Category Archives: תורכיה ואיראן

suleiman

סולימאן שאה וראשיתם של העותמאנים

בעת מלחמת האזרחים הסורית הצבא התורכי עשה מבצע בגבול תורכיה-סוריה, שבו פונו חיילים תורכים ומבנה בתוך מובלעת בצפון סוריה. בתוך המבנה הזה היו שרידיו של סבו של עות'מאן הראשון, מייסדה של השושלת העותמאנית. היות שמדובר בשטח תורכי בתוך סוריה, המבנה היה נתון למתקפות הן של הצבא הסורי שנתון לשליטתו של בשאר אל אסד, והן למתקפות של ארגון "המדינה האסלאמית-דאעש", לכן היה חשוב לפנות אותו.

ולא רק בגלל זה. חשיבותו של המבנה מראה על חשיבותו של סולימאן שאה לתורכים, הן הלאומנים והן האסלאמיסטים.

מי היה סולימאן שאה, שעל שמו נקרא הסולטאן סולימאן המפואר?

בראשית האלף השני, פשטו שבטים תורכיים, שמוצאם ממרכז אסיה (באיזור סיביר- קזחסטן- צפון מונגוליה של היום) על תת היבשת האנטולית, שהייתה יוונית. לאט ובנחישות הם דחקו את התושבים היוונים ואף הערבים לכיוון מערב ודרום בהתאמה, והקימו את האימפריה הסלג'וקית, שהייתה האימפריה התורכית מוסלמית הראשונה. בד בבד עם הפשיטות, התאסלמו התורכים (שעבדו בעיקר את איתני הטבע וגם כמה אלילים) בהמוניהם.

האימפריה הסלג'וקית, שהתחלקה לבסוף לאמירויות קטנות, העסיקה מצביאים צבאיים לרוב. אחדים מהם באו משבטים תורכיים, שבאו ממרכז אסיה, בשם אואוז (Oguz). מתוך שבטי האואוז נולד, לפי המסורת, בשנת 1178, אדם ששמו ושם אביו היו זהים לשם של שליט גדול אחר של הסלג'וקים: סולימאן בן קוטולמוש. זה היה סולימאן שאה.

סולימאן הרבה להילחם יחד עם יחידותיו הצבאיות באיזור עמק הפרת, שם יום אחד, כשהיה בן 58 בערך, טבע בנהר… הוא נקבר במחוז חלב, שעתיד להיות חלק מהאימפריה העות'מאנית ובהמשך חלק חשוב של סוריה המודרנית. הוא השאיר אחריו בן בשם ארטורול (Ertugrul), גם לוחם וראש שבט. בנו של אותו ארטורול עתיד להיות שליט של פרובינציה סלג'וקית. קראו לו עות'מאן, ולצאצאיו יקראו המשפחה העות'מאנית. אותה נסיכות קטנה עתידה להתפתח לאחת האימפריות הגדולות ביותר שראה העולם מעודו. תחילה, החל משנת 1300 לערך, נלחמו העות'מאנים עם נסיכויות תורכיות שכנות והביסו אותן. בהמשך העות'מאנים יביסו עמים וממלכות שכנים. וכל השאר היסטוריה….

חזרה לסולימאן. אותו סולימאן שאה הפך לסמל אגדי הן של האימפריה העות'מאנית והן של תורכיה המודרנית שבאה לאחריה. בעוד העות'מאנים יפארו את היותו ראש המשפחה וגם כסמל אסלאמי (למרות שמדובר בתהליכים איטיים של אסלאמיזציה באותם ימים). תורכיה המודרנית תדגיש את היותו תורכי, וכן תדגיש את התורכיות של אבותיו, גם אם לא היו מוסלמים.
לתורכיה המודרנית שהייתה בחיתוליה בשנות העשרים היה חשוב לשמר את מתחם קברו של סולימאן שאה, שניצב בלב טריטוריה ערבית סורית, בידיה. גם סמל תורכי עתיק וגם שטח תורכי שיהיה קרוב לתורכיה עצמה. בשנת 1921, קצת אחרי תום מלחמת העולם הראשונה, חתמה האימפריה העות'מאנית, שעתידה תוך שנתיים להפוך לתורכיה, על הסכם באנקרה עם צרפת, שעתידה לקחת חסות על סוריה ולבנון העתידיות. לפי ההסכם, שטח של 8000 קילומטר רבוע במתחם סולימאן שאה- שנקרא בערבית גם קלעת ג'באר או מבצר ג'באר, עתיד להישאר מובלעת תורכית. כל ממשלות סוריה כיבדו את ההסכם, עד שבשנת 1974 החליט אביו של בשאר אל אסד, הנשיא הסורי חאפז אל אסד, להקים סכר על הפרת בקירבת מקום, וכתוצאה מכך המקום הוצף. אסד לא רצה להסתכסך עם תורכיה, שבאותה שנה הייתה "מחוממת" על קפריסין, ונתן לתורכים שטח חדש, 80 קילומטר מצפון למבצר ג'באר. כל מתחם סולימאן שאה הועבר לשם, ועל המובלעת התורכית הופקדו כ-30 עד 40 חיילים תורכים. במקום גם הוזכר מייסדה של תורכיה, מוסטפא כמאל אתא תורכ, והוצב דגל תורכי ענק.

בשנת 2011 החלה מלחמת אזרחים בתוך סוריה, ומתחם סולימאן שאה הועמד בסכנה. ממשלת ארדואן, שדוגלת ב"ניאו עות'מאניזם" הדגישה את חשיבות המתחם, היות וסולימאן שאה היה אביו של אביו של אב המשפחה העות'מאנית, שהפכה לאימפריה האסלאמית האחרונה עד לימינו. היות ואנשי אירגון "המדינה האסלאמית-דאעש" התקרבו למובלעת ואף תקפו אותה (דאעש ידועים בחוסר חיבתם לכל אנדרטה, קבר, פסל או מונומנט, בגלל שהם רואים בזה עבודת אלילים ופולחן זר לאסלאם המקורי). עשרות החיילים התורכיים במתחם סולימאן שאה הועמדו בסכנת חיים. הצבא התורכי החליט, לכן, אמש, לעשות מעשה: שיירה צבאית שכוללת טנקים, נגמ"שים ומאות חיילים זרמה מתורכיה אל המתחם, חילצה את החיילים, אספה את שרידי סולימאן שאה והרסה את המבנה. לא נודע על קרב רציני באיזור, אך חייל תורכי אחד נהרג.

המבנה הועבר צפונה, לשיטחה של תורכיה, אך כדי להראות שהממשלה לא פועלת בניגוד למדיניות ה"ניאו עות'מאניזם" וללאומיות התורכית, ולא מוסרת טריטוריה תורכית לעמים זרים, הדגל שקופל הונף שוב ב"אל שמס", שנמצא בצד הסורי של הגבול בין סוריה לתורכיה, ממש קרוב לגבול ולנהר. שם אמור לקום המבנה בעתיד, לטענתה של תורכיה.
נכון לעכשיו, למעט במתחם שבו נמצא הדגל (שתורכיה ממש צמודה אליו), אין יותר מובלעות תורכיות בתוך סוריה.

Sedef-Avci-esir-sehrin-gozyaslari-32304530-960-640

כל הסדרות התורכיות ששודרו ומשודרות בארץ-חלק ראשון

לפני שש שנים, בשנת 2011, עת היו היחסים בין ישראל לתורכיה מאוד מתוחים ועל סף נתק מוחלט, עלתה בערוץ "ויוה" הסידרה התורכית הראשונה ששודרה בארץ: "מנקשה וחליל". הסידרה הובאה, בין היתר, מתוך רצון להפשיר את היחסים הקפואים בין המדינות ולגלות לציבור הרחב בישראל שתורכיה היא לא רק הכל כלול באנטליה ובבודרום או כדורים פורחים בקפדוקיה.
מאז שודרו בישראל כמעט 30 סדרות תורכיות, שהטובה ביותר מהן, לדעתי, היא הסידרה ההיסטורית "הסולטאן", שהיא סידרה רבת משמעות ונסובה סביב אירועים היסטוריים אמיתיים, שהאפקט שלהם יצר את המפה המזרח-תיכונית והאיזורית שלנו כמו שאנו מכירים אותה.
בשונה ממה שהכרנו מהטלנובלות הדרום-אמריקניות, הסדרות התורכיות והסרטים התורכיים לא מסתיימים לרוב בסוף טוב, אבל העלילה שלהם רצופה במתח גדול עד הפרק האחרון. הסדרות האלה מושפעות בעיקרן מתרבותה החילונית של הרפובליקה התורכית המודרנית, שהוקמה ב-1923. למרות שהן נראות ככלי להפצת המורשת העות'מאנית וההשפעה התורכית ברחבי העולם, מדיניות של מממשלתה האסלאמיסטית הנוכחית של תורכיה, יש בסדרות האלה,שהפכו ללהיט בעיקר בעולם הערבי, ניגוד: במקום להפיץ תרבות או מורשת עות'מאנית-מוסלמית הן מפיצות דווקא חילוניות וערכים חילוניים ברובן. חוץ מזה, הסדרות גם גילו לנו כמה שחקנים ושחקניות נפלאים שלא ידענו על קיומן. עד היום הישראלים הכירו רק זמרים וזמרות תורכיים, שהשפיעו בייחוד בשנות השמונים והתשעים על סצינת המוזיקה המזרחית בארצנו.
למרות שאני לא כתב תרבות ולא צופה בקביעות בטלנובלות, ראיתי צורך לסכם את כל הסדרות ששודרו עד היום בישראל. ההשפעה התורכית שהיוו הסדרות האלה בישראל היא רבה, אבל השפעתן עוד יותר גדולה בעולם הערבי ואפילו אצל ערביי ישראל וברשות הפלסטינית. במזרח ירושלים, גם מסיבות פוליטיות-דתיות (ושוב, כאן האבסורד, כי התרבות והמסר של הסדרות הוא חילוני), וגם אולי בגלל שהרחוב הראשי של מזרח העיר נקרא סולטאן סולימאן, יש גל של תורכיפיקאציה: לימוד תורכית, אימוץ מילים תורכיות ואף מכירת מאכלים תורכיים.

לצורך ציון שש שנים לעליית הסידרה הראשונה, אני קיבצתי כאן את רשימת הסדרות התורכיות ששודרו בארץ או משודרות בה ועל כל אחת אספר בקצרה בהמשך. היות שעד היום שודרו ומשודרות בישראל 27 סדרות, אני כותב את הפוסט הזה בשלושה חלקים, 9 סדרות כל חלק. הנה החלק הראשון:

רשימת סדרות:

1. הסולטאן- המאה המפוארת: אומנם היא לא הייתה הסידרה התורכית הראשונה שהוקרנה בארץ, אך הייתה הסידרה התורכית הטובה ביותר ששודרה בארץ. הסידרה, בכיכובם של האליט ארגנץ ומרים אוזרלי המדהימה, מבוססת על רקע היסטורי ומספרת את סיפורו של הסולטאן הידוע והמפואר ביותר של האימפריה העות'מאנית בת 600 השנים, סולימאן הראשון, שנתן גם את ההוראה לבנות את חומות ירושלים כפי שאנו מכירים אותן כיום. הסידרה נמשכת על פני ארבע עונות, ומלווה את סולימאן מהרגע שבו הוא הכיר את אישתו, רוקסלאנה-הורם האוקראינית, ועד למותו. בסידרה 139 פרקים, והיא שודרה בין השנים 2011-2014 בתורכיה, והחל מדצמבר 2013 במשך שנה בישראל בערוץ 9 ברוסית עם תרגום עברי.

