Tag Archives: ערב הסעודית

מבשרי האסלאם הקיצוני- הכל החל ממוחמד עבד אל-והאב

הכל התחיל מעבד אל-והאב. או בשמו המלא: מוחמד אבן עבד אל-והאב (1699-1792).
נחשב למייסד הזרמים הקיצוניים של האסלאם הסוני, ובמיוחד של תנועת הוהאבייה, התנועה האסלאמית הקיצונית שהיא האסכולה הדתית מוסלמית המובילה בחצי האי ערב ובמיוחד בערב הסעודית. הוא היה מטיף, מנהיג דתי, רפורמטור שמרן קיצוני, פעיל פוליטי ותיאולוג. ההגדרה של "והאביות" או "והאביזם" היא תוצר של חוקרים מערביים, לא השם של התנועה הדתית שהקים.
נולד למשפחה של משפטנים שעסקה במשפט המוסלמי לפי הפרשנות המחמירה שלו שיסודה באסכולה הדתית הסונית החנבלית, האסכולה הדתית המאוחרת, הקיצונית והשמרנית מבין ארבע האסכולות של האסלאם הסוני.
הוא למד בבתי ספר דתיים שנהגו לפי האסכולה החנבלית. דרכו הייתה לשלב את האסכולה החנבלית עם הפוליטיקה בחצי האי ערב, ובכך נוסדה האסכולה החנבלית.
עקרונותיו היו: 1. קידום שמירה על החוק האסלאמי בראי הראייה השמרנית ביותר של הקוראן. 2. הכריז על ההכרח לחזור ישירות לקוראן ולחדית' (החדית' הוא המקבילה המוסלמית לתורה שבעל פה) במקום להסתמך על פרשנויות מימי הביניים, והתעקש שכל מוסלמי – זכר ונקבה – יקרא וילמד את הקוראן באופן אישי. 3. הוא התנגד לתקליד -מעקב עיוור על ידי המסורת, וקרא לפתוח את שערי האיג'תיהאד- הנמקה משפטית עצמאית באמצעות חקר כתבי הקודש- שהיו נעולים מאז המאה העשירית- לפרשנות שמרנית בלבד.
4. הוא עבר הכשרה ראשונית במסורת המוסלמית הסונית הקלאסית, אבן עבד אל-ווהאב התנגד בהדרגה לשיטות דת פופולריות רבות, אך שנויות במחלוקת, כגון ביקור והערצה למקדשים ולקברים של קדושים מוסלמים, דבר שלדעתו מהווה חידוש דתי ("בידעה"), כפירה או אפילו עבודת אלילים. 5. קרא לרפורמה חברתית שמבוססת על התווחיד- ייחוד האל באסלאם. 6. קרא לחזור לימי האסלאם "הטהור" של מוחמד וחבריו במאה השביעית. דחה את הצופיות- הזרמים המיסטיים האסלאמיים, שהיו נהוגים באימפריה העות'מאנית.
את מי שלא הסכימו עם דרכו, את השיעים, את הצופים ואת כל מי שעסקו במיסטיקה אסלאמית הגדיר עבד אל-והאב ככופר. התכפיר- הכרזה על אדם או על קבוצה ככופרים- הוא היסוד של האסלאם הקיצוני הסוני.
חשוב להבין, כי התקופה שבה פעל עבד אל-והאב הייתה על רקע ההתנגדות שצצה במדבריות חצי האי ערב כלפי האימפריה העות'מאנית, בטענה כי היא אינה מכבדת את האסלאם כמו שצריך לפי יסודותיו הבסיסיים. עבד אל-והאב טען כי האסלאם הושחת והתקלקל במהלך ימי הביניים והלאה, וכי יש לחזור לעקרונות הבסיסיים והשמרניים ביותר של הדת. היריבות עם האימפריה העות'מאנית ועוד שיקולים רבים הובילו למהלך הדרמטי ההיסטורי שנקט עבד אל-והאב: חיבור עם משפחת אל-סעוד ויצירת המדינה הסעודית הראשונה, או האמירות הגדולה של דרעייה, בשנת 1744 לספירה (ערב הסעודית של היום היא המדינה הסעודית השלישית).
אבן עבד אל-ווהאב ערך הסכם דתי-פוליטי עם מוחמד אבן סעוד כדי לעזור לו להקים את אמירות דרעייה, המדינה הסעודית הראשונה, והחל בברית שושלת והסדר חלוקת כוח בין משפחותיהם שנמשך עד היום בממלכת ערב הסעודית. אהל אל-שייח', המשפחה הדתית המובילה את חכמי הדת (העולמאא) של ערב הסעודית, הם צאצאיו של אבן עבד אל-ווהאב. הברית בין משפחות אל סעוד (שמתרכזים בפוליטיקה) ועבד אל-והאב (שמנהלים את ענייני הדת של ערב הסעודית) קיימת עד היום.
עבד אל והאב השפיע רבות על הקמת התנועה הסלאפית, שקראה לחזור לאסלאם הדתי "הטהור" של המאה השביעית לספירה. במשך השנים מוסלמים קיצוניים קראו לעצמם גם "אל-מוואחידון"- כלומר דבקים בייחוד האל- עוד מושג שהשתמש בו רבות עבד אל והאב.
ייתכן שזו תמונה של ‏אדם אחד‏
לייק
תגובה
שתף

הנסיך מוחמד בן סלמאן (מב"ס), הבוס החדש באיזור המזרח התיכון

ליורש העצר הסעודי, מוחמד בן סלמאן ממשפחת א(ה)ל-סעוד, בן 35 בלבד, יש מעמד מיוחד: היות ואביו לא מתפקד במאה אחוז בריאותית, הוא זה ששולט למעשה, בממלכה בפועל ולא רק זה: הבידוד וניתוק הקשרים עם קטאר מסמל, למעשה, את השתלטותה של סעודיה על הפטרונות בקרב מדינות המפרץ הפרסי הערביות. לא איראן ולא ארדואן, אלא דווקא מוחמד בן סלמאן מסתמן כ"בוס האיזורי" החדש, בשל כמה מהלכים שנקט לאחרונה. המהלך הראשון הוא התחלה של יצירת קואליציה איזורית בשיתוף פעולה עם ארצות-הברית כנגד שנואת נפשה של ערב הסעודית הסונית-ווהאבית, איראן השיעית. במסגרת זו, החליטו ערב הסעודית ואיחוד האמירויות הערביות לנתק את כל יחסיהן עם נסיכות קטאר הסוררת, הפטרונית מהצד הערבי של המזרח התיכון של תנועת "האחים המוסלמים" האסלאמיסטית. כמו כן, והכי חשוב בנושא זה, לקטאר יש קשרים טובים עם איראן. באמירות קטאר, אגב, שולט היום השייח' תמים בן חמד אל-ת'אני, בן גילו של מוחמד בן סלמאן. אנחנו רואים כאן לראשונה מלחמה ברורה בין שני מנהיגים ממה שנקרא דור ה-Y, בני גילו ודורו של כותב דברים אלה. צעד שני שנקט מוחמד בן סלמאן הוא מעצרם של נסיכים ושרים לשעבר בערב הסעודית באשמת שחיתות, ביניהם שני בניו החזקים של המלך הקודם, בני דודו של מוחמד, עבדאללה בן עבד אל-עזיז, וכן איש העסקים בעל ההשפעה העולמית הנסיך המיליארדר אל-וליד בן טלאל. כמו כן חוסלו באורח מסתורי שני נסיכים אחרים. בכך מנטרל מוחמד בן סלמאן מתחרים פוטנציאליים שלו על כס המלוכה, וכמו כן מנטרל נסיכים שהיו או שיש להם קשרים עם איראן. בהיוודע דבר מעצרם של הנסיכים, אחד מה"מבוקשים" על ידי מוחמד בן סלמאן נמלט לאיראן. דבר שלישי, עוד מהלך נגד איראן: ידוע כי בלבנון מי ששולט בפועל הוא אירגון החיזבאללה, כשראש ממשלת לבנון הסוני, סעד אל-דין אל-חרירי, מתנגד לחיזבאללה ולסוריה, שימש "עלה תאנה" בעל כורחו, שהיסווה את ההשתלטות האיראנית-חיזבללאית על לבנון. כשחרירי, בנו של ראש הממשלה הלבנוני רפיק חרירי שחוסל ב2005 בידי סוריה והחיזבאללה, קיבל ידיעות על תיכנון התנקשות בחייו, נמלט לערב הסעודית ובהוראתו של מוחמד בן סלמאן התפטר מתפקידו, על מנת לחשוף את פניה החדשות האמיתיות של לבנון ושל נשיאה הנוצרי, הגנרל מישל עאון, משת"פ של החיזבאללה מזה 12 שנים. עכשיו לבנון שרויה במערבולת פוליטית, כשעאון והחיזבאללה טוענים שגם חרירי הוא למעשה בין העצורים שנעצרו בהוראת הנסיך מוחמד בן סלמאן. מהלך רביעי הוא הובלת הקואליציה של מדינות המפרץ, לא כולל קטאר, בתוספת מצרים, שנלחמת במלחמת האזרחים הנוכחית בתימן הגובלת בסעודיה מדרום,כנגד החות'ים השיעים, שהם משתפי פעולה עם איראן ופועלים בשמה, פועלים בהדרכה ובנוסח של חיזבאללה, ומפעם לפעם מבצעים הסתננויות לשטח סעודיה ומשגרים לעברה טילים ורקטות איראניים. מהלך שישי, וחשוב מאוד, הוא מהלך פנימי: הוא דאג להתיר לנשים לראשונה לנהוג ברכב, מה שלא היה נהוג בסעודיה ואף אסור. כל המהלכים האלה הופכים את מוחמד בן סלמאן למוציא לפועל, למעשה, של תוכניתה של סעודיה להפוך למעצמה הגמונית באיזור, שפועלת כנגד כוחות קיצוניים כנגד איראן וכנגד "האחים המוסלמים" וביניהם אנשי השילטון בתורכיה. כמו כן, זה רק עניין של זמן עד שאביו החולה של מוחמד, המלך הסעודי סלמאן בן עבד אל-עזיז בן ה-81 ימות, ובנו יירש את מקומו.
מוחמד בן סלמאן ידע להכניס את עצמו לוואקום בתוך משפחת המלוכה הסעודית, שדור הבנים של מייסדה, המלך עבד אל-עזיז (שכונה "אבן סעוד"), מזדקן, הולך ונעלם בסביבות גילאי ה-80 וה90, ושאלת הירושה מתעוררת. כמו כן, מוחמד בן סלמאן ראה את איראן ותורכיה, מעצמות לא ערביות אך מוסלמיות עם שילטון אסלאמיסטי, מנצלות את הוואקום שהותירה התפרקות מדינות ערביות רבות כתוצאה מה"אביב הערבי" ב2011, ורצה שגם מדינתו, שבה שוכנים שני המקומות הקדושים לאסלאם, תהפוך למדינה הגמונית ומשפיעה בוואקום הזה שנוצר. בינתיים הוא מחשב את צעדיו בקפידה ובהצלחה רבה.
מוחמד בן סלמאן הביע לא מזמן התבטאות מעניינת: "אנחנו נחזור לדרך האסלאם המתון". וזה גם מהלך מהפכני, כי ערב הסעודית נוהגת לפי האסכולה הווהאבית-חנבלית של האסלאם הסוני, האסכולה המאוחרת ביותר והקיצונית ביותר באסלאם הסוני. לסעודיה אין מה לחזור לאסלאם מתון, כי האסלאם בסעודיה לא היה מעולם מתון. הנסיך והמלך לעתיד מוחמד יכול רק לפעול להשפיע על חכמי הדת במדינתו להקל במעט בהלכה הנוקשה שלהם, וזאת כוונתו.

