Category Archives: פופולארי

עלי: הסיפור של ח'אמנאי, המנהיג העליון של איראן. כך זה התחיל-2: ח'אמנאי בכלא

 תחביבו העיקרי של ח'אמנאי הוא לקרוא ספרים. ולא רק ספרי דת, אלא ספרים מכל הסוגים, כולל ספרים שקשורים לתרבות המערבית. כמו כן הוא אוהב לקרוא שירה, וגם לכתוב שירה, תחת השם הספרותי אמין. אבל כל זה לא הלהיב אותו כמו ההצטרפות ללחימה ולמרד כנגד השאה האיראני בשנות השישים. הוא היה איש הקשר בין האייתוללה מילאני בעיר משהד לאייתוללה ח'ומייני שהיה למעשה מנהיג המרד האסלאמיסטי באיראן. בהיותו בסמינר במשהד הוא נפגש עם האייתוללה מוג'תבא ספאווי שהיה בן בריתו של ח'ומייני (ועל שמו נקרא בנו המפורסם ביותר של ח'אמנאי שמיועד אולי להחליפו בתפקיד- מוג'תבא) וזה הצית בו את אש המרד. הוא נהג לשאת נאומים ודרשות במסגדים כנגד משטר השאה ונגד ישראל ונאמר עליו שהוא דרשן טוב. זה עורר עליו את חמת הסאווא"ק- זרוע המודיעין הפנימי של משטר השאה, וח'אמנאי הפך לבדוקאי, כלומר מושא מעקב של הסאווא"ק. ב2 ביוני 1963 הוא נעצר בעירו משהד בפעם הראשונה, ו3 ימים אחר כך נעצר גם ח'ומייני והושם במעצר בית. ח'אמנאי שוחרר ממעצרו והמשיך בפגישות על מנת להמשיך במרד האסלאמי. בסך הכל במהלך המרד הוא נעצר 6 פעמים על ידי זרועות הביטחון והמודיעין של השאה. הוא המשיך במסעות לעיר השיעית הקדושה קום על מנת להיות זרוע מקשרת בין האייתוללות השונים שתמכו בח'ומייני. הוא אף הגיע לאיזור סיסתאן-בלוצ'יסטאן בחלק האיראני שלו- איזור שמחולק בין כמה מדינות ומהווה מוקד של סכסוכים בשל האוכלוסייה הבאלוצ'ית עם הנטיות הבדלניות. כבדוקאי של זרועות המודיעין, הוא נעצר שוב בעיר זהדאן שבבלוצ'יסטאן אחרי שנשא דרשות שם במסגדים בזכות תנועת המרד האסלאמית כנגד השאה. ח'ומייני בינתיים הוגלה אל מחוץ לאיראן על ידי כוחות הביטחון של השאה וח'אמנאי הוגבל על ידי הרשויות להיות רק באיזור הבירה טהראן. אבל הוא הגיע לעיר הקודש קום לקראת שנת 1964, ושם התרחשה "פגישת ה11" ההיסטורית שהוא היה נוכח בה שבה נכחו 11 אנשי דת איראניים בכירים וזוטרים שבהמשך יהוו את יסוד המשטר האסלאמי האיראני, ביניהם האייתולות מונתזרי, ראפסאנג'אני, מסבח יזדי, אחיו של ח'אמנאי מוחמד שהשתתף איתו במרד והוא עצמו. עלי ח'אמנאי, יש להדגיש, היה רק איש קשר ואדם שיצק מים על ידי האייתוללות ולא ממש חלק מהם. תוך כדי טיפוסו למעלה בהיררכיה של אליטת כוהני דת המורדת ולאחר מכן שולטת באיראן, ח'אמנאי פשוט דאג לדחוק הצידה את מי שאיים עליו ועל מעמדו, אבל לא לאיים מבחינה תחרותית על אנשים שדרגתם הדתית הייתה מעל לדרגתו, לפחות בשנות המרד. לגבי קבוצת ה11: מטרתם הייתה לתכנן ולארגן את המשך המרד נגד השאה בהיעדרו של ח'ומייני. בקום ייסדו גם אנשי הדת את "אגודת מורי הסמינרים של קום" שיצאה כנגד המשטר. בשנת 1967 הוא חזר לעירו משהד והמשיך בהטפותיו ושם נעצר בפעם השלישית באשמת המרדה. לאחר שיחרורו הוא המשיך בפעילויות למען קורבנות רעידת האדמה באיזור ח'וראסאן בשנת 1968. הוא הציג את טיעוניו גם נגד שותפים לא דתיים בתנועת המרד- נגד ליברלים, קומוניסטים ועוד וטען כי רק מאבק אסלאמי יפיל את השאה. לאחר שהסאווא"ק גילה כי ח'אמנאי השתתף בפגישת ה11 לאחר שביקש אישור יציאה לעיר הקודש השיעית נג'ף שבעיראק וסורב, הוא נעצר שוב, לשישה חודשים. לאחר מכן עבר לטהראן ושם אירגן את המשך המרד. בטהראן הוא הבין שעל מנת שהמרד יצליח, עליו לשתף פעולה גם עם כוחות חילוניים ידידותיים. הוא גם התחיל לפרסם ספרים שבהם כתב את הפילוסופיה שלו ושל המרד האסלאמי. המעצר הקשה ביותר שלו היה בשלהי שנת 1974, כשמשטר השאה התחיל להתערער וכוחות הסאווא"ק ערכו חיפוש בביתו. הוא נשלח לכלא גרוע בטהראן, שם הוא ושותפו לתא עודדו אחד את השני להחזיק מעמד בין החקירות הקשות שעברו. כששוחרר נאסר עליו לשאת דרשות ולתת שיעורי דת, אבל מעולם לא הוחלט להגלות אותו אל מחוץ לאיראן, היות והוא לא היה חשוב בעיני הרשויות כמו ח'ומייני והאייתוללות היותר בכירים ממנו. מי שהתלוו אליו ועודדו אותו לאורך כל הדרך היו בעיקר אביו ג'וואד וגם אחיו מוחמד.  בשנת 1975 הוא כתב בסתר את ספרו המפורסם ביותר, "מחשבה אסלאמית בקוראן" תחת השם הספרותי "סייד עלי חוסייני". ובתגובה לכך שח'אמנאי הפיץ בסתר את הספר שלו ונשא דרשות והשתתף ואירגן טקסי זיכרון להרוגי המאבק האסלאמי כנגד המשטר, החליטו בסאווא"ק להגלות את חכם הדת השיעי הלא-בכיר-בעליל ח'אמנאי הגלייה פנימית בתוך איראן, אל העיר איראן-שהר שיש בה גם אוכלוסייה סונית…

