Tag Archives: יש עתיד

הצגת היחיד של יאיר לפיד

בהמשך לביקורת שכתבתי על שלושת הספרים של יאיר לפיד, שנכתבו על דמותו של הבלש (שלא היה קיים במציאות, אבל ניתן לזהות בו את האלטר-אגו, "האני האחר" של לפיד), אני רוצה לכתוב אודות שני ספרי הפרוזה הנותרים שלו שקראתי, שבניגוד לספרי ג'וש שירמן, שכתובים בגוף ראשון, כתובים בגוף שלישי, מנקודת מבט של מי שמשקיף מהצד ומספר את סיפורה של הדמות הראשית- שאינה ג'וש שירמן הפעם. הבדל נוסף בין הספרים "הצגת יחיד", שנכתב בשנת 1993 והיה ספר הפרוזה השני של לפיד ואיתו הספר "שקיעה במוסקבה", ספר הפרוזה הבלשי האחרון של לפיד שנכתב בשנת 2007, הוא שעלילות הספרים האלה מתרחשות ברובן מחוץ לישראל, בעוד סיפורי שירמן מתרחשים בתוך ישראל. לצורך כתיבת "הצגת יחיד" נסע לפיד לפריז ושהה בה, ולצורך הספר "שקיעה במוסקבה" נדרשו שבע שנות מחקר וטיסות לרוסיה עבור הכותב.

בהמשך אכתוב גם ביקורת על ספריהן של ליהיא ושולמית לפיד.

"הצגת יחיד" הוא סיפורו של אדם, שהיה במאי תיאטרון במקצועו בשם דניאל גורן. הוא חי חיים רגילים עד גיל 42 עם אישה וילדים והצגות תיאטרון ושחקניות (איתן לעתים קשר קשרים רגעיים מחוץ לנישואין) ושחקנים וכסף וכבוד. לפתע, בגיל 42, נודע לדניאל כי הוא חולה בסרטן הריאות, ואז הוא מתחיל תהליך (שמוכר היטב) של בריחה מבשורה ומטיפולים רפואיים, ואז הוא בורח לפריז. שם הוא מכיר מישהי שאינה אישתו, שאיתה הוא מנהל מערכת יחסים של מתח מיני וקונפליקט לגבי יחסו לאישתו, שאותה הוא אינה אוהב.
יאיר לפיד כתב את הספר בהיותו בן 30. דמותו של דניאל גורן מתארת אדם שמבוגר מהכותב בעשר שנים, וחווה את גיל הארבעים. וכמו שיש אנשים שבורחים להודו כדי לחשוב מה לעשות עם עצמם ולחקור ולהגיע למסקנות על חייהם עד הנסיעה, דניאל בורח לפריז היקרה בהרבה מהודו ומישראל ושם הוא חי חיים של אדם שאין לו כבר מה להפסיד, כשבארץ משפחתו ורופאו מנסים לאתר אותו ומתחננים לפניו שיגיע ויטפל בעצמו, שאולי אפשר עוד להציל את חייו. דניאל, שאינו מאמין בכך, חי בגלות חיים של כאילו אין מחר, נהנה מהנופים של העיר, מהאוכל שלה ומסיפוריה- תוך עריכת חשבון נפש מקיף לגבי חייו שלו. שם הוא מתחיל לחשוב מחדש על חייו, על השתעבדותו לקריירה ועל מה היה קורה אילו. מעשיו של דניאל הם מעשים של בן אדם אגואיסט, שמבין שלא נותר לו עוד הרבה ולא כל כך אכפת לו מהדאגה של קרובי משפחתו וחבריו בארץ לגורלו.
לספר לא קוראים סתם "הצגת יחיד". נושא האגו וחשבון הנפש האישי בולט שם מאוד. זה מעניין כיצד כותב הספר, שהיה בן שלושים בעת כתיבתו, מתחיל לחוש כבר אז את משבר גיל הארבעים. אפשר להשוות את שם הספר גם למצב הפוליטי העכשווי בהקשר ללפיד. מפלגת "יש עתיד" היא בעצם הצגת היחיד של לפיד, למרות שיש בה חברי כנסת טובים מאוד ואיכותיים עם דעה ומעשים משלהם (גם אם אני לא מסכים עם דעתם). כמו שדניאל מציב לעצמו מטרות והולך עליהן למרות כל הקשיים והידיעה לגבי מחלתו, כך לפיד, להבדיל אלף הבדלות, סימן לעצמו מטרה- את ראשות הממשלה- והוא הולך עליה בכל הכוח.

