Tag Archives: תורכים

מבוא לתולדות העמים התורכיים (וגם מבוא לנצרות)- התורכופולים

מי היו התורכופולים (Turcopoles)?

התורכופולים, ביוונית "בני התורכים" או "צאצאי התורכים" היו במקור בני עמים תורכיים ששירתו את הממלכות הנוצריות. הכוונה לממלכות הצלבניות, לממלכה הפראנקית (הממלכה שהתקיימה איפה שכיום גרמניה וצרפת) ואת האימפריה הביזאנטית, בייחוד בין המאות ה-11 וה-13 לספירה. יחידות התורכופולים סווגו בצבאות הנוצריים לפי סיווג אתני, כצאצאים של נישואים מעורבים שאבותיהם היו ממוצא תורכי או תורכמני (כלומר: מוצאם מהעמים התורכיים שבאו במקור ממרכז אסיה) ואימהותיהם ממוצא יווני. הם נזכרים לראשונה בתיעוד ביזאנטי במאה ה-11. חשוב להדגיש כי לא כל בני העמים התורכיים כולם היו מוסלמים- בטח ובטח זה נכון לגבי התורכופולים. בצבא הממלכה הפראנקית הם שירתו כפרשים בעלי נשק קל, והם אומנו בשיטות הלחימה של העמים התורכיים המוסלמיים. בהמשך הוסר מהם הזיהוי האתני והם יותר שימשו תחת זיהוי מקצועי כשכירי חרב שהם לאו דווקא ממוצא תורכי בכלל. בהמשך מפקדיהם של התורכופולים היו ממוצא פראנקי (גרמני-צרפתי). לקראת שלהי שנות קיומם הם שימשו כתצפיתנים וכמעין לוחמי גרילה ושליחים עבור הצבא הפראנקי. בהמשך הם שירתו גם בממלכת ירושלים הצלבנית בארץ ישראל והשתתפו במסעי הצלב הראשון והשני וגם נלחמו עבור המסדרים הצלבניים האביריים, כדוגמת ההוספיטאלרים במאה ה12. הם אומנם היו נחותים במעמדם מול האבירים אך נחשבו לפרשים נועזים במעמד שהוא מעל לוחם צלבני או פראנקי רגיל. הם נועדו במקור ללחימה מול המוסלמים (מתוך ידיעה כי בני העמים התורכיים יודעים איך להילחם מול מוסלמים) והיוו כמעט חצי מחילות הפרשים של הפראנקים וכלוחמים נועזים בצבא הצלבני.

 

 

 

טונג יאבגו, אביהן של האימפריות התורכיות

התמונה המצוירת הזאת היא של מי שנחשב עד היום כאביהן של 16 האימפריות התורכיות שהתקיימו עד היום, ואפילו אביהם של העמים התורכיים בכללותם. הדמות שלו הפכה למיתולוגית, עד כדי כך שיש לו חשבון טוויטר משלו…. מדובר בטונג יאבגו, Tong Yabghu, שהיה ח'אגאן (שליט-לוחם) בשבט האשינה התורכי. טונג הקים אימפריה שהשתרעה על חלק גדול ממה שמוגדר כמדינות המוסלמיות שהשתייכו בעבר לברית המועצות: קזחסטן, אוזבקיסטאן, קירגיזיסטאן, טאג'קיסטאן ותורכמניסטאן. האימפריה הזאת נקראה "האימפריה התורכית (גוק-תורכ) המערבית", היות ומקורם של התורכים והאימפריה המקורית, הראשונה שלהם, השתרעה החל ממזרחה משם, מאיזור הרי האלטאי שנמצאים כיום במונגוליה (ומאכלסים עד היום מיעוט שמשתייך לקבוצת העמים התורכיים). שנות שילטונו של טונג היו בין 618-628 לספירה הנוצרית.
סיפורו של טונג, שמשמעות שמו בתורכית עתיקה הוא "נמר" או אפילו "שלמות" מהווה גם טרגדיה משפחתית: הוא החליף את אחיו, שה-קוי, אבל נרצח בשנת 630 לספירה כשהוא בערך בן 40, על ידי דודו, קולוג- סיביר. הרצח התבצע במסגרת סכסוכי שליטה בתוך משפחת השילטון באימפריה התורכית המערבית, הרצח הביא להתפלגות האימפריה התורכית המערבית (שוב: אז העמים התורכיים עוד לא הגיעו אודות אנטוליה, איסטנבול ואיזמיר הביזנטיות דאז).

היות והעמים התורכיים היו אז רוכבי ערבות מחולקים לשבטים ולתת שבטים נודדים ברובם, טונג נודע כ"מאסטר" שלהם. הוא היה מעולה בניהול מלחמות, הובלת מלחמות וניצחון במלחמות. או כמו שנאמר עליו: "הוא ידע לשלוט על עשרות אלפי לוחמים עם חץ וקשת… ולרכז את השבטים תחת חסותו".

עיקר המלחמות של טונג באותן שנים היו כנגד פרס (איראן) הסאסאנית שדתה העיקרית הייתה הזורואסטרית. כבר אז התורכים והאיראנים, שהיו שכנים (רק שהתורכים היו אז ממזרח לאיראן) גם התורכים וגם הפרסים באותם ימים וטרם התוודעו לדת האסלאם, נלחמו זה כנגד זה. בשנת 627 לספירה כרת טונג ברית עם הקיסר הביזנטי הראקליוס על מנת להילחם כנגד איראן.
האיראנים נהדפו בידי טונג ברוב הקרבות ביניהם. טונג או אחיו מוזכרים במקורות ביזנטיים תחת שמו של לוחם אגדי בשם זיבל (Ziebel). אוהלו של טונג נדד עם גייסותיו בהתאם למקומות שנכבשו על ידיהם.