עלי- כך זה התחיל: הסיפור של ח'אמנאי (בפרסית: ח'אמנהאי) המנהיג העליון של איראן-1

הזכויות שמורות לכותב האתר HISTERIO (c)
ב-19 באפריל 1939 נולד בעיר השיעית הדתית שבאיראן משהד, במחוז ח'וראסאן, עלי ח'אמנאי. הוא היה בנו השני של ג'וואד ח'אמנאי, אזרי ולא פרסי במוצאו ומיוחס דורות אחורה למוחמד ולצאצאיו (מה שמקנה לו ולמשפחתו את התואר "סייד" SEID) . אביו היה מלומד אסלאמי שיעי צנוע ועני שניסה לחנך את בני משפחתו לנהוג בצניעות.
עלי ח'אמנאי סיפר לימים: "אבא שלי, למרות שהיה דמות דתית ידועה, היה קצת סגפן. היו לנו חיים קשים. לפעמים לארוחת ערב לא אכלנו אלא לחם עם כמה צימוקים, שאמא שלנו איכשהו אלתרה… הבית שלנו, כשישים וחמישה מטרים רבועים, היו מורכבים מחדר בודד וממרתף קודר. שנים מאוחר יותר קנו כמה אנשי צדקה את המגרש הקטן והריק הסמוך לבית שלנו, אז הצלחנו לבנות עוד שני חדרים."
הביוגרפיה הרשמית של ח'אמנאי מנסה להדגיש את היותו איש דת ואדם דתי, אבל לקרוא לח'אמנאי קודם כל "אייתוללה" שהיא הדרגה הגבוהה בשיע האסלאמית זה פשוט דבר שגוי. ח'אמנאי היה קודם כל פעיל פוליטי ואיש פוליטי ופחות איש דת. למעשה, לפני שהתמנה במפתיע למנהיג העליון של איראן כשעד 1989 הוא כיהן במשך 8 שנים כנשיא איראן, ח'אמנאי היה איש דת מדרגה יותר נמוכה מאייתוללה- חוג'ת אל אסלאם. לדרגת אייתוללה ולדרגת "מודל לחיקוי" (מרג'ע-א-תקליד) מבחינה דתית הוא עלה רק בעקבות מינויו למנהיג העליון של איראן.
בגיל ארבע נשלחו מוחמד ח'אמנאי האח הגדול ואחיו הצעיר עלי למכאתב, בתי הספר היסודיים הדתיים של אז, כדי ללמוד את האלפבית הערבי-פרסי, ללמוד את השפה הערבית ואת הקוראן.. מאוחר יותר, הוא הועבר לבית ספר אסלאמי שזה עתה הוקם כדי להמשיך ללמוד.
לאחר לימוד בסיסי זה, המשיך עלי את לימודיו בסמינר התיאולוגי במשהד, בעיקר בעידוד הוריו.
עלי הצעיר היה רק ​​בן שמונה עשרה כשהחל את לימודיו ברמה הגבוהה ביותר. הוא החליט לעלות לרגל למקדשים הקדושים בעיראק, עזב את איראן לעיר השיעית הקדושה נג'ף בעיראק בשנת 1957 (בגלל זה הערבית שהוא מדבר היא במבטא עיראקי). לאחר מכן לאחר התייעצות עם אביו חזר לאיראן, לעיר השיעית הקדושה קום כדי להמשיך את לימודיו. במהלך נדודיו הוא פוגש איש דת איראני פרסי (ויש האומרים ממוצא הודי) כריזמטי בשם רוחאללה ח'ומייני, ומתקרב אליו. בהמשך הוא יהפוך לעוזרו הקרוב ש"יוצק מים על ידיו".
בעת לימודיו הוא קיבל את הבשורה הרעה שאביו איבד את ראייתו בעין אחת ולא היה מסוגל לקרוא כמו שצריך. הדבר גרם לו לחזור לעיר הולדתו משהד ותוך כדי שהוא משרת את אביו החולה הוא מתקרב לאייתוללות הבכירים של העיר. הוא טוען עד היום שהצלחתו היא כתוצאה מכך שקיים את מצוות כיבוד אב ואם שקיימת גם באסלאם. על הדרך הוא גם זוכה בדרגה הראשונה והנמוכה ביותר של אנשי הדת השיעים- דרגת מוג'תאהד, ומתכוון להמשיך בלימודיו במטרה להגיע לדרגה הגבוהה ביותר.
בגיל 13 הוא כבר נחשף למצב הפוליטי באיראן- במיוחד המרד השקט דאז של כמה מאנשי הדת השיעים נגד השאהים החילוניים יחסית של איראן מבית פהלווי. בייחוד כשאיש הדת ספווי מגיע לבית הספר בו למד עלי ח'אמנאי ונושא נאום כנגד המשטר של השאה. בשנת 1962 בהיותו בעיר קום הוא הצטרף רשמית למחנה ולאנשיו של האייתוללה הקיצוני ששנא את משטר השאה ושנא את אמריקה ואת ישראל, רוח אללה ח'ומייני.
בחודש מאי 1963, בחודש מוחארם בו השיעים מציינים את חג העאשוראא, הופך ח'אמנאי לאיש הקשר של ח'ומייני לעיר משהד ונע על הקו שבין הערים קום ומשהד. בכך הוא מתחיל רשמית את דרכו הפוליטית והיותו המוציא והמביא של ח'ומייני ושאר האייתולות בקשר להפגנות ולמחאה כנגד הרפורמות המתמערבות שהנהיג השאה דאז, מוחמד רזא פהלווי. השאה דאז היה "חייב" לארצות הברית ולCIA את החזרתו לאיראן ולשילטון בה לאחר שהודח בשנת 1953 על ידי ראש הממשלה הלאומני מוחמד מוסאדק. השאה הנהיג את "המהפיכה הלבנה", שהיא כינוי לשורת רפורמות ליברליות שהנהיג השאה הפרסי מוחמד רזא פהלווי באיראן במטרה להפוך את איראן בטווח הארוך למעצמה עולמית כלכלית ותעשייתית חזקה ומודרנית בסגנון מערבי, זאת תוך זמן קצר ככל הניתן ובאגרסיביות רבה. המהפכה זכתה לכינוי "לבנה" לאור העובדה שדובר במהפכה שהתבצעה ללא שפיכות דמים. מכאן התעוררה התסיסה הדתית כנגד השאה שתביא להפלתו 16 שנים לאחר מכן.
המשך בפרק הבא….

הגות מדינית- בין הפוליטיאה לפוליטיקה- חלק 2. הגות מדינית בימי הביניים והרנסאנס: אוגוסטינוס, תומס אקווינס ומקיאוולי

בימי הביניים בעולם הנוצרי לא הייתה הגות מדינית "קלאסית" היות והכנסייה שלטה על מחשבת ההמון- עליונות הכנסייה והאל ("השילוש") על האדם.

בימי הביניים וגם לאחריהן התחולל מאבק בין הכנסייה והמדינה בשאלה מי נעלה יותר ומי ראוי לשלוט על האדם, וכך נולד רעיון "החרב הכפולה"- חרב אחת היא הקיסר או המדינה והחרב השנייה היא הכנסייה. ב"ברית החדשה" יש משפט שמיוחס לישו, שאומר "תנו לקיסר את אשר לקיסר, ולאל את אשר לאל". משפט זה מיוחס בהקשר ליחסי דת ומדינה- מתי האדם צריך להתייחס לסמכות המדינה, גם כשהיא סותרת את ערכי הדת?