בגופים הביטחוניים בישראל, דווח בתקשורת, מכונה מוחמד בן סלמאן בראשי התיבות של שמו: מב"ס. אלה ראשי התיבות הצבאיים של מפקד בסיס, והוא למעשה ה"מפקד" הלא רשמי של איזורינו, שעל פיו יישק דבר.
השאיפה של ערב הסעודית ומוחמד בן סלמאן להגמוניה איזורית יוצרת מציאות של שלוש מדינות עם שילטון אסלאמיסטי שהן דומיננטיות מאוד במזרח התיכון עם שאיפות הגמוניאליות: ערב הסעודית, איראן וגם תורכיה (למרות שרשמית תורכיה, לפי חוקתה, נחשבת רפובליקה חילונית עדיין).

כיצד עלה הנסיך מוחמד בן סלמאן לגדולה, ומה מהפכני בזה? התשובות נעוצות באירועי חודש יולי 2017.
בחודש יוני האחרון, בממלכת ערב הסעודית, זמן לא רב לאחר ביקורו של הנשיא האמריקני דונאלד טראמפ, התקבלה החלטה שנראית מפתיעה: המלך הסעודי, סלמאן בן עבד אל-עזיז, החליט לקדם את בנו, שר ההגנה הסעודי מוחמד, לתפקיד יורש העצר. דבר זה הוא נדיר, היות וכפי שכבר כתבתי, בסעודיה יש משפחת מלוכה נרחבת, שכוללת את בניו של מייסד הממלכה, עבד אל-עזיז שנודע בכינויו "אבן סעוד", ואת בניהם, בני בניהם וכן הלאה. המועצה המשפחתית הנרחבת היא שמחליטה על מינויי הנסיכים השונים לתפקידים השונים בממלכה, ולראשונה מאז מות המייסד ומינוי בנו סעוד ליורש העצר והמלך אחריו, בנו של המלך המכהן מתמנה להיות יורש העצר של הממלכה. ישנה משמעות חשובה מאוד למינוי זה, והעיתוי שלו לא מפתיע: בעצם המינוי, מלך סעודיה הופך את סדר הורשת השילטון המלוכני לסדר של אב ובן, ולא סדר של אחים ובני דודים כמו שהיה מקובל עד עתה. מוחמד בן סלמאן יהיה למעשה המלך הראשון מבין דור הנכדים, ולא דור הבנים, של מייסד הממלכה עבד אל-עזיז. רבים רואים במינוי זה הפתעה, אך למעשה אין בכך שום הפתעה: עוד בכך שהמלך סלמאן, שנודע יותר באיך שדונאלד טראמפ קרא לו באנגלית, "קינג סאלמאן", והזכיר אותו שוב ושוב בנאומים שלו במהלך ביקורו במזרח התיכון וגם לאחר מכן, מינה את בנו לתפקיד המשנה ליורש העצר, הוא סימן לעצמו מטרה שבנו הוא שיירש אותו.

יורש העצר המודח, שניצב כמו טריז בין סלמאן ובין בנו בסדר הורשת השילטון, היה בן אחיו של סלמאן, מוחמד בן נאאיף. הנסיך נאאיף כיהן בעבר כיורש העצר, אך נפטר. לפני כן, נאאיף נודע כשר הפנים המיתולוגי של ערב הסעודית, שהוא למעשה התפקיד המיניסטריאלי הבכיר ביותר במדינה היות והוא אחראי על השירות החשאי, על המשטרה ועל ביטחון הפנים ואכיפת השילטון בממלכה. לאחר מותו של נאאיף, שהמשיך לכהן כשר הפנים במקביל להיותו יורש העצר, ניתן תפקיד שר הפנים לבנו של נאאיף, מוחמד, שהתמנה לאחר מכן להיות בנוסף יורש העצר של המלך סלמאן. סלמאן ביקש לדחוק למעשה את בנו של אחיו, ולמעשה להשתלט על משפחת המלוכה כולה ועל סדר הורשת השילטון. כשיתמנה בנו של סלמאן למלך, אני לא אופתע אם מוחמד בן סלמאן ידאג בהמשך למנות את בנו שלו ליורש העצר אחריו, בצורה כזאת או אחרת.
על מנת לפצות את משפחת אחיו נאאיף החליט המלך סלמאן להשאיר בידיה את תיק הפנים. לשם כך הוא יצר עוד תקדים: לראשונה הוא מינה לתפקיד שר בכיר, במקרה זה שר הפנים, לא בן אחר של נאאיף, אלא את נכדו של אחיו, עבד אל-עזיז בן סעוד בן נאאיף. בכך, לראשונה, תפקיד של שר בכיר בסעודיה עובר לדור הנינים של מייסד הממלכה, ופוסח על דור הנכדים. במילים אחרות: הוא סגר עיסקה עם אחיינו של מוחמד בן נאאיף על מנת להדיח את דודו לגמרי. בכך מושלמת "הפיכת החצר", ומשפחתו הגרעינית של סלמאן תוכל לשלוט במשפחת המלוכה הסעודית המורחבת.

כאמור, העיתוי של השינוי הדרמטי לא היה מקרי: המינוי התרחש זמן לא רב לאחר ביקורו של דונאלד טראמפ בסעודיה והחתימה על עיסקת הנשק האמריקנית-סעודית בשווי של מאות מיליארדי דולרים. לאחר ביקור זה ודברי העידוד של טראמפ, הרגישו במשפחת המלך סלמאן מספיק חזקים כדי לחולל את השינוי שהיה מתוכנן מקידמת דנא. השינוי מתרחש גם על רקע הודעת מדינות המפרץ הפרסי בראשות סעודיה על ניתוק הקשר והבידוד של נסיכות קטאר, שהיא הפטרונית של תנועת "האחים המוסלמים", אותה בית המלוכה הסעודי לא מחבב, בלשון המעטה. סעודיה, שבעצמה נודעה כתומכת באירגוני טרור כמו "אל-קאעידה" בעבר ודאע"ש כיום, ותמשיך לעשות זאת גם כלפי האירגונים האסלאמיים הקיצוניים שיקומו לאחר דאע"ש, מאשימה, בהאשמה שהיא לא לגמרי האשמת שווא, את קטאר בתמיכה ובעידוד טרור. כמו כן, למרות שדונאלד טראמפ תיאר את המלך סלמאן, בלשונו "קינג סאלמאן" כאדם חכם וכאיש שיחה, המלך עצמו נמצא במצב בריאותי לא טוב, ובקושי מדבר, לאחר שלפני כמה שנים עבר שבץ. מה גם שהוא עבר את גיל הגבורות וכיום הוא בן 81. בעקבות דבריו של בעל בריתה של קטאר, נשיא תורכיה ארדואן, לפיה ערב הסעודית גם זקוקה ל"אביב ערבי", כלומר התקוממות המונית שתוביל להחלפת השילטון, סלמאן החל לחשוש שידידיה של קטאר וידידי "האחים המוסלמים" מתוך משפחת המלוכה הסעודית עלולים לנצל את המצב הרגיש במפרץ ולחולל הפיכה כנגדו. לכן, סלמאן החליט לבצע את השינוי השילטוני, ולקבוע עובדה שהיא כמעט חסרת תקדים בערב הסעודית לפיה בנו יחליף אותו. ושוב, בהיסטוריה המודרנית של ממלכת ערב הסעודית, למעט במקרה של מייסד הממלכה המודרנית, נמנעו המלכים למנות את בניהם שלהם ליורשי העצר, ובדרך כלל מינו את אחיהם ובשנים האחרונות אף את אחייניהם. כעת המלוכה הסעודית לא תעבור בין אחים, כמו שכתבתי בעבר (בקישור: http://histerio.co.il/?p=510- שאם לא מופיע נא לסמן את הכתובת ולהעתיק לשורת המשימות למעלה בדף), אלא מאב לבנו.

בתאריך 27 בפברואר 2021 האשים דו"ח של הCIA האמריקני את הנסיך מוחמד בן סלמאן בכך שבראשית חודש אוקטובר 2018 הורה לרצוח את העיתונאי הסעודי שגלה בארה"ב ובתורכיה ג'מאל חאשוקג'י (חאשוגי) בקונסוליה הסעודית באיסטנבול ולבתר את גופתו. כמו כן מואשם מוחמד בן סלמאן בכך שכלא חברים רבים ממשפחת המלוכה שאיימו על מעמדו, כמו לדוגמא דודו הנסיך אחמד בן עבד אל-עזיז או בן דודו יורש העצר לשעבר מוחמד בן נאאף שנכלאו ונמצאים כנראה במעצר בית מאז שנת 2019. בשני אלה, אגב, רואה המימשל האמריקני של הנשיא ג'ו ביידן כאלטרנטיבות ראויות לשמש כיורשי העצר וכמלכי סעודיה הבאים במקום הנסיך מוחמד בן סלמאן.

כשהסעודים נלחמו בשביל השיעים

בחודש ספטמבר 2019 ספגה ערב הסעודית מכות רציניות ביותר מאיראן ושלוחותיה: בתחילה הותקפו מתקני ושדות נפט מהגדולים בעולם באיזור בקייק שבמזרח סעודיה כנראה על ידי טילים ומל"טים איראניים ששוגרו מאיזור עיראק, ולאחר שבועיים הותקף בידי החות'ים השיעים בצפון תימן איזור נג'ראן שבדרום ערב הסעודית, וכתוצאה מהמתקפה הנרחבת נהרגו ונפצעו מאות חיילים סעודיים וכן כמה עשרות נלקחו בשבי. איראן רואה בערב הסעודית כאויבת העיקרית שלה באיזור, כשישראל וארצות הברית נחשבות אויבות משניות לעומת סעודיה. היות וסעודיה היא מרכז האסלאם הסוני בעולם (90 אחוז מהמוסלמים הם סונים), ואיראן היא מרכז האסלאם השיעי, האיראנים רואים בערב הסעודית כמדינה שמבטאת ביותר עבורם את הסיכסוך הסוני-שיעי שנמשך מאז שנת 680 לספירה הנוצרית. בצפון תימן, חשוב לציין, האמונה השיעית היא קצת שונה: בעוד באיראן, בעיראק ובלבנון הזרם השיעי ששולט הוא הזרם התרי-עשרי, שמאמין ששנים-עשר אמאמים מצאצאי נביא האסלאם מוחמד ובעיקר מנכדו חוסיין (שהוא האמאם השני ברשימה) הם שראויים להנהיג את האומה המוסלמית מבחינה פוליטית וגם מבחינה דתית לאחר מוחמד, בתימן מאמינים בשיעה הזיידית, כלומר בכך שהאמאם החמישי ברשימה היה זייד בן עלי, נכדו של האמאם חוסיין, וממנו המשיכה עד לימינו שושלת של אמאמים אחרים ממוצא תימני. אבל חשוב לציין, שבעוד שהזיידייה נחשבת זרם מתון בשיעה, בצפון תימן הנטייה היא יותר לשיעה התרי-עשרית בנוסח איראן ולחסות איראנית. את החסות האיראנית מגלמת משפחת אל-חות'י, ששולטת מאז 2015 בצפון תימן והיא והמיליציה הגדולה שבשליטתה מהוות זרוע ישירה של איראן. החות'ים הם הגורם העיקרי כנגדו נלחמת קואליציה סונית שמשתייכת לסעודיה ולאיחוד האמירויות. החות'ים גם ניסו לקחת אחריות על התקיפה במזרח סעודיה, מקום שמרוחק כאלף ושלוש מאות קילומטרים מצפון תימן, אבל כמעט אף אחד לא מאמין להם.

