Category Archives: פוליטיקה

tripartite Jordan, Egypt Palestine meeting Cairo 2 9 2021 WAFA picture (1)

השיטה של בנט להתמודדות עם הפלסטינים והלחץ הבינלאומי?

מאת כותב אתר Histerio

בחודש נובמבר 2020 ניצח בבחירות האמריקניות ג'ו ביידן, ולשמחתו של ביידן, 5 חודשים לאחר השבעתו בינואר 2021, הצליח השמאל בישראל, יחד עם מפלגותיהם של נפתלי בנט, גדעון סער ואביגדור ליברמן שהגדירו עצמם כימנים  להפיל את ממשלתו של בנימין נתניהו בישראל. עם הפלת ממשלת נתניהו- אדם שהמפלגה הדמוקרטית בארה"ב שנוטה יותר ויותר שמאלה לא סובלת, ברור שהמימשל האמריקני החדש ירצה שממשלת ישראל שעוצבה לפי טעמו וקמה ביוני 2021 תבצע מהלכים הפוכים ממה שביצע בנימין נתניהו, כלומר תפעל להשיב ולחזק את הקשרים עם מצרים, ירדן והרשות הפלסטינית (בעוד נתניהו חתם הסכמי שלום-נורמליזציה עם מדינות האיזור האחרות במעגל הרחב: האמירויות, בחריין ומרוקו). ביידן נתון בלחץ מתוך האגף השמאלי הדומיננטי של המפלגה הדמוקרטית ללחוץ על מי שמוגדרים כמנהיגי מדינת ישראל העכשוויים לבצע ויתורים כלפי הפלסטינים (ערביי ארץ ישראל) מחוץ לקו הירוק ובתוך הקו הירוק, ואילו נפתלי בנט, שתלוי בקולות המרכז-שמאל והשמאל הקיצוני ורע"ם כדי לקיים את המשך ממשלתו, נתון ללחץ מצד האגף של ממשלתו שמוגדר כאגף השמאלי לבצע ויתורים. כל זאת על רקע מדיניותו של בנימין נתניהו "לנהל" את הסיכסוך הישראלי-פלסטיני. מהו ניהול הסיכסוך? אני אסביר זאת כך:

ביחסים הבינלאומיים יש כמה גישות לפיתרון סכסוכים: סיום הסיכסוך- באמצעות הסכם שלום, באמצעות כניעה של אחד הצדדים  או באמצעות מכה צבאית ניצחת שצד אחד מנחית על הצד השני.  הגישה הקוטבית היא שימור הסיכסוך, כלומר המשך הסיכסוך כמו שהוא מבלי להביע שום נכונות לבצע איזשהו מהלך להקל אותו או לסיים אותו. ויש שתי גישות אמצע: גישה אחת ידועה ביחסים הבינלאומיים היא ניהול הסיכסוך: כלומר להמשיך את הסיכסוך על "אש נמוכה"- לשמור כמה שיותר על שקט בין הצדדים עד כמה שאפשר, עם שימוש בשיטת הרגיעות (בערבית: תהדייה) ולעתים כשמתלקחים סכסוכי משנה או תקריות בין הצדדים להשתמש בכוח צבאי מבלי להכריע לגמרי את הצד השני. זאת הייתה השיטה שהייתה נהוגה בעשור האחרון. ולדעתי האישית, היות והסיכסוך הישראלי-פלסטיני בלתי פתיר ולא ניתן להגיע להסדר קבע, בין היתר כי הפלסטינים לא תמיד מעוניינים בכך (מזרחן אחד שלא נחשד כימני בכלל אמר לי פעם שאף מנהיג פלסטיני לא יוותר על שני עקרונות: ירושלים ו"זכות השיבה" המלאה). אבל ד"ר מיכה גודמן, שכמו בנט שייך לאגף הליברלי של המגזר הסרוג, הציע במגזין "ליברל" חודש לפני בחירת ביידן לנשיאות ארה"ב שיטה נוספת, שאינה מהווה שום דבר מכל הסוגים שציינתי קודם: צימצום הסיכסוך. גודמן טוען, כי שיטת ניהול הסיכסוך שבה נקטה ממשלת ישראל של נתניהו מנציחה, למעשה, את המצב הקיים. ואילו שיטת סיום הסיכסוך אינה ישימה באיזור המזה"ת במיוחד במה שמדובר בין ישראל ושכניה הקרובים ביותר.

שיטתו של ד"ר מיכה גודמן היא "צמצום הסיכסוך". לא מזמן התפרסם כי גודמן מייעץ לבנט בנושא ההתנהלות מול הפלסטינים, ובנט נוטה בדרך כלל לאמץ את שיטתו.

ומהי שיטת צימצום הסיכסוך, לה קורא גודמן "הדרך השלישית"? מדובר במהלכים שישראל תבצע לקראת הפלסטינים שירצו את הצד הפלסטיני והאמריקני- דמוקרטי, ושייראו כביכול כמובילים לסיום הסיכסוך והכי חשוב- לכך שערביי יו"ש ועזה לא ירגישו שהם תחת כיבוש ישראלי, אך הם לא כך. זאת מכיוון שבעיני גודמן גם הימין וגם השמאל טעו בהקשר לגישתם כלפי יהודה, שומרון ועזה והיחס לערבים שחיים בשטחים אלה.

ומהי שיטתו של גודמן, שאותה כנראה אימץ בנט ? היא מחולקת לשמונה צעדים, ואגב לדעתי, אתם יכולים לראות שחלק ממנה מיושם בימים אלה ממש:

1. חיבור היישובים הערביים פלסטיניים ביו"ש במערכת כבישים עוקפת התנחלויות, שתיסלל ותישלט על ידי הרשות הפלסטינית. בכך יתאפשר חופש תנועה לערבים בשטחים והם לא ירגישו שהם תחת כיבוש או שההתנחלויות היהודיות תהיינה מול פניהם בעת שהם נוסעים.

2. הרחבת שטחי האוטונומיה הפלסטינית בהתאם לגדילת אוכלוסייתה- באמצעות מסירת חלק משטחי C הלא מיושבים, שנמצאים תחת שליטה אזרחית וביטחונית של ישראל, להתיישבות פלסטינית ואף לשליטה פלסטינית חלקית (שטחי B) או מלאה (שטחי A)

3. הרחבת אפשרות היציאה לחו"ל של הפלסטינים, על ידי נקיטת פעולות שיצמצמו מאוד את זמן ההמתנה בגשר אלנבי בין ישראל לירדן, ובראשן הכנסת אמצעים טכנולוגיים מתקדמים שיזרזו ויקלו את המעבר בגבול, או שניתן לאפשר לפלסטינים לטוס לרחבי העולם דרך נתב"ג, בעזרת שאטלים ישירים, מאובטחים, שיחברו את הגדה לנמל התעופה של ישראל.