מבחינת ממשל, טונג השליט הריכוזי והסמכותני דאג למנות מושלים (שנקראו טודונים) על מנת לנהל את השבטים ואת ערי ושטחי האימפריה שהייתה תחת חסותו. אחיו, בורי שאד, היה המפקד הראשי של מיודעינו הכוזרים וגם הוא וגם המושלים היו כפופים לטונג, מדווחים לו ומשלמים לו מיסים.

אבל לצד היותו מושל ושליט, טונג נזכר וייזכר בעיקר כלוחם עז-רוח שלא היסס להתייצב גם כנגד אויבים גדולים וכנגד יריבים פנימיים בתוך השבטים. המודל של טונג הוא מודל המנהיג החזק שעומד בראש קונפדרצייה של שבטים שהופכת לאימפריה לאחר מכן. ובשבטים התורכיים, בניגוד לאלה הערביים בייחוד באיזור המפרץ הפרסי/ערבי, בהם השליט הוא ראשון בין שווים, נדרש לרוב מנהיג חזק, ריכוזי וסמכותי כדי שיאחד וינהל אותן, עד היום.

מבוא לתולדות העמים התורכיים 5- סיפורם של הכוזרים

עד היום, כשמזכירים את המילים "כוזרים", "כזריה" ו"ספר הכוזרי" מתעוררת צמרמורת, אודות אותה אימפריה של הכוזרים התורכים, שהתקיימה בערבות שבין נהרות הוולגה והדון במרכז אסיה בין השנים 650 ל-969 לספירה הנוצרית, והתגיירה והפכה לאימפריה היהודית הגדולה בהיסטוריה כביכול באיזה שהוא שלב משלבי קיומה- שהתקיימה דווקא מחוץ למזרח התיכון. האימפריה נוסדה על ידי עמים תורכיים שהיו מצאצאי ויוצאי אימפריית הגוק-תורכ המערבית, שאותה הנהיג ויצר הח'אן האגדי טונג יאגבו. לאחר מייסדי האימפריה הטנגריסטים (מאמינים בפנתיאון האלים התורכי, שהוגדר "טנגריזם" ובאיתני הטבע), טונג ובולאן, מלכו בה מלכים בשם עובדיה, זכריה, מנשה, בנימין, אהרון, יוסף ודוד. התואר הרשמי שלהם היה ח'אנים, כלומר שליטים-לוחמים, ושמם הפך לאגדה. האימפריה נהרסה סופית בסוף המאה העשירית ותחילת המאה ה-11, בעיקר בשל פלישות רוסיות מצפון. כיום איפה שהיה מרכז האימפריה הכוזרית יושבת העיר הרוסית אסטרח'אן, יושביה של האימפריה נפוצו לכל עבר.
מדוע הכוזרים והבולגרים נחשבים "עמים תורכיים"? כל מי שהוא מיוצאי האימפריה התורכית הגדולה, אימפריית הגוק-תורכ-שהגדירה עצמה כתורכית (משמעות המילה "תורכ" היא "ההוא החזק"), נחשבים כעמים תורכיים, וכך היו הכוזרים. ערי הבירה הכוזריות היו באלאנג'אר בראשית האימפריה, לאחר מכן סאמאנדאר ולבסוף העיר האגדית אתיל. עיר כוזרית נוספת ידועה הייתה סרקל.

עד היום, קיימת מיתולוגיה כוזבת, לפיה היהודים האשכנזים מוצאם מאותם כוזרים. זה לא נכון, ומי שהוכיח זאת זה אהוד יערי, לפני 20 שנים וכמה חודשים, בחודש מרץ בשנת 1997, שהתחקה בסידרה התיעודית שלו ששודרה בערוץ 1 "ממלכת הכוזרים" אחר מקורותיהם ואחר שתי הערים האגדיות הכוזריות, אתיל בירת הכוזרים וסרקל, שנחרבו. מה שיערי מצא הם שרידים קלושים של קהילות קראים באיזור הים הכספי בשטח רוסיה, שקוראים לעצמם "כוזרים". לא נמצאה עדות לכך ששרידי הכוזרים היגרו מערבה לעבר מזרח אירופה והקימו קהילות יהודיות. יש לציין כי הקראים שאינם מיהודי מצרים- קהילה של מאמינים בחמשת חומשי התורה בלבד ופוסלים את התורה שבעל פה שבה מאמינה היהדות, אינם נחשבים יהודים כלל וכלל, ובכלל לא יהודים אשכנזים. גם בקרב היהודים של ערבות אסיה אין שרידים לכוזרים. בשנות השלושים של המאה העשרים דאג סטלין להציף במי נהר את איזור העיר סרקל, והיא נחרבה. גם העיר איתיל כבר לא קיימת, ומה שנשאר ממנה אלה חורבות בודדות, שהתגלו בחלקן בשנת 2011.
הכוזרים היו נתונים למתקפות מכל הצדדים: הם שימשו חיץ בין האימפריה הביזנטית לאימפריה המוסלמית-העבאסית, שהייתה המדינה האסלאמית של אותן שנים. הם סבלו בעיקר מפלישות מוסלמיות מהח'ליפות האסלאמית העבאסית של אותם ימים, וכן מפלישות רוסיות.

