Category Archives: תורכיה ואיראן

suleiman

סולימאן שאה וראשיתם של העותמאנים

בעת מלחמת האזרחים הסורית הצבא התורכי עשה מבצע בגבול תורכיה-סוריה, שבו פונו חיילים תורכים ומבנה בתוך מובלעת בצפון סוריה. בתוך המבנה הזה היו שרידיו של סבו של עות'מאן הראשון, מייסדה של השושלת העותמאנית. היות שמדובר בשטח תורכי בתוך סוריה, המבנה היה נתון למתקפות הן של הצבא הסורי שנתון לשליטתו של בשאר אל אסד, והן למתקפות של ארגון "המדינה האסלאמית-דאעש", לכן היה חשוב לפנות אותו.

ולא רק בגלל זה. חשיבותו של המבנה מראה על חשיבותו של סולימאן שאה לתורכים, הן הלאומנים והן האסלאמיסטים.

מי היה סולימאן שאה, שעל שמו נקרא הסולטאן סולימאן המפואר?

בראשית האלף השני, פשטו שבטים תורכיים, שמוצאם ממרכז אסיה (באיזור סיביר- קזחסטן- צפון מונגוליה של היום) על תת היבשת האנטולית, שהייתה יוונית. לאט ובנחישות הם דחקו את התושבים היוונים ואף הערבים לכיוון מערב ודרום בהתאמה, והקימו את האימפריה הסלג'וקית, שהייתה האימפריה התורכית מוסלמית הראשונה. בד בבד עם הפשיטות, התאסלמו התורכים (שעבדו בעיקר את איתני הטבע וגם כמה אלילים) בהמוניהם.

האימפריה הסלג'וקית, שהתחלקה לבסוף לאמירויות קטנות, העסיקה מצביאים צבאיים לרוב. אחדים מהם באו משבטים תורכיים, שבאו ממרכז אסיה, בשם אואוז (Oguz). מתוך שבטי האואוז נולד, לפי המסורת, בשנת 1178, אדם ששמו ושם אביו היו זהים לשם של שליט גדול אחר של הסלג'וקים: סולימאן בן קוטולמוש. זה היה סולימאן שאה.

סולימאן הרבה להילחם יחד עם יחידותיו הצבאיות באיזור עמק הפרת, שם יום אחד, כשהיה בן 58 בערך, טבע בנהר… הוא נקבר במחוז חלב, שעתיד להיות חלק מהאימפריה העות'מאנית ובהמשך חלק חשוב של סוריה המודרנית. הוא השאיר אחריו בן בשם ארטורול (Ertugrul), גם לוחם וראש שבט. בנו של אותו ארטורול עתיד להיות שליט של פרובינציה סלג'וקית. קראו לו עות'מאן, ולצאצאיו יקראו המשפחה העות'מאנית. אותה נסיכות קטנה עתידה להתפתח לאחת האימפריות הגדולות ביותר שראה העולם מעודו. תחילה, החל משנת 1300 לערך, נלחמו העות'מאנים עם נסיכויות תורכיות שכנות והביסו אותן. בהמשך העות'מאנים יביסו עמים וממלכות שכנים. וכל השאר היסטוריה….

חזרה לסולימאן. אותו סולימאן שאה הפך לסמל אגדי הן של האימפריה העות'מאנית והן של תורכיה המודרנית שבאה לאחריה. בעוד העות'מאנים יפארו את היותו ראש המשפחה וגם כסמל אסלאמי (למרות שמדובר בתהליכים איטיים של אסלאמיזציה באותם ימים). תורכיה המודרנית תדגיש את היותו תורכי, וכן תדגיש את התורכיות של אבותיו, גם אם לא היו מוסלמים.
לתורכיה המודרנית שהייתה בחיתוליה בשנות העשרים היה חשוב לשמר את מתחם קברו של סולימאן שאה, שניצב בלב טריטוריה ערבית סורית, בידיה. גם סמל תורכי עתיק וגם שטח תורכי שיהיה קרוב לתורכיה עצמה. בשנת 1921, קצת אחרי תום מלחמת העולם הראשונה, חתמה האימפריה העות'מאנית, שעתידה תוך שנתיים להפוך לתורכיה, על הסכם באנקרה עם צרפת, שעתידה לקחת חסות על סוריה ולבנון העתידיות. לפי ההסכם, שטח של 8000 קילומטר רבוע במתחם סולימאן שאה- שנקרא בערבית גם קלעת ג'באר או מבצר ג'באר, עתיד להישאר מובלעת תורכית. כל ממשלות סוריה כיבדו את ההסכם, עד שבשנת 1974 החליט אביו של בשאר אל אסד, הנשיא הסורי חאפז אל אסד, להקים סכר על הפרת בקירבת מקום, וכתוצאה מכך המקום הוצף. אסד לא רצה להסתכסך עם תורכיה, שבאותה שנה הייתה "מחוממת" על קפריסין, ונתן לתורכים שטח חדש, 80 קילומטר מצפון למבצר ג'באר. כל מתחם סולימאן שאה הועבר לשם, ועל המובלעת התורכית הופקדו כ-30 עד 40 חיילים תורכים. במקום גם הוזכר מייסדה של תורכיה, מוסטפא כמאל אתא תורכ, והוצב דגל תורכי ענק.

בשנת 2011 החלה מלחמת אזרחים בתוך סוריה, ומתחם סולימאן שאה הועמד בסכנה. ממשלת ארדואן, שדוגלת ב"ניאו עות'מאניזם" הדגישה את חשיבות המתחם, היות וסולימאן שאה היה אביו של אביו של אב המשפחה העות'מאנית, שהפכה לאימפריה האסלאמית האחרונה עד לימינו. היות ואנשי אירגון "המדינה האסלאמית-דאעש" התקרבו למובלעת ואף תקפו אותה (דאעש ידועים בחוסר חיבתם לכל אנדרטה, קבר, פסל או מונומנט, בגלל שהם רואים בזה עבודת אלילים ופולחן זר לאסלאם המקורי). עשרות החיילים התורכיים במתחם סולימאן שאה הועמדו בסכנת חיים. הצבא התורכי החליט, לכן, אמש, לעשות מעשה: שיירה צבאית שכוללת טנקים, נגמ"שים ומאות חיילים זרמה מתורכיה אל המתחם, חילצה את החיילים, אספה את שרידי סולימאן שאה והרסה את המבנה. לא נודע על קרב רציני באיזור, אך חייל תורכי אחד נהרג.

המבנה הועבר צפונה, לשיטחה של תורכיה, אך כדי להראות שהממשלה לא פועלת בניגוד למדיניות ה"ניאו עות'מאניזם" וללאומיות התורכית, ולא מוסרת טריטוריה תורכית לעמים זרים, הדגל שקופל הונף שוב ב"אל שמס", שנמצא בצד הסורי של הגבול בין סוריה לתורכיה, ממש קרוב לגבול ולנהר. שם אמור לקום המבנה בעתיד, לטענתה של תורכיה.
נכון לעכשיו, למעט במתחם שבו נמצא הדגל (שתורכיה ממש צמודה אליו), אין יותר מובלעות תורכיות בתוך סוריה.

מזה כמה שנים משודרת ברשת "נטפליקס" סידרה תורכית אודות בנו של סולימאן שאה, ארטוגרול, בשם "התחייה-ארטוגרול". סידרה זאת נעשתה על ידי רשות השידור התורכית TRT והיא מלאה במוטיבים אסלאמיים והיסטוריים.

Mimar_Sinan2

מימאר סינאן- האדריכל של הסולטאנים העות'מאנים

 

מימאר (מועמר) סינאן הוא האדריכל האגדי של האימפריה העות'מאני בימי הזוהר שלה, המאה ה-16. הוא הפך לסמל עולמי של אדריכלות מושקעת ויצירתיות, בייחוד באיזור המזרח התיכון והבלקאן.
בדומה לגאודי של ברצלונה, מאות המבנים שתיכנן האומן הדגול הזה, כ250 במספר כשרובם הכמעט מוחלט מבנים ציבוריים, שינו את הנוף של העיר איסטנבול לתמיד. עם זאת, יצירת המופת הגדולה ביותר של סינאן נבנתה בעיר אדירנה, הלא היא אדריאנופול- מסגד סלימייה, שנבנה בין השנים 1569 ל1575, והוקדש לסולטאן סלים השני, בנם של הורם וסולימאן. יצירת המופת השנייה במעלה שתיכנן סינאן היא מסגד סולימאנייה, שנבנה לכבוד הסולטאן סולימאן המפואר, בין 1550 ל1558- שנבנה עוד בחיי סולימאן על מנת להנציחו- שהוא המסגד הגדול ביותר באיסטנבול. זאת, למרות שלדעתי המסגד הכחול שנבנה לכבוד הסולטאן אהמט הראשון, בעלה של קוסם סולטאן, הוא הוא המפואר ביותר בעיר.

