסולטאן הממלוכי אל-ע'אוורי. העות'מאנים ניצחו ניצחון מוחץ, והאימפריה הממלוכית החלה להתפורר. חלב, חמאה ודמשק נפלו בין החודשים אוגוסט-ספטמבר 1516. בחודשים הבאים נפלה ארץ ישראל של ימינו בידי העות'מאנים, שהפכו למעשה לשליטי ארץ ישראל המוסלמים האחרונים לפני הכיבוש והמנדט הבריטי והקמת מדינת ישראל במאה העשרים, ובחודש ינואר 1517 תוך שלושה ימים חצו העות'מאנים בסערה את חצי האי סיני וב25 בחודש הגיעו לעיר קאהיר. החל מרדף אחרי הסולטאן הממלוכי, טומאן ביי, וב14 באפריל 1517 הוא הוצא להורג. סלים יצר קשר והבטיח את נאמנותם של ראשי השבטים הבדווים והקהילות הדתיות, תמורת מתן אוטונומיה מסוימת להם. בשלושה ביולי 1517 התרחש אירוע היסטורי:
השריף של העיר הקדושה לאסלאם מכה נשבע אמונים (בייעה) לסולטאן סלים, ובכך סלים הפך דה פקטו לח'ליף האסלאמי, מנהיג האומה המוסלמית הסונית. הח'ליף העבאסי הסמלי שנותר בקאהיר, אל מותווכל, הובל לאיסטנבול ונאמר כי הצהיר בפני הסולטאן סלים כי הוא מוותר על סמכויותיו לטובתו. אנשי מינהל פרסיים וערביים החלו להיות משולבים במינהל המרכזי באיסטנבול, שהפכה כעת למרכז האסלאם. גירסה זו של העברת הח'ליפות הטקסית שנויה במחלוקת, היות ואל-מותווכל חזר לקאהיר ומילא את תפקידו הטקסי כח'ליף עד 1543. אבל למרות זאת, מה שידוע הוא שסלים נטל לעצמו והוסיף לתוארו את שני התארים האסלאמיים החשובים: ח'ליף האסלאם ושומר שני המקומות הקדושים לאסלאם, מכה ומדינה. אגב, הסולטאנים העות'מאנים הדגישו את היותם ח'ליפים רק בעתות חולשה, למשל במאה ה18 עם תחילת היחלשות האימפריה ובסוף המאה ה-19 ותחילת המאה העשרים, ממש לפני שהאימפריה העות'מאנית התפוררה סופית.
עתה, סלים פנה לרפורמות מינהליות פנימיות נוספות: הוא בנה את הקומפלקס הצבאי שם אימן את היניצ'רים בגלאטאסאראיי במרחב איסטנבול, והשלים את מעבר הממשלה העות'מאנית בכללותה מהבירה הישנה והארמון הישן באדירנה לאיסטנבול. ארמון טופקאפי הורחב מאוד ונוספו לו נשים רבות ועבדי שער (קאפיקולו) רבים. נבנה ארמון מיוחד ביאליק וסק בחוף ים המרמרה באיזור רובע סירקג'י באיסטנבול, ששימש למעשה כהרמון הנשים של סלים. ברובע קאסימפאשה, בקרן הזהב של איסטנבול, נבנתה מספנה ענקית לצי העות'מאני המתרחב, כשהצי הממלוכי הסתפח אליו.
עם זאת, העניינים בתוך אנטוליה לא נרגעו: אנשי הנסיכויות התורכמניות לא זנחו את שאיפותיהם להתנתק מהעות'מאנים. בשנת 1519 פרץ באביב מרד בקרבם שהונהג על ידי מטיף ספאווי בשם ג'לאל, שטען כי הוא שאה אסמאעיל וכי הוא המהדי, האמאם השיעי השנים-עשר הנעלם, שהוא למעשה ה"משיח" המוסלמי-שיעי שלפי האמונה השיעית יגאל את העולם באחרית הימים. המרד, שנקרא "מרד הג'לאלי" דוכא באכזריות. תנועת הג'לאלי עתידה לעשות צרות רבות לסולטאנים הבאים.
בספטמבר 1520 החל סלים במסע מאיסטנבול לאדירנה על מנת לתכנן את החזית המערבית, אך הוא התלונן שהוא לא מרגיש טוב ושגבו כואב. כנראה היה לו סרטן, וב21 בחודש זה הוא נפטר, כשבנו היחיד שנשאר, הנסיך סולימאן, מחליף אותו, והופך לסולטאן סולימאן הראשון, הלא הוא סולימאן המפואר.
סולימאן המפואר, או בתורכית "קאנוני סולטאן סולימאן" (הסולטאן סולימאן המחוקק, נקרא כך על שם קובץ החוקים שערך), בנם של סלים ושל עיישה חפזה משושלת הגיראי, הח'אנים של קרים, שאותו בחר סלים להשאיר בחיים (למרות שנטען כי הוא ניסה לשווא להתנקש בחייו באמצעות קפטאן מורעל שנתן לו כמתנה, אך סולימאן הוזהר בידי אימו ולא לבש את הקפטאן) הוא זה שאיחד סופית, מירכז וערך את קובץ החוקים הרשמי של האימפריה העות'מאנית. עד להיום, הוא נחשב לסולטאן העות'מאני המוצלח, המנוסה מבחינה צבאית, החזק ביותר בהיסטוריה, ולאגדה גם בעולם המוסלמי. נטען גם שהאימפריה הגיעה לשיאה בימיו, ובשלהי שילטונו החלה שקיעתה האיטית, ששוב, כמו שאני טוען, לוותה גם בתקופות שונות של עלייה- אך הכיוון הכללי משלהי ימי סולימאן של העות'מאנים היה לכיוון מטה.
המעשה הראשון של סולימאן היה להקל על נתיניו וחייליו: שבויים שנשלחו לאיסטנבול מכל קצווי האימפריה נשלחו חזרה לביתם, הוכרז שאנשים ישלמו מיסים לפי יכולתם והחיילים יקבלו שכר מלא על כל פעילותם הצבאית. הושם דגש על רווחת הנתין והחייל, ובאופן מסוים גם על זכויותיו כאדם וכנתין (אמנם לא זכויות האדם שאנו מכירים כיום, אבל בכל זאת, זכויות אדם שנכונות לאותה תקופה). סולימאן הוא זה שאירגן את מערכת המשפט, מספר רב של שופטים הובא לאיסטנבול ולפרובינציות וסוף סוף הייתה לאימפריה מערכת משפט, ששאפה לשפוט בצדק עד כמה שניתן, בהשפעת סולימאן וחוקיו. סולימאן ניהל 13 מסעות צבאיים, שרובם הגדול היו מוצלחים. האסטרטגיה הצבאית שלו הייתה נבונה: הוא אמנם בילה שנים רבות במסעות צבאיים, אמנם פחות מזמן השילטון שבילה אביו במסעות באחוזים, אבל הוא החליט כל פעם לנהל חזית אחת בלבד, ולא לעשות טעויות היסטוריות שיעשו שליטים אחרים במקומות אחרים ועשו קודמיו- לפתוח כמה חזיתות. בתחילה הוא דאג לדכא מרד של ממלוכים, אבל בהמשך שם את פעמיו לאירופה, כשהתחנה הראשונה העיקרית שלו הייתה האי רודוס, שנשלט בידי מסדר האבירים הנוצרי- הוספיטלרי, כשהגראנד מאסטר עמד בראשם.
הדברים בפוסט זה נסמכים על הכתוב בספר באנגלית "היסטוריה של האימפריה העות'מאנית ותורכיה המודרנית", כרך 1, מאת סטנפורד שאו ואזל קוראל שאו.