עם זאת, במורשת התורכית, במיוחד זו שלאחרונה הודגשו בה האלמנטים האסלאמיים, לא מודגשת התגיירותם של הכוזרים, בין השנים 740 ל920 לספירה. מה שמודגש הוא התורכיות והאלמנטים התורכיים והשפה התורכית של הכוזרים. החוקר הישראלי הידוע משה גיל היה סבור כי התגיירותם של הכוזרים היא סיפור אגדה, ותו לא. רבי יהודה הלוי אף כתב במאה ה-12 ספר אגדה שנקרא "ספר הכוזרי", שבו מלך הכוזרים מזמן שלושה חכמי דת: יהודי, נוצרי ומוסלמי (והכוזרים הרי היו חשופים יותר לנצרות ולאסלאם שכנותיהם מאשר ליהדות), כדי להתווכח מהי הדת הנכונה המונותיאיסטית (מאמינה באל אחד בלתי נראה), כשבסוף טיעוניו של חכם הדת היהודי מנצחים, ומלך הכוזרים בוחר להתגייר. למרות שהספר הוא אגדה, אני אישית מאמין כי הנהגת הכוזרים, שמאסה בעבודת האלילים ואלמנטי הטבע השאמאנית (והתורכים הקדומים, כפי שסיפרתי בפוסט על המיתולוגיה התורכית, אכן היו עובדי איתני הטבע והאמינו באל שנעלה על כל האלילים בשם טאנגרי, הלא הוא טאנרי), חיפשה דת שמאמינה באל אחד, וכנראה היות היהדות הדת המונותיאיסטית הבכירה והקדומה לכולן, והיותה מקורן של הנצרות וגם של עקרונות האסלאם, הביאו אותם לבחור בה.
עם זאת חשוב לציין, כי אם היה גיור, מדובר רק באליטה, כלומר בבית המלוכה, משרתיהם, הנהגת הצבא ומה שהיווה אז את המינהל הציבורי. כשמדברים על ההמונים הכוזרים, האנשים הפשוטים, רובם נשארו עם האמונות האליליות באיתני הטבע.

כאמור, הכוזרים היו היישות הפוליטית החזקה והגדולה ביותר שהייתה תוצר של האימפריה התורכית המערבית שנשברה לחלקים. הכוזרים היוו אימפריה מסחרית, היות והם השתרעו בשיאם מאיזור ערבות הוולגה והדון אל מזרח חצי האי קרים וצפון הקווקז. הם, למעשה, שלטו על החלק המערבי של דרך המשי והיו הצינור המקשר במסחר בין צפון אירופה לדרום מערב אסיה. כמו כן, הכוזרים הם אלה שחצצו בין האימפריה הביזנטית למרחב הערבות הצפוניות של מונגוליה ובין האימפריה האומיית, שהייתה למעשה האימפריה המוסלמית הראשונה לאחר מוחמד וארבעת הח'ליפים שהחליפו אותו בהנהגה הפוליטית של האומה המוסלמית. הח'אנאת הכוזרי (אימפריה בהנהגתו של ח'אן=שליט-לוחם) התקיימה בין השנים 650 ל969 לספירת הנוצרים, עת הושמדה ב-969 בידי השליט הרוסי מקייב, סביאטוסלאב הראשון.
החל מהמאה השמינית לספירה, בית המלוכה והאריסטוקרטיה הכוזריים התגיירו, ועד היום יש שטוענים כי הסובוטניקים הרוסים (נוצרים שומרי שבת), חלק מיהודי הקווקז, הקראים האירופיים ואפילו חלק מהקהילה היהודית האשכנזית, מיוחסים לכוזרים.
בעת התגיירותם, דיברו הכוזרים שפה תורכית עתיקה, וכתבו אותה באותיות עבריות…

מקורם של השם "כוזרים" באה כנראה מהמילה התורכית "קאסאר", שמשמעותה או לטייל או להטיל טרור. יש כאלה שמייחסים את המילה "כוזרים" כבאה מהמילה "קיסר". משפחת המלוכה, או הקיסרות, או הח'אנאת הכוזרית באה משבטי האשינה, השבטים שייסדו את האימפריה התורכית הראשונה, אימפריית הגוק-תורכ (משמעות השם "תורכ" היא "ההוא החזק"). הכוזרים היו בראשיתם שכניהם של הבולגרים, שעליהם דיברתי בפוסט הקודם בסידרה זו. שתי האימפריות, הכוזרית והבולגרית, ניהלו ביניהן יחסים מתוחים. המלוכה הכוזרית הייתה מלוכה כפולה: היה מלך גדול, שתוארו היה הח'אגאן, והוא שלט בענייני החוץ והביטחון של הממלכה. לצד הח'אגאן הגדול, שלו הייתה סמכות והשראה דתית, כיהן מלך בדרגה נמוכה יותר, הוא האיסא, שהתעסק יותר בענייני פנים ובניהול שוטף של הצבא. בשיאה של האימפריה הכוזרית, ניהלו שליטיה אימפריה ממורכזת עם מנגנוני מדינה חזקים ועם צבא שכלל כ12 אלף חיילים סדירים, ועוד פי 3 מכך חיילי מילואים. מפקד הצבא הכוזרי נקרא הח'אגאן ביי. המושלים הכוזריים המקומיים נקראו טודונים.

את האימפריה הכוזרית הרכיבו, למעשה, 28 קבוצות אתניות ושבטים. אבל הכוזרים עצמם נחלקו ל"כוזרים לבנים", שהיו אדמוניים בעלי עור לבן, ו"כוזרים שחורים", שהיו יותר שחומי עור ונמוכים. פערי המעמדות והתנשאות של מעמד אחד על משנהו היו קיימים ביתר שאת אצל הכוזרים. מבחינה כלכלית, הכוזרים התקיימו בעיקר על חקלאות נרחבת ועל תוצרי צאן ובקר. הם גם עסקו בייצוא של כבשים ובקר. כמו כן, הכוזרים התקיימו מהדגים הרבים בנהר הוולגה וממיסוי עוברי דרכים ואורחות מסחר שעברו דרכם. הם העסיקו גם עבדים מוסלמיים ממוצא ח'וואריזמי-תורכי (על הח'ואוריזמים ועל העמים התורכיים הקטנים יותר אספר בפוסטים בעתיד) וכן עבדים סלאביים. בימות החורף נהגו הכוזרים לשהות בערים, ובחודשי האביב והקיץ נהגו "לרדת לשטח"- לנדוד, לכבוש, להילחם ולעסוק בחקלאות ובעיבוד שטחים חקלאיים לפי שיטתויה העתיקות של אותה תקופה.