4. צעדי "שלום כלכלי" (צעדים 4-7): הצעד הראשון לייצר "שלום כלכלי", בהיעדר אפשרות לייצר שלום מדיני, הוא להרחיב מתן היתרי עבודה לערבים מיו"ש ואולי גם עזה בתוך ישראל כדי לחזק את הכלכלה הפלסטינית ובכך כביכול ליצור פחות תירוצים עבור הצד הפלסטיני להשתמש בטרור נגד ישראל.

5. הקצאת שטחים למרחבי פיתוח ותעשייה- לעודד בניית תעשייה פלסטינית בין היתר בשטחי C ובאמצעות השקעות מחו"ל.

6. חיבור יבשתי וימי לסחורות פלסטיניות: סלילת מסילת ברזל בין השומרון לחיפה ויצירת טרמינל פלסטיני במפרץ חיפה שבו יתקיים פיקוח ביטחוני ישראלי, יפתרו את בעיית הניתוק של המשק הפלסטיני משאר העולם הרחב.

7.  לפעול לניתוק התלות הכלכלית של המשק הפלסטיני בישראל באמצעות מתן עצמאות כלכלית לפלסטינים וצימצום התלות של הפלסטינים בישראל במה שקשור למערכת המיסוי והמכס, היצוא והיבוא.

8. הכרה בעצמאות של "מדינת פלסטין" מבלי להכיר בגבולותיה. הבעיה היא שמדינה מוגדרת לפי ריבונות וגבולות קודם כל. לדעתי, בכלל לא בטוח שזה יעבוד ורק יהווה פירצה עבור הצד השני לדרוש עצמאות וריבונות מלאה כך שצה"ל לא יוכל להיכנס לשטחים הערביים ביו"ש ולהילחם בטרור- אותה בעיה שקיימת עם עזה.

גודמן מפרט גם את היתרונות עבור הצד הישראלי, לשיטתו: לא מדובר בשיחזור של ההתנתקות והנסיגה מרצועת עזה משנת 2005, לא מדובר בפינוי יישובים יהודיים או נסיגה צבאית ישראלית מלאה מהשטחים: השב"כ, המודיעין וצה"ל ימשיכו לנהל מרדפים ומעצרים בכל שטחי האוטונומיה הפלסטינית, בבקעת הירדן תישאר נוכחות ישראלית צבאית באופן קבוע והמרחבים האוויריים והאלקטרו מגנטיים יישארו בשליטה ישראלית מלאה.

האם דרך כזאת תעבוד, לדעתי? בהכירי את הסיכסוך הישראלי-פלסטיני, כל צעד, בייחוד צעד כזה שנותן לפלסטינים למעשה להרגיש איך להיות מדינה "על הנייר" אבל להיות בלי מדינה בפועל אלא רק אוטונומיה, לא תרצה בשום פנים ואופן את הצד השני והם אף ייראו בוויתורים ישראליים כאלה חוצפה מצד אחד וחולשה מצד שני. כבר ניסו בעבר שיטות כאלה כמו "שלום כלכלי" שניסה אפילו נתניהו עצמו, וזה לא עבד כלפי הצד השני.  לכן לא בטוח בכלל ששיטה כזאת יכולה לעבוד, אלא רק אולי לנסות לרצות למראית עין את השמאל בישראל שהוא הרוב בגוף הנוכחי שנקרא ממשלת ישראל או את המימשל האמריקני-דמוקרטי. 

 

274571-1632758424

כשבתורכיה ניסו לשנות את הקריאה לתפילה במסגדים מערבית לתורכית בפעם הראשונה בתולדות האסלאם

1932: בפעם הראשונה בתולדות העולם המוסלמי, קריאה מוסלמית לתפילה (אד'אן, אזאן) במסגדים לא בערבית- אלא בתורכית.
בשנת 1932 התחולל שינוי בפעם הראשונה בתולדות האסלאם: הקריאה המוסלמית לתפילה, שמושמעת בכל הארצות המוסלמיות-גם באלה הלא-ערביות, בשפה הערבית, שונתה לקריאה לתפילה במסגדים בשפה התורכית בתורכיה עצמה. אין מה שמסמל יותר את דת האסלאם מהקריאה לתפילה, אללה(ו) אכבר והמשכה, וקריאת הפרשה הראשונה של הקוראן בערבית, סורת אל-פאתיחה, לאחר מכן.
אבל עם התפתחות הלאומיות התורכית, עוד באמצע המאה ה-19 טענו אינטלקטואלים תורכיים חילוניים שברחבי החלק התורכי של האימפריה העות'מאנית הקריאה לתפילה צריכה להיות בשפה התורכית. לאחר תקומת הרפובליקה התורכית החילונית בשנת 1923, החליט מייסד הרפובליקה, מוסטפא כמאל אתאתורכ, לחולל רפורמות חילוניות שיובילו להפרדת הדת מהמדינה: הוא שינה את הכתב בתורכית מערבית שנכתבת מימין לשמאל לאותיות לטיניות שנכתבות משמאל לימין- מה שהביע סממן של חילוניות מובהקת, היות והקוראן וכתבי המסורת המוסלמית נכתבים ומחויבים להיכתב כולם ובכל העולם בשפה הערבית המובנת- לפי דברי הקוראן עצמו. בהמשך הוא שינה את הלבוש בחוק מלבוש מוסלמי מסורתי עם תרבושים ללבוש אירופי, הנהיג שמות משפחה לאנשים, סגר בתי ספר דתיים ומסדרים סופיים (צופיים), ועוד.
אבל הרפורמה הבולטת ביותר חוץ מרפורמת הכתב שהצליחה עד לעצם היום הזה, היא רפורמת שינוי הקריאה לתפילה מערבית לתורכית- דבר יחידני ונדיר בכל רחבי העולם המוסלמי. כל זאת התרחש בשנת 1932.
התפילה בנוסח החדש שלה התנהלה כך (תירגום יובא בהמשך):
Tanrı uludur (x4)
Şüphesiz bilirim bildiririm Tanrı'dan başka yoktur tapacak (x2)
Şüphesiz bilirim bildiririm Tanrı'nın elçisidir Muhammed (x2)
Haydi namaza (x2)
Haydi felaha (x2)
Namaz uykudan hayırlıdır (x2)
Tanrı uludur (x2)
Tanrı'dan başka yoktur tapacak
ובתירגום חופשי: האל (שהפעם נקרא בביטוי התורכי לגמרי "טאנרי"- על שם האל התורכי הראשי הקדמון טנגרי, ולא אללה כמקובל בערבית ובתורכית!) הוא הכי גדול, אני מכריז שאין אל אחר לעבוד אותו, אני יודע שמוחמד הוא שליח האל, בואו לעבוד, התפילה טובה משינה, האל הוא הכי גדול ואין אל אחר לעבוד אותו.
המהפכנות בקריאה הזאת לתפילה היא לא רק בהיותה בשפה התורכית, אלא, כאמור, שהאל נקרא "טאנרי" ולא "אללה". אין סממן אחר ללאומיות התורכית המובהקת ולחילוניות של מייסד הרפובליקה התורכית יותר מזה.
הרפורמה הוחלה במסגדים מסוימים ולאט התפשטה בכל המדינה. בשנת 1941 אף הוצאו תקנות הקובעות קנס או עונש מאסר לכל מי שיקרא את הקריאה לתפילה בערבית ולא בתורכית. הרפורמה הזאת עוררה ויכוח גדול בתוך החברה התורכית וגם התנגדות. גם לאחר מות אתאתורכ בשנת 1938 המשיכו במסגדים בקריאה התורכית לתפילה.
הרפורמה הזאת נמשכה עד לשנת 1950, עת עלה לשילטון ולתפקיד ראש ממשלת תורכיה בפעם הראשונה בבחירות דמוקרטיות מנהיג המפלגה הדמוקרטית השמרן (שלא היה אסלאמיסט, אגב, אלא לאומן תורכי), עדנאן מנדרס. אחד הדברים הראשונים שהוא עשה לאחר היבחרו, הוא להחזיר את הקריאה לתפילה לשפה הערבית- והיא נעשית בערבית עד לעצם היום הזה. הוא גם פתח מחדש בתי ספר דתיים וייסד את רשת בתי הספר הדתיים מרשת אימאם-ח'טיב. אגב, גם בתקופות שבה נעשתה חזרה לחילוניות מובהקת בתורכיה לא ניסו שוב לשנות את הקריאה לתפילה בחזרה לשפה התורכית.
ייתכן שזו תמונה של ‏‏‏אדם אחד‏, ‏אנדרטה‏‏ ו‏טקסט שאומר '‏‎ilk türkçe ezan Dün Fatih'te okundu Ezan Fatih meydanını dolduran halk tarafından alâka ile dinlendi Hatız Rijat Bey Fatih camtinde türkre ezan olkurken‎‏'‏‏
1920px-Badshahi_Mosque_July_1_2005_pic32_by_Ali_Imran_(1)

