Category Archives: מבוא לתולדות העמים התורכיים

הלאומיות התורכית

תולדות הלאומיות התורכית

(c) כל הזכויות שמורות לכותב האתר Histerio. קטעים מעבודה שכתבתי לאוניברסיטה לפני כעשור וקצת.

הלאומיות התורכית התפתחה בארבעה שלבים בין אמצע המאה ה-19 לבין שנות העשרים של המאה העשרים בכמה שלבים. השלב הראשון היה השלב העות'מאני, בו ניסו אינטלקטואלים עות'מאניים לספק תשובות כיצד תתמודד האימפריה עם אתגר המערב והמודרניות. בשלב זה התפתח רעיון העות'מאניזם, במקביל לפאן-אסלאמיזם (הרעיון שלפיו יש לכונן אומה ואימפריה מוסלמית אחת גדולה כשהזהות המרכזית בה תהיה הזהות הדתית המוסלמית). השלב השני הוא השלב התורכי, בו התבסס רעיון הפאן-תורכיזם (הרעיון לאחד את כל העמים התורכיים לאימפריה אחת גדולה, שהזהות התורכית תהיה העיקרית בה) על ידי אינטלקטואלים כמו יוסוף אקצ'ורה וזיא גאק-אלפ, שנבדל מהרעיונות הפאן-עות'מאניים (לאחד את כל עמי ושטחי האימפריה העות'מאנית תחת הזהות הלאומית העות'מאנית) והפאן-אסלאמיים, לאחר שהובן כי בלתי אפשרי להוציאם לפועל באותה תקופה. השלב השלישי היה השלב הניסיוני והכושל לממש לאומיות תורכית בכל שטחי האימפריה העות'מאנית בעת שילטון סיעת "התורכים הצעירים" שנמשך משנת 1908 ועד לתבוסת האימפריה במלחמת העולם הראשונה בסוף העשור השני של המאה העשרים. השלב הרביעי היה השלב האקטיביסטי- עיצובה של הלאומיות התורכית המודרנית בהנהגת מוסטפא כמאל אתאתורכ (תמונתו מופיעה על הדגל כאן) , מייסדה של תורכיה המודרנית החילונית.

 

השלב הראשון: השלב העות'מאני- תחילתו של שלב זה היא בסוף שנות השלושים של המאה ה-19, עת החל הסולטאן העות'מאני מחמוד השני ברפורמות בתחום המדיני, הצבאי, הכלכלי, המשפטי והחינוכי באימפריה. הסולטאנים שהמשיכו את מחמוד המשיכו ברפורמות, שנמשכו למעשה עד שנות השבעים של המאה ה-19. הרפורמות הללו זכו לשם הכולל "תנזימאת". עד אז, הייתה האימפריה העות'מאנית קיסרות מוסלמית, שהשילטון בה מאז אמצע המאה ה-17 בערך היה מבוזר, ולכל מושל מחוז ניתנה מעין-אוטונומיה בתחומי השילטון המקומי, הכלכלה והחברה. זהותם של תושבי האימפריה הייתה בעיקרה דתית וגם מקומית (כלומר: כל אחד זוהה עם העיר או הכפר שבא ממנו). הנתינים התחלקו בעיקר לקהילות דתיות (מילתים): מוסלמים, נוצרים קתולים, נוצרים אורתודוכסים, יהודים, וכו', כשהסולטאן שולט תחת דגל האסלאם והאלמנט הדתי-אסלאמי מרכזי מאוד. חשיבות מועטה ניתנה לזהות אתנית כלשהי. האימפריה השתרעה על פני שלוש יבשות: אסיה, אירופה וצפון אפריקה, כשהחלק האסיאתי כולל את חצי האי ערב, הסהר הפורה ותת-היבשת האנטולית (איפה ששטחה של רובה של תורכיה של היום) עד מרכז אסיה, ואילו החלק האירופי, שנקרא רומליה, כלל את איזורי הבלקן ויוון ביניהם.

מטרת הרפורמות, שהונהגו בשלבים, הייתה למרכז את האימפריה ולענות על אתגר המערב, היות ובאותה התקופה ניצבה האימפריה בפני כמה קשיים: החזית המצרית: המושל העות'מאני במצרים, מהמט עלי פאשא, שמרד בסולטאן בין השנים 1825-1839 וכוחותיו כבשו את מצרים וסוריה ומכעט שהגיעו עד לאיסטנבול, עד שהאימפריה ניצלה בחסדי מעצמות אירופה תוך כדי שהיא הופכת לתלויה בהן כלכלית. החזית הרוסית: מלחמות עם רוסיה שהתפשטה על חשבון העמים התורכיים שמדרום לה, כשהשיא היה במלחמת קרים (1853-1856) וכן בסוף שנות השבעים של המאה ה-19. רוב העימותים עם רוסיה הסתיימו בניצחון רוסי, אך לא תמיד. החזית הבלקנית: באותו זמן התחוללה התעוררות לאומית ומרד כנגד העות'מאנים באיזור הבלקן (סרביה, בוסניה, מונטנגרו, יוון וכו') והאימפריה החלה לאבד את הטריטוריות האירופיות שלה, שנחשבו ליהלום שבכתר.

אולם, החזית החשובה ביותר הייתה ההתמודדות העות'מאנית אל מול הקידמה המדעית, הצבאית, הטכנולוגית והכלכלית של מעצמות אירופה ואל מול נחשול הלאומיות באירופה. עיקרן של התנזימאת, הרפורמות, היה: מירכוז השילטון בידי הסולטאן והמימשל המרכזי באיסטנבול, שיוויון זכויות לכל האזרחים ללא הבדלי דת, חקיקת חוקים אזרחיים והקמת בתי משפט אזרחיים- בעוד שלפני כן מערכת המשפט הייתה מבוססת על ההלכה האסלאמית, מתן שיוויון זכויות לאזרחיה הלא-מוסלמים של האימפריה גם בגיוסם לצבא, השתתת מערכת גביית מיסים מרכזית לאחידה והפיכת הצבא למודרני בסיגנון אירופי: שינוי מבני וחינוך הקצינים בהשכלה אירופית מודרנית (דבר שיוביל בהמשך להקמתה של תורכיה המודרנית על ידי קצינים שחונכו חינוך כזה). כמו כן, הוקמו שגרירויות של מעצמות אירופה באימפריה וכוננו יחסים דיפלומטיים איתן. הרפורמה העיקרית הייתה בתחום החינוך: הקמת בתי ספר חילוניים, כשעד אז מערכת החינוך הייתה דתית לפי העדה הדתית של תלמידיה, ושליחת סטודנטים מצטיינים ללימודים באירופה. רפורמה זו הובילה, יחד עם התפתחותו של הדפוס עוד מראשית המאה ה-19 והכנסת העיתונות הכתובה לאימפריה, לזליגת רעיונות לאומיים לתוכה.

הספרות והעיתונאות באימפריה העות'מאנית והתפתחותן המודרנית בהשראת הספרות הצרפתית, הביאה להתפשטות מהירה של רעיונות מערביים באימפריה. מי שביטא אותה היו אינטלקטואלים שהתחנכו במערב וחיפשו תשובות לאתגרים האסלאמיים-דתיים שניצבו בפניהם. נאמיק כמאל, שהושפע מאוד מהלאומיות הצרפתית, הביא לאימפריה שני "רעיונות" מערביים: חרות (הוריית) ומולדת (וטן). הוא דיבר על פטריוטיזם עות'מאני ולאומיות עות'מאנית. הוא היה ממייסדי תנועת "העות'מאנים הצעירים", שהושפעה מאוד מ"אביב העמים" באירופה של שנת 1848. העות'מאנים הצעירים הפיצו את רעיונותיהם בעיקר בעיתונות אך התנגדו לתנזימאת בשל התנגדותם למירכוז האימפריה תחת רודנות הסולטאן. הם היו מוסלמים מאמינים מצד אחד ופטריוטים עות'מאנים מצד שני והאמינו בכינון מונרכיה חוקתית באימפריה יחד עם מימשל ייצוגי, חוקתי ופרלמנטרי. הם טענו כי רעיונותיהם הם חזרה לעקרונות החוק האסלאמי הקלאסי, שהכיר בריבונות עממית. תנועה זו שהתבססה על שילוב בין מסורת אסלאמית לליברליזם אירופי הייתה קטנה בהיקפה ופעלה בתוך האליטה השלטת במשך שנים אחדות. בשנת 1876 חוללו חברי ממשלה עות'מאנים המקורבים לתנועה זו הפיכה חוקתית, הדיחו את הסולטאן עבד אל-עזיז ואת הסולטאן מוראד שבא אחריו, והעלו לשילטון את הסולטאן עבד אל-חמיד השני שנודע כשליט סמכותני ואסלאמיסטי מחד, אך גם כרפורמטור גדול מאידך וגם כאוהד של ארצות הברית מאידך. בינואר 1877 השביע עבד אל-חמיד את הפרלמנט העות'מאני הראשון אך פיזר אותו כעבור שנה בשל מלחמה קשה עם הרוסים שהחלישה מאוד את האימפריה.

 

השלב השני: השלב התורכי.

שלב זה, שהחל במקביל לעות'מאניזם, צבר תאוצה בשל ההבנה שנוצרה בקרב האינטקלטואלים השונים ממוצא תורכי כי רעיונות העות'מאניזם והאסלאמיזם אינם ברי ביצוע. אבל היות והעבר האסלאמי היה ידוע היטב מתוך לימוד כתבי הקודש והמסורת המוסלמית, את העבר התורכי בין היתר הטרום-אסלאמי של העמים התורכיים היה צורך לחקור. התפתחות התורכולוגיה והארכיאולוגיה בארצות התורכיות הביאה לחקר ההיסטוריה של העמים התורכיים, על מנת למצוא בסיס משותף בין כל התורכים הן בתוך האימפריה העות'מאנית והן מחוצה לה. השם "תורכיה" יוחס לתת היבשת אנטוליה (הכוונה היא שאנטוליה, רוב שטח תורכיה של היום, מוקפת ים מ-3 צדדיה ובצד הרביעי מחוברת ליבשה) הדוברת תורכית על ידי בני אירופה כמעט מאז נכבשה לראשונה בידי התורכים במאה ה-11. התורכים לא קיבלו שם זה כשמה הרשמי של ארצם אלא בשנת 1923. אמנם הלשון התורכית נקראה בשמה, אבל השימוש במונח מצומצם למדי בקרב החברה העות'מאנית הגבוהה וכשהשתמשו בו הייתה הכוונה יותר לתורכמנים הנוודים. בתהליך הדרגתי, החליפה "התורכיות" את "העות'מאניות". גורם עיקרי לכך היה אובדן השטחים האירופיים של האימפריה העות'מאנית וגם ההתעוררות בפרובינציות הערביות של האימפריה, שסוד קיומה לדעתי היה אי ריכוזיותה. ברגע שאיזון זה הופר, בצירוף השפעה אירופית חזקה, אזי החלה האימפריה להתפרק ורעיון התורכיות עלה על הפרק.  התפתחות מדע התורכולוגיה היה במקביל להתפתחות הלאומיות התורכית: הכוונה לחקר השבטים הקדמונים דוברי התורכית במרכז אסיה, מה שגרם לאינטלקטואלים לטעון לקדמוניותם של התורכים ושל שפתם וכן לייחס לתורכים את המרחב האנטולי מקידמת דנא, בטענה שהשומרים והחיתים היו גם עמים תורכיים. התפשטותה של רוסיה דרומה על חשבון העמים התורכיים הביאה לכך שגורמים באימפריה טענו כי היות והאימפריה העות'מאנית היא אימפריה תורכית אז מחובתה להגן על העמים הללו גם אם הם אינם יושבים בתוך גבולותיה. שני הוגי הדיעות העיקריים של הלאומיות התורכית הם יוסוף אקצ'ורה וזיא גאק-אלפ, שנחשב כאבי הלאומיות התורכית.

אקצ'ורה (1876-1935), שנולד למשפחה טאטארית ברוסיה והיגר עם משפחתו לאיסטנבול, התחנך באקדמיה הצבאית באיסטנבול (שעד 1923 עדיין נקראה רשמית קוסטנטינופול) ולאחר שנכשל בלימודיו הצבאיים הוגלה מהעיר לפאריז, שם הפך לאחד מדובריה הבולטים של הלאומיות התורכית. לאחר מכן בשנת 1904 חזר לרוסיה, שם כתב את יצירתו הידועה ביותר "שלוש דרכי המדיניות" שהודפס בכתב העת "תורכ" בקאהיר. הוא טען שיש שלוש דרכים להתמודד עם מצבם של התורכים: 1. אסלאמיזם 2. עות'מאניזם 3. תורכיזם- שזו לדעתו הדרך הנכונה. הוא קרא לתורכים לצאת ממסגרת המדינה העות'מאנית ולבטלה, ותחת זאת להיצמד לזהות התורכית שלהם. לאחר הפיכת "התורכים הצעירים" בשנת 1908 (קבוצה של קצינים שהשתלטו על המרכז השילטוני באיסטנבול, הפכו את האימפריה שוב למונרכיה חוקתית והדיחו את הסולטאן עבד אל-חמיד השני לטובת אחיו, והפכו למימשל העות'מאני  ששלט בפועל באימפריה עד סוף מלחמת העולם הראשונה) חיבוריו מצאו אוזן קשבת. הוא הגדיר את התורכים במונחים אתניים לגמרי וקרא לאיחוד כל העמים התורכיים בתוך ומחוץ לאימפריה תחת מסגרת אחת. כמו כן הוא קרא ליצירת כלכלה לאומית ולהתרחקות מערכים אסלאמיסטיים, וכי על תורכיה להיות לאומית וחילונית.