כמו לגבי שאר האימפריות התורכיות, הביזנטים דאגו "לבחוש" בענייניה של האימפריה ולשסות עמים תורכיים אחד בשני. הביזנטים, מצידם, קראו לאימפריה הכוזרית "תורכיה" , והיא שבעיני הביזנטים ייצגה את העמים התורכיים יותר מכל. הביזנטים דאגו לכרות בריתות עם הכוזרים ולהסית אותם כנגד שנואי נפשם, הפרסים הסאסאנים. הנסיכה הביזנטית תיאודורה חותנה עם השלט הכוזרי. גם הקתולים, בהנהגת האפיפיור ליאו השלישי (741-171 לספירת הנוצרים), דאגו לשלוח שליחים את הח'אן הכוזרי על מנת לכרות איתם ברית כנגד המוסלמים הערבים. אויביהם העיקריים של הכוזרים היו, אם כן, דווקא האימפריות המוסלמיות הראשונות, האימפריה האומיית ולאחר מכן האימפריה העבאסית (ששלטה באימפריה המוסלמית במקום האומיים החל משנת 750 לספירת הנוצרים). בשנת 652 לספירה בירת הכוזרים דאז, באלאנג'אר, כמעט ונפלה בידי האומיים המוסלמים. במהלך המאות השביעית והשמינית הפכו המוסלמים לאויבים מספר 1 של הכוזרים, כשהשיא היה בשנת 737 לספירת הנוצרים, עת מי שעתיד להיות הח'ליף המוסלמי האומיי מרוואן השני, לאחר שהמוסלמים הצליחו להשתלט על הקווקז ועל העיר טביליסי בירת גיאורגיה כיום ולכבוש אותם מידי הכוזרים, כבש את הבירה הכוזרית אתיל ונסוג ממנה רק לאחר שחילץ התחייבות מהשליט הכוזרי להתאסלם. התאסלמות הכוזרים לא החזיקה מעמד זמן רב, היות ובשנת 740 לספירה האליטה הכוזרית התגיירה.

במאה התשיעית קמו לכוזרים אויבים חדשים, שעתידים להשמיד אותם: הרוסים הווראנגים, ובהמשך האויב יהפוך ל"נסיכות הרוסית של קייב"- נסיכות ממוסדת, שגברה בראשות הנסיך אולג מנובגורוד על שאר הוואראנגים ו"מיסדה" אותם. גם הקמת המבצר הכוזרי של סרקל, בסיוע הביזנטים, לא עזרה לכוזרים מול הרוסים. החל משנות השמונים של המאה התשיעית הידלדלה השליטה הכוזרית בנהר הדנייפר לטובת הרוסים. לשליטים הכוזרים באותה תקופה קראו בנימין, אהרון ויוסף- שמות יהודיים למהדרין. בראשית המאה העשירית, הברית הביזנטית-כוזרית, זו שהחזיקה את האימפריה הכוזרית מתפקדת, החלה להתמוטט, והביזנטים כרתו בשנת 911 ברית עם הרוסים. בשנת 969 לספירה, כאמור, החריבו הרוסים עד היסוד את בירת הכוזרים, אתיל. בין מלחמותיהם עם הרוסים, ישנן כרוניקות שטוענות שהכוזרים אף התנגשו צבאית עם הויקינגים הנורדים.

הקשר הכוזרי-יהודי לא מפוענח בבהירות עד הסוף עד לימינו אנו. ישנן עדויות שמקור התגיירותם של הכוזרים הוא הגירה של יהודים מאיזורי הבלקן אל שטחי כזריה. רוב החוקרים מסכימים כי בין השנים 740 ל-920 לספירת הנוצרים התגיירו האליטה הכוזרית ובית המלוכה, ובהתאם לכך השתנו שמותיהם של מלכי הכוזרים לשמות יהודיים. הרוסים, למעשה, הביסו אימפריה יהודית. העדות הברורה כביכול להתגיירות הכוזרים נמצאת ב "מכתב קייב" או"מכתב שכטר" (על שם החוקר והרב האמריקני שניאור זלמן שכטר, שגילה אותו) שהתגלה בגניזה הקהירית (אוסף גדול של כתבי יד וספרים יהודיים, שנכתבו בין המאה ה-9 והמאה ה-19 לספירה, ונשמרו בגניזה בעליית הגג של בית הכנסת בן עזרא בקהיר) שנמצאת בחלקה הגדול באוניברסיטת קיימברידג' האנגלית. מכתב שכטר, שנכתב כביכול על ידי כוזרים יהודים שחיו בעיר קייב, הוא תיעוד התכתבותו של היהודי חסדאי אבן שפרוט, שהיה שר החוץ של הח'ליף המוסלמי של קורדובה בספרד, עם המלך הכוזרי יוסף, ששלט בשנות החמישים והשישים של המאה העשירית באימפריה הכוזרית. המלך יוסף ענה לחסדאי: "ישובו ישראל, עם העם של כזריה, בתשובה שלמה". היו אף היסטוריונים שטענו כי כל הכוזרים כולם, כולל השכבות הנמוכות, התגיירו והם כבר לא יותר עובדי אלילים טנגריסטים. מנגד, היו בדעת מיעוט היסטוריונים שטענו כי כל סיפור התגיירותם של הכוזרים הוא אגדה ותו לא, ושהכוזרים נחשפו יותר לנצרות ולאסלאם מאשר ליהדות.