אבל היו ימים אחרים, במלחמת האזרחים בתימן בין השנים 1962-1970, בהם הסעודים תמכו מבחינה צבאית וכלכלית מתוך רצון מלא בשיעים שבצפון תימן: הדבר היה בשנת 1962, בעת מה שנקרא "המלחמה הקרה הערבית" בין מצרים הרפובליקנית בהנהגת גמאל עבד אל-נאצר ותומכיו ברחבי העולם הערבי, כולל משטרים רפובליקניים כמו בסוריה שהוקמו בהשראה נאצריסטית- וזכו בעיקר לתמיכת ברית המועצות על רקע המאבק הבין-גושי בינה לבין ארה"ב, לבין הממלכות הערביות בהנהגת סעודיה, שנהנו מתמיכת המערב וארה"ב. בשנת 1962 נכנסה גם תימן לקלחת, כשבצנעא בירת צפון תימן (דרום תימן הייתה עדיין פרוטקטוראט בריטי עד 1967) שלט האמאם מוחמד אל-בדר, שהיה שייך לצד המלוכני של המפה הפוליטית והיה כנראה צאצא של האימאמים התימנים שמיוחסים לאמאם השיעי בעיני השיעה הזיידית התימנית, זייד בן עלי. מוחמד הודח בהפיכה צבאית באותה שנה על ידי קציני צבא נאצריסטים תימניים, בראשות עבדאללה א-סלאל, וגורש מן הבירה צנעא. אבל הוא ובעיקר בני משפחתו ואנשיו ואנשי הצבא התימני שתמכו במלוכנים סירבו לקבל את הגזירה שבה הודח משטר האמאמים השיעי בתימן ואותו החליפה רפובליקה נאצריסטית. המלוכנים פתחו במלחמת גרילה כנגד השילטון החדש, ובתגובה גמאל עבד אל-נאצר שלח עשרות אלפי חיילים וכן את כוחות חיל האוויר שלו כדי להילחם נגד חיילי השילטון המלוכני שאנשיו הפכו למעשה למורדים החדשים וללוחמי גרילה מיומנים. כמו שהיום תימן היא שדה קרב בין האיראנים השיעים לבין הסעודים ואנשי איחוד האמירויות הסונים, כך צפון תימן הפכה בשנות השישים לשדה קרב בין ערב הסעודית, שכנתה של תימן מצפון, לבין מצרים הנאצריסטית. ובמעגל הרחב: עוד מוקד לעימות בין המערב ובעלי בריתו המלוכנים לבין ברית המועצות ובעלי בריתה הרפובליקנים הערבים. תימן הפכה ל"וייטנאם של מצרים" כך לפי דבריו של המזרחן והשגריר מייקל אורן, ומצרים הלכה ושקעה ב"בוץ התימני" בעוד החיילים המלוכנים צוברים הצלחות ומצליחים לפגע בחיילים המצרים שסייעו לרפובליקנים. אבל ההצלחה הזמנית של המלוכנים לא באה סתם: הם נהנו מסיוע צבאי ולוגיסטי נרחב של ערב הסעודית וכן של ירדן: שתי הממלכות שלחו יועצים צבאיים על מנת לסייע למלוכנים השיעים, וכן גויסו אלפי שכירי חרב על ידי ערב הסעודית כדי שיצטרפו לכוחות האמאם המודח. הצבא המצרי השתמש בחיל האוויר שלו וכן במספר מקרים השתמש בנשק כימי כנגד כפרים ויישובים מלוכניים בצפון תימן- מה שעורר בישראל חשש כבד שמא עבד אל-נאצר ישתמש בנשק כימי גם נגד ישראל, והיו אף מקרים ספורים שבהם הותקפו כביכול בטעות איזורים בתוך ערב הסעודית על ידי חיל האוויר המצרי. הצבא המצרי שקע בבוץ התימני וספג אבידות קשות, ובמלחמה שנמשכה למעשה 8 שנים עד שנת 1970 הוא נחלש מאוד- חולשה שהשפיעה רבות על התנהגותו של עבד אל-נאצר לפני מלחמת ששת הימים ועל ההתנהלות המצרית הכושלת במלחמה עצמה מול ישראל. הצבא המצרי שהותש בתימן התקשה לעמוד מול צה"ל, למרות שבשנת 1967 מצרים הסיגה את רוב כוחותיה מצפון תימן. למרות זאת, הסיוע המצרי והסובייטי לכוחות הרפובליקנים בצפון תימן הביא בסופו של דבר לכך שהמלוכנים לא ניצחו במלחמת האזרחים, למרות שהסעודים השקיעו כסף ונשק רב כדי לסייע להם. בשנת 1968 מרד חלק מהצבא הרפובליקני שהונהג על ידי איש דת ושופט שיעי תימני שהתנגד גם למלוכה אבל גם למעורבות המצרית בתימן בשם עבד אל-רחמן אל-ארייאני נגד הנשיא הגנרל עבדאללה א-סלאל, שם תחת מצור את עיר הבירה צנעא, ולבסוף פרצו כוחות רפובליקניים מורדים לתוך ארמון הנשיאות בעיר והדיחו את הגנרל הנאצריסטי ששלט במצרים כשהם מקימים משטר רפובליקני חדש בצפון תימן. ההפיכה הביאה לדעיכתה של המלחמה, שנמשכה עוד שנתיים. בסופו של דבר ערב הסעודית, שהותשה מן המלחמה עצמה, הכירה ברפובליקה התימנית תחת איש הדת השיעי אל-ארייאני ובתבוסתם של המלוכנים וזה שם קץ למלחמת האזרחים התימנית של שנות השישים.
אגב, החשש לשקוע כמו מצרים בשנות השישים ב"בוץ התימני" ולהסתבך במלחמה קרקעית מול תימן ואיראן הוא שמונע מחיילי ערב הסעודית לפלוש לתוך צפון תימן ובעיקר לעיר התימנית הצפונית סעדה, מרכזם של החות'ים שהם הזרוע הישירה של איראן- עיר שצמודה לגבול הסעודי….

הפליטים והבושה- איפה אחריות המדינות המוסלמיות על הפליטים?

הכתבה הזאת הובאה מאת העיתונאי התורכי אוהד ישראל והמערב ומתנגד לארדואן ולשילטון צבאי, בוראק בקדיל, עיתונאי תורכי שעובד בעיתון "הוריית", וכותב באתר "פורום המזרח התיכון". הכתבה עוסקת במשבר הפליטים המוסלמים שמציפים את אירופה, פליטים שמדינות מוסלמיות עשירות כמו למשל ערב הסעודית ואיחוד האמירויות מסרבים לקחת עליהם אחריות וליישב אותם בשטחן, למרות שהן יכולות להרשות לעצמם להקים ערים משוכללות עבור מיליונים באמצע המדבר. במקום לקחת אחריות, מדינות האסלאם "זורקות" את בעיית הפליטים על אירופה- בין היתר מתוך מטרה נסתרת שהפליטים הללו יתיישבו באירופה ויהפכו אותה בעתיד הרחוק למוסלמית לאחר שיהפכו לרוב. אגב, בעיה דומה קיימת ביחס לפליטים הפלסטינים של שנת 1948: יש למדינות מוסלמיות, גם אם עשירות, אינטרס לא ליישב את הפליטים בשטחן בצורה מסודרת, ולהשאיר אותם במחנות מזה כמעט 70 שנים, על מנת שבסופו של דבר ישראל תיאלץ לקלוט אותם אליה.
ובאשר לתורכיה עצמה: במדינה שיש בה בעיה דמוגרפית, של 50 אחוזים של כורדים וחילונים מול חמישים אחוזים של אוכלוסייה מוסלמית מסורתית ודתית, השילטון מעוניין לקלוט במדינה פליטים על מנת להשאיר את המאזן הדמוגרפי לטובת האסלאם הסוני הדתי, כשהדוגמה הכי טובה היא העיר איזמיר: עיר זאת במערב המדינה על חוף הים האגאי, היא סמל החילוניות. מזה 15 שנים מנסה מפלגת השילטון הAKP להושיב בכורסת ראש העיר נציג משלה, ללא הצלחה. ראש העיר נשאר חילוני ממפלגת האופוזיציה המרכזית. אל העיר הוזרמו פליטים סורים שהם מוסלמים סונים דתיים, ובבחירות הבאות לראשות העירייה, וכן בבחירות האיזוריות לפרלמנט, כנראה שמועמדי מפלגת השילטון הדתית יזכו, לאחר שפליטים אלה יקבלו אזרחות תורכית.

וזה מאמרו של בקדיל, כפי שמופיע בעיתון "הוריית" בגירסתו האנגלית ובאתר "פורום המזרח התיכון":

ארדואן אכן צודק. יש משהו מביש במשבר הפליטים (הכוונה בעיקר לפליטים מסוריה ומאיזורי מלחמה מוסלמיים נוספים שנוהרים לתורכיה ומשם לאירופה). אבל הוא טועה לגבי מי אלה שצריכים להתבייש.
ארדואן חזר על אותם דיבורים במהלך ועידת 20 הכלכלות החזקות בעולם, הג'י 20, שנערכה בסין. הוא טען שגישת המערב כלפי הפליטים היא מבישה. הוא טען שהמערב הוא גזעני. מאז תחילת משבר הפליטים הסורים, טוען ארדואן כי זו חובתה המוסרית של אירופה הנוצרית לקבל אליה חלק גדול מן הפליטים. למה? בגלל שהפליטים רוצים לעבור לאירופה הנוצרית? כולנו יודעים למה. אבל מדוע למדינות מוסלמיות שכנות (ועשירות) אין חובה מוסרית לקלוט אליהן פליטים באדמות האסלאם?

מלך ירדן הראשון, עבדאללה הראשון, סבא-רבא של המלך עבדאללה השני הנוכחי, כתב בזכרונותיו: "הטרגדיה של הפלסטינים הייתה שרוב המנהיגים שלהם שיתקו אותם עם הבטחות שווא שלא הוגשמו שהם לא לבד. ששמונים מיליון ערבים ו400 מיליון מוסלמים (מספר הערבים והמוסלמים בעולם בשנת 1948) יבואו באופן מיידי וניסי להציל אותם".

כמה עשורים לאחר מכן, סורים שבורחים ממלחמת האזרחים במדינתם לא מתפתים לטרגדיה דומה ולהבטחות דומות: הם רוצים להשתמש בתורכיה ובמדינות מוסלמיות אחרות שנקרות בדרכם כאבני דרך להגיע לארצות יותר מתורבתות וטובות.

קודם כל, יש כאן פגיעה עצמית מוסלמית: למה מוסלמים מסכנים את חייהם על מנת להגיע אל המערב הנוצרי, שמתואר במקורות מוסלמיים כרשע? מדוע פליטים מוסלמים סורים לא רוצים לחיות עם אחיהם? למה הם רוצים לסכן את חייהם ולברוח לארצות נוצריות?
גם אם זה לא רלוונטי, מדינות לא מוסלמיות רחוקות מוכנות לקחת אליהן פליטים סורים, כמו למשל ברזיל (תחת השילטון הקודם- למרות שהנשיא הנוכחי הוא ממוצא לבנוני נוצרי), ונצואלה (שם המצב גרוע שבגרועים) וצ'ילה הודיעו שהן מוכנות לקחת אליהן פליטים סורים. האם ישנם פליטים מוסלמים בארצות המוסלמיות העשירות בנפט? כמה יש בערב הסעודית, שנחשבת מגינת המקומות הקדושים לאסלאם, מכה ומדינה? האם הפליטים מועדפים להתקבל על ידי הנוצרים או על ידי מלך סעודיה, שנחשב שומר המקומות הקדושים לאסלאם, ובכללי מגן האסלאם הסוני? כולנו יודעים את התשובה. הפליטים לא מוכנים לסבול את תורכיה, שנחשבת גן עדן לעומת ערב הסעודית מבחינת חופש דת.

