Tag Archives: הסולטן

mehmet the great

העות'מאנים 4- תור הזהב מתחיל

הדברים שאני כותב מבוססים על הספר "היסטוריה של האימפריה העות'מאנית ותורכיה המודרנית", מאת סטאנפורד שאו ואזל קוראל שאו- עם תוספות משלי.

אחד היתרונות הגדולים של כיבוש האימפריה הביזנטית והפיכתו של מהמט לקיסר הביזנטי בנוסף לתאריו- מה שלמעשה התחיל רשמית את "תור הזהב" העות'מאני, שיבוא לקיצו עם מות הסולטאן סולימאן ב-1566 ( נמשך סה"כ 103 שנים, וידוע כ"המאה המפוארת"), הייתה התווספות של יועצים ממוצא יווני ואיטלקי, שלמדינות שבאו מהם הייתה מסורת של אימפריה חובקת עולם. כעת מהמט החל לפעול על מנת להפוך את האימפריה שלו לאימפריה עולמית, לא רק מחליפתה של רומא המזרחית. הוא החל לבטל את המנהג של שליטים-ואסאלים שהיו תחת חסותו, ובמקום זה סיפח את שטחי האימפריה כולה לרשותו. הוא החל להתנות גיוס לצבא ולמינהל בהתאסלמות, וכן לגבות את הג'יזיה, מס הגולגולת מנתינים לא מוסלמים, בהתאם למשפט המוסלמי.
אבל מצד שני, כיבוש קוסטנטינופול/איסטנבול היווה חרב פיפיות עבור שילטון האסלאם. מומחים ביזנטיים, שנשאו את הידע והמורשת של יוון ורומא העתיקות ברחו למערב אירופה, אל הארצות הנוצריות, שעדיין היו שרויות בשלהי חשיכת ימי הביניים. בנוסף למוסלמים ששימרו ותירגמו את כתבי חכמי יוון ורומא (הפילוסוף היווני אריסטו נקרא בפיהם "המורה הראשון"- אל מועלם אל-אוול), חכמי ביזנטיון והאיטלקים ששהו באימפריה הביזנטית הביאו את המורשת הנאורה של יוון ורומא אל שאר אירופה- במטרה לחדש אותה הפעם תחת פטרונות הדת הנוצרית. מה שתרם לתהליך ההתעוררות והתחייה האירופי בימי הביניים- הרנסאנס. תקופת הרנסאנס תביא בסופו של דבר לשינוי המאזן העולמי לטובת המערב, וירידת קרנן של האימפריות המוסלמיות- עד לשקיעת האימפריה העות'מאנית בראשית המאה העשרים. דווקא נדידת החכמים הזאת, שבאה מכיבוש איסטנבול על ידי אימפריה מוסלמית, הייתה אחד הגורמים שהביאו לשקיעתו של האסלאם אל מול המערב.
תהליך היסטורי נוסף שקרה עקב כיבוש קוסטנטינופול והבלקן בידי המוסלמים: המרכז של הנצרות האורתודוכסית עבר מקוסטנטינופול הרחק מזרחה, אל נסיכות מוסקבה, מה שבהמשך ייצור את האימפריה הרוסית כמרכז האורתודוכסים ואת מוסקבה ולאחר מכן סנט פטרסבורג ושוב לאחר מכן מוסקבה כ"קוסטנטינופול החדשה"- והצית מלחמות חמות וקרות של מאות שנים בין הרוסים לבין העות'מאנים והתורכים.
כעת כל שטחי האימפריה היו תחת ממשל עות'מאני ישיר. הוא יישב תורכים ותורכמנים בשטחי הכיבוש, ובנוסף חילק את האימפריה למחוזות (סנג'קים). הוא חילק את הקרקעות לתימארים, והתנה שירות בצבא העות'מאני כתנאי להיות בעל תימאר (מעין אחוזה "פיאודלית"). בנוסף, הוא החליט להפוך את המפקדים מהנסיכויות התורכמניות לשעבר למפקדים בצבא העות'מאני ולהנהיג גיוס מרוכז בקרב האוכלוסייה המוסלמית. מוסלמים רבים יושבו באיזורי הבלקן ובאיסטנבול.
הוא החל גם ברפורמה משפטית. בהשפעת החוק הביזנטי והמשפט המוסלמי, הוא החל לארגן את החוק העות'מאני באופן מסודר, ביצירת שלושה ספרים עיקריים של הקוד המשפטי: הראשון קבע את חובותיהם של הנתינים ואת (מעט) זכויותיהם, השני את האירגון המינהלי של המדינה העות'מאנית והשכבות השולטות, והשלישי את מערכת האוצר והמיסים של האימפריה.
בתחום יחסי החוץ וסחר החוץ, הוא נתן פריבילגיות לרפובליקות ונציה וגנואה. הוא גם כרת ברית עם הטאטארים בקרים.
החל משנה לאחר כיבוש איסטנבול מחץ מהמט את סרביה, אך לא הצליח לכבוש את בלגראד. הוא גם דיכא מרד באלבניה ובשנת 1459 כבש את אתונה בירת יוון העתיקה. כעת, כל יוון הייתה בידיו והעיר הביזנטית היחידה שנותרה הייתה טראבזון, כיום במזרח תורכיה. באותה שנה הוא גם השתלט על סרביה סופית, חוץ מעל בלגראד רבתי, וסיפח את שטחיה אל תחת שילטון עות'מאני ישיר.
בשנת 1461 השתלט על טראבזון, ובכך חיסל סופית את האימפריה הביזנטית. אבל קמו כנגדו גם מורדים מוסלמים תורכמניים: יריבו העיקרי היה ראש נסיכות "אק-קויונלו", כלומר נסיכות הכבש הלבן, אוזון חסן ("חסן הארוך"). בשנת 1462 הוא כבש סופית את וולאכיה, כשהוא הודף את ולאד טפש, נסיך ואלאכיה המפורסם (הלא הוא "דרקולה") משם.
ב-1464 האפיפיור פיוס השני זעם על כיבוש העיר הרומאית לשעבר קוסטנטינופול בידי העות'מאנים, ואירגן באמצעות הוונציאנים מסע צלב. ונציה הצליחה לכבוש את איזור מוריאה, אך נהדפה משם, לאחר שהמסע איים על איסטנבול. בשנת 1468 מת ג'ורג' קסטריוט, הלא הוא סקנדרברג, שליט אלבניה, שהחליף נאמנויות בין האימפריה העות'מאנית לוונציה, מה שאיפשר לעות'מאנים להשתלט סופית על אלבניה.
אבל שוב, ונציה וגם הונגריה, כעת היריבות העיקריות של העות'מאנים באירופה, לא יכלו לשבת מנגד ולתת למהמט להמשיך בהישגיו.
אבל גם האפיפיור וגם ונציה סירבו לוותר למהמט, והמשיכו באירגון מסע צלב חדש, תוך כדי שיתוף פעולה עם נסיכות קאראמאן, מהיחידות שנשארו באנטוליה. בשנת 1470 הובסה סופית נסיכות קאראמאן, מה שהוביל להתנגשות בין העות'מאנים לשכניהם, האימפריה הממלוכית, ולנסיכות התורכמנית שנותרה, הכבש הלבן. אוזון חסן, שליט נסיכות "הכבש הלבן" החליט לארגן את כל הנסיכים ששרדו תחת חסותו, והחל להתקדם במרכז אנטוליה, תוך כדי שהוא כובש את סיוואס ואת טוקאט.
"חסן הארוך" (אוזון חסן) היה מוכן לכרות ברית עם הוונציאנים בפרט והצלבנים בכלל על מנת להביס את העות'מאנים. בשנת 1472 התקדם צי ונציאני בים האגאי לכיוון איסטנבול, וצבא של הנסיכויות המורדות התקדם במרכז אנטוליה. מהמט נקט במהלך טקטי מסוכן: הוא השאיר את איסטנבול בידיו של בנו, ג'ם סולטאן (שבהמשך יתחרה על השילטון) בן ה-14, ואסף את צבאו כדי להתקדם לתוך מרכז אנטוליה. ב-11 באוגוסט 1472, בערבות אוטלוק בלי שליד ארזורום, הובס צבא הנסיכויות המורדות, וחסן הארוך ברח לאזרבייג'אן. כמו כן, הוונציאנים הורחקו מאיזור איסטנבול. לאחר שנה, 24 באוגוסט 1473, נחתם הסכם שלום בין חסן לבין העות'מאנים, מה שיצר עידן של שקט גם לאחר מותו של חסן ב-1479 והחלפתו בבנו, יאקופ, ששלט עד 1490.
ההונגרים, מצידם, המשיכו להחזיק בבלגראד והתעקשו להמשיך ולהילחם בעות'מאנים. מתיאס קורווינוס, מנהיג ההונגרים, כרת ברית עם סטפאן הגדול ממולדאביה, ושניהם השתלטו על וולאכיה בשנת 1471. הבסת הביזנטים, כאמור, עוררה את המלחמות הבלתי פוסקות עם הרוסים, שנטלו על עצמם את כתר האורתודוכסיה היוונית הנוצרית. הדוכס הגדול של מוסקבה, איוון השלישי, היה נשוי לאחייניתו של הקיסר הביזנטי האחרון, קוסטנטין, שדירבנה אותו יחד עם החכמים הביזנטים שבנו את עוצמתה של מוסקבה ושל רוסיה האימפריה לעתיד, כיורשת האימפריה הביזנטית, להילחם כנגד העות'מאנים. אפילו הטטארים, שהם עם תורכי מוסלמי לא היו שמחים עם ההתפשטות של מהמט, והעדיפו לשתף פעולה עם שכנים הרוסים הנוצרים. אפילו נסיכות הורדת הזהב המונגולית לא הייתה מרוצה מעוצמתם של התורכים העות'מאנים- למרות הקירבה בין המונגולים לתורכים, והצטרפה לברית הגדולה כנגד העות'מאנים. בשנת 1475, כשמהמט היה חולה, החלה מלחמת הים השחור. בתחילה נחלה הברית הצלחה, כשנתפסה ראקוביצה, אבל לאחר מכן ניצלו העות'מאנים סכסוך פנימי על הנהגת הטאטארים ובן בריתה הח'אן מנגילי השתלט על שילטן הטאטארים, מה שיצר את הפטרונות העות'מאנית על הח'אנים של קרים. במסגרת המלחמה הצליחו העות'מאנים למגר גם את מושבותיה האחרונות של גנואה בים השחור. סטפאן הגדול הותקף בוולאכיה על ידי כוחות מקומיים, שהתנגדו לשילטון מולדאביה, הצליחו לשחרר את איזור בסראביה (מולדביה וואלכיה עתידות ליצור את רומניה המודרנית, ובסראביה בעיקר את מולדובה). ביולי 1476 סטפאן הובס סופית, ברח והחזיר את שליטתו לאחר שהמלחמה נגמרה והעות'מאנים חזרו הביתה מנצחים. מהמט ניצל את הניצחון כדי להכות בהונגרים שוק על ירך, וב1477 נכנס לאלבניה והביס את סקאנדרברג שליט אלבניה בלפאנטו. ב1478 מהמט הכובש השתלט סופית על כל אלבניה, כשבדרך הוא גם נלחם בוונציאנים ומכה אותם. אלבניה, שהייתה כעת תחת שילטון עות'מאני ישיר, התפתחה מכאן ואילך יחד עם העיר המקדונית הביזנטית לשעבר סאלוניקי, בזכות יהודים שגורשו באותה תקופה (החל מ-1492) מספרד ומצאו מקלט באימפריה העות'מאנית. האלבנים החלו להשתלב חזק במינהל העות'מאני, יצרו ווזירים גדולים ומושלים. עד היום אלבניה היא מדינה מוסלמית ברובה, אך בצפון המדינה נותרו שבטים קתוליים, שעתידים לעשות לאימפריה הרבה צרות בהמשך. העות'מאנים חדרו גם באותה תקופה למונטנגרו. ב25 ביוני 1479 נחתם באיסטנבול הסכם שלום בין העות'מאנים לבין רפובליקת ונציה המובסת- לה היה את הצי הימי החזק במזרח הים התיכון, שסיים 16 שנות סיכסוך. הוונציאנים קיבלו מחדש את זכויות המסחר שלהם בשטחי האימפריה. מהמט שאף להמשיך למטרה הבאה: האי רודוס, הקרוב לאיזמיר והנשלט על ידי מסדר אבירי סנט ג'ון בראשות ה"גראנד מאסטר", ולהשתלט על מדינת האפיפיור וסביבותיה, שהן למעשה איטליה של ימינו מינוס ונציה, איזור שהיה מרכז הנצרות הקתולית. בדצמבר 1479 גדיק אחמט פאשא קיבל פיקוד על הצי העות'מאני, ותקף את רודוס ושם אותה במצור, באותו זמן העות'מאנים ניסו לפלוש לאיטליה דרך אוטרנטו, אבל הובסו על ידי כוח צלבני עדיף מהם.