מהמט זיא גאק-אלפ (1876-1924) היה סוציולוג וסופר. הוא נולד בדיארבקיר (דיאר-בכר) שבמזרח תורכיה, איזור שמאוכלס רובו בכורדים, ואף נטען שהיה חצי כורדי במוצאו. הוא טען שיש להתחיל בתהליך של "תורכיפקאציה" באימפריה העות'מאנית, כלומר לכפות את השפה והתרבות התורכית על כל אזרחי האימפריה הרב-תרבותית, אף אם הם אינם תורכים במוצאם. הוא גם הטיף לשילוב עם העמים התורכיים שמדרום לרוסיה ושמחוץ לתחומי האימפריה. הוא הגדיר ביצירותיו את המונח "תורכיות" וטען כי לאומה צריכה להיות הכרה משותפת אם ברצונה לשרוד. הוא דגל בליברליזם מערבי וטען שיש לאמץ אותו ברחבי האימפריה והפך לאידיאולוג הראשי של "הוועד לאיחוד ולקידמה"- הזרם העיקרי של "התורכים הצעירים" ששלט באימפריה העות'מאנית עד לתום מלחמת העולם הראשונה.

בינתיים, החל משנת 1895 הוקמו אגודות סודיות תורכיות מהפכניות ברחבי האימפריה וגם מחוצה לה, על ידי אינטלקטואלים שהוגלו בתרופת הסולטאן עבד אל-חמיד השני. האגודות התורכיות הללו הוציאו מניפסטים שקראו להחלפת הסולטאן ולחיזוק "תורכיותה" של האימפריה. בצרפת עצמה קמה אגודה בשם "התורכים הצעירים" או בשמה התורכי המקומי "התורכים החדשים" (המילה "חדש" בתורכית דומה למילה "צעיר" בצרפתית) ובד בבד הקימו קציני צבא מהדור החדש והמשכיל באימפריה עצמה, בייחוד בפרובינציות הבלקניות שלה כשהמרכז הוא בעיר סאלוניקי,אגודה בשם "הוועד לאיחוד ולקידמה" שקראה להשבת החוקה העות'מאנית הפרלמנטרית שהושעתה על ידי הסולטאן ב1877. בשנים 1906-1908 משבר כלכלי חמור באימפריה ובעיית משכורות אצל הקצינים הביאו למירמור אצל אנשי הצבא העות'מאני והפכו את האגודות הסודיות ליותר גלויות. בחודש יולי 1908 התחוללה ההפיכה החוקתית השנייה באימפריה ולאחר שנה הודח הסולטאן עבד אל-חמיד השני והוחלף באחיו והוחזר המשטר החוקתי והתאפשר חופש הביטוי. בין השנים 1909-1913 התחוללו מאורעות קשים ברחבי האימפריה: תסיסות והפיכות נגד, חילוקי דיעות בקרב השילטון החדש וגם שתי מלחמות בבלקן, שגרמו לאימפריה לאבד את רוב שטחיה האירופיים למעט נתח קטן בין הערים איסטנבול ואדירנה. בכך הקיץ הקץ על רעיון העות'מאניזם, ורעיון התורכיות הלך וצצמח וקיבל ביטוי בולט בעיתונות. הסולטאנים הפכו לשליטים ייצוגיים בלבד, ובשנת 1914 עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה הונהגה האימפריה על ידי שלישייה: אנוור פאשא, טלעת פאשא וג'מאל פאשא שהובילה את האימפריה העות'מאנית לשלב האחרון של הקיום שלה ולברית כושלת עם גרמניה ואוסטריה שהובילה לתבוסה העו'תמאנית במלחמת העולם הראשונה. גם שטחי המזרח התיכון של האימפריה אבדו. באוקטובר 1918 נחתמה הפסקת אש משפילה במודרוס בין האימפריה ובין הבריטים ומעצמות ההסכמה המנצחות, הצבא העות'מאני פורק והשליטה במיצרי הדרדנלים ניתנה בידי מדינות ההסכמה. בשנת 1920 נכנס הצבא הבריטי לאיסטנבול והצבא היווני כבש את איזמיר (סמירנה). בין נובמבר 1918 למארס 1920 מוסטפא כמאל שנודע לאחר מכן בשם אתאתורכ, קצין צבא מצטיין שנודע לראשונה במלחמה כנגד הפולש האיטלקי ללוב בשנת 1911, ייסד מחתרת לאומית תורכית ותנועת התנגדות כנגד ממשלת הבובות באיסטנבול בראשות הסולטאן שהייתה תחת הבריטים ובעיקר כנגד היוונים הפולשים. מרכז אנטוליה הפך לבסיס תנועת ההתנגדות והעיר אנקרה הייתה בעיקרו. ראשי תנועת ההתנגדות בראשות מוסטפא כמאל חתמו על "האמנה הלאומית" שהתבססה על רעיון של אומה תורכית באנטוליה בלבד, בשטחים שמיושבים על ידי רוב עות'מאני מוסלמי, מאוחד בדת, גזע ומטרה ובעל ריבונות מלאה. בסופו של דבר ניצח אתאתורכ, היוונים גורשו והסולטאן סולק מהמדינה ובוטלה הסולטאנות והח'ליפות האסלאמית. באוקטובר 1923 בעקבות הסכם לוזאן הוכרזה עצמאותה של הרפובליקה התורכית החילונית והתקבעה הלאומיות התורכית בשטחי ובגבולות אנאטוליה. אתאתורכ החליט גם לשנות את הכתב הערבי-פרסי של השפה התורכית לכתב לטיני  שאותו ילמדו רוב רובה של האוכלוסייה על מנת להתאים את המדינה לסטנדרטים אירופיים, וכן החליט להפריד את הדת מהמדינה, להנהיג קוד לבוש מערבי ולהפוך את הזהות הלאומית התורכית לזהות המרכזית של אזרחי הרפובליקה החדשה ואת עיקר החינוך במדינה לחינוך לאומי תורכי חילוני.

 

 

 

 

 

 

 

suleiman

סולימאן שאה וראשיתם של העותמאנים

בעת מלחמת האזרחים הסורית הצבא התורכי עשה מבצע בגבול תורכיה-סוריה, שבו פונו חיילים תורכים ומבנה בתוך מובלעת בצפון סוריה. בתוך המבנה הזה היו שרידיו של סבו של עות'מאן הראשון, מייסדה של השושלת העותמאנית. היות שמדובר בשטח תורכי בתוך סוריה, המבנה היה נתון למתקפות הן של הצבא הסורי שנתון לשליטתו של בשאר אל אסד, והן למתקפות של ארגון "המדינה האסלאמית-דאעש", לכן היה חשוב לפנות אותו.

ולא רק בגלל זה. חשיבותו של המבנה מראה על חשיבותו של סולימאן שאה לתורכים, הן הלאומנים והן האסלאמיסטים.

מי היה סולימאן שאה, שעל שמו נקרא הסולטאן סולימאן המפואר?

בראשית האלף השני, פשטו שבטים תורכיים, שמוצאם ממרכז אסיה (באיזור סיביר- קזחסטן- צפון מונגוליה של היום) על תת היבשת האנטולית, שהייתה יוונית. לאט ובנחישות הם דחקו את התושבים היוונים ואף הערבים לכיוון מערב ודרום בהתאמה, והקימו את האימפריה הסלג'וקית, שהייתה האימפריה התורכית מוסלמית הראשונה. בד בבד עם הפשיטות, התאסלמו התורכים (שעבדו בעיקר את איתני הטבע וגם כמה אלילים) בהמוניהם.

האימפריה הסלג'וקית, שהתחלקה לבסוף לאמירויות קטנות, העסיקה מצביאים צבאיים לרוב. אחדים מהם באו משבטים תורכיים, שבאו ממרכז אסיה, בשם אואוז (Oguz). מתוך שבטי האואוז נולד, לפי המסורת, בשנת 1178, אדם ששמו ושם אביו היו זהים לשם של שליט גדול אחר של הסלג'וקים: סולימאן בן קוטולמוש. זה היה סולימאן שאה.

סולימאן הרבה להילחם יחד עם יחידותיו הצבאיות באיזור עמק הפרת, שם יום אחד, כשהיה בן 58 בערך, טבע בנהר… הוא נקבר במחוז חלב, שעתיד להיות חלק מהאימפריה העות'מאנית ובהמשך חלק חשוב של סוריה המודרנית. הוא השאיר אחריו בן בשם ארטורול (Ertugrul), גם לוחם וראש שבט. בנו של אותו ארטורול עתיד להיות שליט של פרובינציה סלג'וקית. קראו לו עות'מאן, ולצאצאיו יקראו המשפחה העות'מאנית. אותה נסיכות קטנה עתידה להתפתח לאחת האימפריות הגדולות ביותר שראה העולם מעודו. תחילה, החל משנת 1300 לערך, נלחמו העות'מאנים עם נסיכויות תורכיות שכנות והביסו אותן. בהמשך העות'מאנים יביסו עמים וממלכות שכנים. וכל השאר היסטוריה….

חזרה לסולימאן. אותו סולימאן שאה הפך לסמל אגדי הן של האימפריה העות'מאנית והן של תורכיה המודרנית שבאה לאחריה. בעוד העות'מאנים יפארו את היותו ראש המשפחה וגם כסמל אסלאמי (למרות שמדובר בתהליכים איטיים של אסלאמיזציה באותם ימים). תורכיה המודרנית תדגיש את היותו תורכי, וכן תדגיש את התורכיות של אבותיו, גם אם לא היו מוסלמים.
לתורכיה המודרנית שהייתה בחיתוליה בשנות העשרים היה חשוב לשמר את מתחם קברו של סולימאן שאה, שניצב בלב טריטוריה ערבית סורית, בידיה. גם סמל תורכי עתיק וגם שטח תורכי שיהיה קרוב לתורכיה עצמה. בשנת 1921, קצת אחרי תום מלחמת העולם הראשונה, חתמה האימפריה העות'מאנית, שעתידה תוך שנתיים להפוך לתורכיה, על הסכם באנקרה עם צרפת, שעתידה לקחת חסות על סוריה ולבנון העתידיות. לפי ההסכם, שטח של 8000 קילומטר רבוע במתחם סולימאן שאה- שנקרא בערבית גם קלעת ג'באר או מבצר ג'באר, עתיד להישאר מובלעת תורכית. כל ממשלות סוריה כיבדו את ההסכם, עד שבשנת 1974 החליט אביו של בשאר אל אסד, הנשיא הסורי חאפז אל אסד, להקים סכר על הפרת בקירבת מקום, וכתוצאה מכך המקום הוצף. אסד לא רצה להסתכסך עם תורכיה, שבאותה שנה הייתה "מחוממת" על קפריסין, ונתן לתורכים שטח חדש, 80 קילומטר מצפון למבצר ג'באר. כל מתחם סולימאן שאה הועבר לשם, ועל המובלעת התורכית הופקדו כ-30 עד 40 חיילים תורכים. במקום גם הוזכר מייסדה של תורכיה, מוסטפא כמאל אתא תורכ, והוצב דגל תורכי ענק.

בשנת 2011 החלה מלחמת אזרחים בתוך סוריה, ומתחם סולימאן שאה הועמד בסכנה. ממשלת ארדואן, שדוגלת ב"ניאו עות'מאניזם" הדגישה את חשיבות המתחם, היות וסולימאן שאה היה אביו של אביו של אב המשפחה העות'מאנית, שהפכה לאימפריה האסלאמית האחרונה עד לימינו. היות ואנשי אירגון "המדינה האסלאמית-דאעש" התקרבו למובלעת ואף תקפו אותה (דאעש ידועים בחוסר חיבתם לכל אנדרטה, קבר, פסל או מונומנט, בגלל שהם רואים בזה עבודת אלילים ופולחן זר לאסלאם המקורי). עשרות החיילים התורכיים במתחם סולימאן שאה הועמדו בסכנת חיים. הצבא התורכי החליט, לכן, אמש, לעשות מעשה: שיירה צבאית שכוללת טנקים, נגמ"שים ומאות חיילים זרמה מתורכיה אל המתחם, חילצה את החיילים, אספה את שרידי סולימאן שאה והרסה את המבנה. לא נודע על קרב רציני באיזור, אך חייל תורכי אחד נהרג.

המבנה הועבר צפונה, לשיטחה של תורכיה, אך כדי להראות שהממשלה לא פועלת בניגוד למדיניות ה"ניאו עות'מאניזם" וללאומיות התורכית, ולא מוסרת טריטוריה תורכית לעמים זרים, הדגל שקופל הונף שוב ב"אל שמס", שנמצא בצד הסורי של הגבול בין סוריה לתורכיה, ממש קרוב לגבול ולנהר. שם אמור לקום המבנה בעתיד, לטענתה של תורכיה.
נכון לעכשיו, למעט במתחם שבו נמצא הדגל (שתורכיה ממש צמודה אליו), אין יותר מובלעות תורכיות בתוך סוריה.

סולימאן פרק ב

העות'מאנים פרק 8: ימי הסולטאן סולימאן, חלק ב' (ספוילר)

(c) הזכויות על הכתוב בפוסט הזה שמורות לאתר Histerio
התמונה נלקחה מתוך הסידרה "המאה המפוארת-הסולטאן" והיא שייכת לסידרת הטלוויזיה בשם זה

המצור העות'מאני הכושל על וינה גרם לזעזוע בקרב מעצמות אירופה, והן ניסו להתגייס שוב על מנת להדוף את העות'מאנים. מנגד, הסולטאן סולימאן המפואר סבר כי זה לא הזמן להסתבכויות צבאיות נוספות מול ההבסבורגים בהונגריה ובאוסטריה. רצונו היה להתעסק בעניינים פנימיים ובעיקר לקדם את הפרויקט הכי חשוב שלו: קביעת קובץ החוקים האזרחי של האימפריה העות'מאנית, מה שנתן לו את הכינוי "סולימאן המחוקק" (קאנוני סוליימאן, או סולימאן קאנוני). כמו כן, סולימאן שם לו למטרה להפסיק את הדיכוי האיראני-שיעי של אנשי הדת ויושביה הסוניים של מסופוטמיה, עיראק של היום, שבעבר הייתה מקום מושבה של הח'ליפות (ח'ילאפה, כלומר מרכז האסלאם הסוני) העבאסית ובמאה השש עשרה הפכה למרכז של דיכוי שהפעילו האיראנים הספווים השיעים כנגד חכמי הדת הסוניים והאוכלוסייה. למרות זאת, האיום של המנהיג ההבסבורגי-אוסטרי פרדיננד על יאנוש זאפוליה, שהיה שליט הונגריה ובן חסותם של העות'מאנים, נמשך. לכן, העות'מאנים פתחו במסע צבאי שלישי כנגד האוסטרים ההבסבורגים בהונגריה ובאוסטריה עצמה. המסע הסתיים בלא תוצאות ממשיות מצד סולימאן, אך האימפריה האוסטרית-גרמנית ההבסבורגית (שנקראה "האימפריה הרומית הקדושה") נתקלה בבעיות פנימיות: התנועה הפרוטסטנטית בהנהגת מרטין לותר צמחה באותן שנים כנגד הנצרות הקתולית השלטת, מה שגרם לחוסר שקט פנימי ולתסיסה. המצב אילץ את הקיסר האוסטרי קרל החמישי לחתום ביוני 1533 על הסכם שלום עם העות'מאנים. לפי הסכם זה, המלך פרדיננד שהיה כפוף לקיסר הכיר בסולטאן העות'מאני כאב וכריבון בהונגריה, קיבל את הווזיר הגדול (ראש הממשלה) העות'מאני כמקביל לו בדרגה והסכים לשלם מנחה שנתית לסולטאן. ללא כיבוש וללא סיפוח קיבל סולימאן את פרדיננד כוואסאל (בן חסות), ובתמורה זכה להקפאת המצב בחזית ללא דרישות נוספות.