ההשקפה המקובלת באותן שנים הייתה שהאדם מצווה להישמע לשתי הרשויות: לחוק המדינה ולחוקים הדתיים. כל רשות פיקחה אחת על האחרת: הכנסייה על המדינה, והמדינה על הכנסייה. אוגוסטינוס "הקדוש" מהיפו, שהיה פילוסוף ותיאולוג נוצרי וממעצבי הנצרות הקודמת, שחי בין המאות ה-4 וה5 לספירה, "ניצר" למעשה את כתבי אפלטון ואריסטו. הוא כתב ספר בן 22 כרכים בשם "עיר האלוהים", שבא ללמד סנגוריה על הנצרות, וטוען שהאדם חי בשתי ערים: "עיר האלוהים" שהיא העיר הרוחנית, שהיא אפילו נעלה יותר מהכנסייה, ו"העיר הגשמית", הלא הם החיים הארציים והמדינה. לכן, הוא טען שטבעו של האדם הוא כפול. שתי החברות, הדתית והמדינית, הן מעורבות, ובעיניו המדינה צריכה להיות נוצרית ולנהל את עצמה לפי אינטרסים רוחניים. המדינה היא יצירה אלוהית ועיר האלוהים היא אפילו לא הכנסייה בלבד שמייצגת את הדת, אלא הדת והרוחניות עצמה. הוא טען שמדינה שלא נוהגת לפי ערכי מוסר נוצריים, משמרת את חטאיו הקדמוניים של האדם ואין לה זכות להתקיים.

עוד מי שהושפע מכתבי אפלטון ואריסטו וסיפק להם גירסה נוצרית הוא הוגה דעות אחר, תומס אקווינס בן המאה ה-13. הוא אמר שיצירת המדינה נעשית דרך 4 סוגי חוק: החוק הנצחי- האופן שהאדם מתנהג הוא תוצאה של תבונה אלוהית. החוק הטבעי- לכל דבר שקיים בעולם יש משמעות ותכלית, המוסר הוא התבונה האלוהית הטבעית. החוק האנושי- שהוא פירוט של ערכי המוסר בחוק הטבעי, והוא דבר דינאמי ומשתנה. ומעל כולם- החוק האלוהי. בני אדם צריכים הדרכה על מנת להגיע לאושר הנצחי והאמונה שהיא החוק האלוהי היא המדריכה.

במאה ה-15, ראשית הרנסאנס שבאה לאחר המאה ה-14 הימי ביניימית הרת הפורענות, ישנה כבר עלייה בכוחו של מוסד המלך ומוסד המדינה באירופה, וירידה של מוסדות הכנסייה והאפיפיורות. התפתחות מדעית וגילוי יבשות חדשות, והתפתחות הסחר הבינלאומי הולידה שיכבת סוחרים עשירים חדשים בורגנית שתמכה במלכים, וזה בא על חשבון האצולה והכנסייה. הסמל של ההגות המדינית באותה מאה היה ניקולו מקיאוולי (בתמונה), שביום כתיבת פוסט זה חל יום הולדתו ה55 בדיוק. ספרו "הנסיך" שאותו הקדיש ללומרנצו מבית מדיצ'י, מהווה מדריך למדינאים עד עצם היום הזה. מקיאוולי טען שיש להשלים עם שימוש באמצעים בלתי מוסריים למטרות מדיניות. הוא טען שמימשל יציב נשען על עורמה ואלימות מדינתית מבוקרת, לכן הוא ניתק את התועלת המדינית מעקרונות המוסר.

הוא טען שהשליט הנכון יבסס את מדיניותו ושילטונו על כך שהאדם הוא רע ואגואיסט מטבעו ובמהותו, ומימשל טוב יהיה יציב אם יגביר את הביטחון האישי ורכושם של נתיניו- וכי רק מחוקק יחיד ואבסולוטי יכונן מדינה בדרך הנכונה. הוא היה מנותק יחסית משאלות מוסר ודת.

 

 

האסלאמיסט הקיצוני שמאתגר את ארדואן

זהו פתיח ארבקאן, בן 45, בנו של ראש הממשלה האסלאמיסט הראשון של תורכיה, נג'מטין ארבקאן שהיה ראש ממשלת תורכיה בין השנים 1995-1997 עד שהודח בעיקבות מיזכר שהצבא התורכי שלח אליו.
כמו אביו, פתיח ארבקאן הוא אסלאמיסט קיצוני ואפילו מאתגר את ארדואן מבחינת האסלאמיות שלו, בעיקר בהתבטאויות (רטוריקה) בנושאים שקשורים לנושא שמרנות ודת. ארבקאן הבן גם יוצר תיאוריות קשר (קונספירציה) כנגד הציונות.
בשנת 2023 החליט ארבקאן להקים מפלגה תחת שם נפיץ- "מפלגת הרווחה החדשה". מפלגת הרווחה המקורית הייתה מפלגתו של ארבקאן האב, ובית המשפט בתורכיה סגר אותה בשנת 1998. גם ארדואן השתייך לאותה מפלגה, אך התפלג בסופו של דבר מהמפלגה והציג גישה שנראית יותר פרגמטית (גמישה) מארבקאן האב- מה שהוביל את ארדואן עצמו לניצחון בבחירות בשנת 2002 ולעלייתו לשילטון שנמשכת עד היום.

ארבקאן הבן נע כל הזמן על הציר הפוליטי התורכי בין תמיכה באופוזיציה התורכית- שמוביליה חילוני אך בחלק ממנה יש אסלאמיסטים גדולים יותר מארדואן עצמו, לבין תמיכה בארדואן. יש כאלה שרואים בו כמי שיחליף את ארדואן ביום מן הימים.

ארבקאן הבן מאתגר את ארדואן עצמו ביחס לערכים שמרניים בתורכיה וגם ביחס לישראל- יחסו לישראל הוא שינאה מובהקת ואנטי שמית, אפילו יותר מארדואן עצמו. אני לא מופתע אם נוכחותו של פתיח ארבקאן בזירה המדינית התורכית גורמת לארדואן עצמו להקצין יותר את התנהגותו ואת התבטאויותיו כלפי ישראל, היות וארבקאן מאתגר מאוד את ארדואן ושילטונו. אצל ארבקאן הבן אין בכלל מקום לנושאי חילוניות, זכויות להט"בים וכחובב תיאוריות קונספירציה (קשר) דימיונו פורח מאוד לגבי ראיית העולם הקיצונית שלו. כרגע לאחר שינויים בפרלמנט התורכי יש למפלגתו החדשה של ארבקאן הבן 4 חברי פרלמנט (לאחר פיצולים במפלגות אסלאמיות קטנות אחרות), אבל ידוע כי בבחירות הבאות בתורכיה הוא יקבל הרבה הרבה יותר גם בשל שמה ההיסטורי של מפלגתו ומקומה במדיניות התורכית.