בינתיים, בתוך האימפריה עצמה, האליטות המוסלמיות החלו להיות מוחלפות, למגינת ליבן, באליטות יווניות-ביזנטיות, חלקן מאוסלמות, שהחלו כמעמד של עבדים נוצרים (שאוסלמו או התאסלמו בחלקם ) ועלו לגדולה. הניעות החברתית של מעמד העבדים היווני-ביזנטי יכלה להביא עבד יווני, מעתה והלאה, עד לתפקיד הווזיר הגדול. נוצר מתח, שהוביל בהמשך למלחמת אזרחים, בין האליטות התורכיות-מוסלמיות המסורתיות, לבין אליטת העבדים המגויסים היוונים, אליטת ה"דוושירמה" (כאמור, הדוושירמה משמעותו גיוס, הכוונה לגיוס של נערים נוצרים לצבא העות'מאני). בשלישי למאי 1481 הלך לעולמו הסולטאן מהמט הכובש.
באשר לשאלה מי יירש את מהמט, הנסיך ג'ם סולטאן, ששלט באיסטנבול בעת שאביו היה במסעות צבאיים, נתמך על ידי האליטות התורכיות. אחיו, ביאזיד, נתמך בידי האליטות החדשות, אליטות הדוושירמה היווניות במקורן. בסופו של דבר ג'ם ניסה לתפקד כסולטאן בהיעדרו של אביו וניסיונו הוכשל, ולאחר מותו של מהמט פרצה מלחמה בין האליטות הישנות, שתמכו בג'ם, לבין האליטות החדשות, שתמכו בביאזיד. בסופו של דבר תהליך חילופי האליטות הושלם כשביאזיד ניצח והפך לסולטאן ביאזיד השני, וג'ם הובס. ביאזיד השני נודע במהלך שנות שילטונו, בשנים 1512-1481, כסולטאן שהציל את יהודי ספרד כשנתן להם להתיישב בשטחי האימפריה.

suleiman kanuni

הסולטאן סולימאן המפואר- מחריב האימפריה?

