Tag Archives: האסלאם הקיצוני

מבשרי האסלאם הקיצוני: עבד אל-רחמן אל-כוואכיבי, שהתנגד לעות'מאנים

מבשרי האסלאם הקיצוני: עבד אל-רחמן אל כוואכיבי, 1902-1854.
 
ממדבריות הנג'ד שבחצי האי ערב אנו מגיעים אל המאה ה-19, הזמן של האינטלקטואלים הערבים בעידן הליברלי. מדובר על אינטלקטואל, סופר ועיתונאי סוני שהיה אף יותר מאיש דת. יליד העיר חלב שבצפון סוריה, ממשפחת צאצאי הנביא מוחמד. עבד אל רחמן אל כוואכיבי (כווכב- כוכב בערבית, כוואכב- כוכבים) היה לא רק ממבשרי האסלאם הקיצוני אלא ממבשרי הלאומיות הערבית ורעיון איחוד העמים הערביים, הפאן-ערביות.
האינטלקטואלים הערביים בעידן הליבראלי עסקו בעיקר בשאלות הבאות: 1. מדוע האסלאם בירידה אל מול המערב העולה? 2. למי יש לגיטימציה להיות מנהיג האומה המוסלמית.
 
אל-כוואכיבי למד גם מדעי האסלאם וגם שפות. בגיל 22 כבן למשפחת נכבדים הוא הפך לעורך העיתון הרשמי של מחוז חלב באימפריה העות'מאנית, אל-פוראת (נהר הפרת). לאחר מכן עבר לערוך את העיתון האסלאמיסטי הרפורמיסטי, אל-מנאר (אין שום קשר לתחנת הטלוויזיה של חזבאללה השיעית כיום, שנקראת באותו שם), שעורכו המפורסם לפניו היה מוחמד רשיד רידא, אחד מגדולי האינטלקטואלים האסלאמיסטיים במצרים. אל כוואכיבי נע על הקו בין חלב הסורית לקאהיר, בירת מצרים לעתיד. מה שתיסכל אותו יותר מכל הוא הדרתם של בני משפחתו ממשרת "נקיב אל אשראף"- ראש השריפים (בני משפחתו של מוחמד) באיזור חלב, על ידי העות'מאנים.
 
אל-כוואכיבי הירבה לכתוב נגד דיקטטורה ונגד דיקטטורים, וכיוון את כתיבתו כנגד המושל העות'מאנית של חלב דאז, ג'מיל פאשא, וכנגד האימפריה העות'מאנית בכלל. הוא טען שמהרגע שנכנסו יסודות תורכיים וזרים לתוך האסלאם שהיא דת ערבית במקור, החלה ירידת האסלאם וירידת הדורות. הוא טען כי על הערבים להוביל את האסלאם כמו בימי האסלאם הראשונים במאה השביעית לספירה הנוצרית, ולא זרים. הוא גם עסק בפירוש הקוראן, כלומר נתן פירוש יותר ערבי לקוראן שכתוב בערבית. הוא טען שיש לפתוח מחדש את שערי האיג'תיהאד- החשיבה והחידושים העצמאיים באסלאם, שהיו נעולים מאז המאה העשירית לספירת הנוצרים.
 
שני ספריו הידועים הם "טבבאיע ומאסארי אל-אסתיבדאד" (הטבע של העריצות) ו"אום אל-קוראא" (אם היישובים- הכינוי הערבי לעיר מכה)- ספר שיש לו מימד יותר דתי. הוא טען שלסולטאן העות'מאני התורכי אין שום לגיטימציה לשלוט על הערבים, וכי ח'ליף האסלאם, אחד התארים שנשא הסולטאן כמנהיג האומה המוסלמית הסונית, צריך להיות אך ורק אדם משיבטו של מוחמד, שבט קורייש, ולא סולטאן שהוא ממוצא אחר לגמרי. הוא טען שגם התיישנות פירושי האסלאם מהמאה העשירית וגם הישענות המוסלמים על אמונות טפלות- בייחוד על המיסטיות הצופית, וידוע שהצופיות הייתה נהוגה בתורכיה בדרך כלל- גרם להידרדרות האסלאם אל מול עליית המערב. זניחת ערכי הערביות והאסלאם גרמה לאסלאם להיחלש ולרדת. את האסלאם, לטענת כוואכיבי, יש לחזק בעזרת עמידה על יסודותיו הערביים, ואיחוד כלל הערבים לשם שליטה באסלאם-ובכך הניח את היסודות ללאומיות הערבית, וחזרה לערכים האסלאמיים של מוחמד הערבי מהמאה השביעית לספירה. המימד האסלאמי של טענותיו הניח את היסודות לאסלאם הקיצוני בגירסתו הערבית. עובדה היא שאירגוני "האחים המוסלמים", "אל קאעידה" ודאע"ש יוסדו ונוהלו בעיקרון על ידי ערבים.
 
