Tag Archives: תולדות העמים התורכיים

מבוא לתולדות העמים התורכיים (וגם מבוא לנצרות)- התורכופולים

מי היו התורכופולים (Turcopoles)?

התורכופולים, ביוונית "בני התורכים" או "צאצאי התורכים" היו במקור בני עמים תורכיים ששירתו את הממלכות הנוצריות. הכוונה לממלכות הצלבניות, לממלכה הפראנקית (הממלכה שהתקיימה איפה שכיום גרמניה וצרפת) ואת האימפריה הביזאנטית, בייחוד בין המאות ה-11 וה-13 לספירה. יחידות התורכופולים סווגו בצבאות הנוצריים לפי סיווג אתני, כצאצאים של נישואים מעורבים שאבותיהם היו ממוצא תורכי או תורכמני (כלומר: מוצאם מהעמים התורכיים שבאו במקור ממרכז אסיה) ואימהותיהם ממוצא יווני. הם נזכרים לראשונה בתיעוד ביזאנטי במאה ה-11. חשוב להדגיש כי לא כל בני העמים התורכיים כולם היו מוסלמים- בטח ובטח זה נכון לגבי התורכופולים. בצבא הממלכה הפראנקית הם שירתו כפרשים בעלי נשק קל, והם אומנו בשיטות הלחימה של העמים התורכיים המוסלמיים. בהמשך הוסר מהם הזיהוי האתני והם יותר שימשו תחת זיהוי מקצועי כשכירי חרב שהם לאו דווקא ממוצא תורכי בכלל. בהמשך מפקדיהם של התורכופולים היו ממוצא פראנקי (גרמני-צרפתי). לקראת שלהי שנות קיומם הם שימשו כתצפיתנים וכמעין לוחמי גרילה ושליחים עבור הצבא הפראנקי. בהמשך הם שירתו גם בממלכת ירושלים הצלבנית בארץ ישראל והשתתפו במסעי הצלב הראשון והשני וגם נלחמו עבור המסדרים הצלבניים האביריים, כדוגמת ההוספיטאלרים במאה ה12. הם אומנם היו נחותים במעמדם מול האבירים אך נחשבו לפרשים נועזים במעמד שהוא מעל לוחם צלבני או פראנקי רגיל. הם נועדו במקור ללחימה מול המוסלמים (מתוך ידיעה כי בני העמים התורכיים יודעים איך להילחם מול מוסלמים) והיוו כמעט חצי מחילות הפרשים של הפראנקים וכלוחמים נועזים בצבא הצלבני.

 

 

 

סולימאן שאה וראשיתם של העותמאנים

בעת מלחמת האזרחים הסורית הצבא התורכי עשה מבצע בגבול תורכיה-סוריה, שבו פונו חיילים תורכים ומבנה בתוך מובלעת בצפון סוריה. בתוך המבנה הזה היו שרידיו של סבו של עות'מאן הראשון, מייסדה של השושלת העותמאנית. היות שמדובר בשטח תורכי בתוך סוריה, המבנה היה נתון למתקפות הן של הצבא הסורי שנתון לשליטתו של בשאר אל אסד, והן למתקפות של ארגון "המדינה האסלאמית-דאעש", לכן היה חשוב לפנות אותו.

ולא רק בגלל זה. חשיבותו של המבנה מראה על חשיבותו של סולימאן שאה לתורכים, הן הלאומנים והן האסלאמיסטים.

מי היה סולימאן שאה, שעל שמו נקרא הסולטאן סולימאן המפואר?

בראשית האלף השני, פשטו שבטים תורכיים, שמוצאם ממרכז אסיה (באיזור סיביר- קזחסטן- צפון מונגוליה של היום) על תת היבשת האנטולית, שהייתה יוונית. לאט ובנחישות הם דחקו את התושבים היוונים ואף הערבים לכיוון מערב ודרום בהתאמה, והקימו את האימפריה הסלג'וקית, שהייתה האימפריה התורכית מוסלמית הראשונה. בד בבד עם הפשיטות, התאסלמו התורכים (שעבדו בעיקר את איתני הטבע וגם כמה אלילים) בהמוניהם.

האימפריה הסלג'וקית, שהתחלקה לבסוף לאמירויות קטנות, העסיקה מצביאים צבאיים לרוב. אחדים מהם באו משבטים תורכיים, שבאו ממרכז אסיה, בשם אואוז (Oguz). מתוך שבטי האואוז נולד, לפי המסורת, בשנת 1178, אדם ששמו ושם אביו היו זהים לשם של שליט גדול אחר של הסלג'וקים: סולימאן בן קוטולמוש. זה היה סולימאן שאה.

סולימאן הרבה להילחם יחד עם יחידותיו הצבאיות באיזור עמק הפרת, שם יום אחד, כשהיה בן 58 בערך, טבע בנהר… הוא נקבר במחוז חלב, שעתיד להיות חלק מהאימפריה העות'מאנית ובהמשך חלק חשוב של סוריה המודרנית. הוא השאיר אחריו בן בשם ארטורול (Ertugrul), גם לוחם וראש שבט. בנו של אותו ארטורול עתיד להיות שליט של פרובינציה סלג'וקית. קראו לו עות'מאן, ולצאצאיו יקראו המשפחה העות'מאנית. אותה נסיכות קטנה עתידה להתפתח לאחת האימפריות הגדולות ביותר שראה העולם מעודו. תחילה, החל משנת 1300 לערך, נלחמו העות'מאנים עם נסיכויות תורכיות שכנות והביסו אותן. בהמשך העות'מאנים יביסו עמים וממלכות שכנים. וכל השאר היסטוריה….