נהוג לחשוב על תקופתו כתקופת הזוהר של האימפריה העות'מאנית, שלאחריה כבר האימפריה התחילה לשקוע. רואים בו כסולטאן המפואר ביותר בתולדות האימפריה בת 600 השנים. רואים בו כסולטאן הראשון שנהג בכבוד באישתו מאשר לראות בה כעוד שיפחה. אבל ישנם היסטוריונים הטוענים להיפך, שהסולטאן סולימאן המפואר (שלט בין השנים 1520-1566) לא היה הסולטאן שרומם את האימפריה לשיא שלה, אלא להיפך, כסולטאן שהחל את חורבנה. זוהי השקפה חתרנית, שחותרת תחת הסברה המקובלת כי הסולטאן סולימאן היה מפואר. להיפך, טוענת סברה זו, הוא הוא זה שזרע את זרעי חורבנה של האימפריה, שחרבה סופית 400 שנים לאחר עלייתו לשילטון בשנת 1520.

הטיעונים המרכזיים לטענה כי סולימאן הוא שהחריב את האימפריה הם:

הטיעון הראשון הוא, שהוא נתן כוח יתר לנשים, מה שהוביל לתקופת "סולטאנות הנשים" לאחר מכן. הכוח שהוא נתן להורם עד כדי כך גדול, שהוא בעצם היה עושה דברה, והיה מוכן להרוג בשבילה את בנו בכורו, שלא היה בנה של הורם.
חשוב להזכיר, שעד תקופת הורם סולטאן, ארמון טופקאפי באיסטנבול לא שימש את הנשים באימפריה. ההרמון היה נפרד מהארמון, ושכן בעיר אדירנה הבלקנית, שמרוחקת מערבה מאיסטנבול. ההרמון, אם כן, שכן בתוך הארמון הישן של אדירנה, ששימשה בירתה של האימפריה העות'מאנית עד שנת 1458. באותה שנה, חמש שנים לאחר כיבוש איסטנבול- ששמה אז היה ונשאר גם לאחר הכיבוש קוסטנטינופול- או קוסטנטינה, הושלמה בנייתו של ארמון טופקאפי האיסטנבולי על ידי הסולטאן מהמט הכובש ואז העיר הוכרזה כבירת האימפריה. עם בואה של הורם סולטאן ונישואיה הרשמיים לסולימאן, ההרמון באדירנה הועבר לתוך ארמון טופקאפי החדש באיסטנבול. לכן, מתן כוח לנשים, ביסוס תפקיד ה"ואלידה סולטאן", אימו של הסולטאן, שגם עברה לארמון טופקאפי, החליש בסופו של דבר את מעמד הסולטאן, שעתה גם אימו וגם אישתו, או השיפחה המועדפת עליו, שלטו על החלטותיו.

הטיעון השני גורס, כי הסולטאן סולימאן היה מבוצר בתוך הארמון, ויצא ממנו רק כשרצה להתחפש ולהסתובב בשוק של עיר הבירה, או כל אימת שיצא למסעות מלחמה בלבד. הוא חיזק מנהג שהיה קיים עוד מימיו של סבא רבא שלו, הסולטאן מהמט הכובש, לפיו מרכז השילטון הוא איפה שהסולטאן נמצא, ורוב הזמן הסולטאן היה בארמונו. עד לכיבוש איסטנבול, הסולטאנים היו לוחמים ונודדים יחד עם כוחותיהם והארמון באדירנה שימש להם בסיס קבוע "על הנייר". כשהסולטאנים היו אנשי שטח, כאמור עד כיבוש איסטנבול, הם היו מודעים יותר לנעשה באימפריה שלהם. למעשה, החל מימיו של מהמט ובייחוד בימי סולימאן, הסולטאן פשוט התביית, הוא עבר תהליך מהיותו מפקד ואיש בשטח לאדם מבוית ומיושב יותר.

הטיעון השלישי גורס, כי הסולטאן סולימאן נתן יתר סמכויות לווזירים הגדולים שלו, בייחוד לחברו הטוב, אבראהים פאשה, אותו מינה לווזיר גדול. העברת הסמכויות מסמלת את העתיד לבוא, עת במקביל ולאחר תקופת "סולטאנות הנשים", היו וזירים גדולים שאף היו יותר חזקים וסמכותיים מהסולטאן עצמו, כשהסולטאן משמש גם כחותמת גומי שלהם. תהליך התחזקות מעמד הווזיר הגדול, וכן נשות הסולטאן, נמשך עד ראשית המאה ה-19, עת מעמד הסולטאנים התחזק שוב. אלמנט נוסף שמציינים ההיסטוריונים, הוא שסולימאן המשיך מינהג נוסף מימיו של מהמט הכובש: הסולטאן עצמו לא השתתף בכל ישיבות הדיוואן, הלא הוא המועצה האימפריאלית, ורק התחבא מאחורי גומחה נסתרת (אותה גומחה שראינו בסדרות על הסולטאן) בחדר ישיבות המועצה האימפריאלית (כלומר: חדר ישיבות הממשלה), והאזין והשקיף בסתר על הדיון, אותו ניהל הווזיר הגדול בעצמו. זה היה אלמנט נוסף שסימל את העברת הסמכויות מהסולטאן לווזיר הגדול. עוד דבר- באותה גומחה גם אשת או אם הסולטאן האזינו בסתר לישיבות הדיוואן, כשהסולטאן לא היה בסביבה.

הטיעון הרביעי, לגבי סולימאן עצמו, הוא מעשיו בנוגע להורשת השילטון. במקרה שלו, התערב סולימאן אישית במינויו של יורשו, כשהורה להוציא להורג את שני בניו והטוענים לכתר, מוסטפא וביאזיד. מהלך זה איפשר לפחות מוכשר מבניו, והגרוע בניהול מביניהם, סלים, להפוך לסולטאן סלים השני ולפתוח שושלת של סולטאנים חלשים יחסית, שלא ניהלו בפועל את האימפריה. הטענה גורסת, כי אילו מוסטפא או ביאזיד היו יורשים את סולימאן, הם היו סולטאנים חזקים ומוצלחים יותר מאחיהם הכושל, סלים השני.

