Tag Archives: קשגאר

מבוא לתולדות העמים התורכיים 7- הקאראח'אנים ועוד עמים

(c) הזכויות על הכתוב בפוסט הזה שמורות לאתר Histerio

ישנן שלוש אימפריות תורכיות שלא ציינתי קודם, שהתקיימו בעיקר במרכז אסיה בין המאות התשיעית והשלוש עשרה, וכוונתי לקאראח'אנים (בלי קשר למילה קאראחאנה או כאר-ח'אנה (Kar-Khane), שפירושה בפרסית "בית חרושת" על כל מה שמתשמע מכך….), הע'זנאווים יריביהם (שאת שמם מבטאים "רזנאווים" או "גזנאווים") והפצ'נגים (Pecheng).

האיזור העיקרי שבו התקיימו האימפריות הוא טראנס אוקסייאניה (Trans-Oxiania), איזור שכולל בתוכו את אוזבקיסטן, טג'קיסטן, דרום קירגיזיסטאן ודרום מערב קזחסטאן. משמעות שמו של איזור זה היא "מעבר לנהר האוקסוס", כששמו השני של האוקסוס הוא אמו דריא) Amu-Derya)- נהר האמו-ובעברית נהר הגיחון. טרנס אוקסייניה מתחילה, כאמור, באיזור נהר האמו-דריא ומסתיימת בנהר הסיר דריא- הלא הוא נהר הסיחון המפורסם. מדובר, אגב, באיזור שהוא מאוד פורה יחסית.

פירוש המילה "קארא-ח'אנים" (Kara-Han) בתורכית הוא "הח'אנים השחורים", והם היו ידועים גם בשם ה"אילק-ח'אנים". מדובר באימפריה תורכית, ששלטה באיזור טרנס-אוקסייניה בין השנים 840 ל1212 לספירה. הקאראח'אנים היו במקור קונפדרציה של שבטים נודדים תורכיים (שבטי הקאראלוקים יחד עם שבטים אחרים), והם האמינו במקור בפנתיאון האלים התורכי בראשות האל טנגרי. רק בשנת 934 הם התאסלמו. מקורם במערב הרי האלטאי, והם התיישבו בקירגיזיסטאן של ימינו ובמערב איזור שינג'יאנג שבסין, שם יושב כיום המיעוט האויגורי במדינה. אגב, יש כאלה שמזהים את האויגורים של סין כצאצאי הקאראח'אנים ולא כצאצאי האימפריה האויגורית העתי'ה. בירת הקאראח'אנים הראשונה הייתה באלאסאגון (Balasagun, עיר שלא קיימת היום, באיזור קירגיזיסטאן), לאחר מכן בירתם עברה לעיר קשגאר שבסין כיום וכן הייתה להם בירה נוספת- בעיר הידועה סמרקנד.

בראשית המאה העשירית, איזור טראנס אוקסייניה, עוד לפני שהקאראח'אנים הגיעו אליו, היה תחת שילטון הפרסים הסאמאנים, והקאראח'אנים, ככל שהם נדדו מערבה, ניהלו עם הסאמאנים (Saman) קרבות קשים. בשנת 934, בסיוע מוסלמים-ערבים מעיראק של ימינו (מה שהייתה הח'ליפות העבאסית) נכבש היהלום שבכתר, העיר קשגאר. בשנת 940 לספירה, נסיך קאראח'אני בשם סאטוק בוגרה ח'אן התאסלם, וקיבל ממופתי מוסלמי היתר, פתווה (תשובה על שאלה באסלאם), להרוג את אביו הפגאני… נכדו של סאטוק, חסן ח'אן, הוביל בשנת 990 לספירה את המסע הצבאי כנגד בני אימפריה תורכית אחרת, הע'זנאווים (שמרכזם היה בעיר ע'זנה, כיום באפגניסטאן, עליהם אדבר בהמשך), כששתי האימפריות מחלקות ביניהן את השלל: הע'זנאווים קיבלו לידיהם את אפגניסטאן וחוראסאן (Khorasan) שבמזרח איראן, ואילו הקאראח'אנים קיבלו לידיהם את טרנס-אוקסייניה, כשרק נהר האוקסוס (הגיחון) מפריד ביניהם. הע'זנאווים הפכו כעת לאויבים העיקרים של הקאראח'אנים, כשבניו של עלי ח'אן הקאראח'אני, שכבש את בוכרה, מחלקים ביניהם את מחוזות האימפריה ומנהלים בכל מחוז מדיניות נפרדת ולפעמים סותרת כלפי הע'זנאווים. במאה ה-11 העימותים בין צאצאיו של עלי ח'אן הובילו לפיצול האימפריה הקאראח'אנית לאימפריה הקאראח'אנית המערבית, שבירתה הייתה בסמרקנד, ולאימפריה הקאראח'אנית המזרחית, שבירתה הייתה בקשגאר.