הספר השני, שהוא ספר הפרוזה החמישי והאחרון של לפיד, עוסק בענייני בלשות, משטרה ויהדות רוסיה. האמת היא שמדובר בספר הכי כבד והכי אפל שלפיד כתב, ספר שהיה לי קשה מאוד לקרוא ולסיים. מוסקבה שלאחר קריסת הקומוניזם מתוארת כעיר הכי מסובכת, אפלה ואחת האפורות בעולם. כמו בספרו הראשון, "הראש הכפול", מעשים פליליים נקשרים לקהילה החרדית במוסקבה, וכאן מתעורר שוב הקשר המאוד סבוך בין לפיד ומשפחתו לנושא החרדי, למרות שהוא מחמיא ובצדק למרכז חב"ד במוסקבה בסוף הספר, ואומר שהם עושים עבודת קודש, מה שנכון וטוב שעשה.
בספר מתואר נושא שמוכר לי היטב מתחום מחקרי, אימפריות קורסות, ובמקרה הזה האימפריה הקומוניסטית שהייתה ברית המועצות וקרסה. מוסקבה הפכה ממרכזו של "הגוש המזרחי" ו"ציר הרשע" לעיר בירה שזוהרה הועם בשנות התשעים. לפי הבנתי, עלילת הספר מתרחשת בשנות התשעים בעיקרה, לפני עלייתו של פוטין ששם לעצמו להשיב את ימי האימפריה הרוסית לגדולתה.
הספר מספר את סיפורו של ארקדי זכרין, בלש יהודי שדולק אחרי רוצח סדרתי ומתעמת עם הממסד. הקג"ב האימתני, השירות החשאי הסובייטי הנודע, כבר איננו, ואותו מחליף הפס"ב. עלילה כבדה וחשאית זו רווייה מתח מיני רב אך בניגוד לספריו האחרים של לפיד, המיניות בו בקושי יוצאת אל הפועל. בספר הזה מרגישים שנעשתה עבודה קשה ומסובכת, והספר מסובך בהתאם. חשוב לי לציין כי לפיד מגלה בספר שליטה רבה בשמות רוסיים, בדמויות רוסיות, ידיעה כלשהי בשפה הרוסית ובהיסטוריה הרוסית- וזאת במידה וירצה לפנות לקהל מצביעים שמוצאו מהמדינה הזאת. מה שניתן להרגיש מלפיד ככותב הוא שמדובר בסופר שמאותת שהוא מאס בכתיבת רומנים בלשיים, והוא כבר חושב על העתיד של יותר מלהיות סופר או מגיש תוכניות בטלוויזיה, ומתכנן אותו. גם נושאים פוליטיים והיסטוריים באים בספר הזה לידי ביטוי, יותר מכל ספריו האחרים של לפיד. למרות העבודה הקשה שנעשתה כדי לכתוב אותו, הספר מעורר בי געגועים לסיפוריו של ג'וש שירמן שיושב במשרדו הקטן ברחוב מאפ"ו בתל אביב, כשאני מקווה שבעתיד ישקול לפיד להוסיף לטרילוגיית שירמן שכבר קיימת ספר נוסף.

לביקורת הקודמת שכתבתי על לפיד, על הטרילוגיה של ג'וש שירמן, ליחצו על הקישור, ואם הוא לא עובד, אז סמנו אותו והעתיקו לשורת המשימות מלמעלה בדפדפן:

 

http://histerio.co.il/?p=1675

הראש הכפול של יאיר לפיד

 

מתוך עניין, קראתי את כל חמישה ספרי הפרוזה שכתב יאיר לפיד (לא קראתי את ספרי העיון, הביוגרפיה וכמובן את ספר הילדים שהוא כתב), ואני רוצה להביע את דעתי עליהם. אמנם לא באתי ולא למדתי ספרות באוניברסיטה, אך כן למדתי את תחום מדעי הרוח ואני רואה עצמי לנכון לכתוב זאת. יאיר לפיד אומנם לא נחשב מגדולי הסופרים, אך הספרים שלו, ארבעה מתוכם ספרי מתח בלשיים, מספקים עניין ומתח, וגם מאירים את דמותו האישית והפוליטית של הכותב. חשוב לי להעיר, שהספרים נכתבו בין השנים 1989-2007, עוד לפני שלפיד חשב להיות חלק מהמערכת הפוליטית.