המדרסות (בתי הספר האסלאמיים) בפקיסטאן- מקום ליצירת אסלאמיסטים קיצוניים וטרוריסטים.

פקיסטאן, מעצמה גרעינית החל משנת 1999, היא בעלת ברית של ארצות הברית, וכן בעלת ברית שקטה של המערב וישראל במלחמה מול איראן השיעית. פקיסטאן היא היריבה המושבעת של הודו, ובמקור החלק המוסלמי של תת היבשת ההודית. השפות הרשמיות בפקיסטאן הן אורדו (שפה הינדו-איראנית שנכתבת באותיות ערביות ופרסיות עם עוד תוספות) ואנגלית. במשך השנים פקיסטאן שיחקה משחק כפול: מצד אחד, היא נלחמה כנגד הטרור האסלאמי הקיצוני ומצד שני עודדה אותו ותרמה לו. לא לשכוח שמי שהסתיר את אוסאמה בן לאדן בעיר אבוטאבאד בפקיסטאן הייתה הממשלה הפקיסטאנית דאז. אירגון הטאליבאן (תלמידים) נוצר למעשה בפקיסטאן ונתמך על ידה. אירגוני טרור מוסלמיים פקיסטניים כמו "לשכאר א-טייבה" שביצע בין היתר את הפיגועים במומבאי הוא תוצר של המדרסות. גם כמובן חלק לא קטן מלוחמי המוג'אהידין האפגנים כנגד הפלישה הסובייטית, שמומנו על ידי ארה"ב בזמנו, היו בוגרי המדרסות.  אבל פסי הייצור של האסלאם הקיצוני במדינה הם המדרסות (מדרסה- בית ספר בערבית), בתי הספר האסלאמיים.

מהן ה"מדרסות"?

המדרסות של פקיסטן הן בתי מדרשות איסלאמיים בפקיסטן, המכונים "מדאריס-א-דינייה" באורדו. רוב המדרסות מלמדות בעיקר נושאים אסלאמיים כגון תפסיר (פרשנות הקוראן), חדית ' ("התורה שבעל פה" המוסלמית), פיקה (המשפט המוסלמי), וכמובן את השפה הערבית, שהיא הבסיס ללימודי האסלאם,  אך הן כוללות כמה נושאים לא-אסלאמיים (כגון לוגיקה, פילוסופיה ומתמטיקה), המאפשרים לתלמידים להבין את הדת. מספר המדרסות גדל באופן דרמטי במהלך שלטונו של הגנרל מוחמד זיא-אל-חאק (ששלט בין 1978 ל1988) ולאחריו, והן פופולריות במיוחד בקרב המשפחות העניות ביותר בפקיסטן, בין היתר מכיוון שהן מאכילות ומשכנות את ילדיהן. ההערכות לגבי מספר המדרסות נעות בין 12,000 ל -40,000.  באיזורים מסוימים בפקיסטן הם עולים על מספר בתי הספר הציבוריים שאינם ממומנים.

רוב המדרסות בפקיסטן הן סוניות, עוקבות אחר תת האסכולה הדיבאנדית שרווחת במרחב ההודי-אפגני ושייכת לאסכולה החנפית של הסונה, . בנוסף ישנן מספר אקדמיות קוראן המציעות תעודות בקורסים אסלאמיים.

עבור רוב המשפחות הפקיסטניות מדרסות עשויות לספק את "האפשרות הריאליסטית היחידה" לחנך את בניהן,  אך המבקרים התלוננו כי מדרסות רבות אינן מציעות כמעט הוראה מעבר לשינון הקוראן, והן מעודדות קיצוניות. כשניתחו את  הפרופילים של מחבלים מתאבדים שביצעו פיגועים בפקיסטאן לפחות מצאו את המדרסות שהשתתפו בהן. הסיבה העיקרית לקיצוניות היא המימון שמעניקה סעודיה מאז סוף שנות השבעים  לאותן מדרסות, בעקבות ייסוד הרפובליקה האסלאמית השיעית של איראן והפלישה הסובייטית לאפגניסטאן השכנה באותן שנים, מה שהופך את שיטת הלמידה ליותר קיצונית ברוח הווהאבית-חנבלית הסעודית.

 

המדרסות עלו כמכללות הלמידה בעולם האסלאמי במאה ה -11, אם כי היו מוסדות למידה מוקדמים יותר . הן פנו לא רק לממסד הדתי, אף שזו הייתה ההשפעה הדומיננטית עליהם, אלא גם למגזר החילוני והמסורתי במדינה. לאחרונים הם סיפקו רופאים, פקידי מנהל, שופטים ומורים.

התנאים במדרסות "נידונו באופן קבוע על ידי סוכנויות לזכויות אדם" כ"צפופות וחסרות משמעת. לאחר הפיגועים ב -11 בספטמבר 2001 בארצות הברית, פרשני טלוויזיה אמריקאים קשרו נרחב בין מדרסות לאלימות או לפונדמנטליזם. נשיא פקיסטן לשעבר, גנרל מושארף, ניסה להציג אלמנט של שליטה נומינלית במדרסות בתגובה ללחץ האמריקני עליו.