2. מנקשה וחליל- הטלנובלה התורכית הראשונה ששודרה בישראל, בקיץ 2011 בערוץ "ויוה". מככבים בה סדף אווג'י וקיוואנץ' טאטליטו. סדף משחקת את מנקשה, בחורה בת 20 ממשפחה שמוצאה מהעיר אורפה שבמזרח תורכיה, איזור שהוא דתי-מסורתי מאוד באופיו (גם בקרב המוסלמים וגם בקרב היהודים שחיו שם). משפחתה של מנקשה מהגרת לגרמניה, והיא פוגשת את חליל (קיוואנץ'), גבר ממוצא בוסני, ומתאהבת בו. בעוד משפחתה רוצה להשיא אותה לבחור מסורתי בשם מוסטפא, מנקשה עומדת להינשא לו אך היא וחליל בורחים לאיסטנבול. משם מתחיל מסע קשה מאוד וטראגי. הסידרה שודרה במקור בתורכיה בין השנים 2007-2008, והיא בת 36 פרקים בני 100 דקות כל פרק במקור.

3. אהבה אסורה- טלנובלה, שמבוססת על סיפור שנכתב עוד בתקופה העות'מאנית, בשנת 1900, ועובד בהתאם לימינו-אנו. שודרה בישראל בשנת 2012 בערוץ "ויוה", ובתורכיה בין השנים 2008-2010. הסידרה בת 79 פרקים במקור. מככבים בה ברן סאאת היפהפייה (אני חושב שהיא השחקנית התורכייה האהובה ביותר בתורכיה ובעוד מדינות), כיום בת 33, וקיוואנץ' טאטליטו. סיפור הסידרה, שכאמור מקורו בתחילת המאה העשרים, הוא מסובך: אדם עשיר ושמו עדנאן זיאגיל מתחתן עם ביהטר בתה הצעירה של אשת חברה תאוותנית בשם פירדבס (שימו לב, השמות הפרטיים של הדמויות הם שמות עות'מאניים, שהושפעו מאוד מהשפה הפרסית). לעדנאן יש בן מאומץ ושמו בהלול ובת אמיתית בשם ניהאל. בהלול הוא "פלייבוי" ורודף שמלות, ובהתחלה ביהטר לא סובלת אותו. עם הזמן מתפתח בין השניים רומאן טראגי שמכניס את כולם למלכודת.

4. נור- סידרה תורכית שהייתה מאוד מפורסמת בעולם הערבי, ושודרה בישראל בערוץ "ויוה פלוס". במקור נקראת Asla Vazgeçmem ("אני לא מוותר"). אגב, בישראל היא נקראת "נור" בשל גיבורת הסידרה ששמה בסידרה נור קוזאן, והשחקנית שמשחקת אותה היא אמינה גולשאה, מלכת היופי התורכית לשנת 2014. אבל במציאות, בעולם הערבי הסידרה שידועה כ"נור", היא הסידרה הבאה שאדבר עליה "גומוש". ולעניינינו. הסידרה שידועה בישראל כ"נור", שודרה בין השנים 2015-2016 בתורכיה מספרת על נור, בת העיר אדנה (קרובה לאורפה, במזרח תורכיה), שבאה לאיסטנבול לאחר שהיא מאבדת את אביה. שם היא פוגשת את איאיט קוזאן, שאותו משחק טולגהאן סאישמאן, שמגדל לבד את בנו הקטן לאחר שאישתו הגיעה לתרדמת עקב תאונה, שלגביה הוא מרגיש רגשות אשמה. נור מתאהבת באיאיט, ומכאן מתחיל סיפור מסעיר. הסידרה בת 59 פרקים במקור.

5. גומוש- פירוש השם של הסידרה הזאת בתורכית הוא "צבע הכסף". הסידרה שודרה בערוץ 25 "הערוץ הים תיכוני", שודרה במשך 3 עונות בתורכיה בין השנים 2005-2007, בכיכובם של קיוואנץ' טאטליטו וסונגול אודן (כיום בת 38). סיפורה של הסידרה הוא על שני בני הזוג מהמט, בן למשפחה עשירה (קיוואנץ') וגומוש (סונגול) סעדאולו, בני זוג שהתחתנו בגלל מותה של חברתו הקודמת של מהמט בתאונה, בהמלצתו של סבו של מהמט. גומוש אוהבת את מהמט מילדות, אבל לוקח זמן עד שמהמט מתאהב בגומוש. משך הסידרה הוא 100 פרקים.

6. קוזיי גוניי (שם הסידרה מתורכית: צפון דרום)- סידרה ששודרה בתורכיה בין השנים 2011-2013, ובישראל בערוץ "ויוה". הסידרה היא בכיכובם של קיוואנץ' טאטליטו (שאפשר להשוות אותו לשחקנים הארגנטינים גוסטבו ברמודס או גבריאל קוראדו, שכמעט לא הייתה טלנובלה בלעדיהם, או לעאדל אימאם המצרי, שנדירים הם הסרטים הערביים במצרים שאינם בכיכובו), שמשחק את קוזיי הפרוע, אויקו קאראייל, שמשחקת את ג'מרה, בה מאוהבים קוזיי ואחיו, ובורה גולסוי משחק את גוניי, אחיו השקט והרגוע יחסית של קוזיי. ג'מרה וגוניי מאוהבים אחד בשני, וקוזיי מתאהב גם בג'מרה. יום אחד, מתרחשת תאונת דרכים באשמת גוניי, אך היות והוא סטודנט ואדם שקט, קוזיי לוקח את האשמה עליו ונכנס ל-4 שנים לכלא. קוזיי משתחרר מהכלא לאחר 4 שנים, וכך מתחיל הבלגאן הגדול בסידרה. הסידרה במקורה כוללת 80 פרקים.

7. אהבה ועונש (Aşk ve Ceza אשק ו-ג'זה בתורכית) – סידרה בת 62 פרקים במקור, ששודרה בתורכיה בין השנים 2010-2011, בכיכובם של נורגול ישילצ'אי ומוראט יילידירים. סיפורה של הסידרה הוא על יסמין (נורגול), בת 29 שעומדת להינשא למהמט, עד שהיא מגלה שהוא בגד בה. הם נפרדים, ובחופש בבודרום (שם צולמה חלק מהסידרה), היא פוגשת שם את סאוואש (משמעות שמו הפרטי בתורכית: מלחמה), שמשחק אותו מוראט יילדירים, והיא מתאהבת בו. בינתיים, אירוע טראגי מתרחש במשפחתו של סאוואש והעניינים מסתבכים. בישראל שודרה הסידרה בערוצי "ויוה".

8. הסוף (בתורכית: SON)- סידרה תורכית, ששודרה בתורכיה בשנת 2012, ובישראל בערוץ "ויוה פלוס". בת 25 פרקים במקור. הסידרה בכיכובם של איאיט אוזשנר ונהיר ארדואן (אין קירבה משפחתית למנהיג התורכי). איילין (נהיר ארדואן) היא אישה שנשואה באושר לבעלה סלים (אוזשנר). יום אחד היא לוקחת אותו לשדה התעופה, ולאחר מכן שומעת שהמטוס שלו התרסק. היא חושבת שהוא נהרג, אך לפתע היא מקבלת הודעה שבעלה אינה ברשימת ההרוגים. מסתבר, שבעלה עזב אותה בשדה התעופה יחד עם אישה אחרת וילד, מבלי ידיעתה. מכאן העלילה מסתבכת….אגב, הסידרה בוימה בידי הבמאי של הסידרה "אזל", ושחקנים מאותה סידרה מופיעים גם בסידרה הזאת.

9. פטמגול (בתורכית: Fatmagül'ün Suçu Ne?- מה אשמתה של פטמגול?) סידרה מרגשת וכבדה בכיכובה של ברן סאאת הידועה. פטמגול (ברן סאאת) גרה בכפר אילדיר שבפרובינציית איזמיר במערב תורכיה. היא מאורסת ועומדת להינשא למוסטפא הדייג. היא חיה בבית עם אחיה, ראהמי, וכל הזמן עסוקה בלהתחמק מגיסתה שמתנכלת לה, מוקאדס. יום אחד, מתרחשת מסיבת אירוסין של בנם ובתם של איש עסקים ופוליטיקאים. שלושה גברים: ווראל ובני הדודים ארדואן וסלים, יוצאים שיכורים יחד עם חברם, כרים אילגאז (אנגין אקיורק, הכוכב השני של הסידרה) ממסיבת האירוסין ונתקלים בפטמגול, שבדרכה לפגוש את מוסטפא ארוסה. בדרך ווראל, ארדואן וסלים אונסים את פטמגול, וזורקים אותה בצד הדרך. פטמגול הפגועה נאספת על ידי אבה נינה, דודתו של כרים, בזמן שהיא (נינה, העוסקת ברפואה טבעית) קוטפת צמחים למרפא. כרים לוקח על עצמו את האשמה באונס, למרות שלא פשע כמו השלושה האחרים, ומתחתן עם פטמגול. הוא מתאהב בה בהדרגה. המשפחות של פטמגול וכרים עוזבות לאיסטנבול, ובסופו של דבר עלילת הסידרה מסתבכת כשפטמגול מאשימה את כרים לשווא באונס, ומשפטם של שלושת האנסים האמיתיים נפתח. הסידרה בת 80 פרקים במקור, ושודרה בתורכיה בין השנים 2010-2012 לאורך שתי עונות. בישראל היא שודרה בערוץ "ויוה".

קישור לחלק השני של הפוסט- עם עוד סדרות (אם לא מעביר לקישור, נא להעתיק את הכתובת הבאה לשורת כתובות האינטרנט בדפדפן):

http://histerio.co.il/?p=1944

נישואי מותעה

נישואין זמניים בשיעה האסלאמית

(c) כל הזכויות שמורות לכותב האתר Histerio

במדינות השיעיות, בעיקר באיראן, נהוג סוג של נישואין שקוראים לו בערבית "נכאח מותעה" (Muta'a) או בפרסית "סיגה (Sigheh)". מדובר בהיתר לנישואין זמניים  שקיים באסלאם לשם הנאה תמורת מוהר שמשלם הגבר, נישואין שיכולים להימשך לפי ההלכה המוסלמית בין כמה שעות עד ל99 שנים. בעיקר החל מהמאה ה-16 היתר נישואין זה מעורר מחלוקת, היות ולדעת חכמי הלכה בעיקר מהאסלאם הסוני, מדובר בהלבנה ובהכשרה של זנות (זינאא) לכל דבר ועניין. לכן, האסלאם הסוני  על ארבע אסכולות ההלכה שלו פוסל ברוב המקרים נישואין כאלה. עם זאת, הזרם המרכזי של השיעה שנהוג בעיקר באיראן (אך גם בעיראק, בבחריין ובלבנון), השיעה התרי-עשרית, מתיר קיום נישואין כאלה בהישענו על פסוק מהקוראן. כאמור, מקור ההיתר וכן המילה "מותעה" (הנאה) מופיע בקוראן, בסורת אל-ניסאא- כלומר בפרשה הרביעית בקוראן "פרשת הנשים" בפסוק 24: שלמו לנשים את אשר תתענגו (בערבית אסתמתעתם) עליהן ובתוקף קידושי נישואין ולא בזימה ובאהבהבים".