בטיעונים הללו ישנו גרעין של אמת, אך האמת נמצאת, כמו שאומרים, באמצע: סולימאן אכן זרע את זרעי הפורענות למה שיקרה אחריו, אך מצד שני, הוא היה חזק בעצמו. עובדה היא שאת בניו הוציא להורג כי חשש שהם חותרים תחתיו. עוד עובדה היא שהוא לא סבל אנשים שאיימו על סמכותו ועל כוחו, וכשהתחילו להוות איום וירטואלי עליו, אפילו חברו הטוב אבראהים פאשה, הוא הוציא אותם להורג. עובדה נוספת היא שבימיו של סולימאן קצרה האימפריה העות'מאנית ניצחונות צבאיים לא פחות מימיו של אביו, שכבש את איזור המזרח התיכון הערבי ואת ארץ ישראל בשנת 1517. יכול להיות שסולימאן הרגיש חזק דיו כדי לקרב את ההרמון, שהיה כאמור באדירנה, לארמונו שלו באיסטנבול. הוא גם הרגיש חזק דיו להיות מנהל אמיתי ולהאציל סמכויות על הווזיר הגדול, ולפגוע בווזיר הגדול כשזה הרגיש יותר חזק מהסולטאן. העובדה שהוציא להורג את בניו מראה לא על כניעתו להורם במקרה של מוסטפא, אלא להיפך. הוא לא סבל שום איום על מנהיגותו החזקה ושוב עירעור עליה. כשהוא הרגיש תחושת עירעור בסמכותו החזקה, הוא פעל באכזריות. לכן, סולימאן הוא לא זה שהחריב את האימפריה. אך מרוב שהיה חזק, אולי מבלי משים זרע את זרעי חורבנה.

Sokullupasa

הסידרה חוזרת: סוקולו מהמט פאשה האמיתי

צופי, צופות ומתעניינים בסידרה "הסולטאן": היום (שישי) חוזרת הסידרה לשידור,במשך כשעה בערוץ "ויוה" החל מהשעה 20:50 כל ערב.  לכבוד חזרת הסידרה, אני רוצה להרחיב על אחת הדמויות המרכזיות שבעונה האחרונה שלה, דמות שתשפיע לאורך שנים על האימפריה העות'מאנית, ואף תנהל אותה בפועל, דמותו של מהמט סוקולוביץ', הלא הוא סוקולו מהמט פאשה.

המדינאי העות'מאני, שחי במשך 73 שנים משנת 1506 עד 1579, היה דוגמה ומופת לנוצרי ממוצא סרבי שנולד וגדל בשטחי בוסניה של היום, שגויס כילד במסגרת הדוושירמה (גיוס) ליניצ'רים (חיל הרגלים של האימפריה), אוסלם בכוח ולאחר מכן החל לגדול ולצמוח בתוך המערכת המנהלתית העות'מאנית, עד שהגיע לדרגת הווזיר הגדול, כששירת תחת שלושה סולטאנים: סולימאן המפואר, סלים השני ומוראד השלישי. בזמנם של שני האחרונים אף ניהל את האימפריה בפועל כווזיר גדול, לצד נורבאנו סולטאן.

סוקולו מהמט פאשה נולד למשפחה הסרבית סוקולוביץ' ושמו המקורי היה באג'יצ'ה, בסוקולוביצ'ה (כיום רודו) שנמצאת בגבול סרביה-בוסניה של היום, בצד הבוסני של הגבול. משפחתו הייתה משפחת רועים, לאביו קראו דמיטרי, והיו לו שני אחים ואחות. הוא היה מיוחס לפטריארך של הכנסייה הסרבית אורתודוכסית, ובני משפחתו המורחבת, משפחת סוקולוביץ', שירתו את המינהל העות'מאני בפועל, כשאחותו הייתה נשואה גם למדינאי עות'מאני ממוצא סרבי. בשנת 1516, בגיל 10, נלקח במסגרת הדוושירמה, אוסלם וקיבל את השם מהמט.
הוא אומן כיניצ'רי באדירנה, משם הועבר לאיסטנבול, לבית הספר האימפריאלי שליד ארמון הסולטאן, ארמון טופקאפי. בגיל 19 נשלח לבגדד, להיות אחד מעוזריו של שר האוצר, איסכנדר צ'לבי (שכמו שאתם זוכרים או לא, הוצא להורג בגלל הווזיר הגדול הידוע אבראהים פאשה). לאחר ההוצאה להורג של איסכנדר, חזר מהמט לאיסטנבול ולמד שם שפות רבות (תורכית, פרסית, לטינית וונציאנית, בנוסף לסרבו-קרואטית שידע מלידה).
בשנת 1541 מונה לראש נושאי כליו של הסולטאן (או מה שנקרא "שומר החדרים"), מה שהפך אותו למקורב מאוד לסולימאן המפואר. השתתף במצור הראשון על וינה, בקרב מוהאק. בשנת 1546 מונה להחליף את ח'יר אל-דין ברברוסה בתור מפקד הצי. בשנת 1551 הוא מונה למושל הכללי של רומליה, כלומר מחוז-העל שכלל את כל השטח האירופי של האימפריה, כשמטהו היה בסופיה בירת בולגריה. שם הוא פגש מחדש את אימו.

באותה שנה, התחולל מרד בהונגריה ומהמט נשלח לדכא אותו. בדרך הוא כבש את כל איזור טרנסילבניה, הרגיע את הרוחות בהונגריה ומינה שם שליט ואסאל, ששירת את העו'תמאנים, כשהוא הודף מתקפה של פרדיננד הראשון קיסר האימפריה הרומית הקדושה (האימפריה האוסטרית-גרמנית) באותו איזור. בשנת 1554 הוביל עם הגייסות הרומליים שלו מסע מלחמה מוצלח כנגד פרס הספווית במזרח.
בשנת 1555 מונה לווזיר השלישי, כלומר לסגן ממלא מקומו של הווזיר הגדול. בשנת 1561 מונה לממלא מקום הווזיר הגדול, או הווזיר השני, כשהוא מוותר על תפקיד מושל רומליה. בשנת 1562 התחתן עם בתו של הנסיך סלים, לעתיד הסולטאן סלים השני, אסמהאן סולטאן. בעת המאבק בין ביאזיד לסלים על ירושת הסולטאן סולימאן, תמך בבירור בסלים. בכך נכנס מהמט לתוך המשפחה הסולטאנית.

באותם זמנים התחיל מהמט להכניס את אחייניו לתפקידים מנהלתיים בכירים במערכת העות'מאנית של מושלים. אחיינו מוסטפא ביי סוקולוביץ' מונה ב1564 למושל בוסניה. בשנת 1565 מונה הוא עצמו לווזיר הגדול על ידי סולימאן המפואר. בשנת 1566 היה עסוק במלחמות כנגד קיסר האימפריה הרומית הקדושה, מקסימיליאן השני לבית הבסבורג, באיזור קרואטיה של היום. באותה שנה נפטר סולימאן המפואר בעת מסע קרב בהונגריה, ומהמט דאג להסתיר את מותו ואף להוציא להורג את כל הנוכחים בזירת מותו של סולימאן. מכאן פנה הווזיר הגדול למלאכת הסתרת מותו של סולימאן מפני הציבור באיסטנבול, ודאג ליצור קשר עם הסולטאן החדש, סלים, על מנת להכריז עליו רשמית כסולטאן. הם נפגשו בבלגראד, משם המשיכו לאיסטנבול ודיכאו שם מרידות של תומכי הנסיכים מוסטפא וביאזיד המנוחים. מהמט הכריז על סלים כסולטאן באיסטנבול 48 יום לאחר מות סולימאן, ומונה שוב לווזיר הגדול.