באוקטובר 1533 הצבא העות'מאני פנה מזרחה למסע צבאי כנגד האימפריה האיראנית הספווית על מנת לשחרר את מסופוטמיה משליטה שיעית. הווזיר הגדול אבראהים פאשה, חברו הטוב של סולימאן, עמד בראש הכוח העות'מאני שחדר דרך כורדיסטאן לצפון עיראק ומשם לבגדאד וכבש אותה ולאחר חמש שנים את בצרה. בזאת הוחזרה אדמת הח'ליפות הישנה לשילטון סוני והמימסד הדתי הסוני במה שהיום עיראק שוקם. כעת סולימאן הוכר סופית כשליט של עולם האסלאם כולו. לא רק שיטת גביית המיסים והמינהל העות'מאני חזרה, אלא מפקדי הצבא העות'מאני קיבלו באיזור מעין אחוזות, תימארים, שאת מיסיהן העלו לסולטאן וסיפקו לו בשעת מלחמה פרשים (סיפאהים) שהיו תחת חסותם. לסולטאן הייתה הזדמנות לשעוט לתוך איראן ואזרבייג'אן אך הוא ויתר עליה היות ופחד מתנאי החורף והעדיף להתעסק רק במה שהיום היא עיראק ולהציל אותה מציפורני השיעים. על הדרך כבשו אבראהים פאשה וכוחותיו גם את איזור ארזורום ו-ואן, איזורים ששייכים כיום לתורכיה והיו תחת חסות נסיכויות מקומיות ובהשפעה איראנית. באותו זמן החזית בים התיכון התחילה להתעורר אל מול ההבסבורגים, שהשלום איתם היה מוגבל לאיזור אוסטריה והונגריה בלבד.

היזיר ראיס, ובשמו השני וכינויו המפורסם ח'יר אל-דין ברברוסה, היה מנהיג של פיראטים מוסלמיים שישב באיזור תוניס. הוא התמודד יחד עם האוכלוסייה המוסלמית המקומית בתוניסיה ובאלג'יריה של ימינו עם דומיננטיות ספרדית בין היתר באמצעות מעשי פשיטה ושוד על ספינות נוצריות, בייחוד ספרדיות, ששוטטו באיזור. ברברוסה, או אדום-הזקן כתירגומו של מונח זה, חיפש כל הזמן עזרה עות'מאנית שתחזק את הצי הפיראטי שלו. בשנת 1516 כבשו העות'מאנים את אלג'יריה,וברברוסה הפך הלכה למעשה לאחראי על האיזור. באותה שנה בנה בקסבה של אלג'יר את מסגד כתשאווה, מסגד שעם הכיבוש הצרפתי הפך לקתדרלה אך לאחר קבלת עצמאות אלג'יריה ב-1962 הפך שוב למסגד, ובאפריל 2018 הסתיים שיפוצו על ידי רשות שיתוף הפעולה והתיאום התורכית Tika.

ובחזרה לשנת 1532. קרל החמישי הקיסר ההבסבורגי שבין היתר שלט בספרד מינה את האדמירל אנדריאה דורייה מגנואה לבנות לו צי בחזית הים התיכון המתגבשת אל מול המוסלמים. אנדריאה דוריה פתח אל מול העות'מאנים חזית ימית בים התיכון, כשבספטמבר 1532 כבש את נמלי לפאנטו וקורון ביוון העות'מאנית. הסולטאן סולימאן קרא לעזרתו את היזיר ראיס ח'יר אל-דין ברברוסה, והעלה אותו לדרגת אדמירל גדול או קאפודאן פאשה, מפקד הצי העות'מאני כולו, תוך שאלג'יריה מסתפחת רשמית לאימפריה העות'מאנית. כעת היה על ברברוסה להקים צי שיביס את אנדריאה דוריה. בזמן שסולימאן נלחם בעיראק של ימינו כנגד האיראנים, כבש הצי של ברברוסה בעונות האביב והקיץ של שנת 1534 את לפאנטו וקורון שביוון ואת תוניס מידי ההבסבורגים. דוריה הגיב בגיוס צי חדש כדי לכבוש שוב את תוניס בשנה שלאחר מכן. בתגובה, כרתה לראשונה האימפריה העות'מאנית ברית עם צרפת כנגד ההבסבורגים. הסכם הקפיטולציות עם צרפת ב-1536 התיר לנתינים וסוחרים צרפתיים להיות פטורים מהחוק העות'מאני בשטחי האימפריה העות'מאנית, נתן לסוחרים צרפתיים חופש תנועה ברחבי האימפריה ולסוחרים עות'מאניים חופש פעולה בשטחי צרפת. להסכם הקפיטולציות הייתה השלכה כבדה ומשמעותית מאוד על עתיד האימפריה, ונטען כי שיטת הקפיטולציות הובילו בסופו של דבר להתפוררות האימפריה העות'מאנית כולה לאחר כמה מאות שנים. בתמורה קיבלה האימפריה העות'מאנית ברית צבאית עם צרפת כנגד ההבסבורגים, אך מעשה זה והמעשים הבאים מהווים רמז לזריעת זרעי התפוררות האימפריה העות'מאנית, דווקא בימי השיא שלה.

בינתיים, הסולטאן סולימאן, שהיה אדם חשדן מאוד וכל הזמן חשש שחותרים נגדו בסביבתו על מנת להפילו, התפנה לטפל בבעיות בביתו. עימות פרץ בין "המגויסים החדשים", או בשם אחר "מגוייסי הדוושרימה" (Devşirme) שהיו בעברם נערים נוצריים, גויסו בכפייה לצבא העות'מאני ואוסלמו כדי לשרת בו והתקדמו במערכת המינהלית- בהנהגת הווזיר הגדול אבראהים פאשה, לבין אשת הסולטאן, הורם, שבנתה הרמון משלה ושאפה לשלוט בפועל במינהלה העות'מאנית כדי שבסופו של דבר אחד מבניה- הנסיכים מהמט, ג'יהאנגיר (למרות נכותו), סלים או ביאזיד יירש את הסולטאן ובכך היא תהפוך לאימו החזקה של הסולטאן (ואלידה סולטאן) בעתיד. הורם הסיתה את הסולטאן סולימאן כנגד אבראהים, והאשימה את הווזיר הגדול בכך שקיבל שוחד מהאיראנים הספווים כדי שיסית את המסע הצבאי העות'מאני מבגדאד לאיראן ואזרבייג'אן על מנת שהעות'מאנים יובסו שם, ובכך שעם היותו גם מפקד הצבא העות'מאני כולו הוא הפך לעצמאי מדי ומאיים על הסולטאן. אבראהים, מצידו, פעל להחליש את הורם סולטאן ותמך יחד עם אשת הסולטאן הראשונה, גולבאהאר (או מאהידווראן) על מנת שיורש העצר ובנו בכורו של סולימאן, הנסיך מוסטפא, יתמנה לסולטאן אחריו מה שעלול לגרום לבסוף לרצח הורם ובניה בידי מוסטפא ואבראהים, לפי המסורת. הורם כרתה ברית גם עם אחד מאויביו העיקריים של אבראהים, איסקנדר צ'לבי, והסולטאן לבסוף השתכנע- באמצע מרץ 1536 נתפס אבראהים, נקשר ונחנק ורכושו הוחרם. בזאת הורם סולטאן ניצחה, וגם החל עידן "סולטאנות הנשים", כשהאימפריה נוהלה למעשה מההרמון ומי ששלט בה בפועל היו נשות הסולטאן או אמו. בהמשך תסיט הורם את סולימאן נגד הנסיך מוסטפא יורש העצר שלא היה בנה, וגם הוא יוצא להורג בשנת 1533, מה שישאיר את המאבק על הסולטאנות בידי בניה. בסופו של דבר בנה של הורם, סלים, שהיה החלש פוליטית ומנהלתית הצליח כמו אמו להסית את סולימאן כנגד אחיו ביאזיד- ביאזיד הומת וסלים הפך לסולטאן סלים השני בשנת 1566. הורם לא זכתה להכתרת בנה סלים לסולטאן, היות והיא עצמה נפטרה שמונה שנים לאחר מות סולימאן.

אחד ההישגים הכבירים ביותר של סולימאן היו 9וצאת ספר החוקים המוסדר הראשון של האימפריה העות'מאנית, שמסדיר את חוקי האימפריה האזרחיים מעבר להלכה המסלמית, השריעה. הספר נקרא קאנון-נאמה (Kanun-Name). כמו כן, בימי סולימאן הגיעה האימפריה לשיא גודלה ותפארתה. עוד בימי סולימאן נזרעו זרעי שקיעתה, שהייתה הדרגתית ורצופה עליות ומורדות- לא שקיעה רצופה. האימפריה קרסה סופית בימי מלחמת העולם הראשונה (1914-1918) כשהעות'מאנים היו בברית יחד עם אויבותיה המושבעות לשעבר אוסטריה וגרמניה, ובוטלה רשמית בין השנים 1922-1923, עת בוטלה הסולטאנות וכוננה במקום האימפריה העות'מאנית הרפובליקה התורכית המודרנית. בחודש מרץ 1924 בוטלה גם הח'ליפות המוסלמית שהייתה נתונה בידי בן המשפחה העות'מאנית.

 

suleiman1

העות'מאנים פרק 7- ימי הסולטאן סולימאן-א' (ספוילר)

לעתים, את המלכים, הסולאטנים, הקיסרים, הנשיאים, ראשי הממשלה והשליטים זוכרים בעיקר בשל נשותיהם.
במקרה של הסולטאן סולימאן המפואר (ששלט 46 שנים באימפריה העות'מאנית, בין 1520 ל1566), פגישתו עם שפחתו, אלכסנדרה ליסובסקאיה מאוקראינה, שהפכה מאוחר יותר לאישתו (נישואין בין סולטאן לשפחה, בפעם הראשונה בתולדות האימפריה העות'מאנית) לא רק שינתה את חייו של סולימאן, והייתה אחד הגורמים שעזרו להפוך אותו לסולטאן העות'מאני הידוע, המוצלח והמפואר ביותר בהיסטוריה ולאחד השליטים המוסלמיים הגדולים אי פעם, אלא גם, יש הטוענים, שינתה את ההיסטוריה של האימפריה העות'מאנית. אלכסנדרה, שנודעה גם כרוקסלאנה ושמה המוסלמי היה הורם (בעברית: עליזה) סולטאן, הייתה גם החברה כי טובה והיועצת הכי קרובה של הסולטאן, והיא גרמה לו להוציא להורג את חברו הטוב מילדות ויועצו הקרוב ביותר עד להתחזקותה, הווזיר הגדול איבראהים פאשה מפארגה, וכן את בנו הבכור והמוצלח ביותר, שהיה בנה של אישה אחרת, מאהידווראן סולטאן. ההוצאות להורג גרמו נזק אסטרטגי לשנים רבות לאימפריה העות'מאנית: סולימאן בחר למנות את אחד מילדיו עם הורם להיות הסולטאן שלאחריו, ומי שנבחר לבסוף, לאחר שבן אחר מוצלח יותר שלו ושל הורם, הנסיך ביאזיד, הוצא להורג בין היתר בפקודת הסולטאן, היה הנסיך סלים. הנסיך סלים הבעייתי הפך לסולטאן סלים השני, והוא לא היה מוצלח בלשון המעטה, עד כדי כך שקרב לפאנטו בתקופת הסולטאן סלים השני בשנת 1571, בין הצי העות'מאני לבין הצי של המדינות הנוצריות הקתוליות שנקראו "הליגה הקדושה", קרב שבו העות'מאנים נחלו תבוסה גדולה ומהדהדת ראשונה לאחר שורה של הישגים וניצחונות בימי סולימאן, מסמל את ראשית שקיעתה הרצופה, העקלקלה והמתמשכת (שהיו בה גם עליות רבות- אסור לשכוח!), שקיעה שנמשכה במשך 350 שנים עד לקריסתה הסופית של האימפריה והחלפתה בתורכיה המודרנית. לכן, ובשונה מעט ממה שאמרתי בעבר, אני אסיים את סידרת 8 הפוסטים על העות'מאנים בפוסט הזה על ימי סולימאן, שנחלק לשני חלקים. ואני מקווה ומתכוון להרחיב על נושא ההיסטוריה של העות'מאנים בעתיד ובמסגרת רחבה יותר.
המסקנה לגבי סולימאן היא אמביוולנטית: מצד אחד, בימיו הגיעה האימפריה העות'מאנית לשיאה, אך מצד שני עוד באחרית ימיו, עת קיבל החלטות לא טובות בין היתר בהשפעתה של הורם סולטאן, החלה שקיעתה האיטית ורצופת העליות והירידות של האימפריה העות'מאנית, שקיעתה של הזריחה.