סינאן, שהיה נוצרי ממוצא יווני, אלבני או ארמני, גויס, ליניצ'רים, חיל הרגלים המובחר של האימפריה העות'מאנית בשיטת הדוושירמה (גיוס נערים נוצרים, איסלומם וחינוכם על מנת שישרתו את האליטה העות'מאנית ואת הצבא העות'מאני). עוד מילדותו והפך לארכיטקט צבאי. עם השנים השתבחה איכות תכנוניו, ורק לקראת זיקנתו, שהייתה גם זיקנתו של סולימאן עצמו ותקופתו של סלים השני, הוא הגיע ממש לדרגת מאסטר ארכיטקט. מומחים רבים טוענים שלולא היה נוצרי במקור ולא היה עובר את תהליך הגיוס למערכת העות'מאנית ואיסלום, לא היה כל כך מוכשר. המבנים שתיכנן ובנה היו דווקא בהשראה נוצרית-אירופית והפאר שלהם היה דומה לפארן של הכנסיות, שצורתן נועדה במקור להראות את גדולתו של האל ואפסותו של האדם מולו, והרי התקופה לא הייתה כל כך רחוקה מימי הביניים, בהם המבנים המפוארים, המרשימים והרשמיים ביותר באירופה הנוצרית היו הכנסיות. כמו כן, גם אומנות אירופית עתיקה, שחידשה ימיה בדיוק באותם ימים שנקראו תקופת הרנסאנס, השפיעה על סינאן. חשוב לציין, כי רוב עבודות הבנייה של סינאן נעשו בשטח האירופי של האימפריה העותמאנית.

באשר למספר המבנים שתיכנן סינאן יש מחלוקת. המספר הרשמי הוא 250, אך יש כאלה שמעלים את הסכום ב-100, היות וגם היו לסינאן תלמידים שפעלו בהשראתו (כמו למשל מתכנן המסגד הכחול). בסך הכל תיכנן סינאן 92 מסגדים גדולים, 52 מסגדים קטנים, 55 בתי ספר דתיים- מדרסות, 7 בתי ספר לקוראי קוראן (שהוא מקצוע בפני עצמו), 20 מואוזוליאומים, שהם קברים מפוארים של אנשים מפורסמים, דוגמת שאהזאדה מהמט בן סולימאן מיודענו, שלא זכה להגיע לסולטאנות, וקברם של סולימאן והורם. הוא תיכנן בנוסף 17 בתי תמחוי- עימארתים, שישה אקוודוקטים (מעבירי מים, שהיו מקובלים יותר בתקופת האימפריה הרומית), עשרה גשרים, ביניהם גשר מהמט פאשה סוקולוביץ' המפורסם בבוסניה, שלושה בתי חולים, עשרים מלונות דרכים (קרוואן-סאראי בתורכית), 36 ארמונות וטירות, שמונה מבנים מקושתים ו48 מרחצאות. בתפקידו כארכיטקט הרשמי של האימפריה שימש כחמישים שנים.

עבודותיו של סינאן ואומנותו הייחודית שימשה השראה לכל עולם הארכיטקטורה, במיוחד בממלכות מוסלמיות. גם הטאג' מאהאל שבאגרא ההודית, שנבנה על ידי שאה ג'אהאן המוסלמי, תוכנן ונבנה בהשראתו. הייחוד שבעבודותיו של סינאן היה הפאר, המרחב הפנימי המאוחד והגדול מאוד והדקדוק הגיאומטרי והצורני של הבנייה. סינאן היה ידוע בפרפקציוניזם שלו, ולא סבל טעויות או תקלות. לכן דאג גם לפקח מקרוב ולהדריך את העובדים, עד אחרון פועלי הבניין, באשר לצורת הבנייה של המבנים, מה גם שסינאן דאג שהמבנים והציורים שבתוכם ייעשו מחומרים שיחזיקו שנים רבות מאוד.

על שם מימאר סינאן קיימת אוניברסיטה לאומנויות יפות- בדגש על ארכיטקטורה באיסטנבול. יש גם על שמו רחוב בקרבת מסגד סולימאנייה. לכן, עד היום כשאומרים ארכיטקטורה, אומרים מימאר סינאן.
סינאן חי עד גיל 98 (1489-1588) כנראה, דבר נדיר מאוד באותן שנים, מת באופן טבעי ונטמן במואוזוליאום שהוא עצמו תיכנן.

 

350px-Hatay_-_ethnolinguistic_map.svg

סיכסוך אלכסנדרטה (חאתאי) בין תורכיה לסוריה בשנות העשרים והשלושים של המאה ה20

(c) כל הזכויות שמורות לכותב אתר זה, נלקח מתוך עבודה שהכנתי לאוניברסיטה מלפני עשור וחצי

1. חבל אלכסנדרטה מהו?

חבל אלכסנדרטה, כיום מחוז ההאתאי (ארץ החיתים) בתורכיה. גבולותיו הרשמיים נקבעו בשנת 1918 עם תום מלחמת העולם הראשונה. החבל נמצא בדרום מרכז אנאטוליה (הצד האסיאתי של תורכיה), מצפון לרצועת החוף הסורית. החבל מהווה גשר יבשתי בין תורכיה לחוף המרחב הסורי ולארצות ערב- למעשה בין אנאטוליה לבין דרום מערב אסיה. הוא שולט על המישור הצפוני של סוריה- משמש כשער לקיליקיה ולאסיה הקטנה. שיטחו 4805 קמ"ר וגבולותיו הם: מצפון העיר התורכית פאיאס, במזרח: עמק קאראסו ונהר האורונטס, בדרום" קאראדוראו ובמערב נמצא הים התיכון.

בין השנים 1939-1921 החבל נמצא במערבו של "המרחב הסורי" (בילאד א-שאם, מונח שנקבע במאה ה19), שגובל בסיני שבדרום, הנג'ד (בסעודיה) מכיוון דרום מזרח, הרי הטאורוס בצפון והמדבר הסורי במזרח והים התיכון במערב.

בחבל ישנם שלושה מרכזים עירוניים: 1. אנטיוכיה (אנטקיה)- העיר הגדולה ביותר מבחינת אוכלוסייה 2) עיר הנמל אלכסנדרטה (בערבית ובתורכית: איסכנדרון) 3. קיריק-ח'אן.

מבחינה כלכלית, החבל מפותח מאוד מכיוון שאדמותיו, שבעבר היו ביצות, פוריות מאוד, ומשמשות לחקלאות ולתעשייה ובעיקר משום שבעיר אלכסנדרטה נמצא הנמל הטבעי ביותר מבחינת היווצרותו באגן הים התיכון המזרחי, המשמש מקור כלכלי ומסחרי חשוב לאיזור כולו, ובייחוד לסוריה, בשנים שהחזיקה בו- שנות העשרים והשלושים של המאה העשרים.

חשוב לציין שבאותה תקופה תורכיה הייתה במצב כלכלי לא מזהיר בלשון המעטה: היא ניזוקה קשות במלחמת העולם הראשונה ובמלחמת העצמאות התורכית שבאה אחריה וכן ניזוקה בעיקבות הסכמי הכניעה העות'מאניים לאחר מלחמת העולם הראשונה. גם הרפורמות שחולל מייסדה של תורכיה המודרנית אתאתורכ גבו את מחירן הכלכלי. לכן המצב הכלכלי של תורכיה היה לא טוב ותורכיה נזקקה באותן שנים לחבל הזה מבחינה כלכלית. עוד בתקופה העות'מאנית נמל אלכסנדרטה- איסכנדרון היה מרכז מסחרי הומה לאיזור כולו. מוצרי הסחר באיזור, שעברו דרך הנמל, היו: משק חי, מאכלי ים, כותנה, טקסטיל (חשוב מאוד למסחר בבדים שהתנהל באיזור כולו), משי, קמח סוכר וכו'. והכי חשוב: הנמל שימש נמל הבית של העיר המסחרית מאוד חלב שבסוריה, שהייתה קשוה בטבורה מבחינה כלכלית אל הנמל. שיא הפעילות הכלכלית בחבל היה בין השנים 1924-1919, שבהן החבל רשם עודף תקציבי של 30 אחוזים. ערך הסחורה החקלאית עלה פי ארבע והיהווה כשביעית מהתוצר החקלאי של סוריה שהייתה באותן שנים תחת שילטון המנדט הצרפתי.

מבחינה דמוגרפית, איזור אלכסנדרטה כלל בין השנים 1921-1939, שנות הסיכסוך, אוכלוסייה של 222 אלף נפש שהיו מחולקים ל21 קהילות לפי מוצא אתני, דת ושפה. כארבעים אחוז מהאוכלוסייה היו דוברי תורכית- תורכים וארמנים, ושאר שישים האחוזים מהאוכלוסייה היו עלאווים (Alawi) מוסלמים סונים, נוצרים מכל פלגי הנצרות- קתולים, אורתודוכסים, מארונים ומיעוט קטן של יהודים, כורדים וצ'רקסים. התורכים היו הקבוצה החשובה באוכלוסייה למרות שלא היוו רוב. אוכלוסיית החבל הייתה מחולקת למעמדות: מעמד גבוה- בעלי הקרקעות, רובם תורכים. מעמד בינוני- תעשיינים, בנקאים וסוחרים- לרוב ארמנים ויהודים (אגב, כמו בעיר חלב בסוריה עצמה). המעמד הנמוך כלל את פועלי התעשייה והחקלאות ובעלי מקצועות תעשייה זעירה, רובם מוסלמים סונים.