בשנת 1139 לספירה כתב רבי יהודה הלוי ספר אגדה שנקרא "ספר הכוזרי", ובו מלך כוזר בולאן, שלגביו נטען שהוביל את הכוזרים אל היהדות, מזמין שלושה חכמים מהדתות המונותיאיסטיות העיקריות: יהדות, נצרות ואסלאם, כדי לברר מהי הדת הנכונה שבה הכוזרים צריכים להחזיק. הספר הזה הוא פילוסופי, ובנוי בעיקר בצורה של דיאלוגים. הספר הזה נועד יותר לתאר את עיקרי אמונת היהדות ולהגן על האמונה היהודית אל מול המכבש שהפעילו המוסלמים מחד והנוצרים מאידך על היהודים בנושאי אמונה. הספר נחשב עד היום כאחד מעמודי התווך של הפילוסופיה היהודית.

קישורים לפוסטים נוספים בסידרת "תולדות העמים התורכיים": אם הקישור לא עובד אנא סמנו את הקישור והעתיקו אותו לשורת המשימות למעלה (איפה שכותבים את כתובות האתרים)

1. חלק ראשון: הכל התחיל בהרי האלטאי http://histerio.co.il/?p=1906

2. חלק שני: משחקי הכס של אימפריית הגוק-תורכ: http://histerio.co.il/?p=1819

3. חלק שלישי: אימפריית עשרת החצים: http://histerio.co.il/?p=2017

4. חלק רביעי: הבולגרים המקוריים ובולגריה הגדולה האמיתית: http://histerio.co.il/?p=1972

הבהרה: בפרק הבא אספר על האימפריה האויגורית והאויגורים, ובפרק שלאחר מכן אספר אודותיו של מי שעמד בראש האימפריה התורכית המערבית, טונג יאבגו, שבטעות כתבתי את שמו כטונג יאגבו בפוסטים הנ"ל. טונג נחשב לאבי האימפריות התורכיות. כמו כן אדבר בהמשך על הדת התורכית הקדומה, שמכונה "טנגריזם" ועל נדידת התורכים מערבה.

מבוא לתולדות העמים התורכיים 1: הכל התחיל בהרי האלטאי

חלק א': הכל התחיל בהרי האלטאי
אלה הם הרי האלטאי, שכיום נמצאים במונגוליה. ההיסטוריה של העמים התורכיים מצביעה על ההרים הללו כמקורם של העמים התורכיים.
ראשיתם הידועה של העמים התורכיים היא במאה השישית שלפני הספירה הנוצרית. התורכים השתרעו מאיזורי מרכז אסיה (איפה שמונגוליה וצפון מערב סין של היום) עד לסיביר. אלף שנים לקח לתורכים עד שהחלו לנדוד, בעיקר לכיוון מערב. הנדידה החלה במאה השישית לספירה הנוצרית.
לשיא הגיעה הנדידה במאה ה-111, עת הגיעו התורכים לאנטוליה, תת היבשת שכיום שוכנת עליה מדינת תורכיה.
העמים התורכיים הידועים הם: האלטאים, האזרים, הקרקאלפאקים, הקזאחים, הח'אקים, הקרימצ'אקים, הקירגיזים, הנוגאים, הקשקאים, הטאטארים, התורכמנים וכמובן התורכים של היום, למרות שחלקם הוא תוצר של עירוב היסטורי עם בני עמים אחרים. גם הטוואנים, האויגורים, האוזבקים והיאקוטים הם עמים תורכיים.
עמים תורכיים מהעבר, שלא קיימים היום במלואם, היו הדינגלינגים, הבולגארים (הבולגרים של היום הם ברובם סלאבים ובחלקם תורכיים במוצאם), האלאטים, הבאסמילים, האונוגורים, השאטואים, הצ'ובאנים, הגוק-תורכים, שלמעשה מתוארים, אחרי בני הסיונג-הו, כתורכים הראשונים שמקורם בהרי האלטאי, שבטי האואוז התורכיים (שהנסיכות ולאחר מכן משפחת השילטון של האימפריה העות'מאנית באו מהם), הקנקאלים, הכוזרים (שיש אומרים כי הם התגיירו בשלב מסוים), הפצ'אנגים, הח'יליג'ים, הקיפצ'אקים, הקומאנים, הקרלוקים, הבאהרים, הממלוכים (עבדים ששירתו בחצרות האימפריות המוסלמיות הערביות ולאחר מכן הפכו בעצמם לאימפריה), והאימפריות הסלג'וקית, העות'מאנית, הטיילידים, התימורידים, התורגשים, הקירגיזים ממוצא ייניסיי, ההונים, הטואובים וכמובן אלה שגם מתוארים כתורכים הראשונים באמת מהרי האלטאי לכאורה, בני הסיונג- הו.
השם "תורכים" נגזר משמם של אנשי הגוק-תורכ מהרי האלטאי שתועדו במאה השישית לפני הספירה לראשונה.
המוטיב המרכזי של השבטים התורכיים והעמים התורכיים הוא היותם במקור עמים נודדים, שעברו בחלקם תהליך איטי של התיישבות ביישובי קבע. העמים הנודדים התפרנסו בעיקר מצייד למחייתם. החיות שמזוהות עם התורכים הם הסוסים, שעליהם רכבו בערבות מרכז אסיה וסיביר, הזאבים- זאבי הערבות שהם הסמל של העמים התורכיים בכללותם ואף העיט, ליתר דיוק העיט הזהוב, שבהרי האלטאי עד ליום הזה מתקיימת תרבות של ציד עיטים זהובים. משמעות המילה "תורכי" היא בעלת כמה נגזרות: יש שטוענים שהיא נגזרת של המילה "קסדה", שהיא מיוחסת למילה "טוראן", שהיא במקורה מהשפה הפרסית והיא מתייחסת לשבטים נודדים במרכז אסיה, שאחד מהם אף היה ממוצא איראני. יש אף טוענים, כי מקור השם הוא מנכדו של יפת בן נח, תוגרמה (ואכן, במקורות יהודיים מהעבר נקראה האימפריה העות'מאנית, או תורכיה, בשם "תוגרמה").
עד לראשית המאה העשרים, ברחבי האימפריה העות'מאנית השתדלו שלא להזכיר את המילה "תורכי", כי היא הייתה מילה נרדפת ל"נווד" או ל"עבד", היות ובמאות הראשונות באימפריות המוסלמיות השונות היו עבדים תורכיים. הלאומיות התורכית על נגזרותיה (הלאומיות הכלל תורכית והלאומיות התורכית בגבולות אנטוליה עד מרחב אדירנה שבאירופה) ובייחוד מייסד הרפובליקה התורכית המודרנית, מוסטפא כמאל אתא-תורכ, העלו את המושג "תורכי" למושג שמהווה התפארות.
השפות התורכיות השונות נקראות "שפות אלטאיות", בדומה לסינית המנדרינית, ליפנית, למונגולית ואף להונגרית ולפינית. השפות האלטאיות מקורן, כמו התורכים, בהרי האלטאי.
התחביר התורכי שאב רבות גם מהפרסית, שהיא שפה הינדו-אירופית, וגם, עקב התפשטות האסלאם בקרב התורכים, מערבית. בעבר התורכית שאנו מכירים הכילה שבעים אחוזים ויותר של מילים ערביות ופרסיות.
לתורכים היה אלפבית קדום, שדומה במקצת, אבל ממש במקצת, לאלף-בית הארמי הקדום, שמוכר לנו היטב, ולפרסית הפהלווית העתיקה. בהמשך גם התורכים וגם הפרסים עברו לכתב הערבי- פלוס תוספות- לאחר קבלת האסלאם. כמובן שכיום רוב השפות התורכיות נכתבות בכתב לטיני, למעט השפה האויגורית.
העמים התורכיים הנודדים היו עסוקים, כאמור, כל הזמן בחיפוש אחר מזון ומים. כשהיו שנות בצורת, אז התורכיים נדדו מערבה. התורכים הקדומים שוטטו בהרי האלטאי, וכשרצו לחפש אחר מזון, הם תרו באיזורים שונים ובמרחב מרכז אסיה וסיביר. רוב הנדידה הייתה בקיץ, כשבחורף התורכים שאפו להתיישב במקומות קבועים, מה שיצר בהמשך, וכן בהשפעת שכניהם הסיניים ואף האיראנים, את הרצון להקים יישובי קבע.
לתורכים לא הייתה דת מסודרת, אלא הם האמינו באיתני הטבע- שמאניזם, וכן היה פנתיאון שלם של אלים תורכיים, כשמעל כולם האל הראשי- גוק-טנגרי.
בין המאות התשיעית למאה ה-11 התחיל תהליך ההתאסלמות של העמים התורכיים, שנמשך עמוק לתוך המאה ה-13, עם הפלישות המונגוליות למזרח התיכון.
בפוסטים הקרובים שיתארו את תולדות העמים התורכיים איעזר בסיפרו באנגלית של פטר גולדן מ-1992, בעל אותו השם "מבוא לתולדות העמים התורכיים", בנוסף למקורות נוספים.