סלים היה שליט חלש מאוד, לכן מבחינה צבאית שלט באימפריה סוקולו מהמט פאשה. הוא מינה את מושלי המחוזות, ניהל קרבות ובנה את הצי העות'מאני לאחר שספג מפלות. הוא גם חתם על חוזי שלום עם האימפריה הרומית הקדושה ועם הרפובליקה הוונציאנית. הוא גם סידר לעוד אחיינים שלו תפקידי כמורה בכירים בכנסייה הסרבית האורתודוכסית.
בשנת 1572, אשתו אסמהאן סולטאן הורתה לבנות לכבודו מסגד מפואר באיסטנבול, מסגד סוקולו מהמט פאשה. עם מותו של הסולטאן סלים השני, השאיר מהמט את הידיעה על מות סלים בסוד, עד שבנו מוראד השלישי הגיע ממניסה ומונה על ידי אותו מהמט פאשה לסולטאן. עם זאת, לאחר מות סלים ב1574 הועם זוהרו של מהמט פאשה, שהגיע לשיא עושרו. מי ששלט כעת בפועל באימפריה הן הנשים: נורבאנו סולטאן, אמו של מוראד, וסאפייה סולטאן, אשת הסולטאן.
מוראד החל לצמצם את סמכויותיו של הווזיר הגדול, בהוראת אמו ואשתו, והחל לפטר את מקורביו של מהמט, שמונו לתפקידי מושלים ומפקדי חיל היבשה והצי. ב11 באוקטובר 1578 נרצח סוקולו מהמט פאשה בידי דרוויש מעורער בנפשו, שביקש והתעקש לראותו. בכך הסתיימו 13 שנות שלטונו בפועל על האימפריה העות'מאנית.

יש הטוענים כי אותו דרוויש מעורער בנפשו היה יניצ'ר, שפעל בשליחותה של אשת הסולטאן מוראד, סאפייה סולטאן, כדי להרגו בכוונת מכוון. מהמט נקבר מאחורי מסגד איופ באיסטנבול, כשאת המתחם שלו עיצב מימאר סינאן הארכיטקט הנודע.

סוקולו מהמט פאשה הפך לאגדה, שמוזכרת עד היום באיזורי הבלקן.

1170U-1

איבראהים פאשה האמיתי

שלום שוב,

הפעם אני רוצה לכתוב על הכוכב האמיתי, לדעתי, של הסידרה "הסולטאן" (משודרת בערוץ "ויוה" כל ערב בשנת 2020),  שצילו ירחף מעליה עד הפרק האחרון שלה, שהוא הכוכב האמיתי של הבלוג הזה, כי כל פוסט שכתבתי עליו יצר צפיית שיא של למעלה מ-300 איש- אבראהים פאשה מפארגה, הווזיר הגדול לשעבר של האימפריה העותמאנית, שהיה גם גיסו של הסולטאן, חברו הטוב ביותר, שומר חדריו, מפקד הצבא וקיבל כמעט את חצי המלכות ואף במסתרים רצה יותר מזה.
אבל מעל הכל, אבראהים היה אויבה של הורם. כך יצא שעבד ושפחה התקוטטו ביניהם על ליבו של הסולטאן, וכמו בכל בית של בני זוג, האישה (במקרה זה: האישה המועדפת) אומרת תמיד את המילה האחרונה.

אבראהים פארגלי נולד תחת השם היווני תיאודורו (או בקיצור: תיאו) למשפחה יוונית בעיר פארגה, כיום בצפון מערב יוון ואז ברפובליקה של ונציה. אביו היה דייג ומלח יווני, ואימו הייתה ונציאנית. בגיל ילדות הוא יצא למסע עם אביו בים, נחטף והובא לארמון הנסיך הסולטאני (שאהזאדה) במניסה. שם פגש את הנסיך סולימאן בן הסולטאן סלים, שהיה בן גילו. השניים הפכו לחברים טובים ויש שאומרים אף יותר מכך, אך אני מרשה לעצמי להיות נאיבי ולהניח שהם היו חברים טובים בלבד. אבראהים למד במערכת החינוך האימפריאלית העותמאנית לילדים נוצריים שנחטפו ל"דוושירמה", הגיוס, שנקראה אנדרון (Enderun). שם הוא הפך לאיש אשכולות: למד שפות רבות ולמד מקצועות רבים, בין בתחום ההומני או בתחום הריאלי.

בשנת 1520, עת מונה סולימאן לסולטאן, אבראהים קיבל את תפקיד שומר חדרי הסולטאן ויועצו הקרוב ביותר. בשנת 1525, עת הכריז אהמט פאשה מושל מצרים על התנתקותו מהאימפריה והפיכתו לסולטאן (מעשה שיחזור עליו כעבור כ-310 שנים מהמט עלי פאשה מושל מצרים, והפעם יצליח) של מצרים, נשלח אבראהים בראש כוח צבאי עותמאני למצרים, שם תפס את השילטון, הוציא להורג את אהמט ואירגן רפורמה במושלות מצרים, שבמסגרתה איגד את החוקים המקומיים, האימפריאליים והדתיים שחלו על המקום לקובץ אחד (סולימאן יחזור על אותו מעשה באימפריה כולה לאחר מכן).

אבראהים הפך למצביא ולדיפלומט מהמעלה הראשונה. המגעים הדיפלומטיים שקיים היו בעיקר עם העולם המערבי הנוצרי, העולם שאליו היה שייך במקור. הוא זכה להערצה אפילו מצד אויבי האימפריה שניהלו איתו מגעים דיפלומטיים, ועשה מניפולציות דיפלומטיות רבות. כמעט כל מהלכיו הצבאיים והדיפלומטיים הוכתרו בהצלחה רבה. עם הזמן הוא קיבל עוד ועוד תארים: מונה לווזיר הגדול, המינוי הראשון של סולימאן לתפקיד זה, מונה למפקד הצבא העותמאני, הסרעסכר, ושידר כל הזמן ליריביו בתוך האימפריה ומחוצה לה שהוא הכוח האמיתי מאחורי האימפריה העותמאנית ומאחורי סולימאן. השיא היה שהצטרף למשפחה העותמאנית כדאמאט (גיס), בעת נישואיו לחדיג'ה אחות הסולטאן. הוא נקרא "דאמאט אבראהים פאשה", כלומר אבראהים פאשה שהוא חלק לא ביולוגי מהמשפחה העותמאנית, אלא חלק ממנה מתוך נישואים. התואר דאמאט ניתן לכל מי שהתחתן עם המשפחה העותמאנית.

אבראהים צבר לעצמו שונאים רבים בתוך האימפריה, בין היתר בשל הפיקפוק באמונתו באסלאם. נכון שהומר לדת האסלאם בקטנותו לאחר שנחטף, אך הוא שמר עדיין על קשרים עם הנצרות ועם הנוצרים, ועובדה שהביא את אביו ואחיו לגור איתו באיסטנבול.

