Tag Archives: יפן

שינזו אבה, ראש ממשלת יפן האגדי (בין 2012-2020) שנרצח בהתנקשות

פוסט על אבה שינזו, ראש ממשלת יפן בין 2012-2020 (עם שנות הכהונה הכי רבות), עבר התנקשות בחייו ב8 ביולי 2022 בעיר נארה. ראש הממשלה לשעבר היפני השישי שנרצח בהתנקשות בהיסטוריה היפנית.
אחר נפילת ברית המועצות בראשית שנות התשעים, ניסו זרמים שונים באקדמיה בעולם להוכיח כי הלאומיות, שהולדתה במאה ה-19, נמצאת על סף פשיטת רגל וכי אין עוד צורך בה. זאת לאחר שהרעיונות המרקסיסטיים שבהם נאחזו רבים מהוגי הדעות ואנשי האקדמיה בתחום מדעי הרוח והחברה, פשטו את הרגל. אכן, מאז ראשית המאה ה-21, בעיקר בצל התפוגגות החזונות על דמוקרטיה במקומות שלא ניתן ליישם אותה כמו ברוסיה (שבתחום מדעי המדינה מוגדרת "דמוקרטיה לא ליברלית"), במזרח התיכון בשנים 2003 ו-2011, ובעוד מקומות בעולם, קיבלו אותם אנשים תשובה לאלטרנטיבה הגרועה לרעיונות הלאומיים: החזרת העידן האימפריאלי, שהתפוגג בתום מלחמת העולם הראשונה. פוטין הרוסי רוצה להיות נשיא על תקן צאר, ואילו ביפן, מדינה שבה עומד בראשה, כיום באופן ייצוגי זה אלפי שנים קיסר בן אותה משפחה קיסרית מקורית, ישנו ראש ממשלה שרוצה להחזיר את חזון יפן האימפריאלית, חזון שהתפוצץ יחד עם שתי פצצות אטום שהוטלו על המדינה בתום מלחמת העולם השנייה. למנהיג הזה קוראים שינזו אבה, שלפני שישה ימים מלאו לו 61 שנים. שמו כמו שקוראים לו מחוץ למזרח הרחוק הוא Shinzō Abe, אך במציאות קוראים לו Abe Shinzō, היות וביפן, כמו בהרבה מדינות במזרח הרחוק, כותבים ראשית את שם המשפחה ורק אחר כך את השם הפרטי. בשמו הפרטי, שינזו.
שינזו הוא חבר המפלגה הליברל דמוקרטית, ששלטה כמעט ברציפות ביפן מאז תום מלחמת העולם השנייה. אותה מפלגה אימצה בלחץ אמריקני אסטרטגיה של אי-לוחמה- פציפיזם, כתוצאה מתבוסת יפן הלאומנית שהייתה חלק ממדינות הציר יחד עם גרמניה הנאצית ואיטליה באותה מלחמת עולם. הצבא היפני צומצם, עד כדי כך שנקרא "כוחות ההגנה העצמית" והפציפיזם עוגן בחוקה היפנית. מפלגתו של שינזו נחשבת לימנית, והוא עצמו שייך לאחת הסיעות הלאומניות בתוך המפלגה, סיעה שדוגלת בשמרנות, בנאמנות לקיסר ובכך שהקיסר יהיה גבר בלבד.
שינזו כבר נבחר לראש ממשלה פעם אחת בעבר, שימש בתפקיד בין השנים 2006 ל-2007, עת הודח בשל חוסר פופולריות ובשל המילטינטיות היחסית שלו. דעתו של שינזו היא נגד אי-הלוחמה. לדעתו, צבא יפן צריך להיות צבא לכל דבר ועניין ועל יפן לקנות השפעה בין לאומית בעיקר מול יריבותיה הגדולות, סין וצפון קוריאה. עוד מראשית דרכו בפרלמנט היפני, בשנת 1993, פעל שינזו לבחינה מחדש ואף לביטול הסעיף הפציפיסטי בחוקה. הצבא היפני אף עזר לארצות הברית בשנת 2003 בעת מלחמותיה באפגניסטן ובעיראק. דעותיו של אבה אף הובעו בסיפרו, "אל אומה יפה", שהפך לרב מכר. הוא הביע תמיכה מרומזת בהנהגה היפנית הלאומנית-מיליטריסטית שהייתה בעת מלחמת העולם השנייה, שדגלה באימפריאליזם יפני. הוא הכחיש כל אשמה כלפי יפן בביצוע פשעים כנגד האנושות במהלך המלחמה וסירב להגיד במפורש כי יפן ביצעה פשעי מלחמה בסין עצמה במלחמה כנגד הסינים, שהייתה הפתיח שקדם למלחמת העולם השנייה. הוא אף ביקר במופגן במקדש יוסוקוני בטוקיו, שם מונצח זיכרם של מנהיגי ומפקדי הצבא היפניים במהלך מלחמת העולם השנייה, שהוגדרו על ידי בתי דין בינלאומיים כפושעי מלחמה, בין היתר בשל זוועות שביצעו בקוריאה ובסין במהלך מלחמותיה של יפן במדינות הללו.