בשנות השמונים של המאה ה-11 פרץ סיכסוך בתוך האימפריה המערבית בין האליטה השלטת, ששימרה מנהגים אליליים, לבין העולמאא, אנשי הדת המוסלמיים. העימות הביא להתפוררות הדרגתית של האימפריה המערבית, היות ואנשי הדת קראו את התורכים בני האימפריה הסלג'וקית לעזרתם. באותו זמן, אגב, הסלג'וקים המוסלמים נכנסו לתוך תת-יבשת אנטוליה, תורכיה של היום, שהייתה אז יוונית. הסלג'וקים פרצו לסמרקנד, וכבשו אותה. הסלג'וקים השאירו על כנה את האימפריה המערבית, ומינו שליטים קאראח'אנים שהיו תחת חסותם, תוך כדי התקדמות לתוך האימפריה המזרחית. עם זאת, צבא הקאראח'אנים המזרחי הצליח להתגבר על הסלג'וקים, והאימפריה המערבית שוחררה וחזרה על כנה.

סופה של האימפריה הקאראח'אנית בא דווקא מידי שבטי הקארא-ח'יטאי (Kara-Khitai), שבטים סינים-מונגוליים. המנהיג ילו-דאשי, שהשמיד את שושלת ליאו הסינית הקיסרית, פלש יחד עם בני שבטים אחרים לתוך האימפריה המערבית בשנות השלושים של המאה ה-12, השתלט על סמרקנד בשנת 1137. עם זאת, הקארא-ח'יטאי, בודהיסטים ושאמאניסטים בדתם, איפשרו למוסלמים להמשיך לקיים את דתם ולשליטים הקאראח'אנים להמשיך לשלוט תחת חסותם. בשנת 1141 הקארא-ח'יטאי הניסו את שרידי הסלג'וקים מסביבות סמרקנד.

בראשית המאה ה-13 התרחשו אירועים שטילטלו את האיזור: שבטים תורכיים שהתאגדו בגבולות טראנס אוקסייניה לקונפדרציה, יצרו את האימפריה הח'וואריזמית (Khwarazm- ח'ווארזם הוא הדלתא הפורה של נהר האמו-דריא, או הגיחון- איפה שנמצאת היום העיר ח'יווה, Khiva באוזבקיסטאן). התורכים הח'וואריזמים נלחמו מול הקארא-ח'יטאי הסינים ומול שרידי הקאראח'אנים. בשנת 1207 נפלה בוכרה, בשנת 1210 נפלה סמרקנד. בשנת 1211 הקארא-ח'יטאי דיכאו מרד בקשגאר והשמידו את האימפריה הקאראח'אנית המזרחית ובשנת 1212 דיכאו הח'וואריזמים מרידות בסמרקנד והשמידו סופית את האימפריה הקראח'אנית המערבית. הח'וואריזמים והקארא-ח'יטאי החזיקו מעמד בטרנס אוקסייניה עד 1231, עת שהובסו סופית בידי הצבא המונגולי השועט.

מבחינה תרבותית, בתקופת הקאראח'אנים דמותו של איזור מרכז אסיה נשארה איראנית כשהייתה. למרות זאת, האוכלוסייה המקומית דיברה בלשון תורכית. ניתן לומר שהתורכים באיזור עברו איראניזציה או אפילו ערביזציה מאשר להיפך. שפת המינהל והאליטה הרשמית הייתה לשון תורכית-מלכותית-שפת הח'אקאני. התרבות הקאראח'אנית, עם זאת, הייתה ונשארה פרסית.