ולגבי תמונת המצב שיש בה השפלה עצמית למוסלמית, ארדואן מאשים את המערב שלקח תחת חסותו "רק" 250 אלף פליטים סורים, שרובם מוסלמים סונים, לעומת כמעט אף אחד במדינות המפרץ העשירות. למה באמת סעודיה, קטאר (הפטרונית של אירגון "האחים המוסלמים- תוספת שלי), בחריין (שיש לה אינטרס מובהק ליישב בקירבה מוסלמים סונים, היות והיא מדינה תחת שילטון בית מלוכה סוני עם רוב אוכלוסייה שיעי-תוספת שלי), איחוד האמירויות ועומאן מעדיפים להעסיק פועלים אסיאתיים בכמויות אבל אפילו לא התנדבו לקחת אפילו עשרות של פליטים סורים אליהן?

לכן, צריך לשאול את השאלות החשובות:

1. מדוע מוסלמים "שונאי מערב" רוצים להגר אל המערב ה"כופר"?

2. מדוע מדינות ערב והאסלאם העשירות לא נוקפות אצבע כדי לעזור לפליטים?

3. מדוע לא-מוסלמים חייבים לשלם את המחיר על מלחמות פנים-מוסלמיות, ועל גלי ההגירה שהן יוצרות?

איראן, המזה"ת והשיעה: מעשה בשלושה חכמי דת מהפכנים

הסיפור של העדה השיעית באסלאם מעניין אף יותר מסיפורה של מקבילתה, העדה הסונית. פוסט זה בא כהמשך לפוסט הקודם, שמסביר מה היא השיעה ומה משמעות התפקיד אייאתוללה.

סיפורם של השיעים מאז הקרב הכושל על כרבלא, שבו נהרג האמאם השיעי חוסיין נכדו של מוחמד נביא האסלאם, עד לשנות השבעים של המאה העשרים, היה סיפור של פסיביות יחסית: המאה האחרונה שבה הצליחו קבוצות שיעיות להשתלט כמעט על הנהגת העולם המוסלמי היה במאה העשירית לספירה, שמכונה "המאה השיעית". במאה ה-16 עלתה באיראן לשילטון השושלת הספווית, שושלת ממוצא תורכי, שרצתה לייחד עצמה משכנתה העות'מאנית, ולייחד את איראן בכלל, לכן בחרה באסלאם השיעי לדת המדינה. הספווים והשושלת הקג'ארית שבאה אחריה, היו תורכיים במוצאם. כל זאת היה עד לראשית המאה העשרים, עת עלה לשילטון באיראן קצין צבא איראני בשם רזה פהלווי (מבטאים את שם משפחתו כפהלבי, עם ב' לא דגושה). הוא לקח על עצמו את תפקיד השאה לאחר שהדיח את הקג'ארים, ויצר שושלת של שני שאהים בלבד. הוא ובנו, מוחמד רזא פהלווי, השאה האחרון של איראן. זו הייתה שושלת מלוכה פרסית במוצאה. אבל את השיעה עוררו בעיקר שתי דמויות, שניהם אנשי דת שיעים: האייתוללה רוח אללה ח'ומייני וגם מוסא סאדר (בערבית רושמים את שמו כמוסא צדר), שהיה בלבנון וייסד את תנועת אמ"ל (ראשי תיבות של "גדודי ההתנגדות הלבנוניים"). שניהם עוררו את השיעה מתרדמה של כמעט אלף שנה, והפכו אותה לדומיננטית ופעילה, למרות שהשיעים מהווים עד היום שנים עשר אחוזים בלבד מכלל המוסלמים בעולם. ח'ומייני הצליח להדיח את השאה ולחיות עד גיל 89, לסאדר היה פחות מזל.

השבוע הצטרף לרשימה איש דת נוסף, שממש לא היה לו מזל, הפעם מאיזור פחות ידוע: נימר אל-נימר (מערבית: נמר הנמר), שבא מאיזור מאוד טעון אך קצת פחות ידוע: חבל קטיף של ערב הסעודית. מדובר בחבל שנמצא במזרח ערב הסעודית, שהיא המדינה המוסלמית-סונית הכי אדוקה בעולם, אחרי המדינה האסלאמית של דאע"ש. חבל זה מאוכלס ברובו בשיעים- שבכלל סעודיה הם מיעוט קטן. אבל זה לא העניין המרכזי: חבל קטיף הוא האיזור, בה' הידיעה, של הפקת הנפט של סעודיה. מה מסתבר? אוכלוסייה מנודה מבחינה דתית וחברתית וענייה מבחינה כלכלית, היא זו שמהווה רוב וגם מהווה כוח עבודה, שמייצר את רוב ההון של המדינה המאוד עשירה הזאת, ואת רוב ההון של משפחת המלוכה שלה, המאוד מאוד עשירה. אני בוחר לפתוח דווקא בסיפורו של נימר אל-נימר, להמשיך לסיפורו של מוסא סאדר, ומשם לעבור לסיפור הצלחה, מבחינת השיעה הדתית וגם מבחינת אריכות ימים: של אייתוללה רוח אללה ח'ומייני.

נימר אל-נימר, יליד 1959 שהוצא להורג לפני חמישה ימים מיום כתיבת תקציר זה- בשני בינואר 2016, נולד בכפר עוואמיה שנמצא בחבל קטיף הסעודי, במזרח המדינה. הוא למד את לימודיו הדתיים בטהראן, ואף בסוריה, בסביבת מקום קדוש לשיעים שנקרא סיידה זיינב. ההשראה שלו ומורה הדרך שלו היה אייתוללה בכיר מכרבלא שבעיראק. עיקר הפעילות שלו הייתה בדרשות ובהטפה, ובהובלת תפילות יום שישי במסגדים שיעיים במזרח סעודיה. הוא ביקר את השילטון הסעודי, שנתון בידי משפחת אל-סעוד הסונית הווהאבית (ווהאביזם- האסכולה הדתית הקיצונית ביותר באסלאם הסוני), ואף כשיורש העצר נאאיף בן עבד אל-עזיז מת בשנת 2012, הוא קרא להביע שימחה על מותו, היות שהיה שר הפנים של המדינה שרדף את השיעים במזרח סעודיה רבות. הוא אף הצהיר שוב ושוב כי המגינה האמיתית של השיעים ושל האסלאם היא איראן, ושעל כל השיעים להקשיב לשילטון המרכזי באיראן. כמו כן, הוא קרא לעריכת בחירות חופשיות בערב הסעודית, מתוך מטרה להפיל את בית המלוכה. כל אימת שהתחוללו מהומות בקרב הציבור השיעי בחבל קטיף, נימר היה נעצר בידי כוחות הביטחון הסעודיים. השיא היה בעת "האביב הערבי" בשנים 2011-2012, עת שילהב את המהומות השיעיות שפרצו במלוא עוזן בחבל קטיף וכן בבחריין השכנה- מדינה עם רוב שיעי אך עם שילטון ואליטה סוניים- וגם נעצר.
בניגוד להנהגה האיראנית, טען נימר שגם ארצות הברית מגינה על השיעים- והנושא שלו היה נתון במעקב של אירגוני זכויות אדם מערביים, שביקרו את השילטונות הסעודיים על היחס כלפיו. בשנת 2012 נעצר שוב נימר, פתח בשביתת רעב שמשכה את תשומת לב מדינות המערב, אך זה לא מנע מבית דין סעודי לדון אותו להוצאה להורג בעוון ייזום והסתה לפעילות טרור כעבור שנתיים. בעת ישיבתו במאסר הוכה נימר קשות בידי שומריו וסוהרי בית הכלא שבו ישב.

השילטון בערב הסעודית לא יכל לסבול את סגנונו המתלהם והקולני של נימר, וכן את תמיכתו הבוטה באיראן, ולמרות החשש מתגובת איראן, החליט משרד הפנים הסעודי לממש את גזר הדין בשבוע זה, ולכן ראשו נערף. 46 נאשמים אחרים בטרור, לא רק שיעים אלא אף מנהיג דאע"ש באיזור סעודיה, הוצאו להורג.
הוצאתו להורג של נימר העלתה על ראש סדר היום התקשורתי העולמי את נושא המיעוט השיעי בסעודיה, המיעוט שמפיק את הנפט עבור הנסיכים הסוניים בפועל באיזורי יישובו. כמו כן, מדינות רבות גינו את ההוצאה להורג. מהומות אלימות וסוערות פרצו שוב בחבל קטיף במלוא עוזן, ונימר הפך לשהיד, קדוש מעונה, בעיני העולם השיעי- שממילא מצטיין בפולחן קדושים מעונים. בנוסף, נימר הוא אחד מסמלי האקטיביזם השיעי המתעורר, באיזור המפרץ הפרסי.
נימר הוא בעל פוטנציאל לעשות היסטוריה לא רק בחייו, אלא יותר לאחר מותו: המהומות, הגינויים והמתיחות עם איראן וחיזבאללה, שנשבעו לנקום את מותו בסעודים, עלולים להביא לחוסר יציבות בממלכה הסעודית, שדאע"ש ווהאבים יותר קיצוניים נושפים בעורפו של השילטון גם מהצד הסוני, בנוסף לעולם השיעי. הוצאתו להורג של נימר שפכה חבית מלאה דלק לתוך התבערה שמתחוללת ממילא במזרח התיכון מזה 5 שנים בדיוק, מאז פרץ בינואר 2011 "האביב הערבי", שהפך במהרה לתוהו ובוהו אסלאמיסטי סוני ושיעי.

ועכשיו, בחזרה לשנות השבעים. סאדר וח'ומייני, שני חכמי הדת שאדבר עליהם, ושמופיעים בתמונה למעלה, יצרו, למעשה, את האקטיביזם השיעי של המאות העשרים והעשרים ואחת.
כשאנו מסתכלים על תנועת החיזבאללה בלבנון, אנו סוברים כי היא זו שהחלה את המאבק השיעי של ימינו. אך זה לא נכון. מי שהחל את המאבק השיעי הוא איש דת פרסי ממוצא לבנוני, בשם מוסא סאדר. הוא זכה לגורל עגום יותר מאשר נימר: בין השלושים ואחד לאוגוסט לספטמבר 1978, בעת שהותו בלוב, הוא פשוט נעלם ולא נמצא עד היום. האשם המיידי הוא שליט לוב באותם ימים, מועמר אל-קד'אפי, שחגג בדיוק בזמן היעלמותו של סאדר בן ה-50 את יום השנה התשיעי למהפיכה שחולל בלוב. אבל התמונה היא ממש ממש מסובכת בנוגע לגורלו. אפילו לאחר נפילת שילטון קדאפי לא נמצאו שרידיו של סאדר, שמכונה "האמאם הנעלם", בדיוק כמו האמאם השנים-עשר והאחרון של השיעה. אישיותו המיוחדת הציתה את המאבק השיעי, והוא המייסד האמיתי של האירגון השיעי שקדם למעשה לחיזבאללה בלבנון- אמ"ל (ראשי תיבות של "גדודי ההתנגדות הלבנוניים").

מוסא סאדר נולד ביוני 1928 בעיר השיעית הקדושה, קום שבאיראן, למשפחה שמוצאה דווקא מאיזור ג'בל עאמל, כלומר האיזור השיעי של דרום לבנון. משפחתו הייתה משפחה של אנשי דת ידועים ומיוחסים, שהגיעו לאיראן במטרה ללמוד. וזה לא נדיר: היו שיעים רבים בלבנון שרצו להשכיל בדת האסלאם בגירסתה השיעית, ולכן נדדו לאיראן. ניתן להגיד שבמוצאו, סאדר היה בחלקו ערבי ובחלקו פרסי. הוא דיבר ערבית, שאותה למד תוך כדי לימודי הדת, במבטא פרסי. הייתה לו חזות ערבית בחלקה, אך עיניו היו כחולות. סאדר היה תלמיד מצטיין בלימודי דת, והוא שאף להיות כמו בני משפחתו המורחבת ואבותיו, איש דת משפיע מבחינה הלכתית וציבורית. בהיותו בן 25 נפטר אביו, ואז הוא החל, למעשה, את המסע מערבה: הוא עבר לעיר השיעית הקדושה נג'ף שבעיראק, על מנת ללמוד לימודי דת מתקדמים. בשנת 1960 קיבל הצעה שלא יכל לסרב לה: להיות מנהיג הדת השיעי של העיר הלבנונית המאוכלסת בשיעים צור- ובכך לחזור לשורשים. כך עשה סאדר את הכיוון ההפוך: בעוד ששיעים לבנונים ועיראקים נעו מזרחה, לכיוון איראן, על מנת לרכוש השכלה דתית ו"להרגיש בבית" (למרות שהשילטון באיראן באותם זמנים היה שילטונו החילוני של השאה), סאדר עשה את הכיוון ההפוך- מערבה. ומאז הוא הפך לפעיל חברתי בנוסף להיותו איש דת ומטיף בכיר וכריזמטי במדינה שבה השיעים היו קהילה מדוכאת.