חזרה לסולימאן. אותו סולימאן שאה הפך לסמל אגדי הן של האימפריה העות'מאנית והן של תורכיה המודרנית שבאה לאחריה. בעוד העות'מאנים יפארו את היותו ראש המשפחה וגם כסמל אסלאמי (למרות שמדובר בתהליכים איטיים של אסלאמיזציה באותם ימים). תורכיה המודרנית תדגיש את היותו תורכי, וכן תדגיש את התורכיות של אבותיו, גם אם לא היו מוסלמים.
לתורכיה המודרנית שהייתה בחיתוליה בשנות העשרים היה חשוב לשמר את מתחם קברו של סולימאן שאה, שניצב בלב טריטוריה ערבית סורית, בידיה. גם סמל תורכי עתיק וגם שטח תורכי שיהיה קרוב לתורכיה עצמה. בשנת 1921, קצת אחרי תום מלחמת העולם הראשונה, חתמה האימפריה העות'מאנית, שעתידה תוך שנתיים להפוך לתורכיה, על הסכם באנקרה עם צרפת, שעתידה לקחת חסות על סוריה ולבנון העתידיות. לפי ההסכם, שטח של 8000 קילומטר רבוע במתחם סולימאן שאה- שנקרא בערבית גם קלעת ג'באר או מבצר ג'באר, עתיד להישאר מובלעת תורכית. כל ממשלות סוריה כיבדו את ההסכם, עד שבשנת 1974 החליט אביו של בשאר אל אסד, הנשיא הסורי חאפז אל אסד, להקים סכר על הפרת בקירבת מקום, וכתוצאה מכך המקום הוצף. אסד לא רצה להסתכסך עם תורכיה, שבאותה שנה הייתה "מחוממת" על קפריסין, ונתן לתורכים שטח חדש, 80 קילומטר מצפון למבצר ג'באר. כל מתחם סולימאן שאה הועבר לשם, ועל המובלעת התורכית הופקדו כ-30 עד 40 חיילים תורכים. במקום גם הוזכר מייסדה של תורכיה, מוסטפא כמאל אתא תורכ, והוצב דגל תורכי ענק.

בשנת 2011 החלה מלחמת אזרחים בתוך סוריה, ומתחם סולימאן שאה הועמד בסכנה. ממשלת ארדואן, שדוגלת ב"ניאו עות'מאניזם" הדגישה את חשיבות המתחם, היות וסולימאן שאה היה אביו של אביו של אב המשפחה העות'מאנית, שהפכה לאימפריה האסלאמית האחרונה עד לימינו. היות ואנשי אירגון "המדינה האסלאמית-דאעש" התקרבו למובלעת ואף תקפו אותה (דאעש ידועים בחוסר חיבתם לכל אנדרטה, קבר, פסל או מונומנט, בגלל שהם רואים בזה עבודת אלילים ופולחן זר לאסלאם המקורי). עשרות החיילים התורכיים במתחם סולימאן שאה הועמדו בסכנת חיים. הצבא התורכי החליט, לכן, אמש, לעשות מעשה: שיירה צבאית שכוללת טנקים, נגמ"שים ומאות חיילים זרמה מתורכיה אל המתחם, חילצה את החיילים, אספה את שרידי סולימאן שאה והרסה את המבנה. לא נודע על קרב רציני באיזור, אך חייל תורכי אחד נהרג.

המבנה הועבר צפונה, לשיטחה של תורכיה, אך כדי להראות שהממשלה לא פועלת בניגוד למדיניות ה"ניאו עות'מאניזם" וללאומיות התורכית, ולא מוסרת טריטוריה תורכית לעמים זרים, הדגל שקופל הונף שוב ב"אל שמס", שנמצא בצד הסורי של הגבול בין סוריה לתורכיה, ממש קרוב לגבול ולנהר. שם אמור לקום המבנה בעתיד, לטענתה של תורכיה.
נכון לעכשיו, למעט במתחם שבו נמצא הדגל (שתורכיה ממש צמודה אליו), אין יותר מובלעות תורכיות בתוך סוריה.

מזה כמה שנים משודרת ברשת "נטפליקס" סידרה תורכית אודות בנו של סולימאן שאה, ארטוגרול, בשם "התחייה-ארטוגרול". סידרה זאת נעשתה על ידי רשות השידור התורכית TRT והיא מלאה במוטיבים אסלאמיים והיסטוריים.

מבוא לתולדות העמים התורכיים 6- האימפריה האויגורית והאויגורים

את הקבוצה האתנית-מוסלמית המכונה "אויגורים (Uyghurs) אנו מכירים מאיזור שינג'יאנג בצפון מערב סין. איזור זה, שהערים העיקריות בו הן
אורומקי וקשגאר, מוכר כאוטונומיה שבה חיים 24 מיליון איש. רוב תושבי איזור זה הם מוסלמים והם שייכים לעמים תורכיים ומונגוליים שונים במוצאם. הקבוצה הגדולה בתוך מיעוט זה הם כאמור האויגורים, ממשיכיה של אימפריה (ח'אגאנות) תורכית עתיקה, שהתקיימה בין השנים 744 ל840 לספירה הנוצרית.. השפה האויגורית היא למעשה שפה תורכית, ואיזור שינג'יאנג, או תורכסטאן בלשונם, הוא האיזור היחיד כיום בעולם שבו נכתבת שפה תורכית באותיות ערביות. זאת בייחוד לאחר רפורמת הכתב משנת 1928 של מוסטפא כמאל אתאתורכ מייסד תורכיה המודרנית, שביטלה את השפה התורכית העות'מאנית שהייתה כתובה באותיות ערביות ומלאת מילים ממקור פרסי וערבי.
אולם בניגוד לאיזור שינג'יאנג, מקורותיהם של האויגורים הם אחרים: האימפריה האויגורית בשיאה השתרעה מצפון סין, ממערב להרי האלטאי ומונגוליה (מדבר גובי) עד לתוך קזחסטן של היום וצפונה לתוך ערבות סיביר. האויגורים, שהיוו קונפדרציה של 7 שבטים קטנים בתוך האימפריה התורכית הגדולה הראשונה של הגוק-תורכים, נחשבו ל"ילדים הרעים" והסוררים בקירבם: במאבק בין הגוק-תורכים לשושלת טאנג הסינית במאות השביעית והשמינית לספירה, האויגורים שיתפו פעולה עם השושלת הסינית וסייעו למיגור האימפריות התורכיות הראשונות. וכמו המאפיין הראשי שחוזר על עצמו אצל העמים והאימפריות התורכיות, תמיד היה שליט חזק קם ומאחד אותם תחת חסותו. גם לאויגורים היה ח'אן (שליט) כזה. הח'אן הראשי שלהם בשנת 744 היה קוטלוג בילגה קול, והוא הורה להרוג את הח'אן הגוק-תורכי האחרון, באימיי, ושלח את ראשו לקיסר שושלת טאנג הסיני.