mehmet the great

העות'מאנים 4- תור הזהב מתחיל

הדברים שאני כותב מבוססים על הספר "היסטוריה של האימפריה העות'מאנית ותורכיה המודרנית", מאת סטאנפורד שאו ואזל קוראל שאו- עם תוספות משלי.

אחד היתרונות הגדולים של כיבוש האימפריה הביזנטית והפיכתו של מהמט לקיסר הביזנטי בנוסף לתאריו- מה שלמעשה התחיל רשמית את "תור הזהב" העות'מאני, שיבוא לקיצו עם מות הסולטאן סולימאן ב-1566 ( נמשך סה"כ 103 שנים, וידוע כ"המאה המפוארת"), הייתה התווספות של יועצים ממוצא יווני ואיטלקי, שלמדינות שבאו מהם הייתה מסורת של אימפריה חובקת עולם. כעת מהמט החל לפעול על מנת להפוך את האימפריה שלו לאימפריה עולמית, לא רק מחליפתה של רומא המזרחית. הוא החל לבטל את המנהג של שליטים-ואסאלים שהיו תחת חסותו, ובמקום זה סיפח את שטחי האימפריה כולה לרשותו. הוא החל להתנות גיוס לצבא ולמינהל בהתאסלמות, וכן לגבות את הג'יזיה, מס הגולגולת מנתינים לא מוסלמים, בהתאם למשפט המוסלמי.
אבל מצד שני, כיבוש קוסטנטינופול/איסטנבול היווה חרב פיפיות עבור שילטון האסלאם. מומחים ביזנטיים, שנשאו את הידע והמורשת של יוון ורומא העתיקות ברחו למערב אירופה, אל הארצות הנוצריות, שעדיין היו שרויות בשלהי חשיכת ימי הביניים. בנוסף למוסלמים ששימרו ותירגמו את כתבי חכמי יוון ורומא (הפילוסוף היווני אריסטו נקרא בפיהם "המורה הראשון"- אל מועלם אל-אוול), חכמי ביזנטיון והאיטלקים ששהו באימפריה הביזנטית הביאו את המורשת הנאורה של יוון ורומא אל שאר אירופה- במטרה לחדש אותה הפעם תחת פטרונות הדת הנוצרית. מה שתרם לתהליך ההתעוררות והתחייה האירופי בימי הביניים- הרנסאנס. תקופת הרנסאנס תביא בסופו של דבר לשינוי המאזן העולמי לטובת המערב, וירידת קרנן של האימפריות המוסלמיות- עד לשקיעת האימפריה העות'מאנית בראשית המאה העשרים. דווקא נדידת החכמים הזאת, שבאה מכיבוש איסטנבול על ידי אימפריה מוסלמית, הייתה אחד הגורמים שהביאו לשקיעתו של האסלאם אל מול המערב.
תהליך היסטורי נוסף שקרה עקב כיבוש קוסטנטינופול והבלקן בידי המוסלמים: המרכז של הנצרות האורתודוכסית עבר מקוסטנטינופול הרחק מזרחה, אל נסיכות מוסקבה, מה שבהמשך ייצור את האימפריה הרוסית כמרכז האורתודוכסים ואת מוסקבה ולאחר מכן סנט פטרסבורג ושוב לאחר מכן מוסקבה כ"קוסטנטינופול החדשה"- והצית מלחמות חמות וקרות של מאות שנים בין הרוסים לבין העות'מאנים והתורכים.
כעת כל שטחי האימפריה היו תחת ממשל עות'מאני ישיר. הוא יישב תורכים ותורכמנים בשטחי הכיבוש, ובנוסף חילק את האימפריה למחוזות (סנג'קים). הוא חילק את הקרקעות לתימארים, והתנה שירות בצבא העות'מאני כתנאי להיות בעל תימאר (מעין אחוזה "פיאודלית"). בנוסף, הוא החליט להפוך את המפקדים מהנסיכויות התורכמניות לשעבר למפקדים בצבא העות'מאני ולהנהיג גיוס מרוכז בקרב האוכלוסייה המוסלמית. מוסלמים רבים יושבו באיזורי הבלקן ובאיסטנבול.
הוא החל גם ברפורמה משפטית. בהשפעת החוק הביזנטי והמשפט המוסלמי, הוא החל לארגן את החוק העות'מאני באופן מסודר, ביצירת שלושה ספרים עיקריים של הקוד המשפטי: הראשון קבע את חובותיהם של הנתינים ואת (מעט) זכויותיהם, השני את האירגון המינהלי של המדינה העות'מאנית והשכבות השולטות, והשלישי את מערכת האוצר והמיסים של האימפריה.
בתחום יחסי החוץ וסחר החוץ, הוא נתן פריבילגיות לרפובליקות ונציה וגנואה. הוא גם כרת ברית עם הטאטארים בקרים.
החל משנה לאחר כיבוש איסטנבול מחץ מהמט את סרביה, אך לא הצליח לכבוש את בלגראד. הוא גם דיכא מרד באלבניה ובשנת 1459 כבש את אתונה בירת יוון העתיקה. כעת, כל יוון הייתה בידיו והעיר הביזנטית היחידה שנותרה הייתה טראבזון, כיום במזרח תורכיה. באותה שנה הוא גם השתלט על סרביה סופית, חוץ מעל בלגראד רבתי, וסיפח את שטחיה אל תחת שילטון עות'מאני ישיר.
בשנת 1461 השתלט על טראבזון, ובכך חיסל סופית את האימפריה הביזנטית. אבל קמו כנגדו גם מורדים מוסלמים תורכמניים: יריבו העיקרי היה ראש נסיכות "אק-קויונלו", כלומר נסיכות הכבש הלבן, אוזון חסן ("חסן הארוך"). בשנת 1462 הוא כבש סופית את וולאכיה, כשהוא הודף את ולאד טפש, נסיך ואלאכיה המפורסם (הלא הוא "דרקולה") משם.
ב-1464 האפיפיור פיוס השני זעם על כיבוש העיר הרומאית לשעבר קוסטנטינופול בידי העות'מאנים, ואירגן באמצעות הוונציאנים מסע צלב. ונציה הצליחה לכבוש את איזור מוריאה, אך נהדפה משם, לאחר שהמסע איים על איסטנבול. בשנת 1468 מת ג'ורג' קסטריוט, הלא הוא סקנדרברג, שליט אלבניה, שהחליף נאמנויות בין האימפריה העות'מאנית לוונציה, מה שאיפשר לעות'מאנים להשתלט סופית על אלבניה.