השיעים של לבנון בימינו אינם דומים במצבם לשיעים של לבנון לפני חמישים שנה: מדובר היה בקהילה שרובה ענייה, נלעגת, שחיה במדינה משוסעת ורבת עדות. מי ששלט בשיעים היא משפחת מאפייה, כמו שבשאר העדות בלבנון שלטו משפחות מאפייה באותה העת. במקרה של לבנון, מדובר במשפחת אל-אסעד השיעית. השיעים נחשבו פאסיבים, ממש הפועלים השחורים של האליטה הנוצרית והסונית בלבנון. סאדר לא אהב זאת, ובדרשותיו הוא קרא ליקיצה שיעית חברתית, ולכך שהמדינה תכיר בשיעים ותיתן להם את מלוא הזכויות הפוליטיות. למרות שהאוכלוסייה ראתה בו עוף מוזר, גם מבחינת מראה חיצוני לא אופייני לאיזור וגם מבחינה השפה שבה דיבר: ערבית במבטא פרסי כבד, היא נהתה אחריו. בשנת 1969 הקים את "המועצה השיעית המוסלמית העליונה" של לבנון ועמד בראשה. הוא המשיך להטיף ולקרוא לשילטון להיטיב את תנאי מחייתה של האוכלוסייה השיעית במדינה. בטרמינולוגיה שלו הוא השתמש הרבה במונח הדיכוי והקיפוח, שהוא מוטיב חוזר במסורת השיעית (הדיכוי והקיפוח של עלי, בן דודו של מוחמד נביא האסלאם, ובני משפחתו הגרעינית). בשנת 1974 הוא הקים תנועה חברתית פוליטית שיעית, בשם חרכת אל-מחרומין, "תנועת המקופחים". התנועה פעלה כדי להיטיב את תנאי חייהם של השיעים בלבנון, התנועה הקימה בכפרים השיעים בדרום לבנון ובבקעת הלבנון בתי ספר, מוסדות דת ומרפאות רבים (ולא לשכוח שבאותן שנים איראן עוד הייתה חילונית, תחת שילטון השאה, לכן לא סייעה כמו שהייתה מסייעת היום לתנועה כזאת).
מיום ליום משך סאדר בעל הכריזמה העצומה עוד ועוד תומכים מקרב העדה השיעית בלבנון, ותפס את מקומה של משפחת אל-אסעד בהנהגת העדה.

סאדר הקפיד לשמור על יחסים טובים עם שילטונו של חאפז אל-אסד בסוריה השכנה, ובשנת 1973 פירסם פסק הלכה היסטורי ומהפכני, לפיו העדה העלאווית, עדתו של אסד, שנחשבת כפורשת מהאסלאם בכלל (העלאווים מייחסים לאמאם עלי ממשפחתו של מוחמד ולבנו חוסיין תכונות אלוהיות ומאמינה בהתגלמות של האל בבני אדם, בשבעה שילושים לאורך הדורות, תוך שילוב אלמנטים מוסלמים ונוצריים)- כעדה מוסלמית שיעית לכל דבר ועניין. פסק הלכה זה עזר רבות ועוזר רבות עד היום לסוריה של אסד ומשפחתו. פסק הלכה זה הוא גם אלמנט מרכזי וצידוק הלכתי להגנה של איראן השיעית על בני העדה העלאווית ועל משפחת אסד עד היום.
לאחר שנה מהקמת "תנועת המקופחים", פרצה מלחמת האזרחים בלבנון, שהייתה למעשה מלחמת הכל בכול של משפחות ועדות. סאדר לא הסכים שהשיעים יישבו פאסיביים במלחמה זאת, לכן הקים את "גדודי ההתנגדות הלבנונית" השיעית- כשהכוונה לאירגון אמ"ל. מבחינה פוליטית הוא תמך בשמאל הלבנוני. אמ"ל לקח חלק במלחמה, ואירגון זה, יחד עם החזבאללה שהוקם אחריו, וסוריה שהתערבה במלחמה ופלשה ללבנון, הסתמנו כמנצחים הגדולים של מלחמת האזרחים שנמשכה 15 שנים.
חשוב לציין, כי סאדר הוא אינו נסראללה. הוא לא הטיף רבות כנגד ישראל וכמעט שלא הזכיר אותה כפקטור, למרות שתמך כמס שפתיים במאבק הפלסטיני. תנועת אמ"ל פנתה במלוא כוחה כנגד ישראל רק לאחר היעלמות סאדר. כל הזמן הקפיד סאדר להדגיש את מתינותו הדתית והפוליטית מחד, אך לגייס את השיעים בלבנון למאבק חברתי ולאחר מכן צבאי מאידך. במהלך המלחמה אף שבת רעב במסגד על מנת להביא לסיומה, לשווא.

ב25 באוגוסט 1978 יצאו סאדר ושני מלוויו מאיטליה ללוב, על מנת לבקר את קדאפי. הם נראו לאחרונה ב31 באוגוסט 1978, ערב יום השנה התשיעי למהפיכת קדאפי, ומאז לא נראו יותר. לוב וקדאפי הפכו לשנואים מאוד בעיני השיעים, וסאדר הפך לסמל שמוזכר בטרמינולוגיה השיעית לבנונית עד היום.
הוא היה אדם שדווקא הזרות שלו בלבנון ושלל זהויותיו השונות חוץ מזהותו הדתית האחידה- המוסלמית שיעית- הם שהובילו אותו לאקטיביזם שהפגין בלבנון. הוא רצה להוכיח עצמו כאיש דת אך גם כלבנוני, שמעורב מאוד בענייני המדינה, שלא מסוגל לסבול את הפסיביות של עדתו. הוא גם כל הזמן קרץ לחילונים ולחילוניות בלבנון: בנוסף להיותו איש דת, היה גם פילוסוף חברתי ואף זכה להשכלה חילונית, מה שהפך את אישיותו למגוונת מאוד.
אילולא סאדר, לא היינו שומעים כמעט על השיעים בלבנון או מכירים אירגונים כמו אמ"ל והחיזבאללה.

רוח אללה ח'ומייני, המוצלח (לדידם של השיעים), המאריך ימים והבכיר מבחינת רמה דתית מבין אלה שציינתי, נולד בשנת 1902 בעיירה ח'ומיין שבפרובינציה המרכזית של איראן. מילדות מוקדמת שינן את הקוראן, למד ערבית ונע מסמינר דתי אחד לאחר, מעיר לעיר, באיראן. הוא הגיע לדרגות הכי גבוהות ככוהן דת שיעי- אייתוללה גדול ואפילו מרג'ע-א-תקליד, שפירושו מודל לחיקוי. הוא החל להתפרסם באיראן בשנות השישים לחייו כמטיף דתי שסחף המונים- ונכנס לפעילות פוליטית. לצד ספרי הדת בעלי כובד המשקל הגדול באסלאם השיעי שפירסם, הוא פיתח תיאוריה שלפיה השילטון האסלאמי הטוב ביותר הוא שילטון חכם ההלכה, תיאוריה שנקראת בפרסית ולאיית-א-פאקי. לדידו, האסלאם, גם הסוני וגם השיעי, שקע, היות ולא נתנו לחכמי הלכה לשלוט. חכם ההלכה הוא המבין ביותר, והוא הראוי והמתאים לכונן שילטון מוסלמי תקין. בשנת 1963 הנהיג השאה של איראן, מוחמד רזה פהלאבי, רפורמות שנקראו "המהפיכה הלבנה", שבמסגרתה התחוללה הפרטה מסיבית של המשק האיראני והכנסה של השקעות זרות מערביות במדינה. ח'ומייני יצא בעוצמה כנגד התערבות מערבית כלשהי במדינה, ואת השאה תיאר בנאומיו כח'ליף יזיד, האויב האכזרי של השיעה, זה שטבח באמאם חוסיין ובמשפחתו. בניגוד לסאדר, שלא שנא את החילוניות ולא דחה רעיונות חילוניים, ח'ומייני דחה רעיונות חילוניים וכל התערבות מערבית שהיא באיראן מכל וכל. וזאת במדינה, שלמרות השילטון החילוני בה, לחכמי הדת תמיד היה משקל באורח החיים ובפוליטיקה המקומית.

בשנת 1964 נמאס לשאה מח'ומייני, הוא עצר אותו והגלה אותו. דרך תורכיה, בה שהה כשנה, הגיע ח'ומייני לעיר הקדושה השיעית נג'ף שבעיראק, בה לא הפסיק להטיף למען ממשלה אסלאמית. לא רק ממשלה שיעית, אלא ממשלה אסלאמית, שתשלוט במדינה המוסלמית האידיאלית באמצעות ההלכה, הלא היא השריעה, ובראשה יעמוד חכם ההלכה, במקרה השיעי חכם הלכה שהוא יהיה יורשו הלא רשמי של האמאם ה-12 האחרון של השיעים. במשך 14 שנים שהה בגלות, כשלאורך שנות השבעים איראן רעשה וגעשה במחאות כנגד שילטון השאה, מחאות שלא רק הגיעו מהצד האסלאמיסטי דתי, אלא בעיקר גם מהשמאל. בינתיים, תומכי ח'ומייני הפיצו את דבריו לאיראן דרך קלטות שזכו לפופולריות עצומה והמונית, לא רק בקרב דתיים. אפילו החילונים ראו בו כמושיעם מהשאה. המערב אף ראה בתנועתו ובפעילותו ביטוי של דמוקרטיה.
(אופן עלייתו לשילטון והתבססותו של ח'ומייני בו, במקביל לכסילות של המערב בנושא שלו, יזכו לפוסט נפרד שראוי להם!!!!)
מנג'ף עבר ח'ומייני באורח אבסורדי אל המערב שנוא נפשו- אל פאריס. בפברואר 1979 הודח השאה, וח'ומייני חזר לאיראן. הוא הפך בהדרגה ובתיחכום, שכאמור יזכו לפוסט נפרד, לשליט המדינה בפועל ובכך הגשים את התיאוריה שלו של "שילטון חכם ההלכה".

ביוני 1989 נפטר ח'ומייני בגיל 86 וחצי, כשבהלווייתו משתתפים 10 מיליון איש, לא פחות.

כשהמלוכה עוברת בין אחים

לפני כחודשיים צויינו 24 שנים מאז מלחמת המפרץ הראשונה, שהייתה המלחמה הראשונה במזרח התיכון שתועדה בתקשורת בגילגולה המודרני. מלחמה זו הביאה גם להכרה העולמית את רשת סי.אן.אן שמרכזה באטלנטה, הביאה לראשונה טילים על תל-אביב (שתי הפעמים הבאות קרו בשנים האחרונות על ידי החמאס מעזה) וכמובן לא שוכחים את מסיבות העיתונאים והדוברים האמריקניים עם מדי הקרב ודגל ארצות הברית מאחור. אך הנה קרה משהו מוזר: שוב התגבשה קואליציה של מדינות המפרץ, אך ללא ארצות הברית, שאובמה דואג ש"תחליף צד". הפעם האויב הוא לא סדאם חוסיין, אלא איראן. יש מסיבות עיתונאים עם דובר, אך הוא מדבר ערבית, מאחוריו תמונות של מטוסים אך לצד דגל ערב הסעודית, שהוא הדגל הירוק שעליו כתוב בערבית את ה"עדות" האסלאמית: "אין אלוהים מבלעדי אללה, ומוחמד הוא שליח אללה".