בעיקבות הסידרה "הצבי"- המיסיון הנוצרי בירושלים והענקת טיפול רפואי ליהודים במוסדות נוצריים מאמצע המאה ה-19 ואילך

בסידרה עצמה, פרומה לוקחת את לאה הפצועה לטיפול במיסיון הנוצרי. באותם ימים בירושלים זה היה נחשב הטיפול הרפואי הטוב ביותר, ובחינם. אבל לא לגמרי בחינם. לעיתים רבות תמורת הטיפול המטופלים היו צריכים לשמוע הטפה דתית נוצרית.

עד שנות השלושים של המאה ה-19 לא היה בארץ ישראל ולו רופא אחד שפעל בה באופן קבוע. כן לא היו מרפאות או בתי חולים, עד להקמתו של בית החולים של המיסיון האנגלי בירושלים בשנת 1844. באותה שנה פתח משה מונטיפיורי בית חולים מתחרה ברובע היהודי בבעלות יהודית, וב-1854 הקימה משפחת רוטשילד בית חולים נוסף בין החומות, שנקרא על שמה. בעקבות פתיחתם של בתי חולים אלה, החלו להיפתח בזה אחר זה בתי חולים בכל רחבי ארץ ישראל, רובם המוחלט בידי מעצמות אירופה שביקשו לתקוע בכך יתד פוליטית בארץ, ולהגדיל בכך את השפעת המיסיון הנוצרי. אף לא אחד מבתי החולים הללו יועד לילדים דווקא, ובכל מקרה רמתם המקצועית של רוב בתי החולים הייתה ירודה. שיעור תמותת הילדים והתינוקות בארץ ישראל היה גבוה ביותר, ורוב בתי החולים לא הצליחו לתת מענה ראוי לכך.

בית החולים של המיסיון האנגלי (באנגלית: English Mission Hospital) נוסד ונוהל על ידי החברה הלונדונית להפצת הנצרות בקרב היהודים ופעל בירושלים בין השנים 1844–1948. בתחילה בעיר העתיקה והחל מ-1897 בבניינים שנבנו ברחוב הנביאים 82.

בית החולים של המיסיון נחנך בשנת 1844 בשולי הרובע היהודי, צמוד למתחם הפרוטסטנטי של כנסיית המשיח. הוא נקרא בתחילה "בית החולים היהודי" במטרה מוצהרת לשמש חולים יהודים בלבד כדי לנצרם. פתיחתו עוררה התנגדות עזה בקרב היישוב הישן ואף גרמה להכרזה על חרם על כל מי שיעז להיכנס אליו. על אף החרם, היו לא מעט יהודים שביכרו את הטיפול הרפואי האיכותי שניתן בבית החולים של המיסיון על פני הרפואה הפרימיטיבית שסופקה במוסדות רפואיים (או סמי-רפואיים) אחרים בירושלים.

בתגובה לבית החולים של המיסיון הוקם עוד באותה שנה בית חולים יהודי קטן ברובע היהודי על ידי ועד הפקידים והאמרכלים בשיתוף עם משה מונטיפיורי. גם משפחת רוטשילד התגייסה למלחמה בבית החולים של המיסיון והקימה בשנת 1854 את בית החולים רוטשילד ברובע היהודי.

בית החולים לילדים מריאנשאפט

ד"ר מקס סנדרצקי נולד ביוון למשפחה גרמנית ב-1839, אך ילדותו עברה עליו בירושלים. מגיל צעיר הוא נחשף לתנאי ההיגיינה והתברואה הקשים בארץ ישראל, מהם סבלו בעיקר ילדים, והחליט להיות רופא ילדים. הוא השתלם במקצוע הרפואה בגרמניה, ובשנת 1868 שב לירושלים עם אשתו, במטרה להקים בה בית חולים לילדים.

במשך ארבע שנים עמל סנדרצקי לשכנע תורמים ונדיבים גרמנים להרים תרומה למפעלו, ובשנת 1872 הצליח להגשים את חלומו, בעזרת סיוע נדיב שקיבל מהדוכס הגדול ממקלנבורג-שוורין ורעייתו, שביקרו אז בארץ במסע צליינות. הזוג ניאות לממן את הקמת בית החולים, בתנאי שייקרא על שם הדוכסית מריה פון שוורצבורג-רודולשטאדט.

אופי בית החולים
בית החולים מריאנשטיפט פעל בבית אבן דו-קומתי קטן בסגנון ערבי-כפרי, שהוקם על ידי הבישוף הסיריאני-אורתודוקסי במחצית המאה ה-19, כחלק מתהליך היציאה מהחומות. למרות לאומיות מקימיו ומנהלו, שירת בית החולים ילדים בני כל הדתות ללא אפליה. ייחודו של בית החולים מריאנשטיפט, בניגוד לבתי חולים אחרים בארץ באותה עת, היה שסנדרצקי פעל באופן מוצהר לריפוי החולים בלבד, ולא עסק או עודד פעילות מיסיונרית כלל. הקהילה היהודית בירושלים, שהתייחסה בתחילה בחשש וחשדנות כלפי בית החולים הנוכרי, השתכנעה לבסוף בטוהר כוונותיו של סנדרצקי, וילדים יהודים רבים פקדו את המקום וטופלו בו. בשנת 1875 נפצע אחד מיושבי שכונת נחלת שבעה הצעירה בהתקפת שודדים על ביתו שמחוץ לחומות. הרופא היחיד שהסכים לבוא ולטפל בו בשעת לילה היה סנדרצקי, שהבהילו לבית החולים ביקור חולים, והציל בכך את חייו. מעשה זה הביא את יהודי ירושלים לתת אמון רב בסנדרצקי, עד כי 'הוועד הכללי כנסת ישראל' הקדיש תקציב חודשי קבוע לתמיכה בבית החולים מריאנשטיפט. בזכות מימון זה, ובזכות מימון קבוע שהגיע מתרומות מגרמניה, יכול היה סנדרצקי לטפל בילדים עניים ללא תשלום.

על רקע הסידרה "הצבי": העיתונות והדפוס העבריים (ולא רק העבריים) בארץ ישראל

 

מקור הדפוס המודרני הוא באירופה, אבל כניסת הדפוס למזרח התיכון עוררה בו מהפיכה והשפיעה רבות על רעיונות לאומיים ודתיים. מרכז הידע והעיתונות בעולם הערבי היו מצרים, סוריה ולבנון אך זה השפיע גם על ארץ ישראל וגם על העיתונות העברית שהתפתחה בה. במצרים בכלל יצאו עיתונים שהיו לא רק מקור למסירת והעברת חדשות, אלא גם נכתבו בהם שירים ומאמרים בנושאים פילוסופיים ורעיוניים רבים וכן גם סיפורים כמו שאנחנו מכירים אותם בתור "פרוזה" כיום. התפתחות העיתונות בשפה הערבית השפיעה גם על התפתחות העיתונות העברית, שהרי במאה ה19 שלטה במזרח התיכון בעיקר האימפריה העות'מאנית.