קוטלוג בילגה קול נודע כשליט חכם ואמיץ, והוא שריכז את השבטים הקטנים תחת חסותו ותחת השם "אויגורים". בשנת 747 הוא מת, ובנו ויורשו בתפקיד, באיאנצ'ור ח'אן, החל בתהליך הפיכתם של חלק מהאויגורים מנודדים למיושבים. הוא הקים את בירת האויגורים, אורדו-באליק, והקים עיר נוספת בשם באי-באליק במעלה נהר הסלנגה. הוא המשיך במסעות צבאיים ללכד שבטים תורכיים קטנים נוספים, כמו הקירגיזים, תחת שילטונו.
הח'אן באיאנצ'ור הקים גם מערכת גביית מיסים יעילה, שהפכה את בית המלוכה, או ליתר דיוק הח'גאנות האויגורי לבית מלוכה עשיר.
באיאנצ'ור, כמו אבותיו, הקפיד לעזור לשושלת טאנג הסינית בכל הקרבות שהם ניהלו עם אויביהם שמרדו בהם, אבל לאחר מותו, בשנת 759 לספירת הנוצרים, עלה לשילטון בנו, טנגרי בוגו (שנודע בכינוי "קוטלוג טארח'אן), לא נטה חסד לשושלת טאנג הסינית ולסינים, ותיכנן לפלוש עם חייליו לתוך הקיסרות הסינית הטאנגית כדי לסייע למורדים כנגד שושלת טאנג. תוכנית זו נכשלה והח'אן החדש החליט בעל כורחו לסייע לשושלת טאנג כנגד המורדים נגדה, כמו אביו. באותן שנים פיתחו האויגורים יחסים טובים מאוד עם הסוחרים הסוגדיאנים, אלה ששלטו על דרך המשי ודרכי המסחר באיזור תורכסטאן. הברית עם הסוחרים איפשרה לאויגורים להשיג משי מסין תמורת טובין אחרים. עקב המגע עם הסוגדיאנים (שהיו ממוצא פרסי), נטשו האויגורים את הדת הטנגריסטית (אמונה בפנתיאון האלים התורכי) ואת הבודהיזם, ואימצו יותר ויותר השפעות פרסיות ואת הדת המניכאית הדואלית (מאמינה בכוחות הטוב מול כוחות הרע, שני עקרונות גדולים ונצחיים בשילוב עם נצרות). מערכת הממשל האויגורית דמתה מאוד לזאת הפרסית.

מאבקם של האויגורים כנגד הבודהיזם הגיע לשיאו בשנת 762, עת רדפו באיזור לו-יאנג בסין את המורדים כנגד שושלת טאנג. המורדים ובני משפחותיהם נסו בבהלה לתוך מקדשים בודהיסטים, אבל האויגורים, שאימצו את הדת המניכיאית, העלו באש את המקדשים על יושביהם. בסופו של דבר בני טאנג עצמם נאלצו לתת לאויגורים 100 אלף חתיכות משי כדי לשכנע אותם לעזוב. טנגרי בוגו הח'אן המשיך בעצת הסוגדיאנים המניכיאים במזימות לפלוש לתוך שטח קיסרות טאנג הסינית, אבל הדוד שלו, טון באגה, התנגד לכך והוא הרג את הח'אן טנגרי בוגו ואלפיים מאנשיו ומבני משפחתו ותפס את הכתר בשנת 779. תור הזהב של האויגורים, שנמשך 35 שנים בין השנים 744 ל-779 לספירה הגיע לקיצו. בכך גם הושם הקץ על היציבות השילטונית אצל האויגורים, כשמצביאים שונים, בייחוד מצביא אחר ושמו קוטלוג בשנת 795 לספירה תופסים את השילטון חדשות לבקרים. בין השנים 790 ל832 לספירה אירעו מלחמות בין האויגורים והטאנגים לבין הקיסרות הטיבטית, מה שהביא לניצחונות טיבטיים מרובים ולהחלשת כוחם של האויגורים. כמו כן, שבטים קטנים שונים קמו ועזבו את הקונפדרציה האויגורית וכן מרדו כנגדם. הקירגיזים הם שנודעו כמורדים העיקריים. בשנת 847 לספירה הח'אן האויגורי האחרון, אוגה, נרצח בידי הקירגיזים ובידי יריב פנימי שלו.

האויגורים המובסים היגרו לאיזור שהוא צפון-מערב סין. בהתחלה היגרו לגאנסו, שם הקימו בשנת 894 לספירה את ממלכת הגאנז'ו האויגורית ולאחר מכן שוב מערבה, אל איזור שינג'יאנג. בהמשך המירו את דתם ממניכיאיזם לאסלאם, והם נותרו מוסלמים עד לעצם היום הזה. בקרב האויגורים קיימות כיום קבוצות אסלאמיסטיות שקוראות ומפעילות טרור למען שיחרור תורכסטאן, הוא כינויו של האיזור שבו יושבים עד היום האויגורים.
בערי תורכסטאן או שינג'יאנג המאפיין העיקרי הוא שלטים שבהם כתב סיני מעורב בכתב ערבי, והשפה התורכית-אויגורית מעורבת עם הסינית.