מי היה מאמין.

בשנים האחרונות דובר על "ניאו עות'מאניזם" או על "האימפריה הפרסית החדשה". ההערכה הייתה שהאימפריה הפרסית העתיקה עומדת לחדש את ימיה, או אפילו האימפריה העות'מאנית, שהתפוגגה לפני 91 שנים, וחולקה חלקים-חלקים שעד היום אין גבולות ברורים בין חלקם. אבל שכחו דבר אחד: הערבים לא יוותרו. ממהרים להספיד את הלאומיות הערבית, אך הלאומיות הערבית לא מתה. היא חיה וקיימת. בראש הציר הערבי עומדת עתה מדינה, שהיא אולטרה-דתית ושמרנית אך לא אסלאמיסטית מבחינה פוליטית. היא לא שואפת לנקוט בעצמה בג'יהאד, להתרחב ולהפיץ בעולם את האסלאם. זאת למרות שהיא מממנת תנועות ג'יהאדיסטיות ורוב מפגעי 11 בספטמבר יצאו ממנה. סעודיה רוצה להנהיג את האסלאם, אך לא את זה הקיצוני, למרות דתיותה הקיצונית וחוקי השריעה, ההלכה האסלאמית, שבמדינה זו הם החוקה. ויש לה לגיטימציה לעשות זאת: היא מחזיקה במקומות הקדושים לאסלאם, מכה ומדינה, כשמלך סעודיה נחשב ל"מגן שני המקומות הקדושים".

אם כבר דיברנו על העות'מאנים, בימיה הקלאסיים של האימפריה העות'מאנית (שכמו ערב הסעודית, היא אחת הישויות המדינתיות היחידות בעולם שנקרא על שם המשפחה שייסדה אותה), עד סוף המאה השש עשרה, השתרש מנהג: את הסולטאן לא היה מחליף בנו הבכור, אלא הנסיך שהצליח לחסל את כל אחיו הזכרים ושרד. תמיד לקראת מות הסולטאן, מלחמות אחים בין בניו כמעט פילגו והחריבו את האימפריה. אבל בערב הסעודית המצב שונה: את מלך ערב הסעודית שמת מחליף לרוב אחיו. זה ההסדר שהושג במעצמת הנפט לאחר מותו של מייסד ערב הסעודית, עבד אל-עזיז בן עבד אל רחמן למשפחת אל-סעוד, שבטעות ניתן לו הכינוי "אבן סעוד". עבד אל עזיז שלט בממלכת משפחת אל סעוד בין השנים 1902-1953. הוא שרד זמן כה רב היות וידע איך לקנות את תמיכת השבטים היריבים למשפחתו במלכותו: דרך נישואים פוליטיים לבנות ראשי השבטים. לעבד אל-עזיז היו עשרות נשים, וכמעט חמישים ילדים. לאחר מותו, נקבע כי ילדיו, שמועצה משפחתית קבעה כי כשירים למלוכה, יחליפו אותו אחד אחרי השני. כלומר: יורש העצר של המלך לא יהיה בנו, אלא אחיו הצעיר ממנו. המשפחה הדומיננטית מבין הבנים המחליפים, שזכתה לכמות שיא של מלכים ויורשי עצר מבין האחים: שני מלכים, ביניהם הנוכחי סלמאן, ושני יורשי עצר, סולטאן ונאיף, שמתו בטרם הגיעו למלוכה, היא המשפחה הסודיירית, כלומר אם המשפחה היא ממשפחת אל-סודייר, ואבי המשפחה הוא עבד אל עזיז אל סעוד.
בינואר השנה הלך לעולמו המלך עבדאללה בן עבד אל עזיז, שלא היה ממשפחת סודייר, ואותו החליף המלך החדש, סלמאן. סלמאן, האח השביעי שהגיע למלוכה, קבע כי יורש העצר החדש יהיה האח הצעיר ביותר מבין בניו של עבד אל עזיז, הנסיך מוקרן בן ה-71. אז זהו. נגמרה רשימת האחים. מה עושים במקרה זה?

המשפחה הסעודית, כמו בהרבה מקרים, מוצאת פיתרון לכל בעייה: בשנת 2006 הוקמה מועצה משפחתית מיוחדת, שתקבע את המשך שרשרת ההחלפה של המלך, גם לתוך דור נכדיו של עבד אל עזיז. כלומר: לאחר שרשימת האחים תיגמר, יעבור כס המלוכה בין בניהם, כלומר בין בני הדודים. במקרה זה, תוך ניצול העובדה שהנסיכים,גם בני דור הבנים וגם בני דור הנכדים ממונים לתפקידי שרים בממשלת סעודיה, שבראשה עומד המלך נקבעו שני מינויים: מוחמד, בנו של יורש העצר לשעבר מהמשפחה הסודיירית, נאיף, שמת ב2012 ולא זכה להגיע למלוכה, מונה לתפקיד החזק ביותר בממשלה הסעודית: שר הפנים (שאחראי על מנגנוני הביטחון הפנימיים ועל המשטרה), ולעוד תפקיד: "יורש יורש העצר", כלומר גם לנסיך מוקרן, אחרון הבנים, יש יורש, ובבוא היום מוחמד בן נאיף יהיה המלך הראשון של ערב הסעודית מדור הנכדים של עבד אל עזיז. מנגד, מינה המלך סלמאן את בנו, שגם שמו מוחמד, לשר ההגנה, האחראי על הצבא, ובהמשך הוא אמור להיכנס לשרשרת ההחלפה של המלוכה. זאת אומרת, שברגע שמוחמד בן נאיף יתמנה למלך, מוחמד בן סלמאן יתמנה ליורש העצר. ולהזכיר, גם מוחמד בן סלמאן הוא מהמשפחה הסודיירית.

בשל השתלטות השיעים החות'ים על תימן, בחסות איראן, נוצרה שעת כושר עבור המלך סלמאן להוכיח את עצמו בתפקידו החדש, וכן את כוונותיו להפוך את סעודיה למעצמה איזורית, לאחר שנכנס לנעליו הגדולות מאוד (גם מבחינת מימדי גוף) של אחיו למחצה, המלך הקודם עבדאללה, ששלט בפועל כיורש עצר (בין השנים 1995-2005 מלך סעודיה פהד הפך לנכה ומוגבל, ולא יכל למלא את תפקידו) וכמלך במשך עשרים שנים- וכן ליצור הזדמנות עבור בנו, שר ההגנה החדש מוחמד, להוכיח את עצמו, וזה היה אחד השיקולים המרכזיים שהובילו אותו לפתוח במבצע כנגד תימן, כשהוא עומד בראש קואליציה של 10 מדינות ערביות ומוסלמיות. אך בינתיים, לא הייתה כל כניסה קרקעית של הברית המפרצית לתימן, אלא רק הפגזות והפצצות מהים ומהאוויר. המבצע יוכיח את יעילותו רק כשתתרחש הפלישה הקרקעית המיוחלת. כל עוד אין כניסה קרקעית, מוכחת פה חולשה ערבית כלשהי מול איראן.

לסיכום, ברצוני להדגיש כמה עובדות, כדי שלא יווצר מידע חסר: הראשונה, הממלכה הסעודית של אבן סעוד היא הגלגול השלישי של ממלכת אבן סעוד במדבר של חצי האי ערב. הממלכה הסעודית הראשונה הוקמה על ידי אותה משפחה כבר במאה השמונה עשרה.
השנייה: יש לקחת בחשבון שכמו כל מדינות המפרץ הפרסי (או בלשון הערבים: "המפרץ הערבי"), סעודיה היא מדינה רנטיירית, כלומר מדינה שנשענת על משאב אחד שהוא מתכלה, במקרה הזה נפט, מה שהופך אותה לאחת המדינות העשירות בעולם.
השלישית: ערב הסעודית מחזיקה באגרות חוב אמריקניות, בשל כך אובמה נאלץ לתמוך בעקיפין במלחמה המפרצית-ערבית מול איראן, בעוד ממשל אובמה מנהל שיחות על "פיתרון" בעיית הגרעין האיראנית.
הרביעית: הפיכתה של ערב הסעודית למעצמה איזורית היא תוצר של "האביב הערבי", או ליתר דיוק "החורף הערבי" שהחל לפני 4 שנים. נפילת שליטים חזקים וקריסת מדינות הפכו את סעודיה למדינה היציבה באיזור, והיא זו שפעלה לניטרול ולהפלת השילטון הטרי של "האחים המוסלמים" במצרים ובתוניסיה, וכמובן להעלאתו של הגנרל אל-סיסי לתפקיד נשיא מצרים במקום מוחמד מורסי מ"האחים המוסלמים".

"אני שליט העולם ואת שולטת לי על הלב"-סיכום הסידרה "הסולטאן".

אתמול שודר בישראל החלק הראשון של הפרק האחרון של הסידרה "הסולטאן". היות והאתר החדש שלי בטיפול, בחרתי לכתוב דווקא כאן כמה מילים לסיכום הסידרה:

1. קודם כל, הסידרה הזאת הייתה אחת הטובות שראיתי בעשר השנים האחרונות, אם לא הטובה ביותר. אני יודע שללמוד את האימפריה העות'מאנית זה מאוד קשה. מאוד. בלימודים של מזרח תיכון, הקורס "מבוא לאימפריה העות'מאנית" נחשב אחד הקשים. הסידרה הזאת מבהירה ומפשטת היטב את המבוא לאימפריה העות'מאנית. לכן, כצופה וכלומד, מדובר באוצר.

2. דבר שני, כותרת המאמר הזה מתמצת את כל משמעות הסידרה. הדומיננטיות הנשית. מלחמה מגדרית של נשים על מעמדן, כבודן וכוחן, חמש מאות שנים לפני שחשבו על המילה פמיניזם. המסר שעולה מן הסידרה הוא בדיוק הכותרת. אומנם גברים שולטים על העולם ונמצאים בכל הנקודות השלטוניות הדומיננטיות, אבל הנשים הן ששולטות על הגברים וגם לעתים מנווטות מדיניות. הסידרה מלאה בנשים חזקות, כאלה שהיו שפחות אך רק על הנייר, אך מניעות מדיניות ומחוללות היסטוריה מצד שני.

3. דבר שלישי, מלחמות אחים. עד כמאה שנים לאחר סולימאן, החל מימיו של הסולטאן מהמט, נוצרה נורמה באימפריה העות'מאנית שהאח שהורג את שאר אחיו הוא זה שמגיע לשילטון. אך עלייתו של סלים השני, הפחות ראוי והכושל מכולם, מלמדת גם על מערכות ציבוריות כיום: דווקא זה שפחות טוב ופחות מוכשר, אך הוא מניפולטיבי, זוכה במשרות בכירות, בעוד מי שאמיץ וישר נשאר בצד. דבריה של הורם סולטאן לבנה ביאזיד, שבעצמו היה קורבן בולט של השיטה הזאת, מהדהדים: "בעולמנו זה, האמיצים והישרים לא מצליחים, אלא רק השפלים והנבלים".
למרות שהורם עצמה הייתה אישה מניפולטיבית, היא השיגה הכל עד לרגע שנקבע המחליף של הסולטאן. דווקא הבן הפחות מועדף עליה זכה, והיא גם לא זכתה לראות זאת.
מלחמות האחים באימפריה נמשכו עד מאה שנים לאחר מכן, עד שהושם להם סוף, והותקן בארמון טופקאפי אגף סגור, "כלוב של זהב", בו הושמו כל האחים המאיימים על השילטון כל ימיהם כמעט.