אבל שוב, ונציה וגם הונגריה, כעת היריבות העיקריות של העות'מאנים באירופה, לא יכלו לשבת מנגד ולתת למהמט להמשיך בהישגיו.
אבל גם האפיפיור וגם ונציה סירבו לוותר למהמט, והמשיכו באירגון מסע צלב חדש, תוך כדי שיתוף פעולה עם נסיכות קאראמאן, מהיחידות שנשארו באנטוליה. בשנת 1470 הובסה סופית נסיכות קאראמאן, מה שהוביל להתנגשות בין העות'מאנים לשכניהם, האימפריה הממלוכית, ולנסיכות התורכמנית שנותרה, הכבש הלבן. אוזון חסן, שליט נסיכות "הכבש הלבן" החליט לארגן את כל הנסיכים ששרדו תחת חסותו, והחל להתקדם במרכז אנטוליה, תוך כדי שהוא כובש את סיוואס ואת טוקאט.
"חסן הארוך" (אוזון חסן) היה מוכן לכרות ברית עם הוונציאנים בפרט והצלבנים בכלל על מנת להביס את העות'מאנים. בשנת 1472 התקדם צי ונציאני בים האגאי לכיוון איסטנבול, וצבא של הנסיכויות המורדות התקדם במרכז אנטוליה. מהמט נקט במהלך טקטי מסוכן: הוא השאיר את איסטנבול בידיו של בנו, ג'ם סולטאן (שבהמשך יתחרה על השילטון) בן ה-14, ואסף את צבאו כדי להתקדם לתוך מרכז אנטוליה. ב-11 באוגוסט 1472, בערבות אוטלוק בלי שליד ארזורום, הובס צבא הנסיכויות המורדות, וחסן הארוך ברח לאזרבייג'אן. כמו כן, הוונציאנים הורחקו מאיזור איסטנבול. לאחר שנה, 24 באוגוסט 1473, נחתם הסכם שלום בין חסן לבין העות'מאנים, מה שיצר עידן של שקט גם לאחר מותו של חסן ב-1479 והחלפתו בבנו, יאקופ, ששלט עד 1490.
ההונגרים, מצידם, המשיכו להחזיק בבלגראד והתעקשו להמשיך ולהילחם בעות'מאנים. מתיאס קורווינוס, מנהיג ההונגרים, כרת ברית עם סטפאן הגדול ממולדאביה, ושניהם השתלטו על וולאכיה בשנת 1471. הבסת הביזנטים, כאמור, עוררה את המלחמות הבלתי פוסקות עם הרוסים, שנטלו על עצמם את כתר האורתודוכסיה היוונית הנוצרית. הדוכס הגדול של מוסקבה, איוון השלישי, היה נשוי לאחייניתו של הקיסר הביזנטי האחרון, קוסטנטין, שדירבנה אותו יחד עם החכמים הביזנטים שבנו את עוצמתה של מוסקבה ושל רוסיה האימפריה לעתיד, כיורשת האימפריה הביזנטית, להילחם כנגד העות'מאנים. אפילו הטטארים, שהם עם תורכי מוסלמי לא היו שמחים עם ההתפשטות של מהמט, והעדיפו לשתף פעולה עם שכנים הרוסים הנוצרים. אפילו נסיכות הורדת הזהב המונגולית לא הייתה מרוצה מעוצמתם של התורכים העות'מאנים- למרות הקירבה בין המונגולים לתורכים, והצטרפה לברית הגדולה כנגד העות'מאנים. בשנת 1475, כשמהמט היה חולה, החלה מלחמת הים השחור. בתחילה נחלה הברית הצלחה, כשנתפסה ראקוביצה, אבל לאחר מכן ניצלו העות'מאנים סכסוך פנימי על הנהגת הטאטארים ובן בריתה הח'אן מנגילי השתלט על שילטן הטאטארים, מה שיצר את הפטרונות העות'מאנית על הח'אנים של קרים. במסגרת המלחמה הצליחו העות'מאנים למגר גם את מושבותיה האחרונות של גנואה בים השחור. סטפאן הגדול הותקף בוולאכיה על ידי כוחות מקומיים, שהתנגדו לשילטון מולדאביה, הצליחו לשחרר את איזור בסראביה (מולדביה וואלכיה עתידות ליצור את רומניה המודרנית, ובסראביה בעיקר את מולדובה). ביולי 1476 סטפאן הובס סופית, ברח והחזיר את שליטתו לאחר שהמלחמה נגמרה והעות'מאנים חזרו הביתה מנצחים. מהמט ניצל את הניצחון כדי להכות בהונגרים שוק על ירך, וב1477 נכנס לאלבניה והביס את סקאנדרברג שליט אלבניה בלפאנטו. ב1478 מהמט הכובש השתלט סופית על כל אלבניה, כשבדרך הוא גם נלחם בוונציאנים ומכה אותם. אלבניה, שהייתה כעת תחת שילטון עות'מאני ישיר, התפתחה מכאן ואילך יחד עם העיר המקדונית הביזנטית לשעבר סאלוניקי, בזכות יהודים שגורשו באותה תקופה (החל מ-1492) מספרד ומצאו מקלט באימפריה העות'מאנית. האלבנים החלו להשתלב חזק במינהל העות'מאני, יצרו ווזירים גדולים ומושלים. עד היום אלבניה היא מדינה מוסלמית ברובה, אך בצפון המדינה נותרו שבטים קתוליים, שעתידים לעשות לאימפריה הרבה צרות בהמשך. העות'מאנים חדרו גם באותה תקופה למונטנגרו. ב25 ביוני 1479 נחתם באיסטנבול הסכם שלום בין העות'מאנים לבין רפובליקת ונציה המובסת- לה היה את הצי הימי החזק במזרח הים התיכון, שסיים 16 שנות סיכסוך. הוונציאנים קיבלו מחדש את זכויות המסחר שלהם בשטחי האימפריה. מהמט שאף להמשיך למטרה הבאה: האי רודוס, הקרוב לאיזמיר והנשלט על ידי מסדר אבירי סנט ג'ון בראשות ה"גראנד מאסטר", ולהשתלט על מדינת האפיפיור וסביבותיה, שהן למעשה איטליה של ימינו מינוס ונציה, איזור שהיה מרכז הנצרות הקתולית. בדצמבר 1479 גדיק אחמט פאשא קיבל פיקוד על הצי העות'מאני, ותקף את רודוס ושם אותה במצור, באותו זמן העות'מאנים ניסו לפלוש לאיטליה דרך אוטרנטו, אבל הובסו על ידי כוח צלבני עדיף מהם.