חזונו האמיתי של אבה מסתמן כ"החזרת עטרה ליושנה" של יפן המיליטריסטית ושל חזון האימפריה היפנית, רק בצורה עדינה יותר ופחות לוחמנית ממה שהיה באותם ימים אפלים. הוא רואה בסין ובצפון קוריאה כאיום קיומי על יפן, בייחוד בשאיפות האימפריאליות של סין עצמה. הוא רוצה להחזיר את הצבא היפני לימי גדולתו. מה גם שמבחינה כלכלית, שינזו מאמין מאוד בקשירת קשרים כלכליים עם מדינות האיזור, בין היתר עם אוסטרליה, אל מול ההתעצמות הכלכלית הסינית.
מבחינה כלכלית, שינזו אימץ שיטה כלכלית קפיטליסטית משלו, שקוראים לה במערב "אבה-נומיקס", או הכלכלה של אבה. הוא מאמין בהתרחבות פיסקלית (המתייחסת להטלת מיסים) ומונטארית (מתייחסת לכמות הכסף בידי המדינה לעומת התוצר), ובהשארת אחוזי אינפלציה של שני אחוזים בממוצע. התוכנית הכלכלית שלו לגבי יפן, מדינה שכבר שני עשורים סובלת ממיתון יחסי, לא תמיד עובדת לטובתו.
בסוף שנת 2012 נבחר שוב לקדנציה שנייה, שבמהלכה אף התרחש משבר פוליטי ונערכו בחירות נוספות, בה זכה בהן שוב. הקדנציה הנוכחית מאופיינת בניסיון לממש את שיטתו הכלכלית, וכן גם בהמשך מדיניותו הלאומנית: הוא ייסד יום מיוחד לציון יום השנה לסיום הכיבוש האמריקני במדינתו שבא בעקבות מלחמת העולם השנייה והסתיים בסוף שנת 1952, ודאג להשמיט מספרי הלימוד ביפן את הקטעים המתעדים פשעים נגד האנושות שביצעו היפנים בעבר. אבה הוא מסוג המנהיגים שהם שמרנים ומסורתיים. מבחינה כלכלית הם מאמינים בכלכלת שוק חופשי ושואפים להגדיל את עוצמתה הכלכלית של המדינה ולהרחיב את קשרי החוץ שלה. והעיקר: הזיקה החזקה למסורת, להיסטוריה והשאיפות להחזרת עוצמתן של מדינותיהן לתקופה שלפני המלחמות הגדולות, שפוררו את כוחן. הם שואפים לחזרת ימי האימפריה הגדולים, במקרה של אבה האימפריה היפנית שהתגבשה לפני מלחמת העולם השנייה. הם עומדים בתחרות מול יריבים איזוריים היסטוריים: אבה מול סין, בייחוד כשעומדת ברקע מריבה היסטורית בין המדינות על קבוצת איים בים סין. אבה, שכיהן את מספר שנות הכהונה הרבות ביותר לראש ממשלה יפני, לא מאמין בעימות עם המערב, כמו ההנהגה היפנית המיליטיריסטית-אימפריאליסטית של פעם, אלא להיפך: בהתחברות אליו, כתוצאה מהמאבק האיזורי מול סין. בימיו של אבה התחזקו הקשרים בין יפן ותורכיה, ואף בין יפן לישראל- שינזו ביקר בעבר בישראל עם משלחת עסקית מיפן.
את אבה מאשימים חלק מבני עמו בהתנהגות אוטוריטארית, ובניסיון להיות שליטים יחידים, כשמעל אבה, בעיניו, עומד רק הקיסר- וזאת כנראה הסיבה להתנקשות בחייו. עדות לקשיחותו של אבה היא עת נתפסו שני בני ערובה יפניים בידי דאע"ש בעיראק. אבה עמד בסירובו לשלם את הכופר עבורם, למרות שהוצאו להורג. בכך, בעיניו, הוא שמר על הכבוד היפני.
אבה גם הביא לביטול הסעיף הפציפיסטי בחוקה היפנית. הוא גם פועל להתחמשות מואצת של הצבא היפני, ובצדק, היות וליפנים אין אמון בארצות הברית של אובמה ובפייסנות בכלל, אל מול סין המתעצמת. לאחרונה אף נראו חברי פרלמנט יפנים (ביפן יש שני בתי פרלמנט- תחתון דומיננטי ועליון חלש יותר) מכים אחד את השני והפגנות נערכות ברחבי יפן בשל התנגדות, בעיקר מצד שמאל של המפה הפוליטית, לביטול סעיפי אי הלוחמה בחוקה היפנית.
(פורסם במקור ב2015, מידע עודכן ב8 ביולי בשעה 8:30 לפי שעון ישראל)