העות'מאנים 1: כך התחילה האימפריה

הדברים שאני כותב מסתמכים בעיקר על הספר "היסטוריה של האימפריה העות'מאנית והרפובליקה התורכית: חלק 1" מאת החוקר סטאנפורד שאו (1930-2006) ואישתו, אזל קוראל שאו. הספר יצא לאור בשנות השבעים.
הוספתי גם תוספות משלי.

מקורותיהם של התורכים- ליתר פירוט, נא להסתכל באוסף הפוסטים שכתבתי כאן: "מבוא לתולדות העמים התורכיים".

מקורותיהם של התורכים נמצאים במרכז אסיה, במקום שנקרא הרי האלטאי, שנמצאים כיום במפגשי הגבולות בין רוסיה, סין, קזחסטן ומונגוליה של ימינו, היכן שנפגשים מקורות הנהרות אירתיש ואוב. בניגוד למה שסוברים, התורכים לא באו מהארץ שנקראת כיום תורכיה. התורכים היו בתחילה שבטים נודדים, קונפדרציות של שבטים. התפשטות התורכים לכיוון מערב אל אירופה ואל אנטוליה (שהייתה יוונית בעיקרה, והכוונה כיום לצד האסייתי של תורכיה, ואגב, רוב סיפורי המיתולוגיה היוונית מתרחשים באיזור שכיום הוא תורכיה, הלא הוא תת היבשת אנטוליה) באה כתוצאה בעיקר כתוצאה מבצורת שאירעה בשטחים שעליהם ישבו השבטים התורכיים, הם חיפשו מזון בשביל העדרים שלהם. גם סיבות פוליטיות וריבים בין שבטים הביאו להתפשטות התורכית. שתי האימפריות התורכיות הראשונות היו אימפריית הגוקתורכ (מאות 5-7 לספירה) והאימפריה הסלג'וקית, בראשית האלף השני לספירה.
התורכים, בניגוד לימינו, לא האמינו במקור באסלאם, היו להם אמונות שאמאניות באיתני הטבע וגם פנתיאון אלים משלהם עם אל ראשי בשם "טאנגרי", בשל כך נקראת דתם הקדומה של התורכים "טאנגריזם". ככל שהתורכים התקדמו או קודמו דרומה או מערבה, כך הם נחשפו יותר לאסלאם, ומערכת השילטון של האימפריות התורכיות הקדומות באנטוליה הייתה מבוססת על הח'ליפות האסלאמית. כשהשבטים התורכמניים הגיעו לאנטוליה (תת-היבשת המשתרעת מחוף הים האגאי עד לגבול הארמני) הם אימצו גם את שיטות הממשל וגם את אורח החיים, אך לא את הדת כמובן, של הנוצרים הביזנטים שחיו באיזור, לצד דת האסלאם. האלמנט הבולט באסלאם שאימצו השבטים היה מיסטי- הוקמו מסדרים צופיים רבים. בראש כל שבט עמד ביי. נסיכויות תורכמניות עיקריות היא גרמיאן, סארוהאן, קאראמאן, מנטשה וכמובן עות'מאן, שהייתה נסיכות קטנה בין גרמיאן לתחומי האימפריה הביזנטית, קוסטנטינופול וסביבתה. מרכזה של נסיכות עות'מאן היה העיר סואוט. העות'מאנים, יש להדגיש, היו נסיכות קטנה וכמעט שלא מורגשת בראשיתם. האימפריה הסלג'וקית השושלתית, שבירתה הייתה קוניה, התפרקה והפכה לאימפריה קטנה יותר- "הסלג'וקים של רום".
לכל אורך השנים, מאז הגעת התורכים לאנטוליה, התחוללו קרבות בלתי פוסקים בין האימפריה הביזנטית, שישבה בתת היבשת האנטולית, לבין הנסיכויות התורכיות השונות. לאט לאט החלו הביזנטים להתפורר ולאבד את כוחם אל מול אויביהם.