בינתיים, בתוך האימפריה עצמה, האליטות המוסלמיות החלו להיות מוחלפות, למגינת ליבן, באליטות יווניות-ביזנטיות, חלקן מאוסלמות, שהחלו כמעמד של עבדים נוצרים (שאוסלמו או התאסלמו בחלקם ) ועלו לגדולה. הניעות החברתית של מעמד העבדים היווני-ביזנטי יכלה להביא עבד יווני, מעתה והלאה, עד לתפקיד הווזיר הגדול. נוצר מתח, שהוביל בהמשך למלחמת אזרחים, בין האליטות התורכיות-מוסלמיות המסורתיות, לבין אליטת העבדים המגויסים היוונים, אליטת ה"דוושירמה" (כאמור, הדוושירמה משמעותו גיוס, הכוונה לגיוס של נערים נוצרים לצבא העות'מאני). בשלישי למאי 1481 הלך לעולמו הסולטאן מהמט הכובש.
באשר לשאלה מי יירש את מהמט, הנסיך ג'ם סולטאן, ששלט באיסטנבול בעת שאביו היה במסעות צבאיים, נתמך על ידי האליטות התורכיות. אחיו, ביאזיד, נתמך בידי האליטות החדשות, אליטות הדוושירמה היווניות במקורן. בסופו של דבר ג'ם ניסה לתפקד כסולטאן בהיעדרו של אביו וניסיונו הוכשל, ולאחר מותו של מהמט פרצה מלחמה בין האליטות הישנות, שתמכו בג'ם, לבין האליטות החדשות, שתמכו בביאזיד. בסופו של דבר תהליך חילופי האליטות הושלם כשביאזיד ניצח והפך לסולטאן ביאזיד השני, וג'ם הובס. ביאזיד השני נודע במהלך שנות שילטונו, בשנים 1512-1481, כסולטאן שהציל את יהודי ספרד כשנתן להם להתיישב בשטחי האימפריה.

1170U-1

איבראהים פאשה האמיתי

שלום שוב,

הפעם אני רוצה לכתוב על הכוכב האמיתי, לדעתי, של הסידרה "הסולטאן" (משודרת בערוץ "ויוה" כל ערב בשנת 2020),  שצילו ירחף מעליה עד הפרק האחרון שלה, שהוא הכוכב האמיתי של הבלוג הזה, כי כל פוסט שכתבתי עליו יצר צפיית שיא של למעלה מ-300 איש- אבראהים פאשה מפארגה, הווזיר הגדול לשעבר של האימפריה העותמאנית, שהיה גם גיסו של הסולטאן, חברו הטוב ביותר, שומר חדריו, מפקד הצבא וקיבל כמעט את חצי המלכות ואף במסתרים רצה יותר מזה.
אבל מעל הכל, אבראהים היה אויבה של הורם. כך יצא שעבד ושפחה התקוטטו ביניהם על ליבו של הסולטאן, וכמו בכל בית של בני זוג, האישה (במקרה זה: האישה המועדפת) אומרת תמיד את המילה האחרונה.

אבראהים פארגלי נולד תחת השם היווני תיאודורו (או בקיצור: תיאו) למשפחה יוונית בעיר פארגה, כיום בצפון מערב יוון ואז ברפובליקה של ונציה. אביו היה דייג ומלח יווני, ואימו הייתה ונציאנית. בגיל ילדות הוא יצא למסע עם אביו בים, נחטף והובא לארמון הנסיך הסולטאני (שאהזאדה) במניסה. שם פגש את הנסיך סולימאן בן הסולטאן סלים, שהיה בן גילו. השניים הפכו לחברים טובים ויש שאומרים אף יותר מכך, אך אני מרשה לעצמי להיות נאיבי ולהניח שהם היו חברים טובים בלבד. אבראהים למד במערכת החינוך האימפריאלית העותמאנית לילדים נוצריים שנחטפו ל"דוושירמה", הגיוס, שנקראה אנדרון (Enderun). שם הוא הפך לאיש אשכולות: למד שפות רבות ולמד מקצועות רבים, בין בתחום ההומני או בתחום הריאלי.