הקשר בין יפן לתורכיה

 

לאחרונה, אנשים שואלים אותי על המשותף בין יפן לתורכיה. ישנם כמה אלמנטים משותפים למדינת האיים שהייתה מבודדת עד לאמצע המאה ה-19 ובין תורכיה, שהפכה עם השנים לחומה בצורה ועם לבדד ישכון. אני מסמן שבעה קשרים בין יפן לתורכיה:

ראשית כל, המסורת האימפריאלית. ביפן השושלת הקיסרית נשארה אותה שושלת עד היום מזה אלפי שנים. למרות תהפוכות ומלחמות פנימיות רבות, דאגו היפנים להשאיר את אותה משפחה קיסרית בשלטון. כך היה עם המשפחה העותמאנית. כמו שהיו סולטאני-בובה שהיו חותמות גומי בידי אחרים, כך היו במשך אלפי שנים קיסרי בובה שהיו חותמת גומי בידי שליטים אחרים ששלטו בשמם. למשל: עד המאה ה-19 היו שני סוגים של שליטים, ששלטו בפועל באימפריה בעוד הקיסר היה ייצוגי: הסוג הראשון של השליט היה השוגון (מבטאים זאת SHOGUN) וסוג אחר של שליט, שהפך גם שוגונים אחרים לשליטי בובה יחד עם הקיסר, הוא הדאימיו, בעל האדמות הראשי ביפן.

קשר שני, המוצא והשפה. מקורם של רוב היפנים, אם לא כולם, והתורכים, הוא מקור דומה: מרכז אסיה ומונגוליה. חלק אחר של היפנים מקורו בעמי האוקיינוס השקט השונים. השפה התורכית והשפה היפנית שייכות שתיהן למשפחת השפות האלטאיות, שמקורן במרכז אסיה. יחד עם שתי השפות הללו, הונגרית ופינית נחשבות גם לחלק ממשפחת השפות האלטאיות.