חבל אלכסנדרטה, שנקבע כי ישתייך לסוריה לאחר מלחמת העולם הראשונה, היה חשוב מכל הבחינות גם לסוריה וגם לתורכיה- כל צפון סוריה היה קשור אליו מבחינה כלכלית, וגם עבור תורכיה החבל היה חשוב כי הוא מהווה מאחז ימי ומסחרי באגן הים התיכון המזרחי. תורכיה תבעה בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים את חבל אלכסנדרטה לעצמה גם ממניעים כלכליים, אך גם ממניעים לאומיים.

2. תולדות הסיכסוך על אלכסנדרטה

חבל אלכסנדרטה היה בימי האימפריה העות'מאנית סנג'ק (מחוז) שהשתייך לוילאיית (פרובינציית) חלב שהיא חלק מסוריה של היום. מקורותיו של הסיכסוך בחבל נעוצים באמצע המאה ה-19, כשבאימפריה העות'מאנית החלו רפורמות, במטרה למרכז את השילטון באימפריה ולהתאים את מערכותיו השונות לרוח ההתמערבות והמודרניזציה, ששררה באותם ימים באירופה. עקב צמיחת הרעיונות הלאומיים באירופה והתפתחות הארכיאולוגיה, נחשפו שרידים קדומים של תרבות אנאטולית וסורית מפוארות, ובין היתר בעקבות זאת ומסיבות אחרות קמו תנועות לאומיות, שטענו להגדרה לאומית נפרדת לכל מוצא אתני- הלאומיות התורכית והלאומיות הערבית. אחת הנגזרות של הלאומיות הערבית, שהוגיה פעלו בעיקר בסוריה, היא הלאומיות הסורית.

באימפריה העות'מאנית, לעומת זאת, כל אזרחיה במאה ה-19 היו נתנינים עות'מאניים ללא הבדל אתני או דתי. הם חיו בקהילות (מילתים) לפי שיוך דתי ולא אתני. בראשית המאה העשרים החל תהליך בשטח תורכיה של ימינו, שיוביל בסופו של דבר להגדרה עצמית לאומית תורכית בגבולות תורכיה. כוחו של הסולטאן נחלש ובין השנים 1908-1909 עלו לשילטון באימפריה אנשי תנועת "התורכים הצעירים".

במלחמת העולם הראשונה, שבה נלחמו העות'מאנים לצד גרמניה נגד מדינות ההסכמה שבראשן עמדו בריטניה וצרפת, היא הובסה והתמוטטה באופן סופי, ושיטחה חולק בין המעצמות המנצחות.

לאחר המלחמה הגיע תור הדיפלומטיה: נחתמו הסכמים בין המדינות המנצחות למדינות המובסות, והוחל בתהליך של הקמת מדינות לאומיות על שטחי האימפריה לשעבר, כשבריטניה וצרפת קיבלו מנדט לשלוט בשטחים הללו עד להענקת העצמאות. הבעיה העיקרית הקשה ביותר הייתה קביעת גבולותיהן של המדינות הללו- בעיה שלא הגיעה לפיתרונה הקבוע עד עצם היום הזה.

צרפת קיבלה את המנדט על סוריה. תרוכיה, לאחר מאבק נגד בריטניה ומלחמת עצמאות קשה שהייתה בעיקרה כנגד היוונים, הכריזה על עצמה ב29 באוקטובר 1923 כרפובליקה בהנהגת מוסטפא כמאל אתאתורכ ובשילטון חד מפלגתי של מפלגת העם הרפובליקנית CHP שהייתה תחת שליטתו. אתאתורכ הנהיג בתורכיה רפורמות של חילוניות, מודרניזציה והתמערבות.

בשלב זה, התעוררה שאלת אלכסנדרטה: החבל היה אמור להיות חלק מסוריה המנדטורית, שגם בה החל תהליך של הפיכתה למדינה (ערבית) עצמאית, שגבולותיה נקבעו בהסכמים על ידי המעצמות. תורכיה תבעה את אלכסנדרטה בטענה שהחבל היה שייך לה מקידמת דנא והיא קראה לו "האתאי" על שם החתים שישבו באנאטוליה בימי קדם. החבל, כאמור, היה מאוכלס ברוב תורכי.

בשנת 1921 נחתם באנקרה הסכם פרנקלין-בויון, בין ממשלת צרפת לתורכיה, על פיו החבל יהיה תחת שילטון המנדט הצרפתי בסוריה, עם אוטונומיה תרבותית לקהילה התורכית. כנ"ל נאמר גם בהסכם לוזאן בין תורכיה למעצמות בשנת 1923. העניינים בחבל התנהלו בשקט מתוח עד לנקודת השיא של הסיכסוך, בחודש ספטמבר שנת 1936, עת חתמה ממשלת השמאל הצרפתית על "החזית העממית" על הסכם עם סוריה, כציון דרך לסיום המנדט. לפי ההסכם, סוריה הייתה אמורה לקבל עצמאות מלאה על כל שיטחה, כולל חבל אלכסנדרטה. תורכיה מחתה, חבר הלאומים התערב ושלח משלחת לאיזור. בסופו של דבר הושג הסכם בין צרפת לתורכיה ב27 בינואר 1937. בהסכם הוכר החבל כיישות נבדלת, וזכה לאוטונומיה מוחלטת בענייניו הפנימיים. ממשלת תורכיה הפכה לאחראית על מדיניות החוץ של החבל, השפה הרשמית בו הפכה לתורכית ונקבע שהוא יהיה איזור מפורז. להוציא כוח משטרה מקומי. כמו כן, הוסכם כי שום מדינה לא תבצע באיזור מעשים תוקפניים, ובכך הובטחו גבולותיו.

בחודש פברואר 1937 נשלחה לאיזור ועדת מומחים, והיא המליצה לייסד בית נבחרים, בו יהיו 40 חברים שיורכבו מנציגי קהילות השונות בחבל. ההסכם נכנס לתוקף ב29 בנובמבר 1937 והוכרז על עצמאות החבל.

ועדה בינלאומית של עורכי דין נשלחה לחבל על מנת לקבוע חוקה, ובאפריל 1938 נערכו בחירות על רקע מהומות דמים קשות בין תורכים לבין ערבים בחבל. הצרפתים נאלצו להתערב צבאית כדי לדכא את המהומות. בבחירות שנערכו באפריל 1938 נבחרו בלחץ תורכיה 22 חברי בית נבחרים תורכים, שהפכו בו לרוב מתוך 40 חברים. החבל הוכרז כ"רפובליקת ההאתאי" בשילטון תורכי וזה היה למעשה שלב שהוביל לסיפוח הבלתי נמנע של החבל לתורכיה, אליה הוא שייך עד היום.

ב19 ביוני 1939 סופחה סופית הרפובליקה לתורכיה לפי החלטת בית הנבחרים של הרפובליקה התורכית – מתוך חששם של הצרפתים שתורכיה תצטרף לאיטליה ואחר כך לגרמניה בציר ההולך ומתהווה שהוביל למלחמת העולם השנייה.

General Ayat Mohaqeqi at Islamist Trial

הגנרל שניסה להפוך את ח'ומייני בשושן הבירה לשעבר

מזימה נרקמה בשושן הבירה. אבל לא בימי אחשוורוש, אלא בימי האייתוללה ח'ומייני, בשנה וחצי הראשונות לשילטונו, כנגד ח'ומייני וכנגד אותו שילטון.
המקרה של "הפיכת נוג'ה הכושלת", שבראשה עמד בין היתר הגנרל מחיל האוויר האיראני, אייאת מוחקקי (Ayat Mohaqeqi), שניסה לבצע הפיכה כושלת כנגד שילטונו האסלאמיסטי ההולך ומתהווה של האייתוללה ח'ומייני באיראן עצמה בין התאריכים 9 ו10 ביולי 1980. נוג'ה, או נוזדיח, היה בסיס חיל האוויר האיראני שנמצא במחוז האמדאן באיראן, כשהעיר האמדאן מזוהה כשושן בירת פרס העתיקה. בסיס זה היה מרכזה ובסיס הקשר הראשי של ההפיכה הכושלת. מוחקקי, שנראה יושב בחולצה חגיגית לבנה זקוף שני משמאל בתמונה, הפך לאחר מכן לסמל ההפיכה.