האימפריה העות'מאנית הייתה אחת הישויות המדינתיות היחידות בהיסטוריה שנקראה על שם השושלת ששלטה בה. רבים מדברים כיום על התחדשות האימפריה הפרסית או הניאו עות'מאניזם, התחדשות האימפריה התורכית העות'מאנית. אך כיום במזרח התיכון יש מדינה ענקית, שבראשה בית מלוכה, והמדינה הזאת נקראת על שם אותו בית מלוכה. ושם העברת שילטון בין אחים, בני אותו האב מייסד הממלכה, היא חוק ברזל. היא שולטת גם על המקומות הקדושים לאסלאם- ואני מתכוון לכתוב עליה היות והיא הופכת למעצמה איזורית. היא מחזקת את טענתי, לא התורכים ולא הפרסים יחזרו להיות אימפריה אסלאמית, אלא דווקא הערבים שלא יוותרו. קוראים לאותה מדינה ערב הסעודית, והיא נמצאת היטב בכותרות. שם השילטון עבר בין האחים, בניו של עבד אל עזיז אל סעוד. כשיורש העצר הנוכחי נקבע כאח הצעיר ביותר, החל שם תהליך שמודגש ממש בימים אלה, של העברה עתידית של השילטון לבניהם של האחים. גם שם הייתה אמא דומיננטית, בדומה להורם. היא באה מהמשפחה הסודיירית, אותה משפחה שהמלך הנוכחי, מלכים קודמים וחלק מהמלכים הבאים, משתייכים אליה. כאמור, פרטים בהמשך.

4. דבר רביעי- והכי חשוב: יש לסידרה הזאת סידרת המשך. היא תתחיל להיות משודרת בספטמבר הקרוב בתורכיה והיא מספרת את סיפורה של שפחה שהפכה לשליטת האימפריה בפועל ומינתה והדיחה סולטאנים ממש- קוסם סולטאן. היא הייתה יותר חזקה מהורם ובימיה האימפריה הייתה ממש "סולטאנות נשים". חשוב לברר כבר מעכשיו לגבי מי ירכוש את הסידרה. אני ממליץ שזה לא יהיה ערוץ בתשלום. פרקיה יכולים להיות משודרים גם פעם בשבוע, זמן קצר אחרי ההקרנה בתורכיה. הפרק האחרון של "הסולטאן" אמור להיות משודר השבוע, או בערב ליל הסדר או במוצאי חג פסח עצמו.

5. דבר חמישי- נבואתו של ביאזיד כנגד אחיו התגשמה במלואה. הוא היה סולטאן שמונה שנים בלבד, וחי כשיכור וגם סיים את חייו לאחר שהחליק באמבטיה בעודו שיכור. אבל יש לסייג זאת: כתיבת ההיסטוריה נעשית על ידי בני אדם, מנקודת המבט שלהם. אולי ההיסטוריונים עשו לסלים השני עוול ותיארו אותו בשלילה על מנת לחזק את המיתוס של שקיעת האימפריה ואת המיתוס של האחים המוכשרים שלא זכו להגיע לשילטון? אגב, כשבנו של סלים, הסולטאן מוראד השלישי, הגיע לשילטון, הוא התעצבן על היהודים והורה להרגם. מי שהצילה את היהודים הייתה אימו, נורבאנו, שדרשה ממנו לחזור בו מהוראתו. כן, אותה נורבאנו מרשעת. ועוד משהו: הסולטאן ביאזיד השני, לפני שהגיע לשילטון, נלחם על השילטון כנגד אחיו, ג'ם סולטאן, שהוצג כמוכשר וכראוי ממנו. ואילו ג'ם היה עולה לשילטון בזמן גירוש ספרד, האם היה מציל את היהודים כמו ביאזיד?

עכשיו בחדשות-תימן: הניסוי האדום במזרח התיכון

ביומיים האחרונים עלה לכותרות החדשות והעיתונים סיפורו של עלי עבדאללה צאלח, נשיא תימן במשך 33 שנים (12 שנים כנשיא צפון תימן, 21 שנים כנשיא תימן המאוחדת) ולמעשה מי שאיחד את תימן למדינה אחת, איחוד שהחזיק במשך 22 שנים בין 1990 ל2012. צאלח, קצין צבא בכיר במקורו ואחרון השליטים הערביים הלאומנים, שבעבורו מוצאו הדתי (שיעי-זיידי) היה פחות חשוב מלאומיותו וממוצאו השבטי, הצליח לאחד בזמנו 200 שבטים למדינה אחת. אבל ה"אביב הערבי" והסיכסוך השיעי-סוני גבה את מחירו מתימן, צאלח התפטר ב2011 לאחר הפגנות ענקיות שהתנהלו אצלו ברחבי המדינה ובלחץ בעלי בריתו דאז הסעודים והעביר את תפקידו לסגנו הסוני מדרום תימן, עבד רבו מנצור האדי. צאלח עצמו לא פרש מפוליטיקה, אלא התמקד בפעילות מפלגתית במסגרת מפלגתו "הוועידה העממית הכללית" ובשנת 2014 עבר בעצמו לתמוך בשיעים החות'ים, "חיזבאללה של תימן"- שבט שיעי שמוצאו מהעיר סעדה בקצה הצפוני של המדינה שניהל מלחמת גרילה ארוכה וזכה לחסות איראנית נרחבת.
לאחר שצאלח וכוחותיו עברו לתמוך בחות'ים בשנת 2014, זה איפשר להם להשתלט על הבירה, צנעא, בעוד הנשיא המכהן האדי וצבא תימן הלגיטימי ברחו לדרום המדינה והתיישבו בבירת הדרום לשעבר, עדן. בכך נפתחה מלחמת אזרחים איומה בין החות'ים בצפון תימן להאדי וכוחותיו (יחד עם אנשי אל-קאעידה) הסונים, מלחמה שהפכה את תימן למקום הגרוע ביותר לחיות בו עלי אדמות ולמדינה שוב מפוצלת ומוכת רעב.
בסוף השבוע הראשון של דצמבר 2017 התחוללה למעשה תפנית בסיכסוך הסוני-שיעי בין איראן לערב הסעודית: צאלח יצר קשר עם איחוד האמירויות ביודעו כי זה יאפשר לו להתחבר מחדש לסעודיה, שעכשיו נמצאת תחת שילטון חדש ושונה מזה שהורה לו להתפטר בזמנו. הוא שבר שוב ברית שכרת, הפעם עם איראן והחות'ים, ופנה שוב לצד הסוני שמובילה סעודיה. שלושה ימים לאחר שהודיע על התנתקותו מהחות'ים ומאיראן, בדרך מהעיר צנעא לכיוון העיר מארב שבמרכז המדינה ששם נמצאים חיילים מהצבא הלגיטימי התימני בראשות הנשיא האדי, חוסל צאלח בRPG הישר לתוך הרכב שלו על ידי החות'ים הנבגדים, מה שנתן יתרון שוב לציר האיראני בלחימה. בתוך כך, שיגרו בשבועות האחרונים החות'ים טילים איראנים ארוכי טווח לאבו דאבי ולערב הסעודית, ואני לא אתפלא אם יום אחד יבוא להם הרעיון לשגר טילים איראנים ארוכי טווח גם לכיוון מצרים וישראל…..
אגב, הנהגת החות'ים היא צעירה. המנהיג שלהם, עבד אל-מלכ אל-חות'י, הוא בן 38 ונאומיו מזכירים מאוד את נאומיו של חסן נסראללה מלבנון, מנהיג חיזבאללה שיכול להיות אבא שלו לפי גילו. נשיא צפון תימן בפועל הוא צאלח אל-סמאד, בן גילו ובן משפחתו של עבד אל-מלכ אל-חות'י, וכמובן הוא פועל מטעם "אגודת אנשי האל", הלא הם שבט החות'י החזק, כאמור "חיזבאללה של לבנון".
עוד משהו: בעוד לחיזבאללה יש ערוץ טלוויזיה בשם "אל-מנאר", לחות'ים יש ערוץ טלוויזיה שהוא חיקוי של "אל-מנאר", "אל-מסיירה". בערוץ זה שודרו התמונות שבהן נראה מייסדה של תימן המודרנית, עלי עבדאללה צאלח, הרוג עם פגיעה בראשו. שש שנים ושלושה חודשים אחרי חיסולו של מועמר קדאפי בידי המורדים בלוב, חוסל שליט ערבי שני שהודח במהומות "האביב הערבי". בכך גם סוכלה מזימתו של צאלח להפוך לשליט הראשון שמודח במסגרת "האביב הערבי" שחוזר לשילטון במדינתו, הפעם בחסות סעודית.
וזהו סיפורה של תימן ושל "הניסוי האדום" שהתחולל ועודנו מתחולל בה:

מזה שנתיים מתנהל מבצע "רעם מתפרץ", אותו מנהלת ערב הסעודית כנגד שבט החות'ים, שמרכזו בעיר סעדה שבצפון תימן (מוצאם של רבים מיהודי תימן הוא מהעיר הזאת), שנמצאת, איך לא, ממש על הגבול הסעודי. אותם שבטים, שאמונתם היא שיעה "זיידית", או "שיעה מחומשת", כלומר פלג פחות משיחי ויותר רציונלי של האסלאם השיעי שמאמין כי הנהגת האסלאם עברה לצאצאיו הישירים של הנביא מוחמד, דרך בן דודו וחתנו עלי, שהחל בשושלת של "אמאמים" שנמשכת עד היום (בעוד שהשיעה התרי-עשרית, השיעה המקובלת ביותר באיראן, בעיראק ובלבנון- מאמינה שהצאצא השנים-עשר, האמאם מספר 12 בשושלת, נעלם ועתיד לחזור ולגאול את האנושות)- החלו למרוד בשנת 2004 כנגד השילטון התימני, שבראשו עמד הנשיא שאיחד את תימן המודרנית, שעד 1990 הייתה מפולגת לצפון ולדרום, עלי עבדאללה צאלח החילוני.
סיפורם של החות'ים, שעוררו את החשש והזעם של מדינות המפרץ עת נעו לפני כמה חודשים דרומה וכבשו את בירת תימן, צנעא, ומשם נעו עוד יותר דרומה-מה שנתן להם ניצחון זמני במרד, מגלם את סיפורה של תימן כולה והפילוגים שבה.

מדוע אני קורא לתימן "ניסוי אדום"? היות ומדינה זו, שהיא כשלעצמה מדינה שמפולגת היטב בין שבטים, אמונות וזהויות מקומיות לפי מחוז או עיר, כמדינה חלשה, הייתה ועודנה שדה קרב בין מעצמות, מה שגורם למלחמות רבות בה, וכן שדה ניסוי לאידיאולוגיות שונות: ממלוכנות, קומוניזם ונאצריזם-בשנות השישים של המאה העשרים, ועד אסלאם רדיקלי ביותר וכמובן שדה הניסוי הכושל ביותר, מבית מדרשו של נשיא ארה"ב הקודם אובמה, שנקט בגישת שמאל רדיקלית- הניסוי "הדמוקרטי" במדינות ערב, שהחל לפני ארבע שנים ויותר.