בגלל ניהול כושל של קמפיין כנגד הספווים, וגם בשל יריבותו עם הורם, הסולטאן נאלץ למצוא סיבה הלכתית להוציאו להורג ולהתיר את נדרו שנדר להגן על אבראהים בכל דרך. הסולטאן ראה שהוא נתן יותר מדי כוח לאבראהים, ולכן פחד ממנו שמא הוא יחתור תחתיו עם אחד מבניו, במקרה זה מוסטפא, כדי להפוך לשליט בפועל של האימפריה העותמאנית כשהסולטאן החדש יהווה חותמת גומי שלו בלבד. מתוך כך, ומתוך המסע הצבאי הכושל כנגד הספווים, הוצא אבראהים להורג. בכך כינויו הפך מ"מקבול אברהים פאשה"- אבראהים פאשה המקובל, ל"מקטול אבראהים פאשה"- אבראהים פאשה ההרוג. בגיל 43 שנים הוצא להורג, וכך הפך לאגדה.

לדעתי, אבראהים פאשה היה קורבן של קינאה יותר משהיה קורבן של הורם, או אפילו קורבן של גאוותנותו המפורסמת. למרות שהשתן באמת עלה לו לראש, קינאת ההמון, קינאת עמיתיו הווזירים ולבסוף קינאת הורם שהפכה לקינאת סולימאן הם שהרגו את איש האשכולות המוכשר הזה. בכך גם אבראהים וגם מוסטפא הנסיך הפכו לדמויות הטראגיות של המאה המפוארת.

ארמונו של אבראהים פאשה קיים עד היום, וכיום משמש מוזיאון לאומנות תורכיה והאסלאם באיסטנבול.

מיוחד לצופי "הסולטאן"

שלום שוב,

אני מוצא את עצמי חייב להגיב לאור הפרקים האחרונים.
הפרקים הנ"ל הם מבוא לדרמה הגדולה, שנקראת העונה הרביעית של הסידרה שמתרגשת עלינו.
רוסטם פאשה השועל נישא בנישואים פוליטיים לגמרי למיהרימה, שמצידה עדיין אוהבת את באלי ביי, שמבין בעצמו כי עשה טעות שלא נישא לה- מבחינה רגשית יש לו מה שנקרא "הצתה מאוחרת", הוא נזכר להתאהב באישה שאוהבת או אהבה אותו, כשכבר מאוחר מדי. האיחור מצית קינאה בין השניים.
אגב, אל תהיו מופתעים. נישואים פוליטיים היו נהוגים אז בכל בתי המלוכה של אירופה, ומנהג זה נמשך עד המאה העשרים. אגב, גם הנישואים האומללים בין יורש העצר האנגלי צ'ארלס לדיאנה היו מתוזמנים, כי דיאנה הייתה בת אצולה בעצמה.
החבל מתחיל להתהדק סביב מוסטפא מהצד האחד, אך מהצד השני הוא מתחיל להתהדק סביב ביתה של הורם- קטסטרופה בפתח, כשהורם היא קורבן המשנה, אם בכלל. המלחמה מתלהטת והיא תיהפך לעקובה מדם בעונה הרביעית.
הגיבור הטראגי הוא כמובן מוסטפא, יורש העצר המוכשר, האמיץ והטוב, שהופך אט אט לקורבן של קנאתו של אביו, זעמה של הורם וקינאת הנגד המטורפת ויצר הנקם של אימו מאהידווראן ודודתו חדיג'ה. הוא מרגיש תקוע בין הפטיש לסדן.
אגב, מאהידווראן תשרוד בחיים אחרי כל הנשים שבסידרה, חוץ ממיהרימה כמובן שצוברת עוד ועוד כוח בזכות נישואיה. היא, מצידה, יודעת שרק רוסטם השועל יוכל להגן עליה מפני הזאבים והשועלים שמסביבה, לכן היא נענית לו בחוסר ברירה. באלי ביי הוא גם חזק, וכן, חבל כי הוא ומיהרימה ממש מתאימים, אך אין לו השפעה וערמומיות כמו רוסטם.
סלים לא שרק לא חולה- הוא ישרוד יותר מכולם ויהיה הסולטאן הבא. דווקא הכרזתו כחולה מדומה, שהייתה הטעייה, תספק לו סגולה להישרדות.

לראשונה מקבלים רמז לבאות- הסולטאן מוכן להקריב אפילו את בנו שלו למען מציאתה ורווחתה של הורם….
וכמו שאומרים: עוד חזון למועד.

שחקנים תורכיים- משפחת קורל והסולטאן

שלום,

אחרי הצום, אני רוצה לחלוק מידע מעניין לגבי "המשפחה המלכותית" של הטלנובלות התורכיות ותעשיית הקולנוע התורכית- משפחת קורל, אליה משתייכים ברגוזאר קוראל, כוכבת "קאראדאיי", ובחיר ליבה האליט ארגנץ', הלא הוא הסולטאן סולימאן המפואר בסידרה "המאה המפוארת", שנודעת בישראל בשם "הסולטאן".

אביה של ברגוזאר קורל היה השחקן והבמאי טאנז'ו קורל, שהלך לעולמו מסרטן בשנת 2005 והוא כמעט בן 61. הוא למד בתיכון בגאלאטאסראי, ולאחר מכן הלך ללמוד במה שהייתה אוניברסיטת גרנובל בצרפת. הוא החל לשחק בגיל 22, בסרט התורכי "אשקייה" (בנדיט), ומאז לא חדל לשחק בסרטים תורכיים בשנות השישים והשבעים בעיקר. בשנות התשעים החל לביים סרטים. הוא היה נשוי לשחקנית-דוגמנית חולייה דארג'אן ולהם היו שתי בנות: ברגוזאר וזיינפ.
חולייה דרג'אן, אישתו, נולדה בשנת 1951 והיא עודנה שחקנית תורכייה. היא הייתה במקור דוגמנית, שבגיל 16 התחרתה על הופעה בשער המגזין התורכי "סס". היא הפכה גם לשחקנית, ושיחקה בסרטים בעיקר בשנות השישים והשבעים, ביניהם סרטים שהופיע בהם גם בעלה (היא הכירה אותו על הסט של אחד הסרטים). בשנות האלפיים שיחקה ועודנה משחקת בטלנובלות תורכיות. היא צעירה מבעלה בשבע שנים, ויש להם שתי בנות: זיינפ, ילידת 1977, וברגוזאר, ילידת 1982.

ברגוזאר קורל, ילידת 27 באוגוסט 1982, גדלה בעיירה אולוס באיזור בשיקטאש שבאיסטנבול. היא למדה בקונסרבטוריון ובמחלקה לתיאטרון באוניברסיטת מימאר סינאן (מוסד ידוע לאומנויות בתורכיה, שקרוי על של הארכיטקט של הסולטאן סולימאן המפואר). את הופעת הבכורה שלה כשחקנית עשתה בסידרה "עמק הזאבים: עיראק", ולאחר מכן שיחקה בסידרה "אלף לילה ולילה" את שהרזאד, גיבורת הסיפור. על הסט היא פגשה את בעלה ששיחק איתה, השחקן האליט ארגנץ', והם התחתנו בשנת 2009.
לאחר שנה, בפברואר 2010, נולד בנם המשותף, עלי. היא שיחקה גם בהופעה חד פעמית בסידרה "הסולטאן" לצד בעלה. הסידרה שפירסמה ושידכה בין שניהם, "אלף לילה ולילה", פופולרית בייחוד בעולם הערבי.