בשנת 1520, עת מונה סולימאן לסולטאן, אבראהים קיבל את תפקיד שומר חדרי הסולטאן ויועצו הקרוב ביותר. בשנת 1525, עת הכריז אהמט פאשה מושל מצרים על התנתקותו מהאימפריה והפיכתו לסולטאן (מעשה שיחזור עליו כעבור כ-310 שנים מהמט עלי פאשה מושל מצרים, והפעם יצליח) של מצרים, נשלח אבראהים בראש כוח צבאי עותמאני למצרים, שם תפס את השילטון, הוציא להורג את אהמט ואירגן רפורמה במושלות מצרים, שבמסגרתה איגד את החוקים המקומיים, האימפריאליים והדתיים שחלו על המקום לקובץ אחד (סולימאן יחזור על אותו מעשה באימפריה כולה לאחר מכן).

אבראהים הפך למצביא ולדיפלומט מהמעלה הראשונה. המגעים הדיפלומטיים שקיים היו בעיקר עם העולם המערבי הנוצרי, העולם שאליו היה שייך במקור. הוא זכה להערצה אפילו מצד אויבי האימפריה שניהלו איתו מגעים דיפלומטיים, ועשה מניפולציות דיפלומטיות רבות. כמעט כל מהלכיו הצבאיים והדיפלומטיים הוכתרו בהצלחה רבה. עם הזמן הוא קיבל עוד ועוד תארים: מונה לווזיר הגדול, המינוי הראשון של סולימאן לתפקיד זה, מונה למפקד הצבא העותמאני, הסרעסכר, ושידר כל הזמן ליריביו בתוך האימפריה ומחוצה לה שהוא הכוח האמיתי מאחורי האימפריה העותמאנית ומאחורי סולימאן. השיא היה שהצטרף למשפחה העותמאנית כדאמאט (גיס), בעת נישואיו לחדיג'ה אחות הסולטאן. הוא נקרא "דאמאט אבראהים פאשה", כלומר אבראהים פאשה שהוא חלק לא ביולוגי מהמשפחה העותמאנית, אלא חלק ממנה מתוך נישואים. התואר דאמאט ניתן לכל מי שהתחתן עם המשפחה העותמאנית.

אבראהים צבר לעצמו שונאים רבים בתוך האימפריה, בין היתר בשל הפיקפוק באמונתו באסלאם. נכון שהומר לדת האסלאם בקטנותו לאחר שנחטף, אך הוא שמר עדיין על קשרים עם הנצרות ועם הנוצרים, ועובדה שהביא את אביו ואחיו לגור איתו באיסטנבול.

בגלל ניהול כושל של קמפיין כנגד הספווים, וגם בשל יריבותו עם הורם, הסולטאן נאלץ למצוא סיבה הלכתית להוציאו להורג ולהתיר את נדרו שנדר להגן על אבראהים בכל דרך. הסולטאן ראה שהוא נתן יותר מדי כוח לאבראהים, ולכן פחד ממנו שמא הוא יחתור תחתיו עם אחד מבניו, במקרה זה מוסטפא, כדי להפוך לשליט בפועל של האימפריה העותמאנית כשהסולטאן החדש יהווה חותמת גומי שלו בלבד. מתוך כך, ומתוך המסע הצבאי הכושל כנגד הספווים, הוצא אבראהים להורג. בכך כינויו הפך מ"מקבול אברהים פאשה"- אבראהים פאשה המקובל, ל"מקטול אבראהים פאשה"- אבראהים פאשה ההרוג. בגיל 43 שנים הוצא להורג, וכך הפך לאגדה.

לדעתי, אבראהים פאשה היה קורבן של קינאה יותר משהיה קורבן של הורם, או אפילו קורבן של גאוותנותו המפורסמת. למרות שהשתן באמת עלה לו לראש, קינאת ההמון, קינאת עמיתיו הווזירים ולבסוף קינאת הורם שהפכה לקינאת סולימאן הם שהרגו את איש האשכולות המוכשר הזה. בכך גם אבראהים וגם מוסטפא הנסיך הפכו לדמויות הטראגיות של המאה המפוארת.

ארמונו של אבראהים פאשה קיים עד היום, וכיום משמש מוזיאון לאומנות תורכיה והאסלאם באיסטנבול.

מיוחד לצופי "הסולטאן"

שלום שוב,

אני מוצא את עצמי חייב להגיב לאור הפרקים האחרונים.
הפרקים הנ"ל הם מבוא לדרמה הגדולה, שנקראת העונה הרביעית של הסידרה שמתרגשת עלינו.
רוסטם פאשה השועל נישא בנישואים פוליטיים לגמרי למיהרימה, שמצידה עדיין אוהבת את באלי ביי, שמבין בעצמו כי עשה טעות שלא נישא לה- מבחינה רגשית יש לו מה שנקרא "הצתה מאוחרת", הוא נזכר להתאהב באישה שאוהבת או אהבה אותו, כשכבר מאוחר מדי. האיחור מצית קינאה בין השניים.
אגב, אל תהיו מופתעים. נישואים פוליטיים היו נהוגים אז בכל בתי המלוכה של אירופה, ומנהג זה נמשך עד המאה העשרים. אגב, גם הנישואים האומללים בין יורש העצר האנגלי צ'ארלס לדיאנה היו מתוזמנים, כי דיאנה הייתה בת אצולה בעצמה.
החבל מתחיל להתהדק סביב מוסטפא מהצד האחד, אך מהצד השני הוא מתחיל להתהדק סביב ביתה של הורם- קטסטרופה בפתח, כשהורם היא קורבן המשנה, אם בכלל. המלחמה מתלהטת והיא תיהפך לעקובה מדם בעונה הרביעית.
הגיבור הטראגי הוא כמובן מוסטפא, יורש העצר המוכשר, האמיץ והטוב, שהופך אט אט לקורבן של קנאתו של אביו, זעמה של הורם וקינאת הנגד המטורפת ויצר הנקם של אימו מאהידווראן ודודתו חדיג'ה. הוא מרגיש תקוע בין הפטיש לסדן.
אגב, מאהידווראן תשרוד בחיים אחרי כל הנשים שבסידרה, חוץ ממיהרימה כמובן שצוברת עוד ועוד כוח בזכות נישואיה. היא, מצידה, יודעת שרק רוסטם השועל יוכל להגן עליה מפני הזאבים והשועלים שמסביבה, לכן היא נענית לו בחוסר ברירה. באלי ביי הוא גם חזק, וכן, חבל כי הוא ומיהרימה ממש מתאימים, אך אין לו השפעה וערמומיות כמו רוסטם.
סלים לא שרק לא חולה- הוא ישרוד יותר מכולם ויהיה הסולטאן הבא. דווקא הכרזתו כחולה מדומה, שהייתה הטעייה, תספק לו סגולה להישרדות.