בסיפרו "אום אל-קוראא" הוא טען כי העיר מכה, ממנה בא האסלאם, צריכה להיות בירת העולם המוסלמי ולא איסטנבול ולא קאהיר ראויות להיות הבירה המוסלמית המרכזית. הוא טען שעל המוסלמים ללמוד את המדע המודרני ולפרש את הקוראן ואת החדית', המסורת האסלאמית, פירוש מודרני. חיקוי עיוור-תקליד- של פירושים אסלאמיים מהעבר גורמים לקיפאון של האסלאם אל מול המודרנה.
 
עקב הביקורת שמתח על האימפריה העות'מאנית וההאשמות שהטיח בה לפיה היא האשמה בקיפאונו ובהשחתתו של האסלאם, אל-כוואכיבי כנראה הורעל בידי סוכנים עות'מאנים ומת בשנת 1902.

שורשי צמיחתו של האסלאם הקיצוני-חלק 1

בשנים האחרונות נשמעים דברי בלע מסולפים על ידי בכירים בממשלות אירופה וארצות הברית אודות הקשר בין הסכסוך הישראלי-פלסטיני להקמת אירגון המדינה האסלאמית, מה שאנו מכירים בשם דאעש.

הבעייה היא, שרבים מקובעי המדיניות, הפוליטיקאים והפעילים הפוליטיים בארצות הברית ובאירופה לא קראו מספיק היסטוריה. לו היו קוראים היסטוריה, היו מבינים שהתייצבות ישראל לשולחן המשא ומתן עם הפלסטינים לא תפתור את הבעייה שקוראים לה המערב מול האסלאם. בדיוק כמו שוויתורים והגעה להסכם עם הפלסטינים לא יפתרו את בעיית האבולה. הסכסוך של המערב מול האסלאם בעידן המודרני לא החל עם הקמתה של מדינת ישראל או עם ראשית הציונות. ראשית הסכסוך הנוכחי הייתה עוד בימי האימפריה העותמאנית, האימפריה המוסלמית האחרונה בהיסטוריה.

כשמתארים את ההיסטוריה של המזרח התיכון, ואומרים "העידן המודרני", מתכוונים להחל משנת 1799, עת פלש נפוליאון קיסר צרפת למצרים, מה שהיווה את נקודת המגע הראשונה בין המערב ככובש לאסלאם כנכבש. הפער בין האסלאם למערב בא לידי ביטוי עת נפוליאון כתב את האיגרת שלו שתורגמה לערבית, ובה הופיעו מונחים אירופים שהערבים לא הבינו אותם כלל ועיקר: כשדיבר נפוליאון על חירות שהצרפתים הביאו לערביי מצרים, הוא השתמש במונח "חורייה". הכוונה במונח זה בערבית של אז, ולא של ימינו, הייתה לשחרור עבדים מבעליהם. הוא השתמש גם במילה "וטן" כשרצה להגיד "מולדת", אך בערבית משמעות המילה אז, לא כמו היום, הייתה כפר הולדתו של אדם מסוים.