ניסיון ההפיכה התרחש כשנה וחצי לאחר המהפיכה באיראן כנגד השאה, שהסתברה לבסוף כמהפיכה אסלאמית. קבוצה 750 של קצינים וחיילים ו300 אזרחים ניסתה להדיח את האייתוללה רוחאללה ח'ומייני מנהיגה העליון הטרי של איראן, ואת נשיא המדינה הטרי, שהתברר כנשיא שנועד ליחסי ציבור חיצוניים בלבד, אבו אל-חסן בני צדר (כלכלן שהתנגד לשילטון השאה, שהיה לו רקע אסלאמיסטי, אבל הוא לא היה קיצוני כמו ח'ומייני). קבוצת הקושרים טענה כי מטרת ההפיכה הייתה להציל את המהפיכה האיראנית כנגד השאה- שהייתה בראשיתה מהפיכה כללית ולא אסלאמיסטית, על מנת שהיא לא תהפוך למהפיכה שתיצור תיאוקרטיה דיקטטורית אסלאמיסטית. וכך היה:

קבוצה של קצינים מחיל האוויר, מחילות היבשה ומהמודיעין האיראני, שהיו מזוהים לכאורה כנאמנים לראש ממשלתו האחרון של השאה שהודח במהפיכת פברואר 1979, שאהפור בח'תיאר, התאגדה בבסיס נוג'ה (Nojeh) שבהמאדאן באיראן, על מנת לבצע הפיכה צבאית שתסלק מהשילטון את ח'ומייני ובני צדר. מארגן התוכנית המקורי היה הקולונל מוחמד באקר באני-אמירי, שהיה מפקד הז'נדרמריה (משמר הגבול והמשטרה הצבאית של איראן) הפורש. התוכנית הזאת נודעה לארצות הברית, שצוות השגרירות שלה היה עדיין לכוד כבני ערובה במתחם השגרירות האמריקנית בטהראן. עם זאת, ההפיכה זוהתה ומזוהה עד היום עם הגנרל מוחקקי. לפי התוכנית, טנקים, שהשתייכו במיוחד לדיוויזיה המשוריינת ה92 של צבא איראן, היו צריכים לצאת בסיוע של צנחנים וחיילי רגלים ממספר מקומות ליד הערים הגדולות של איראן, לתפוס את מרכזי השילטון, בייחוד את הטלוויזיה ואת הרדיו בטהראן ולשדר שם את "הודעה מספר 1" המסורתית של ההפיכות הצבאיות המקובלות שבה מוכרז על הדחת השילטון, העלאת משטר צבאי במדינה וייסוד מועצה צבאית שתנהל את ענייני המדינה, ואז תינתן האות ומטוסים, בייחוד אלה שבבסיס נוג'ה- שאמור להיתפס במלואו על ידי יחידת הצנחנים שהרבאני הראשונה, יחריבו את מקום הימצאותו של ח'ומייני בטהראן הבירה על ראשו של המנהיג העליון, כשבדרך יופצצו כל הבסיסים ששייכים ל"משמרות המהפיכה" ו"ועדות הדת" האסלאמיסטיות. אגב, מי שעוד היה מעורב בניסיון ההפיכה הוא סדאם חוסיין, שליט עיראק לשעבר, שעזר לקושרים ובבסיס בעיר סולימאנייה בכורדיסטאן העיראקית תוכנן להתחיל במרד כורדי באיראן ואז האזרחים שהיו חלק ממארגני ההפיכה תיכננו לעורר הפגנות כנגד ח'ומייני בכל הערים הראשיות של המדינה, מה שיביא את הצבא האיראני להתנער מחו'מייני. מי שדאג לתיקצוב המזימה היה, כאמור, ראש ממשלתו האחרון של השאה, שאהפור בח'תיאר.
בסופו של דבר, הטנקים, שהיו אמורים לצאת ממחוז ח'וזסתאן, מחוז בעייתי היות והוא נמצא במערב איראן, סמוך לגבול עיראק וכולל בתוכו ערבים שמשתייכים לאסלאם הסוני בעוד רוב אוכלוסיית איראן היא פרסים וגם אזרים שיעים, יצאו מבסיסם אבל מספרם היה רק 28 במקום 159 כמו שהיה אמור להיות. יחידת הצנחנים שהייתה אמורה להשתלט על בסיס נוג'ה נתפסה על ידי אנשי משמרות המהפיכה (גוף שהיה עוד בראשיתו, אבל שהסתמן ועודנו כיום האלטרנטיבה לצבא איראן) עוד כשאנשיה הגיעו למקום, והטייסים שהיו אמורים להפציץ את מקום הימצאותו של ח'ומייני וכן בסיסים של אנשי משמרות המהפיכה ואת כל המאחזים של האסלאמיסטים באיראן לא הצליחו להתרכז במקום אחד כדי לצאת למשימה, כפי שתוכנן.
אייתוללה ח'ומייני לא נראה לציבור במהלך ההפיכה, שנדמה היה בתחילה כי היא מצליחה, היות והמטוסים, הצנחנים והטנקים יצאו לדרך. לאחר שהתברר כישלונה, הופיע ח'ומייני במוסד דתי (חוסיינייה- בית מדרש והטפה שיעי) ליד ביתו שבכפר ג'מאראן, גימד את מימדי ניסיון ההפיכה ("אם לא יכולנו לנטרל אותה, אז העם היה חונק אותה") ולעג על מטוסי הפאנטום שעלו לאוויר והיו אמורים לחסל אותו. הוא אמר כי "האומה לא נשארת בשינתה לכן פנטום אחד או שניים לא יכולים לעשות דבר".
לאחר כישלון ההפיכה, הסתבר כי אנשי משמרות המהפיכה והשירות החשאי המתהווה של ח'ומייני עלו על התאים שהיו אמורים לבצע את ההפיכה והחלו בפעילות חשאית של מעקבים ומעצרים על מנת למנוע אותה. הם דאגו שאנשים שנקבע שיגיעו לנקודות ציון כלשהן ביום ההפיכה לא יגיעו אליהן, גם ובעיקר הטכנאים של המטוסים שהיו אמורים להמריא ולהפציץ את מרכזי השילטון. ההפגנות והפרות הסדר שאורגנו על ידי מתכנני ההפיכה האזרחים לא הוצאו לפועל.
בסופו של דבר, נעצרו מאות אנשים בחשד למעורבות בהפיכה, יחידות של צבא איראן שנחשדו כמעורבות בהפיכה הכושלת פורקו, עיראק פלשה לאיראן לאחר חודשיים, בספטמבר 1980 והחלה מלחמה שנמשכה 8 שנים עד אוגוסט 1988, ושאהפור בח'תיאר, ראש הממשלה של השאה שמימן את ההפיכה והיה אמור לעלות לשילטון לכאורה בשלבים שלאחר ההפיכה, נרצח 11 שנים לאחר מכן במקום גלותו בפריס.
ובאשר לגנרלים ולחיילים שאירגנו את ההפיכה? 4,000 אזרחים וחיילים נעצרו, מתוכם מאות גנרלים, שנשלחו לכלא אווין הידוע לשימצה בעינויים ובהוצאות להורג שהתרחשו בו והועמדו למשפט דתי, ביניהם איאת מוחקקי, שהיה אמור לפקד על השלב האווירי של ההפיכה ולמעשה לחסל את ח'ומייני. הוא הועמד לדין, כשמשפטו מופיע בתמונה זאת, והפך לגיבור הלאומי של האיראנים האנטי-אסלאמיסטיים, בשומרו על מראה מכובד, לבוש מכובד וקומה זקופה למרות העינויים והחקירות שעבר.
בסופו של דבר, באני-אמירי ומוחקקי הוצאו להורג, יחד עם עוד 142 איש, כשחלק מהגנרלים שנעצרו קיבלו חנינה בהמשך על מנת להשתתף במלחמת איראן-עיראק, שרבים רואים בה תוצאה של ניסיון ההפיכה הכושל. המשטר האיראני בהנהגת ח'ומייני רק הרוויח ממזימת ההפיכה: הוא הצליח לשכנע את העם ואת רשויות המדינה שגורמי חוץ וגורמים מקומיים מנסים להרוס את הממסד, מפלגות באיראן, בייחוד מפלגות ימניות-לאומיות (מפלגות שמאל, גם אם סייעו לח'ומייני בהפיכה, כבר נסגרו קודם) חוץ מאלה האסלאמיסטיות הנאמנות למשטר הוצאו מחוץ לחוק, עיתונים נסגרו והחשוב ביותר: משמרות המהפיכה חוזקו והפכו לכוח צבאי מקביל לצבא איראן ואף בעלי כוח שעולה על כוחו של הצבא.