לראשונה מקבלים רמז לבאות- הסולטאן מוכן להקריב אפילו את בנו שלו למען מציאתה ורווחתה של הורם….
וכמו שאומרים: עוד חזון למועד.

שחקנים תורכיים- משפחת קורל והסולטאן

שלום,

אחרי הצום, אני רוצה לחלוק מידע מעניין לגבי "המשפחה המלכותית" של הטלנובלות התורכיות ותעשיית הקולנוע התורכית- משפחת קורל, אליה משתייכים ברגוזאר קוראל, כוכבת "קאראדאיי", ובחיר ליבה האליט ארגנץ', הלא הוא הסולטאן סולימאן המפואר בסידרה "המאה המפוארת", שנודעת בישראל בשם "הסולטאן".

אביה של ברגוזאר קורל היה השחקן והבמאי טאנז'ו קורל, שהלך לעולמו מסרטן בשנת 2005 והוא כמעט בן 61. הוא למד בתיכון בגאלאטאסראי, ולאחר מכן הלך ללמוד במה שהייתה אוניברסיטת גרנובל בצרפת. הוא החל לשחק בגיל 22, בסרט התורכי "אשקייה" (בנדיט), ומאז לא חדל לשחק בסרטים תורכיים בשנות השישים והשבעים בעיקר. בשנות התשעים החל לביים סרטים. הוא היה נשוי לשחקנית-דוגמנית חולייה דארג'אן ולהם היו שתי בנות: ברגוזאר וזיינפ.
חולייה דרג'אן, אישתו, נולדה בשנת 1951 והיא עודנה שחקנית תורכייה. היא הייתה במקור דוגמנית, שבגיל 16 התחרתה על הופעה בשער המגזין התורכי "סס". היא הפכה גם לשחקנית, ושיחקה בסרטים בעיקר בשנות השישים והשבעים, ביניהם סרטים שהופיע בהם גם בעלה (היא הכירה אותו על הסט של אחד הסרטים). בשנות האלפיים שיחקה ועודנה משחקת בטלנובלות תורכיות. היא צעירה מבעלה בשבע שנים, ויש להם שתי בנות: זיינפ, ילידת 1977, וברגוזאר, ילידת 1982.

ברגוזאר קורל, ילידת 27 באוגוסט 1982, גדלה בעיירה אולוס באיזור בשיקטאש שבאיסטנבול. היא למדה בקונסרבטוריון ובמחלקה לתיאטרון באוניברסיטת מימאר סינאן (מוסד ידוע לאומנויות בתורכיה, שקרוי על של הארכיטקט של הסולטאן סולימאן המפואר). את הופעת הבכורה שלה כשחקנית עשתה בסידרה "עמק הזאבים: עיראק", ולאחר מכן שיחקה בסידרה "אלף לילה ולילה" את שהרזאד, גיבורת הסיפור. על הסט היא פגשה את בעלה ששיחק איתה, השחקן האליט ארגנץ', והם התחתנו בשנת 2009.
לאחר שנה, בפברואר 2010, נולד בנם המשותף, עלי. היא שיחקה גם בהופעה חד פעמית בסידרה "הסולטאן" לצד בעלה. הסידרה שפירסמה ושידכה בין שניהם, "אלף לילה ולילה", פופולרית בייחוד בעולם הערבי.

ברגוזאר כיכבה גם כדוגמנית בפרסומות שונות בתורכיה, כמו פרסומת לחברת "פאנטן" בשנה שעברה.

האליט ארגנץ', בעלה, הוא יליד 1970, בן 44. היא צעירה ממנו ב-12 שנים.
גם האליט, שהוריו ממוצא אלבני, הוא בן של שחקן: אביו הוא השחקן סאיט ארגנץ'. הוא למד בבית ספר תיכון בבשיקטאש באיסטנבול, ומשם המשיך לאוניברסיטה הטכנית של איסטנבול על מנת ללמוד הנדסה ימית, אך עזב לאחר שנה. הוא נרשם במקום זה לאוניברסיטת מימאר סינאן ללמוד אופרה. שימש כזמר רקע וכרקדן עבור הזמרת המפורסמת אג'דה פקאן בזמן לימודיו.
החל משנת 1996 הוא שיחק במחזות זמר שונים בתורכיה והחל להופיע בסדרות טלוויזיה. משם המשיך לניו יורק לשחק במחזות זמר, ומכאן האנגלית המצויינת שלו.

הוא המשיך לשחק בסרטים ובסדרות תורכיות, ותופתעו או לא, הוא שיחק שליטים: את הבוס בסידרה "אלף לילה ולילה", ששודרה בין 2006 ל-2007, את מוסטפא כמאל אתאתורכ בסרט שנעשה אודותיו, וכמובן את הסולטאן סולימאן המפואר בסידרה "המאה המפוארת", התפקיד שהפך אותו למפורסם ביותר בכל העולם.

לפני שנישא לברגוזאר בשנת 2009, היה האליט נשוי בנישואים כושלים שנמשכו שנה לשחקנית התורכייה גיזם סויסאלדי.