מבוא לתולדות העמים התורכיים 5- סיפורם של הכוזרים

עד היום, כשמזכירים את המילים "כוזרים", "כזריה" ו"ספר הכוזרי" מתעוררת צמרמורת, אודות אותה אימפריה של הכוזרים התורכים, שהתקיימה בערבות שבין נהרות הוולגה והדון במרכז אסיה בין השנים 650 ל-969 לספירה הנוצרית, והתגיירה והפכה לאימפריה היהודית הגדולה בהיסטוריה כביכול באיזה שהוא שלב משלבי קיומה- שהתקיימה דווקא מחוץ למזרח התיכון. האימפריה נוסדה על ידי עמים תורכיים שהיו מצאצאי ויוצאי אימפריית הגוק-תורכ המערבית, שאותה הנהיג ויצר הח'אן האגדי טונג יאגבו. לאחר מייסדי האימפריה הטנגריסטים (מאמינים בפנתיאון האלים התורכי, שהוגדר "טנגריזם" ובאיתני הטבע), טונג ובולאן, מלכו בה מלכים בשם עובדיה, זכריה, מנשה, בנימין, אהרון, יוסף ודוד. התואר הרשמי שלהם היה ח'אנים, כלומר שליטים-לוחמים, ושמם הפך לאגדה. האימפריה נהרסה סופית בסוף המאה העשירית ותחילת המאה ה-11, בעיקר בשל פלישות רוסיות מצפון. כיום איפה שהיה מרכז האימפריה הכוזרית יושבת העיר הרוסית אסטרח'אן, יושביה של האימפריה נפוצו לכל עבר.
מדוע הכוזרים והבולגרים נחשבים "עמים תורכיים"? כל מי שהוא מיוצאי האימפריה התורכית הגדולה, אימפריית הגוק-תורכ-שהגדירה עצמה כתורכית (משמעות המילה "תורכ" היא "ההוא החזק"), נחשבים כעמים תורכיים, וכך היו הכוזרים. ערי הבירה הכוזריות היו באלאנג'אר בראשית האימפריה, לאחר מכן סאמאנדאר ולבסוף העיר האגדית אתיל. עיר כוזרית נוספת ידועה הייתה סרקל.

עד היום, קיימת מיתולוגיה כוזבת, לפיה היהודים האשכנזים מוצאם מאותם כוזרים. זה לא נכון, ומי שהוכיח זאת זה אהוד יערי, לפני 20 שנים וכמה חודשים, בחודש מרץ בשנת 1997, שהתחקה בסידרה התיעודית שלו ששודרה בערוץ 1 "ממלכת הכוזרים" אחר מקורותיהם ואחר שתי הערים האגדיות הכוזריות, אתיל בירת הכוזרים וסרקל, שנחרבו. מה שיערי מצא הם שרידים קלושים של קהילות קראים באיזור הים הכספי בשטח רוסיה, שקוראים לעצמם "כוזרים". לא נמצאה עדות לכך ששרידי הכוזרים היגרו מערבה לעבר מזרח אירופה והקימו קהילות יהודיות. יש לציין כי הקראים שאינם מיהודי מצרים- קהילה של מאמינים בחמשת חומשי התורה בלבד ופוסלים את התורה שבעל פה שבה מאמינה היהדות, אינם נחשבים יהודים כלל וכלל, ובכלל לא יהודים אשכנזים. גם בקרב היהודים של ערבות אסיה אין שרידים לכוזרים. בשנות השלושים של המאה העשרים דאג סטלין להציף במי נהר את איזור העיר סרקל, והיא נחרבה. גם העיר איתיל כבר לא קיימת, ומה שנשאר ממנה אלה חורבות בודדות, שהתגלו בחלקן בשנת 2011.
הכוזרים היו נתונים למתקפות מכל הצדדים: הם שימשו חיץ בין האימפריה הביזנטית לאימפריה המוסלמית-העבאסית, שהייתה המדינה האסלאמית של אותן שנים. הם סבלו בעיקר מפלישות מוסלמיות מהח'ליפות האסלאמית העבאסית של אותם ימים, וכן מפלישות רוסיות.

עם זאת, במורשת התורכית, במיוחד זו שלאחרונה הודגשו בה האלמנטים האסלאמיים, לא מודגשת התגיירותם של הכוזרים, בין השנים 740 ל920 לספירה. מה שמודגש הוא התורכיות והאלמנטים התורכיים והשפה התורכית של הכוזרים. החוקר הישראלי הידוע משה גיל היה סבור כי התגיירותם של הכוזרים היא סיפור אגדה, ותו לא. רבי יהודה הלוי אף כתב במאה ה-12 ספר אגדה שנקרא "ספר הכוזרי", שבו מלך הכוזרים מזמן שלושה חכמי דת: יהודי, נוצרי ומוסלמי (והכוזרים הרי היו חשופים יותר לנצרות ולאסלאם שכנותיהם מאשר ליהדות), כדי להתווכח מהי הדת הנכונה המונותיאיסטית (מאמינה באל אחד בלתי נראה), כשבסוף טיעוניו של חכם הדת היהודי מנצחים, ומלך הכוזרים בוחר להתגייר. למרות שהספר הוא אגדה, אני אישית מאמין כי הנהגת הכוזרים, שמאסה בעבודת האלילים ואלמנטי הטבע השאמאנית (והתורכים הקדומים, כפי שסיפרתי בפוסט על המיתולוגיה התורכית, אכן היו עובדי איתני הטבע והאמינו באל שנעלה על כל האלילים בשם טאנגרי, הלא הוא טאנרי), חיפשה דת שמאמינה באל אחד, וכנראה היות היהדות הדת המונותיאיסטית הבכירה והקדומה לכולן, והיותה מקורן של הנצרות וגם של עקרונות האסלאם, הביאו אותם לבחור בה.
עם זאת חשוב לציין, כי אם היה גיור, מדובר רק באליטה, כלומר בבית המלוכה, משרתיהם, הנהגת הצבא ומה שהיווה אז את המינהל הציבורי. כשמדברים על ההמונים הכוזרים, האנשים הפשוטים, רובם נשארו עם האמונות האליליות באיתני הטבע.