חוזה הנישואין נעשה בין הגבר שמשלם את המוהר עבור הנישואין ובין האישה או בין משפחת האישה, בעל פה או בכתב. בעוד באסלאם הסוני נדרשים שני עדים ושופט הלכתי (קאדי) לשם ביצוע נישואין כאלה ממש כמו נישואין רגילים, באסלאם השיעי נישואין כאלה יכולים להיות מסוכמים באופן פרטי בין גבר ואישה ללא עדים או שופט או אפוטרופוס כשהאישה אינה בתולה ואין לה אפוטרופוס חוקי או משגיח דתי- עוד פירצה שמאפשרת למעשה זנות. בכל מקרה, על הגבר בנישואין כאלה לדאוג לתנאי מגורים כלשהם ולמזון עבור האישה.

זמן הנישואין והמוהר נקראים מראש, וההצהרה על הכוונה להינשא וסגירת תנאי הנישואין בין הצדדים נעשית בעיקרון בהכרזה מראש. חכמי הדת הסונים הקשו מאוד על עריכת נישואין כאלה, עד כדי פסילתם המוחלטת. האסלאם השיעי, השיעה התרי עשרית ליתר דיוק, מתירים נישואין כאלה בתנאי שהאישה היא מוסלמית או מ"אנשי הספר" (יהודייה או נוצרייה), ובתנאי שהגבר הוא מוסלמי. לפי השיעה, כדי לבצע את הנישואין הזמניים על האישה כמובן להיות לא-נשואה ואם מעולם לא נישאה קודם והיא בתולה עליה בעיקרון להביא אישור מהאפוטרופוס החוקי שלה לפי הדת או משופט דתי. הגבר יכול לבטל את הנישואין האלה כל אימת שירצה, וכאן יש פתח לא טוב להכשרת זנות, ובמקרים כלשהם אף זנות של קטינות. בתימן שם נהוג הזרם הזיידי של השיעה באופן רשמי נישואין כאלה לא מותרים, אך זה לא אומר שהם אינם נהוגים. ידוע על עשירים מערב הסעודית שמגיעים לצפון תימן כדי להתחתן שם בנישואין זמניים כאלה עם נערות צעירות במיוחד בהסכמת הוריהן, ממש זנות מולבנת של קטינות.

כמו שהאסלאם מתיר לגבר להתחתן עם עד 4 נשים, גברים נשואים לפי השיעה יכולים להתחתן בנישואין זמניים לכן באיראן יש תופעה של גברים נשואים, גם דתיים, שנפגשים עם נערות ליווי ומתחתנים איתן בנישואין כאלה למשך כמה שעות. עם זאת, חכמי הלכה שיעים מודעים לכך ומתנהל ביניהם ויכוח על הקו הדק שבין נישואין כאלה לבין זנות.

לפי ההלכה המוסלמית בייחוד השיעית (כי הסונים אוסרים כיום על נישואין כאלה), לאחר תום נישואי המותעה הזמניים האישה צריכה להיכנס לתקופה שקוראים לה עידה (כמו "נידה" בעברית), שבה אסור לה לקיים יחסים עם גבר כלשהו ולא להתחתן איתו בפועל, אך מותר להתארס. באופן רשמי תקופה ה"עידה" נמשכת כארבעה חודשים, אך יכולה להימשך זמן קצר יותר.

אמאם יחיא התימני

התימנים נגד העות'מאנים

תימן, או האיזור שאנו מכירים כיום (והכרנו בעיקר עד 1990) כצפון תימן, הייתה החל משנת 1517 תחת שילטון האימפריה העות'מאנית התורכית הסונית. החל מאמצע המאה ה-19, בעיקר עקב מלחמותיה עם מעצמות אירופה, החל המצב של האימפריה להידרדר, והיא איבדה שטחים רבים באירופה, כשמעצמות אירופה לטשו עיניים גם למחוזותיה של האימפריה במזרח התיכון עצמו. הבריטים לטשו עיניים לכיוון מצרים (ואכן החלו לשלוט בה בפועל מאז 1882), הצרפתים לאיזור תוניסיה והאיטלקים (איטליה הייתה מדינה טרייה יחסית לאחר האיחוד שלה) לכיוון לוב. הבריטים, הצרפתים והאיטלקים וכן מושלים מקומיים החלו לחתור באיזור המזרח התיכון ולנסות ולהמריד את האוכלוסייה הערבית במזרח התיכון כנגד העות'מאנים. אחת העובדות החשובות בקשר לאיזור תימן היא היותה מרובת שבטים, ובייחוד שבטים שיעים מפלג הזיידייה של השיעה (הזיידים מאמינים בניגוד לשיעה הנפוצה שמאמינה ב12 אמאמים שהנהיגו את הקהילה המוסלמית השיעית שהיו צאצאים של משפחתו הגרעינית של מוחמד, האמאם החמישי היה אחר מהמקובל, זייד בן עלי, שיצר שושלת של אמאמים משלו שהיו צאצאיו ודומיננטיים בעיקר באיזור תימן) וכן היות האמאם השיעי-זיידי התימני הסמכות הדתית והשלטונית הלא-רשמית העליונה באיזור. העות'מאנים, מצידם, ידעו על מיקומה האסטרטגי של תימן באיזור הים האדום, וכן על קירבתה אל המקומות הקדושים לאסלאם בחיג'אז (מכה ומדינה). לכן, למרות היות תימן חלק מהפריפריה של האימפריה העות'מאנית, העות'מאנים שלחו כוחות צבא כדי ליצור סדר באיזור דרום חצי האי ערב עוד משלהי המאה ה-19. כחלק מהרפורמות באיזור תימן, הוכרזה העיר צנעא בשנת 1872 כבירת מחוז תימן של האימפריה, והיא בירת תימן עד היום. שושלות האמאמים השיעיים התימניים היו, למעשה, תחת שילטון של אימפריה סונית ובסביבה שמצפון לה שולטים שבטים ושושלות סוניות.

מנגד, העות'מאנים סירבו להכיר בשילטון ובסמכות הדתית של האמאמים התימניים השיעים-זיידים על האיזור ופעלו כדי לדכא אותם. הדברים באו לידי ביטוי בעיקר בראשית המאה העשרים ובהמשכה, עת הסולטאן עבד אל-חמיד השני ששלט באימפריה החל מ-1876 וכן "התורכים הצעירים" שביצעו כנגד הסולטאן הפיכות בין השנים 1908-1909 ושאפו להדיח אותו, עשו מאמצים כבירים על מנת למרכז את האימפריה תחת מרכז שילטוני אחד באיסטנבול ולצמצם כמה שיותר את האוטונומיה היחסית שניתנה למחוזות ולאוכלוסייה המקומית שלהן. בתימן העות'מאנים הסונים סירבו לא רק להכיר בשילטון האמאמים השיעים, אלא דרשו שכל בתי הדין הדתיים השרעיים בתימן יהיו סוניים, בעוד יחיא דרש שהשריעה האסלאמית בנוסח השיעי-זיידי שלה תוטל על תימן.

בשנת 1904 התמנה בתימן אמאם שיעי בשם יחיא מחמד חמיד אל-דין מהשושלת המתווכלית, יליד שנת 1869, והוא שאף לתת לתימן מקסימום שילטון עצמי תחתיו מידיהם של העות'מאנים ולהביא אותם להכיר בו כשליט של תימן. בסופו של דבר השיג האמאם יחיא את מטרותיו, והוא זה שנחשב המייסד של תימן של ימינו.

עוד בשנים 1904-1905 הכריז האמאם על מרד כנגד העות'מאנים ומגמות מירכוז האימפריה שלהם, מרד שלא נחל הצלחה גדולה והוביל את העות'מאנים לחזק את שליטתם בתימן. בשנת 1910 פרץ מרד של השבט השליט המקומי, האידריסים הסונים, באיזור עסיר, בדרום-מערב ערב הסעודית של ימינו שנמצא מצפון לתימן של ימינו. העות'מאנים שלחו לאיזור מכה ומדינה כוחות צבא נוספים על מנת לדכא את המרידות, ונעזרו לשם כך גם בשריף (מושל מחוז) המקומי של מכה, השריף חוסיין מהמשפחה ההאשמית שכיום היא משפחת המלוכה הירדנית ועתיד למרוד בעות'מאנים בימי מלחמת העולם הראשונה. בנוסף, משפחת אל-סעוד, כיום משפחת המלוכה הסעודית, מרדה באיזור אחר של חצי האי ערב, איזור נג'ד. העות'מאנים וההאשמים נלחמו גם כנגד משפחת אל-סעוד הווהאבית וגם נגד האידריסים של איזור עסיר שהיו סונים אך שייכים לאסכולה קיצונית יותר בסונה מבחינה דתית מאשר העות'מאנים לכן זו הייתה יותר מלחמה דתית מאשר מלחמה לאומית.

האמאם יחיא התימני, מצידו, ניצל את תמיכת השיעים המקומיים בתימן בו וכן את תמיכתה של איטליה, שתיכננה להחליש את העות'מאנים על מנת להכשיר את פלישתה ללוב בספטמבר 1911, ופתח במרד משלו. בסוף שנת 1910 הכריז האמאם יחיא השיעי ג'יהאד (מלחמת קודש) כנגד העות'מאנים הסונים וחסם את הדרך הראשית בין צנעא בירת מחוז תימן לבין עיר הנמל החשובה חודיידה במערב המחוז. יחיא היה מודע היטב גם למרידות אחרות בתוך האימפריה העות'מאנית, בייחוד למרד באותו זמן באלבניה, שהיה הפעם הראשונה שבה מוסלמים (סונים) מקימים תנועת מרד לאומית כנגד האימפריה העות'מאנית. העות'מאנים, שבעצמם היו בתקופה שלאחר הפיכה באיסטנבול כנגד הסולטאן עבד אל-חמיד והיו עסוקים באינטריגות פנימיות בתוך תנועת "התורכים הצעירים" בין תומכי המירכוז לליברלים, שלחו לתימן כוח צבא גדול שהיה לפני כן באלבניה המורדת בראשות הגנרל הסורר אהמט עזת פאשא. מלחמת הגרילה שניהל האמאם יחיא, שהוא ואנשיו הכירו היטב את האיזור ההררי של צפון תימן והקימו מערכת מינהלתית וצבאית מסודרת, כנגד העות'מאנים הייתה מוצלחת יחסית אך לא מושלמת, והוא הסב להם אבידות כבדות כשבינואר 1911 הוא השתלט על עיר מולדתו צנעא. הוא נהנה, כאמור, מסיוע ומאספקה צבאיים וכספיים איטלקיים דרך הים. בספטמבר 1911 פלשו האיטלקים, כאמור, ללוב העות'מאנית, וראש הממשלה העות'מאני (הווזיר הגדול) אבראהים חקי פאשא הודח עקב הכישלונות הצבאיים של האימפריה. המימשל העות'מאני החדש הבין שעליו לוותר לאמאם יחיא אם ברצונו להדוף את האיטלקים בלוב, את המרידות בחצי האי ערב (סעודיה של היום) ולשלוח כוחות צבא גם לאיזור הבלקן המורד. לכן, באוקטובר 1911 נחתם הסכם דעאן בין האמאם יחיא לבין העות'מאנים. לפי ההסכם הזה, האמאם התימני יקבל אוטונומיה נרחבת במחוז תימן וכן יותר לו לכונן באיזור את השריעה ואת מערכת המשפט לפי ההלכה השיעית-זיידית. בתמורה לכך הוא לא ימרוד נגד האימפריה העות'מאנית ויביע נאמנות לסולטאנים העות'מאנים ולשילטון באיסטנבול.