קשר שלישי: המורשת המלחמתית. ליפנים יש את מורשת הסמוראים, הבושידו (רוח הלוחם) ועוד אומנויות לחימה- הכל מקורו בזמן ימי הביניים, ואילו לתורכים יש את מורשת היניצ'רים, הסיפאהים (חיל הפרשים) וצבא שכיום מגן על ארצו בעיקר כלפי פנים בימינו אנו. תורות הלחימה והגיוס של היפנים והתורכים מיושמות החל מגיל ילדות. אנשים שירתו כסמוראים ויניצ'רים כל חייהם, וזה שימש להם מסלול לקידום מינהלתי, כשהתפקיד הבכיר ביותר במקרה התורכי-עות'מאני הוא הווזיר הגדול, ובמקרה היפני השוגון.

קשר רביעי: כבוד למורשת העתיקה. גם ביפן וגם בתורכיה, בייחוד תורכיה של ימינו אנו, נהוג מתן כבוד ואיזכור בכל מיני מפגנים ומבנים של המורשת העתיקה. טירות, ארמונות ומצעדים עתיקים נהוגים עד היום ביפן וגם בתורכיה לזכר העבר.
באשר לדת- היפנים לא ידועים כעם דתי במיוחד, ממש כמו תורכיה הכמאליסטית החילונית עד לימי ארדואן. הדת המרכזית ביפן היא שינטו. גם בודהיזם יש ביפן.

קשר חמישי: התבודדות וחיקוי מסורות של עמים אחרים. עד למאה ה-19, יפן הייתה מבודדת משאר העולם והקשר שלה היה בעיקר עם קוריאה וסין. הסינים נתנו את ההשפעה החזקה ביותר על המורשת היפנית מבחינת כתב יד, מנהגים פולחניים, שפה ותרבות. בתוך השפה היפנית העתיקה ישנן לכל מילה יש מקבילה שאמרו אותה בסינית. מזכיר מאוד את השפה העות'מאנית, שהייתה בעיקרה ערבית ופרסית עם תחביר והגייה תורכיים. האימפריה העות'מאנית שאפה להתפשטות כמו יפן של ראשית המאה ה-20, אך לא היו לה שאיפות שיצאו אל הפועל ביבשת אמריקה למשל. גילוי יבשת אמריקה נעשה בתהליך שהתרחש במאות ה15 עד ה17, מקביל לתור הזהב העות'מאני, אך העות'מאנים העדיפו להילחם כנגד שכניהם. תורכיה עצמה הפכה החל מימי אתאתורכ למבודדת כלפי פנים. המסורת המלוכנית והמנהלתית של העות'מאנים הם חיקוי של שיטת הניהול הפרסית ושיטת הניהול הביזנטית. התורכים אימצו את דת האסלאם, ואילו הבודהיזם, שמקורו בהודו, הצליח לחדור ליפן ולתפוס שם אחיזה.

קשר שישי: פיאודליזם, כלומר חלוקה לנחלות שיש בהן בעלי נחלות ואריסים. השיטה הזאת הייתה נהוגה ביפן יותר מאלף שנים. בעל הנחלה היה מעמיד חיילים לרשות הקיסר. כך גם הייתה השיטה באימפריה העות'מאנית, שיטה מעין-פיאודלית של תימאר ואלתיזאם. ביפן אף בעל האדמות עם מספר הקרקעות הרב ביותר שהיו ברשותו הגיע לשילטון בפועל. זה היה הדאימיו, האדון.