באותם ימים, ראשית המאה ה-19, האימפריה העותמאנית הייתה בשקיעתה: הסולטאנים לא היו חזקים דיים, ומי ששלט באימפריה היו מושלים מקומיים. האימפריה פיגרה אחרי המערב בפערים הולכים וגדלים לטובת המערב, מבחינה מדעית, טכנולוגית, תרבותית ומבחינת סניטציה ותשתיות. ברחבי האימפריה העותמאנית עלתה השאלה: מה עושים עם הפער מול המערב? איך מצמצמים אותו? גם מבחינה כלכלית וביטחונית המצב היה בכי רע: העותמאנים שקעו בחובות ענק, עקב הפסדיהם במלחמות השונות, למעצמות המערב שהילוו לאימפריה כסף. מבחינה ביטחונית, כאמור, האימפריה נחלה תבוסות אחרי תבוסות בייחוד מול רוסיה וכן מול האימפריה האוסטרית ומול אנגליה. באירופה החלו לאחר המהפיכה הצרפתית לקום תנועות לאומיות-חילוניות, שאיימו על הסדר הדתי הישן, גם זה הנוצרי באירופה, וגם זה המוסלמי באימפריה העותמאנית.

הוגי דיעות ואנשי מעשה באימפריה העותמאנית מצאו, לשיטתם, שני פתרונות מנוגדים כדי לפתור את שאלת ההתמודדות עם המערב.
הדרך הראשונה: אימוץ שיטות מערביות בתחומי הצבא, החינוך, המשפט והכלכלה וחשיפה של נתיני האימפריה העותמאנית למערב. כלומר, אם אנחנו לא יכולים להילחם בהם, נצטרף אליהם. הדרך הראשונה קראה, פשוטו כמשמעו, להתאים את האימפריה למערב. כך, לשיטתם, היא תשרוד.
הדרך השנייה הופיעה, באורח אבסורדי, כתוצאה ממימוש הדרך הראשונה. היו שני סולטאנים שהכריזו על רפורמות, ועוררו מאבק באימפריה בין שמרנים (ריאקציונרים) לרפורמיסטים: סלים השלישי, ששלט משנת 1789 עד שנת 1807, הכריז על "משטר חדש" בתחומי החינוך, המינהל והצבא ועורר את זעם תומכי הסדר הישן בראשות חיל הרגלים העותמאני-היניצ'רים ואז הודח ונרצח על ידם ועל ידי הסולטאן הריאקציונר שהחליף אותו, בן דודו מוסטפא הרביעי, והסולטאן שהחליף את מוסטפא לאחר מרד של רפורמיסטים, מחמוד השני. דרכם החדשה גרמה להבאת השכלה בנוסח מערבי לאימפריה העותמאנית, ולמתן אישור לסטודנטים עותמאנים את האימפריה לצאת ולהשכיל במוסדות ההשכלה הגבוהה של המערב. ההשכלה הביאה לעלייתם של הוגי דיעות שדווקא תמכו בשמרנות יתר, וממנה נולד האסלאם הקיצוני. הוגי הדיעות הללו טענו כי הסיבה לחולשה העותמאנית והמוסלמית היא דווקא ההתנערות מהאסלאם והניסיון לחקות את המערב. הם טענו שמאז מות הנביא מוחמד וסיום תקופת ארבעת הח'ליפים ששלטו לאחריו באומה המוסלמית, שקראו להם ה"ישרים" או בערבית "ראשידון", חלה ירידה הדרגתית באסלאם הטהור של מוחמד והראשידון, כשאינטלקטואלים ערבים אף הגדילו וטענו כי כניסה של יסודות לא ערביים, כמו הפרסים והתורכים, לאסלאם, זיהמה אותו והפכה אותו למגונה וחילוני יותר. הפיתרון שהציעו כלל הוגי הדיעות, שזוהי הדרך השנייה, הוא חזרה לאסלאם, חזרה בתשובה, מלחמה בכל דבר מערבי והתנערות מכל דבר וחידוש בלתי רצוי שאינו מוסלמי. כך, באמצע המאה ה-19, נולד האסלאם הקיצוני, בעייה שממשיכה ומחמירה עד לימינו.
לכן: המאבק בין האסלאם למערב, בין ריאקציה לבין קידמה, בין הישן לבין המודרני, בין דת לבין לאומיות, הוא שהוליד ומחייה עד לימינו את האסלאם הקיצוני. לא הציונות, לא הסכסוך עם הפלסטינים ולא קיום ההתנחלויות הן שמזינות את האסלאם הקיצוני.