אני רוצה להתחיל בפוסט זה עם שלושת הספרים שעוסקים בדמותו של האלטר-אגו של לפיד עצמו, ג'וש שירמן הבלש. הספרים הם "הראש הכפול" (1989), "החידה השישית" (2001) ו"האישה השנייה" (2006) ג'וש שירמן הוא אדם נון-קונפורמיסט, רווק הולל בעל קסם רב על נשים בן ארבעים פלוס שחי ועובד כחוקר פרטי שהודח מהמשטרה לפני כמה שנים בגלל שהרביץ לסוחר סמים. שירמן הוא חובב איגרוף תאילנדי (מה שלפיד עסק בו) וגר בדירת מרתף ברחוב מאפ"ו בתל אביב. בדמותו של שירמן שילב לפיד את סיפורו האישי, הטרגדיות המשפחתיות שעבר וגם את דמויותיהם של הוריו, כשאביו של שירמן, כמו אביו של לפיד, הוא עיתונאי ותיק שמוקף בחבריו העיתונאים הוותיקים כמוהו. לפיד גם הזכיר את היותה של משפחתו משפחת ניצולי שואה בדמותו של שירמן וכן הוא גם שילב את אמונותיו האישיות ואת גישת משפחתו לקהלים מסוימים, כמו למשל החרדים. הספר הראשון שכתב לפיד מספר אודות שירמן, ושמו "הראש הכפול". הוא נכתב בשנת 1989, ובו נחקרת פרשייה שמשלבת בתוכה אישה שגדלה בבית חרדי. בספר נמתחת ביקורת על ה"חצרות" בעולם החרדי ועל הצביעות הרבה שבו ועל כך שקיימת פשיעה גם בתוך עולם סבוך זה. שירמן, ואפילו לפיד עצמו שבטוח עשה מחקר לפני שכתב את הספר, מתוודע לעולם הישיבות הבני-ברקי. הוא כותב על הישיבה בבני-ברק ששירמן מבקר בה: "מבפנים, הישיבה נראתה כמו בית ספר תיכון בימים האחרונים של הלימודים. עשרות צעירים, לבושים בשחור אחיד, הסתובבו במסדרונות". הספר בעצמו הוא לא רע. כמו בסיפור בלשי טוב, העלילה זורמת, מותחת, והאשם האמיתי הוא האדם שפחות חושבים עליו שהוא האשם. אגב, כשקוראים בספריו של לפיד, מרגישים גם את הקידמה הטכנולוגית שהתחוללה בשנים האחרונות. בספרו הראשון הוא משתמש באסימונים כדי לדבר בטלפון ציבורי, אך בספר השני שכתב, שאינו עוסק בבלש שירמן, "הצגת יחיד" 1993, שעליו אדבר בפוסט הבא, לגיבור הספר יש כבר מחשב נייד וכך גם לבלש שירמן ב2006. ובאשר לעולם החרדי, אסור לשכוח שלמשפחתו של לפיד היה "חשבון" עם החרדים: לאביו של לפיד, כמו לניצולי שואה רבים, היה חשבון עם הדת היהודית, היות והוא עצמו היה אדם שבא ממשפחה דתית מאוד עד שקרתה השואה. בשואה עצמה, לפי מי שמאמין, היה "הסתר פנים" של האל, היות ויהודים עונו ונרצחו בזוועתיות, מביניהם בני משפחתו של לפיד, למרות שהיו אנשים מאמינים ואף כוח עליון לא עזר להם. את "הסיפור החרדי" של דור הוריו של לפיד ספג גם לפיד עצמו.
"הראש הכפול" הוא ספר ביכורים מעניין. העלילה בו מותחת וזורמת, אבל מרגישים שמדובר בסך הכל בספר ביכורים שכתב סופר צעיר בן 26. "הראש הכפול" הוא לא הטוב בספריו של לפיד, אלא דווקא הספר הבא שיספר את עלילות שירמן. מה ששמתי לב שמיוחד בשירמן הוא האידיאליזם שלו: הוא מוכן להקריב הכל, אפילו את בני משפחתו וחבריו, למען המטרה, למען עבודת ולמען לקוחותיו כחוקר פרטי. מדובר בדמות של חוקר פרטי מסור, שכל הזמן מפריעה לו העובדה שהוא סולק מהמשטרה ולמרות השכר הנאה שהוא מרוויח בעבודתו כעצמאי, הוא תמיד יתגעגע אל המסגרת המשטרתית. כשקראתי ספר זה, תמהתי ואני נמצא בתמיהה עד עכשיו, מדוע לפיד לא בחר להיות השר לביטחון פנים ודווקא בחר במשרד האוצר. בספר הוא מפגין ידע רב בעניינים בלשיים ומשטרתיים, למרות שמעולם לא עבד במשטרה או לא עסק בעריכת דין, כמו רבים מהפוליטיקאים. בנוסף להיותו בלש, שירמן גם מצטייר כפעיל חברתי שעוזר לקורבנות חלשים. כנראה גם לפיד ראה ורואה את עצמו ככזה. שירמן הוא לא רק בלש, הוא גם גיבור-על שנלחם בפושעים, חושף עוולות, פותר תעלומות ומציל את המצב כשהוא קשה. יכול להיות ששוב, גם לפיד רואה את עצמו ככזה. גם היום לפיד, כדמות פוליטית, רואה את עצמו כמי שיציל את המדינה שנמצאת במצב לא פשוט, בדיוק כמו שג'וש שירמן הוא הבלש החוקר שיורד לפרטי פרטים והגיבור שמציל את קורבנותיו.