כאמור, הכוזרים היו היישות הפוליטית החזקה והגדולה ביותר שהייתה תוצר של האימפריה התורכית המערבית שנשברה לחלקים. הכוזרים היוו אימפריה מסחרית, היות והם השתרעו בשיאם מאיזור ערבות הוולגה והדון אל מזרח חצי האי קרים וצפון הקווקז. הם, למעשה, שלטו על החלק המערבי של דרך המשי והיו הצינור המקשר במסחר בין צפון אירופה לדרום מערב אסיה. כמו כן, הכוזרים הם אלה שחצצו בין האימפריה הביזנטית למרחב הערבות הצפוניות של מונגוליה ובין האימפריה האומיית, שהייתה למעשה האימפריה המוסלמית הראשונה לאחר מוחמד וארבעת הח'ליפים שהחליפו אותו בהנהגה הפוליטית של האומה המוסלמית. הח'אנאת הכוזרי (אימפריה בהנהגתו של ח'אן=שליט-לוחם) התקיימה בין השנים 650 ל969 לספירת הנוצרים, עת הושמדה ב-969 בידי השליט הרוסי מקייב, סביאטוסלאב הראשון.
החל מהמאה השמינית לספירה, בית המלוכה והאריסטוקרטיה הכוזריים התגיירו, ועד היום יש שטוענים כי הסובוטניקים הרוסים (נוצרים שומרי שבת), חלק מיהודי הקווקז, הקראים האירופיים ואפילו חלק מהקהילה היהודית האשכנזית, מיוחסים לכוזרים.
בעת התגיירותם, דיברו הכוזרים שפה תורכית עתיקה, וכתבו אותה באותיות עבריות…

מקורם של השם "כוזרים" באה כנראה מהמילה התורכית "קאסאר", שמשמעותה או לטייל או להטיל טרור. יש כאלה שמייחסים את המילה "כוזרים" כבאה מהמילה "קיסר". משפחת המלוכה, או הקיסרות, או הח'אנאת הכוזרית באה משבטי האשינה, השבטים שייסדו את האימפריה התורכית הראשונה, אימפריית הגוק-תורכ (משמעות השם "תורכ" היא "ההוא החזק"). הכוזרים היו בראשיתם שכניהם של הבולגרים, שעליהם דיברתי בפוסט הקודם בסידרה זו. שתי האימפריות, הכוזרית והבולגרית, ניהלו ביניהן יחסים מתוחים. המלוכה הכוזרית הייתה מלוכה כפולה: היה מלך גדול, שתוארו היה הח'אגאן, והוא שלט בענייני החוץ והביטחון של הממלכה. לצד הח'אגאן הגדול, שלו הייתה סמכות והשראה דתית, כיהן מלך בדרגה נמוכה יותר, הוא האיסא, שהתעסק יותר בענייני פנים ובניהול שוטף של הצבא. בשיאה של האימפריה הכוזרית, ניהלו שליטיה אימפריה ממורכזת עם מנגנוני מדינה חזקים ועם צבא שכלל כ12 אלף חיילים סדירים, ועוד פי 3 מכך חיילי מילואים. מפקד הצבא הכוזרי נקרא הח'אגאן ביי. המושלים הכוזריים המקומיים נקראו טודונים.

את האימפריה הכוזרית הרכיבו, למעשה, 28 קבוצות אתניות ושבטים. אבל הכוזרים עצמם נחלקו ל"כוזרים לבנים", שהיו אדמוניים בעלי עור לבן, ו"כוזרים שחורים", שהיו יותר שחומי עור ונמוכים. פערי המעמדות והתנשאות של מעמד אחד על משנהו היו קיימים ביתר שאת אצל הכוזרים. מבחינה כלכלית, הכוזרים התקיימו בעיקר על חקלאות נרחבת ועל תוצרי צאן ובקר. הם גם עסקו בייצוא של כבשים ובקר. כמו כן, הכוזרים התקיימו מהדגים הרבים בנהר הוולגה וממיסוי עוברי דרכים ואורחות מסחר שעברו דרכם. הם העסיקו גם עבדים מוסלמיים ממוצא ח'וואריזמי-תורכי (על הח'ואוריזמים ועל העמים התורכיים הקטנים יותר אספר בפוסטים בעתיד) וכן עבדים סלאביים. בימות החורף נהגו הכוזרים לשהות בערים, ובחודשי האביב והקיץ נהגו "לרדת לשטח"- לנדוד, לכבוש, להילחם ולעסוק בחקלאות ובעיבוד שטחים חקלאיים לפי שיטתויה העתיקות של אותה תקופה.

כמו לגבי שאר האימפריות התורכיות, הביזנטים דאגו "לבחוש" בענייניה של האימפריה ולשסות עמים תורכיים אחד בשני. הביזנטים, מצידם, קראו לאימפריה הכוזרית "תורכיה" , והיא שבעיני הביזנטים ייצגה את העמים התורכיים יותר מכל. הביזנטים דאגו לכרות בריתות עם הכוזרים ולהסית אותם כנגד שנואי נפשם, הפרסים הסאסאנים. הנסיכה הביזנטית תיאודורה חותנה עם השלט הכוזרי. גם הקתולים, בהנהגת האפיפיור ליאו השלישי (741-171 לספירת הנוצרים), דאגו לשלוח שליחים את הח'אן הכוזרי על מנת לכרות איתם ברית כנגד המוסלמים הערבים. אויביהם העיקריים של הכוזרים היו, אם כן, דווקא האימפריות המוסלמיות הראשונות, האימפריה האומיית ולאחר מכן האימפריה העבאסית (ששלטה באימפריה המוסלמית במקום האומיים החל משנת 750 לספירת הנוצרים). בשנת 652 לספירה בירת הכוזרים דאז, באלאנג'אר, כמעט ונפלה בידי האומיים המוסלמים. במהלך המאות השביעית והשמינית הפכו המוסלמים לאויבים מספר 1 של הכוזרים, כשהשיא היה בשנת 737 לספירת הנוצרים, עת מי שעתיד להיות הח'ליף המוסלמי האומיי מרוואן השני, לאחר שהמוסלמים הצליחו להשתלט על הקווקז ועל העיר טביליסי בירת גיאורגיה כיום ולכבוש אותם מידי הכוזרים, כבש את הבירה הכוזרית אתיל ונסוג ממנה רק לאחר שחילץ התחייבות מהשליט הכוזרי להתאסלם. התאסלמות הכוזרים לא החזיקה מעמד זמן רב, היות ובשנת 740 לספירה האליטה הכוזרית התגיירה.

