Tag Archives: מנאת

המיתולוגיה הערבית בעידן שלפני האסלאם

תקופה שלפני 622 לספירת הנוצרים, שבה החלה ההיג'רה- הגירתו של מוחמד מהעיר מכה לעיר מדינה (שנקראה לפני האסלאם ית'רב), נקראת במסורת המוסלמית תקופת הג'אהלייה (Jahilliya). "ג'אהל" בערבית משמעותו בור ועם הארץ. אז ג'אהלייה כוונתה בורות, כלומר לפי האסלאם אי ידיעה לגבי קיומו של אל אחד נסתר ובלתי נראה. לפני האסלאם, הדת בחצי האי ערב (כולל איפה שכיום ממלכת עבר הירדן) הייתה שילוב של פוליתיאיזם (אמונה באלים רבים, או בפנתיאון של אלים), אמונה באיתני הטבע (בשמש, במים זורמים), וגם הנצרות, שהקדימה את האסלאם, ואפילו קצת יהדות (היו שבטים יהודיים בחצי האי ערב) ואמונה באמונות איראניות כמו למשל הדת המניכיאית. מנהגים כמו העלייה לרגל לכעבה במכה (האבן השחורה שבכעבה שבעיר מכה, שהיא כנראה מטאור שירד מהשמים, הייתה כמו אליל שסגדו לו בתקופה שלפני האסלאם), נקמת דם, שמירה על כבוד המשפחה, יחס לבנות שנחשבות פחותות מהבנים במשפחה (לפני האסלאם המצב היה הרבה יותר גרוע בהקשר לזה) והכנסת אורחים הם מנהגים ערביים שלפני בוא האסלאם. עדויות לתקופת הג'אהלייה ניתנו במסורות ובסיפורים שעברו בעל פה בין הדורות, וכן ממצאים ארכיאולוגיים שהתגלו בחצי האי ערב, כולל שרידים שהתגלו שיוחסו לנבאטים. גם האמונה בעין הרע וביד עם חמש האצבעות שסותרת אותה ומגינה מפניה הייתה אמונה מהעידן שלפני האסלאם. (בהמשך הפכה היד לסמל של היד של פאטמה בתו של מוחמד ואשתו של בן דודו עלי הח'ליף הרביעי באסלאם והאמאם הראשון לפי השיעים, כשכל אצבע מסמלת את מוחמד, עלי חתנו ובן דודו, פאטמה בתו, חסן וחוסיין בניהם של עלי ופאטמה לפי האסלאם השיעי).
מקור חשוב לידיעת הפולחן שלפני האסלאם בחצי האי ערב הוא הספר "כתאב אל-אסנאם", או "ספר האלים", שכתב במאה השמינית בתקופה המוסלמית המוקדמת אדם בעל שם שנשמע כיום מצחיק, השאם אבן אל-כלבי.

לגבי האל הראשי בפנתיאון האלים, יש מחלוקת קלה. האל הראשי מתואר כהובאל Hubal, אך בנוסף היה אל ראשי אחר לפנתיאון, שאחראי על הבריאה: אללה Allah, שכיום הוא האל האחד והיחיד באמונה המוסלמית (אגב לאביו הלא-מוסלמי במקור של מוחמד קראו עבדאללה). להובאל, ראש האלים, היו פסלים. הפסל הראשי של הובאל היה ליד או בתוך מבנה הכעבה שבעיר מכה. הפסל היה עשוי מברקת אדומה ולאחר שיד הפסל נשברה היא הוחלפה ביד מזהב. הובאל מזוהה עם האל הכנעני הידוע הבעל. מרכז הסגידה לאל הובאל Hubal, כאמור, היה איזור הכעבה שבעיר מכה.