ברגוזאר כיכבה גם כדוגמנית בפרסומות שונות בתורכיה, כמו פרסומת לחברת "פאנטן" בשנה שעברה.

האליט ארגנץ', בעלה, הוא יליד 1970, בן 44. היא צעירה ממנו ב-12 שנים.
גם האליט, שהוריו ממוצא אלבני, הוא בן של שחקן: אביו הוא השחקן סאיט ארגנץ'. הוא למד בבית ספר תיכון בבשיקטאש באיסטנבול, ומשם המשיך לאוניברסיטה הטכנית של איסטנבול על מנת ללמוד הנדסה ימית, אך עזב לאחר שנה. הוא נרשם במקום זה לאוניברסיטת מימאר סינאן ללמוד אופרה. שימש כזמר רקע וכרקדן עבור הזמרת המפורסמת אג'דה פקאן בזמן לימודיו.
החל משנת 1996 הוא שיחק במחזות זמר שונים בתורכיה והחל להופיע בסדרות טלוויזיה. משם המשיך לניו יורק לשחק במחזות זמר, ומכאן האנגלית המצויינת שלו.

הוא המשיך לשחק בסרטים ובסדרות תורכיות, ותופתעו או לא, הוא שיחק שליטים: את הבוס בסידרה "אלף לילה ולילה", ששודרה בין 2006 ל-2007, את מוסטפא כמאל אתאתורכ בסרט שנעשה אודותיו, וכמובן את הסולטאן סולימאן המפואר בסידרה "המאה המפוארת", התפקיד שהפך אותו למפורסם ביותר בכל העולם.

לפני שנישא לברגוזאר בשנת 2009, היה האליט נשוי בנישואים כושלים שנמשכו שנה לשחקנית התורכייה גיזם סויסאלדי.

המאוכזבים- הנסיכים שלא הגיעו לשילטון באימפריה העות'מאנית

מלכת בריטניה, אליזבת השנייה, היא כיום בת 94. לאחרונה, נפוצו ידיעות על כך שהיא אמרה, שאם היא תגיע לגיל 95 היא תעביר את סמכויות המלוכה לבנה, יורש העצר הנסיך צ'ארלס, ובכך הוא יהפוך לנסיך-העוצר (באנגלית: ריג'נט), שמשמעות תפקידו היא הנסיך שנושא את כל סמכויותיו של המלך, מבלי להיות מלך. כלומר, המלכה אליזבת מוכנה לתת לבנה כל דבר מלבד המלכות עצמה כל עוד היא בחיים. לגבי צ'ארלס עצמו, ישנן ספקולציות כי לאחר מות המלכה לא הוא יהיה זה שיירש לבסוף את כס המלוכה בתור מלך, ליתר דיוק המלך צ'ארלס השלישי, בין היתר בגלל שהוא סובל מפופולריות נמוכה בקרב העם, ועוד יותר אישתו, קמילה, כיום הדוכסית מקורנוול, שצפויה להפוך למלכה לצידו, וכן בשל היותו נשוי בפעם השנייה וכן בשל שאלת המוכנות והכשירות של צ'ארלס עצמו להיות מלך חזק ומשפיע-למרות שהוא כבר עשרות שנים מתכונן להיות מלך. אם צ'ארלס יוותר או ישוכנע לוותר על המלוכה (למגינת-לבה הגדולה של קמילה), יתמנה בנם של הנסיכים צ'ארלס ודיאנה המנוחה, הנסיך ויליאם, למלך ויליאם החמישי ואישתו קייט למלכה לצידו. היות ובבריטניה המסורת היא חזקה מכל, ולפי המסורת והחוק המלוכה עוברת מהמלך או המלכה עם מותם או התפטרותם אל הבן או הבת יורשי העצר, הסיכוי לתרחיש כזה הוא נמוך מאוד, מה גם שצ'ארלס חיכה עשרות שנים בתור יורש עצר כדי להיות מלך. בשנה הבאה, 2018, צ'ארלס יהיה בן 70, וסבא לשלושה נכדים. המקרה הקודם שבו חיכה נסיך יורש עצר כל כך הרבה שנים להחליף את המלכה (או המלך) הוא של המלך אדוארד השביעי, שהיה יורש העצר הנסיך אדוארד עד למות אימו, המלכה ויקטוריה בשנת 1901 בגיל 101. המלך אדוארד, שהוכתר בגיל 73 למלך, מלך במשך 9 שנים על בריטניה.
בריטניה עד היום מתחבטת בספקולציות לגבי מי עדיף, מי נכון להיות, ומי יהיה המלך הבא: צ'ארלס השלישי או ויליאם החמישי? כמובן, לאפשרות הראשונה, הטבעית והחוקית, יש הסיכוי הרב ביותר.
אם התסריט הקשה לחיזוי והקלוש מאוד בסיכוייו של ויתור הנסיך צ'ארלס על הכתר יתגשם, הוא ייכנס להיסטוריה בתור נסיך מאוכזב, שהיה פוטנציאל ממשי ויורש העצר החוקי למלוכה, וחיכה עשרות שנים למלוך, אך לא הגיע לכס המלכות.

ועכשיו, ננוע אחורה בזמן, אל זמנים אחרים ואל איזור אחר….

בתולדות האימפריה העות'מאנית, היו נסיכים שהיוו פוטנציאל לסולטאנות, אך לא זכו לשבת על כס הסולטאן. ידוע המקרה של הנסיך מוסטפא, בנו בכורו של הסולטאן סולימאן המפואר, שהיווה פוטנציאל גדול מאוד להיות סולטאן מצוין, אך הוצא להורג בשנת 1553 בגיל 38 בהוראת אביו, שחשש כי הנסיך מתכנן נגדו מרד. פשעו הגדול של מוסטפא היה שהוא היה בנו של סולימאן ואישתו הראשונה (ליתר דיוק: השפחה המועדפת עליו) מאהידווראן, ולא בנה של אישתו השנייה (למעשה: אישתו החוקית הראשונה) והעוד יותר מועדפת והמשפיעה של סולימאן, הורם סולטאן, הלא היא רוקסלאנה. רוקסלאנה הסיתה, למעשה, את הסולטאן סולימאן כנגד בנו הבכור. קורבן שני של סולימאן היה הנסיך ביאזיד, נסיך מצוין ובנם של סולימאן והורם, (1525-1561), שהוצא להורג על ידי אביו בהשפעתו של אחיו הנסיך סלים, שהפך לאחר מות סולימאן לסולטאן סלים השני.