אכן, תימן מחולקת לפי שבטים וגם אמונות, אך ישנה חלוקה ברורה במדינה הזו, שהייתה תקפה עד שנת 1990 ועודנה רלוונטית היום: החלוקה בין צפון תימן לדרום תימן. צפון תימן, שמשתרעת מאיזור סעדה בצפון עד למבואות הצפוניים של העיר עדן בדרום, קיבלה את עצמאותה בשנת 1918 עת התפטרה סופית מהשילטון העות'מאני. בצפון תימן רוב האוכלוסייה השבטית מאמינה באסכולה הזיידית של האסלאם השיעי, ואילו מיעוט האוכלוסייה מאמין באסלאם הסוני, שהוא בעצם האסלאם המקובל, כי 85 אחוז מהמוסלמים הם סונים. ואילו בדרום תימן, שהשתרעה מעיר הנמל עדן מזרחה, עד למדבר חדרמות (הלא היא חצרמוות המקראית) ולגבולה עם סולטאנות עומאן, רוב האוכלוסייה השבטית מאמינה באסלאם הסוני, האסלאם של הרוב.
מצד שני, דרום תימן נושאת עימה פרדוקס: מצד אחד, מדובר בחלק העשיר של תימן מבחינת מוצא לים, שליטה על מעברים (המעבר העיקרי הוא באב אל-מנדב, שבעצם פותח את ים סוף לאוקיינוס ההודי, מחבר ימית בין יבשות אסיה ואפריקה שנמצאות משני צדדיו ומאפשר תעבורה מים סוף החוצה בכיוון דרום), מכיל את נמל עדן החשוב מבחינה אסטרטגית ומסחרית (שולט על פתח האוקיינוס ההודי, מה שנקרא "מפרץ עדן"), מכיל את הנפט המועט שנמצא בתימן וכן תעשיית דייג ענקית, ומצד שני, איזור זה מכיל מדבריות ואוכלוסיות נידחים, שניתן "להלביש" עליהם כל אידיאולוגיה קיצונית.
והכי חשוב: איזור דרום תימן היה נתון לשילטון בריטי עד שנת 1967, עת תנועות שיחרור מדרום תימן הצליחו להביס את הבריטים, בעיקר תודעתית, וקיבלו לבסוף את השילטון. העניין הוא שתנועות השחרור, שאותן הרכיבו בני איזור עדן ובני שבטי המדבר שנמצא בדרום תימן, היו בדומיננטיות מרקסיסטית-קומוניסטית ונהנו ממימון רחב ומשטיפת מוח אידיאולוגית של ברית המועצות הקומוניסטית, שרצתה לשלוט על נתיב המעבר הכל כך חשוב הזה. לאחר השחרור ב1967, הפכה דרום תימן ל"רפובליקה סוציאליסטית עממית", כלומר המדינה הקומוניסטית היחידה במזרח התיכון. מדינה זו, שבירתה הייתה עיר הנמל הדרומית עדן, הייתה חילונית באופייה, מנהיגיה נשבעו לבטל את השבטיות ולצמצם את תפקיד הדת במדינה, והיא שימשה מעין התגרות של ברית המועצות בשאר מעצמות המערב, וכן התגרות חילונית בשכנתה מצפון, ממלכת ערב הסעודית הידועה בדתיותה.

בינתיים, בצפון תימן, התחוללו בשנות השישים של המאה העשרים גם שינויים: במדינה זו שלט "אימאם" ששימש כמנהיג הזרם הזיידי (ובבקשה לא לבלבל את השיעים הזיידים עם היזידים שנמצאים בעיראק, או עם יוצאי העיר יזד שבאיראן, כי מדובר בקבוצות שונות לגמרי בלי שום קשר וקירבה ביניהן) השיעי, גם מנהיג דתי וגם מנהיג פוליטי. הוא עמד בראש הפלג הפוליטי שהוגדר כ"מלוכנים", ונהנה, איך לא, מתמיכת ערב הסעודית, שגם הייתה דתית מלוכנית, ולא ראתה בשיעים הזיידים איום, כי מדובר בפלג השיעי שהכי קרוב לסונים מבחינה דתית. מצד שני, בקרב השבטים בצפון תימן ובצבא של אותה מדינה החלה להתעורר תסיסה כנגד האמאם הדתי. קצינים חילוניים, ששאבו את תמיכתם ממצרים שנשלטה באותה את על ידי גמאל עבד אל-נאצר, התמרדו, והחלה מלחמת אזרחים במדינה, כשסעודיה המלוכנית תומכת בשילטון הדתי, ומצרים הנאצריסטית תומכת בשילטון הקצינים, שילטון חילוני-רפובליקני. אל המלחמה הזאת בין שמרנים ורפובליקנים הצטרפו חיילים סעודים מצד אחד, וחיילים מצרים מהצד השני (כשמצרים אף משתמשת בנשק כימי במלחמה). המלחמה הזאת הייתה ממש "בוץ" עבור המצרים, מה שהחליש את הצבא של עבד אל-נאצר והוביל לתבוסתו במלחמת ששת הימים כנגד ישראל לאחר מכן. בסופו של דבר, האמאם הובס, הסעודים נסוגו והרפובליקנים החילונים עלו לשילטון. הנאצריזם והחילוניות ניצחו את המלוכנות והדתיות, בשדה הקרב הזה בין סעודיה למצרים.

בשנת 1978 התחולל בצפון תימן שינוי: קצין צבא בשם עלי עבדאללה צאלח, שידע ליצור קשרים מעולים עם בני השבטים השונים, שיעי-זיידי בדתו אך חילוני באורח חייו ובתפיסתו, עלה לשילטון. בינתיים, בדרום תימן, התחוללו פילוגים בתוך המפלגה הקומוניסטית היחידה ששלטה במדינה מזרח-תיכונית: בין לניניסטים, מרקסיסטים ומאואיסטים (תומכי המייסד של סין הקומוניסטית, מאו טסה טונג, והאידיאולוגיה שלו), וכן בין קומוניסטים שמרנים ורדיקלים לבין קומוניסטים מתונים, מה שהביא למלחמת אזרחים בתוך דרום תימן בין שני הפלגים, הרדיקלים והמתונים. ומה עמד מאחורי הפילוגים במלחמה? כמובן, שיוך שבטי. המדינה החלה להתפורר כשהשבט של הנשיא החל להילחם בשבט של ראש הממשלה, בשילטון שנשבע לבטל את השבטיות……
מצד שני, ברית המועצות החלה להתפורר, כשמי שפירק אותה היה הנשיא האחרון שלה, מיכאיל גורבצ'ב. עלי עבדאללה צאלח ראה את הפילוג אצל אחיו מדרום, וניצל את ההזדמנות לפעול למען איחוד תימן כולה. מאמציו נשאו פרי במאי 1990, עת אוחדו צפון ודרום תימן בהסכם בין המדינות, צאלח הפך לנשיא המדינה המאוחדת, שבירתה צנעא, ומזכיר המפלגה הקומוניסטית של דרום תימן, עלי סאלם אל-בייד, הפך לסגנו. האיחוד היה קשה: לאחר 4 שנים התמרד אל-בייד כנגד הנשיא, ברח לדרום והנהיג מרד כושל נגד צאלח יחד עם השבטים. את אל-בייד, שברח ללונדון, החליף לאחר מכן עבד רבו מנסור האדי, קצין צבא ומנגנון מוביל מהעיר עדן שבדרום תימן. האידיאולוגיה השלטת בתימן המאוחדת הייתה לאומית-חילונית-רפובליקנית.
עם התפוררות הקומוניזם, השליכו מעליהם שבטי הדרום את האידיאולוגיה השמאלית-חילונית הזאת והחליפו אותה ב"חזרה למקורות", אך גם באופן קיצוני: החלו לאמץ את האסלאם הרדיקלי הסוני, מה שהפך את המדבר בדרום תימן המאוחדת למאחז העיקרי של "אל-קאעידה". בינתיים, בקצה הצפוני של תימן, החלה תסיסה בקרב השבטים שסבבו את משפחת אל-חות'י, משפחה של מטיפים דתיים שיעים-זיידים. החות'ים טענו כי העושר ומוקדי הכוח של המדינה מחולקים לרעתם, וכי הם לא מרוויחים מהאיחוד או מהשילטון המרכזי של עלי עבדאללה צאלח, שידע בתבונתו להחזיק את המדינה המאוחדת, היות והיה איש צבא חזק ובעל קשרים הדוקים עם ראשי השבטים במדינה כולה, אותם החל לשלב במנגנוני השילטון. החות'ים, שבאו מהאיזור העני ביותר של צפון תימן, שהייתה ידועה כאחת המדינות העניות במזרח התיכון, החלו לקבל מימון ונשק מאיראן.

בראשית שנות האלפיים התחזק אירגון אל-קאעידה בדרום, יזם פיגועים בתימן ובסביבתה, ומצד שני, בצד הצפוני ביותר, התחזקו והתחמשו החות'ים. שלטונו של צאלח החל להתערער, אך עדיין החזיק מעמד. צאלח היה ידוע בשיתוף הפעולה שלו ובנאמנותו ההדוקה לאמריקנים ולמלחמתם בטרור, וכן לסעודים, שגם תמכו בו. ואז, בשנת 2011, החל ה"אביב הערבי", בעידודו של הנשיא האמריקני אובמה. אובאמה המשיך את יישום הרעיון ההזוי, שהחל בו קודמו ג'ורג' בוש הבן, של דמוקרטיזציה במזרח התיכון-רק הפעם בגירסה שמאלית רדיקלית, שתמכה במתן דמוקרטיה למדינות המזרח התיכון גם אם תנועות כמו האחים המוסלמים ומדינות כמו איראן האסלאמיסטית ינצלו את הואקום באותן מדינות ויתפסו את השילטון. בעיניו, צאלח, למרות נאמנותו, היה רודן ששנוא על עמו. אז, בעידודו של אובמה ובהפעלה של "האחים המוסלמים", החלו הפגנות למען הפלת צאלח, ששלט בתימן במצטבר במשך 33 שנים, והתכוון למנות את בנו, אחמד, לממשיכו. מיליונים מילאו את הכיכרות הגדולות במדינה, בדרישה ל"שינוי ורפורמה". צאלח אף נפצע בפיגוע שהתרחש בארמון הנשיאות בצנעא ונכווה בכל גופו. בשנת 2012 הסעודים, שהעניקו במדינתם טיפול רפואי לצאלח ושיקמו אותו לגמרי, החלו ללחוץ עליו להתפטר, בין היתר כי העדיפו כי סגנו הסוני, עבד רבו מנצור האדי מהדרום, ישלוט במדינה. צאלח התפטר, העביר במסגרת הסכם שנקרא "היוזמה המפרצית" את השילטון להאדי, שנבחר ברוב מוחלט בבחירות שנערכו לאחר מכן, והוקמה בתימן ממשלת אחדות שהכילה את כל הפלגים. בנו של צאלח, אחמד, עוד החזיק בעמדה בכירה של מפקד המשמר הרפובליקני.
בשנת 2013 החליט האדי להדיח את אחמד צאלח מתפקידו ומהצבא. אביו, שראה את בגידתו של סגנו ואת בגידתם של הסעודים ואובמה בו למרות נאמנותו, הורה ליחידות שמורכבות מאנשיו ומתומכיו "לעבור צד", ולהצטרף למורדים החות'ים השיעים-זיידים, שהתקדמו מכיוון צפון אל הבירה צנעא. שערי עיר הבירה נפתחו בפני החות'ים, שפעלו בהדרכת צאלח, שתפסו בפברואר השנה את מנגנוני השילטון המרכזיים ואת כלי התקשורת הממלכתיים. הצבא התימני בשליטת צאלח יחד עם החות'ים שבתמיכת איראן החלו להתקדם לאיזור באב אל-מנדב האסטרטגי וגם לכיוון העיר עדן, שהפכה למעוז של מתנגדי החות'ים ואליה נמלט מצנעא הנשיא האדי, שהיה נתון במעצר בית מזה כמה חודשים. ההתקדמות הזאת עוררה את זעם הסעודים, שכאמור, פתחו שלשום במבצע להדחת החות'ים שפועלים בהדרכת איראן. המבצע מתנהל בינתיים בהפצצות מהאוויר, כשאיראן מזהירה מפלישה קרקעית ואומרת כי זו תהיה הכרזת מלחמה, מה שיהפוך את תימן סופית לשדה קרב בין איראן וסעודיה, ויוסיף לשדה הקרב בין השיעים לסונים שמתחולל כיום גם במדינות אחרות.