קשר שביעי: הקשרים בין המדינות והרפורמות. בעת שבאימפריה העות'מאנית הנהיגו בעשורים הראשונים של המאה ה-19 הסולטאנים סלים השלישי ומחמוד השני את התנזימאת- רפורמות של מירכוז השילטון והתאמתו למערב, רפורמות שהובילו לחיסול היניצ'רים, לפתיחות דיפלומטית למערב וגם לשיוויון בין העדות בגיוס לצבא ובבתי משפט והתמערבות של הצבא מבחינה לוגיסטית, מה שגרם לסולטאנים לעטות עליהם מדי צבא בנוסח מערבי שהחליפו את הלבוש המסורתי והטורבאן, וכן גרם לחיזוק מעמד הסולטאנים עצמם לאחר כמה מאות של שילטון בפועל של הוואלידה סולטאן או הווזיר הגדול או מושלים מקומיים, באמצע המאה ה-19 הונהגו גם ביפן רפורמות של היפתחות למערב, יציאה מהבדידות, חיזוק הקיסר למעמד שליט בפועל והחלפת בגדיו מבגדים שדמו ללבוש אישה ללבוש צבאי מערבי. קראו לרפורמות האלה "הרסטורציה של מייג'י". בעיקבות ההיפתחות למערב וכן התעוררות הלאומיות היפנית מחד והלאומיות התורכית מאידך, לאומיות שהיו מהוגיה שפיתחו את ה"קשר הטוראני", הקשר בין העמים האלטאיים שמקורם במרכז אסיה כשתורכיה ויפן נכללות באותו קשר, התהדקו היחסים בין האימפריה העות'מאנית ליפן. היו חילופי משלחות, ידע וסחורה, כשמי שהחל בזאת היה הסולטאן עבד אל חמיד השני, ששלט החל מ1876. היחסים התהדקו עוד יותר לאחר הפיכת התורכים הצעירים הלאומנים בשנת 1908, ויפן הוזכרה רבות בעיתונים תורכיים. גם לתורכיה הכמאליסטית היו קשרים טובים עם יפן, וחברות תורכיות עסקו בפרוייקטים ביפן ולהיפך. לפני כשנה חנכו ארדואן וראש ממשלת יפן את הרכבת התת קרקעית שמחברת בין שני חלקי איסטנבול, שהוא פרוייקט של חברה יפנית.
מי שלומד על תורכיה ומתמחה בנושא, קל לו להתחבר לנושא של יפן, שנושא עימו דברים משותפים רבים. אבל יש לזכור: השושלת העות'מאנית הודחה מהשילטון, לאחר ששרדה כשש מאות ועשרים שנים. אני מעריך שלמרות האמביציות שמיוחסות לשילטון בתורכיה כיום לא יקום סולטאן אחר לא עות'מאני. ואילו ביפן, גם לאחר מלחמת העולם השנייה, בה הובסה יפן באכזריות על ידי בעלות הברית, אותו הירוהיטו הקיסר שהיה בין האחראים לחורבן לא התפטר ולא הודח. הוא נשאר בתפקידו עד יומו האחרון בשנת 1989 ובנו אקיהיטו כיהן בתפקיד עד 2019 עת הזדקן,פרש והעביר את תפקיד הקיסר לבנו נארוהיטו שמכהן בתפקיד עד היום.

מוסטפא ו-47 הרונין: לוחמים ללא אדון (ספוילר)

בכל פעם שמגיע התאריך 14 בדצמבר, מציינים ביפן את יום ההזדהות עם ארבעים ושבעה הרונין. ותופתעו, הסיפור הזה קשור מאוד לאימפריה העות'מאנית, בייחוד לימיו של הסולטאן סולימאן המפואר. לכן בחרתי למרות ההפסקה מהכתיבה לספר לכם סיפור זה דווקא היום.

מי הם הרונין? ביפנית משמעות המושג רונין הוא: לוחמים ללא אדון. הכוונה היא ללוחמים שפרקו עול מעל אדוניהם ויצאו לדרך עצמאית, או ללוחמים שהאדון שלהם "ירד מעל הבימה": או שהפסיק להיות אדון או שהפסיק לחיות, בדרך כלל באופן לא טבעי….

ואיך מתחיל הסיפור, ואיך הוא קשור ליניצ'רים, הלוחמים העות'מאנים, שאדונם הלא-רשמי והאייקון שלהם היה הנסיך מוסטפא, בנו של הסולטאן סולימאן המפואר, שהוצא להורג על ידי אביו באשמה של בגידה בשנת 1553?