בפנתיאון האלים בתקופה הקדם-אסלאמית היו חברות שלוש אלילות ידועות, שאפילו מוזכרות בקוראן שתיאר אותן כעגורים (כדי שחלילה לא יתארו אותן כאלים): אל-לאת Allat(אללה בנקבה), מנאת (Mannat) ועוזה (באות ע', Uzza). הפסל הראשי של אללאת הונח בעיר החוף טאאף, הקרובה למכה. מנאת אלת הגורל הייתה האלילה הוותיקה ביותר באיזור, כשהפולחן שלה הגיע אפילו עד להודו וגם הנבאטים היו סוגדים לה. השבטים הערביים היו קוראים לילדיהם עבד מנאת (העבד של מנאת). על החוף באיזור החג'אז, בין מכה למדינה, היה פסל ענק ומקדש למנאת.
האלילה אל-עוזה (החזקה בערבית) הייתה אלת הפיריון, ולפני מלחמות השבטים הערביים היו סוגדים לה ולאל הראשי הובאל ביחד כי האמינו שהשילוב של שניהם או הסגידה לכל אחד מהם יביאו להם ניצחון.

אלים נוספים היו מנאף (Manaf), שנחשב אל מקודש (סבו של הסבא רבא של מוחמד נקרא עבד מנאף), ואד (Wadd) אל האהבה והחברות, ד'ו אל ח'לאסה (Dhu- Al-Khalasa) שהיה האליל של דרום חצי האי ערב והיה בצורה של אבן לבנה, ונחשב ל"כעבה של תימן" שהתחרתה בזו של מכה, אם (Am) אל הירח ומזג האוויר, טאלב Taleb ששימש אל הירח בדרום חצי האי ערב (בתימן) וגם נחשב האוראקל שאיתו התייעצו האנשים כדי לקבל תשובות לבעיותיהם, אל-קום (Al-Qawm) שהיה אל הלילה, השיירות והמלחמה בייחוד אצל הנבאטים (הנבאטים היו שבטים ערביים מצפון חצי האי ערב, שהגיעו לאיפה שכיום ממלכת ירדן ולארץ ישראל) וד'ו שרא (Dhu Shara), אל ההרים שאליו סגדו הנבאטים. שמס (Shams) או שמאש היו אל השמש שאליו סגדו במיוחד הבדווים לפני האסלאם.

חשוב לציין, כי היות שחצי האי ערב הוא גדול מאוד בשטחו, לכל איזור (מזרח האי, דרום האי, צפון האי וכו') ולכל שבט בחצי האי ערב היו את האלים שאליהם השתחוו בני המקום והשבטים במיוחד. האמונה הקדומה של סגידה לאלי הירח והשמש (בתמונה: כוהנת מממלכת שבא האגדית סוגדת לאל השמש). כמו כן, הרשימה שהבאתי היא חלקית כי היו עוד עשרות אלילים נוספים שבהם האמינו בני חצי האי ערב המגוונים.

הערבים האמינו גם בשדים (ג'ינים) כמו מארד (Mared) השד הגדול או עפרית, שהיא ישות שנמצאת מתחת לרמה של השדים ומוזכרת עד היום. כמו כן האמינו במפלצות כמו נסנאס שהוא חצי אדם וחצי שד, ע'ול (או גול) מפלצת המדבר או באהאמות שהוא הדג שמחזיק את העולם או המפלצת עם ראש פיל או היפופוטם.

עם ייסודו של האסלאם, לפי המסורת המוסלמית וספרי ההיסטוריה הבעיה העיקרית שניצבה בפני מוחמד ואנשיו היא תופעת השיתוף או בערבית שירכ Shirk, שמשמעותה היא שילוב של האמונה באל האחד אללה יחד עם אמונה באלילים אחרים. השירכ הוא החטא החמור באסלאם ובראשית האסלאם נלחמו מוחמד ואנשיו כנגד התופעה הזאת. המטרה הייתה למגר את האמונה בפנתיאון האלילים והפסלים ולרכז אותה באמונה באל האחד הבלתי נראה בלבד.

(c) כל הזכויות שמורות לכותב פוסט זה