בשנת 2019 יזמה ממשלת פקיסטאן תוכנית ליותר שליטה ופיקוח על המדרסות, אך היא נתקלה בהתנגדות משמעותית מצד ההמונים ומצד הממסד הדתי במדינה.

גידול של מדרסות
ההערכות למספר המדרסות משתנות, אך כולן מסכימות כי מספרן גדל מאוד, לאחר שהתרחב מאוד במהלך שלטונו של הנשיא הכללי זיא-אל-חאק (1977–1988), שמימן בתחילה את מדרסות דיובנדי בכספי אוסף "צדקת החובה" (זאכאת) שלו החל משנת 1980.  מיטיבה נוספת הייתה סעודיה, אשר החל מאמצע שנות השמונים ביקשה לנטרל את העזרה שהרפובליקה  האסלאמית השיעית של איראן נותנת למיעוט השיעי האסרטיבי בפקיסטן, עם "כספים משמעותיים" להרחבת המדרסות הסוניות השמרניות. כיום מספר המדרסות הדתיות בפקיסטאן נמדד בכ22 אלף.

 

רוב המדרסות מלמדות בעיקר נושאים אסלאמיים כגון שינון הקוראן (משנן הקוראן נקרא חאפיז), תפסיר (פרשנות הקוראן), חדית ' ("התורה שבעל פה" המוסלמית), מקורות החדית' , פיקה ואסול אול פיקה (המשפט המוסלמי ומקורותיו), את  השפה הערבית, ניהול כלכלה אסלאמית (כלומר ללא הלוואות בריבית בין היתר) , מנאטיק (לוגיקה), פילוסופיה, ספרות ערבית קלאסית וקליגראפיה ערבית. שליטה בנושאים אלה מכשירה את התלמיד להפוך לחוקר או איש דת אסלאמי (מולא).

מבחינת הדוקטרינה הדתית, רבות מהמדרסות ממומנות על ידי קבוצות סעודיות ומשלבות את האידיאולוגיה הדיאובאנדית עם "הווהאביזם כפי שבא לידי ביטוי בחינוך הניתן לתלמידים בממשלת ערב הסעודית". המבקרים מתלוננים על חוסר סובלנות בתוכניות הלימוד כפי שהן משתקפות בשורה ש"תלמידים מוסלמים במדרסות רדיקליות מזמרים באסיפת הבוקר: 'כשאנשים מתכחשים לאמונתנו, בקשו מהם להתאסלם ואם הם לא יתאסלמו, יהרסו אותם לגמרי'.  מדרסות סעודיות אחרות, ובמיוחד בתי ספר במחנות הפליטים האפגנים, עשויות לספק פרשנות לאסלאם ש"משלבת אידיאלים של ההלכות השבטיות הפאשטוניות (אוכלוסיית הרוב האתנית באפגניסטאן) ואידיאולוגיה דיאובאנדית קיצונית- בדיוק סימן ההיכר של הטאליבאן. במדרסות מעין אלה "לא מעט מורים לא הבחינו בין ערכי השבט של הקבוצה האתנית שלהם- הפאשטונים, ובין האידיאלים הדתיים".

המדרסות מלמדות ערבית ולמרות שיש יותר מ -70 שפות בפקיסטן, מעט פאקיסטנים דוברים ערבית. מגזין "האקונומיסט" מצא כי מבין הילדים שמסיימים חמש שנות לימוד יסודי, רק מחצית יודעים קרוא וכתוב.

 

שדר דיפלומטי אמריקאי משנת 2008 התריע  כי מדרסות במימון ערב הסעודית מטפחות "רדיקאליזם דתי" ב"אזורים מתונים בעבר בפקיסטאן",  כאשר ילדים ממשפחות עניות נשלחו למדרסות מבודדות, ופעם אחת גויסו לעתים קרובות ל"פעולות מות קדושים".

"בוגרי" המדרסות מוכשרים כביכול או כמורים לדור הבא של המתגייסים, או שנשלחים לבית ספר לתואר שני להכשרה ג'יהאדית. "נראה כי מורים במדרסה מקבלים את ההחלטה", לאן הולכים התלמידים הבאים, "על סמך קריאתם על נכונותו של הילד לעסוק באלימות וקבלת תרבות ג'יהאדית לעומת התועלת שלו כמורה ומטיף לאידיאולוגיה דתית.

חופשת האביב של המדרסות הפקיסטניות היא אחד הגורמים המרכזיים לעונת הלחימה באפגניסטאן שהייתה נהוגה מהחודשים מאי עד אוקטובר בשנות השילטון הסובייטי והאמריקני במדינה. בנוסף לטאליבאן, היו לא מעט מאנשי "אל-קאעידה" ויש כיום לא מעט מאנשי אירגון "דאע"ש ח'וראסאן" שפועל במרחב ההינדו-איראני (ISIS-K) מבוגרי המדרסות הנ"ל.

מעבר חייבר

מעבר ח'ייבר- מעבר ההרים המסוכן בעולם מבחינה ביטחונית

מעבר ח'ייבר הוא מעבר הררי שמחבר בין מחוז ח'ייבר בפקיסטאן (לשעבר חלק מהודו) לבין עמק פשאוואר שבאותה מדינה- אך עיקרו הוא שהוא עובר בשרשרת ה"הרים הלבנים" שבמזרח אפגניסטאן, לכן הוא מקשר בין פקיסטאן לאפגניסטאן. עוד משחר ההיסטוריה היה מעבר ח'ייבר חלק מדרך המשי, שלמעשה קישרה את סין בדרכים שונות למרכז אסיה ולשאר חלקי יבשת אסיה ואירופה, והתנהל בו מסחר ער. אבל הבעיה במעבר זה הוא שהתנהל בו גם מסחר בנשק- אפילו יוצרו בו רובים מתוצרת מקומית, וגם מסחר בסמים (אפגניסטאן היא מרכז האופיום וההרואין של העולם) וכמובן גם איזור זה שימש כמוקד מעבר ופעילות של טרוריסטים.

באמצע המאה ה-18 התנהל באיזור קרב בין הפרסים לבין הסולטאנות המוגולית ששלטה בהודו (למעשה, מדינת פקיסטאן של היום היא במקור החלק המוסלמי של תת היבשת ההודי). הבריטים סללו בשנת 1925 גם מסילת ברזל באיזור זה והפעילו בה רשת רכבות.

 

מי שניהל את מעבר ח'ייבר משנות התשעים ואילך בעיקר מהצד האפגני היא רשת חקאני- רשת טרור אסלאמית שפעלה במזרח אפגניסטאן ובפקיסטאן, שהצטרפה לטאליבאן. כיום, לאחר השתלטות הטאליבאן על אפגניסטאן, משמשים בני משפחת חקאני בשני תפקידים חשובים בממשלת אפגניסטאן החדשה- בתפקידי שר הפנים (שאחראי על המשטרה ועל הביטחון בפנים המדינה) ובתפקיד השר לענייני פליטים (סראג' א-דין וחליל חקאני, בהתאמה). בזמן הנוכחות האמריקנית באפגניסטאן שימש האיזור למעבר אספקה לכוחות נאט"ו ששהו באפגניסטאן. לאחר נסיגת האמריקנים, רשת חקאני הפכה לאחראית הביטחונית על איזור הבירה האפגנית קאבול.