2. העות'מאנים- ממקורותיהם ותולדותיהם עד 1399.
התמוטטות מערכי ההגנה הביזנטיים אל מול הנסיכויות התורכמניות ובשל מאבקים פנימיים פתחו בפני העות'מאנים את הדרך להתפשט מערבה, לכיוון הבלקן. לכן, בראשיתה, הייתה האימפריה העות'מאנית אימפריה אירופית לכל דבר ועניין. הנסיכות העות'מאנית ניצלה את העובדה שיש קרע בתוך הביזנטים בין הנסיכים השונים, ולכן הבטיחו לנסיכים את החזרתם לשלטון והחזרת שטחיהם במקום השילטון המרכזי הביזנטי, רק בתנאי שיקבלו על עצמם את המרות העות'מאנית. בשל כך ההתנגדות בבלקנים לעות'מאנים הייתה חלשה יחסית. טריקים פוליטיים מחוכמים אלה וניצול הפילוג בצד השני יאפשרו את הניצחונות וההתפשטות של הנסיכות העות'מאנית שוב ושוב, ובסוף את הפיכתה לאימפריה. לכן, העות'מאנים ניצחו לא רק בזכות כוח צבאי, אלא גם בזכות ניצול חכם של המצב הפוליטי. מה שהעות'מאנים רצו מהנסיכים והמושלים הכפופים להם היו שני דברים עיקריים: אספקת חיילים בעת מלחמה וכסף. בשנת 1402, ראשית המאה ה-15, האימפריה העות'מאנית הראשונה באה אל קיצה, ומי שהביא עליה את הקץ יכול היה להיות רק שליט חזק של אימפריה אחרת. את זאת עשה תימור-לנג, השליט המונגולי, שהביס את העות'מאנים והחזיר אותם להיות נסיכות קטנה.
מקורותיהם של העות'מאנים נעוצים באימפריה שקדמה להם- הסלג'וקים של רום, ובעימותים הבלתי פוסקים שלהם עם המונגולים. השבט שממנו באו העות'מאנים נקרא שבט הקאיי, ומנהיגו היה סולימאן שאה, סבו של עות'מאן הראשון. ישנן שתי תיאוריות לגבי העות'מאנים: הראשונה, שהם היו שבט שמכר את שירותיו (הכוונה בעיקר לשירותי הלוחמה שלו) לכל המרבה במחיר, ובעיקר עסקו בניצול חולשתם של האחרים, התיאוריה השנייה טוענת שהעות'מאנים היו שבט חשוב בראשותו של סולימאן שאה המייסד, ובנו הנסיך ארטוגרול, קיבלו את סמכותם מהסלג'וקים של רום שעבורם נלחמו, וניצלו את חולשתם המתמשכת של הביזנטים כדי להתפשט על חשבונם. עות'מאן הראשון (1326-1258), בנו של ארטוגרול ונכדו של סולימאן שאה, שעל שמו נקראים העות'מאנים, היה דמות ערטילאית יחסית ויש הטוענים כי גם הוא, גם אביו וגם סבו הם דמויות אגדיות בלבד. הוא עסק יותר בביסוס העות'מאנים כנסיכות שמתפשטת על חשבון הביזנטים בנצלם את חולשותיהם. הוא לא עסק בכיבושים משמעותיים אלא יותר בביסוס השושלת ובקביעת אסטרטגיית ההתפשטות שלה. הוא עסק באדמיניסטרציה: חילק את הנסיכות שבראשותו לשלוש מחוזות, עד למרחב של איזמיט ואיזניק, והעביר את הבירה העות'מאנית ליינשהיר, העיר החדשה. מי שהיה השליט העות'מאני הידוע והמתועד הראשון הוא בנו של עות'מאן, אורח'אן (1362-1281), שניתן להחשיבו כשליט, או הח'אן, העות'מאני הראשון, היות והוא נקט סממני שילטון ברורים שמאפיינים כל יישות שלטונית מוסלמית: הראשון שהטביע מטבעות תחת שמו ושדרשות יום השישי, הח'וטבה, הזכירו אותו בשמו כשליט.
הכיבוש המשמעותי הראשון של אורח'אן היה בשנת 1331, עת כוחותיו, ה"ע'אזים", כבשו את העיר ניקיאה, הלא היא איזניק התורכית כיום. היו לו עוד כיבושים, בעיקר באיזור צפון-מערב אנטוליה בואכה ים המרמרה, כמו למשל העיר איזמיט (ניקומדיה) עצמה. הביזנטים ניסו לצאת למסע מלחמה נגד העות'מאנים, אך נכשלו, בשל כך נכבש מהם שטח כל כך נרחב. מי שהיה פעיל ביותר בצבאו של אורח'אן היה בנו, סולימאן, שלא הצליח לרשת אותו בגלל שמת לפניו. מי שהחליף אותו היה מוראד הראשון, בנו האחר. הוא קיבל מאביו נסיכות שהכפילה את שטחה, והפכה לאימפריה.