המערב, מצידו, שאל את השאלה ההפוכה, שקראו לה "השאלה המזרחית": איך להתמודד עם הנטל, שהוא האימפריה העותמאנית, שכונתה "האיש החולה על הבוספורוס"? להמשיך לקיים אותה באורח מלאכותי באמצעות הלוואות כספיות והגנה צבאית, או שמא לתת לה להתפרק מעצמה או אפילו לפלוש אליה צבאית, לחסל אותה ולחלק את השלל בין המדינות הנוצריות המנצחות. את איסטנבול, כך טענו, ניתן להחזיר להיות יוונית. הרי זו קוסטנטינופול, מרכז הנצרות האורתודוכסית היוונית ובירתה של האימפריה הביזנטית היוונית לשעבר.

שתי השאלות שנשאלו, בשני צדדי המתרס, הן שהולידו במאה ה-19 את הסיכסוך המודרני בין האסלאם למערב. שוב, למדינת ישראל אין ולו שמץ של קשר לכך.
עוד דבר שמעלה תמיהה בהתבטאות קרי, הוא הסתירה לדברי הבוס שלו, ברק אובמה. אובמה טוען שוב ושוב שאירגון "דאעש" הוא לא מוסלמי. מצד שני, מזכיר המדינה של אובמה טוען דווקא שיש בעייה עם האסלאם הקיצוני, וש"דאעש" הוא חלק ממנה- טענה מאוד נכונה. מצד שני, הפיתרון שלו הזוי ומגוחך: הוא חושב, בטעות, שפיתרון הסכסוך הישראלי פלסטיני יפתור את הסכסוך בין המערב לאסלאם. טעות בידו. האסלאם שונא את המערב מעצם מהותו וקיומו: היותו מזוהה עם נצרות, חילוניות, קידמה, פריצות וכל מה שנחשב ככפירה באסלאם הדתי. מדובר, כמו שאמר סמואל הנטינגטון, בהתנגשות בין תרבויות.

גם הדרך השנייה, של החזרה לדת ולמקורות, יצרה דרך שלישית, שמקבילה לראשונה, באורח אבסורדי. הטענה של הוגי דעות ערביים שיש לטהר את היסוד התורכי מהאסלאם הובילה ליצירת הלאומיות הערבית בקרב הערבים, מחד, ומאידך ליצירת הלאומיות התורכית בקרב אלה שמוצאם היה תורכי. גם הלאומיות הערבית וגם הלאומיות התורכית, בדומה לתנועות הלאומיות שקמו באירופה- נשאו ציביון חילוני מובהק.

בחודש מרץ 1924 אירע אירוע משמעותי בתולדות האסלאם הקיצוני, אירוע מפתח: הפרלמנט החילוני של הרפובליקה התורכית החדשה החליט לבטל את הח'ליפות המוסלמית ואת תפקיד הח'ליף. ארבע שנים אחר כך, בשנת 1928, הקים מורה מצרי דתי בשם חסן אל-בנא את תנועת "האחים המוסלמים" (תמונתו וסמל התנועה מופיעים כאן), בטענה כי יש להשיב את הח'ליפות המוסלמית. ומכאן הכל מתחיל.

המשך יבוא!

מבוא לצמיחתו של האסלאם הקיצוני

שלום לכל קוראי וקוראות המדור. קודם כל. אני רוצה להביע שאת נפש מכל הדיבורים אודות הקשר בין הסכסוך הישראלי-פלסטיני להקמת אירגון המדינה האסלאמית, מה שאנו מכירים בשם דאעש.

הבעייה היא, שרבים מקובעי המדיניות, הפוליטיקאים והפעילים הפוליטיים בארצות הברית ובאירופה לא קראו מספיק היסטוריה. לו היו קוראים היסטוריה, היו מבינים שהתייצבות ישראל לשולחן המשא ומתן עם הפלסטינים לא תפתור את הבעייה שקוראים לה המערב מול האסלאם. בדיוק כמו שוויתורים והגעה להסכם עם הפלסטינים לא יפתרו את בעיית האבולה. הסכסוך של המערב מול האסלאם בעידן המודרני לא החל עם הקמתה של מדינת ישראל או עם ראשית הציונות. ראשית הסכסוך הנוכחי הייתה עוד בימי האימפריה העותמאנית, האימפריה המוסלמית האחרונה בהיסטוריה.