לגבי מיקומה של שושן הבירה אני חייב להדגיש, כי לפי טענות מרבית יהודי איראן שושן הבירה היא העיר אחמתא, או המאדאן שממנה יצאה ההפיכה הכושלת. אבל לפי טענות היסטוריונים, שושן הבירה היא העיר שוש שנמצאת במיקום אחר באיראן, עיר שכיום היא בת 65 אלף תושבים.

deli ibrahim

הסולטאן המטורף ביותר בתולדות האימפריה

שלום לכולם,

הפעם אני רוצה לספר לכם, ולעדכן את הפוסט הנוכחי, על אבראהים המטורף- עוד שליט בשם אבראהים שנטרפה עליו דעתו. אך הפעם מדובר בסולטאן איבראהים הראשון, שדעתו נטרפה עליו עוד מילדות. אבראהים הראשון חי בין השנים 1616-1648 וכינויו בתורכית "דלי איבראהים, DELİ İBRAHİM, הלא הוא "אבראהים המשוגע" הוצמד אליו מעתה ועד היום. הייתה לו אובססיה לנשים, בייחוד לנשים בתולות, וכאלה שהוא לא יכל להשיג. זאת אומרת, הוא לא התלהב מנשות ההרמון אלא אפילו קטף נשים מוסלמיות חופשיות מהוריהן. אפילו את בתו של המופתי הגדול, שלא ידעה גבר לפניו, הוא חטף וכלא אותה למשך יומיים בהם הוא ביצע בה את זממו. השיא של הטירוף שלו הגיע עת הוא לקח 280 מנשות ההרמון, שהיו בעצם כל נשות ההרמון למעט שתיים מועדפות עליו, קשר אותן לשקים כבדים והטביע את כולן בבוספורוס… הבעיה המרכזית של אבראהים הייתה שהוא היה סולטאן שבט אחרי שני אחיו, עותמאן השני (1604-1622) ומוראד הרביעי (1612-1640). כולם היו בניו של הסולטאן אהמט הראשון (1590-1617), ואבראהים היה היחיד ששרד מבין אחיו שנרצחו. מדובר היה בתקופת "סולטאנות הנשים", שבה שלטו בפועל הוואלידה סולטאן. אימו הייתה קוסם סולטאן, אישה מאוד דומיננטית בהיסטוריה של האימפריה. את רוב חייו הוא בילה ב"כלוב" המפורסם שבהרמון בארמון טופקאפי. הוא היחיד שניצל מבין אחיו, בין היתר אומרים כי הייתה לו הפרעת אישיות גבולית…. ונחזור להשתוללות שלו. כשהודיעו לו שהוא הסולטאן, הוא נעל את דלת הכלוב באימה כי חשב שזהו תרגיל שעושים לו ושעובדים עליו. כשגילה כי אין זה כך, פצח בריקודים ברחבי ההרמון וצרח "הקצב של האימפריה מת!" בהתכוונו לאחיו. הייתה לו אובססיה בעיקר לנשים שמנות, ומצאו לו אחת, בארמניה, ששמה היה "סג'היר פארא", קוביית סוכר משמעה, ושקלה 150 קילוגרמים בערך. היא הפכה לחביבתו, אך חביבתו העיקרית הייתה טורהאן סולטאן. טורהאן, שהפכה גם לוואלידה דומיננטית לא נטולת טירוף, ושחיסלה כנראה במכה עם חפץ חד על הראש את אמו של אבראהים, קוסם, לאחר מותו, ילדה לו את מהמט, שיהפוך לסולטאן, את סולימאן ואת פאטמה, שאותה ניסה אבראהים להשיא למפקד הצי שלו כשהייתה בת 3… ואחר כך הוציא להורג את החתן ה"מאושר". אבראהים לא היה מרוצה כל כך מבנו מהמט, והוא זרק את בנו לבריכה בהרמון. בזכות אמו התינוק השברירי והעדין, למגינת ליבו של אבראהים, שרד. בין לבין אבראהים חגג בהרמון במסיבות חשק עם בתולות (שהפכו לבתולות לשעבר לאחר מכן) ועם שאר שמנות. בסופו של דבר אבראהים הודח, הושם בכלוב ושם מת. אם הוא היה מתמודד היום לראשות הממשלה או נשיאות המדינה בישראל, היו פוסלים אותו ישר עקב חוסר יציבות נפשית והפרעות אישיות נפשיות…בנו מהמט, אותו לא אהב, החליף אותו, וטורהאן אימו הדומיננטית הפכה לואלידה שולטת (לא לפני שחיסלה את חמותה).

imaret2

בית התמחוי והווקף (הקדש) של הורם סולטאן ברובע המוסלמי בירושלים.

(מתוך ויקיפדיה- מתוקן ומורחב):
האסקי סולטן עימארט היה בית תמחוי עות'מאני שהוקם בירושלים כדי להאכיל את העניים בתקופת שלטונו של סולימאן המפואר. העימארט היה חלק ממתחם ווקף (הקדש מוסלמי) מאסיבי שנבנה בשנת 1552 על ידי האסקי הורם סולטאן, אשתו האהובה על הסולטאן סולימאן הראשון. נאמר כי מטבח מרק זה האכיל לפחות 500 איש פעמיים ביום.
מתחם הוואקף של האסקי סולטאן הוקם בשיא התקופה העות'מאנית. בנוסף לבית התמחוי לעניים, המתחם מורכב ממסגד, הוספיס (אכסנייה לעולי רגל במקרה הזה) בן 55 חדרים ופונדק (ח'אן) למטיילים. בהסכמת בעלה, האסקי הורם סולטאן השתמשה בהכנסות מנכסים שונים לבנייתם ​​ותחזוקתם. נכסים אלה כללו אדמות בארץ ישראל ובלוב של היום כמו גם חנויות, בתי מרחץ ציבוריים, מפעלי סבון וטחנות קמח. כאשר הוטל מס על כפרים, אחוז הכנסותיהם ששולמו בעבר במיסים הופנה לוואקף. הכפרים לדוגמא שהמיסים מהכנסותיהם שימשו לווקף הם בית דג'אן (בית דגן) יאזור (אזור) ולוד.
עימארט האסקי סולטאן לא רק מילא את הדרישה הדתית באסלאם לתת צדקה, אלא חיזק את הסדר החברתי וסייע לאימפריה העות'מאנית להקרין דימוי פוליטי של כוח ונדיבות- מה גם שהורם סולטאן, הנוצרייה במקור, רצתה להדגיש את היותה מוסלמית בעת שנישאה לסולטאן סולימאן.
הורם סולטאן בנה בית תמחוי בירושלים מכיוון שהייתה עיר קדושה, יחד עם חברון, מכה ומדינה. היא רצתה להבטיח שלכל אחת מהערים הקדושות יהיה מוסד שיאכיל את הרעבים.
השלכות חברתיות (לפי ספרה של פרופ' סינגר, שעשתה עבודת מחקר שלמה על הווקף של הורם סולטאן)
כמו ייעודים אחרים ברחבי האימפריה העות'מאנית, העימארט של האסקי הורם סולטאן היה כלי לשמירה על הסדר החברתי. המנהלים, העובדים והנהנים מאימרט ייצגו את ההיררכיה החברתית של הקהילה. המנהלים היו לעתים קרובות בני משפחות האצילים המקומיות, ובכוחם לגייס חברים, קרובי משפחה ועבדים חופשיים כעובדי העימארט. המצב החברתי קבע את סדר וכמות חלוקת המזון. במהלך הארוחה העובדים היו הראשונים שקיבלו מצקת מרק ושתי כיכרות לחם, ואחריהם האורחים שקיבלו מצקת אחת ולחם אחד, ואז העניים שקיבלו את כמות המזון הקטנה ביותר. הייתה היררכיה גם בקרב העניים: העניים המלומדים אכלו קודם, אחריהם הגברים, ולבסוף הנשים והילדים. אם האוכל נגמר, הנשים והילדים נותרו חסרי אוכל. כתוצאה מכך, הצילום לא רק חשף את ההיררכיה החברתית של ירושלים, אלא היה שיטה יעילה לשמור על אנשים בתור.
השלכות פוליטיות (לפי ספרה של פרופ' סינגר)
היו מניעים פוליטיים חזקים להקמת בית תמחוי בירושלים. זה היה "מרכיב אינטגראלי בפרויקט העות'מאני של התיישבות, קולוניזציה, לגיטימציה ופיתוח עירוני." בירושלים. על ידי מתן תפקיד המנהל למשפחות החשובות ביותר בירושלים, השתמש הסולטאן בהשפעות ובקשרים הנרחבים של האצילים כדי לחזק את שלטונם באוכלוסייה המקומית. אף על פי כן, לתלות באצילים כדי למקסם את השליטה הפוליטית הייתה השפעה מזיקה על שמירת העימארט.
שְׁחִיתוּת
העימארט, לפי פרופ' סינגר, היה יותר מאשר "סתם עוד מוסד סעד מסכן, אלא גם קרן מיוחדת ששימשה להענקת הטבות לאנשים אהובים מסוימים. בנוסף, הזכויות להיות מוטב בעימארט היו ניתנות להעברה, מה שהוסיף עוד יותר את בעיית הנהנתנים המופרזים. בסופו של דבר תמך המקום אפילו במשפחות העשירות בירושלים. יתר על כן, הנהנים החזקים הללו השתמשו במעמדם לניצול המשאבים הכספיים והחומריים של המוסד. למשל, מסמך משפטי בשנת 1782 ציין כי מפקד צבא שכיר חרב זכאי ל 48 כיכרות לחם מדי יום. במאה ה -18 השחיתות הייתה כה רחבה עד שהעימארט כבר לא היה משתלם מבחינה כלכלית. ניסיונות להפחית את חלוקת המזון והנהנים נתקלו בהתנגדות עזה. בכל שארית שלטונה נאבקה האימפריה העות'מאנית "למצוא את האיזון העדין בין הצורך לקצץ ולהגביל את מספר הנהנים מהווקף, לבין הרצון לאסוף את הרווח הפוליטי המרבי על ידי מתן הטבות למספר הגדול ביותר האפשרי של אנשים. למרות בעיות אלו, העימארט של האסקי הורם סולטאן המשיך לתפקד, אם כי לא תמיד לטובת המוטבים המיועדים," העניים והעלובים, החלשים והנזקקים.
בתמונה: אנשים עומדים בתור כיום בבית התמחוי ע"ש האסקי הורם סולטאן ברובע המוסלמי בירושלים כדי לקבל אוכל. המקום מוחזק כיום על ידי הווקף המוסלמי של ירושלים.
861px-Iran_relief_location_map

העות'מאנים אחרי סולימאן- חלק 2: מלחמה עם איראן, ועוד….