 

עוד בימי הפלישה הסובייטית לאפגניסטאן שימש המעבר כמוקד אספקת נשק ופעילים למוג'אהידין האפגנים שפעלו בתמיכת המערב כנגד הסובייטים וכנגד הממשלה הקומוניסטית שהוקמה באפגניסטאן בשנות השמונים. כמו כן, דרך מעבר זה סייע שירות המודיעין הפקיסטאני, הISI, להקמתו של אירגון הטליבאן בשנת 1994 (לטאליבאן יש גם זרוע פקיסטאנית, אם לא ידעתם) ובאספקת נשק אליו. כמו כן, פקיסטאן ששיחקה תפקיד כפול העלימה עין מהיווצרות אירגון אל-קאעידה ולמעבר של פעיליו שהיו בחלקם הלא קטן ערבים במוצאם והתחמושת שלהם דרך המעבר הנ"ל. כיום אירגון הטרור הפעיל ביותר באיזור חוץ מהטאליבאן הוא דאע"ש-ח'וראסאן, אירגון שיצרו פורשי הטאליבאן בסוף שנת 2014 בהשראת האירגון שמרכזו היה בעיראק ובסוריה- באיזור אפגניסטאן ופקיסטאן. כיום בראש דאע"ש ח'וראסאן עומד שהאב אל-מוהאג'ר.  גם אנשי אירגון זה נעזרו במעבר ח'ייבר. גם רשת חקאני של הטאליבאן וגם דאע"ש ח'וראסאן (ISIS-K), שניהם אירגונים סוניים, ביצעו בעשרים השנים האחרונות פיגועים כנגד האוכלוסייה השיעית של אפגניסטאן, נגד מיעוטים באפגניסטאן שאינם חלק מהרוב הפאשטוני במדינה וכמובן נגד הנוכחות האמריקנית והזרה שהייתה במדינה עד לא מזמן. כשהאמריקנים נסוגו מקאבול הם השאירו זמנית את השליטוה בנמל התעופה של העיר בידיהם, ואותו אירגון לא היסס וביצע כנגדם פיגוע בהעלמת עין של שילטון הטאליבאן החדש.

ולגבי מעבר ח'ייבר עצמו: כמובן, הפיקוח באיזור היה נתון גם בידי הממשלה האפגנית דאז וגם בידי האמריקנים, אך בעיקר בידי רשת חקאני שגם גבתה מיסים ומימנה את עצמה על ידי השליטה במעבר עוד משנות התשעים (הטאליבאן, כזכור, שלט באפגניסטאן בין 1996ל 2001) ולכל אורך ימי הנוכחות האמריקנית במדינה. כל זאת הופך את מעבר ח'ייבר (KHYBER) לאחד ממעברי ההרים המסוכנים ביותר בעולם מבחינה ביטחונית ולמוקד של טרור וסחר בסמים. עם זאת, בין 2017 ל2021, כשהיא צופה את הנסיגה האמריקנית באיזור, בנתה פקיסטאן מכשול לאורך הגבול שלה עם אפגניסטאן, גבול שנקרא "קו דוראנד", היות והמתרחש לאורך "קו דוראנד" וגם במעבר ח'ייבר היווה איום על ביטחונה שלה.

AFGHANISTAN-CONFLICT

האסלאם של אפגניסטאן תחת הטאליבאן

האסלאם של אפגניסטאן תחת הטליבאן.
 
באסלאם הסוני יש 4 אסכולות: חנפי, שאפעי, מאלכי (נהוג בצפון אפריקה) וחנבלי (הקיצונית והמאוחרת מכולם, בגירסה הווהאבית שלה, נהוגה בעיקר בערב הסעודית ובמדינות המפרץ).
 
רוב אנשי הטליבאן הם פאשטונים מבחינה אתנית- כמו רוב אוכלוסיית אפגניסטאן. רוב רובם של הפאשטונים מאמינים באסלאם הסוני.
 
דרכו הדתית של הטליבאן היא פלג דאר אל-עולום של האסלאם הדיאובאנדי, שמפרש באופן קיצוני את האסכולה החנפית שבאסלאם הסוני. מהו האסלאם הדיאובנדי-חנפי-סוני?
 
התנועה הדיאובנדית היא תנועה תחייה אסלאמיסטית בתוך האסלאם הסוני מהאסכולה החנפית, שנוצרה בסוף המאה ה -19 סביב המדרשה האיסלאמית דאר אל עולום בעיר דיאובנד שבהודו, שממנה נגזר השם. המדרשה נוסדה על ידי מוחמד קאסים נאנאוטאווי, ראשיד אחמד גנגוהי, וכמה דמויות נוספות בשנת 1866, שמונה שנים לאחר המרד ההודי כנגד הבריטים באמצע המאה ה-19.
המדיניות הפוליטית של תנועת הדיאובנדי התגבשה דרך אגף "אגודת חכמי הדת של הודו, שנוסד בשנת 1919 ומילא תפקיד מרכזי בתנועת העצמאות ההודית באמצעות הפצת תורת הלאומיות המורכבת.
 
מבחינה תיאולוגית, הדיאובנדים מקיימים את תורת התקליד (חיקוי, התאמה לתקדים משפטי) ודבקים באסכולה החנפית מייסדי הזרם הדיאובנדי מוחמד קאסים נאנאוטאווי ורשיד אחמד גנגוהי שאבו השראה מהדוקטרינה הדתית-פוליטית של המלומד האסלאמי שאה וואליאללה והאידיאולוגיה הווהאבית-חנבלית הקיצונית.
במהלך שנותיו הראשונות עסק הזרם הדיאובנדי בדיונים בין -דתיים עם חוקרים נוצרים והינדים בצורה שלווה, ובשלב הראשוני להקמתו נעשה שיתוף פעולה עם ההינדים, מכיוון שפילוסופים וחכמי דת דיאובדנים אלה דיברו פעמים רבות על אחדותם של הינדים, נוצרים ומוסלמים, רב תרבותיות והתנגדות לחלוקת הודו.
 
