Tag Archives: קומוניסטים.

מנגיסטו היילה מריאם והניסוי האדום באתיופיה

באתיופיה ישנם שני שמות פרטיים, שיכולים להיות גם שמות משפחה, שהם נפוצים ביותר: הראשון הוא מקונן, שהוא שם המשפחה של קיסרי אתיופיה הנוצרית, ששלטו במדינה עד 1974, כשהבולט ביניהם הוא הקיסר האחרון, היילה סאלסי הראשון, שדת שלמה ("רסטפארי")- שדווקא רווחה בג'מייקה הרחוקה נוסדה בהשראתו, וכינויו העיקרי היה "האריה מציון". בוב מארלי האגדי, מאמין רסטפארי בעצמו, כתב עליו שיר בשם זה. השם השני הנפוץ ביותר הוא מנגיסטו, שדווקא שימש שליט אחר (וחשוב לציין- לא מציין אותו כלל!), שהיה בין מדיחי את היילה סלאסי- והיה הפוך ממנו בדרכו. שמו היה מנגיסטו היילה מריאם, והוא שלט באתיופיה בתמיכת ברית המועצות, כשהוא מנהיג במדינה שלטון קומוניסטי, שהתקיים משנת 1974, עם הדחת היילה סלאסי עד לשנת 1991 בפועל.שילטון זה, כמו הניסוי השילטוני הקומוניסטי בשכנתה של אתיופיה מעבר לים האדום, תימן הדרומית, החזיק כמעט עשרים שנה אך נכשל כמעט מאותן סיבות: השבטיות והמסורת שמאפיינים את אתיופיה, ניהול מדינה כושל וכמובן אי קיום התנאי העיקרי לשילטון קומוניסטי: קיומו של מעמד פועלים, פרולטריון- מה שדורש הקמת מפעלי תעשייה רבים ותהליך תיעוש בכלל, מה שהיה חסר גם באתיופיה וגם בתימן הדרומית (שכבר כתבתי עליה).
באותן שנות השילטון הקומוניסטי, או בשמו הרשמי דרג (DERGׂ)- שמשמעותו "המועצה" או "הוועדה" והוא ראשי תיבות של "המועצה המתאמת של הכוחות המזוינים, המשטרה והצבא הטריטוריאלי" ידעה אתיופיה חרפת רעב, בייחוד באמצע שנות השמונים, מלחמת אזרחים וגם שני מבצעים גדולים להעלאת הקהילה היהודית במדינה לישראל- "מבצע משה" בשנת 1985 ו"מבצע שלמה" בשנת 1991.

בחודש יוני 1974 החל משתלט בהדרגה הצבא האתיופי המורד על הבירה, אדיס אבבה, כשהוא לוקח יותר ויותר סמכויות מהקיסר הנחלש היילה סלאסי הראשון בהפיכה צבאית. החונטה שתפסה את השילטון לבסוף בספטמבר 1974 ושלחה את הקיסר למעצר כללה את חברי המשמר הקיסרי, ששמר עד אותה עת על היילה סלאסי האגדי ויחידות מחיל היבשה, חיל האוויר והמשטרה. עם הזמן כל חברי הקבינט של היילה סלאסי הודחו, הושמו במעצר, ואף ראשי הצבא שהיו נאמנים לקיסר הוצאו להורג. החונטה החלה לקרוא לעצמה "דרג"- המועצה שמנהלת את ענייני המדינה, כשברית המועצות נתנה לאותה מועצה עזרה לוגיסטית בנשק ובכסף. במאי 1975 בוטלה רשמית הקיסרות האתיופית (הקיסר חי במעצר כשלושה חודשים אחר כך וחוסל כנראה ב22 באוגוסט 1975), המשטר הוכרז כ"מרקסיסטי-לניניסטי" המפלגות שתמכו בקיסר הוצאו אל מחוץ לחוק, ועד שנת 1977 התחולל במדינה "טרור אדום" בהשראת ברית המועצות- תהליך של טיהור על ידי מעצרים, הוצאות להורג ואף חלוקת רכוש וקרקעות מחדש של עשירי המדינה, של מקורבים לקיסר ושל תומכיו. מעמדה של הכנסייה הנוצרית-אורתודכסית האתיופית, השלישית בעתיקותה בעולם, ששלטה מבחינה דתית על רוב אוכלוסיית אתיופיה, ירד, ואתיופיה הפכה לבעלת בריתה הקרובה ביותר של בריה"מ באפריקה. בשנת 1977 התחוללו שתי נקודות מפנה: הגנרל הבולט ביותר ב"דרג", החונטה השלטת, מנגיסטו היילה מריאם, עלה לשילטון והפך למזכיר הכללי של "מפלגת הפועלים של אתיופיה" הקומוניסטית, בנוסף להיותו מפקד הכוחות המזוינים ויושב ראש ה"דרג".