וכעת לסיפור ההיסטורי על ימיו של הסולטאן סולימאן, שחי 71 שנים, והקדיש את רוב חייו לסדרות של מסעות כיבוש צבאיים, חלקם יזומים וחלקם לא יזומים, כחלק מהגשמת מטרתו של אביו, הסולטאן סלים הראשון, להפוך את האימפריה העות'מאנית למעצמת על עולמית. רוב מסעות הכיבוש שלו התרכזו באירופה, כשבתחילת שילטונו, בשנת 1520, הוא החל להתעמת עם ההונגרים וכבש את בלגראד, המעוז הסרבי הגדול האחרון, מה שפתח את הדרך לעימות הגדול עם אוסטריה ושליטיה מבית הבסבורג. בניגוד למצביאים אחרים לפניו ובייחוד לאחריו, סולימאן השתדל מאוד להימנע מלעשות טעויות אסטרטגיות צבאיות: האסטרטגיה שלו הייתה להימנע מלהילחם בחורף, ולהימנע מלפתוח יותר מחזית צבאית אחת בלחימתו באויביו. הוא דאג לשמור על התחלת לחימה וריכוז עיקרה באביב ובקיץ ועל לחימה בחזית אחת בלבד.

חזית ראשונה וחשובה מאוד בשנת 1522 היה האי רודוס, אי יווני בשליטת מסדר האבירים ההוספיטאלרים והגראנד מאסטר שעמד בראשם. רודוס נמצא לא רחוק מהעיר איזמיר, ולכן פיראטים התנכלו לאוניות וספינות עות'מאנית שהתקרבו לחופים העות'מאניים הסמוכים, ושדדו אותן גם מבחינת רכוש וגם מבחינת בני אדם. בעזרת סוכנים יהודיים ומוסלמיים, בעיקר נשים, שנפלו בשבי אבירי רודוס, הצליחו כוחות העות'מאניים להבקיע לתוך האי ולהכניע אותו ב20 בדצמבר 1522. תושבי האי קיבלו מהעות'מאנים חופש דתי, ואילו האבירים הועברו באוניות מטעם האפיפיור לאי מלטה.
בין השנים 1523-1524 מצרים העות'מאנית מרדה כנגד האימפריה העות'מאנית, והכריזה למעשה עצמאות, דבר שיהווה תקדים היסטורי ורמז לעתיד. מושל בשם ארנאווט אהמט פאשא, ממוצא אלבני, ניצל את מסעות המלחמה של סולימאן ומרד כנגדו. בעזרת הממלוכים (שהפכו לאחר תבוסתם למשרתי השילטון העות'מאני במצרים), ששאפו לחזור לשלוט במדינה, הוא הכריז על עצמו כשליט מצרים והחל לגבות מסים עבור עצמו ולא להעבירם לאיסטנבול. הוא התנער מסמכות הסולטאן והשית שילטון רודני על כל מצרים. הרמז לעתיד הוא ששלוש מאות שנים לאחר מכן, ימרוד באימפריה העות'מאנית מושל מצרים אחר ממוצא אלבני, מהמט עלי פאשא, ויקצור יותר הצלחות מארנטווט (Arnavut- שמה התורכי של אלבניה) אהמט. בסופו של דבר, לאורך ההיסטוריה, שני המושלים המורדים הובסו, בנסיבות שונות. לגבי ארנאווט אהמט, הוא והממלוכים הובסו על ידי צבא עות'מאני שנשלח בראשותו של הווזיר הגדול אבראהים פאשא, שהפך בעצמו זמנית למושל מצרים ותלה את ארנאווט המובס בשערי קהיר. אבראהים הקים מערכת שילטונית מסובכת של איזונים ובלמים במצרים על מנת למנוע מרידות עתידיות ולהפוך את האוכלוסייה לנאמנה לאימפריה העות'מאנית, בייחוד לאחר שטבח באכזריות בממלוכים ובשבטים הבדווים במדינה. הוא הקים את המערכת הכלכלית מחדש לאחר שהחריב אותה בזמן המלחמה, כך שחלק גדול מהתושבים ייצא נשכר מכך. הוא דאג לרפורמה אגרארית (חקלאית) כך שחלק מהמיסים יועברו לאיסטנבול, וחלק מהכסף יישמר בידי האיכרים לעצמם. האיכרים עצמם הם שיעלו את המיסים למושל ולאיסטנבול, וכן אף מושל ברחבי האימפריה העות'מאנית לא הורשה לכהן יותר משנתיים בתפקידו. עוד דבר שאבראהים דאג לו הוא להכניס מצרים לאליטה העות'מאנית מצד אחד, ומצד שני לדאוג שאנשים מצרים בתוך האליטה העות'מאנית לא ישרתו במצרים, אלא מחוצה לה. הוא למעשה פיזר את האליטה המצרית ברחבי האימפריה. הרפורמות המינהליות שהנהיג אבראהים במצרים הפכו עם הזמן לנהוגות ולמחייבות בכל האימפריה כולה. לאחר המרידות במצרים, פרצו מרידות פנימיות נוספות נגד סולימאן, שדוכאו באיזור שכיום ידוע כסוריה (בחלב ובדמשק).

עלייתו של אבראהים פאשא, שהיה יווני ממוצאו בפארגה שהשתייכה לרפובליקה של ונציה במקור, מעבד בארמון הסולטאן סלים הראשון לתפקיד שומר חדריו של הסולטאן, ועלייתו של מעמד הרמון הנשים של הסולטאן לאחר תחילת מערכת יחסיו עם הורם והפיכתה לשפחה המועדפת, סימלה את ניצחון האליטות החדשות, אליטות העבדים והשפחות לשעבר, על האריסטוקרטיה התורכית שהיוותה את האליטות הישנות שאותן ייצג הווזיר הגדול לפני אבראהים, פירי מהמט פאשא. הניצחון ניתן לשיטת הדוושירמה, שיטת גיוס הנערים הנוצריים, אסלומם וחינוכם על מנת להיות יניצ'רים (חיל הרגלים העות'מאני) ולהיות עבדי הארמון, או "עבדי השער". בכך, עוד בימי סולימאן, החלה תקופת "סולטאנות הנשים ועבדי השער", כשמי ששלט בפועל באימפריה היו נשות ואימהות הסולטאן שבהרמונו, ויחד איתן וביתר שאת לאחר מכן הווזירים הגדולים והמושלים המקומיים, בעוד רוב הסולטאנים שעלו לשילטון לאחר סולימאן, שנחלש בערוב ימיו, היו סולטאנים חלשים, שנחשבו "חותמת גומי" של ההרמון ושל מה שיוודע שנים לאחר מכן בשם "השער העליון", הלא הוא הממשלה העות'מאנית והווזיר הגדול, שהיה למעשה ראש הממשלה. אבראהים פאשא עלה לשילטון בשנת 1523 וכיהן 13 שנים בתפקיד הווזיר הגדול, עד להוצאתו להורג. הורם סולטאן, פולנייה במוצאה שנחטפה בגיל 15 בידי טאטארים מקרים שפלשו לאוקראינה מולדתה והובאה להרמון הסולטאן ב1520 בעת היותה בת 19, עם תחילת שילטונו של סולימאן ומפגשה עמו, הפכה בהדרגה לחאסקי סולטאן (השיפחה המועדפת על הסולטאן, ולאחר מכן אישתו) עד להשלמת הפיכתה לבכירה בהרמון בשנת 1533. לגבי אבראהים פאשא אף נטען במקורות היסטוריים שונים, כי הוא נישא לאחותו של הסולטאן סולימאן האטיג'ה (חדיג'ה) סולטאן, מה שהעלה עוד יותר את מעמדו. בשנים האחרונות צצו מקורות היסטוריים אחרים שמטילים ספק בדבר נישואיו של אבראהים להאטיג'ה, אבל אין ספק כי הוא היה האדם החזק ביותר באימפריה אחרי סולימאן ויש כאלה שטוענים אף במקביל לסולימאן. בכך הושלמה "המהפיכה השקטה" של עבדי ושפחות האליטות האימפריאליות, שתפסו חלק ממקומן של האליטות הישנות ואף החלו לשלוט בפועל, בהדרגה, באימפריה, לצד גדולתו הצבאית של סולימאן. המסקנה היא שללא אבראהים והורם העבדים, סולימאן לא היה נחשב לסולטאן גדול.
תקופה חדשה החלה באימפריה.

באירופה, סימן סולימאן את מטרתו העיקרית: הונגריה. הונגריה הפכה מממלכה עצמאית לוואסאלית של העות'מאנים, עד לכיבושה הכמעט מלא וסיפוחה הישיר לאימפריה בידי סולימאן. באוגוסט 1520, בראשית ימי שילטונו של סולימאן, נכבש המעוז הסרבי הגדול האחרון שהתנגד לאימפריה העות'מאנית, העיר בלגראד, שכונתה בידי התורכים "בית הג'יהאד- דאר א(ו)ל ג'יהאד". בכך סולימאן פתח חזית מול האימפריה האוסטרית, שנשלטה בידי בית הבסבורג. בכך העות'מאנים השתלטו למעשה, כמעט על כל איזור הבלקן. חשוב לציין, כי בהונגריה התרחש עימות פנימי בין בתי מלכי הונגריה, שבימי סולימאן היה בהנהגת לאיוש השני ולאחר מכן יאנוש זאפוליה, שנהנה מתמיכת רוב האליטות ההונגריות, לבין הקיסרים האוסטרים מבית הפסבורג, שנהנו מתמיכת האיכרים, מיעוט האליטה ההונגרית והשכבות הנמוכות יותר בחברה ההונגרית, בהנהגת הקיסר קרל החמישי והנסיך פרדיננד (שיהפך לאחר מכן לקיסר פרדיננד הראשון), וסולימאן ידע לנצל זאת היטב. בשנת 1526 מחצו העות'מאנים את ההונגרים בקרב מוהאק, כשב29 באוגוסט 1526 נפלה בודה ולאחר מכן נפלה פשט (שני החלקים הללו ירכיבו בעתיד את בירת הונגריה, בודפשט). המלך לאיוש נהרג במלחמה, כשהטוען לכתר, המצביא ונסיך טרנסילבניה, יאנוש זאפוליה, כורת לבסוף ברית עם סולימאן, שמספח מצידו את הונגריה לאימפריה ומשאיר את זאפוליה כמלך הונגריה החדש מטעמו. זאפוליה, מצדו ובעידודו של סולימאן, ממשיך להציג להבסבורגים.

יותר משהיה סולימאן מצביא צבאי מצוין, הוא היה גם מדינאי, ואבראהים פאשא עזר לו בכך. הוא כרת ברית עם הצרפתים בראשות המלך פרנק (פרנסיס) הראשון, בנוסף לבריתו עם זפוליה, כנגד ההבסבורגים. רוב החיילים העות'מאנים נסוגו מהונגריה, והשאירו כוח קטן על מנת לעזור לזאפוליה ולערוך פשיטות לתוך השטח האוסטרי.

בזמן שסולימאן נלחם בהונגריה, החלה תסיסה בת שנתיים, בין השנים 1526-1528 של שרידי הנסיכויות התורכמניות במזרח אנטוליה (תת היבשת שעליה שוכנת רובה הגדול של תורכיה כיום). באיזור אלביסטאן והעיר מאראש פרצו מרידות נוספות ועיקריות של תנועת הג'לאלי (שנקראת על שם מטיף עאלווי בשם ג'לאל), שהוסתה בעיקר על ידי הפרסים והשאה אסמעאעיל ובנו טאהמאספ. מנהיג המורדים קאלנדאר צ'לבי, מנהיג מסדר סופי (Sufi) מיסטי תורכמני, שעמד בראש המרידות, והכריז על מערכת גביית מיסים משלו, הובס על ידי כוח שהורכב בראשות אבראהים פאשא הווזיר הגדול והמצביא האחראי לדיכוי מרידות פנימיות. לאחר דיכוי המרידות במזרח, צצו צרות נוספות במערב.

עם זאת, בית הבסבורג מיאן לוותר על הונגריה, והנסיך ההבסבורגי (והקיסר לעתיד) פרדיננד פלש שוב למדינה וניצח את זאפוליה בקרב טוקאי בספטמבר 1527. לאחר מכן, בפרסבורג (שהפכה בעתיד הרחוק לבירת סלובאקיה בראטיסלאבה), הכריז על עצמו פרדיננד כמלך הונגריה. בודה נפלה בידי בית הבסבורג, וסולימאן נזעק שוב לפלוש להונגריה. בשלישי בספטמבר 1529 נכבשה שוב בודה, והעות'מאנים, שניצלו את העובדה שההבסבורגים עסוקים בלחימה כנגד הצרפתים, התקדמו עד לשערי הבירה האוסטרית, וינה. המצור העות'מאני הראשון על וינה, שנמשך בין 27 בספטמבר לסוף אוקטובר 1529), החל.

מה שכתבתי מבוסס על הספר באנגלית: "היסטוריה של האימפריה העות'מאנית ותורכיה המודרנית חלק א'", מאת סטנפורד שאו ואזל קוראל שאו.

סולימאן מוזיאון השעווה

העות'מאנים פרק 6: מביאזיד השני עד ראשית ימי סולימאן המפואר

עם גירוש יהודי ספרד, שהגיע לשיאו בשנת 1492, הוציא הסולטאן ביאזיד השני הזמנה רשמית ל150 אלף היהודים שגורשו מספרד לבוא להתיישב בשטחי האימפריה. הוא אמר בציניות: "פרדיננד מלך ספרד הוא אדם חכם. הוא הופך (בגירוש היהודים) את ארצו לענייה ואת ארצי לעשירה". איסטנבול באותן שנים כללה 70 אלף תושבים, והיא סבלה מהתוצאות של "מגיפת הדבר השחורה" הידועה לשימצה, לכן חיפש ביאזיד ליישב את היהודים גם בעיר בירתו. בנוסף, היהודים התיישבו בהמוניהם גם בעיר סלוניקי, שהפכה ברבות השנים לעיר עם רוב יהודים שהנמל המפורסם שלה לא פעל ביום השבת. היהודים הספרדים התיישבו גם בערי הנמל העשירות באימפריה העות'מאנית: סרייבו, אדירנה וניקופוליס וחלקם הקטן אף הגיע לארץ ישראל והתיישב בערים הקדושות ירושלים וצפת וגם בטבריה. בכך נוצרה המסורת הספרדית-ירושלמית, כשהספרדים היהודים הופכים לאליטה ולרוב של היישוב היהודי הקטן בארץ ישראל. במאה השש עשרה הפכו היהודים לכלכלנים ולבנקאים המובילים באימפריה.