מאז סוף שנות השבעים, חלה הקצנה בתנועה הדיאובנדית- נאמר שהתנועה הושפעה מהווהאביזם החנבלי באפגניסטן ובפקיסטן. מתחילת שנות השמונים ועד תחילת שנות האלפיים היו כמה דיאובנדיים שמומנו במימון כבד על ידי סעודיה. הממשלה הפקיסטנית טיפחה בכוונה את הלחימה וההקצנה הדיאובנדית כדי להילחם בברית המועצות (באפגניסטן) ובהודו (בקשמיר). הכסף והנשק שסופקו הניעו מאוחר יותר את העימות האזרחי.
התנועה, שמרכזה כיום בעיקר בהודו, פקיסטן, אפגניסטן ובנגלדש, התפשטה לבריטניה ויש לה נוכחות בדרום אפריקה. לסניפים הפקיסטנים והאפגניים ולסמינרים ההודיים המקוריים יש הרבה פחות קשר ביניהם מאז חלוקת הודו, מסיבות פוליטיות הקשורות לגבול הודו -פקיסטן. חסידי תנועת הדיאובנדים מגוונים ביותר; חלקם דוגלים באי-אלימות ואחרים לוחמניים . הדיאובנדים מזרם דאר אל- עולום תמכו בעקביות בפעולות האזרחיות של הטליבאן, והקיצוניים מביניהם מממשים את דרכה הצבאית והטרוריסטית של התנועה.
1200px-Justice_and_Development_Party_(Turkey)_logo.svg