בשנת 1918 הובסו העות'מאנים במלחמת העולם הראשונה והאמאם יחיא ניצל זאת כדי למנוע פשיטות מצד השבטים הסונים מסעודיה של ימינו לכיוון תימן, לכן הכריז על המדינה העצמאית התימנית בצפון תימן שבירתה צנעא, האמאמות של תימן או בשמה השני הממלכה המותווכלית של תימן . בשנת 1948 נרצח האמאם יחיא במסגרת מאבקים שבטיים ושושלתיים סביב שאלת האמאם הלגיטימי של תימן.

הממלכה המתווכלית של תימן התקיימה עד 1962, עת הודחה בסיוע מצרים הנאצריסטית, על ידי מפקד הצבא התימני עבדאללה אל-סלאל, והפכה לאחר מלחמת אזרחים קשה לרפובליקה.

סלים השלישי

העות'מאנים, פרק 9: ימי הסולטאן סולימאן, חלק ג' (ספוילר)

(c) כל הזכויות שמורות לכותב האתר Histerio, מבוסס (אך לא מועתק) על הספר של סטנפורד שאו ואישתו אזל קוראל, "היסטוריה של האימפריה העות'מאנית ותורכיה המודרנית".

שני העשורים האחרונים לשילטונו של הסולטאן סולימאן התאפיינו בעייפות ממבצעים צבאיים, ובעיקר ממאבקים פנימיים על ירושתו. סולימאן עצמו קשר קשרים צבאיים עם אימפריות אחרות, כמו הצרפתים, ועוד בשנת 1536 הוא ניצל את הברית הזא כדי להוביל התקפה ימית ויבשתית לכיוון אלבניה ואיטליה בחזית הים התיכון. בראש הצי העות'מאני עמד האדמירל האגדי ח'יר א-דין ברברוסה, ובצד ההבסבורגי- אוסטרי עמד יריבו האדמירל אנדריאה דורייה. בלחץ האפיפיור ומדינות אירופה אחרות הברית הזאת לא החזיקה מעמד, והצרפתים נסוגו מצפון איטליה. באותו זמן הצי העות'מאני היה עסוק גם באיזור האוקיינוס ההודי, כנגד הפורטוגזים שתקפו את חופי הודו המוסלמית שביקשה מהעות'מאנים עזרה. בשנת 1538 יצאו סולימאן וצבאו והשתלטו על מולדביה ודרום בסראביה, באיזור רומניה של היום. עם זאת, בשנים שלאחר מכן היה עסוק סולימאן בענייני פנים: הוא אירגן את החוקים האזרחיים והפליליים של האימפריה (שהייתה, רשמית, תחת חוק ההלכה המוסלמית- השריעה), לקודקס (ספר חוקים) מסודר- הקאנון-נאמה, מה שנתן לו את הכינוי "סולימאן המחוקק (קאנוני)". הוא גם עסק בניסיון למנות וזירים גדולים על מנת שייכנסו לנעליים הגדולות שהשאיר אחריו אבראהים פאשה, חברו שחוסל בהוראתו. הוא בחר בלוטפי פאשה (פאשא- תואר כבוד תורכי לבכירים). ב1540 מת יאנוש זאפוליה, שליט הונגריה שהיה נאמן לעות'מאנים, מה שהצית עוד פעם את הקרבות עם בית הבסבורג האוסטרי. ההבסבורגים נדחקו באופן כמעט מוחלט משטחי הונגריה בשלוש השנים שיבואו לאחר מכן. באמצע שנות הארבעים של המאה ה-16 הורם סולטאן, אישתו של סולימאן שלא הייתה אמו של בנו בכורו, דאגב "לבחוש" בענייני הורשת השילטון. בייחוד לאחר מות בנה, הנסיך מהמט, כתוצאה ממחלה. היא השיאה את בתה, מיהרימה סולטאן, לרוסטם פאשא, שהפך לווזיר הגדול של האימפריה. היא רצתה שרוסטם ידאג לקדם את אחד מבניה לתפקיד יורש העצר, ויעזור לה להיפטר מיורש העצר, הנסיך מוסטפא, בנם של סולימאן וגולבהאר (אולי מאהידווראן?) סולטאן. עוד כוח עולה באימפריה היה הנסיך ביאזיט, בנם של סולימאן והורם. בשנת 1547 ביאזיט, הסולטאן סולימאן וצבאם, יצאו למלחמה כנגד איראן ששלט בה בית המלוכה הספווי, לאחר שאחיו של השאה השולט באיראן, טאהמספ, אלקאז מירזא, ברח לשטחי העות'מאנים בעודו טוען לכתר אחיו. במהלך העימות עם האיראנים השתלטו העות'מאנים על איזור אזרבייג'אן (איזור שמאוכלס בעמים תורכיים) וכן על שטחים בקווקז.

בראשית שנות החמישים של המאה ה-16, פרצו שוב עימותים בין העות'מאנים וההבסבורגים באיזור הונגריה וטרנסילבניה. בראש הצבא העות'מאני עמד מפקד שהיה בילדותו נוצרי-בוסני, נחטף, אוסלם וגויס לצבא הרגלים העות'מאני (היניצ'רים) בתהליך הגיוס- הדוושירמה. הוא נועד לגדולות, ושמו היה סוקולו מהמט פאשא. (1505-1579). סוקולו עתיד להתמנות בשנת 1560 לתפקיד הווזיר הגדול (ראש הממשלה) העות'מאני, לכהן בתפקידו כמעט עד סוף חייו תחת שלושה סולטאנים ולהפוך למעשה לשליט האימפריה בפועל.

בינתיים, בצי העות'מאני עלה גם כוח חדש במקביל לשליטתו של האדמירל המפורסם ח'יר א-דין ברברוסה- טורגוט ראיס. בשנת 1551 נפתחה מול ההבסבורגים חזית ימית בחופי צפון אפריקה, ובאותה שנה נכבשה ע"י העות'מאנים טריפולי, כיום בירת לוב. בשנת 1552 השלים הצי העות'מאני את כיבוש ערי חוף הים האדום לאורך מה שהיום הוא החוף הסעודי והתימני, בעיקר מידי הפורטוגזים.

העשור האחרון לשילטונו ולחייו של סולימאן אופיין בעיקר במאבקים פנימיים: היניצ'רים, חיל הרגלים המובחר של האימפריה, היה נאמן מאוד לנסיך מוסטפא יורש העצר, והורם סולטאן וחתנה רוסטם פאשא תפרו עלילה כנגד מוסטפא על בגידה בסולימאן. בשנת 1553 הוצא להורג מוסטפא, מה שהשאיר את שני בניה של הורם, הנסיכים ביאזיט (ניתן לקרוא לו גם ביאזיד) וסלים, במאבק על השילטון. כמו כן, אותו עשור היה מאופיין בבעיות כלכליות קשות עקב ההוצאות הכספיות על מלחמה (תקציב הביטחון) של האימפריה. הדבר הוביל את הממשלה העות'מאנית לנסות ולהטיל מיסים על הפרובינציות (מחוזות גדולים) השונות וכן לכונן מנגנון לפיקוח ולוויסות מחירים של מוצרים בסיסיים.

עקב הוצאתו להורג של מוסטפא, חיל היניצ'רים, חיל הרגלים המובחר של האימפריה שרוב מגויסיו היו במקור נערים נוצרים שנחטפו ואוסלמו, כמעט ומרד. איש צבא מקירבם התחזה לנסיך מוסטפא המת, וקראו לו "מוסטפא המדומה (דוזמה מוסטפא), ובשנת 1555 פתח במרד כנגד השילטון. הצלחותיו היו בעיקר באיזור רומליה- הפרובינציות האירופיות- בלקניות של האימפריה, ובעיקר במקדוניה. באותה שנה כוח צבאי בראשותו של הנסיך ביאזיט, המועמד הבכיר לירושה, הצליח להביס את מוסטפא המדומה ואנשיו ולהוציאו להורג. באותה שנה סולימאן המוחלש נאלץ לחתום על חוזה שלום עם איראן הספווית, ביודעו כי זה לא הזמן למלחמות גדולות. לביאזיט, עם זאת, לא היה הרבה מזל: אחותו מיהרימה ובעלה רוסטם החליפו נאמנויות בינו לבין אחיו סלים, הפיצו עליו שמועות שהוא שיתף פעולה עם אנשי מוסטפא המדומה כנגד סולימאן, וגרמו לחימתו של אביו לבעור כנגדו. מי שהצילה אותו הייתה הורם סולטאן, ששיכנעה את סולימאן למנות את ביאזיט למושל מחוז קוטאהיה המרוחק. הנסיך סלים, שנקרא על שם סבו הסולטאן סלים הראשון, התמנה בינתיים למושל מניסה, מה שהפך אותו למועמד הבכיר ביותר להיות יורש העצר. היתרון של סלים לעומת אחיו המוכשר ממנו (כשמוסטפא האמיתי היה מוכשר משניהם), היה היותו נוח להשפעת אימו והשפעתו של הווזיר הגדול. היניצ'רים עברו ברובם לצד של סלים, בעוד שהאליטות התורכיות הישנות עמדו לצידו של ביאזיט. אבל לביאזיט לא היה מזל: בשנת 1558 מתה הורם סולטאן (אלסנדרה ליסובסקאיה במקור, או רוקסלאנה בכינוי המקורי שלה), אישתו המאוד משפיעה של סולימאן, כנראה כתוצאה מסרטן בלוטות הלימפה. ביאזיט אסף אחיו את אנשיו של מוסטפא המדומה וחלק מאנשיו של הנסיך מוסטפא האמיתי, והחל בבריחה מפני אחיו. הוא מצא ב1560 מקלט באיראן אצל השאה טאהמספ, אך אביו, סולימאן, שיכנע ושיחד את השאה האיראני להוציא את בנו שלו, של סולימאן עצמו, להורג, בשנת 1562. ביאזיט הוצא להורג יחד עם אישתו וילדיו, מה שהפך את סלים, הג'ינג'י הנוח להשפעה ואף לפי השמועות השיכור, ליורש העצר וליורש אביו באופן רשמי. אישתו, נורבאנו סולטאן, הייתה ממוצא ונציאני, ויש האומרים ממוצא יהודי.

בשנת 1560 מונה סוקולו מהמט פאשא לוזיר הגדול, כלומר ראש ממשלת האימפריה העות'מאנית, והוא כיהן בתפקידו במשך כמעט 20 שנים, בהן ניהל את ענייני האימפריה בפועל.

למרות שסולימאן כבר היה זקן, קרוב לעשור השמיני של חייו, בשנת 1566 הוא התעקש לעמוד בראש מסע צבאי על מנת לכבוש את סיגטוואר שבדרום הונגריה, שוב מול ההבסבורגים ותומכיהם. בעודו באוהל המפקד בדרך לקרב, הכריעה אותו מחלת השיגדון והוא מת ב7 בספטמבר 1566. בכך תמה התקופה המפוארת ביותר בתולדות האימפריה העות'מאנית. את האימפריה ניהל בפועל הווזיר הגדול סוקולו מהמט פאשא, שדאג למסע בטוח עבור הנסיך סלים לכיוון איסטנבול, שם הוכתר סלים לסולטאן סלים השני. בסופו של דבר מי שניצח היו היניצ'רים, שתמכו בסלים, בעוד האליטות הישנות באימפריה הוכרעו. השילטון בפועל באימפריה ניתן לווזיר הגדול ולהרמון- שם ישבו אם הסולטאן, ובמקרה של סלים אחותו שתפסה את מקומה היות והורם לא זכתה לראות את בנה עולה לשילטון, וכן נשות הסולטאן. עוד גורם חזק באימפריה עוד משלהי ימי הסולטאן סולימאן היה בנו של הנסיך סלים, מוראד, שעתיד להפוך לאחר אביו לסולטאן מוראד השלישי.