ובחזרה לסולטאן ביאזיד השני. בעוד תנועות דתיות סופיות-מיסטיות מתפשטות בקרב חייליו, חיפש ביאזיד סיבה למלחמה, שתסב את תשומת הלב מפוטנציאל של מלחמה נגדו. הוא בחר ברפובליקת וונציה הגדולה והמתעצמת, שהוסתה באותן שנים על ידי האפיפיור. בשנת 1497, לאחר שמונטנגרו נפלה בידי העות'מאנים, נתפסה ספינת וונציאנית שנשאה עולי רגל נוצרים לארץ ישראל בידי העות'מאנים. ונציה הגיבה בבניין הצי שלה, וגם ביאזיד הגיב מנגד, ומינה את כמאל ראיס למפקד העליון של הצי העות'מאני. הצי העות'מאני החל לשפוט על נמלים ונציאנים, והמתיחות בין העות'מאנים לוונציאנים נמשכה לתוך ראשית המאה ה-16. איזור לפאנטו נתפס על ידי העות'מאנים, וכל ערי הנמל הוונציאניות נמצאו תחת מתקפה עות'מאנית. בסופו של דבר ונציה נכנעה, ובדצמבר 1502, לאחר 5 שנות מלחמה, חתמה בתיווך פולני על הסכם שלום עם העות'מאנים. בכך האימפריה העות'מאנית הפכה לכוח מוביל בים התיכון ולמעצמה אירופית ימית לכל דבר ועניין. הצי העות'מאני נעזר באותן שנים בשודדי-ים, שביצעו משימות של שוד ספינות זרות והרחקתן מטווח העין העות'מאנית. ביאזיד עצמו החל להכיןו עצמו לפרישה ולהעברת השילטון לבניו, שנאבקו על הירושה, והתעמק בלימודי דת, במוזיקה ובכתיבת שירים. הוא נתן את השילטון למעשה בידי הווזירים הגדולים שלו ובידי המושלים המקומיים, מה שיהווה תקדים לעתיד הלא ממש קרוב, עת ישלטו סולטאנים חלשים באימפריה. הוא החל לסדר את רגולציית גביית המיסים באימפריה, ואת המערכת הפיננסית האימפריאלית בין היתר בעזרתם של היהודים. הוא החל לגבות מס לצורכי מלחמה מבעלי אחוזות (תימארים), שקוראים לו אוואריז.
בינתיים, ביאזיד לא יכל לנוח על זרי הדפנה. ממזרח לאימפריה העות'מאנית צמחה באיזור איראן האימפריה הספאווית, אימפריה של שיעים ממוצא תורכי שהשתלטו על המרחב הפרסי. השאה הספאווי אסמאעיל, שהיה תורכמני שאסף מסביבו תורכמנים שהתחילו כמאמינים במיסטיקה הסופית הסונית ואחר כך עברו לאמונה באסלאם השיעי, ונקראו בתורכית קיזיל-באש ("הראשים האדומים", יש כאלה עד היום שסוברים כי מקורותיהם של השיעים בלבנון הוא ב"קיזיל-באש" שגורשו לשם על ידי העות'מאנים) הציב אתגר מול האימפריה העות'מאנית, וזה היה עוד ביטוי מרכזי לסיכסוך הסוני-שיעי הבלתי נגמר באסלאם, סכסוך שנמשך משנת 680 לספירה עד ימינו אנו. העות'מאנים בהנהגת ביאזיד לא רק חששו מכוחם הצבאי של הפרסים וה"קיזיל-באש" (תורכים שהאמינו בשיעה), אלא גם מחדירה דתית שיעית לתוך מרחב אנטוליה (תורכיה של היום), במיוחד לאיזורים המזרחיים שבה, עת אמונות מיסטיות נפוצו מזה שנים. בשנים 1508-1509 ביאזיד שלח מברקים לאסמאעיל, ודרש ממנו להפסיק את החדרת המטיפים השיעים לאנטוליה ולצבא העות'מאני. בינתיים אסמאעיל כבש את בגדאד ואת דרום מערב איראן, וחולל טבח והרס בקרב אוכלוסייה סונית והחריב מסגדים סוניים (בדומה למעשיו של בשאר אל-אסד בימים אלה). ביאזיד העדיף בהתחלה שלא להגיב צבאית, ולפנות לממלוכים שמדרום לו בבקשת עזרה. הממלוכים אכן עזרו ותקפו את הספאווים. אבל זה לא עזר, ומטיפים שיעים ספאווים המשיכו לחדור לאנטוליה ולהטיף ולהעביר את האוכלוסייה הסונית לשיעה. בשנת 1511 אף פרץ מרד שיעי בהנהגת שאה בשם קולו, שטען לירושת אסמאעיל, כשהכוח העות'מאני שנשלח להדוף את המרד היה חלש, בין היתר בשל מאבקי הירושה בין בניו של ביאזיד, המושלים אחמט וקורקוט. בסופו של דבר, כשהמורדים התקדמו לעבר הבירה העות'מאנית לשעבר בורסה, כוח של שמונת אלפים יניצ'רים בראשות הווזיר הגדול, ח'אדם עלי פאשא והנסיך אחמט הצליח להביס אותם. בעוד אנשי הצבא והעם תמך באחמט המנצח, אנשי הדת, העולמאא, תמכו בקורקוט. בסופו של דבר לא זה ולא זה זכו בירושה, היות ולביאזיד היו חוץ משניהם עוד שלושה בנים: היה את סלים המיליטנטי והקשוח שזכה בסופו של דבר לתמיכת היניצ'רים ולאחר מכן בסולטאנות, את שאהינשאה ואת עלימשאה שמתו בשנים 1511-1512. בסופו של דבר המאבק ניטש בין סלים, שהוביל פעולות תגמול של היניצ'רים לתוך השטח הספאווי, קורקוט מושל מניסה ואחמט שהתמנה למושל באמסיה. בסופו של דבר, סלים זכה בתמיכת הטאטארים מחצי האי קרים, והחליט להדיח את אביו מהשילטון עוד בחייו על מנת לרשת את הסולטאנות ולעקוף את אחיו. כוח של יניצ'רים בראשות הנסיך סלים השתלט על איסטנבול והדיח את הסולטאן ביאזיד השני. ב25 באפריל 1512 הוכתר סלים לסולטאן סלים הראשון, וביאזיד, ששאף לחזור לאיזור הולדתו דמוטיקה הורעל לבסוף בהוראת בנו ומת בדרך ב26 במאי 1512.
האסטרטגיה של הסולטאן החדש סלים הראשון, הייתה להחזיר את ימי התפארת של סבו, הסולטאן מהמט הכובש. הוא שאף להפוך את האימפריה העות'מאנית למעצמה עולמית, ולהתחיל בסידרה של כיבושים. פניו היו לכיוון מזרח ודרום מזרח. הוא שאף לעבות את מספר היניצ'רים- שעזרו לו להגיע לכתר, לשלב לוחמים מהנסיכויות התורכמניות השכנות לשעבר בכוחות הרגלים שלו ולאחד את כולם תחת סמכותו. אחיו, קורקוט ואחמט, שהמשיכו להחזיק בעמדות של מושלות, מרדו בו, כשהנסיך אחמט מרד כנגד סלים בצורה החזקה ביותר. בסופו של דבר קיבל הסולטאן סלים הראשון החלטה- להשמיד את כל אחיו, את אחייניו ואפילו את בניו, להוציא אחד- בנו הנסיך סולימאן, שעתיד להפוך לסולטאן סולימאן הראשון המפואר, אחרי אביו. הקשיחות והאכזריות של סלים נתנו לו את הכינוי "יאווז סלים", שמשמעותו "סלים האכזר" או "סלים הקשוח". בסופו של דבר, עד חודש אפריל 1513 הוצאו להורג כל אחייניו של סלים וגם אחיו קורקוט, כשבסופו של דבר השתלט על מחוז אמאסיה המורד שהיה תחת שליטת אחיו אחמט, והוציא גם את אחיו הנותר והבכור אחמט להורג.
כעת, כששלטונו האבסולוטי הובטח, החליט סלים "לטפל" באיום הספאווי (גם באותן שנים היה "איום איראני"…). הוא השתמש גם בשלוחות על מנת להתחיל את העימות המפורסם ורב השנים עם הרוסים: אישר לח'אן הטאטארי, מהמט גיראי, לערוך פשיטות לתוך השטח הרוסי. הוא כרת ברית עם הממלוכים על מנת להילחם באיום השיעי-ספאווי. כוחותיו של סלים החלו לטבוח באלפי תורכמנים שיעים, קיזילבאש, שהיו באדמות אנטוליה, ולהגלות אותם. הצבא העות'מאני, שמספר חייליו הכולל היה 140 אלף איש, התקדם עם כוח אדיר של 70 אלף חיילים, מחצית מהסד"כ הכולל, אל ארזינג'אן וארזורום ומשם אל מעלה נהר הפרת. הספאווים נקטו אסטרטגיה של משיכת הכוחות העות'מאנים לכיוון הרי צפון איראן הבלתי עבירים, על מנת ללכוד אותם שם. הם נקטו במדיניות של "אדמה חרוכה"- לשרוף את כל היבולים בשטחים שהם נסוגים מהם, על מנת לפגוע במזון ובאספקה לחיילים העות'מאנים. סלים, מצידו, החל להוציא להורג קצינים וחיילים מצבאו שלו שגילו פחד או שדרשו נסיגה. באוגוסט 1514 הגיע הצבא העות'מאני עד לדרך לתבריז, בירת הספאווים (שכיום משמשת בירתה הבלתי רשמית של אזרבייג'אן האיראנית, שם חיה כיום אוכלוסיה ממוצא תורכמני תחת ריבונות איראנית. ב23 באוגוסט 1514 פרץ בעמק צ'לדיראן, על הדרך בין תבריז לארזינג'אן, קרב מכריע בין העות'מאנים הסונים לספאווים השיעים. הספאווים הובסו, קרב צ'לדיראן נכנס למיתולוגיה העות'מאנית והסונית כניצחון על האיראנים הספאווים השיעים, ותבריז נכבשה. סלים החליט לפנות את העיר מכל תושביה, שלח את אנשי המקצוע והאומנים שלה לאיסטנבול אך כשהגיע החורף, סלים הזיז את צבאו לקאראבא בקווקז, מקום חנייתם בעבר של ג'נגיס חאן ותימור לנג המונגולים, על מנת לנוח. בסופו של דבר תבריז נכבשה שוב בידי הספאווים שנסוגו דרומה לאחר כיבושה העות'מאני, "גנרל חורף" וחוסר באספקה יחד עם קור מקפיא הכריעו את העות'מאנים, שנסוגו חזרה לאנטוליה. בפברואר 1515 היניצ'רים הזועמים על כך שסלים לא מנהיג מסע מלחמה חדש נגד הספווים מרדו באמסיה, ובמרץ אותה שנה הוצא להורג בתגובה הווזיר הגדול אחמט פאשא. הספאווים ספגו פגיעה קשה במוניטין, שאה אסמאעיל, שיצא מקרב צ'לדיראן בשן ועין פצוע הנמיך פרופיל- למרות שהצליח לכבוש מחדש את תבריז ואת צפון איראן של היום, והשילטון עמד לעבור לבנו, שאה טאהמאספ. סלים, מצידו, החליט לנוע דרומה, כנגד הממלוכים. נסיכות אנטולית בשם דולגאדיר פתחה במרד נגד סלים, אך בקיץ 1515 הוא הצליח להביס אותה. בסופו של דבר סלים הצליח להשתלט על כל תת יבשת אנטוליה, והשטחים שהשתלט אליהם קבעו את גבולותיה המזרחיים של תורכיה עד היום. סלים החליט לנקום בממלוכים, שכרתו ברית עם דולגאדיר ועם הספאווים. הוא נע דרומה, לכורדיסטאן, אך חשש בעצמו להתעמת עם הכורדים, אז הוא נתן לשליטיהם המקומיים תמיכה כלכלית וצבאית בתמורה להפיכתם לוואסאלים שלו, לפרו עות'מאנים ולסונים מבחינת אמונתם באסלאם. הוא מינה את אדריס ביטליסי המפורסם להיות מושל כורדיסטאן מטעמו. עכשיו דרך המשי נשלטה בחלקה הגדול על ידי העות'מאנים, ומשי מאיראן ומוצרים נוספים מארץ עשירה זו זרמו לכיוון איסטנבול. סלים עצמו מיעט לשהות בבירה איסטנבול בגלל שהיה רוב הזמן במסעות צבאיים, וכשהיה שם החל במלאכה שהשלים אותה, ובגדול, בנו סולימאן: לקבוע את החוק הפלילי (בנוסף לחוקי השריעה המוסלמית) ואת מערכת המשפט של האימפריה.
סלים החליט לנצל את חולשת הממלוכים, ולנוע דרומה, לכיוון חלב, ארץ ישראל ומצרים. באותו זמן סבלו הממלוכים, שמרכזם היה בקאהיר, מפלישות ימיות של הפורטוגזים לכיוון איזורי תימן והחיג'אז מכיוון הודו (איזור גואה, למי שמכיר….) והממלוכים נחלשו מאוד. ב28 ביולי 1516 החלה המתקפה על הממלוכים, באיזור מלאטיה. ב24 באוגוסט 1516 התחולל הקרב הרציני המפורסם היחיד בין הממלוכים לבין העות'מאנים, במארג' דאבק שבצפון סוריה של היום. הקרב הסתיים במותו של הסולטאן הממלוכי אל-ע'אוורי. העות'מאנים ניצחו ניצחון מוחץ, והאימפריה הממלוכית החלה להתפורר. חלב, חמאה ודמשק נפלו בין החודשים אוגוסט-ספטמבר 1516. בחודשים הבאים נפלה ארץ ישראל של ימינו בידי העות'מאנים, שהפכו למעשה לשליטי ארץ ישראל המוסלמים האחרונים לפני הכיבוש והמנדט הבריטי והקמת מדינת ישראל במאה העשרים, ובחודש ינואר 1517 תוך שלושה ימים חצו העות'מאנים בסערה את חצי האי סיני וב25 בחודש הגיעו לעיר קאהיר. החל מרדף אחרי הסולטאן הממלוכי, טומאן ביי, וב14 באפריל 1517 הוא הוצא להורג. סלים יצר קשר והבטיח את נאמנותם של ראשי השבטים הבדווים והקהילות הדתיות, תמורת מתן אוטונומיה מסוימת להם. בשלושה ביולי 1517 התרחש אירוע היסטורי:
השריף של העיר הקדושה לאסלאם מכה נשבע אמונים (בייעה) לסולטאן סלים, ובכך סלים הפך דה פקטו לח'ליף האסלאמי, מנהיג האומה המוסלמית הסונית. הח'ליף העבאסי הסמלי שנותר בקאהיר, אל מותווכל, הובל לאיסטנבול ונאמר כי הצהיר בפני הסולטאן סלים כי הוא מוותר על סמכויותיו לטובתו. אנשי מינהל פרסיים וערביים החלו להיות משולבים במינהל המרכזי באיסטנבול, שהפכה כעת למרכז האסלאם. גירסה זו של העברת הח'ליפות הטקסית שנויה במחלוקת, היות ואל-מותווכל חזר לקאהיר ומילא את תפקידו הטקסי כח'ליף עד 1543. אבל למרות זאת, מה שידוע הוא שסלים נטל לעצמו והוסיף לתוארו את שני התארים האסלאמיים החשובים: ח'ליף האסלאם ושומר שני המקומות הקדושים לאסלאם, מכה ומדינה. אגב, הסולטאנים העות'מאנים הדגישו את היותם ח'ליפים רק בעתות חולשה, למשל במאה ה18 עם תחילת היחלשות האימפריה ובסוף המאה ה-19 ותחילת המאה העשרים, ממש לפני שהאימפריה העות'מאנית התפוררה סופית.
עתה, סלים פנה לרפורמות מינהליות פנימיות נוספות: הוא בנה את הקומפלקס הצבאי שם אימן את היניצ'רים בגלאטאסאראיי במרחב איסטנבול, והשלים את מעבר הממשלה העות'מאנית בכללותה מהבירה הישנה והארמון הישן באדירנה לאיסטנבול. ארמון טופקאפי הורחב מאוד ונוספו לו נשים רבות ועבדי שער (קאפיקולו) רבים. נבנה ארמון מיוחד ביאליק וסק בחוף ים המרמרה באיזור רובע סירקג'י באיסטנבול, ששימש למעשה כהרמון הנשים של סלים. ברובע קאסימפאשה, בקרן הזהב של איסטנבול, נבנתה מספנה ענקית לצי העות'מאני המתרחב, כשהצי הממלוכי הסתפח אליו.
עם זאת, העניינים בתוך אנטוליה לא נרגעו: אנשי הנסיכויות התורכמניות לא זנחו את שאיפותיהם להתנתק מהעות'מאנים. בשנת 1519 פרץ באביב מרד בקרבם שהונהג על ידי מטיף ספאווי בשם ג'לאל, שטען כי הוא שאה אסמאעיל וכי הוא המהדי, האמאם השיעי השנים-עשר הנעלם, שהוא למעשה ה"משיח" המוסלמי-שיעי שלפי האמונה השיעית יגאל את העולם באחרית הימים. המרד, שנקרא "מרד הג'לאלי" דוכא באכזריות. תנועת הג'לאלי עתידה לעשות צרות רבות לסולטאנים הבאים.
בספטמבר 1520 החל סלים במסע מאיסטנבול לאדירנה על מנת לתכנן את החזית המערבית, אך הוא התלונן שהוא לא מרגיש טוב ושגבו כואב. כנראה היה לו סרטן, וב21 בחודש זה הוא נפטר, כשבנו היחיד שנשאר, הנסיך סולימאן, מחליף אותו, והופך לסולטאן סולימאן הראשון, הלא הוא סולימאן המפואר.
סולימאן המפואר, או בתורכית "קאנוני סולטאן סולימאן" (הסולטאן סולימאן המחוקק, נקרא כך על שם קובץ החוקים שערך), בנם של סלים ושל עיישה חפזה משושלת הגיראי, הח'אנים של קרים, שאותו בחר סלים להשאיר בחיים (למרות שנטען כי הוא ניסה לשווא להתנקש בחייו באמצעות קפטאן מורעל שנתן לו כמתנה, אך סולימאן הוזהר בידי אימו ולא לבש את הקפטאן) הוא זה שאיחד סופית, מירכז וערך את קובץ החוקים הרשמי של האימפריה העות'מאנית. עד להיום, הוא נחשב לסולטאן העות'מאני המוצלח, המנוסה מבחינה צבאית, החזק ביותר בהיסטוריה, ולאגדה גם בעולם המוסלמי. נטען גם שהאימפריה הגיעה לשיאה בימיו, ובשלהי שילטונו החלה שקיעתה האיטית, ששוב, כמו שאני טוען, לוותה גם בתקופות שונות של עלייה- אך הכיוון הכללי משלהי ימי סולימאן של העות'מאנים היה לכיוון מטה.
המעשה הראשון של סולימאן היה להקל על נתיניו וחייליו: שבויים שנשלחו לאיסטנבול מכל קצווי האימפריה נשלחו חזרה לביתם, הוכרז שאנשים ישלמו מיסים לפי יכולתם והחיילים יקבלו שכר מלא על כל פעילותם הצבאית. הושם דגש על רווחת הנתין והחייל, ובאופן מסוים גם על זכויותיו כאדם וכנתין (אמנם לא זכויות האדם שאנו מכירים כיום, אבל בכל זאת, זכויות אדם שנכונות לאותה תקופה). סולימאן הוא זה שאירגן את מערכת המשפט, מספר רב של שופטים הובא לאיסטנבול ולפרובינציות וסוף סוף הייתה לאימפריה מערכת משפט, ששאפה לשפוט בצדק עד כמה שניתן, בהשפעת סולימאן וחוקיו. סולימאן ניהל 13 מסעות צבאיים, שרובם הגדול היו מוצלחים. האסטרטגיה הצבאית שלו הייתה נבונה: הוא אמנם בילה שנים רבות במסעות צבאיים, אמנם פחות מזמן השילטון שבילה אביו במסעות באחוזים, אבל הוא החליט כל פעם לנהל חזית אחת בלבד, ולא לעשות טעויות היסטוריות שיעשו שליטים אחרים במקומות אחרים ועשו קודמיו- לפתוח כמה חזיתות. בתחילה הוא דאג לדכא מרד של ממלוכים, אבל בהמשך שם את פעמיו לאירופה, כשהתחנה הראשונה העיקרית שלו הייתה האי רודוס, שנשלט בידי מסדר האבירים הנוצרי- הוספיטלרי, כשהגראנד מאסטר עמד בראשם.
הדברים בפוסט זה נסמכים על הכתוב בספר באנגלית "היסטוריה של האימפריה העות'מאנית ותורכיה המודרנית", כרך 1, מאת סטנפורד שאו ואזל קוראל שאו.