באותן שנים ההיסטוריון הקאראח'אני המפורסם מחמוד אל-קשגארי כתב את המילון התורכי-ערבי המקיף הראשון: "מילון השפות התורכיות". הקאראח'אנים היו גם הראשונים שבנו במרכז אסיה בתי ספר דתיים ללימוד דת האסלאם- הלא הם המדרסות. בכך פרחה דת האסלאם תחת שלטונם. הקאראח'אנים היו גם דוגמה לאוכלוסייה נודדת בעלת תרבות נוודית תורכית שהופכת לאוכלוסייה מיושבת בעלת מוסדות אסלאמיים, דוגמה לשילוב בין תרבויות. מבנים, ארמונות ומסגדים שבנו הקאראח'אנים נשארו עומדים על תילם עד לימינו אנו, בעיקר בבוכרה ובסמרקנד.
האימפריה הח'וואריזמית, שהתקיימה בין 1077 ל1231 לספירת הנוצרים גם היוותה דוגמה כזאת.

האימפריה התורכית הנוספת, יריבתם של הקאראח'אנים, ועליה הייתה השפעה איראנית מובהקת ומכרעת הייתה, כאמור, האימפריה הע'זנאווית (Ghaznavi, רזנאווים, או גזנאווים). אימפריה זו התקיימה בין השנים 977-1163 לספירה. מרכזה היה בעיר ע'זנה, או ע'זני (Ghazni), שכיום באפגניסטאן. בירתה השנייה הייתה בעיר לאהור שכיום בפקיסטאן. השבטים הע'זנאווים נדדו ממרכז אסיה לתוך המרחב האיראני בהנהגת סאבוק-תכין במאה העשירית. סאבוק (Sabuk) הכריז עצמאות מהפרסים הסאמאנים, אך למרות הכל הע'זנאווים אימצו את דרכי המינהל והתרבות הפרסיים במלואם. לכן, מדובר בשבטים תורכיים שעברו איראניזציה מוחלטת. בנו של סאבוק, מחמוד מע'אזני, הרחיב את האימפריה שלו לנהר האמו דריא ומשם לנהר האינדוס ממזרח ועד לעיר האיראנית המדאן ממערב. עם זאת, ע'זנאווים רבים היו בקשר עם הח'ליפות הערבית-מוסלמית העבאסית, שמרכזה בעיראק, ואף שירתו בחצר העבאסית כממלוכים-כלומר כעבדי החצר. בשיאם הע'זנאווים שלטו על חלק גדול מאיראן וכן על פקיסטאן, אפגניסטאן וחלקים גדולים מצפון מערב הודו של ימינו. וכן על שטחי תורכמניסטאן ואוזבקיסטאן. הם אחראים במידה רבה להכנסת דת האסלאם, שאותה למדו מהעבאסים הערבים, לתוך תת היבשת ההודית. האימפריה הע'זנאווית הושמדה במאה ה-12 על ידי התורכים הסלג'וקים וכן על ידי הע'ורים הפרסים-אפגנים.

בינתיים, בין השנים 860-1091 לספירה, קבוצת עמים תורכיים בשם הפצ'נגים (Pecheng), שישבה באיזור שבין הוולגה התחתית להרי אוראל, היו ידועים בעיקר כמשרתי הכוזרים. לאחר שיצאו מחסות הכוזרים ונדדו מערבה, הגיעו הפצ'נגים עד לבלקן, כרתו ברית עם הביזנטים על מנת להילחם עם הרוסים של איזור קייב ונגד המגיארים, אך בסוף המאה ה-11 הסתכסכו עם הביזנטים והיו למעשה מראשוני העמים התורכיים שניהלו קרב על בירת האימפריה הביזנטית קוסטנטינופול- כיום איסטנבול. הביזנטים, כמובן, הביסו אותם בשערי בירתם. עמים אלה, שנודעו בפי הרוסים בשם "צ'ורני קלובוקי" (הכובעים השחורים), הציעו את שירותיהם לעמים שונים ובמאה ה-12 הצליחו הביזנטים להכריע אותם סופית. עם זאת, הפצ'נגים הצליחו להיטמע באיזור הבלקן ויש אומרים שיש כפרים מסוימים בסרביה שמאוכלסים על ידי צאצאי שרידי הפצ'נגים.