אויביה של האימפריה ניצלו היטב את חולשתו של הסולטאן החדש סלים השני: השיעים הזייידים מרדו בתימן, והשתלטו על עריה המרכזיות, עדן וצנעא. לקח לעות'מאנים שנה עד שהשתלטו מחדש על תימן, בסיוע צבא ממצרים ומסוריה של ימינו, שהיו תחת השליטה העות'מאנית. בשנת 1570 השתלטו העות'מאנים על קפריסין לאחר סיכסוך עם ונציה וגנואה (באותן שנים דון יוסף נשיא, הבכיר היהודי מוונציה, החל לרכוש השפעה חזקה מאוד בחצר הסולטאן, יש אומרים כי אשת הסולטאן נורבאנו הייתה ממשפחתו). לאחר שנה האפיפיור איחד את מדינות אירופה כנגד העות'מאנים והסולטאן סלים השני, והוא הובס בקרב לפאנטו עליו אדבר בפרק הבא.

 

ottoman family

צאצאי סולימאן: המשפחה העות'מאנית כיום

למי שלא יודע, לאחר תבוסת העותמאנים במלחמת העולם הראשונה בשנת 1918 מונה הסולטאן מחמד ה6 שכינויו "ואחד אל-דין", מייחד הדת, לסולטאן. באותה שנה האימפריה נקרעה בין שילטון זר זמני יווני בריטי- תוצאות של כניעת העותמאנים במלחמה, לבין הלאומנים בראשות מוסטפא כמאל, קצין צבא לאומני תורכי שלקח יוזמה והחל להילחם מלחמת עצמאות בשילטון הזר, שהסולטאן שישב באיסטנבול היה חותמת גומי שלו. לאחר גירוש השילטון הזר, ויחד עם זה גירוש מאות אלפי נוצרים בלקניים מתורכיה, נלחם אתאתורכ, שמרכז שלטונו היה באנקרה שבמרכז תורכיה, בכוחות הסולטאניים המתפוררים. בסופו של דבר אתאתורכ ניצח, בנובמבר 1922 בוטלה הסולטאנות וב-29 באוקטובר 1923 הוכרזה הרפובליקה התורכית. הוסכם להשאיר את ראש המשפחה העותמאנית כח'ליף האסלאם, מנהיגם הסמלי של כל המוסלמים בעולם,

עבדל מג'יד השני מהמשפחה העותמאנית לקח את התפקיד. כל זאת נמשך עד לשנת 1924 כשבוטלה הח'ליפות. רוב בני המשפחה העותמאנית גורשו מתורכיה ונפוצו ברחבי אירופה והמזרח התיכון.

המשפחה, שהייתה משופעת בכסף, הצמיחה מתוכה אנשי עסקים רבים, אנשים אריסטוקרטים שבחרו בהשכלה אקדמית וגם אנשים רגילים שישבו בארמונות ונהנו מהכסף העצום שאגרה משפחתם במשך 700 שנים. בני המשפחה העותמאנית לא קיבלו אזרחות תורכית והתיישבו בעיקר בסוריה (אלה שבסוריה כבר לא נמצאים שם כיום…), במצרים (שם הייתה משפחת מלוכה עד 1952, שהם באופן אירוני היו במציאות צאצאי מוחמד עלי, שהיה מושל עותמאני שמרד נגד האימפריה….), בשווייץ, בלונדון ואפילו במנהטן. בני המשפחה העותמאנית, שנקראת משפחת עוסמאנאולו (בני עותמאן) המשיכו בגינונים האריסטוקרטיים שלהם ונישאו לבני ובנות משפחות מלוכה מודחות מאירופה בעיקר. לכן היום תמצאו נסיכים מהמשפחה עם שמות אירופיים לצד שמם המוסלמי.

בשנת 2002 עלה לשילטון בתורכיה רג'פ טייפ ארדואן בראשות מפלגה אסלאמיסטית מודרנית. הוא דגל ודוגל, בעידוד עיקרי של יועצו אהמט דאוות אולו (מתורכית: בן דוד, אך הוא לא יהודי) בהחזרת המורשת העותמאנית לתורכיה והפיכתה למעצמה איזורית ועולמית שוב.
מדיניות זאת נקראת ניאו עותמאניזם, ועליה אכתוב בעתיד בבלוג נפרד.

במסגרת זו, החל משנת 2006 הותר לבני המשפחה העותמאנית לחזור לתורכיה והם קיבלו אזרחות של אותה מדינה. הם גם מקבלים תמיכה ועידוד מהמדינה, וברבים מהאירועים לציון מאורעות היסטוריים או כשנחנך פרויקט חדש באיסטנבול הממשלה תמיד דואגת לנציגים מהמשפחה העותמאנית. שם המשפחה העות'מאנית כיום הוא, כאמור, עות'מאנולו, או עוסמאנולו, שמשמעותו הוא "בן עות'מאן".
כיום ראש המשפחה הוא דונדאר עלי עות'מאן עוסמאנולו, בן 89. ואם הוא היה סולטאן הוא היה נקרא הסולטאן עות'מאן הרביעי. ראש המשפחה העות'מאנית כיום הוא נכד נכדו של הסולטאן האגדי (והאסלאמיסט) עבד אל-חמיד השני, ששלט באימפריה בין 1876-1909, שלכבודו הוקמו מגדלי השעון המפורסמים, כולל זה שביפו.  המשפחה קבעה "שרשרת החלפה" מוסכמת, ורבים מראשי המשפחה המיועדים הם זקנים. עם זאת, הצעירים במשפחה פעילים מאוד בהנצחת וחידוש המורשת העותמאנית. דוגמה לכך הוא אורחן עוסמאנאולו, שהיה חבר בפייסבוק הישן שלי. אורחן, בן כ-40, הוא הקולני ביותר במשפחה ואף שוקל להתמודד לפרלמנט התורכי בבחירות הקרובות. עם זאת, לא נראה שארדואן רוצה לתת לבני המשפחה העותמאנית עצמה לשלוט שוב, אלא יותר לו ולבניו….כאימפריה ארדואנית שתחליף את זאת העותמאנית.
עם זאת, אני מבטיח בהמשך להביא עוד ועוד סיפורים ותמונות על צאצאיהם של ביאזיד מציל היהודים, מהמת הכובש, סלים האכזר וסולימאן והורם בהמשך.

בקישורים הבאים: הקישור הראשון: אורחן עוסמאנולו. הקישור השני: תמונה של אחמט דאווטאולו, ראש הממשלה ושר החוץ התורכי לשעבר, עם בני המשפחה העותמאנית בשגרירות בלונדון. http://www.turkishnews.com/en/content/2011/06/16/ottoman-dynasty-member-eyes-turkish-parliament-seat/

http://www.todayszaman.com/news-309130-davutoglu-meets-with-members-of-osmanoglu-family-in-london.html

סולימאן פרק ב

העות'מאנים פרק 8: ימי הסולטאן סולימאן, חלק ב' (ספוילר)

(c) הזכויות על הכתוב בפוסט הזה שמורות לאתר Histerio
התמונה נלקחה מתוך הסידרה "המאה המפוארת-הסולטאן" והיא שייכת לסידרת הטלוויזיה בשם זה

המצור העות'מאני הכושל על וינה גרם לזעזוע בקרב מעצמות אירופה, והן ניסו להתגייס שוב על מנת להדוף את העות'מאנים. מנגד, הסולטאן סולימאן המפואר סבר כי זה לא הזמן להסתבכויות צבאיות נוספות מול ההבסבורגים בהונגריה ובאוסטריה. רצונו היה להתעסק בעניינים פנימיים ובעיקר לקדם את הפרויקט הכי חשוב שלו: קביעת קובץ החוקים האזרחי של האימפריה העות'מאנית, מה שנתן לו את הכינוי "סולימאן המחוקק" (קאנוני סוליימאן, או סולימאן קאנוני). כמו כן, סולימאן שם לו למטרה להפסיק את הדיכוי האיראני-שיעי של אנשי הדת ויושביה הסוניים של מסופוטמיה, עיראק של היום, שבעבר הייתה מקום מושבה של הח'ליפות (ח'ילאפה, כלומר מרכז האסלאם הסוני) העבאסית ובמאה השש עשרה הפכה למרכז של דיכוי שהפעילו האיראנים הספווים השיעים כנגד חכמי הדת הסוניים והאוכלוסייה. למרות זאת, האיום של המנהיג ההבסבורגי-אוסטרי פרדיננד על יאנוש זאפוליה, שהיה שליט הונגריה ובן חסותם של העות'מאנים, נמשך. לכן, העות'מאנים פתחו במסע צבאי שלישי כנגד האוסטרים ההבסבורגים בהונגריה ובאוסטריה עצמה. המסע הסתיים בלא תוצאות ממשיות מצד סולימאן, אך האימפריה האוסטרית-גרמנית ההבסבורגית (שנקראה "האימפריה הרומית הקדושה") נתקלה בבעיות פנימיות: התנועה הפרוטסטנטית בהנהגת מרטין לותר צמחה באותן שנים כנגד הנצרות הקתולית השלטת, מה שגרם לחוסר שקט פנימי ולתסיסה. המצב אילץ את הקיסר האוסטרי קרל החמישי לחתום ביוני 1533 על הסכם שלום עם העות'מאנים. לפי הסכם זה, המלך פרדיננד שהיה כפוף לקיסר הכיר בסולטאן העות'מאני כאב וכריבון בהונגריה, קיבל את הווזיר הגדול (ראש הממשלה) העות'מאני כמקביל לו בדרגה והסכים לשלם מנחה שנתית לסולטאן. ללא כיבוש וללא סיפוח קיבל סולימאן את פרדיננד כוואסאל (בן חסות), ובתמורה זכה להקפאת המצב בחזית ללא דרישות נוספות.

באוקטובר 1533 הצבא העות'מאני פנה מזרחה למסע צבאי כנגד האימפריה האיראנית הספווית על מנת לשחרר את מסופוטמיה משליטה שיעית. הווזיר הגדול אבראהים פאשה, חברו הטוב של סולימאן, עמד בראש הכוח העות'מאני שחדר דרך כורדיסטאן לצפון עיראק ומשם לבגדאד וכבש אותה ולאחר חמש שנים את בצרה. בזאת הוחזרה אדמת הח'ליפות הישנה לשילטון סוני והמימסד הדתי הסוני במה שהיום עיראק שוקם. כעת סולימאן הוכר סופית כשליט של עולם האסלאם כולו. לא רק שיטת גביית המיסים והמינהל העות'מאני חזרה, אלא מפקדי הצבא העות'מאני קיבלו באיזור מעין אחוזות, תימארים, שאת מיסיהן העלו לסולטאן וסיפקו לו בשעת מלחמה פרשים (סיפאהים) שהיו תחת חסותם. לסולטאן הייתה הזדמנות לשעוט לתוך איראן ואזרבייג'אן אך הוא ויתר עליה היות ופחד מתנאי החורף והעדיף להתעסק רק במה שהיום היא עיראק ולהציל אותה מציפורני השיעים. על הדרך כבשו אבראהים פאשה וכוחותיו גם את איזור ארזורום ו-ואן, איזורים ששייכים כיום לתורכיה והיו תחת חסות נסיכויות מקומיות ובהשפעה איראנית. באותו זמן החזית בים התיכון התחילה להתעורר אל מול ההבסבורגים, שהשלום איתם היה מוגבל לאיזור אוסטריה והונגריה בלבד.