cem-sultan-21

העות'מאנים פרק 5: עלייתו של ביאזיד השני, מציל היהודים, והאם באמת היה תור זהב.

ראשית כל, עליי להדגיש משהו חשוב. שמתם לב בוודאי שאני מגדיר תקופה מסוימת כ"מאה המפוארת" של האימפריה העות'מאנית או "תור הזהב". זו הגדרה שלא מחייבת, היות וכפי שנראה, גם ראשית ימי האימפריה העות'מאנית רצופים בעליות ובמורדות.
הספר שאני מתבסס עליו בכתיבה שלי, בנוסף לתוספות משלי, הוא, כאמור "היסטוריה של האימפריה העות'מאנית ותורכיה המודרנית" מאת בני הזוג המלומדים פרופ' סטאנפורד ואזל קוראל שאו. הספר דגל בטיעונים כלשהם, שהופרכו לאחר מכן, ובמיוחד דגל בתיאוריה לפיה תור הזהב של האימפריה העות'מאנית היה החל מלאחר כיבוש איסטנבול עד לסוף ימיו של הסולטאן סולימאן הראשון, המפואר. לאחר מכן החלה שקיעתה של האימפריה, שכמו שקיעת האימפריה הרומית, נמשכה מאות שנים. את "תיזת השקיעה" ניסו להפריך חוקרים שונים במשך זמן רב מאוד. התבססה גם תיאוריה חדשה, שלפיה לא הייתה דבר כזה שקוראים לו "המאה המפוארת", ולא היה תור זהב עות'מאני. התיאוריה האלטרנטיבית והמודרנית יותר טוענת, כי תולדות האימפריה העות'מאנית הם כמו קורותיו של אדם רגיל, שחייו רצופים עליות ומורדות, כך גם תולדות האימפריה רצופות עליות ומורדות. העניין הוא שמאחורי העליות והירידות צריך לזהות את הכיוון הכללי, המגמה הכוללת שהיא יותר מהגדרה סתמית של "עלייה" או "ירידה". אני טוען ששתי התיאוריות נכונות. היה כיוון של עלייה, שבתוכה היו גם ירידות, והחל משלהי תקןפת הסולטאן סולימאן, אפילו לא אחריו, הייתה תקופה של ירידה, שבתוכה היו גם עליות. איך ניתן להסביר זאת?
לצורך כך אני נעזר בתיאוריה שמקובלת בתחומי הפיזיקה וגם בתחום הכלכלה. קוראים לה "תופעת הכדור הנופל". כשזורקים כדור מקומה גבוהה, הוא פוגע בקרקע, ועולה ויורד כמה פעמים עד שהוא נופל סופית. כלומר: גם בתוך הנפילה שלו ישנן עליות, אבל הכיוון הכללי הוא נפילה. כך גם האימפריה העות'מאנית משלהי סולימאן עד תום מלחמת העולם הראשונה וביטולה: היו לה עליות, היו לה סולטאנים טובים, אבל הכיוון הכללי היה של נפילה. לכן, היה תור זהב עות'מאני. ומי שהחל לחולל אותו באופן בולט הוא ביאזיד השני, הסולטאן שגם קלט אליו את יהודי ספרד אחרי שגורשו מהממלכה האירופית החל מ-1492. עם זאת, כהונתו של ביאזיד החלה בסערה: המלחמה הפנימית כנגד אחיו, ג'ם (שציור שלו נראה כאן בתמונה), על השאלה מי יחליף את אביהם, הסולטאן מהמט הכובש.
עם מותו של מהמט הכובש, ג'ם היה מושל אמאסיה, וביאזיד אחיו היותר מבוגר בגיל, היה מושל קוניה- שתי ערים שמי שהיה המושל שלהם היה בעצם המועמד לסולטאנות. ג'ם נהנה מהתמיכה הבלתי מסויגת של האליטות הישנות באימפריה, אלא שמקורן בנסיכויות התורכמניות, ואילו ביאזיד נהנה מתמיכת היניצ'רים והאליטות החדשות, שנוצרו מתוך מגוייסי הדוושירמה. כלומר, האליטות החדשות נוצרו ממתאסלמים שמוצאם אינו תורכי, אלא בעיקר נוצרים בלקנים במקורם שגויסו בכפייה עוד מילדות לצבא העות'מאני. נראה כי הסולטאן מהמט תמך יותר בג'ם הלוחמני התקיף, מאשר בביאזיד, שלא היה ידוע כחובב מלחמות. גם הווזיר הגדול (ראש הממשלה במושגים של היום) של מהמט, קאראמאני מהמט פאשא, תמך בג'ם. עם מותו של הסולטאן מהמט, ניסה הווזיר הגדול לשלוח שליחים לג'ם על מנת שיגיע לאיסטנבול במהירות ויחליף את אחיו בתפקיד. אבל היניצ'רים לא סרו לפקודתו לאחר שניסה לשלוח אותם למלחמה אחרת, והם שלחו שליחים אל ביאזיד על מנת לסלול לו את הדרך לעיר הבירה ולירושה. הם נלחמו באנשיו של ג'ם, ובסופו של דבר קאראמאני מהמט הווזיר הגדול הוצא להורג, ומנהיג היניצ'רים איסחאק פאשא מונה לווזיר הגדול של ביאזיד. הוא גם נתן את המשרות המכובדות ביותר בשירות המדינה למגוייסי הדוושירמה. ג'ם ברח, אבל הוא החליט שהוא לא מוותר על השילטון ופתח במרד כנגד אחיו ביאזיד, שהוכתר כסולטאן ביאזיד השני ב21 במאי 1481. לאחר כשבוע, הגיע ג'ם לעיר בורסה, בירת העות'מאנים לשעבר, ויחד עם הלוחמים התורכמנים הכריז על עצמו כסולטאן אנטוליה. לאחר כחודש, התנגשו כוחות ביאזיד עם כוחות ג'ם בינישהיר ("העיר החדשה" בתורכית), וג'ם הובס שוב, ונאלץ להימלט אל שטחי האימפריה הממלוכית, יחד עם הנסיך התורכמני האחרון של נסיכות קאראמאן, קאסים ביי. מעתה ג'ם החתרן הבלתי נלאה לא יפסיק "לבחוש" ולארגן מיליציות קטנות שיציקו לכוחות ביאזיד אחיו הבוגר וינסו להפיל אותו. בהתחלה הוא ניסה דרך כוח שאירגן בעיר חלב (כיום בסוריה), אך כשנכשל ב-1482 ונסיך קאראמאן נכנע לביאזיד, ברח ג'ם לצרפת. האבירים שמרו עליו במשך 4 שנים עד שהוגלה אל חצר האפיפיור אינוקנטיוס השמיני, ומעתה ואילך שימש ככלי ניגוח בידי מעצמות אירופה אל מול האימפריה העות'מאנית בשילטון ביאזיד השני. בינואר 1495 פלש המלך הצרפתי שארל השמיני לאיטליה, תפס את ג'ם ושלח אותו חזרה לצרפת, אך לאחר חודש, ב25 בפברואר 1495, מת לבסוף ג'ם מהרעלה, לאחר שכנראה שתה רעל שנמסר לו על ידי סוכני חרש של ביאזיד. בתחילה, הסולטאן ביאזיד השני נמנע מהרפתקאות צבאיות, על מנת לסדר את הבלגאן הכלכלי בתוך האימפריה שהותיר לו אביו. הוא התיר שוב אחזקת קרקעות ורכוש פרטי, הוא חיזק את המימסד הדתי הסוני ובנה עוד מסגדים לצד חלוקה מחדש של אדמות וואקף, הקדש מוסלמי, לטובת המימסד הדתי הסוני. הוא ניסה בעצמו להשתחרר משליטת היניצ'רים- שלהם היה חייב טובה בגלל שהעלו אותה לשילטון- כשגייס למשרות בכירות אנשים מהאליטות התורכיות הישנות. הוא הבין בכל זאת שעל מנת לרכוש לגיטימציה דתית, הוא צריך, בניגוד למדיניות השלום שלו, לצאת למלחמות כנגד הנוצרים. הוא בחר, כמובן, את איזור הבלקן, והחל להתעמת עם ההונגרים ועם הוונציאנים, אויבי האימפריה.
בשנת 1483 נכבשה סופית הרצגובינה, ובהמשך דוכאו גם מרידות באיזור מולדביה כשביאזיד המשיך לכבוש בה שטחים, בסיוע בני בריתו הטאטארים (עם תורכי-מוסלמי) מחצי האי קרים. בסופו של דבר, הוא הצליח להשתלט על מולדביה וולאכיה, ובשנת 1503 חתמו ההונגרים והפולנים על הסכמים שלפיהם שליטיהם יהפכו לוואסאלים של ביאזיד.
ולא רק כנגד הנוצרים הוא נלחם, אלא גם כנגד הממלוכים המוסלמים-תורכמנים במוצאם, האימפריה המתחרה מדרום. בין השנים 1485-1491 אירעו התנגשויות בלתי פוסקות בין העות'מאנים לממלוכים, בעיקר באיזור שהיום הוא צפון סוריה, עד שבשנת 1491 נחתם הסכם שלום ביניהם. ההסכם יחזיק מעמד עד שנת 1516, עת בנו של ביאזיד, סלים, ישמיד את האימפריה הממלוכית.
בשנת 1493 עלתה הקיסרות האוסטרית-הבסבורגית לגדולה, עת מינויו של הקיסר החדש שלהם, מקסימיליאן הראשון. זה עורר התנגשויות ביניהם לבין האימפריה העות'מאנית הצומחת. הקיסר עלה לשילטון שלוש שנים לאחר מותו של שליט הונגריה, מתיאס קורווינוס- והחלפתו בלאדיסלאס החלש מה שהוביל את האוסטרים לטעון לבעלות על הונגריה, ולשאוף לשחרר את כל השטחים הנוצריים שהאסלאם כבש, כולל קוסטנטינופול/איסטנבול. ביאזיד ניסה, מצידו, לארגן כוח שיעלה על בלגראד ויכבוש אותה סוף סוף, אך חזר בו. חולשתו זו של ביאזיד עוררה את זעם היניצ'רים, ואת רצונם להחליפו באחד בבניו.
עם זאת, ביאזיד, ששאף לפחות מלחמות, לא הצליח להימלט מהן: הוא החל להתעמת עם הוונציאנים ממערב, ובהמשך עם האיראנים-ספאווים השיעים ממזרח.
בינתיים, הוא היה עסוק בפיתוח האימפריה שברשותו וברפורמות פנימיות, שקליטת ויישוב היהודים מגורשי ספרד היו חלק מהן.