במאה התשיעית קמו לכוזרים אויבים חדשים, שעתידים להשמיד אותם: הרוסים הווראנגים, ובהמשך האויב יהפוך ל"נסיכות הרוסית של קייב"- נסיכות ממוסדת, שגברה בראשות הנסיך אולג מנובגורוד על שאר הוואראנגים ו"מיסדה" אותם. גם הקמת המבצר הכוזרי של סרקל, בסיוע הביזנטים, לא עזרה לכוזרים מול הרוסים. החל משנות השמונים של המאה התשיעית הידלדלה השליטה הכוזרית בנהר הדנייפר לטובת הרוסים. לשליטים הכוזרים באותה תקופה קראו בנימין, אהרון ויוסף- שמות יהודיים למהדרין. בראשית המאה העשירית, הברית הביזנטית-כוזרית, זו שהחזיקה את האימפריה הכוזרית מתפקדת, החלה להתמוטט, והביזנטים כרתו בשנת 911 ברית עם הרוסים. בשנת 969 לספירה, כאמור, החריבו הרוסים עד היסוד את בירת הכוזרים, אתיל. בין מלחמותיהם עם הרוסים, ישנן כרוניקות שטוענות שהכוזרים אף התנגשו צבאית עם הויקינגים הנורדים.

הקשר הכוזרי-יהודי לא מפוענח בבהירות עד הסוף עד לימינו אנו. ישנן עדויות שמקור התגיירותם של הכוזרים הוא הגירה של יהודים מאיזורי הבלקן אל שטחי כזריה. רוב החוקרים מסכימים כי בין השנים 740 ל-920 לספירת הנוצרים התגיירו האליטה הכוזרית ובית המלוכה, ובהתאם לכך השתנו שמותיהם של מלכי הכוזרים לשמות יהודיים. הרוסים, למעשה, הביסו אימפריה יהודית. העדות הברורה כביכול להתגיירות הכוזרים נמצאת ב "מכתב קייב" או"מכתב שכטר" (על שם החוקר והרב האמריקני שניאור זלמן שכטר, שגילה אותו) שהתגלה בגניזה הקהירית (אוסף גדול של כתבי יד וספרים יהודיים, שנכתבו בין המאה ה-9 והמאה ה-19 לספירה, ונשמרו בגניזה בעליית הגג של בית הכנסת בן עזרא בקהיר) שנמצאת בחלקה הגדול באוניברסיטת קיימברידג' האנגלית. מכתב שכטר, שנכתב כביכול על ידי כוזרים יהודים שחיו בעיר קייב, הוא תיעוד התכתבותו של היהודי חסדאי אבן שפרוט, שהיה שר החוץ של הח'ליף המוסלמי של קורדובה בספרד, עם המלך הכוזרי יוסף, ששלט בשנות החמישים והשישים של המאה העשירית באימפריה הכוזרית. המלך יוסף ענה לחסדאי: "ישובו ישראל, עם העם של כזריה, בתשובה שלמה". היו אף היסטוריונים שטענו כי כל הכוזרים כולם, כולל השכבות הנמוכות, התגיירו והם כבר לא יותר עובדי אלילים טנגריסטים. מנגד, היו בדעת מיעוט היסטוריונים שטענו כי כל סיפור התגיירותם של הכוזרים הוא אגדה ותו לא, ושהכוזרים נחשפו יותר לנצרות ולאסלאם מאשר ליהדות.

בשנת 1139 לספירה כתב רבי יהודה הלוי ספר אגדה שנקרא "ספר הכוזרי", ובו מלך כוזר בולאן, שלגביו נטען שהוביל את הכוזרים אל היהדות, מזמין שלושה חכמים מהדתות המונותיאיסטיות העיקריות: יהדות, נצרות ואסלאם, כדי לברר מהי הדת הנכונה שבה הכוזרים צריכים להחזיק. הספר הזה הוא פילוסופי, ובנוי בעיקר בצורה של דיאלוגים. הספר הזה נועד יותר לתאר את עיקרי אמונת היהדות ולהגן על האמונה היהודית אל מול המכבש שהפעילו המוסלמים מחד והנוצרים מאידך על היהודים בנושאי אמונה. הספר נחשב עד היום כאחד מעמודי התווך של הפילוסופיה היהודית.

קישורים לפוסטים נוספים בסידרת "תולדות העמים התורכיים": אם הקישור לא עובד אנא סמנו את הקישור והעתיקו אותו לשורת המשימות למעלה (איפה שכותבים את כתובות האתרים)

1. חלק ראשון: הכל התחיל בהרי האלטאי http://histerio.co.il/?p=1906

2. חלק שני: משחקי הכס של אימפריית הגוק-תורכ: http://histerio.co.il/?p=1819

3. חלק שלישי: אימפריית עשרת החצים: http://histerio.co.il/?p=2017

4. חלק רביעי: הבולגרים המקוריים ובולגריה הגדולה האמיתית: http://histerio.co.il/?p=1972

הבהרה: בפרק הבא אספר על האימפריה האויגורית והאויגורים, ובפרק שלאחר מכן אספר אודותיו של מי שעמד בראש האימפריה התורכית המערבית, טונג יאבגו, שבטעות כתבתי את שמו כטונג יאגבו בפוסטים הנ"ל. טונג נחשב לאבי האימפריות התורכיות. כמו כן אדבר בהמשך על הדת התורכית הקדומה, שמכונה "טנגריזם" ועל נדידת התורכים מערבה.