היזיר ראיס, ובשמו השני וכינויו המפורסם ח'יר אל-דין ברברוסה, היה מנהיג של פיראטים מוסלמיים שישב באיזור תוניס. הוא התמודד יחד עם האוכלוסייה המוסלמית המקומית בתוניסיה ובאלג'יריה של ימינו עם דומיננטיות ספרדית בין היתר באמצעות מעשי פשיטה ושוד על ספינות נוצריות, בייחוד ספרדיות, ששוטטו באיזור. ברברוסה, או אדום-הזקן כתירגומו של מונח זה, חיפש כל הזמן עזרה עות'מאנית שתחזק את הצי הפיראטי שלו. בשנת 1516 כבשו העות'מאנים את אלג'יריה,וברברוסה הפך הלכה למעשה לאחראי על האיזור. באותה שנה בנה בקסבה של אלג'יר את מסגד כתשאווה, מסגד שעם הכיבוש הצרפתי הפך לקתדרלה אך לאחר קבלת עצמאות אלג'יריה ב-1962 הפך שוב למסגד, ובאפריל 2018 הסתיים שיפוצו על ידי רשות שיתוף הפעולה והתיאום התורכית Tika.

ובחזרה לשנת 1532. קרל החמישי הקיסר ההבסבורגי שבין היתר שלט בספרד מינה את האדמירל אנדריאה דורייה מגנואה לבנות לו צי בחזית הים התיכון המתגבשת אל מול המוסלמים. אנדריאה דוריה פתח אל מול העות'מאנים חזית ימית בים התיכון, כשבספטמבר 1532 כבש את נמלי לפאנטו וקורון ביוון העות'מאנית. הסולטאן סולימאן קרא לעזרתו את היזיר ראיס ח'יר אל-דין ברברוסה, והעלה אותו לדרגת אדמירל גדול או קאפודאן פאשה, מפקד הצי העות'מאני כולו, תוך שאלג'יריה מסתפחת רשמית לאימפריה העות'מאנית. כעת היה על ברברוסה להקים צי שיביס את אנדריאה דוריה. בזמן שסולימאן נלחם בעיראק של ימינו כנגד האיראנים, כבש הצי של ברברוסה בעונות האביב והקיץ של שנת 1534 את לפאנטו וקורון שביוון ואת תוניס מידי ההבסבורגים. דוריה הגיב בגיוס צי חדש כדי לכבוש שוב את תוניס בשנה שלאחר מכן. בתגובה, כרתה לראשונה האימפריה העות'מאנית ברית עם צרפת כנגד ההבסבורגים. הסכם הקפיטולציות עם צרפת ב-1536 התיר לנתינים וסוחרים צרפתיים להיות פטורים מהחוק העות'מאני בשטחי האימפריה העות'מאנית, נתן לסוחרים צרפתיים חופש תנועה ברחבי האימפריה ולסוחרים עות'מאניים חופש פעולה בשטחי צרפת. להסכם הקפיטולציות הייתה השלכה כבדה ומשמעותית מאוד על עתיד האימפריה, ונטען כי שיטת הקפיטולציות הובילו בסופו של דבר להתפוררות האימפריה העות'מאנית כולה לאחר כמה מאות שנים. בתמורה קיבלה האימפריה העות'מאנית ברית צבאית עם צרפת כנגד ההבסבורגים, אך מעשה זה והמעשים הבאים מהווים רמז לזריעת זרעי התפוררות האימפריה העות'מאנית, דווקא בימי השיא שלה.

בינתיים, הסולטאן סולימאן, שהיה אדם חשדן מאוד וכל הזמן חשש שחותרים נגדו בסביבתו על מנת להפילו, התפנה לטפל בבעיות בביתו. עימות פרץ בין "המגויסים החדשים", או בשם אחר "מגוייסי הדוושרימה" (Devşirme) שהיו בעברם נערים נוצריים, גויסו בכפייה לצבא העות'מאני ואוסלמו כדי לשרת בו והתקדמו במערכת המינהלית- בהנהגת הווזיר הגדול אבראהים פאשה, לבין אשת הסולטאן, הורם, שבנתה הרמון משלה ושאפה לשלוט בפועל במינהלה העות'מאנית כדי שבסופו של דבר אחד מבניה- הנסיכים מהמט, ג'יהאנגיר (למרות נכותו), סלים או ביאזיד יירש את הסולטאן ובכך היא תהפוך לאימו החזקה של הסולטאן (ואלידה סולטאן) בעתיד. הורם הסיתה את הסולטאן סולימאן כנגד אבראהים, והאשימה את הווזיר הגדול בכך שקיבל שוחד מהאיראנים הספווים כדי שיסית את המסע הצבאי העות'מאני מבגדאד לאיראן ואזרבייג'אן על מנת שהעות'מאנים יובסו שם, ובכך שעם היותו גם מפקד הצבא העות'מאני כולו הוא הפך לעצמאי מדי ומאיים על הסולטאן. אבראהים, מצידו, פעל להחליש את הורם סולטאן ותמך יחד עם אשת הסולטאן הראשונה, גולבאהאר (או מאהידווראן) על מנת שיורש העצר ובנו בכורו של סולימאן, הנסיך מוסטפא, יתמנה לסולטאן אחריו מה שעלול לגרום לבסוף לרצח הורם ובניה בידי מוסטפא ואבראהים, לפי המסורת. הורם כרתה ברית גם עם אחד מאויביו העיקריים של אבראהים, איסקנדר צ'לבי, והסולטאן לבסוף השתכנע- באמצע מרץ 1536 נתפס אבראהים, נקשר ונחנק ורכושו הוחרם. בזאת הורם סולטאן ניצחה, וגם החל עידן "סולטאנות הנשים", כשהאימפריה נוהלה למעשה מההרמון ומי ששלט בה בפועל היו נשות הסולטאן או אמו. בהמשך תסיט הורם את סולימאן נגד הנסיך מוסטפא יורש העצר שלא היה בנה, וגם הוא יוצא להורג בשנת 1533, מה שישאיר את המאבק על הסולטאנות בידי בניה. בסופו של דבר בנה של הורם, סלים, שהיה החלש פוליטית ומנהלתית הצליח כמו אמו להסית את סולימאן כנגד אחיו ביאזיד- ביאזיד הומת וסלים הפך לסולטאן סלים השני בשנת 1566. הורם לא זכתה להכתרת בנה סלים לסולטאן, היות והיא עצמה נפטרה שמונה שנים לאחר מות סולימאן.

אחד ההישגים הכבירים ביותר של סולימאן היו 9וצאת ספר החוקים המוסדר הראשון של האימפריה העות'מאנית, שמסדיר את חוקי האימפריה האזרחיים מעבר להלכה המסלמית, השריעה. הספר נקרא קאנון-נאמה (Kanun-Name). כמו כן, בימי סולימאן הגיעה האימפריה לשיא גודלה ותפארתה. עוד בימי סולימאן נזרעו זרעי שקיעתה, שהייתה הדרגתית ורצופה עליות ומורדות- לא שקיעה רצופה. האימפריה קרסה סופית בימי מלחמת העולם הראשונה (1914-1918) כשהעות'מאנים היו בברית יחד עם אויבותיה המושבעות לשעבר אוסטריה וגרמניה, ובוטלה רשמית בין השנים 1922-1923, עת בוטלה הסולטאנות וכוננה במקום האימפריה העות'מאנית הרפובליקה התורכית המודרנית. בחודש מרץ 1924 בוטלה גם הח'ליפות המוסלמית שהייתה נתונה בידי בן המשפחה העות'מאנית.

 

uzerli meryem

מרים אוזרלי: מסולטאנית למלכת הלילה

לפני שבע שנים, בחודש דצמבר 2013, החלה בערוץ 9 בישראל להיות משודרת הטלנובלה ההיסטורית המצוינת "הסולטאן", הלא היא "המאה המפוארת" כפי שהיא נקראת בשפה התורכית. כיום (2020) היא חזרה לשידור בערוץ "ויוה" כל ערב. בטלנובלה, שכבשה את המדינה, כיכבו האליט ארגנץ' בתור הסולטאן הידוע ביותר של האימפריה העות'מאנית, סולימאן הראשון המפואר, ומרים אוזרלי, בת לאב תורכי ואם גרמנייה, כיום בת 36, ששיחקה באופן מצוין את דמותה של השיפחה שהפכה לסולטאנית, הורם, במקור אלכסנדרה ליסובסקאיה האוקראינית, שכינויה האירופי היה רוקסלאנה.

אותה מרים אוזרלי, שעלתה לגדולה עקב משחקה ב"הסולטאן" במשך שלוש עונות, החליטה לחזור לעולם הסדרות התורכיות עם סידרה שעלתה בערוץ התורכי STAR TV בינואר 2016, ושודרה במשך שלושה חודשים. שידורה הסתיים באפריל 2016 ולאחר כמה שנים היא אף הגיעה לערוץ "ויווה" הישראלי. היות והייתה קצרה יחסית, למרות שכל פרק כמו ברוב הסדרות התורכיות נמשך שעתיים וחצי. היא שיחקה תפקיד ראשי בטלנובלה, שגם לה היה שם שרמז על המיתוג המלכותי-סולטאני של מרים: מלכת הלילה. לכן, מסולטאנית הפכה מרים למלכת הלילה, ומהורם הפכה מרים למשחקת את תפקידה של סלין. לצידה שיחקו שני שחקנים ידועים: אואור פולאט בן ה-58, ששיחק את עזיז, ומוראט יילדירים בן ה40, ששיחק את קארטאל (בתורכית: נשר).

 

עזיז הוא איש עסקים מפורסם, שחי לחוף הים השחור בתורכיה. הוא מאמץ את קארטאל, הבן הצעיר ביותר של חברו הטוב שנהרג. יש לו בן ובת, ויחד הם איבדו את אימם והוא איבד את אישתו האהובה לפני כמה שנים. עזיז לא רצה להכניס שום אישה לחייו, עד שהוא פוגש את סלין הצעירה ממנו ומתאהב בה. העניין הוא, שבנו המאומץ קארטאל כבר יצא בעבר ובילה לילה עם סלין, ובכך נוצר משולש אהבה בין האב המאמץ, הבן המאומץ ומלכת הלילה או סולטאנית הלילה ליתר דיוק סלין, שאותה כמובן משחקת מרים. עזיז מחפש את קארטאל בצרפת, ולכן העלילה נמתחת על הקו בין תורכיה לצרפת, כשהאהבה בין סלין לקארטאל עומדת כל הזמן ברקע.
הסידרה נמשכה 15 פרקים, ולמי שמבין תורכית אני אביא כאן את הקישור לפרקי הסידרה ולקדימונים שלה באתר "סטאר טי וי" (לסמן ולהעתיק לשורת המשימות אם הקישור לא עובד):

http://www.startv.com.tr/video/arsiv/dizi/gecenin-kralicesi

למרים אוזרלי, שמוצאה תורכי-גרמני, יש בת בגיל חמש בשם לארה. מאז "הסולטאן" היא כיכבה בנוסף בשני סרטי קולנוע, ודווח לאחרונה כי היא לוהקה לסידרה חדשה ולא ידועה.