המפה הפוליטית בתורכיה- מפלגת הצדק והפיתוח AKP

אודות "מפלגת הצדק והפיתוח"- AKP- מפלגתו של ארדואן (נכתב במקור בשנת 2015 ועודכן קצת).
מפלגת הצדק והפיתוח בתורכיה, מפלגתו של ארדואן, מציינת בימים אלה 20 שנה להיווסדה מאז שנוסדה בקיץ 2001.
כיום המפלגה נמצאת על פרשת דרכים היות ונשיא תורכיה אינו חבר פרלמנט אך שינה בהתאם את החוקה כדי שיעמוד בראש מפלגתו והוא למעשה שליט יחיד בה.
שני מייסדי המפלגה הוותיקים הם עבדאללה גול נשיא תורכיה לשעבר, יחד עם ארדואן שהוא נשיא תורכיה הנוכחי ושבניגוד לגול נשאר במפלגה.
ההבדל הוא שגול וארדואן אינם רואים עין בעין בהרבה נושאים, גול מתון יחסית וארדואן קיצוני ומתלהם. יש דווקא אפשרות שגול, שמזכיר לי בהרבה דווקא את ראש הממשלה של שנות השמונים טורגוט אוזאל, יקים מפלגה חדשה שתתחרה בארדואן ובמפלגת הצדק והפיתוח. זה לא קרה , אך גול הביע תמיכה עקיפה במפלגתו של אחד מהמוחות הכלכליים המבריקים לשעבר של ארדואן, עלי באבאג'אן, ששייכת לאופוזיציה.
ועכשיו להיסטוריה:
מפלגת הצדק והפיתוח, או בראשי תיבות תורכיים AKP, נוסדה בתאריך 14 באוגוסט 2001 על ידי המייסדים עבדאללה גול, בולנט ארינץ', כיום סגן ראש ממשלת תורכיה, מליח גוקצ'ק, ראש עיריית אנקרה בירת תורכיה מזה 20 שנה וכמובן רג'פ טייפ ארדואן, שהיה אז ראש עיריית איסטנבול. כל אלה שציינתי היו שייכים לפלג הרפורמיסטי של "מפלגת הרווחה" האסלאמיסטית בראשות נג'מטין ארבקאן. הם טענו שהקו של ארבקאן איסלאמיסטי מדי, ובשל כך המפלגה פורקה על ידי הצבא בשנת 1997. הם טענו שיש לבסס מודל מפלגה של ימין שמרני, בדומה ל"מפלגת המולדת" בראשות טורגוט אוזאל, שלא הייתה אסלאמיסטית בכלל, ששלטה ברוב שנות השמונים בתורכיה. ברגע שמבססים מודל כזה, שיש לו מקבילה באירופה- ה"נוצרים הדמוקרטים", אז ניתן ליצור מצב שלא תיווצר תדמית אסלאמיסטית למפלגה וכך היא תוכל לכבוש את השילטון.
באותה תקופה, יש לציין, תורכיה הייתה נתונה במשבר כלכלי קשה מאוד. אבטלה עמוקה. מיתון עמוק. ממשלות שעלו ונפלו, כממשלות אחדות רעועות, מאז ראשית שנות התשעים. חוסר יציבות כלכלי ופוליטי משווע. והנה באה ה"גאולה"- מפלגת ימין שהבטיחה רווחה כלכלית, שיתוף פעולה עם האיחוד האירופי וכן כיבוד המסורת המוסלמית-שמרנית. ארדואן אף הגדיל לעשות, וקבע מושגים כמו "אסלאם דמוקרטי" ו"חילוניות שמרנית", וטען כי ראש ממשלה דתי יכול להיות גם במדינה חילונית. המפלגה שידרה כל הזמן שהיא מכבדת את המורשת החילונית של אתאתורכ, כשהמטרה האמיתית מאחורי זה היה לרוקן את החילוניות וגם את הגדרת מושג אתא תורכ מתוכן. ארדואן אף צירף למפלגה בכירים לשעבר מכל מפלגות הימין בתורכיה, וכן גם דתיים בעלי השקפת עולם סוציאל-דמוקרטית.
והכי חשוב, שזה גם הכי גרוע, הוא שהאקדמיה ברחבי העולם "קנתה" את הסיפורים על אסלאם דמוקרטי ועל מפלגת ימין שמרני אך לא אסלאמיסטית. ומשם זה חילחל לראשי האיחוד האירופי, שדרשו שוב ושוב מתורכיה לפנות לכיוון דמוקרטי ולצמצם את השפעת הצבא, על מנת שתורכיה תוכל להגשים את חלומה מאז שנות החמישים ולהצטרף לאיחוד. אני בעצמי ראיתי מחקרים אקדמיים מחוץ למזרח התיכון, ואפילו בישראל, ששיבחו והיללו את המפלגה הזו כדגם חדש של "אסלאם דמוקרטי"- שילטון ומפלגה שמכבדים גם את האסלאם אך גם את הדמוקרטיה. זה ממש נראה כמו חזון אחרית הימים של גר זאב עם כבש. הבעייה היא שלבסוף, הזאב טרף את הכבש.
בנובמבר 2002 נערכו בחירות לפרלמנט התורכי, ומאז זכתה מפלגת הצדק והפיתוח ברוב, שהפך אותה למפלגה הגדולה בפרלמנט עם רוב מוצק, לראשונה מאז 1987. רוב זה נשמר פחות או יותר עד לימינו אנו. מאז גם זכו המפלגה ומנהיגה ארדואן בכל משאלי העם ומערכות הבחירות שנערכו, כולל בבחירות לנשיאות, הבחירות הראשונות לנשיאות שנעשות על ידי העם ולא על ידי הפרלמנט, ביום ראשון האחרון. בתקופה לאחר הבחירות הצהיר העיתון הכמאליסטי "ג'ומהוריית" כי החילוניות בסכנה. והם לא ידעו עד כמה הם צדקו.
עם מתן תוצאות הבחירות נוצרה בעייה: על ארדואן הושתה עבירת קלון, בשל ישיבתו בכלא כמה שנים לפני כן לאחר שהקריא שיר עם גוון אסלאמיסטי, והוא לא יכל להיבחר לראשות הממשלה. מה עשו? לקחו את עבדאללה גול סגנו, מינו אותו לראש ממשלה עד מרץ 2003, עת ארדואן נוקה מהקלון. במרץ 2003 התפטר נציג מחוז מסוים בפרלמנט כדי שייערכו בחירות מקומיות באותו מחוז, ארדואן ניצח בהן, נכנס לפרלמנט ומונה לראש ממשלה. גול מונה לשר החוץ התורכי.
כלפי פנים, ארדואן התחיל במדיניות כלכלית של יוזמה חופשית והקטנת האבטלה. המדדים הכלכליים של תורכיה צמחו. תורכיה הפכה למדינה אירופית מודרנית ומשגשגת. כלפי חוץ שידר פייסנות כלפי המערב וישראל, ואף הגדיל לעשות כשמיד לאחר היבחרו שתה יין במטוס בעת צום הרמדאן, על מנת "לבלבל את האויב". נשיא תורכיה באותה עת היה אהמט נג'דת סזר החילוני, שהתעמת שוב ושוב עם ארדואן, ובשנת 2007 החליף אותו שר החוץ עבדאללה גול ממפלגת הצדק והפיתוח. עוד עמדה נכבשה.
בינתיים, שמה המפלגה דגש על הצטרפות לאיחוד האירופי, אך מטרה זו לא הושגה. הכל התנהל כשורה עד שנת 2008, עת נבחר ברק אובמה לנשיא ארה"ב, ועת פרץ המשבר הכלכלי הגדול בעולם, שתורכיה שרדה אותו בשלום. ארדואן, שביקר בישראל בשנת 2005, ניצל את המומנטום, העליב את שמעון פרס הנשיא דאז בעת ועידת דאבוס על רקע מבצע "עופרת יצוקה", התנגח בישראל וכן התחיל בהזדהות גלויה עם החמאס ועם תנועת האם של החמאס, שהייתה גורם משפיע במפלגת הצדק והפיתוח, "האחים המוסלמים". לצד האחים המוסלמים, תמך בארדואן פתהוללה גולן, איש דת אסלאמיסט מתון שיש לו תנועה חינוכית רחבה מאוד שבסיסה בפילדלפיה שבארצות הברית. מוסדות החינוך המסועפים של התנועה הכשירו שופטים, עורכי דין, שוטרים ורופאים רבים שתפסו עמדות מפתח בתורכיה במשטרה ובמערכת המשפט. את זאת ניצל ארדואן לשפוט ולהכניס לכלא אנשי צבא, חברי פרלמנט רבים וכמובן עיתונאים שהתנגדו לו, באשמה כי תכננו הפיכה נגדו. הוא האשים אותם כי מדובר ביצירת "מדינה עמוקה", מדינה בתוך מדינה, שנועדה ליצור אליטה ולהעלות את אנשיה לשילטון. בהמשך הפנה את אותה האשמה כלפי גולן ואנשיו, עת הסתכסך עם איש הדת המשפיע.
לצד ארדואן בלט כל העת אהמט דאווטאולו, פרופסור למדעי המדינה, שהיה יועצו למדיניות חוץ והחל משנת 2009 שר החוץ של תורכיה ולאחר מכן מונה לראש הממשלה. בהמשך דרכם של ארדואן ודאווטאולו נפרדו, ודאווטאולו הפך לאחד מראשי האופוזיציה כנגד ארדואן.
דאווטאולו, דובר ערבית ואנגלית רהוטות, ניסח את תיאוריית "העומק האסטרטגי", לפיה יש להחזיר את תורכיה לימי גדולתה מימי האימפריה העותמאנית כבעלת עוצמה דיפלומטית, צבאית וכלכלית איזורית. בימי דאווטאולו כשר החוץ גדל שירות החוץ ומבנה משרד החוץ התורכי למימדי ענק. הוא טען כי תורכיה צריכה ליצור השפעה איזורית גם דרך מדינות לוויין, שיהיו תחת חסות תורכית, בניגוד לאימפריה העותמאנית ששלטה ישירות. את "האביב הערבי" בשנת 2011 ניסה דאווטאולו לנצל להעלאת משטרי "אחים מוסלמים" בכל מדינות ערב, שיפעלו תחת חסות תורכית. גם עבור ישראל הייתה לו תוכנית- להפוך את ישראל למדינת כל אזרחיה, מפתח למדינה בדומיננטיות אסלאמית, תחת חסות תורכית, ובכך לפתור את הסכסוך הישראלי פלסטיני. בסופו של דבר נשארה תורכיה חברה עם מעט מדינות מזהירות, כתוצאה ממדיניות זו, דוגמת פקיסטאן, סומליה וקטאר. אך עם זאת, ברק אובמה ניסה לחזק את תורכיה במישור הדיפלומטי והבין לאומי, ולא גינה בלשון חזקה את פרשת המרמרה.
דוגמה למדיניותו של דאווטאולו, שמכונה גם "ניאו עות'מאניזם", שאני רואה בדאווטולו כרעיון רב שנים שאותו האיש החליט פשוט להוציאו לפועל, ניתן בנאום שנתן בשנת 2009, בסרייבו בירת בוסניה, שהייתה עד עשור לפני כן מוכה וחבולה ממלחמת אזרחים אתנית, ובו שיבח את קיומה של האימפריה העותמאנית התורכית, וטען כי כשהעותמאנים שלטו על המזרח התיכון, הבלקן וחלק מהקווקז היה שקט יחסי, לא הייתה לאומיות לכן לא היו מאבקים לאומיים עקובים מדם כמו שהתרחשו לאחר פירוק האימפריה בשנת 1923. רוצה לומר: האימפריה העותמאנית הייתה דגם לאחוות עמים ותרבויות, אימפריה רב דתית ותרבותית שסיפקה שקט
יחסי לנתיניה. היה לה עומק אסטרטגי, כמו שצריך להיות לתורכיה החדשה שרוצה לעצב ארדואן. הבעייה היא שתורכיה של ארדואן ודאווטואולו, למרות הנתונים הכלכליים המרשימים והבנייה המסיבית בכל רחבי תורכיה, הסתכסכה כמעט עם כל המדינות שסביבה….
כעת, מפלגת הצדק והפיתוח רוצה לשנות את החוקה החילונית של הרפובליקה התורכית, שקיימת מאז 1982 בעת ששרר משטר צבאי במדינה. בשנת 2010 ניצח ארדואן במשאל עם למען שינוי מתוחכם של סעיפי החוקה, שיהפוך את המדינה, לבסוף, מחילונית למסורתית, אם להגדיר זאת בלשון עדינה. לא מזמן התקבלו חוקים בתורכיה המגבילים רכישת וצריכת אלכוהול, והיד עוד נטויה….
המקבילה הישראלית-ערבית של הAKP היא מפלגת רע"ם- הרשימה הערבית המאוחדת, ששייכת לפלג הדרומי של התנועה האסלאמית הפלג הדרומי, וחברה בקואליציה.
אבראהים ראיסי