אנחנו רגילים למושג "ימי ביניים" ו"פיאודליזם" בהקשר האירופי שלהם. ההגדרה הפשוטה ביותר למונח "פיאודליזם" משמעה שישנו בעל קרקעות, שאחראי גם על אריסים ואיכרים שלו, שמעבדים עבורו את האדמה, וגם אחראי על קבוצת לוחמים שהוא מפקד עליהם. אותו אדון פיאודל מחויב למלך ולממלכה שבו הוא נמצא: הוא חייב להעביר מיסים או אפילו יבול לשילטון המרכזי, וכן להעמיד את לוחמיו לרשות המלך בזמן מלחמה. שיטה זו הייתה נהוגה באירופה בימי הביניים, שנמשכו אלף שנה: מהמאה החמישית לספירה הנוצרית עד המאה ה-15 לספירה הנוצרית. ואילו ביפן, שהייתה מבודדת, תקופה זו נמשכה עד שנת 1867, עת הונהגו "הרפורמות של מייג'י", שחיזקו את מעמד הקיסר והתאימו את יפן המבודדת למערב.
ביפן היו בעלי קרקעות, שהחזיקו הן באיכרים ואריסים (עיבדו בקרקעות הללו בעיקר אורז) והן בלוחמים משלהם. הלוחמים הללו נקראו "סמוראים". וכשהסמוראים הללו השתחררו מרשות בעליהם בצורה זו או אחרת הם נקראו "רונין". לרוב מדובר בסמוראים שהפכו לפושעים….
בין המאה ה-12 לשנת 1867 לקיסר יפן היה תפקיד ייצוגי וסמלי בלבד. נכון שכל קיסרי יפן באו ועודם באים מאותה משפחה, אך הקיסר שימש לרוב חותמת גומי של השליט האמיתי של יפן: השוגון, הלא הוא המפקד הצבאי העליון של הקיסרות. תופעת השוגון נמשכה, כאמור, שבע מאות שנים. לאורך כל השנים היו מאבקי כוחות בין השוגון לבין בעלי הקרקעות, שנקראו דאימיו. לעתים היו דאימיו חזקים כאלה, שהם מינו בעצמם שוגונים משושלות שונות, שהיו חותמת גומי בידיהם…

למי שמכיר את נושא האימפריה העות'מאנית, מזכיר נושא זה את מה שהתחולל בין השנים 1566, עת נפטר הסולטאן סולימאן בעת מסע במבצר סגד בהונגריה, לבין ראשית המאה ה-19 לספירת הנוצרים, עת הסולטאנים, שגם באו מאותה משפחה, משפחת עות'מאן, היו חותמות גומי בידי אמהותיהם ונשותיהם ובידי הווזירים הגדולים שלהם, ובמאה ה-18 בידי המושלים המקומיים שלהם-כשכל הקומבינציה הזאת של אמהות-נשים-וזירים גדולים-מושלים מקומיים הם אלה ששלטו בפועל באימפריה העות'מאנית.