.

סולימאן מוזיאון השעווה

העות'מאנים פרק 6: מביאזיד השני עד ראשית ימי סולימאן המפואר

עם גירוש יהודי ספרד, שהגיע לשיאו בשנת 1492, הוציא הסולטאן ביאזיד השני הזמנה רשמית ל150 אלף היהודים שגורשו מספרד לבוא להתיישב בשטחי האימפריה. הוא אמר בציניות: "פרדיננד מלך ספרד הוא אדם חכם. הוא הופך (בגירוש היהודים) את ארצו לענייה ואת ארצי לעשירה". איסטנבול באותן שנים כללה 70 אלף תושבים, והיא סבלה מהתוצאות של "מגיפת הדבר השחורה" הידועה לשימצה, לכן חיפש ביאזיד ליישב את היהודים גם בעיר בירתו. בנוסף, היהודים התיישבו בהמוניהם גם בעיר סלוניקי, שהפכה ברבות השנים לעיר עם רוב יהודים שהנמל המפורסם שלה לא פעל ביום השבת. היהודים הספרדים התיישבו גם בערי הנמל העשירות באימפריה העות'מאנית: סרייבו, אדירנה וניקופוליס וחלקם הקטן אף הגיע לארץ ישראל והתיישב בערים הקדושות ירושלים וצפת וגם בטבריה. בכך נוצרה המסורת הספרדית-ירושלמית, כשהספרדים היהודים הופכים לאליטה ולרוב של היישוב היהודי הקטן בארץ ישראל. במאה השש עשרה הפכו היהודים לכלכלנים ולבנקאים המובילים באימפריה.