כמו שכותב פרופסור עמי איילון בספרו, "מהפיכת הדפוס הערבי", כניסת הדפוס למזרח התיכון, שבמאה ה19 לדוגמא חלק לא קטן מיושביו לא ידע כלל קרוא וכתוב, עוררה שינוי גם אצל מי שהיו רגילים בקריאה עוד קודם לכן. שפע של טקסטים, תכנים, סיגנונות וצורות כתיבה שינו את הרגלי הקריאה שלהם ואת המקום שבו מילאו מקורות כתובים את שיגרת יומם. השינוי הגדול ביותר היה אצל מי שלא קראו בעבר והדפוס, וביניהם העיתונים, הכניסו אותם אל עולם הקריאה. אדם יכול היה להפיק ידע כעת בכוחות עצמו מטקסטים ורשומות כתובים שקרא.

שיטת הדפוס של אותם ימים, שהלכה והשתכללה, הייתה כזאת:

השלבים בתהליך הדפוס:

  1. הכנת הגופנים המשמשים להדפסה, בתהליך יציקה, בעזרת תבניות הנקראות "אמהות דפוס", "אמות דפוס" או "מטריצות" ("אמהות" בלטינית)
  2. ארגון הגופנים, בתיבת הסדר המחולקת לתאים (תא לכל אות).
  3. ייצור הדיו לדפוס
  4. ייצור נייר לדפוס
  5. סידור האותיות, שורה אחרי שורה, במסגרת שתשמש להדפסה, פעולה שנקראת סדר
  6. הגהה ותיקון השגיאות שנעשו במהלך הסדר
  7. משיחת הדיו על המשטח העליון של מסגרת ההדפסה
  8. הנחת גיליון נייר על פני המסגרת
  9. הכנסת המסגרת עם הנייר למכבש דפוס.
  10. הידוק גיליון נייר על המסגרת
  11. הוצאת המסגרת מן המכבש, הסרת הנייר להמשך העיבוד: ייבוש, חיתוך, וכריכה.

העיתונות העברית התפתחה לאט, והעיתון העברי התחיל להופיע רק כמאתיים שנה לאחר הופעת העיתונים ביבשות אירופה ואמריקה בשנת 1582. אבל כשהעיתונים העבריים התחילו להופיע, הם התפשטו במהירות.

תחילת דרכה של העיתונאות העברית הייתה באירופה. באמצע המאה ה19 החלו להשתמש בעברית כשפת חול ולא רק לשון הקודש. המשכילים העבריים ביקשו להתבטא בעברית, וזה כלל עיתון עברי. חלוץ העיתונים העבריים היה עיתון ה"מגיד" שיצא לאור על ידי אליעזר ליברמן בשנת תרט"ז (1856) בפרוסיה. מי שרצה להופיע בעיתון היה צריך לכתוב על מקרה שקרה אצלו בעיר ולשגר אותו לעיתון. האנשים שכתבו כתבות לעיתון כובדו מאוד במקומות מגוריהם.

שני העיתונים העבריים הראשונים בארץ ישראל היו "הלבנון" ו"החבצלת". "הלבנון" שנוסד ב1863 והיה קיים עד 1886- נוסד על ידי יואל משה סלומון ומיכל הכהן כמקור פרנסה.  הם חזרו לירושלים לאחר שלמדו דפוס בגרמניה והקימו בית דפוס. בגלל ההוצאות שהיו כרוכות בהקמת בית הדפוס הם צירפו את יחיאל ברי"ל כשותף שלישי.  על מנת ששלושתם יוכלו להתפרנס הם הוציאו את העיתון כמוצר נלווה לבית הדפוס שממילא היה כבר קיים. בעיתון היו מדורי מסחר, כלכלה וכו'.

"החבצלת" – נוסד לאחר כמה חודשים. בעליו ועורכיו היה ישראל ב"ק, שלו היה בית דפוס משלו. הוא הוציא את העיתון כתגובה על הוצאת עיתון "הלבנון", ומשום שבית הדפוס של סלומון היווה איום על בית הדפוס שלו.

שני העיתונים סבלו מבעיות כלכליות ועל כן התפתחה יריבות קשה ביניהם. ב-1864, לאחר שהופיע גיליון שני של "הלבנון", אחרי שהייתה הלשנה שהלבנון כותב נגד העות'מאנים, הוצא  צו של השלטונות העות'מאניים לסגור אותו.

"הלבנון" המשיך עם זאת להתקיים. יחיאל ברי"ל אחד השותפים המשיך להוציא אותו לאור בפאריז. "החבצלת" קיבל רישיון מחודש להוציא את העיתון אחרי פסק זמן של 5 שנים ויצא כדו-שבועון. העיתון המשיך לצאת ברציפות עד 1911. באותה שנה, בשנת 1911, הקימו ביפו שני בני הדודים למשפחת אל-עיסא את העיתון הנודע בערבית "פלסטין", דבר שהיווה אבן דרך חשובה בתולדות העיתונות הערבית בארץ ישראל. (למרות שעיתון זה לא היה העיתון הראשון בארץ בערבית, אלא העיתון "אל קדס א-שריף" או "קודסי-שריף" בתורכית עות'מאנית, שנוסד במאה ה19, ושהביא בעיקר את דבר הממשלה העות'מאנית אל האזרחים. מהפיכת "התורכים הצעירים" שהתחוללה באימפריה העות'מאנית והפכה אותה למעשה למלוכה חוקתית הובילה ליציאת עיתונים רבים. בשנת 1908 יצא בערבית בירושלים העיתון "אל-קדס" שהיה קיים למעשה עד שנת 1913 ואינו קשור לעיתון "אל-קודס" של היום.

באותם זמנים, כאמור, היו לא מעט אנשים שלא ידעו קרוא וכתוב. לכן היו אנשים שהיו קוראים את כותרות העיתונים בראש חוצות- בעיקר מוכרי העיתונים, ואילו במזרח התיכון התפתח נוהג שהיו מתאספים אנשים בבתי הקפה- בעיקר הערביים, ואדם שידע לקרוא ולכתוב היה קורא את הידיעות מהעיתון  באוזני הנאספים.

התקופה השנייה בתולדות העיתונות העברית הייתה מהפיכת אליעזר בן יהודה (פרלמן).