כשמתארים את ההיסטוריה של המזרח התיכון, ואומרים "העידן המודרני", מתכוונים להחל משנת 1799, עת פלש נפוליאון קיסר צרפת למצרים, מה שהיווה את נקודת המגע הראשונה בין המערב ככובש לאסלאם כנכבש. הפער בין האסלאם למערב בא לידי ביטוי עת נפוליאון כתב את האיגרת שלו שתורגמה לערבית, ובה הופיעו מונחים אירופים שהערבים לא הבינו אותם כלל ועיקר: כשדיבר נפוליאון על חירות שהצרפתים הביאו לערביי מצרים, הוא השתמש במונח "חורייה". הכוונה במונח זה בערבית של אז, ולא של ימינו, הייתה לשחרור עבדים מבעליהם. הוא השתמש גם במילה "וטן" כשרצה להגיד "מולדת", אך בערבית משמעות המילה אז, לא כמו היום, הייתה כפר הולדתו של אדם מסוים.

באותם ימים, ראשית המאה ה-19, האימפריה העותמאנית הייתה בשקיעתה: הסולטאנים לא היו חזקים דיים, ומי ששלט באימפריה היו מושלים מקומיים. האימפריה פיגרה אחרי המערב בפערים הולכים וגדלים לטובת המערב, מבחינה מדעית, טכנולוגית, תרבותית ומבחינת סניטציה ותשתיות. ברחבי האימפריה העותמאנית עלתה השאלה: מה עושים עם הפער מול המערב? איך מצמצמים אותו? גם מבחינה כלכלית וביטחונית המצב היה בכי רע: העותמאנים שקעו בחובות ענק, עקב הפסדיהם במלחמות השונות, למעצמות המערב שהילוו לאימפריה כסף. מבחינה ביטחונית, כאמור, האימפריה נחלה תבוסות אחרי תבוסות בייחוד מול רוסיה וכן מול האימפריה האוסטרית ומול אנגליה. באירופה החלו לאחר המהפיכה הצרפתית לקום תנועות לאומיות-חילוניות, שאיימו על הסדר הדתי הישן, גם זה הנוצרי באירופה, וגם זה המוסלמי באימפריה העותמאנית.

הוגי דיעות ואנשי מעשה באימפריה העותמאנית מצאו, לשיטתם, שני פתרונות מנוגדים כדי לפתור את שאלת ההתמודדות עם המערב.
הדרך הראשונה: אימוץ שיטות מערביות בתחומי הצבא, החינוך, המשפט והכלכלה וחשיפה של נתיני האימפריה העותמאנית למערב. כלומר, אם אנחנו לא יכולים להילחם בהם, נצטרף אליהם. הדרך הראשונה קראה, פשוטו כמשמעו, להתאים את האימפריה למערב. כך, לשיטתם, היא תשרוד.
הדרך השנייה הופיעה, באורח אבסורדי, כתוצאה ממימוש הדרך הראשונה. היו שני סולטאנים שהכריזו על רפורמות, ועוררו מאבק באימפריה בין שמרנים (ריאקציונרים) לרפורמיסטים: סלים השלישי, ששלט משנת 1789 עד שנת 1807, הכריז על "משטר חדש" בתחומי החינוך, המינהל והצבא ועורר את זעם תומכי הסדר הישן בראשות חיל הרגלים העותמאני-היניצ'רים ואז הודח ונרצח על ידם ועל ידי הסולטאן הריאקציונר שהחליף אותו, בן דודו מוסטפא הרביעי, והסולטאן שהחליף את מוסטפא לאחר מרד של רפורמיסטים, מחמוד השני. דרכם החדשה גרמה להבאת השכלה בנוסח מערבי לאימפריה העותמאנית, ולמתן אישור לסטודנטים עותמאנים את האימפריה לצאת ולהשכיל במוסדות ההשכלה הגבוהה של המערב. ההשכלה הביאה לעלייתם של הוגי דיעות שדווקא תמכו בשמרנות יתר, וממנה נולד האסלאם הקיצוני. הוגי הדיעות הללו טענו כי הסיבה לחולשה העותמאנית והמוסלמית היא דווקא ההתנערות מהאסלאם והניסיון לחקות את המערב. הם טענו שמאז מות הנביא מוחמד וסיום תקופת ארבעת הח'ליפים ששלטו לאחריו באומה המוסלמית, שקראו להם ה"ישרים" או בערבית "ראשידון", חלה ירידה הדרגתית באסלאם הטהור של מוחמד והראשידון, כשאינטלקטואלים ערבים אף הגדילו וטענו כי כניסה של יסודות לא ערביים, כמו הפרסים והתורכים, לאסלאם, זיהמה אותו והפכה אותו למגונה וחילוני יותר. הפיתרון שהציעו כלל הוגי הדיעות, שזוהי הדרך השנייה, הוא חזרה לאסלאם, חזרה בתשובה, מלחמה בכל דבר מערבי והתנערות מכל דבר וחידוש בלתי רצוי שאינו מוסלמי. כך, באמצע המאה ה-19, נולד האסלאם הקיצוני, בעייה שממשיכה ומחמירה עד לימינו.
לכן: המאבק בין האסלאם למערב, בין ריאקציה לבין קידמה, בין הישן לבין המודרני, בין דת לבין לאומיות, הוא שהוליד ומחייה עד לימינו את האסלאם הקיצוני. לא הציונות, לא הסכסוך עם הפלסטינים ולא קיום ההתנחלויות הן שמזינות את האסלאם הקיצוני.