(c) הזכויות שמורות לכותב האתר Histerio, מבוסס על הספר "היסטוריה של האימפריה העות'מאנית ותורכיה המודרנית" שנכתב באנגלית על ידי סטנפורד שאו ואזל קוראל שאו.

עם כיבוש הקווקז על ידי העות'מאנים וה"מפגש" שלהם עם אחיהם בני העמים התורכיים ששוכנים באיזור על רקע מותו של אסמאעיל שאה מייסד האימפריה האיראנית הספווית שהשית עליה את האסכולה השיעית של האסלאם, האימפריה העות'מאנית הסונית שלטה בפועל על כל איזור הקווקז עד לים הכספי, והשפיעה גם על מינוי מלכי גיאורגיה (גרוזיה) שגם הייתה נתונה בידי העות'מאנים. דבר זה גרם למלחמה מתמשכת בין העות'מאנים לבין האיראנים בין השנים 1579 ל1590.

משפחת גיראי שליטי חצי האי קרים, קרובי המשפחה של הסולטאן סולימאן, פתחו במרד נגד העות'מאנים לאחר שעלה בקרים לשילטון הח'אן מהמט גיראי. לכן הסולטאן מוראד השלישי החליט להדיח את מהמט גיראי לטובת אחיו, אסלאם, בסיועו של מפקד הצבא העות'מאני דאז, עות'מאן פאשא. תוצאות המלחמה העות'מאנית-האיראנית הייתה השתלטות על כל אזרבייג'אן, כולל על החלק הדרומי שלה, שנמצא כיום בתוך שטח איראן. תבריז, בירת אזרבייג'אן האיראנית כיום, נפלה בידי העות'מאנים. בשנת 1590 נחתם בפעם המי-יודע-כמה הסכם שלום בין העות'מאנים לאיראנים, כשעיקר מאמץ המלחמה העות'מאני מופנה עתה כלפי החזית המערבית, אל מול בית הבסבורג האוסטרי.

3 שנים לאחר תום המלחמה עם איראן, פרצה שוב מלחמה בין בית הבסבורג לבין העות'מאנים, שנמשכה בין השנים 1593-1606. המלחמה התרכזה בעיקר באיזור הונגריה ובגבול הקרואטי. בשנת 1595 תוך כדי המלחמה מת הסולטאן מוראד השלישי ובנו, מהמט השלישי, עלה לשילטון לאחר שחיסל לפי המסורת את 19 אחיו ו20 אחיותיו. אך מי ששלטה בפועל באימפריה באותן השנים הייתה אימו של הסולטאן, הוואלידה סאפייה סולטאן. היא דאגה למנות את פרהאט פאשא לווזיר הגדול, שמצידו "דאג" להמשיך במלחמה עם אוסטריה. הסולטאן הלך והסתגר בארמונו, ובעתיד אף מנהג רצח האחים על מנת להגיע לשילטון ייפסק לטובת הסתגרות של הסולטאן לעתיד בהרמון באגף סגור שנקרא "הכלוב", או בתורכית "קאפס". דבר זה מנע מהסולטאנים לעתיד בהמשך ניסיון בשטח או במושלות על פרובינציות באימפריה לפני שהגיעו לשילטון.

 

מי שכן היה בשטח היה הווזיר הגדול. על פרהאט היה להתמודד אל מול מרד הוולאכים, שהסתייעו באוסטרים ובבית הבסבורג. הסולטאן מהמט השלישי, מצידו, התמודד עם מפלות צבאיות באיזור הדנובה ובשל כך החליף את הווזיר הגדול פרהאט פאשא בסינאן פאשא (אין קשר לאדריכל האגדי מימאר סינאן). באוקטובר 1595 הצליח סינאן לכבוש את בוקארשט, כיום בירת רומניה (רומניה היא למעשה ובעיקר איחוד של וולאכיה ומולדאביה). אבל לצבא העות'מאני קרה אסון, כשחיל עות'מאני ביחד עם הטאטארים ניסה ב27 באוקטובר 1595 לחצות את הדנובה אל מול "גנרל חורף" הסוער, ובשל מזג האוויר אלפי חיילים טבעו בנהר. גם הנסיכות השכנה מולדאביה ניצלה זאת ומרדה כנגד העות'מאנים, כשהנסיך הוולאכי מיכאל מנהיג את המרד. כתוצאה מכך, ולראשונה מאז ימי הסולטאן סולימאן המפואר, הגיע הסולטאן מהמט השלישי בעצמו לשדה הקרב על מנת לעמוד בראש הצבא העות'מאני. עד 1605 הצליחו העות'מאנים לדכא את המרידות ולהשתלט שוב על מולדאביה, וולאכיה וטרנסילבאניה- הנסיכויות שלעתיד ירכיבו את רומניה- ולמנות בראשן נסיכים מקומיים נאנמנים לעות'מאנים.

בשנת 1603 מת הסולטאן מהמט השלישי והחליף אותו הסולטאן המפורסם אחמט הראשון. בזאת גם הסתיימה המאה ה16 המפוארת, והעולם והאימפריה נכנסו למאה ה-17. אהמט היה האח היחיד ששרד מבין אחיו, והוא גדל עם סבתו הוואלידה סאפייה סולטאן בארמון הישן באדירנה לפני הגיעו לסולטאנות. באותן שנים התמודדה האימפריה העות'מאנית עם שורה של מרידות מבפנים, בשטח של תורכיה של ימינו. השם הכולל למרידות האלה היה "מרידות הג'לאלי" (Celali) והיו כנגד הסולטאן החדש שנתפס כחלש. מי שהנהיג את המרד היה שייח' דתי-סופי (Sufi) ובאיסטנבול עצמה התגלו מתיחויות בין היניצ'רים, חיל הרגלים המובחר שהורכב בעיקר וביסוד מנערים נוצריים שהתאסלמו אך לא רק, לבין הסיפאהים- חיל הפרשים שהיה מגובה באנשי דת מוסלמים סוניים. הסיפאהים הובסו לבסוף על ידי היניצ'רים, שהסולטאן נכנע לדרישותיהם. כתוצאה מכך ירד מעמדם של הסיפאהים ורבים מהם הצטרפו למורדים ביערות אנטוליה. בכך גם נחלשה עד לביטול שיטת החזקת האחוזות בידי הסיפאהים- התימארים, יחד עם היחלשות שיטת הדוושירמה- גיוס נערים נוצרים ליניצ'רים ואיסלומם. בשנת 1605 הובסו ההבסבורגים, ושנה לאחר מכן נחתם הסכם שלום עם ההבסבורגים, כשעיקר המערכה מופנה לדיכוי מרידות הג'לאלי.

עם זאת הופיע כוח חדש בהרמון העות'מאני- קוסם סולטאן, בת זוגו המועדפת של הסולטאן אהמט הראשון, כוח שעתיד להשפיע על הסולטאנים הבאים ועל ההיסטוריה העות'מאני למשך שנים לא מעטות. האימפריה העות'מאנית לא ידעה יציבות ולא ידעה סולטאנים יציבים עד לשנים 1623-1640, בהן שלט הסולטאן מוראד הרביעי. על כך אכתוב בהמשך.

jalal a din rumi

שני הפילוסופים ואנשי הדת התורכיים-פרסיים שהשפיעו על ההיסטוריה של המזרח התיכון

ג'לאל א-דין א-רומי וחאג'י בכתאש וולי- משהו בקצרה.

שני הפילוסופים, המשוררים, המיסטיקנים והמנהיגים הדתיים הנודעים ביותר באיזור תורכיה וסביבותיה הם ג'לאל א-דין א-רומי Rumi וחאג'י בכתאש וולי. Haji Bektash Veli. 