מבוא לתולדות העמים התורכיים 6- האימפריה האויגורית והאויגורים

את הקבוצה האתנית-מוסלמית המכונה "אויגורים (Uyghurs) אנו מכירים מאיזור שינג'יאנג בצפון מערב סין. איזור זה, שהערים העיקריות בו הן
אורומקי וקשגאר, מוכר כאוטונומיה שבה חיים 24 מיליון איש. רוב תושבי איזור זה הם מוסלמים והם שייכים לעמים תורכיים ומונגוליים שונים במוצאם. הקבוצה הגדולה בתוך מיעוט זה הם כאמור האויגורים, ממשיכיה של אימפריה (ח'אגאנות) תורכית עתיקה, שהתקיימה בין השנים 744 ל840 לספירה הנוצרית.. השפה האויגורית היא למעשה שפה תורכית, ואיזור שינג'יאנג, או תורכסטאן בלשונם, הוא האיזור היחיד כיום בעולם שבו נכתבת שפה תורכית באותיות ערביות. זאת בייחוד לאחר רפורמת הכתב משנת 1928 של מוסטפא כמאל אתאתורכ מייסד תורכיה המודרנית, שביטלה את השפה התורכית העות'מאנית שהייתה כתובה באותיות ערביות ומלאת מילים ממקור פרסי וערבי.
אולם בניגוד לאיזור שינג'יאנג, מקורותיהם של האויגורים הם אחרים: האימפריה האויגורית בשיאה השתרעה מצפון סין, ממערב להרי האלטאי ומונגוליה (מדבר גובי) עד לתוך קזחסטן של היום וצפונה לתוך ערבות סיביר. האויגורים, שהיוו קונפדרציה של 7 שבטים קטנים בתוך האימפריה התורכית הגדולה הראשונה של הגוק-תורכים, נחשבו ל"ילדים הרעים" והסוררים בקירבם: במאבק בין הגוק-תורכים לשושלת טאנג הסינית במאות השביעית והשמינית לספירה, האויגורים שיתפו פעולה עם השושלת הסינית וסייעו למיגור האימפריות התורכיות הראשונות. וכמו המאפיין הראשי שחוזר על עצמו אצל העמים והאימפריות התורכיות, תמיד היה שליט חזק קם ומאחד אותם תחת חסותו. גם לאויגורים היה ח'אן (שליט) כזה. הח'אן הראשי שלהם בשנת 744 היה קוטלוג בילגה קול, והוא הורה להרוג את הח'אן הגוק-תורכי האחרון, באימיי, ושלח את ראשו לקיסר שושלת טאנג הסיני.