בשנת 1977 התחוללה נקודת מפנה נוספת: הייתה פלישה צבאית מסומליה לתוך אתיופיה וכן פרצה מלחמת אזרחים פנימית כנגד שילטון ה"דרג". ראשי המורדים הורכבו מלוחמים אריתראים, שלחמו למען עצמאות אריתריאה (שנמצאת מצפון לאתיופיה, והייתה תחת שילטון אתיופי באותן שנים), תומכי הקיסרות והקיסר המודח, שמרנים ימנים מ"האיחוד הדמוקרטי האתיופי" ואפילו אנשי שמאל קיצוני שהתנגדו לשילטון המפלגה הקומוניסטית. באותן שנים הנהיג השילטון באתיופיה חלוקה מחדש של הקרקעות במדינה, הלאים חברות ומפעלי תעשייה פרטיים וכופף את כל האיכרים ואת היבול החקלאי במדינה לשליטתו. התוצר לנפש באתיופיה ירד כתוצאה מהרפורמות וחיסול המגזר הפרטי, כשהבצורת באמצע שנות השמונים רק תרמה, ולא הייתה הגורם המרכזי, לרעב הגדול שהיה במדינה.

כתוצאה מהרעב, השחיתות והמירכוז של השילטון הקומוניסטי, ברחו אתיופים רבים אל מחוץ למדינה, מה שיצר בפעם הראשונה בהיסטוריה קהילות גולים אתיופיות. מדינת ישראל אף נחלצה להציל את בני הקהילה היהודית במדינה, שסבלו מהרעב וממלחמת האזרחים, וכך החלה העלייה הגדולה ממדינה זו. בעת שלא התחוללו מבצעי עלייה גדולים (כמו "מבצע משה", שהתבצע בשנת 1985) נאלצו היהודים לשרך את דרכם ברגל, בחום גדול לאורך אלפי קילומטרים עד שהגיעו לישראל, בעיקר דרך סודן ואריתראה, תוך כדי שהם סובלים התנכלויות וממעשי הרג מהמקומיים בסודן ואריתראה וכן מרעב גדול. המצב היה דומה לצפון קוריאה של ימינו: הצבא האתיופי התחמש עוד ועוד כתוצאה מסיוע ממדינות קומוניסטיות, והאוכלוסייה נשארה רעבה…

בנוסף לתלאות הרעב הגדול, הנהיג שלטון ה"דרג" מדיניות של יישוב מחדש של כפריים אתיופיים, מה שגרם אבידות כבדות באוכלוסייה. לקראת סוף שנות השמונים נרתם העולם המערבי לעזור במזון לאתיופיה הרעבה, ואילו הגוש הסובייטי, בהנהגת מיכאיל גורבצ'ב שעבר תהליכי שינוי והתפרקות, משך את ידיו יותר ויותר מאתיופיה. בשנת 1987 החליט מנגיסטו, שהנהיג פולחן אישיות לעצמו כשהוא עורך מצעדים ותמונותיו הופיעו לצד תמונות מרקס, אנגלס ולנין, לבטל את ה"דרג" ולהכריז על אתיופיה כמדינה קומוניסטית עצמאית. הוא הכריז בפברואר 1987 על "הרפובליקה הדמוקרטית העממית של אתיופיה". שנתיים לאחר מכן, ב1989, מזרח אירופה התנערה כולה מהקומוניזם, וברית המועצות התחילה להתפורר. באתיופיה התקדמו כוחות המורדים מצפון דרומה לעבר הבירה. בראשית ינואר 1991, שנתה האחרונה של ברית המועצות, כבשו המורדים את העיר גונדאר, בירתה העתיקה של אתיופיה, והחלו מתקדמים דרומה אל הבירה, אדיס אבבה. במאי החליטה ישראל לחלץ את שארית יהודי אתיופיה במבצע שנמשך לילה אחד, ששמו "מבצע שלמה". ב21 באותו חודש השתלטו סופית המורדים על אדיס אבבה, הדיחו את מנגיסטו והוא, משפחתו ושאר אנשיו יצאו לגלות בזימבבואה, שם הוא חי עד היום. עקב ניצחון המורדים, הכריזה מדינת אריתראה- שבה יש רוב מוסלמי דחוק של 51 אחוזים מהאוכלוסייה, ושוכנת מצפון לאתיופיה, על עצמאות והתנתקה סופית מאתיופיה.
כשעלה מנגיסטו לשילטון, הוא היה גנרל צעיר בן 37. כיום הוא חי בהרארה, בירת זימבבואה, בן 78. הוא הפך לאחד מסמלי הכישלון הקומוניסטי לערוך שינויים חברתיים, אגראריים ואידיאולוגיים באפריקה. מנגיסטו ושילטונו היו גם הגורמים הראשיים, בנוסף לזהות ולשיוך היהודיים, לעלייה האתיופית למדינת ישראל.