שניהם בני המאה ה-13. רומי נולד בשנת 1207 באיזור שהיום הוא אפגניסטאן או טג'קיסטאן. הוא חי עד גיל 66 בעיר קוניה שהייתה אז תחת שילטון סולטאנות רום הסלג'וקית-תורכית וכיום נמצאת בתורכיה. רומי (בתמונה) היה משורר, תיאולוג מוסלמי סופי (Sufi) וחכם דת סוני. יצירותיו ושיריו, שמצוטטים עד היום, נכתבו בפרסית, אך גם בתורכית, ערבית ויוונית. שמו המלא היה ג'לאל א-דין מוחמד בלח'י. הוא פעל בעיקר באיזור אנטוליה (הצד האסיאתי של תורכיה של ימינו).

חאג'י בכתאש ולי (בתורכית Hacı Bektaş-ı Veli) היה פילוסוף, איש דת, מיסטיקן והומניסט מוסלמי שחי בין השנים 1207-1271. הוא חי בעיקר בפרובינציית ח'וראסאן, יליד העיר נישאפור שכיום שייכת לאיראן. על שם שניהם נקראים שני מסדרים סופיים (Sufi). על שמו של רומי, שבתורכית ממקור ערבי נקרא MEVLANA- המולא שלנו, נקרא מסדר המוולווייה ועל שמו של חאג'י בכתאש וולי נקרא מסדר הבכתאשייה אך הוא גם הדמות העיקרית באמונה העאלווית Alevi (להבדיל מהעלאווים בסוריה, שזה דבר אחר לגמרי) שנפוצה בתורכיה (15 עד 20 אחוז מאוכלוסיית תורכיה הם עאלווים למיטב ידיעתי). העאלווים מאמינים שייחוסו של חאג'י בכתאש וולי מגיע עד עלי, חתנו ובן דודו של מוחמד. לכן אחד הכינויים של חאג'י בכתאש וולי הוא סיידנא (אדוננו- כלומר נחשב אחד מצאצאי או ממשפחתו המורחבת של מוחמד נביא האסלאם). מקום קבורתם של ג'לאל א-דין א-רומי וחאג'י בכתאש וולי נחשב מקום עלייה לרגל. העיר שבה פעל חאג'י בכתאש וולי באיזור קפאדוקיה בתורכיה נקראת על שמו כיום- חאג'י בכתאש. 

אחד הדברים היחודיים במסדר הבכתאשי שנקרא על שם חאג'י בכתאש וולי הוא שגדודי היניצ'רים, חיל הרגלים העות'מאני המובחר של האימפריה עד ראשית המאה ה-19 בערך שהורכב בעיקרו מנערים נוצריים במקור שנחטפו, אוסלמו ועברו חינוך צבאי, הפכו את המסדר הבכתאשי המוסלמי ואת דרכו של חאג'י בכתאש וולי למסדר ולאמונה הרשמית שלהם. במסדר המוולווי והבכתאשי אפשר להגיע לדרגות הכי גבוהות- DEDE ("סבא", "אב גדול") או "פיר" (מנהיג מיסטי מוסלמי), ואילו באמונה העאלווית הדרגות הכי גבוהות הן של סייד, כלומר צאצא או מישהו מהמשפחה של מוחמד או של עלי או של חאג'י בכתאש וולי.

שני האנשים האלה בעלי האינטליגנציה הגבוהה השאירו מורשת אדירה וכמובן יצירות ספרותיות ודתיות רבות אחריהם. עד היום אימרותיהם והמשלים והשירים שכתבו מצוטטים לרוב. הייתה להם השפעה שנמשכת עד היום על התרבות התורכית והפרסית וכן על העולם המוסלמי.

Sedef-Avci-esir-sehrin-gozyaslari-32304530-960-640

כל הסדרות התורכיות ששודרו ומשודרות בארץ-חלק ראשון

לפני שש שנים, בשנת 2011, עת היו היחסים בין ישראל לתורכיה מאוד מתוחים ועל סף נתק מוחלט, עלתה בערוץ "ויוה" הסידרה התורכית הראשונה ששודרה בארץ: "מנקשה וחליל". הסידרה הובאה, בין היתר, מתוך רצון להפשיר את היחסים הקפואים בין המדינות ולגלות לציבור הרחב בישראל שתורכיה היא לא רק הכל כלול באנטליה ובבודרום או כדורים פורחים בקפדוקיה.
מאז שודרו בישראל כמעט 30 סדרות תורכיות, שהטובה ביותר מהן, לדעתי, היא הסידרה ההיסטורית "הסולטאן", שהיא סידרה רבת משמעות ונסובה סביב אירועים היסטוריים אמיתיים, שהאפקט שלהם יצר את המפה המזרח-תיכונית והאיזורית שלנו כמו שאנו מכירים אותה.
בשונה ממה שהכרנו מהטלנובלות הדרום-אמריקניות, הסדרות התורכיות והסרטים התורכיים לא מסתיימים לרוב בסוף טוב, אבל העלילה שלהם רצופה במתח גדול עד הפרק האחרון. הסדרות האלה מושפעות בעיקרן מתרבותה החילונית של הרפובליקה התורכית המודרנית, שהוקמה ב-1923. למרות שהן נראות ככלי להפצת המורשת העות'מאנית וההשפעה התורכית ברחבי העולם, מדיניות של מממשלתה האסלאמיסטית הנוכחית של תורכיה, יש בסדרות האלה,שהפכו ללהיט בעיקר בעולם הערבי, ניגוד: במקום להפיץ תרבות או מורשת עות'מאנית-מוסלמית הן מפיצות דווקא חילוניות וערכים חילוניים ברובן. חוץ מזה, הסדרות גם גילו לנו כמה שחקנים ושחקניות נפלאים שלא ידענו על קיומן. עד היום הישראלים הכירו רק זמרים וזמרות תורכיים, שהשפיעו בייחוד בשנות השמונים והתשעים על סצינת המוזיקה המזרחית בארצנו.
למרות שאני לא כתב תרבות ולא צופה בקביעות בטלנובלות, ראיתי צורך לסכם את כל הסדרות ששודרו עד היום בישראל. ההשפעה התורכית שהיוו הסדרות האלה בישראל היא רבה, אבל השפעתן עוד יותר גדולה בעולם הערבי ואפילו אצל ערביי ישראל וברשות הפלסטינית. במזרח ירושלים, גם מסיבות פוליטיות-דתיות (ושוב, כאן האבסורד, כי התרבות והמסר של הסדרות הוא חילוני), וגם אולי בגלל שהרחוב הראשי של מזרח העיר נקרא סולטאן סולימאן, יש גל של תורכיפיקאציה: לימוד תורכית, אימוץ מילים תורכיות ואף מכירת מאכלים תורכיים.

לצורך ציון שש שנים לעליית הסידרה הראשונה, אני קיבצתי כאן את רשימת הסדרות התורכיות ששודרו בארץ או משודרות בה ועל כל אחת אספר בקצרה בהמשך. היות שעד היום שודרו ומשודרות בישראל 27 סדרות, אני כותב את הפוסט הזה בשלושה חלקים, 9 סדרות כל חלק. הנה החלק הראשון:

רשימת סדרות:

1. הסולטאן- המאה המפוארת: אומנם היא לא הייתה הסידרה התורכית הראשונה שהוקרנה בארץ, אך הייתה הסידרה התורכית הטובה ביותר ששודרה בארץ. הסידרה, בכיכובם של האליט ארגנץ ומרים אוזרלי המדהימה, מבוססת על רקע היסטורי ומספרת את סיפורו של הסולטאן הידוע והמפואר ביותר של האימפריה העות'מאנית בת 600 השנים, סולימאן הראשון, שנתן גם את ההוראה לבנות את חומות ירושלים כפי שאנו מכירים אותן כיום. הסידרה נמשכת על פני ארבע עונות, ומלווה את סולימאן מהרגע שבו הוא הכיר את אישתו, רוקסלאנה-הורם האוקראינית, ועד למותו. בסידרה 139 פרקים, והיא שודרה בין השנים 2011-2014 בתורכיה, והחל מדצמבר 2013 במשך שנה בישראל בערוץ 9 ברוסית עם תרגום עברי.

2. מנקשה וחליל- הטלנובלה התורכית הראשונה ששודרה בישראל, בקיץ 2011 בערוץ "ויוה". מככבים בה סדף אווג'י וקיוואנץ' טאטליטו. סדף משחקת את מנקשה, בחורה בת 20 ממשפחה שמוצאה מהעיר אורפה שבמזרח תורכיה, איזור שהוא דתי-מסורתי מאוד באופיו (גם בקרב המוסלמים וגם בקרב היהודים שחיו שם). משפחתה של מנקשה מהגרת לגרמניה, והיא פוגשת את חליל (קיוואנץ'), גבר ממוצא בוסני, ומתאהבת בו. בעוד משפחתה רוצה להשיא אותה לבחור מסורתי בשם מוסטפא, מנקשה עומדת להינשא לו אך היא וחליל בורחים לאיסטנבול. משם מתחיל מסע קשה מאוד וטראגי. הסידרה שודרה במקור בתורכיה בין השנים 2007-2008, והיא בת 36 פרקים בני 100 דקות כל פרק במקור.