בפרק הבא, ועקב בקשת הקהל, אני מתכוון לספר את סיפור הצלת יהודי ספרד על ידי ביאזיד וקליטתם באימפריה העות'מאנית ותקופת שילטונו של בנו, סלים האכזר (או סלים הקשוח), אביו של סולימאן. ויש לי בשורה טובה: אני מתכוון להמשיך לספר את תולדות העות'מאנים גם לאחר סולימאן, עד לתום תקופת קוסם סולטאן בשנת 1651!

טונג יאבגו

טונג יאבגו, אביהן של האימפריות התורכיות

התמונה המצוירת הזאת היא של מי שנחשב עד היום כאביהן של 16 האימפריות התורכיות שהתקיימו עד היום, ואפילו אביהם של העמים התורכיים בכללותם. הדמות שלו הפכה למיתולוגית, עד כדי כך שיש לו חשבון טוויטר משלו…. מדובר בטונג יאבגו, Tong Yabghu, שהיה ח'אגאן (שליט-לוחם) בשבט האשינה התורכי. טונג הקים אימפריה שהשתרעה על חלק גדול ממה שמוגדר כמדינות המוסלמיות שהשתייכו בעבר לברית המועצות: קזחסטן, אוזבקיסטאן, קירגיזיסטאן, טאג'קיסטאן ותורכמניסטאן. האימפריה הזאת נקראה "האימפריה התורכית (גוק-תורכ) המערבית", היות ומקורם של התורכים והאימפריה המקורית, הראשונה שלהם, השתרעה החל ממזרחה משם, מאיזור הרי האלטאי שנמצאים כיום במונגוליה (ומאכלסים עד היום מיעוט שמשתייך לקבוצת העמים התורכיים). שנות שילטונו של טונג היו בין 618-628 לספירה הנוצרית.
סיפורו של טונג, שמשמעות שמו בתורכית עתיקה הוא "נמר" או אפילו "שלמות" מהווה גם טרגדיה משפחתית: הוא החליף את אחיו, שה-קוי, אבל נרצח בשנת 630 לספירה כשהוא בערך בן 40, על ידי דודו, קולוג- סיביר. הרצח התבצע במסגרת סכסוכי שליטה בתוך משפחת השילטון באימפריה התורכית המערבית, הרצח הביא להתפלגות האימפריה התורכית המערבית (שוב: אז העמים התורכיים עוד לא הגיעו אודות אנטוליה, איסטנבול ואיזמיר הביזנטיות דאז).

היות והעמים התורכיים היו אז רוכבי ערבות מחולקים לשבטים ולתת שבטים נודדים ברובם, טונג נודע כ"מאסטר" שלהם. הוא היה מעולה בניהול מלחמות, הובלת מלחמות וניצחון במלחמות. או כמו שנאמר עליו: "הוא ידע לשלוט על עשרות אלפי לוחמים עם חץ וקשת… ולרכז את השבטים תחת חסותו".

עיקר המלחמות של טונג באותן שנים היו כנגד פרס (איראן) הסאסאנית שדתה העיקרית הייתה הזורואסטרית. כבר אז התורכים והאיראנים, שהיו שכנים (רק שהתורכים היו אז ממזרח לאיראן) גם התורכים וגם הפרסים באותם ימים וטרם התוודעו לדת האסלאם, נלחמו זה כנגד זה. בשנת 627 לספירה כרת טונג ברית עם הקיסר הביזנטי הראקליוס על מנת להילחם כנגד איראן.
האיראנים נהדפו בידי טונג ברוב הקרבות ביניהם. טונג או אחיו מוזכרים במקורות ביזנטיים תחת שמו של לוחם אגדי בשם זיבל (Ziebel). אוהלו של טונג נדד עם גייסותיו בהתאם למקומות שנכבשו על ידיהם.

מבחינת ממשל, טונג השליט הריכוזי והסמכותני דאג למנות מושלים (שנקראו טודונים) על מנת לנהל את השבטים ואת ערי ושטחי האימפריה שהייתה תחת חסותו. אחיו, בורי שאד, היה המפקד הראשי של מיודעינו הכוזרים וגם הוא וגם המושלים היו כפופים לטונג, מדווחים לו ומשלמים לו מיסים.

אבל לצד היותו מושל ושליט, טונג נזכר וייזכר בעיקר כלוחם עז-רוח שלא היסס להתייצב גם כנגד אויבים גדולים וכנגד יריבים פנימיים בתוך השבטים. המודל של טונג הוא מודל המנהיג החזק שעומד בראש קונפדרצייה של שבטים שהופכת לאימפריה לאחר מכן. ובשבטים התורכיים, בניגוד לאלה הערביים בייחוד באיזור המפרץ הפרסי/ערבי, בהם השליט הוא ראשון בין שווים, נדרש לרוב מנהיג חזק, ריכוזי וסמכותי כדי שיאחד וינהל אותן, עד היום.

12093251_550091195140570_188139303_n

מבוא לתולדות העמים התורכיים 7- הקאראח'אנים ועוד עמים

(c) הזכויות על הכתוב בפוסט הזה שמורות לאתר Histerio

ישנן שלוש אימפריות תורכיות שלא ציינתי קודם, שהתקיימו בעיקר במרכז אסיה בין המאות התשיעית והשלוש עשרה, וכוונתי לקאראח'אנים (בלי קשר למילה קאראחאנה או כאר-ח'אנה (Kar-Khane), שפירושה בפרסית "בית חרושת" על כל מה שמתשמע מכך….), הע'זנאווים יריביהם (שאת שמם מבטאים "רזנאווים" או "גזנאווים") והפצ'נגים (Pecheng).

האיזור העיקרי שבו התקיימו האימפריות הוא טראנס אוקסייאניה (Trans-Oxiania), איזור שכולל בתוכו את אוזבקיסטן, טג'קיסטן, דרום קירגיזיסטאן ודרום מערב קזחסטאן. משמעות שמו של איזור זה היא "מעבר לנהר האוקסוס", כששמו השני של האוקסוס הוא אמו דריא) Amu-Derya)- נהר האמו-ובעברית נהר הגיחון. טרנס אוקסייניה מתחילה, כאמור, באיזור נהר האמו-דריא ומסתיימת בנהר הסיר דריא- הלא הוא נהר הסיחון המפורסם. מדובר, אגב, באיזור שהוא מאוד פורה יחסית.

פירוש המילה "קארא-ח'אנים" (Kara-Han) בתורכית הוא "הח'אנים השחורים", והם היו ידועים גם בשם ה"אילק-ח'אנים". מדובר באימפריה תורכית, ששלטה באיזור טרנס-אוקסייניה בין השנים 840 ל1212 לספירה. הקאראח'אנים היו במקור קונפדרציה של שבטים נודדים תורכיים (שבטי הקאראלוקים יחד עם שבטים אחרים), והם האמינו במקור בפנתיאון האלים התורכי בראשות האל טנגרי. רק בשנת 934 הם התאסלמו. מקורם במערב הרי האלטאי, והם התיישבו בקירגיזיסטאן של ימינו ובמערב איזור שינג'יאנג שבסין, שם יושב כיום המיעוט האויגורי במדינה. אגב, יש כאלה שמזהים את האויגורים של סין כצאצאי הקאראח'אנים ולא כצאצאי האימפריה האויגורית העתי'ה. בירת הקאראח'אנים הראשונה הייתה באלאסאגון (Balasagun, עיר שלא קיימת היום, באיזור קירגיזיסטאן), לאחר מכן בירתם עברה לעיר קשגאר שבסין כיום וכן הייתה להם בירה נוספת- בעיר הידועה סמרקנד.

בראשית המאה העשירית, איזור טראנס אוקסייניה, עוד לפני שהקאראח'אנים הגיעו אליו, היה תחת שילטון הפרסים הסאמאנים, והקאראח'אנים, ככל שהם נדדו מערבה, ניהלו עם הסאמאנים (Saman) קרבות קשים. בשנת 934, בסיוע מוסלמים-ערבים מעיראק של ימינו (מה שהייתה הח'ליפות העבאסית) נכבש היהלום שבכתר, העיר קשגאר. בשנת 940 לספירה, נסיך קאראח'אני בשם סאטוק בוגרה ח'אן התאסלם, וקיבל ממופתי מוסלמי היתר, פתווה (תשובה על שאלה באסלאם), להרוג את אביו הפגאני… נכדו של סאטוק, חסן ח'אן, הוביל בשנת 990 לספירה את המסע הצבאי כנגד בני אימפריה תורכית אחרת, הע'זנאווים (שמרכזם היה בעיר ע'זנה, כיום באפגניסטאן, עליהם אדבר בהמשך), כששתי האימפריות מחלקות ביניהן את השלל: הע'זנאווים קיבלו לידיהם את אפגניסטאן וחוראסאן (Khorasan) שבמזרח איראן, ואילו הקאראח'אנים קיבלו לידיהם את טרנס-אוקסייניה, כשרק נהר האוקסוס (הגיחון) מפריד ביניהם. הע'זנאווים הפכו כעת לאויבים העיקרים של הקאראח'אנים, כשבניו של עלי ח'אן הקאראח'אני, שכבש את בוכרה, מחלקים ביניהם את מחוזות האימפריה ומנהלים בכל מחוז מדיניות נפרדת ולפעמים סותרת כלפי הע'זנאווים. במאה ה-11 העימותים בין צאצאיו של עלי ח'אן הובילו לפיצול האימפריה הקאראח'אנית לאימפריה הקאראח'אנית המערבית, שבירתה הייתה בסמרקנד, ולאימפריה הקאראח'אנית המזרחית, שבירתה הייתה בקשגאר.

בשנות השמונים של המאה ה-11 פרץ סיכסוך בתוך האימפריה המערבית בין האליטה השלטת, ששימרה מנהגים אליליים, לבין העולמאא, אנשי הדת המוסלמיים. העימות הביא להתפוררות הדרגתית של האימפריה המערבית, היות ואנשי הדת קראו את התורכים בני האימפריה הסלג'וקית לעזרתם. באותו זמן, אגב, הסלג'וקים המוסלמים נכנסו לתוך תת-יבשת אנטוליה, תורכיה של היום, שהייתה אז יוונית. הסלג'וקים פרצו לסמרקנד, וכבשו אותה. הסלג'וקים השאירו על כנה את האימפריה המערבית, ומינו שליטים קאראח'אנים שהיו תחת חסותם, תוך כדי התקדמות לתוך האימפריה המזרחית. עם זאת, צבא הקאראח'אנים המזרחי הצליח להתגבר על הסלג'וקים, והאימפריה המערבית שוחררה וחזרה על כנה.

סופה של האימפריה הקאראח'אנית בא דווקא מידי שבטי הקארא-ח'יטאי (Kara-Khitai), שבטים סינים-מונגוליים. המנהיג ילו-דאשי, שהשמיד את שושלת ליאו הסינית הקיסרית, פלש יחד עם בני שבטים אחרים לתוך האימפריה המערבית בשנות השלושים של המאה ה-12, השתלט על סמרקנד בשנת 1137. עם זאת, הקארא-ח'יטאי, בודהיסטים ושאמאניסטים בדתם, איפשרו למוסלמים להמשיך לקיים את דתם ולשליטים הקאראח'אנים להמשיך לשלוט תחת חסותם. בשנת 1141 הקארא-ח'יטאי הניסו את שרידי הסלג'וקים מסביבות סמרקנד.