השפה העברית לא הייתה נפוצה בא"י. העברית שומשה לקריאה בעיקר כלשון קודש ולא כשפה מדוברת- וכשפת תיקשור בין יהודים שבאו מאירופה לבין יהודים ספרדים ומעדות המזרח . בן יהודה הוסיף נדבך בתחייתה כשפה מדוברת. חשוב להדגיש שהגופנים העבריים במכונות ובמכבשי הדפוס של אז באירופה  וכן עד היום על המקלדות של המחשבים- מקורם בכלל בדפוס בשפת היידיש…

לאט לאט מספר הקוראים העבריים והערביים של העיתונים הלך וגדל. בשנת 1881 החלה מהפיכת בן יהודה.  הוא מצטרף תחילה למכללת חבצלת, ולאחר שלוש שנים הוא הצטרף לבית דפוס, שהוציא את עיתון "הצבי". לאחר מכן הוא רכש את הזכויות על העיתון, ורכש את הזכות להשתמש בשם.

בשנת 1884 בן יהודה החל להוציא את עיתונו העצמאי. העיתון שלו נקרא עיתון יומי אף כי יצא פעם אחת בשבוע- מה שמלמד על צורת הכתיבה ושימוש בביטויים חדשים. העיתון עבר גלגולים שונים ויצא כשבועון ולאחר מכן כיומון. בשנת 1896 הוציא בן יהודה את כתב העת "השקפה" שהחליף את "הצבי" בתקופה בה הוא נסגר זמנית (1908-1902).

אגב בתמונה נראה מכבש דפוס שנרכש על ידי השר משה מונטיפיורי.

בן יהודה שינה את העיתונות העברית בא"י. העיתונאות המודרנית במערב הייתה בעיקר עיתונאות פופולרית להמונים. אף כי היה מחיה השפה העברית, צריך היה הוא עדיין להתפרנס. לכן שילב בעיתון שלו מאפיינים של הליכת רכיל, או פשוט רכילות או מה שאנחנו קוראים לו "צהובון". הוא הנהיג את השימוש בכותרות גדולות ובידיעות שערורייתיות, שעד אז תפסו מקום שולי וכן פרסם תירגומים לסיפורים שונים. בן יהודה החל מהפכה שרשמיה בולטים עד היום בתצורת כותרות העיתונים. לדוגמא- הכותרות השתרעו על כל העמוד הראשון.

המהפכה בלטה במיוחד בהפיכתו של הצבי לעיתון יומי. בשנת 1908, לפני מלחמת העולם הראשונה.שבה לא יצאו עיתונים רבים בארץ בשום שפה היות והשילטונות העות'מאניים הטילו עליהם צנזורה, וזאת לאחר 45 שנים שבירושלים הופיעו יומונים ושבועונים. תופעה זו הותירה את חותמה גם לאחר מלחמת העולם הראשונה.

 

 

על רקע הסידרה "הצבי": מה היו כספי החלוקה?

"כספי החלוקה"

(כספי) החלוקה היא מונח שנטבע בתקופת היישוב הישן (החברה היהודית בארץ ישראל העות'מאנית במאות ה18 וה19), המתייחס לחלוקת כספי המגביות שנוהלו בארצות הגולה במטרת איסוף כסף לשם תמיכה בתלמידי-חכמים ובעניים בארץ ישראל. נוהל זה של חלוקה ננהג למען עניי הארץ בעיקר אך בתפיסה האשכנזית של החלוקה ניתן לכולם.

המנהג של איסוף כספים בגולה למען עניי ארץ ישראל הוא עתיק יומין, ונקרא "הסכם יששכר וזבולון" (הסכם בין אדם בעל יכולת כלכלית לתלמיד חכם עני. העשיר תומך בתלמיד החכם ומספק לו את צרכיו הגשמיים ובתמורה נחשב לשותף בתורה שתלמיד החכם לומד, ושכר המצווה מתחלק ביניהם. זבולון בנו של יעקב אבינו מתואר כעוסק במסחר, ויששכר בנו של יעקב מתואר כעוסק בתורה ולכן בניו של יששכר מממנים את בניו של זבולון על מנת שילמדו תורה). מנהג זה היה קיים כבר בתקופת המשנה והתלמוד, ובצורות שונות הוא קיים עד היום הזה. מאז ומתמיד נחשבו היושבים בארץ ישראל בעיני יהודי הגולה כשליחים המקיימים את מצוות יישוב ארץ ישראל. היות שיהודי ארץ ישראל מייצגים את כלל העם היהודי וישיבתם בארץ תורמת לקירוב הגאולה, הרי שעל יהודי הגולה חלה החובה לתמוך בהם ולדאוג לצרכיהם. הכספים שגויסו היו מיועדים בראש ובראשונה לתלמידי-חכמים עניים, שהקדישו את חייהם לתפילה וללימוד תורה, אך למעשה היוו את מטה לחמם של קהילות שלמות. יהודי ארץ ישראל התפללו על התורמים.

עם עליית קרנה של בבל כמרכז תורה, חלה ירידה ניכרת של התמיכה הכספית בארץ ישראל. עם חידוש היישוב היהודי בארץ ישראל בימי הביניים, שהחל עם עלייתו של הרמב"ן לארץ ב-1267, התחדשה אף החלוקה. הצורך בחלוקה גבר היות שחלק גדול מהעולים לישראל היו מבוגרים וקשישים וגם בגלל המיסים הכבדים שהוטלו על היהודים על ידי השולטים המוסלמים. המגבית בארצות הגולה בוצעה על ידי שליחים מיוחדים שנקראו בשם "שלוח" או "שד"ר" (שלוח דרבנן). התנאים של ימי הביניים גרמו שהכסף התעכב שנים עד הגיעו לישראל או שנשדד או נגנב בדרך. דבר זה, יחד עם העובדה שהקהילה פטרה תלמידי חכמים מתשלום מיסים, גרמה להגדלת החובות של הקהילה שנאלצה להגדיל את עול המיסים המוטלים על שאר הציבור היהודי (שלא הוגדרו כתלמידי חכמים). דבר זה הגביר את המתח והסכסוכים בקרב הקהילה היהודית בארץ הקודש ואילץ אותם להגביר יותר ויותר את זרם שליחת השד"רים לחו"ל. מחלוקת נוספת נוצרה בין הקהילה הספרדית והאשכנזית בירושלים בנושא חלוקת כספי החלוקה ביניהם. כתוצאה מכך עזבה רוב הקהילה האשכנזית את ירושלים, בתחילת המאה ה-17 ועקרה לטבריה, צפת וחברון. מאז הוזרמו כספי החלוקה ל-"ארבע ערי הקודש" – ירושלים, טבריה, צפת וחברון.

איסוף הכספים השתכלל והוסדר במאה ה-17, כאשר נערכו מגביות מוסדרות והחלוקה הוגדרה על ידי רבני הארץ כחובה המוטלת על יהדות הגולה ולא כנדבה או מתת-חסד. רבנים אחרים כינו את איסוף הכספים כ"דמי פדיון שבויים" שנועדו להציל את הקהילה היהודית מהעול הכבד של המיסים שהוטלו עליו על ידי השלטון העות'מאני. אחת השיטות הנפוצות לאיסוף כספים הייתה באמצעות התקנת "קופת רבי מאיר בעל הנס" בבתי הכנסת, ואף בבתים. הכספים שנתרמו ונגבו הועברו לארץ ישראל ככל שנאספו. המונח "החלוקה" נטבע בסוף המאה ה-18. היישוב היהודי בארץ היה מחולק ל"כוללים" – קבוצות שנתגבשו לפי ארצות מוצא, ועסקו בגיוס תרומות בין יהודי ארץ המוצא. הכספים שנאספו חולקו בין חברי הכולל, ומכאן השם "כספי החלוקה".