ספר הפרוזה השלישי של לפיד, שהוא הספר השני שמספר על עלילות הבלש שירמן, "החידה השישית", נכתב בשנת 2001, והוא ספר מעולה שעשוי לעילא ולעילא. מרגישים בו שכותב הספר הוא כבר סופר מנוסה. את הספר הזה לא הנחתי לרגע מידיי, ומדובר בסיפרו הטוב ביותר של לפיד. מדובר בסיפורה של ילדה שנעלמת ביום קיץ אחד, והבלש שירמן מתגייס כדי למצוא אותה ולהציל אותה מהחוטף שלה. יש בו את כל האלמנטים של סיפור בלשי משובח: עלילה דרמטית, דינמית וזורמת, מתח רב, רמזים שנשתלים לאורך כל הספר, עלילה מתמשכת מהעמוד הראשון עד העמוד האחרון וכמובן המון הפתעות. עד לעמוד האחרון מצליח לפיד למתוח את מי שקורא את הספר. שמו הוא "החידה השישית" כי מתגלה שהילדה שנעלמה היא השישית בשרשרת של ילדות שנעלמו מאז שנת 1989 (השנה שבה לפיד כתב את ספרו הראשון). שירמן נמצא במירוץ כנגד הזמן על מנת להציל את הילדה מרצח. סופו של הספר הוא מפתיע מאוד. ושוב מופיע בו אלמנט שבו הקורבנות הם קורבנותיהם של אנשים שהיו בעבר קורבנות של אחרים בעצמם- דבר שמלמדים בלימודי קרימינולוגיה. ושוב, גיבור הספר, ג'וש שירמן הנון-קונפורמיסט, מסתבך עם המעסיקה המקורית שלו, המשטרה, גם בספר זה. שוב, שירמן, כמו לפיד עצמו, קורא תיגר על חברות סגורות, ממוסדות שגם מצטיירות לכאורה כצבועות. פעם זה החרדים, והפעם זו המשטרה.

את הספר הבא בתור, שעוסק בעלילות שירמן,"האישה השנייה", הייתי ממליץ לכם גם לקרוא, למרות שהוא פחות טוב מ"החידה השישית". מדובר בספר שמכיל אלמנטים אלימים ומיניים, אפילו יותר מקודמיו. שירמן הנון-קונפורמיסט,זה שלא מוכן לקבל הוראות מאף אדם-בדומה ללפיד עצמו, שלא הייתי רואה אותו חבר רגיל במפלגה שלא הוא עצמו מנהיג אותה- נכנס חזיתית במשטרה ואפילו בחברו הטוב ביותר, שהיה שותפו לעבודה במשטרה, רק כדי לרדת לפיתרון התעלומה ולתפוס את מי שאשם. בספר זה ג'וש שירמן הוא לא רק בלש, הוא גם מאבטח שעבר קורס לאבטחת אישים. הוא נשלח לאבטח את אישתו של עבריין כבד, ואז מתחיל מותחן חסר מעצורים כשפוגעים במשפחתו של אותו עבריין. שירמן המאבטח מתגייס כאן גם כבלש, למצוא אחות תאומה אבודה וגם למצוא מי זה שפגע באותה משפחה עבריינית: האם מדובר במתחרה של אותו עבריין, או שמא אדם שלא חשבו עליו? בספר הוא גם מעיר את העובדה שלפעמים מתרחשים פיגועים פליליים שהם לא פחות חמורים מפיגועים על רקע לאומני, שבהם גם נפגעים קורבנות שווא. אני בטוח שההשראה לסיפור היא הפיגוע הפלילי שבוצע בשנת 2003 בתל אביב כנגד זאב רוזנשטיין, שבו יצא (כמו בפעמים קודמות) רוזנשטיין בפציעה קלה בלבד, אך מי שנפגעו הם גם קורבנות חפים מפשע.