ובחזרה לסולטאן ביאזיד השני. בעוד תנועות דתיות סופיות-מיסטיות מתפשטות בקרב חייליו, חיפש ביאזיד סיבה למלחמה, שתסב את תשומת הלב מפוטנציאל של מלחמה נגדו. הוא בחר ברפובליקת וונציה הגדולה והמתעצמת, שהוסתה באותן שנים על ידי האפיפיור. בשנת 1497, לאחר שמונטנגרו נפלה בידי העות'מאנים, נתפסה ספינת וונציאנית שנשאה עולי רגל נוצרים לארץ ישראל בידי העות'מאנים. ונציה הגיבה בבניין הצי שלה, וגם ביאזיד הגיב מנגד, ומינה את כמאל ראיס למפקד העליון של הצי העות'מאני. הצי העות'מאני החל לשפוט על נמלים ונציאנים, והמתיחות בין העות'מאנים לוונציאנים נמשכה לתוך ראשית המאה ה-16. איזור לפאנטו נתפס על ידי העות'מאנים, וכל ערי הנמל הוונציאניות נמצאו תחת מתקפה עות'מאנית. בסופו של דבר ונציה נכנעה, ובדצמבר 1502, לאחר 5 שנות מלחמה, חתמה בתיווך פולני על הסכם שלום עם העות'מאנים. בכך האימפריה העות'מאנית הפכה לכוח מוביל בים התיכון ולמעצמה אירופית ימית לכל דבר ועניין. הצי העות'מאני נעזר באותן שנים בשודדי-ים, שביצעו משימות של שוד ספינות זרות והרחקתן מטווח העין העות'מאנית. ביאזיד עצמו החל להכיןו עצמו לפרישה ולהעברת השילטון לבניו, שנאבקו על הירושה, והתעמק בלימודי דת, במוזיקה ובכתיבת שירים. הוא נתן את השילטון למעשה בידי הווזירים הגדולים שלו ובידי המושלים המקומיים, מה שיהווה תקדים לעתיד הלא ממש קרוב, עת ישלטו סולטאנים חלשים באימפריה. הוא החל לסדר את רגולציית גביית המיסים באימפריה, ואת המערכת הפיננסית האימפריאלית בין היתר בעזרתם של היהודים. הוא החל לגבות מס לצורכי מלחמה מבעלי אחוזות (תימארים), שקוראים לו אוואריז.
בינתיים, ביאזיד לא יכל לנוח על זרי הדפנה. ממזרח לאימפריה העות'מאנית צמחה באיזור איראן האימפריה הספאווית, אימפריה של שיעים ממוצא תורכי שהשתלטו על המרחב הפרסי. השאה הספאווי אסמאעיל, שהיה תורכמני שאסף מסביבו תורכמנים שהתחילו כמאמינים במיסטיקה הסופית הסונית ואחר כך עברו לאמונה באסלאם השיעי, ונקראו בתורכית קיזיל-באש ("הראשים האדומים", יש כאלה עד היום שסוברים כי מקורותיהם של השיעים בלבנון הוא ב"קיזיל-באש" שגורשו לשם על ידי העות'מאנים) הציב אתגר מול האימפריה העות'מאנית, וזה היה עוד ביטוי מרכזי לסיכסוך הסוני-שיעי הבלתי נגמר באסלאם, סכסוך שנמשך משנת 680 לספירה עד ימינו אנו. העות'מאנים בהנהגת ביאזיד לא רק חששו מכוחם הצבאי של הפרסים וה"קיזיל-באש" (תורכים שהאמינו בשיעה), אלא גם מחדירה דתית שיעית לתוך מרחב אנטוליה (תורכיה של היום), במיוחד לאיזורים המזרחיים שבה, עת אמונות מיסטיות נפוצו מזה שנים. בשנים 1508-1509 ביאזיד שלח מברקים לאסמאעיל, ודרש ממנו להפסיק את החדרת המטיפים השיעים לאנטוליה ולצבא העות'מאני. בינתיים אסמאעיל כבש את בגדאד ואת דרום מערב איראן, וחולל טבח והרס בקרב אוכלוסייה סונית והחריב מסגדים סוניים (בדומה למעשיו של בשאר אל-אסד בימים אלה). ביאזיד העדיף בהתחלה שלא להגיב צבאית, ולפנות לממלוכים שמדרום לו בבקשת עזרה. הממלוכים אכן עזרו ותקפו את הספאווים. אבל זה לא עזר, ומטיפים שיעים ספאווים המשיכו לחדור לאנטוליה ולהטיף ולהעביר את האוכלוסייה הסונית לשיעה. בשנת 1511 אף פרץ מרד שיעי בהנהגת שאה בשם קולו, שטען לירושת אסמאעיל, כשהכוח העות'מאני שנשלח להדוף את המרד היה חלש, בין היתר בשל מאבקי הירושה בין בניו של ביאזיד, המושלים אחמט וקורקוט. בסופו של דבר, כשהמורדים התקדמו לעבר הבירה העות'מאנית לשעבר בורסה, כוח של שמונת אלפים יניצ'רים בראשות הווזיר הגדול, ח'אדם עלי פאשא והנסיך אחמט הצליח להביס אותם. בעוד אנשי הצבא והעם תמך באחמט המנצח, אנשי הדת, העולמאא, תמכו בקורקוט. בסופו של דבר לא זה ולא זה זכו בירושה, היות ולביאזיד היו חוץ משניהם עוד שלושה בנים: היה את סלים המיליטנטי והקשוח שזכה בסופו של דבר לתמיכת היניצ'רים ולאחר מכן בסולטאנות, את שאהינשאה ואת עלימשאה שמתו בשנים 1511-1512. בסופו של דבר המאבק ניטש בין סלים, שהוביל פעולות תגמול של היניצ'רים לתוך השטח הספאווי, קורקוט מושל מניסה ואחמט שהתמנה למושל באמסיה. בסופו של דבר, סלים זכה בתמיכת הטאטארים מחצי האי קרים, והחליט להדיח את אביו מהשילטון עוד בחייו על מנת לרשת את הסולטאנות ולעקוף את אחיו. כוח של יניצ'רים בראשות הנסיך סלים השתלט על איסטנבול והדיח את הסולטאן ביאזיד השני. ב25 באפריל 1512 הוכתר סלים לסולטאן סלים הראשון, וביאזיד, ששאף לחזור לאיזור הולדתו דמוטיקה הורעל לבסוף בהוראת בנו ומת בדרך ב26 במאי 1512.
האסטרטגיה של הסולטאן החדש סלים הראשון, הייתה להחזיר את ימי התפארת של סבו, הסולטאן מהמט הכובש. הוא שאף להפוך את האימפריה העות'מאנית למעצמה עולמית, ולהתחיל בסידרה של כיבושים. פניו היו לכיוון מזרח ודרום מזרח. הוא שאף לעבות את מספר היניצ'רים- שעזרו לו להגיע לכתר, לשלב לוחמים מהנסיכויות התורכמניות השכנות לשעבר בכוחות הרגלים שלו ולאחד את כולם תחת סמכותו. אחיו, קורקוט ואחמט, שהמשיכו להחזיק בעמדות של מושלות, מרדו בו, כשהנסיך אחמט מרד כנגד סלים בצורה החזקה ביותר. בסופו של דבר קיבל הסולטאן סלים הראשון החלטה- להשמיד את כל אחיו, את אחייניו ואפילו את בניו, להוציא אחד- בנו הנסיך סולימאן, שעתיד להפוך לסולטאן סולימאן הראשון המפואר, אחרי אביו. הקשיחות והאכזריות של סלים נתנו לו את הכינוי "יאווז סלים", שמשמעותו "סלים האכזר" או "סלים הקשוח". בסופו של דבר, עד חודש אפריל 1513 הוצאו להורג כל אחייניו של סלים וגם אחיו קורקוט, כשבסופו של דבר השתלט על מחוז אמאסיה המורד שהיה תחת שליטת אחיו אחמט, והוציא גם את אחיו הנותר והבכור אחמט להורג.
כעת, כששלטונו האבסולוטי הובטח, החליט סלים "לטפל" באיום הספאווי (גם באותן שנים היה "איום איראני"…). הוא השתמש גם בשלוחות על מנת להתחיל את העימות המפורסם ורב השנים עם הרוסים: אישר לח'אן הטאטארי, מהמט גיראי, לערוך פשיטות לתוך השטח הרוסי. הוא כרת ברית עם הממלוכים על מנת להילחם באיום השיעי-ספאווי. כוחותיו של סלים החלו לטבוח באלפי תורכמנים שיעים, קיזילבאש, שהיו באדמות אנטוליה, ולהגלות אותם. הצבא העות'מאני, שמספר חייליו הכולל היה 140 אלף איש, התקדם עם כוח אדיר של 70 אלף חיילים, מחצית מהסד"כ הכולל, אל ארזינג'אן וארזורום ומשם אל מעלה נהר הפרת. הספאווים נקטו אסטרטגיה של משיכת הכוחות העות'מאנים לכיוון הרי צפון איראן הבלתי עבירים, על מנת ללכוד אותם שם. הם נקטו במדיניות של "אדמה חרוכה"- לשרוף את כל היבולים בשטחים שהם נסוגים מהם, על מנת לפגוע במזון ובאספקה לחיילים העות'מאנים. סלים, מצידו, החל להוציא להורג קצינים וחיילים מצבאו שלו שגילו פחד או שדרשו נסיגה. באוגוסט 1514 הגיע הצבא העות'מאני עד לדרך לתבריז, בירת הספאווים (שכיום משמשת בירתה הבלתי רשמית של אזרבייג'אן האיראנית, שם חיה כיום אוכלוסיה ממוצא תורכמני תחת ריבונות איראנית. ב23 באוגוסט 1514 פרץ בעמק צ'לדיראן, על הדרך בין תבריז לארזינג'אן, קרב מכריע בין העות'מאנים הסונים לספאווים השיעים. הספאווים הובסו, קרב צ'לדיראן נכנס למיתולוגיה העות'מאנית והסונית כניצחון על האיראנים הספאווים השיעים, ותבריז נכבשה. סלים החליט לפנות את העיר מכל תושביה, שלח את אנשי המקצוע והאומנים שלה לאיסטנבול אך כשהגיע החורף, סלים הזיז את צבאו לקאראבא בקווקז, מקום חנייתם בעבר של ג'נגיס חאן ותימור לנג המונגולים, על מנת לנוח. בסופו של דבר תבריז נכבשה שוב בידי הספאווים שנסוגו דרומה לאחר כיבושה העות'מאני, "גנרל חורף" וחוסר באספקה יחד עם קור מקפיא הכריעו את העות'מאנים, שנסוגו חזרה לאנטוליה. בפברואר 1515 היניצ'רים הזועמים על כך שסלים לא מנהיג מסע מלחמה חדש נגד הספווים מרדו באמסיה, ובמרץ אותה שנה הוצא להורג בתגובה הווזיר הגדול אחמט פאשא. הספאווים ספגו פגיעה קשה במוניטין, שאה אסמאעיל, שיצא מקרב צ'לדיראן בשן ועין פצוע הנמיך פרופיל- למרות שהצליח לכבוש מחדש את תבריז ואת צפון איראן של היום, והשילטון עמד לעבור לבנו, שאה טאהמאספ. סלים, מצידו, החליט לנוע דרומה, כנגד הממלוכים. נסיכות אנטולית בשם דולגאדיר פתחה במרד נגד סלים, אך בקיץ 1515 הוא הצליח להביס אותה. בסופו של דבר סלים הצליח להשתלט על כל תת יבשת אנטוליה, והשטחים שהשתלט אליהם קבעו את גבולותיה המזרחיים של תורכיה עד היום. סלים החליט לנקום בממלוכים, שכרתו ברית עם דולגאדיר ועם הספאווים. הוא נע דרומה, לכורדיסטאן, אך חשש בעצמו להתעמת עם הכורדים, אז הוא נתן לשליטיהם המקומיים תמיכה כלכלית וצבאית בתמורה להפיכתם לוואסאלים שלו, לפרו עות'מאנים ולסונים מבחינת אמונתם באסלאם. הוא מינה את אדריס ביטליסי המפורסם להיות מושל כורדיסטאן מטעמו. עכשיו דרך המשי נשלטה בחלקה הגדול על ידי העות'מאנים, ומשי מאיראן ומוצרים נוספים מארץ עשירה זו זרמו לכיוון איסטנבול. סלים עצמו מיעט לשהות בבירה איסטנבול בגלל שהיה רוב הזמן במסעות צבאיים, וכשהיה שם החל במלאכה שהשלים אותה, ובגדול, בנו סולימאן: לקבוע את החוק הפלילי (בנוסף לחוקי השריעה המוסלמית) ואת מערכת המשפט של האימפריה.
סלים החליט לנצל את חולשת הממלוכים, ולנוע דרומה, לכיוון חלב, ארץ ישראל ומצרים. באותו זמן סבלו הממלוכים, שמרכזם היה בקאהיר, מפלישות ימיות של הפורטוגזים לכיוון איזורי תימן והחיג'אז מכיוון הודו (איזור גואה, למי שמכיר….) והממלוכים נחלשו מאוד. ב28 ביולי 1516 החלה המתקפה על הממלוכים, באיזור מלאטיה. ב24 באוגוסט 1516 התחולל הקרב הרציני המפורסם היחיד בין הממלוכים לבין העות'מאנים, במארג' דאבק שבצפון סוריה של היום. הקרב הסתיים במותו של הסולטאן הממלוכי אל-ע'אוורי. העות'מאנים ניצחו ניצחון מוחץ, והאימפריה הממלוכית החלה להתפורר. חלב, חמאה ודמשק נפלו בין החודשים אוגוסט-ספטמבר 1516. בחודשים הבאים נפלה ארץ ישראל של ימינו בידי העות'מאנים, שהפכו למעשה לשליטי ארץ ישראל המוסלמים האחרונים לפני הכיבוש והמנדט הבריטי והקמת מדינת ישראל במאה העשרים, ובחודש ינואר 1517 תוך שלושה ימים חצו העות'מאנים בסערה את חצי האי סיני וב25 בחודש הגיעו לעיר קאהיר. החל מרדף אחרי הסולטאן הממלוכי, טומאן ביי, וב14 באפריל 1517 הוא הוצא להורג. סלים יצר קשר והבטיח את נאמנותם של ראשי השבטים הבדווים והקהילות הדתיות, תמורת מתן אוטונומיה מסוימת להם. בשלושה ביולי 1517 התרחש אירוע היסטורי:
השריף של העיר הקדושה לאסלאם מכה נשבע אמונים (בייעה) לסולטאן סלים, ובכך סלים הפך דה פקטו לח'ליף האסלאמי, מנהיג האומה המוסלמית הסונית. הח'ליף העבאסי הסמלי שנותר בקאהיר, אל מותווכל, הובל לאיסטנבול ונאמר כי הצהיר בפני הסולטאן סלים כי הוא מוותר על סמכויותיו לטובתו. אנשי מינהל פרסיים וערביים החלו להיות משולבים במינהל המרכזי באיסטנבול, שהפכה כעת למרכז האסלאם. גירסה זו של העברת הח'ליפות הטקסית שנויה במחלוקת, היות ואל-מותווכל חזר לקאהיר ומילא את תפקידו הטקסי כח'ליף עד 1543. אבל למרות זאת, מה שידוע הוא שסלים נטל לעצמו והוסיף לתוארו את שני התארים האסלאמיים החשובים: ח'ליף האסלאם ושומר שני המקומות הקדושים לאסלאם, מכה ומדינה. אגב, הסולטאנים העות'מאנים הדגישו את היותם ח'ליפים רק בעתות חולשה, למשל במאה ה18 עם תחילת היחלשות האימפריה ובסוף המאה ה-19 ותחילת המאה העשרים, ממש לפני שהאימפריה העות'מאנית התפוררה סופית.
עתה, סלים פנה לרפורמות מינהליות פנימיות נוספות: הוא בנה את הקומפלקס הצבאי שם אימן את היניצ'רים בגלאטאסאראיי במרחב איסטנבול, והשלים את מעבר הממשלה העות'מאנית בכללותה מהבירה הישנה והארמון הישן באדירנה לאיסטנבול. ארמון טופקאפי הורחב מאוד ונוספו לו נשים רבות ועבדי שער (קאפיקולו) רבים. נבנה ארמון מיוחד ביאליק וסק בחוף ים המרמרה באיזור רובע סירקג'י באיסטנבול, ששימש למעשה כהרמון הנשים של סלים. ברובע קאסימפאשה, בקרן הזהב של איסטנבול, נבנתה מספנה ענקית לצי העות'מאני המתרחב, כשהצי הממלוכי הסתפח אליו.
עם זאת, העניינים בתוך אנטוליה לא נרגעו: אנשי הנסיכויות התורכמניות לא זנחו את שאיפותיהם להתנתק מהעות'מאנים. בשנת 1519 פרץ באביב מרד בקרבם שהונהג על ידי מטיף ספאווי בשם ג'לאל, שטען כי הוא שאה אסמאעיל וכי הוא המהדי, האמאם השיעי השנים-עשר הנעלם, שהוא למעשה ה"משיח" המוסלמי-שיעי שלפי האמונה השיעית יגאל את העולם באחרית הימים. המרד, שנקרא "מרד הג'לאלי" דוכא באכזריות. תנועת הג'לאלי עתידה לעשות צרות רבות לסולטאנים הבאים.
בספטמבר 1520 החל סלים במסע מאיסטנבול לאדירנה על מנת לתכנן את החזית המערבית, אך הוא התלונן שהוא לא מרגיש טוב ושגבו כואב. כנראה היה לו סרטן, וב21 בחודש זה הוא נפטר, כשבנו היחיד שנשאר, הנסיך סולימאן, מחליף אותו, והופך לסולטאן סולימאן הראשון, הלא הוא סולימאן המפואר.
סולימאן המפואר, או בתורכית "קאנוני סולטאן סולימאן" (הסולטאן סולימאן המחוקק, נקרא כך על שם קובץ החוקים שערך), בנם של סלים ושל עיישה חפזה משושלת הגיראי, הח'אנים של קרים, שאותו בחר סלים להשאיר בחיים (למרות שנטען כי הוא ניסה לשווא להתנקש בחייו באמצעות קפטאן מורעל שנתן לו כמתנה, אך סולימאן הוזהר בידי אימו ולא לבש את הקפטאן) הוא זה שאיחד סופית, מירכז וערך את קובץ החוקים הרשמי של האימפריה העות'מאנית. עד להיום, הוא נחשב לסולטאן העות'מאני המוצלח, המנוסה מבחינה צבאית, החזק ביותר בהיסטוריה, ולאגדה גם בעולם המוסלמי. נטען גם שהאימפריה הגיעה לשיאה בימיו, ובשלהי שילטונו החלה שקיעתה האיטית, ששוב, כמו שאני טוען, לוותה גם בתקופות שונות של עלייה- אך הכיוון הכללי משלהי ימי סולימאן של העות'מאנים היה לכיוון מטה.
המעשה הראשון של סולימאן היה להקל על נתיניו וחייליו: שבויים שנשלחו לאיסטנבול מכל קצווי האימפריה נשלחו חזרה לביתם, הוכרז שאנשים ישלמו מיסים לפי יכולתם והחיילים יקבלו שכר מלא על כל פעילותם הצבאית. הושם דגש על רווחת הנתין והחייל, ובאופן מסוים גם על זכויותיו כאדם וכנתין (אמנם לא זכויות האדם שאנו מכירים כיום, אבל בכל זאת, זכויות אדם שנכונות לאותה תקופה). סולימאן הוא זה שאירגן את מערכת המשפט, מספר רב של שופטים הובא לאיסטנבול ולפרובינציות וסוף סוף הייתה לאימפריה מערכת משפט, ששאפה לשפוט בצדק עד כמה שניתן, בהשפעת סולימאן וחוקיו. סולימאן ניהל 13 מסעות צבאיים, שרובם הגדול היו מוצלחים. האסטרטגיה הצבאית שלו הייתה נבונה: הוא אמנם בילה שנים רבות במסעות צבאיים, אמנם פחות מזמן השילטון שבילה אביו במסעות באחוזים, אבל הוא החליט כל פעם לנהל חזית אחת בלבד, ולא לעשות טעויות היסטוריות שיעשו שליטים אחרים במקומות אחרים ועשו קודמיו- לפתוח כמה חזיתות. בתחילה הוא דאג לדכא מרד של ממלוכים, אבל בהמשך שם את פעמיו לאירופה, כשהתחנה הראשונה העיקרית שלו הייתה האי רודוס, שנשלט בידי מסדר האבירים הנוצרי- הוספיטלרי, כשהגראנד מאסטר עמד בראשם.
הדברים בפוסט זה נסמכים על הכתוב בספר באנגלית "היסטוריה של האימפריה העות'מאנית ותורכיה המודרנית", כרך 1, מאת סטנפורד שאו ואזל קוראל שאו.