3. אהבה אסורה- טלנובלה, שמבוססת על סיפור שנכתב עוד בתקופה העות'מאנית, בשנת 1900, ועובד בהתאם לימינו-אנו. שודרה בישראל בשנת 2012 בערוץ "ויוה", ובתורכיה בין השנים 2008-2010. הסידרה בת 79 פרקים במקור. מככבים בה ברן סאאת היפהפייה (אני חושב שהיא השחקנית התורכייה האהובה ביותר בתורכיה ובעוד מדינות), כיום בת 33, וקיוואנץ' טאטליטו. סיפור הסידרה, שכאמור מקורו בתחילת המאה העשרים, הוא מסובך: אדם עשיר ושמו עדנאן זיאגיל מתחתן עם ביהטר בתה הצעירה של אשת חברה תאוותנית בשם פירדבס (שימו לב, השמות הפרטיים של הדמויות הם שמות עות'מאניים, שהושפעו מאוד מהשפה הפרסית). לעדנאן יש בן מאומץ ושמו בהלול ובת אמיתית בשם ניהאל. בהלול הוא "פלייבוי" ורודף שמלות, ובהתחלה ביהטר לא סובלת אותו. עם הזמן מתפתח בין השניים רומאן טראגי שמכניס את כולם למלכודת.

4. נור- סידרה תורכית שהייתה מאוד מפורסמת בעולם הערבי, ושודרה בישראל בערוץ "ויוה פלוס". במקור נקראת Asla Vazgeçmem ("אני לא מוותר"). אגב, בישראל היא נקראת "נור" בשל גיבורת הסידרה ששמה בסידרה נור קוזאן, והשחקנית שמשחקת אותה היא אמינה גולשאה, מלכת היופי התורכית לשנת 2014. אבל במציאות, בעולם הערבי הסידרה שידועה כ"נור", היא הסידרה הבאה שאדבר עליה "גומוש". ולעניינינו. הסידרה שידועה בישראל כ"נור", שודרה בין השנים 2015-2016 בתורכיה מספרת על נור, בת העיר אדנה (קרובה לאורפה, במזרח תורכיה), שבאה לאיסטנבול לאחר שהיא מאבדת את אביה. שם היא פוגשת את איאיט קוזאן, שאותו משחק טולגהאן סאישמאן, שמגדל לבד את בנו הקטן לאחר שאישתו הגיעה לתרדמת עקב תאונה, שלגביה הוא מרגיש רגשות אשמה. נור מתאהבת באיאיט, ומכאן מתחיל סיפור מסעיר. הסידרה בת 59 פרקים במקור.

5. גומוש- פירוש השם של הסידרה הזאת בתורכית הוא "צבע הכסף". הסידרה שודרה בערוץ 25 "הערוץ הים תיכוני", שודרה במשך 3 עונות בתורכיה בין השנים 2005-2007, בכיכובם של קיוואנץ' טאטליטו וסונגול אודן (כיום בת 38). סיפורה של הסידרה הוא על שני בני הזוג מהמט, בן למשפחה עשירה (קיוואנץ') וגומוש (סונגול) סעדאולו, בני זוג שהתחתנו בגלל מותה של חברתו הקודמת של מהמט בתאונה, בהמלצתו של סבו של מהמט. גומוש אוהבת את מהמט מילדות, אבל לוקח זמן עד שמהמט מתאהב בגומוש. משך הסידרה הוא 100 פרקים.

6. קוזיי גוניי (שם הסידרה מתורכית: צפון דרום)- סידרה ששודרה בתורכיה בין השנים 2011-2013, ובישראל בערוץ "ויוה". הסידרה היא בכיכובם של קיוואנץ' טאטליטו (שאפשר להשוות אותו לשחקנים הארגנטינים גוסטבו ברמודס או גבריאל קוראדו, שכמעט לא הייתה טלנובלה בלעדיהם, או לעאדל אימאם המצרי, שנדירים הם הסרטים הערביים במצרים שאינם בכיכובו), שמשחק את קוזיי הפרוע, אויקו קאראייל, שמשחקת את ג'מרה, בה מאוהבים קוזיי ואחיו, ובורה גולסוי משחק את גוניי, אחיו השקט והרגוע יחסית של קוזיי. ג'מרה וגוניי מאוהבים אחד בשני, וקוזיי מתאהב גם בג'מרה. יום אחד, מתרחשת תאונת דרכים באשמת גוניי, אך היות והוא סטודנט ואדם שקט, קוזיי לוקח את האשמה עליו ונכנס ל-4 שנים לכלא. קוזיי משתחרר מהכלא לאחר 4 שנים, וכך מתחיל הבלגאן הגדול בסידרה. הסידרה במקורה כוללת 80 פרקים.

7. אהבה ועונש (Aşk ve Ceza אשק ו-ג'זה בתורכית) – סידרה בת 62 פרקים במקור, ששודרה בתורכיה בין השנים 2010-2011, בכיכובם של נורגול ישילצ'אי ומוראט יילידירים. סיפורה של הסידרה הוא על יסמין (נורגול), בת 29 שעומדת להינשא למהמט, עד שהיא מגלה שהוא בגד בה. הם נפרדים, ובחופש בבודרום (שם צולמה חלק מהסידרה), היא פוגשת שם את סאוואש (משמעות שמו הפרטי בתורכית: מלחמה), שמשחק אותו מוראט יילדירים, והיא מתאהבת בו. בינתיים, אירוע טראגי מתרחש במשפחתו של סאוואש והעניינים מסתבכים. בישראל שודרה הסידרה בערוצי "ויוה".

8. הסוף (בתורכית: SON)- סידרה תורכית, ששודרה בתורכיה בשנת 2012, ובישראל בערוץ "ויוה פלוס". בת 25 פרקים במקור. הסידרה בכיכובם של איאיט אוזשנר ונהיר ארדואן (אין קירבה משפחתית למנהיג התורכי). איילין (נהיר ארדואן) היא אישה שנשואה באושר לבעלה סלים (אוזשנר). יום אחד היא לוקחת אותו לשדה התעופה, ולאחר מכן שומעת שהמטוס שלו התרסק. היא חושבת שהוא נהרג, אך לפתע היא מקבלת הודעה שבעלה אינה ברשימת ההרוגים. מסתבר, שבעלה עזב אותה בשדה התעופה יחד עם אישה אחרת וילד, מבלי ידיעתה. מכאן העלילה מסתבכת….אגב, הסידרה בוימה בידי הבמאי של הסידרה "אזל", ושחקנים מאותה סידרה מופיעים גם בסידרה הזאת.

9. פטמגול (בתורכית: Fatmagül'ün Suçu Ne?- מה אשמתה של פטמגול?) סידרה מרגשת וכבדה בכיכובה של ברן סאאת הידועה. פטמגול (ברן סאאת) גרה בכפר אילדיר שבפרובינציית איזמיר במערב תורכיה. היא מאורסת ועומדת להינשא למוסטפא הדייג. היא חיה בבית עם אחיה, ראהמי, וכל הזמן עסוקה בלהתחמק מגיסתה שמתנכלת לה, מוקאדס. יום אחד, מתרחשת מסיבת אירוסין של בנם ובתם של איש עסקים ופוליטיקאים. שלושה גברים: ווראל ובני הדודים ארדואן וסלים, יוצאים שיכורים יחד עם חברם, כרים אילגאז (אנגין אקיורק, הכוכב השני של הסידרה) ממסיבת האירוסין ונתקלים בפטמגול, שבדרכה לפגוש את מוסטפא ארוסה. בדרך ווראל, ארדואן וסלים אונסים את פטמגול, וזורקים אותה בצד הדרך. פטמגול הפגועה נאספת על ידי אבה נינה, דודתו של כרים, בזמן שהיא (נינה, העוסקת ברפואה טבעית) קוטפת צמחים למרפא. כרים לוקח על עצמו את האשמה באונס, למרות שלא פשע כמו השלושה האחרים, ומתחתן עם פטמגול. הוא מתאהב בה בהדרגה. המשפחות של פטמגול וכרים עוזבות לאיסטנבול, ובסופו של דבר עלילת הסידרה מסתבכת כשפטמגול מאשימה את כרים לשווא באונס, ומשפטם של שלושת האנסים האמיתיים נפתח. הסידרה בת 80 פרקים במקור, ושודרה בתורכיה בין השנים 2010-2012 לאורך שתי עונות. בישראל היא שודרה בערוץ "ויוה".

קישור לחלק השני של הפוסט- עם עוד סדרות (אם לא מעביר לקישור, נא להעתיק את הכתובת הבאה לשורת כתובות האינטרנט בדפדפן):

http://histerio.co.il/?p=1944