לסיכום, ספריו של יאיר לפיד ודמותו המרכזית של הבלש, המאבטח והחוקר הפרטי ג'וש שירמן, משקפים הרבה מדמותו האישית של לפיד עצמו, וכן מחשיבתו הפוליטית העכשווית והעתידית. מומלץ לקרוא אותם, במיוחד את הספר השני ("החידה השישית" המשובח) והשלישי ("האישה השנייה") שעוסקים בשירמן. אני מקווה שלפיד ימצא לעצמו זמן פנוי מכל הקלחת הפוליטית וימשיך את עלילות שירמן בספר נוסף.

למה דווקא ביבי צריך לחשוש מניצחון טראמפ

כל הזכויות שמורות לאתר זה©

שני אירועים משמעותיים אירעו מאז ראשית המאה ה-21 בעולם בתאריכים שבהם מופיעים המספרים 9 ו-11. ב-11 בספטמבר, שהוא לפי לוח השנה באירופה ובישראל 9/11, ובארצות הברית 11/9 בשנת 2001 אירעו הפיגועים במגדלי התאומים.
ב9 לנובמבר 2016, שבישראל ובאירופה כותבים אותו 9/11 ובארצות הברית 11/9 (אפשר להגדיר זאת Nine Eleven ו Eleven Nine), להבדיל אלף הבדלות, ניצח במפתיע וכנגד כל הסיכויים איש העסקים דונאלד טראמפ בבחירות לנשיאות ארצות הברית.

יום לפני הבחירות פורסם תחקיר לא מחמיא בישראל כנגד ראש הממשלה, ביבי נתניהו, ורעייתו. התחקיר לא היה באיכות גבוהה במיוחד כי סופרו שם דברים שכבר כולם יודעים. אבל את העבודה העיתונאית עשתה אילנה דיין, מגישת התחקיר, כשפירסמה במלואה את תגובת ראש הממשלה לתחקיר. ומה שגרם נזק לתדמיתו של ראש הממשלה לא היה התחקיר, אלא התגובה שלו על התחקיר. הוא, לדעתי, היה צריך להגיד שאין תגובה, או פשוט חמש מילים: "לא היה כלום, ואין כלום". זהו. אבל במקום זה הוא פירסם תגובה משתלחת וילדותית במקצת. אין ספק שהתקשורת בישראל מנסה להפיל את ביבי ,מצד שני.

אבל, המכשולים הגדולים שניצבו אל מול כל שנות הכהונה של ביבי נתניהו הם נשיאי ארצות הברית שהוא היה אמור להתמודד מולם. כשנתניהו שלט בישראל, עמדו מולו בסוף שנות התשעים הנשיא קלינטון ושריו, ואילו החל מ2009, לאחר עשר שנים שלא כיהן בתפקיד ראש הממשלה וחזר אליו, עמד מול נתניהו נשיא ארצות הברית ברק אובמה. ברור שקלינטון היה אוהד ישראל יותר מאובמה, למרות שבסיוע צבאי לישראל אובמה היה יותר נדיב מקלינטון. אבל סוד היבחרותו של נתניהו לראשות הממשלה כמה פעמים הייתה דווקא העובדה שהוא עמד מול נשיאים דמוקרטיים, שהפעילו על ישראל לחץ בינלאומי כדי לבצע ויתורים מדיניים כלפי הפלסטינים. בקיצור, הפעם אני חייב לומר: אובמה הוא זה שגרם לביבי להיבחר ולהישאר בלישכת ראש הממשלה במשך שמונה שנים. אם הילרי קלינטון הייתה נבחרת, אין ספק שנתניהו, למרות הביקורת כנגדו וכנגד אישתו, היה נבחר כל אימת שהיה מתמודד בבחירות שוב ושוב.