המאוכזבים- הנסיכים שלא הגיעו לשילטון באימפריה העות'מאנית

מלכת בריטניה, אליזבת השנייה, היא כיום בת 94. לאחרונה, נפוצו ידיעות על כך שהיא אמרה, שאם היא תגיע לגיל 95 היא תעביר את סמכויות המלוכה לבנה, יורש העצר הנסיך צ'ארלס, ובכך הוא יהפוך לנסיך-העוצר (באנגלית: ריג'נט), שמשמעות תפקידו היא הנסיך שנושא את כל סמכויותיו של המלך, מבלי להיות מלך. כלומר, המלכה אליזבת מוכנה לתת לבנה כל דבר מלבד המלכות עצמה כל עוד היא בחיים. לגבי צ'ארלס עצמו, ישנן ספקולציות כי לאחר מות המלכה לא הוא יהיה זה שיירש לבסוף את כס המלוכה בתור מלך, ליתר דיוק המלך צ'ארלס השלישי, בין היתר בגלל שהוא סובל מפופולריות נמוכה בקרב העם, ועוד יותר אישתו, קמילה, כיום הדוכסית מקורנוול, שצפויה להפוך למלכה לצידו, וכן בשל היותו נשוי בפעם השנייה וכן בשל שאלת המוכנות והכשירות של צ'ארלס עצמו להיות מלך חזק ומשפיע-למרות שהוא כבר עשרות שנים מתכונן להיות מלך. אם צ'ארלס יוותר או ישוכנע לוותר על המלוכה (למגינת-לבה הגדולה של קמילה), יתמנה בנם של הנסיכים צ'ארלס ודיאנה המנוחה, הנסיך ויליאם, למלך ויליאם החמישי ואישתו קייט למלכה לצידו. היות ובבריטניה המסורת היא חזקה מכל, ולפי המסורת והחוק המלוכה עוברת מהמלך או המלכה עם מותם או התפטרותם אל הבן או הבת יורשי העצר, הסיכוי לתרחיש כזה הוא נמוך מאוד, מה גם שצ'ארלס חיכה עשרות שנים בתור יורש עצר כדי להיות מלך. בשנה הבאה, 2018, צ'ארלס יהיה בן 70, וסבא לשלושה נכדים. המקרה הקודם שבו חיכה נסיך יורש עצר כל כך הרבה שנים להחליף את המלכה (או המלך) הוא של המלך אדוארד השביעי, שהיה יורש העצר הנסיך אדוארד עד למות אימו, המלכה ויקטוריה בשנת 1901 בגיל 101. המלך אדוארד, שהוכתר בגיל 73 למלך, מלך במשך 9 שנים על בריטניה.
בריטניה עד היום מתחבטת בספקולציות לגבי מי עדיף, מי נכון להיות, ומי יהיה המלך הבא: צ'ארלס השלישי או ויליאם החמישי? כמובן, לאפשרות הראשונה, הטבעית והחוקית, יש הסיכוי הרב ביותר.
אם התסריט הקשה לחיזוי והקלוש מאוד בסיכוייו של ויתור הנסיך צ'ארלס על הכתר יתגשם, הוא ייכנס להיסטוריה בתור נסיך מאוכזב, שהיה פוטנציאל ממשי ויורש העצר החוקי למלוכה, וחיכה עשרות שנים למלוך, אך לא הגיע לכס המלכות.

ועכשיו, ננוע אחורה בזמן, אל זמנים אחרים ואל איזור אחר….

בתולדות האימפריה העות'מאנית, היו נסיכים שהיוו פוטנציאל לסולטאנות, אך לא זכו לשבת על כס הסולטאן. ידוע המקרה של הנסיך מוסטפא, בנו בכורו של הסולטאן סולימאן המפואר, שהיווה פוטנציאל גדול מאוד להיות סולטאן מצוין, אך הוצא להורג בשנת 1553 בגיל 38 בהוראת אביו, שחשש כי הנסיך מתכנן נגדו מרד. פשעו הגדול של מוסטפא היה שהוא היה בנו של סולימאן ואישתו הראשונה (ליתר דיוק: השפחה המועדפת עליו) מאהידווראן, ולא בנה של אישתו השנייה (למעשה: אישתו החוקית הראשונה) והעוד יותר מועדפת והמשפיעה של סולימאן, הורם סולטאן, הלא היא רוקסלאנה. רוקסלאנה הסיתה, למעשה, את הסולטאן סולימאן כנגד בנו הבכור. קורבן שני של סולימאן היה הנסיך ביאזיד, נסיך מצוין ובנם של סולימאן והורם, (1525-1561), שהוצא להורג על ידי אביו בהשפעתו של אחיו הנסיך סלים, שהפך לאחר מות סולימאן לסולטאן סלים השני.

הנסיך השלישי, והאלמוני ביותר, הוא עובייס פאשה. מדובר באחיו למחצה הלא לגיטימי של סולימאן המפואר. עובייס היה בנו של סלים הקשוח, אביו של סולימאן, ואימו הייתה נערה בהרמון שנודעה בהתנהגותה הלא מוסרית. היא הורחקה מההרמון בעודה בהריון, ולפי המסורת שידכו אותה לביי מכובד. לכן עובייס נולד לאב חורג, מה שפסל אותו מלהתמודד על הכתר מול אחיו. סולימאן דאג להרחיקו מענייני האימפריה, אך כפי שראינו בפרקים ספורים נתקל בו או פגש אותו לשם ייעוץ מדי פעם. בשנת 1535, לאחר נפילת בגדאד, מונה לביילרביי, מושל המרחב, של בגדאד. לאחר עשר שנים יצר במסע צבאי לכיבוש העיר תעיז, כיום בתימן. הוא נהרג לאחר שנתיים, ב-1547, בעת מרד שהתחולל בתעיז.