המערב, מצידו, שאל את השאלה ההפוכה, שקראו לה "השאלה המזרחית": איך להתמודד עם הנטל, שהוא האימפריה העותמאנית, שכונתה "האיש החולה על הבוספורוס"? להמשיך לקיים אותה באורח מלאכותי באמצעות הלוואות כספיות והגנה צבאית, או שמא לתת לה להתפרק מעצמה או אפילו לפלוש אליה צבאית, לחסל אותה ולחלק את השלל בין המדינות הנוצריות המנצחות. את איסטנבול, כך טענו, ניתן להחזיר להיות יוונית. הרי זו קוסטנטינופול, מרכז הנצרות האורתודוכסית היוונית ובירתה של האימפריה הביזנטית היוונית לשעבר.

שתי השאלות שנשאלו, בשני צדדי המתרס, הן שהולידו במאה ה-19 את הסיכסוך המודרני בין האסלאם למערב. שוב, למדינת ישראל אין ולו שמץ של קשר לכך.
עוד דבר שמעלה תמיהה בהתבטאות קרי, הוא הסתירה לדברי הבוס שלו, ברק אובמה. אובמה טוען שוב ושוב שאירגון "דאעש" הוא לא מוסלמי. מצד שני, מזכיר המדינה של אובמה טוען דווקא שיש בעייה עם האסלאם הקיצוני, וש"דאעש" הוא חלק ממנה- טענה מאוד נכונה. מצד שני, הפיתרון שלו הזוי ומגוחך: הוא חושב, בטעות, שפיתרון הסכסוך הישראלי פלסטיני יפתור את הסכסוך בין המערב לאסלאם. טעות בידו. האסלאם שונא את המערב מעצם מהותו וקיומו: היותו מזוהה עם נצרות, חילוניות, קידמה, פריצות וכל מה שנחשב ככפירה באסלאם הדתי. מדובר, כמו שאמר סמואל הנטינגטון, בהתנגשות בין תרבויות.

גם הדרך השנייה, של החזרה לדת ולמקורות, יצרה דרך שלישית, שמקבילה לראשונה, באורח אבסורדי. הטענה של הוגי דעות ערביים שיש לטהר את היסוד התורכי מהאסלאם הובילה ליצירת הלאומיות הערבית בקרב הערבים, מחד, ומאידך ליצירת הלאומיות התורכית בקרב אלה שמוצאם היה תורכי. גם הלאומיות הערבית וגם הלאומיות התורכית, בדומה לתנועות הלאומיות שקמו באירופה- נשאו ציביון חילוני מובהק.