בראשית המאה ה-13 התרחשו אירועים שטילטלו את האיזור: שבטים תורכיים שהתאגדו בגבולות טראנס אוקסייניה לקונפדרציה, יצרו את האימפריה הח'וואריזמית (Khwarazm- ח'ווארזם הוא הדלתא הפורה של נהר האמו-דריא, או הגיחון- איפה שנמצאת היום העיר ח'יווה, Khiva באוזבקיסטאן). התורכים הח'וואריזמים נלחמו מול הקארא-ח'יטאי הסינים ומול שרידי הקאראח'אנים. בשנת 1207 נפלה בוכרה, בשנת 1210 נפלה סמרקנד. בשנת 1211 הקארא-ח'יטאי דיכאו מרד בקשגאר והשמידו את האימפריה הקאראח'אנית המזרחית ובשנת 1212 דיכאו הח'וואריזמים מרידות בסמרקנד והשמידו סופית את האימפריה הקראח'אנית המערבית. הח'וואריזמים והקארא-ח'יטאי החזיקו מעמד בטרנס אוקסייניה עד 1231, עת שהובסו סופית בידי הצבא המונגולי השועט.

מבחינה תרבותית, בתקופת הקאראח'אנים דמותו של איזור מרכז אסיה נשארה איראנית כשהייתה. למרות זאת, האוכלוסייה המקומית דיברה בלשון תורכית. ניתן לומר שהתורכים באיזור עברו איראניזציה או אפילו ערביזציה מאשר להיפך. שפת המינהל והאליטה הרשמית הייתה לשון תורכית-מלכותית-שפת הח'אקאני. התרבות הקאראח'אנית, עם זאת, הייתה ונשארה פרסית.

באותן שנים ההיסטוריון הקאראח'אני המפורסם מחמוד אל-קשגארי כתב את המילון התורכי-ערבי המקיף הראשון: "מילון השפות התורכיות". הקאראח'אנים היו גם הראשונים שבנו במרכז אסיה בתי ספר דתיים ללימוד דת האסלאם- הלא הם המדרסות. בכך פרחה דת האסלאם תחת שלטונם. הקאראח'אנים היו גם דוגמה לאוכלוסייה נודדת בעלת תרבות נוודית תורכית שהופכת לאוכלוסייה מיושבת בעלת מוסדות אסלאמיים, דוגמה לשילוב בין תרבויות. מבנים, ארמונות ומסגדים שבנו הקאראח'אנים נשארו עומדים על תילם עד לימינו אנו, בעיקר בבוכרה ובסמרקנד.
האימפריה הח'וואריזמית, שהתקיימה בין 1077 ל1231 לספירת הנוצרים גם היוותה דוגמה כזאת.

האימפריה התורכית הנוספת, יריבתם של הקאראח'אנים, ועליה הייתה השפעה איראנית מובהקת ומכרעת הייתה, כאמור, האימפריה הע'זנאווית (Ghaznavi, רזנאווים, או גזנאווים). אימפריה זו התקיימה בין השנים 977-1163 לספירה. מרכזה היה בעיר ע'זנה, או ע'זני (Ghazni), שכיום באפגניסטאן. בירתה השנייה הייתה בעיר לאהור שכיום בפקיסטאן. השבטים הע'זנאווים נדדו ממרכז אסיה לתוך המרחב האיראני בהנהגת סאבוק-תכין במאה העשירית. סאבוק (Sabuk) הכריז עצמאות מהפרסים הסאמאנים, אך למרות הכל הע'זנאווים אימצו את דרכי המינהל והתרבות הפרסיים במלואם. לכן, מדובר בשבטים תורכיים שעברו איראניזציה מוחלטת. בנו של סאבוק, מחמוד מע'אזני, הרחיב את האימפריה שלו לנהר האמו דריא ומשם לנהר האינדוס ממזרח ועד לעיר האיראנית המדאן ממערב. עם זאת, ע'זנאווים רבים היו בקשר עם הח'ליפות הערבית-מוסלמית העבאסית, שמרכזה בעיראק, ואף שירתו בחצר העבאסית כממלוכים-כלומר כעבדי החצר. בשיאם הע'זנאווים שלטו על חלק גדול מאיראן וכן על פקיסטאן, אפגניסטאן וחלקים גדולים מצפון מערב הודו של ימינו. וכן על שטחי תורכמניסטאן ואוזבקיסטאן. הם אחראים במידה רבה להכנסת דת האסלאם, שאותה למדו מהעבאסים הערבים, לתוך תת היבשת ההודית. האימפריה הע'זנאווית הושמדה במאה ה-12 על ידי התורכים הסלג'וקים וכן על ידי הע'ורים הפרסים-אפגנים.

בינתיים, בין השנים 860-1091 לספירה, קבוצת עמים תורכיים בשם הפצ'נגים (Pecheng), שישבה באיזור שבין הוולגה התחתית להרי אוראל, היו ידועים בעיקר כמשרתי הכוזרים. לאחר שיצאו מחסות הכוזרים ונדדו מערבה, הגיעו הפצ'נגים עד לבלקן, כרתו ברית עם הביזנטים על מנת להילחם עם הרוסים של איזור קייב ונגד המגיארים, אך בסוף המאה ה-11 הסתכסכו עם הביזנטים והיו למעשה מראשוני העמים התורכיים שניהלו קרב על בירת האימפריה הביזנטית קוסטנטינופול- כיום איסטנבול. הביזנטים, כמובן, הביסו אותם בשערי בירתם. עמים אלה, שנודעו בפי הרוסים בשם "צ'ורני קלובוקי" (הכובעים השחורים), הציעו את שירותיהם לעמים שונים ובמאה ה-12 הצליחו הביזנטים להכריע אותם סופית. עם זאת, הפצ'נגים הצליחו להיטמע באיזור הבלקן ויש אומרים שיש כפרים מסוימים בסרביה שמאוכלסים על ידי צאצאי שרידי הפצ'נגים.

seljuks

מבוא לתולדות העמים התורכיים 8: האימפריה שהייתה לפני העות'מאנים

(c) הזכויות על הכתוב בפוסט הזה שמורות לאתר Histerio

מכירים אותם בתור "אלה שהיו לפני העות'מאנים" (הם חולקים תואר זה יחד עם הממלוכים, למעשה), אבל הסולטאנות הסלג'וקית (Seljuk) התורכו-פרסית, שמוצאה משבטי האואוז (Oğuz) התורכיים שבערבות מרכז אסיה. הסולטאנות הסלג'וקית היא שהכניסה לתודעה את המושג והתואר "סולטאן" בתור השליט הגדול, וחשיבותם הביאה לידי כך שבחרתי לכתוב עליהם אחרי שכתבתי על האויגורים ולפסוח על עמים תורכיים אחרים וכן על סיפור נדידתם של התורכים והתאסלמותם. על כך אכתוב בפוסטים הבאים, ואילו כאן בחרתי להתמקד בסלג'וקים, שהיו למעשה האימפריה התורכית המשמעותית הראשונה שנכנסה לתוך תת-יבשת אנטוליה, איפה שנמצאת תורכיה של ימינו ב"קרב מנזיקרט המפורסם". עוד מיוחד בסלג'וקים הוא שהם היו האימפריה התורכית-מוסלמית הראשונה שהגיעה לארץ ישראל, ושלטה בה מספר שנים! לכן, בגלל שמדובר בנושא ארוך, בחרתי לכתוב עליהם בכמה חלקים.
מדובר באימפריה ענקית: היא השתרעה מהרי ההינדו-קוש עד למערב אנטוליה (מערב תורכיה של ימינו), ולמעשה ממרכז אסיה עד למפרץ הפרסי/ערבי. גם ארץ ישראל הייתה תחת שילטון הסלג'וקים. מדובר באימפריה התורכית הראשונה הממשית שיצאה מאיזור מרכז אסיה, התרחבה והגיעה אל איזור המזרח התיכון ואפילו אל גבולותיה של אירופה.
שנות קיומה היו בשני שלבים: בשלב הראשון הייתה האימפריה הסלג'וקית, שהתקיימה בין השנים 1037-1194 לספירת הנוצרים, ובשלב השני, הארוך יותר והמורכב יותר, הסולטאנות הסלג'וקית של רום Rum, כלומר הממלכה הסלג'וקית של אנטוליה (בתורכית "רום" הכוונה לא למשקה, אלא ליוונים, ובמקרה זה ארץ היוונים), שבעתיד שטחה יהפוך לרובה המוחלט של תורכיה של ימינו. הסולטאנות של רום (RUMׂׂׂׂׂ) התקיימה בין השנים 1077-1308. אחת הנסיכויות הקטנות בתוך אותה סולטאנות של רום הייתה הנסיכות העות'מאנית, שבירתה הייתה סואוט, שעתידה להפוך לאימפריה אדירה אחרי הסלג'וקים.

מייסד האימפריה היה השליט התורכי החזק היה טוגרול ביי Toğrul Bey, ששלט בין השנים 1037, החל מהיותו בן 47, עד לשנת 1063. טוגרול היה נכדו של אדם בשם סלג'וק, שעל שמו נקראה האימפריה. טוגרול הצליח לאחד שבטים תורכיים שמוצאם משבטי האואוז, שהיו מצאצאי אימפריית הגוק-תורכ התורכית המערבית, לקונפדרצייה של שבטים תחת השם "סלג'וק". ביחד הם התאסלמו, כבשו את איזור ח'וראסאן שבמזרח איראן ומשם הם התקדמו יותר יותר מערבה, אל תוך אנטוליה והמזרח התיכון.

שורשיה של האימפריה הסלג'וקית נטועים בממלכת היאבגו (יאבגו Yabgu היא מילה תורכית קדומה שמציינת "שליט", אותה ירש התואר "ח'אן" Khan) של שבטי האואוז, שהתקיימה בין השנים 750-1055 לספירת הנוצרים במרכז אסיה. היא התקיימה באיזור קיגיזיסטאן וקזחסטאן של ימינו, בין הים הכספי לימת אראל ובין עמקי נהרות הסיר-דריא והצ'ואי. סלג'וק, ששירת בצבא הכוזרי, אסף את אנשיו באיזור ימת האראל והם התיישבו בנווה מדבר בעמק נהר הסיר-דריא. לסלג'וק היו כל הזמן עימותים עם היאבגו, שליט שבטי האואוז, לכן שאף לדרך עצמאית. היות והוא ואנשיו היו קרובים לאימפריות המוסלמיות, הם הושפעו מהאסלאם ובשנת 985 לספירה התאסלמו. מכיוון שמדובר בכל זאת במדבר, הסלג'וקים היו כל הזמן בחיפוש אחר מרחב להתיישב בו ולהשיג בו אוכל ומים, יחד עם לחימה כנגד אויבים שהפריעו להם. לכן הם הגיעו בנדודיהם ובמלחמותיהם לאיזור ח'וראסאן, ליתר דיוק למחוז ח'ווארזם (על האימפריה הח'ווארזמית-תורכית אכתוב בהמשך) ו"עם האוכל בא התיאבון" לעוד התרחבות, הישגים וכיבושים. באיזור איראן טוגרול ביי (Toğrul bey) , נכדו של סלג'וק ואנשיו, נתקלו באנשי האימפריה הע'זנאווית-תורכית (מבטאים אותה רזנאווית, אכתוב גם עליה בהמשך) והביסו אותם. בשנת 1037 תפסו הסלג'וקים את הערים מרוו ונישאפור, בשנת 1040 בקרב דאנדאראקאן שבמזרח איראן כמעט ונמחתה האימפריה הע'זנאווית תחת הסלג'וקים. טוגרול המשיך מערבה, אל כיוון בגדד, שהייתה בירת הח'ליפות המוסלמית תחת שילטון בית עבאס, שהיה תחת שקיעה. העבאסים הסונים רצו להיפטר מהשושלת הפרסית-שיעית שהשתלטה על איזור בגדד, הבוויים (Buwids). לכן, הם איפשרו לסלג'וקים להיכנס לבגדד בשנת 1055 לספירה ולהביס את הבוויים. את טוגרול החליף אחיינו אלפ-ארסלאן בתפקיד שליט הסלג'וקים, שעתה נקרא בתואר סולטאן (בעל רשות השילטון). השילטון באימפריה המוסלמית התחלק עתה בין שילטון ביצועי בראשות הסולטאן הסלג'וקי, ולצידו, בתפקיד ייצוגי-דתי, בעל הסמכות הדתית העליונה והמנהיג הסמלי של האומה המוסלמית, הח'ליף מבית עבאס. בשנת 1064 לספירה השתלטו הסלג'וקים על ארמניה וגרוזיה, ובשנת 1068 פלשו לשטחי האימפריה הביזנטית וכאן נזרעו הזרעים הראשונים למה שתהיה בעתיד תורכיה. אין סמל יותר טוב להתיישבות התורכית בתת-יבשת אנטוליה, שנמשכה לימי האימפריה העות'מאנית ומשם לרפובליקת תורכיה המודרנית מאשר קרב מנזיקרט בין הסלג'וקים לבין הביזנטים שהתרחש ב-26 באוגוסט 1071, תאריך היסטורי שנכנס למורשת התורכית-מוסלמית ומצויין עד היום. הקרב התרחש במנזיקרט, כיום העיר מאלאזגירט שבמזרח תורכיה. בקרב מנזיקרט לא רק שהובס הצבא האימפריאלי הביזנטי, אלא גם בפעם הראשונה נפל קיסר יווני-ביזנטי, רומאנוס הרביעי דיוגנס, בשבי הסלג'וקי-מוסלמי.
בניגוד למה שנחשב, למרות ששמו של אלפ-ארסלאן (Alp-Arslan) מזכיר את האריה, כי "ארסלאן" בתורכית משמעו "אריה", הלא הוא מלך החיות, את סמלי האריה על מבנים מסוימים לא הטביעו הסלג'וקים, כי אם הממלוכים (שלמרות היותם ממוצא תורכי, לא אכתוב עליהם בשל סיפורם הייחודי והיותם קשורים יותר להיסטוריה של מצרים).
על קרב מנזיקרט אכתוב בפוסט הבא.