קוטלוג בילגה קול נודע כשליט חכם ואמיץ, והוא שריכז את השבטים הקטנים תחת חסותו ותחת השם "אויגורים". בשנת 747 הוא מת, ובנו ויורשו בתפקיד, באיאנצ'ור ח'אן, החל בתהליך הפיכתם של חלק מהאויגורים מנודדים למיושבים. הוא הקים את בירת האויגורים, אורדו-באליק, והקים עיר נוספת בשם באי-באליק במעלה נהר הסלנגה. הוא המשיך במסעות צבאיים ללכד שבטים תורכיים קטנים נוספים, כמו הקירגיזים, תחת שילטונו.
הח'אן באיאנצ'ור הקים גם מערכת גביית מיסים יעילה, שהפכה את בית המלוכה, או ליתר דיוק הח'גאנות האויגורי לבית מלוכה עשיר.
באיאנצ'ור, כמו אבותיו, הקפיד לעזור לשושלת טאנג הסינית בכל הקרבות שהם ניהלו עם אויביהם שמרדו בהם, אבל לאחר מותו, בשנת 759 לספירת הנוצרים, עלה לשילטון בנו, טנגרי בוגו (שנודע בכינוי "קוטלוג טארח'אן), לא נטה חסד לשושלת טאנג הסינית ולסינים, ותיכנן לפלוש עם חייליו לתוך הקיסרות הסינית הטאנגית כדי לסייע למורדים כנגד שושלת טאנג. תוכנית זו נכשלה והח'אן החדש החליט בעל כורחו לסייע לשושלת טאנג כנגד המורדים נגדה, כמו אביו. באותן שנים פיתחו האויגורים יחסים טובים מאוד עם הסוחרים הסוגדיאנים, אלה ששלטו על דרך המשי ודרכי המסחר באיזור תורכסטאן. הברית עם הסוחרים איפשרה לאויגורים להשיג משי מסין תמורת טובין אחרים. עקב המגע עם הסוגדיאנים (שהיו ממוצא פרסי), נטשו האויגורים את הדת הטנגריסטית (אמונה בפנתיאון האלים התורכי) ואת הבודהיזם, ואימצו יותר ויותר השפעות פרסיות ואת הדת המניכאית הדואלית (מאמינה בכוחות הטוב מול כוחות הרע, שני עקרונות גדולים ונצחיים בשילוב עם נצרות). מערכת הממשל האויגורית דמתה מאוד לזאת הפרסית.

מאבקם של האויגורים כנגד הבודהיזם הגיע לשיאו בשנת 762, עת רדפו באיזור לו-יאנג בסין את המורדים כנגד שושלת טאנג. המורדים ובני משפחותיהם נסו בבהלה לתוך מקדשים בודהיסטים, אבל האויגורים, שאימצו את הדת המניכיאית, העלו באש את המקדשים על יושביהם. בסופו של דבר בני טאנג עצמם נאלצו לתת לאויגורים 100 אלף חתיכות משי כדי לשכנע אותם לעזוב. טנגרי בוגו הח'אן המשיך בעצת הסוגדיאנים המניכיאים במזימות לפלוש לתוך שטח קיסרות טאנג הסינית, אבל הדוד שלו, טון באגה, התנגד לכך והוא הרג את הח'אן טנגרי בוגו ואלפיים מאנשיו ומבני משפחתו ותפס את הכתר בשנת 779. תור הזהב של האויגורים, שנמשך 35 שנים בין השנים 744 ל-779 לספירה הגיע לקיצו. בכך גם הושם הקץ על היציבות השילטונית אצל האויגורים, כשמצביאים שונים, בייחוד מצביא אחר ושמו קוטלוג בשנת 795 לספירה תופסים את השילטון חדשות לבקרים. בין השנים 790 ל832 לספירה אירעו מלחמות בין האויגורים והטאנגים לבין הקיסרות הטיבטית, מה שהביא לניצחונות טיבטיים מרובים ולהחלשת כוחם של האויגורים. כמו כן, שבטים קטנים שונים קמו ועזבו את הקונפדרציה האויגורית וכן מרדו כנגדם. הקירגיזים הם שנודעו כמורדים העיקריים. בשנת 847 לספירה הח'אן האויגורי האחרון, אוגה, נרצח בידי הקירגיזים ובידי יריב פנימי שלו.

האויגורים המובסים היגרו לאיזור שהוא צפון-מערב סין. בהתחלה היגרו לגאנסו, שם הקימו בשנת 894 לספירה את ממלכת הגאנז'ו האויגורית ולאחר מכן שוב מערבה, אל איזור שינג'יאנג. בהמשך המירו את דתם ממניכיאיזם לאסלאם, והם נותרו מוסלמים עד לעצם היום הזה. בקרב האויגורים קיימות כיום קבוצות אסלאמיסטיות שקוראות ומפעילות טרור למען שיחרור תורכסטאן, הוא כינויו של האיזור שבו יושבים עד היום האויגורים.
בערי תורכסטאן או שינג'יאנג המאפיין העיקרי הוא שלטים שבהם כתב סיני מעורב בכתב ערבי, והשפה התורכית-אויגורית מעורבת עם הסינית.