ונחזור לסיפור היפני, שאגב היה אמיתי לגמרי: ארבעים ושבעה הרונין היו סמוראים, שהיו שייכים לאדון בשם אסאנו נאגאנורי, ששלט באיזור שקוראים לו אקו בדרום מרכז יפן. בשנת 1701 הכריח שופט בכיר שקראו לו קירה יושינאקה, שפעל מטעם שלטון השוגון המרכזי, את אסאנו להתאבד במה שנקרא "חראקירי" (או במקור: ספוקו). התאבדות כזאת משמעה חיתוך המעיים עם סכין גדולה בשתי וערב על ידי האדם עצמו, כשלוחם אחר עורף את ראשו של אותו מתאבד לאחר מכן. הכל באשמה שאותו אדון, אסאנו, העליב את קירה. בשפה של היום תפקידו של קירה היה נשיא בית משפט מחוזי, ואילו העבירה שאסאנו עבר הייתה העלבת עובד ציבור.
העלבה כזאת בחוקים של יפן המסוגרת באותן שנים משמעה בגידה בשלטון ובשוגון. לפי אחת הגירסאות, השוגון עצמו או נציגים שלו אסרו על הלוחמים שהיו שייכים לאדון שהתאבד, אסאנו, לנקום את מותו. אך למרות זאת, הם לא ויתרו. מדוע? כי חוקי "דרך הלוחם" של הסמוראים, שביפנית נקראים בושידו, מצווים על בני משפחה או לוחמים של אדון נכבד לנקום את מותו. ואותם ארבעים ושבעה לוחמים ראו את הסיבה להמתת אסאנו כעלילת שווא מטופשת. לכן כשהיה על הרונין, הלוחמים שנשארו עתה ללא אדון, לבחור בין פקודת השוגון- שאם לא יבצעו אותה יומתו- לבין הבושידו, המסורת ולוח הלוחם, בחרו הלוחמים הללו בדרך השנייה. הם תכננו במשך שנה את הנקמה, ולאחר מכן הצליחו לעלות על אותו קירה ולהרוג אותו. בתגובה, שילטון השוגון הכריח את ארבעים ושבעת הרונין, הלוחמים הנוקמים, להתאבד בעצמם בשיטת החראקירי בשל סירוב פקודה. לקראת המאה ה-19 והרפורמות שנעשו ביפן שמם של הלוחמים המקריבים עצמם יצא למרחוק, והם הפכו לאגדה ולסמל לנאמנות, הקרבה וכבוד. הם היו מוכנים להקריב את חייהם למען אדונם. עד היום שמם נשאר לאגדה ולמורשת קרב ביפן, והיום, 14 בדצמבר, הוא "יום ארבעים ושבעת הרונין" ביפן, בו יפנים רבים מבקרים את קבריהם של ארבעים ושבעת הרונין, שנקברו סמוך לאדונם במקדש סנגאקו ג'י בטוקיו- ומציינים את רוח הלוחם, הבושידו ועת ערך הנאמנות וההקרבה.

את הסיפור הזה ניתן להקביל למתרחש באימפריה העות'מאנית לאחר ההוצאה להורג המזעזעת של בכור בניו של הסולטאן סולימאן המפואר, מוסטפא, על ידי אביו. מוסטפא היה הנסיך הנערץ על ידי לוחמי האימפריה, היניצ'רים, והיה אדונם הלא-רשמי, ולכן הלוחמים ונאמניו ביקשו לנקום את דמו. לא כמובן בסולטאן, אלא נאמני מוסטפא, שנותרו ללא אדון, ממש כמו הרונין, ראו באמו החורגת של מוסטפא ששנאה אותו, הורם סולטאן, ובווזיר הגדול שהיה החתן של הורם ושל סולימאן ושהיה נאמן להורם, רוסטם פאשה- כאחראים למות אדונם על ידי הפצת עלילת שווא. את דמות מנהיג הלוחמים ללא האדון מסמל אטמג'ה, הלוחם ללא חת שהיה נאמן למוסטפא. אטמג'ה הוא דמות שכנראה הייתה פיקטיבית, והיא מופיעה בסידרה שמתארת את חייו של הסולטאן סולימאן. בהמשך אותם לוחמים ינהיגו מרד שהיה באמת כנגד יורש העצר הנסיך סלים, ואליהם עתיד להצטרף, בדרך לא דרך, גם ביאזיד, אחיו של סלים ובנם של סולימאן והורם-למרות שביאזיד היה המועדף על הורם ורוסטם להיות יורש העצר.
כמו שארבעים ושבעת הרונין הפכו לסמל לנאמנות ולרוח הלוחם, כך אנשיו של מוסטפא הפכו לסמל לנאמנות לאדון ולרוח הלוחם העות'מאנית, כשקיברו בעיר בורסה של מוסטפא עצמו , שהיה גם סמל לנאמנות לאביו וללוחמה, והוצא להורג על ידי אביו כנראה עקב עלילת שווא, הפך למקום עלייה לרגל בתורכיה.

מה הנמשל מסיפור זה? שנאמנות היא ערך עליון, גם ביחסים של אדון ונתין, ביחסים של חברות וגם ביחסים של זוגיות, וישנם אנשים אמיצים שמוכנים להקריב עצמם בעד נאמנות זאת-למרות שהיא לא תמיד משתלמת.