הנסיך הרביעי והמפורסם ביותר, הוא ג'ם סולטאן, בנו של מהמט השני, שנודע בתואר "מהמט הכובש". הוא התחרה עם אחיו הצעיר ממנו, ביאזיד השני, על הסולטאנות לאחר מותו של מהמט בשלישי במאי 1481. ביאזיד היה מושל אמסיה, ונהנה מתמיכתם של היניצ'רים (מזכיר מישהו?). ג'ם היה מושל קוניה וקאראמאן, ונהנה מתמיכת הווזיר הגדול, מהמט פאשה, שמוצאו היה גם מקאראמאן. מהמט פאשה עשה מעשה, ניצל את היות הפרובינציות שמשל בהן ג'ם קרובות לבירה יותר מאמסיה, והכריז עליו כעל הסולטאן, בטענה כי כך רצה הסולטאן מהמט המנוח. בתגובה, היניצ'רים החלו להתפרע, פלשו לתוך איסטנבול והרגו בלינץ' את הווזיר הגדול. הווזיר הגדול הקודם, אסחאק פשאה, ניצל את הוואקום, לקח יוזמה והכריז על בנו של ביאזיד, קורקוט בן ה-11 ששהה בבירה, כעוצר, כלומר הסולטאן בפועל. לאחר מכן הגיע ביאזיד לאיסטנבול והוכתר לסולטאן ביאזיד השני ב21 במאי 1481. ג'ם סירב לקבל זאת, והכריז על מלחמת אחים. כוחותיו כבשו את העיר אינגול, והוא הכריז על עצמו כסולטאן אנטוליה, בעוד שלאחיו הציע להישאר סולטאן רומליה, כלומר סולטאן של שטחיה האירופיים של האימפריה. את בירתו קבע בבורסה, בירת האמירות העותמאנית לשעבר. ביאזיד דחה את הצעתו, ויחד עם היניצ'רים צעד לעבר בורסה. היא נפלה בידיו, וג'ם הובס סופית בקרב ליד העיר ינישהיר. הוא ומשפחתו נמלטו לקהיר, שהייתה תחת שליטת הממלוכים. בשנת 1482 פתח בקמפיין חדש, ניסה לכבוש את קוניה אך כוחותיו הובסו והוא נסוג לאנקרה. אז הציע לו אחיו מיליון אקצ'ה כדי שיוותר על הכתר, אך ג'ם דחה את הצעתו.
ג'ם נמלט לאיזור טירת בודרום, שלא הייתה תחת שליטת העותמאנים בזמנו. מפקד הטירה הספרדי העניק לו מקלט, והוא עבר לרודוס. כל זאת בתנאי שימשיך לפעול למען הדחת אחיו. ביאזיד, כמו כן חתם ג'ם על הסכם אחווה בין האימפריה העותמאנית לנצרות. בתגובה, שיחד את "מסדר אבירי ג'ון הקדוש", שג'ם היה באחריותם, לאסור את ג'ם. הוא נאסר, והועבר לטירה בצרפת. בשנת 1489 עבר ג'ם להשגחתו של האפיפיור, אינוקנטיוס השמיני. גם את האפיפיור שיחד ביאזיד, על מנת שלא ישתמש בג'ם למסע צבאי נגד האימפריה העותמאנית. אינוקנטיוס ניסה להמיר את דתו של ג'ם לנצרות, ללא הצלחה. בסופו של דבר מת ג'ם בשנת 1495, בעת שנלחם יחד עם כוחות האפיפיור בנאפולי, שהייתה תחת שליטת המלך שארל השמיני הצרפתי. בן 35 היה במותו. בכך בא לקיצו ה"סדין האדום" שבו השתמשו הנוצרים כנגד האימפריה המוסלמית. ביאזיד הכריז על 3 ימי אבל באימפריה העותמאנית לזכרו של אחיו.
רק לאחר 4 שנים הועברה גופתו של ג'ם לשטחי האימפריה, שם נקבר בבורסה בטקס מוסלמי, היות והאפיפיור סירב לקבור אותו בטקס מוסלמי. גם לשם כך שילם ביאזיד שוחד.

הנסיך יחיא הנוצרי (1585-1649) היה בנו השלישי של הסולטאן מהמט השלישי מהמט היה נינו של סולימאן המפואר ובנו של הסולטאן מוראד השלישי. אימו הייתה נסיכה משושלת ביזנטית ששלטה בעבר הרחוק בטרבזונד, כיום בתורכיה. היא פחדה שאחיו הצעיר שעלה לשילטון, הסולטאן אהמט הראשון, ינהג לפי מסורת אביו מהמט השלישי, שהרג יותר משלושים מאחיו, ולכן הכניסה אותו למנזר נוצרי, שם הוטבל לנצרות האורתודוכסית, דתה המקורית של אימו.

יחיא הרגיש מקופח היות והוא היה אחיו הגדול של מי שהתמנה לבסוף לסולטאנות-הסולטאן אהמט הראשון, וטען כי לפי חוקים של הורשת שילטון בממלכה נורמלית, הוא היה צריך להיות הסולטאן, היות ושני אחיו הבוגרים מתו. אך כידוע, המנהג העותמאני היה לפי "המנצח לוקח הכל"- הסולטאן יהיה זה שניצח את כל אחיו בקרבות על הירושה, ואף הרג אותם, בלי קשר לגילו ולמי שנולד לפניו או אחריו. לכן, יחיא הסתובב באירופה הנוצרית במטרה להציע לממלכות היבשת הנוצריות לשתף עימו פעולה כדי להדיח את אחיו, והבטיח כי אם ינצח הוא יהיה עושה דברן. הוא גם הסתובב בין מנהיגי דת נוצרים ברחבי האימפריה העותמאנית והציע להם למרוד, ובתמורה דת האימפריה העותמאנית תיהפך לנצרות במקום אסלאם. בשנות העשרים של המאה ה-17 הוביל התקפה ימית כושלת של 130 ספינות רוסיות ואוקראיניות על איסטנבול.
בשנת 1649 נהרג במונטנגרו העותמאנית בעת שניסה ליזום מרד נוסף נגד אחיו.

עקב מעשיו של יחיא ועקב הטבח שחולל אביו של יחיא, מהמט השלישי, ביותר משלושים אחיו, הוחלט באימפריה העותמאנית, כתחליף למסורת "המנצח לוקח הכל", לכונן את מוסד ה"קאפס", ה"כלוב", האגף הידוע בהרמון של ארמון טופקאפי, שם הושמו בהסגר האחים הטוענים לכתר הסולטאן, במקום שיהרגו אותם.