מבוא לתולדות העמים התורכיים 4: הבולגרים המקוריים ובולגריה הגדולה

כשאומרים לנו "בולגריה", עולים לנו הקשרים כמו: בורגאס, וארנה, סופיה הבירה, שילטון קומוניסטי ששרר בה במחצית השנייה של שנות העשרים עד שנות התשעים, ואחת המדינות היחידות שהמלך לשעבר שלה, סימאון השני, הפך לראש ממשלתה בין השנים 2001-2005. המדינה הבלקנית שהגבינה הבולגרית קשורה אליה, שהייתה מאות שנים תחת שילטון עות'מאני-מוסלמי, נאבקה בעות'מאנים והכריזה על עצמאות בשנת 1908. במהלך השנים 1912-1913 הבולגרים נאבקו בסבב ראשון כנגד האימפריה העות'מאנית לעצמאות מלאה ולהשגת כמה שיותר שטחים, כולל מרחב אדירנה (אדריאנופול במקור, כיום בתורכיה), ובסיבוב השני נאבקו כנגד שאר מדינות הבלקן שנלחמו נגד העות'מאנים במלחמות הבלקן על השטחים שהשיגו במהלך מלחמת הבלקן הראשונה. העות'מאנים ניצלו את הסיכסוך בתוך הבלקן, כידוע, ותפסו מחדש את אדירנה וסביבתה, שנשארו עד היום בתחומה של תורכיה. המאבק בין העות'מאנים לבולגרים, שהיה מאבק בעיקר על רקע דתי בין אסלאם לבין הנצרות האורתודוכסית, הסתיר עובדה חשובה: מדובר במלחמה בין ממשיכיהם של שני שבטים תורכיים, כי הבולגרים הם עם תורכי במקור. בולגריה הגדולה, המקורית, לא הייתה בכלל בבלקנים, אלא בשטח שהיום נמצא בדרומה של רוסיה וגם בדרום אוקראינה. לבה של בולגריה המקורית, האימפריה הבולגרית הגדולה המקורית, שהתקיימה בין השנים 632-668 לספירה הנוצרית, היה במקום שהיום הוא העיר הרוסית קראסנודאר, וקראו לו פאנאגוריה בירת הבולגרים. כשהאימפריה הבולגרית הראשונה שירשה את זאת הגדולה התקיימה כבר בבלקנים, בין השנים 681-1018 לספירת הנוצרים.

הבולגרים היו במקורם צאצאים של אנשי "אימפריית עשרת החיצים", או אימפריית גוק-תורכ המערבית, שהייתה האימפריה התורכית הגדולה הראשונה למעשה. שמם השני של הבולגרים הוא האונגורים, כשלמעשה מדובר במילה נרדפת לביטוי התורכי "עשרה חצים". הבולגרים ישבו במקור בין נהרות הדנייסטר והוולגה הנמוכה. על מנת לגבש את בולגריה הגדולה, כמו בכל המקרים שבהן התגבשו יישויות תורכיות לאורך ההיסטוריה, היה צריך מנהיג גדול וחזק, ראש קונפדרצייה של שבטים ולוחם עז נפש. במקרה הזה מדובר בח'אן קובראט (Kubrat), שחי בין השנים 635-665 לספירה הנוצרית בקירוב, ולפי האגדה גדל בחצרות הביזנטים. קובראט מבית דולו איחד את האונגורים (יוצאי אימפריית עשרת החצים) עם שבטי הקוטריגורים והאוטיגורים ויצר את בולגריה הגדולה למעשה. דתם של הבולגרים הייתה דת הטנגריזם, כלומר האמונה בפנתיאון האלים התורכי בראשות האל טנגרי ועבודת איתני הטבע.
מקורו של השם "בולגריה" הוא בתורכית, Bulgar, והכוונה במילה זאת היא ל"עירוב" או "שילוב", והכוונה היא שהבולגרים נוצרו משילוב של בני שבטים תורכיים שונים. האויבים הגדולים של הבולגרים היו גם בני אימפריה תורכית אחרת שמוצאה, כמו הבולגרים, מהערבות הפונטיות (Ponti) של מרכז אסיה- מיודעינו הכוזרים, שעליהם אכתוב בפוסט הבא. הלחץ שהפעילה האימפריה הכוזרית וכן הפעילו התורכים האווארים על הבולגרים גרמה לשבירתה של האימפריה הבולגרית הגדולה העתיקה, כשבדומה לבניו של אלכסנדר מוקדון האגדי, בניו של הח'אן קובראט, התפצלו, לקחו כל אחד את אנשיו ומשפחתו, ונדדו חלקם למחוזות רחוקים-בעיקר לכיוון מערב. שמותיהם של חמשת בניו של קובראט היו: בטבאיאן, שהיה היוצא דופן מכולם ונשאר עם אנשי שבטו במה שהייתה בולגריה הגדולה תחת מרותם של הכוזרים, קוטראג, שנדד אל איזור הוולגה והקים את בולגריה של הוולגה, קובאר, שנדד עם אנשיו לאיזור מקדוניה ונלחם על הדרך בביזנטים, אלצק, שהוביל את הבולגרים שהלכו איתו אל כיוון איטליה, מצפון-מזרח לנאפולי, ואספארוח', שהוא אביה של האימפריה הבולגרית הראשונה בבלקנים, זו שירשה את האימפריה הבולגרית העתיקה, והוא אביה, למעשה, של בולגריה הבלקנית של היום.