בתחילת המאה ה-18 התיישבו שוב יהודים אשכנזים בירושלים עקב עליית פלג מתלמידיו של רבי יהודה חסיד לארץ. עקב סכסוכים כספיים עם הקהילה הספרדית גם יהודים אלו נאלצו לעזוב את ירושלים בהשאירם חובות כבדים. הקהילה האשכנזית בירושלים קמה מחדש רק כעבור 100 שנה, בסוף שנת 1815, על-ידי הפרושים בהנהגתו של רבי מנחם מנדל משקלוב מתלמידי הגאון מווילנה. בשנת 1809 הוקם באמסטרדם "ועד הפקידים והאמרכלים" כדי לרכז ולתאם את גיוס הכספים וחלוקתם בין הכוללים השונים בצורה מוסדרת יותר.

עד תחילת העליות הציוניות בסוף המאה ה-19 היה רובו ככולו של היישוב בארץ ישראל ("היישוב הישן") סמוך אל שולחן כספי החלוקה, ותלוי בהם לחלוטין לקיומו. במשך רוב המאה ה-19 עסקו רבני ה"ישוב הישן" הספרדי והאשכנזי (המחולק ל"חסידים" ו"מתנגדים") בהפצת שד"ריהם על אזורי השפעה באירופה וצפון אפריקה (ומאוחר יותר גם באמריקה) ובהתקנת תקנות לגבי חלוקת אזורי ההשפעה. מאמצע המאה ה-19 החלוקה הפכה לממוסדת מאוד אך גם נוצרו בעיות חדשות. חלק מהכסף שנאסף על ידי קופות צדקה (ולא השד"רים) באירופה שימש גם לעזרה לקהילות היהודיות המקומיות, בעת הצורך. דבר זה גרם שרבני ירושלים תיקנו תקנה שכל הנוגע בכספי "מעות ארץ הקודש" למטרות אחרות, מתחייב בדיני נפשות. רבני היישוב הישן גם רדפו את תנועת חובבי ציון ורבניה על גיוס כספים למען ההתיישבות בארץ ולא למטרות רבני הכוללים. עקב אי סדרים בחלוקת הכספים, הוקמה באמסטרדם חברה שבראשה עמדו אנשי כספים יהודים שהכניסו סדר, רישום וחלוקה צודקת יותר בתהליך החלוקה. בעקבות הכמות המצומצמת של כספי החלוקה אף נחתם איסור עלייה לארץ ישראל על ידי רבנים שונים לעולים מחוסרי יכולת כלכלית.

אנשי דור ההשכלה בגולה התנגדו נחרצות לשיטה זו של תמיכה ביושבי ארץ ישראל, בטענה שהיא מעודדת חיי תלות לא יצרניים ומפרידה בין קהילות ישראל. לשיטתם, מוטב היה לעודד עיסוק בפרנסות מכובדות כגון מלאכה וחקלאות. משה מונטיפיורי עסק רבות בניסיונות להקמת מפעלים להבראת כלכלתו של היישוב, וחברת כל ישראל חברים (כי"ח) יסדה את מקוה ישראל ברוח זו. גם בתוך היישוב קם דור צעיר, אלעזר רוקח מן הבולטים שבהם, שניסה לשנות כיוון ואורחות חיים לעבר עצמאות כלכלית המבוססת על יגיע כפיים, וכך נוסדו ראש פינה (בשמה דאז גיא אוני) ופתח תקווה. גם במספר שכונות יהודיות שהחלו נבנות מחוץ לחומות ירושלים החל משנות ה-70 של המאה ה-19 הונהגו עקרונות דומים. לגישה זו הצטרפו גם רבים מאנשי העליות הציוניות בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, אשר ראו בשיטה של כספי החלוקה אנטי-תזה לאידיאה החלוצית שלהם של יישוב ארץ ישראל על יסודות כלכליים בריאים.

מלחמת האזרחים האמריקנית- חלק 2: פורט סאמטר ותחילת המלחמה

תחילת מלחמת האזרחים האמריקנית הייתה, כמו שברוס קטון מתאר בספרו, התנגשות בין שני צבאות חובבניים ומאולתרים למדי. מדינות הדרום ה"שמרניות" ותומכות העבדות במאבקן מול הצפון ה"ליברלי" ומתנגד העבדות בחרו בדגל משלהן- שנמצא בתמונה, וכמו שבירת הדרום השתנתה ועברה בהמשך לעיר ריצ'מונד שבווירג'יניה, דגל הדרום-הקונפדרציה ישתנה בהמשך לצורת X וכינויו יהיה ה"דיקסי".

את צבא הצפון-האיחוד והדרום-הקונפדרציה אפשר לתאר בהתחלה כאוסף של מיליציות ופלוגות, למרות שלצבא הצפון היה יתרון בנשק, במספר החיילים ובציוד. אנשי הדרום ראו בצבא הצפון כאוסף של אנשים ממעמד שפל ושל מהגרים.

בנאום ההכתרה שלו במרץ 1861 אמר הנשיא אברהם לינקולן כי "יעשה הכל כדי לשמור, לתחזק ולשלוט בנכסים פדרליים ששייכים לממשלת הצפון-האיחוד-ארצות הברית למעשה וששכנו בתחומי הקונפדרציה של הדרום. כוונתו הייתה לפורט סאמטר FORT SUMTER, שם התחילה למעשה מלחמת האזרחים ונורו יריותיה הראשונות. בראש המצודה, שבה היו 68 חיילים וששכנה באי שקרוב לנמל צ'ארלסטון, קרוליינה הדרומית, הונף דגל ארה"ב. הדבר היה אז לצנינים בעיני תושבי קרוליינה הדרומית והקונפדרציה כולה. אלפי חיילי הדרום בסיוע סוללות תותחים הקיפו את המצודה הנצורה וג'פרסון דייויס נשיא הקונפדרציה הורה לבסוף להפגיז אותה. במצודה עצמה היו 68 חיילים פדרליים, כלומר חיילי הצפון. לאחר יום וחצי בין ה12 ל13 באפריל 1861 שבו הופגזה המצודה ובכך נפתחה מלחמת האזרחים, נכנעה המצודה מבלי שנהרג ולו חייל אחד במשך ההפגזה אלא רק נהרג חייל אחד בשוגג במהלך הפינוי. דגל ארה"ב הורד ממנה והמפקד של המצודה, מייג'ור (רס"ן) רוברט אנדרסון הורה לחייליו לעלות לספינת קיטור ולהפליג לניו יורק.