מי שאכן בנה את האימפריה העות'מאנית בשטחה האירופי הוא מוראד, שהבסיס שהשאיר לו אביו בגליפולי נתן לו את האפשרות לכבוש את תרקיה, מקדוניה, בולגריה וסרביה. הוא גם התפשט מזרחה: אנקרה, כיום בירת תורכיה, שתמכה בנסיכות גרמיאן, העבירה את תמיכתה לעות'מאנים. הוא גם הגיע עד חוף הים השחור, לטוקאט. בהמשך, הוא פנה שוב למערב, השתלט על אדירנה ב-1361 והפך אותה לבירה העות'מאנית. הוא גם ניצל את חולשתם של הסרבים לאחר העידן של הנסיך סטפאן דושאן, והמשיך להשתלט על שטחים גם בתראקיה. ההונגרים, הסרבים והבוסנים הכריזו ב1364 מלחמה על מוראד, שהשתלט על עמק המאריצה, שסיפק את התבואה והאורז לעיר קוסטנטינופול. באותו עמק ארבו העות'מאנים לכוחות הקואליציה שהתגבשה כנגדם, והביסו אותה, במה שנודע כ-Sırpsındığı.
שנה לפני כן, הביזנטים המותשים נאלצו לחתום על מעין הסכם הפסקת אש עם מוראד, שהתחייב לא לתקוף את בירתם.
בשנת 1366 מוראד חידש את מסע כיבושיו, עם שיטות לחימה חדשות (בלי לפצל את כוחותיו לשלושה חלקים: שמאל, מרכז וימין כמו שהיה נהוג). המטרה הבאה שלו הייתה סלוניקי, בירתה של מקדוניה.
בראש הצבא העות'מאני עמד אוורנוס ביי, שהיה נסיך ביזנטי מאנטוליה שהמיר את דתו לאסלאם. אוורנוס היה רק אחד מהרבה מומרים לאסלאם שהיו נוצרים במקור, ועזרו מאוד לאימפריה העות'מאנית להתפתח. בשנת 1385 נפלה סלוניקי בידי העות'מאנים ובהמשך נכנע הנסיך הסרבי לאזאר. אבל הבעיה העיקרית של מוראד באותה תקופה לא היו הביזנטים הנוצרים, אלא הנסיכויות התורכמניות היריבות באנטוליה.
על מוראד היה להתמודד עם שתי נסיכויות עיקריות: גרמיאן וקאראמאן. הוא עשה עיסקה עם נסיכות גרמיאן, לפיה הוא ישיא את בנו ביאזיד לבתו של ביי גרמיאן, ובתמורה הוא יקבל שטח הכולל את העיר קוטאהיה, שסמוכה לקאראמאן. זאת הוא עשה מכיוון שהוא העדיף להשיג שטחים בדרכי שלום מהנסיכויות השכנות, כמו אביו. אולם, ההתפשטות העות'מאנית בגבול נסיכות קאראמאן גרמה לשליטי אותה נסיכות להזדעק, ובתגובה הכריזו מלחמה על העות'מאנים. הם השתלטו על איזור האמיט, אותו השיג מוראד, ולכן הוא החליט להילחם בהם חזרה. הוא גייס ואסאלים נוצריים מהבלקן כדי לעזור לו להילחם מול נסיכות תורכמנית-מוסלמית יריבה…. בסופו של דבר, בעזרת כוחם של נוצרים, ניצח מוראט. מצד שני, נוספה עוד סכנה, עוד יותר משמעותית, לעות'מאנים: ממזרח התקדמו כוחותיו של השליט המונגולי, תאמרלין (תימור-לנג) לתוך איראן. העימות עם הנסיכויות התורכמניות עומד להיות כאין וכאפס לעומת מה שצפוי לעות'מאנים מתימור-לנג…
במלחמותיו, השתמש מוראד בצורה אינטנסיבית, לראשונה, ברובים ובתותחים. הוא המשיך ופתח מוצא לים התיכון, כשכבש שטחים מפרובינציית טקה. בשנת 1389 התרחש הקרב האגדי כנגד הנסיך הסרבי לאזאר והביזנטים שעזרו לו, על קוסובו. חיילי הבלקן בראשות לאזאר מנו 100 אלף איש, ואילו כוחותיו של מוראד, שעמד אישית בראש הצבא העות'מאני בקרב (באותה תקופה הסולטאנים היו מפקדים צבאיים בפועל ולא היה להם מושב קבוע היות והם יצאו בעצמם למלחמות), מנו 60 אלף איש. למוראד נלוו גם נסיכים סרביים ובולגרים שהייתה להם יריבות עם לאזאר. כעת, לאחר שהתפנה מהקרבות מול התורכמנים שכניו, היה למוראד זמן להרחיב את שליטתו בבלקן.
התוצאות של הקרב עבור מוראד היו טרגיות- לקראת סופו, ויש שאומרים אף אחריו, נהרג מוראד על ידי מתנקש. בנו, ביאזיד הראשון, החליף אותו ונחל ניצחון- למרות שיש מקורות שאומרים שמוראד הספיק לנצח בטרם נרצח. זה היה הניצחון העות'מאני הראשון על ברית אירופית גדולה- ועתידים להיות לעות'מאנים עוד ניצחונות כאלה. כעת העות'מאנים שלטו כמעט על כל דרום מזרח אירופה, להוציא את בוסניה, אלבניה (שעתידות להיהפך למוסלמיות בעיקרן ולהישאר כאלה עד ימינו) וחלקים מיוון.