בעוד יומיים בערך ייערך טקס פרסי האקדמיה של הקולנוע האמריקני, מה שידוע לכולם בשם "האוסקר". בארצות הברית יש את הוליווד, שנמצאת בקליפורניה. להודו יש את בוליווד, שנמצאת בעיר בומביי, שנקראת כיום מומבאיי. לתורכים, לעומת זאת, יש, וליתר דיוק היה, את ישילצ'אם- Yeşilçam, הלא היא הוליווד התורכית. לאמריקנים יש את האוסקר, ולתורכים יש את תפוז הזהב, תחרות הסרטים החשובה במדינה- במסגרת פסטיבל הסרטים באנטליה. אבל בניגוד להוליווד ובוליווד, שכוכבם דורך כל הזמן, ישילצ'אם, בעברית האורן הירוק, מסמל לא רק מקום, הוא מסמל תקופה.
מהו ישילצ'אם? מדובר ברחוב בעל אותו שם, שמשמעות שמו בעברית היא "אורן ירוק", שנמצא ברובע בייאולו שבאיסטנבול, שם שכנו אולפני סרטים מפורסמים וזה גם היה מקום מגוריהם של שחקנים מפורסמים וגם במאים ומפיקים רבים. תור הזהב של הישילצ'אם היה בין שנות החמישים לשנות השבעים של המאה העשרים, אז הופקו כ250 עד 350 סרטים מדי שנה. רוב סרטי הישילצ'אם הם סרטים דרמטיים-מלנכוליים, בדומה לפילם נואר הצרפתי. ז'אנר נוסף שהצליח במסגרת תקופת הישילצ'אם הוא דגם של מערבונים, רק בגירסה לא אמריקנית בעליל, כמו למשל הסרט המפורסם "קיץ יבש" ( Susuz Yaz), שיצא בשנת 1964 ומספר על חוואי טבק אגואיסט, שכדי להרוס את מתחריו ולגרום לעלייה בגידולי הטבק שלו עצמו. הסרט עצמו זכה בפרס דב הזהב בברלין (המערבית) באותה שנה. רוב רובם של סרטי הישילצ'אם היו בשחור-לבן.
הגורם המרכזי לפריחת הישילצ'אם הוא הקמת חוגי וייסוד קורסים לקולנוע ותיאטרון באוניברסיטאות השונות, מה שאיפשר לצמיחתם של במאים ושחקנים רבים. באותה תקופה צפייה בקולנוע הפכה לטרנד במדינה, ומאות אלפים של צופים נהרו לבתי הקולנוע. חמישים במאים ידועים פעלו בתקופה זו, אך את רוב הסרטים ביימו עומאר אקאד, עוסמאן סדן, ממדוח און, עטיף יילמאז ומטין ארקסאן. בסוף התקופה, תחילת שנות השבעים, גם שחקנים מפורסמים, כמו ארול טאש, לאלה אוראלולו, שנר שן וטורקאן סוראי. במדינה פעלו כ2,450 בתי קולנוע, ומספר המבקרים בקולנוע הגיע עד ל247 מיליון צופים.
יש לציין, כי סרטים רבים באותה תקופה היו כה איכותיים, עד שיוצאו מחוץ לגבולות תורכיה. בשנות השישים, חשוב לציין, כי לא רק סרטים יוצאו: גם התחוללה נדידת אוכלוסין. בשל מצב כלכלי קשה, משפחות רבות היגרו לגרמניה, עבדו שם בעבודות שגרמנים ממוצעים לא הסכימו לעבוד בהן, ובכך הזרימו כסף לבני משפחותיהם ששכנו במדינת המוצא. כמו כן, החל תהליך בתוך תחומי תורכיה עצמה של מעבר אוכלוסייה מהכפרים לפאתי הערים, ובניית "שיכוני לילה", שנקראו בשמם בגלל שהוקמו בן לילה (גג'הקונדו Gecekondu) של יוצאי אותם כפרים בפאתי אותן ערים. דווקא המעבר לערים הביא לצמיחה של עוד ועוד בתי קולנוע במדינה, מה גם שהעוני והמצב הכלכלי נתן רעיונות לסרטים רבים.
תקופת הישילצ'אם הייתה הבסיס לתקופה של היום: ייצוא טלנובלות תורכיות אל מחוץ למדינה, מה שהביא אותי לשים את הלוגו של "קוסם סולטאן" למעלה, היות ואם לא היה ישילצ'אם, גם לא הייתה הסידרה "הסולטאן" וסידרת ההמשך שלה.
בתחילת שנות השבעים התחוללה בתורכיה הפיכה צבאית, והכת הצבאית שעלתה לשילטון הטילה צנזורה כבדה על סרטים עם תכנים פוליטיים וכן הידקה את הפיקוח על התכנים המשודרים בכלל באמצעות ביסוס איגודי שידור חזקים. כמו כן, באותן שנים הפופולריות עברה מהקולנוע אל הטלוויזיה המתפתחת. יותר ויותר שחקנים ובמאים העדיפו לביים ולשחק בטלוויזיה, מאשר בקולנוע. שנות השבעים היו גם מאופיינות בעלייתו של ז'אנר "סרטי הבורקס" (קומדיות מופרעות אך מצחיקות שמשכו המונים לקולנוע) בתורכיה כמו גם בישראל, וגם מצד שני בחוסר יציבות פוליטית ובמלחמה פנימית ואלימות גואה בין הימין לשמאל. כל הסיבות הללו הן שהביאו לשקיעת הישילצ'אם. כמו שהשיר המפורסם באנגלית מ1979 טוען, שהוידאו הרג את כוכב הרדיו, כך הטלוויזיה חיסלה את כוכב הקולנוע, ואת חשיבות וז'אנר הישילצ'אם.