נפילת המצודה גרמה להיסטריה גם במדינות הצפון וגם במדינות הדרום. בתגובה, לינקולן נתן הוראה למדינות השונות שבברית איתו לגייס 75 אלף מתנדבים למלחמה כדי לצרפם לצבא ארה"ב, צבא הצפון שמנה 16 אלף חיילים בלבד. הבילבול בהתחלה היה כה גדול, שלקח זמן עד שצבא הצפון אימץ את מדי המלחמה הכחולים וצבא הדרום אימץ את המדים האפורים. בכך התגבשה גם הלאומיות הנפרדת של מדינות הצפון ומדינות הדרום.

על רקע הסידרה "הצבי": הרב שמואל סלאנט מנהיג הקהילה האשכנזית בירושלים בשלהי התקופה העות'מאנית

בסידרה "הצבי" על אליעזר בן יהודה נזכר הרב שמואל סלאנט, שהיה מנהיג העדה האשכנזית בקרב היהודים בירושלים בשלהי התקופה העות'מאנית. באותן שנים העדה המובילה והיוקרתית בקרב יהודי ארץ ישראל בכלל וירושלים בפרט הייתה העדה הספרדית ואילו האשכנזים נחשבו מיעוט. בתוך היהודים האשכנזים התגלו סיכסוכים בשאלת מי מחמיר יותר ומי מתיר יותר לגבי ההלכה. הספרדים נחשבו מתונים בהלכה לעומת האשכנזים, שבקירבם היו גם קבוצות קנאים ו"פרושים" (נוסח המאה ה-19).

הרב סלאנט זצ"ל, (1816-1909) נולד בעיירה ליד ביאליסטוק שבפולין והיה בן לשושלת רבנים. הוא בתחילה סירב לעלות לירושלים אבל היות ולקה בצעירותו בשחפת המליצו לו לעבור לארץ יותר חמה והוא בחר בארץ ישראל ובירושלים.

עם הגיעו לירושלים בשנת 1841 הוא כיהן כגאב"ד (גאון ואב בית הדין)של העדה האשכנזית, תחת חסותו של חותנו שהיה מורה הוראה של העדה האשכנזית בירושלים. מקום בית הדין היה במתחם "החורבה"- הלא היא חורבת רבי יהודה החסיד, שהייתה מרכזו של הציבור האשכנזי-"פרושי" בירושלים, ושם גם התגורר הרב סלאנט כל חייו, בדירה קטנה חסרת חלונות. במתחם זה שכנה גם ישיבת עץ חיים בראשה עמד מאוחר יותר. מאוחר יותר, כשהציעו לבנות לו בית מרווח, התנגד. הוא התעקש להמשיך לגור לכל חייו בעיר העתיקה בירושלים בבית הצנוע והדחוס למרות שהציעו לו דירה בשכונת משכנות שאננים. באותן שנים, היהודים ובעיקר תלמידי החכמים בעיר נסמכו על כספי "החלוקה"- כספים שאותם תרמו עשירים יהודים לטובת הקהילה היהודית בירושלים. בתחילה כספי החלוקה חולקו יותר לטובת הספרדים, אבל הרב סלאנט הביא לכך שגם האשכנזים ייהנו משיוויון בקבלת כספי החלוקה. בסך הכל הוא כיהן כרב האשכנזי הראשי של ירושלים בין השנים 1878 ל1909.

לכל אורך כהונתו כרב הראשי האשכנזי של הקהילה היהודית בירושלים היו לו עימותים בתוך הקהילה עצמה עם הקנאים. בר-הפלוגתא, היריב הראשי שלו היה הרב יהושע ליב דיסקין, ממנהיגי הקנאים בקרב הקהילה האשכנזית בירושלים שנודע כמקצין לגבי ההלכה.

בשנת 1877 עלה לירושלים הרב דיסקין. בעקבות גזרות ותקנות שרצה הרב דיסקין לתקן ונתקלו בהתנגדות חריפה, נקבע בשנת 1881 חוק על ידי נכבדי עדת האשכנזים "הפרושים" כי כל תקנות והסכמות שיתקן הרב דיסקין ללא אישורם של הרב סלנט והרב כהניו ראש ישיבת עץ חיים לשעבר לא יחולו, וכן כי מושב בית הדין של עדת האשכנזים, יהיה תמיד בחצר "החורבה"- חורבת רבי יהודה החסיד,  מקום מושב בית דינו של הרב סלאנט, דבר שנועד למנוע יסוד בתי דין אשכנזיים נוספים בירושלים. חוקים אלו ביצרו את מעמדו של הרב סלנט כרבה של העדה האשכנזית בירושלים. מאוחר יותר, כאשר ראו ראשי המוסדות השונים שבירושלים שטוב יהיה אם יהיה רב ראשי וראש לרבנים בירושלים באופן רשמי, דבר שיוכל לסייע בגיוס כספים, מסרו ביד הרב סלאנט חותם של רב ראשי. צעד זה תרם לחיזוק מעמדו של הרב סלנט בירושלים, ותרם גם לשמירת השלום בין הקבוצות השונות בירושלים. הרב סלנט היה פוסק מובהק- למרות שבעצמו התקשה בכתיבה, בעל נטייה להקל בפסיקת הלכה, ובעל בקיאות גדולה בתורה. מסופר עליו כי היה פוסק בשאלות שנשאל על פי זיכרונו, בלא לעיין בספרים, וכן הסתמכו על פסיקותיו אף באחרית ימיו, כאשר היה כמעט עיוור, בשל בקיאותו הרבה. הרב סלאנט לא צידד במיסטיקה יהודית ובחלוקת ברכות.

הרב סלנט שימש כמנהיג הקהילה האשכנזית בירושלים והיה גורם מאזן בין הקבוצות השונות בה. הוא  היה ממייסדי ביה"ח "ביקור חולים"  וחי בשלום עם הציבור הספרדי בירושלים שהיה תחת הנהגת ה"חכם באשי". ביחס לציונותהוא היה מתון, בעוד הקנאים והרב דיסקין מתנגדים בחריפות לכל סממן של מודרנה, קידמה ובמיוחד לכל רעיון ציוני שהוא. . בעת שהרצל ביקר בירושלים יחד עם הקייזר הגרמני וילהלם השני, הביע הרב סלנט הסכמה להיפגש עם הרצל כחכם מדיני, אולם לא כציוני מדיני.  פגישה זו לא נתקיימה לבסוף, עקב חשש מהשלטון העות'מאני שהיה עוין לציונות, או מנימוקים דתיים. חשוב לציין שהלחץ של הקנאים השפיע לא פעם ולא פעמיים על פסיקותיו של הרב סלאנט ובית הדין שלו, שלא היו תמיד מתונות. 

הרב סלנט התנגד לחינוך חילוני ולמגמות חילוניות, וחתם על האיסור על הספריה הראשונה שנוסדה בירושלים, וכן על האיסור על בתי הספר של המיסיון ולהבדיל גם של רשת "אליאנס-כל ישראל חברים" היהודית.