לאחר שנבחר דונלד טראמפ לנשיאות, כל מי שנוטה ימינה פוליטית בישראל חושב שהנה מגיע הידיד הטוב בבית הלבן, ולביבי יהיו חיים שקטים. אבל זו טעות. ברגע שנבחר נשיא ידידותי וכביכול לא לוחץ לקיום ויתורים מדיניים, העילה של להצביע לביבי כדי להישמר מהלחצים של קלינטון ואובמה, שעמדו בראש בעלת הברית ואף הפטרונית הגדולה של ישראל, מוסרת. החל מבחירות 2009, ולא משנה מי היו המועמדים מולו, נוצרה תחושה כאילו מערכת הבחירות היא של ביבי מול אובמה, שלא אהוד בישראל כמו ביל קלינטון. בגלל זה ביבי נבחר.

ברגע שיש נשיא ידידותי, ואני אומר כביכול כי טראמפ עוד לא נכנס לתפקיד הנשיא ה-45, אז הציבור הישראלי ירגיש כי אין כבר סיבה להצביע בעד נתניהו, כי אין גורם חזק שלוחץ עליו או לפחות משדר לחץ עליו ועל מדינת ישראל לבצע ויתורים. נשיא ידידותי יכול דווקא לגרום לציבור להחליט כי הוא מיצה את נתניהו, ואין עילה מיוחדת להצביע לו, בייחוד על רקע הביקורת על התנהלותו האישית. נשיא ידידותי אמריקני יכול לגרום לציבור הישראלי לא להתמקד בעניין ויתורים מדיניים ולחץ בינלאומי, אלא דווקא להתמקד בעניינים יותר חברתיים, בענייני כלכלה, חברה, מחירי הדיור הגבוהים ושוק העבודה עם המשכורות הלא צומחות. נשיא ידידותי אמריקני יכול לגרום לציבור להתמקד בנושאי ההתנהלות האישית של ביבי. הרי הוא זה שנבחר, ולא אישתו. דווקא בתקופתו של נשיא רפובליקני, ובשל כהונתו, עלול להיווצר המצב שרוב הציבור יחליט שדי לו מביבי, והוא רוצה מועמד אחר מהימין או מהמרכז.

ומי יכול להיבחר?
אני לא רואה שום תסריט שבו מועמד מהשמאל נבחר על ידי הציבור, אלא דווקא מועמד פופולארי מהמרכז, שמזכיר אפילו את ביבי עצמו במקצת. אני חושב שלא גבי אשכנזי, לא משה כחלון, לא גדעון סער, לא ישראל כץ ובטח לא בוגי יעלון מהווים איום אלקטורלי על ביבי, אלא דווקא מועמד מהמרכז שקורץ לימין, גם אם הוא לא מתכוון להיות ימני. אני מתכוון ליאיר לפיד. יאיר לפיד, שהוא פופולרי יחסית לא רק אצל השמאל, לפיד שיש לו כישרון רטורי מצוין ומתנסח טוב, זה שחורש את הארץ בכנסים ובנסיעות ומתכונן למערכת הבחירות הבאה מהרגע שמערכת הבחירות בשנת 2015 הסתיימה, הוא זה שמהווה איום אלקטורלי על ביבי. עם דעות לא שמאלניות, ועם נכונות להקים קואליציה גם עם מפלגות ימין, בייחוד עם "אחיו" הוירטואלי לשעבר נפתלי בנט, שגם לא רווה נחת כעובד אצל נתניהו, עלול למצוא את עצמו ראש ממשלה ולהיפגש עם הנשיא טראמפ.
והכי חשוב לי להבהיר: אני לא תומך ביאיר לפיד, ואם הייתי אמריקני לא הייתי תומך באובמה או בקלינטון לנשיאות. אבל חשוב לשים לב לנקודה הזאת. ניצחון טראמפ אינו מבטיח את הישארות נתניהו בתפקידו, אלא להיפך: בגלל שאין כבר אובמה או קלינטון על כס נשיא בעלת הברית הקרובה ביותר, הציבור לא ימהר לבחור בנתניהו ולהשאיר אותו עצמו על כיסאו. לא בטוח שהשילוב ביבי-טראמפ יחזיק מעמד בכלל, דווקא בגלל הבחירה של הציבור הישראלי.