ההבדל הגדול בין הבולגרים לבין כמעט שאר השבטים התורכיים הוא שבעוד השבטים התורכיים האחרים קיבלו עליהם בהמשך את דת האסלאם, הבולגרים נחשפו כמעט מלכתחילה לדת הנוצרית האורתודוכסית, הלא היא הנצרות המזרחית. חלק קטן של הבולגרים התאסלם בהמשך, חלק נטמע באוכלוסייה ומוגר במלחמות שונות, ומי ששרדו בסופו של דבר היו הבולגרים שבבלקן, בין היתר בגלל שהתערבבו עם בני עמים ושבטים אחרים, בייחוד הסלאבים. עם הזמן, פיתחה בולגריה זהות דתית נוצרית-אורתודוכסית חזקה וזהות לאומית-אתנית סלאבית, וזה היה המקור לעימות הבולגרי עם האימפריה העות'מאנית והמוסלמים. הביזנטים, שנלחמו בבולגרים, הצליחו בסופו של דבר להשית על הבולגרים את דתם. ראשיתה של האימפריה הבולגרית הראשונה, זו שירשה את האימפריה הבולגרית העתיקה, היה איפה שכיום בסראביה, או מולדובה. אספארוח', בנו של קובראט, הנהיג את הבולגרים והתעמת כמעט באופן מתמיד עם הביזנטים. במהלך המלחמות חדרו הבולגרים של אספארוח' לאיזור הבלקנים, ושם נתקלו גם בנודדים הסלאביים שהגיעו לאותו איזור. העימותים ביניהם הולידו שילוב, שיצר את בולגריה של היום. בשנת 864 לספירת הנוצרים, העימותים והבריתות החוזרים ונשנים עם הביזנטים הובילו לכך שהבולגרים של הבלקנים קיבלו על עצמם רשמית את הדת הנוצרית-אורתודוכסית, והשפה הסלאבית חדרה אט אט ותפסה את השפה התורכית-בולגרית העתיקה. בשנת 927 לספירת הנוצרים הוכרה הכנסייה הבולגרית הנוצרית-אורתודוכסית ככנסייה עצמאית לכל דבר ועניין. עצמאותה היחסית של כנסייה זו היא שתיצור 900 שנים מאוחר יותר את הבסיס לבולגריה המודרנית. ערי הבירה הראשונות של הבולגרים הבלקנים היו הערים פליסקה ופרסלאב שכיום בבולגריה, ולאחר מכן סקופיה, אוחריד וביטולה שנמצאות במקדוניה. הייתה אינטראקציה רבה בין הבולגרים שהגיעו למקדוניה ובין הבולגרים שהגיעו לבולגריה של היום. השפה היוונית השפיעה גם רבות על היווצרות השפה הבולגרית המודרנית. לאחר אספארוח', השליט הבולגרי החזק הידוע מכל מלכי בולגריה היה סימאון הראשון, ששלט באימפריה הבולגרית בין השנים 893-927 לספירה, התנגש עם המגיארים (מאלה שהקימו את הונגריה השכנה), וכן בנו, פטר הראשון, ששלט בין השנים 927-969 לספירת הנוצרים. אגב, התואר הרשמי של סימאון ופטאר לא היה ח'אן, אלא כבר צאר. הם למעשה היו הצארים הבולגריים הבולטים ביותר באותה תקופה. שנותיהם של סימאון ושל פטר נחשבים כתור הזהב של האימפריה הבולגרית הראשונה וכשיא התפשטותה.

האימפריה הבולגרית הראשונה הוכרעה בסופו של דבר, כשהיא מותשת ממלחמות גם עם אחרים (נגד המגיארים, הסלאבים וביניהם הסרבים, ועוד ועוד) על מנת לשרוד. בשנת 1018 לספירת הנוצרים הצליחו הביזנטים להכריע את הבולגרים, והם הפכו לכפופים לביזנטים. בשנת 1185, האחים אסן ופטר מרדו כנגד הביזנטים, והם שהקימו את האימפריה הבולגרית השנייה, שהתקיימה בין השנים 1185-1396 לספירת הנוצרים, והוכרעה סופית על-ידי התורכים העות'מאנים. בכך הוכרעה ממשיכתה של אימפריה תורכית גדולה על ידי אימפריה תורכית אחרת, גדולה יותר. בכך חזרה בולגריה, גם שלא מרצונה, אל המעגל התורכי, מעגל שניסתה לחמוק ממנו ולהדגיש את זהותה הנוצרית-אורתודוכסית ואת ההשפעה הסלאבית עליה יותר מכל. אבל החזרה הזאת גם הייתה זמנית.

הסמל שבתמונה, סמל ה-iYi, הוא הסמל של שבט דולו, שבטו של קובראט ח'אן, מייסדה של האימפריה הבולגרית הגדולה העתיקה ששכנה בין הנהרות דנייסטר והוולגה. סמל זה הפך, באופן אירוני, לאחד מהסמלים העיקריים של העמים התורכיים בכללותם, ושל מוצאם של התורכים מערבות מרכז אסיה. כיום, התורכים, ובייחוד תומכיו של ארדואן, משתמשים בסמל זה כדי להדגיש את מורשתם של התורכים כתורכים, ואת גדולתם של התורכים כשבטים עם היסטוריה ארוכה מאוד ומורשת מפוארת, לצד המורשת המוסלמית. זאת בין היתר כי הוא מסמל גם את שבטי האואוז התורכיים, מהם יצאו העות'מאנים. הוא מתחבר היטב למילה iyi בתורכית, שמשמעה הוא "טוב".

בפוסט הבא אכתוב על הכוזרים, שהיו אימפריה תורכית לכל דבר ועניין.

לפוסט הקודם, מבוא לתולדות העמים התורכיים 3: אימפריית עשרת החצים (אם הקישור לא עובד, נא לסמן אותו ולהדביק בשורת המשימות למעלה: http://histerio.co.il/?p=2017