הנסיך השלישי, והאלמוני ביותר, הוא עובייס פאשה. מדובר באחיו למחצה הלא לגיטימי של סולימאן המפואר. עובייס היה בנו של סלים הקשוח, אביו של סולימאן, ואימו הייתה נערה בהרמון שנודעה בהתנהגותה הלא מוסרית. היא הורחקה מההרמון בעודה בהריון, ולפי המסורת שידכו אותה לביי מכובד. לכן עובייס נולד לאב חורג, מה שפסל אותו מלהתמודד על הכתר מול אחיו. סולימאן דאג להרחיקו מענייני האימפריה, אך כפי שראינו בפרקים ספורים נתקל בו או פגש אותו לשם ייעוץ מדי פעם. בשנת 1535, לאחר נפילת בגדאד, מונה לביילרביי, מושל המרחב, של בגדאד. לאחר עשר שנים יצר במסע צבאי לכיבוש העיר תעיז, כיום בתימן. הוא נהרג לאחר שנתיים, ב-1547, בעת מרד שהתחולל בתעיז.

הנסיך הרביעי והמפורסם ביותר, הוא ג'ם סולטאן, בנו של מהמט השני, שנודע בתואר "מהמט הכובש". הוא התחרה עם אחיו הצעיר ממנו, ביאזיד השני, על הסולטאנות לאחר מותו של מהמט בשלישי במאי 1481. ביאזיד היה מושל אמסיה, ונהנה מתמיכתם של היניצ'רים (מזכיר מישהו?). ג'ם היה מושל קוניה וקאראמאן, ונהנה מתמיכת הווזיר הגדול, מהמט פאשה, שמוצאו היה גם מקאראמאן. מהמט פאשה עשה מעשה, ניצל את היות הפרובינציות שמשל בהן ג'ם קרובות לבירה יותר מאמסיה, והכריז עליו כעל הסולטאן, בטענה כי כך רצה הסולטאן מהמט המנוח. בתגובה, היניצ'רים החלו להתפרע, פלשו לתוך איסטנבול והרגו בלינץ' את הווזיר הגדול. הווזיר הגדול הקודם, אסחאק פשאה, ניצל את הוואקום, לקח יוזמה והכריז על בנו של ביאזיד, קורקוט בן ה-11 ששהה בבירה, כעוצר, כלומר הסולטאן בפועל. לאחר מכן הגיע ביאזיד לאיסטנבול והוכתר לסולטאן ביאזיד השני ב21 במאי 1481. ג'ם סירב לקבל זאת, והכריז על מלחמת אחים. כוחותיו כבשו את העיר אינגול, והוא הכריז על עצמו כסולטאן אנטוליה, בעוד שלאחיו הציע להישאר סולטאן רומליה, כלומר סולטאן של שטחיה האירופיים של האימפריה. את בירתו קבע בבורסה, בירת האמירות העותמאנית לשעבר. ביאזיד דחה את הצעתו, ויחד עם היניצ'רים צעד לעבר בורסה. היא נפלה בידיו, וג'ם הובס סופית בקרב ליד העיר ינישהיר. הוא ומשפחתו נמלטו לקהיר, שהייתה תחת שליטת הממלוכים. בשנת 1482 פתח בקמפיין חדש, ניסה לכבוש את קוניה אך כוחותיו הובסו והוא נסוג לאנקרה. אז הציע לו אחיו מיליון אקצ'ה כדי שיוותר על הכתר, אך ג'ם דחה את הצעתו.
ג'ם נמלט לאיזור טירת בודרום, שלא הייתה תחת שליטת העותמאנים בזמנו. מפקד הטירה הספרדי העניק לו מקלט, והוא עבר לרודוס. כל זאת בתנאי שימשיך לפעול למען הדחת אחיו. ביאזיד, כמו כן חתם ג'ם על הסכם אחווה בין האימפריה העותמאנית לנצרות. בתגובה, שיחד את "מסדר אבירי ג'ון הקדוש", שג'ם היה באחריותם, לאסור את ג'ם. הוא נאסר, והועבר לטירה בצרפת. בשנת 1489 עבר ג'ם להשגחתו של האפיפיור, אינוקנטיוס השמיני. גם את האפיפיור שיחד ביאזיד, על מנת שלא ישתמש בג'ם למסע צבאי נגד האימפריה העותמאנית. אינוקנטיוס ניסה להמיר את דתו של ג'ם לנצרות, ללא הצלחה. בסופו של דבר מת ג'ם בשנת 1495, בעת שנלחם יחד עם כוחות האפיפיור בנאפולי, שהייתה תחת שליטת המלך שארל השמיני הצרפתי. בן 35 היה במותו. בכך בא לקיצו ה"סדין האדום" שבו השתמשו הנוצרים כנגד האימפריה המוסלמית. ביאזיד הכריז על 3 ימי אבל באימפריה העותמאנית לזכרו של אחיו.
רק לאחר 4 שנים הועברה גופתו של ג'ם לשטחי האימפריה, שם נקבר בבורסה בטקס מוסלמי, היות והאפיפיור סירב לקבור אותו בטקס מוסלמי. גם לשם כך שילם ביאזיד שוחד.

הנסיך יחיא הנוצרי (1585-1649) היה בנו השלישי של הסולטאן מהמט השלישי מהמט היה נינו של סולימאן המפואר ובנו של הסולטאן מוראד השלישי. אימו הייתה נסיכה משושלת ביזנטית ששלטה בעבר הרחוק בטרבזונד, כיום בתורכיה. היא פחדה שאחיו הצעיר שעלה לשילטון, הסולטאן אהמט הראשון, ינהג לפי מסורת אביו מהמט השלישי, שהרג יותר משלושים מאחיו, ולכן הכניסה אותו למנזר נוצרי, שם הוטבל לנצרות האורתודוכסית, דתה המקורית של אימו.

יחיא הרגיש מקופח היות והוא היה אחיו הגדול של מי שהתמנה לבסוף לסולטאנות-הסולטאן אהמט הראשון, וטען כי לפי חוקים של הורשת שילטון בממלכה נורמלית, הוא היה צריך להיות הסולטאן, היות ושני אחיו הבוגרים מתו. אך כידוע, המנהג העותמאני היה לפי "המנצח לוקח הכל"- הסולטאן יהיה זה שניצח את כל אחיו בקרבות על הירושה, ואף הרג אותם, בלי קשר לגילו ולמי שנולד לפניו או אחריו. לכן, יחיא הסתובב באירופה הנוצרית במטרה להציע לממלכות היבשת הנוצריות לשתף עימו פעולה כדי להדיח את אחיו, והבטיח כי אם ינצח הוא יהיה עושה דברן. הוא גם הסתובב בין מנהיגי דת נוצרים ברחבי האימפריה העותמאנית והציע להם למרוד, ובתמורה דת האימפריה העותמאנית תיהפך לנצרות במקום אסלאם. בשנות העשרים של המאה ה-17 הוביל התקפה ימית כושלת של 130 ספינות רוסיות ואוקראיניות על איסטנבול.
בשנת 1649 נהרג במונטנגרו העותמאנית בעת שניסה ליזום מרד נוסף נגד אחיו.

עקב מעשיו של יחיא ועקב הטבח שחולל אביו של יחיא, מהמט השלישי, ביותר משלושים אחיו, הוחלט באימפריה העותמאנית, כתחליף למסורת "המנצח לוקח הכל", לכונן את מוסד ה"קאפס", ה"כלוב", האגף הידוע בהרמון של ארמון טופקאפי, שם הושמו בהסגר האחים הטוענים לכתר הסולטאן, במקום שיהרגו אותם.