אבראהים ראיסי- נשיא איראן שיחליף בהמשך את המנהיג העליון ח'אמנאי

דיוקנו של אבראהים ראיסי- הנשיא החדש והמנהיג העליון הבא של איראן
האם ראיסי האולטרה-שמרן, ששייך למחנה השמרנים בו תומך ח'אמנאי, מי שהיה התובע הכללי של העיר המדאן, נבחר ביוני 2021 לתפקיד נשיא איראן וכיום הוא ראש מערכת המשפט באיראן, הוא המחליף המסתמן של ח'מנאי כמנהיג העליון של איראן?
באיראן, המנהיג העליון של המדינה שהוא שליט המדינה בפועל ולמעשה חייב להיות איש דת ופוסק הלכה שיעי. זה לפי העיקרון של "ולאיית-א-פקי", עיקרון של שילטון חכם ההלכה שעיצב אייתוללה ח'ומייני, מנהיג המהפיכה האסלאמית של איראן ב1979 והמנהיג העליון הראשון שלה.
האייתוללה עלי ח'מנאי היה איש דת בכיר, אך לא חכם הלכה מהגדולים ביותר. לא מרג'ע-א-תקליד, הכוונה לדמות לחיקוי לחכם הלכה. הוא נבחר בשל יכולותיו הפוליטיות, כנשיא איראן בזמן שח'ומייני היה המנהיג העליון של המדינה. וכך יהיה גם עם ראיסי- בחירתו לנשיאות מסמנת כי הוא עומד להחליף בקרוב את ח'מנאי החולה לאחר מות המנהיג העליון.
היות וח'מנאי אינו אדם בריא, רבות הספקולציות באשר למי יחליף אותו. לאחר מות המנהיג העליון או התפטרותו, לפי החוק באיראן, מתכנסת "מועצת המומחים" של המדינה ומחליטה מי יהיה המנהיג העליון הבא.
רוב הסיכויים הם שאבראהים ראיסי, יליד נובמבר 1960 (כלומר בן 61 כיום) ומומחה למשפט מוסלמי-שיעי, יחליף את האייתוללה ח'מנאי. אבראהים ראיסי הוא איש דת מוסלמי-שיעי, שנהנה מתמיכתם של משמרות המהפיכה, הגוף החזק ביותר באיראן כיום. אחד הסימנים המרמזים על כך שראיסי יחליף את ח'מנאי בבוא היום ניתן לפני כמה שנים, עת סייר ראיסי בגבול לבנון-ישראל מהצד הלבנוני של הגבול וביקר את לוחמי אירגון הטרור חיזבאללה שנמצאים שם.
הקריירה הלימודית של ראיסי, יליד העיר משהד באיראן שלמד בסמינר להכשרת חכמי דת שיעים בעיקר קום, השתלבה בקריירה משפטית: בשנת 1981 מונה לתובע הכללי של הערים כרג' והמדאן (המדאן היא כנראה שושן הבירה העתיקה שמוזכרת במגילת אסתר). שתי הערים מרוחקות זו מזו. בהמשך התקדם במערכת המשפט האיראנית והגיע לתפקידי התובע הכללי של הבירה טהראן ובשנת 2014 מונה לתובע הכללי של איראן כולה.
במהלך כהונתו במערכת המשפט ובראשות מערכת המשפט של איראן הורה ראיסי להוציא להורג אלפי מתנגדי משטר, מה שהקנה לו את הכינוי "התליין" בפי ההמונים.
טבילת האש הפוליטית הרצינית של ראיסי הייתה בשנת 2017 התמודד מטעם מפלגת חכמי הדת הלוחמניים השמרנית על נשיאות איראן מול הנשיא המכהן, חסן רוחאני שנחשב יותר מתון ממנו, והפסיד.
ההפסד של ראיסי לא אומר דבר, היות והסיכוי שהמנהיג העליון הבא של איראן יהיה "רפורמיסט" כמו רוחאני הוא אפסי. לכן ראיסי נבחר לאחר 4 שנים לנשיא המדינה, התפקיד השני במעלתו במערכת השילטון האיראנית.
עם זאת, ראיסי הוא דמות מקובלת מאוד בקרב החוגים השמרניים של איראן והוא גם דמות מקובלת על ח'מנאי עצמו, למרות שהיה שמח יותר לראות את בנו שלו, מוג'תבא ח'מנאי, מחליף אותו.
משנת 2016 עומד ראיסי בראשות קרן צדקה מאוד עשירה בעיר משהד, שנוסדה עוד ב-1795 על ידי השאה מבית קאג'אר, קרן "מפתן הקודש (אסתאן-א-קודס רזאווי)". עם זאת, היות ראיסיי מחליפו של ח'מנאי אינה בטוחה במאת האחוזים. בחודש מרץ 2019 מונה אבראהים ראיסי לתפקיד ראש מערכת המשפט באיראן על ידי האייתוללה ח'מנאי, עוד צעד שמראה כי ח'מנאי רואה בו כיורשו וכי הוא מתעתד, אולי, להתמנות לתפקיד לאחר תום עידן ח'מנאי.
בשנת 2021 הוחלט שראיסי יתמודד לנשיאות איראן מטעם המחנה השמרני, ובחודש יוני 2021 זכה בתפקיד בבחירות שאחוזי ההצבעה בהן היו מהנמוכים ביותר בתולדות המדינה.
בחודש אוגוסט 2021 ייכנס ראיסי לתפקידו כנשיא.
ייתכן שזו תמונה של ‏‏אדם אחד‏ ו‏עומד‏‏
לייק
תגובה
שתף
800px-Burak_Ozcivit_Lebanon

הסדרות התורכיות ההיסטוריות בעלות המסר הפוליטי שנעשו בעקבות "הסולטאן"

(c) כל הזכויות שמורות לאתר Histerio

לאחר הביקורת שהביע ראש ממשלת תורכיה דאז והנשיא כיום ארדואן על הסידרה "הסולטאן" ("המאה המפוארת") בתורכית שהציגה לטענתו את הסולטאן סולימאן המפואר כדמות שלא תמיד שמרה על המוסר האסלאמי, החלה רשות השידור בתורכיה TRT שנתונה לשליטת הממשלה להפיק ולייצר סדרות היסטוריות על התקופה העות'מאנית ואף על האימפריות התורכיות שהיו לפניה שנושאות מסר פוליטי לאומי-דתי-מוסלמי. חלק מהסדרות זכו לפופולאריות רבה, היות וחלקן מספרות על ראשית ימי המשפחה העות'מאנית, בייחוד הסדרות שעוסקות בראש השושלת העות'מאנית ארטו(ג)רול ובנו עות'מאן (עוסמאן הראשון), שנחשבים למייסדי האימפריה העות'מאנית. בסדרות האלה, שמשודרות בערוצים שאוהדים את השילטון התורכי הנוכחי של ארדואן ומפלגת "הצדק והפיתוח" האסלאמית AKP, מובעים מסרים דתיים מוסלמיים כמעט בכל הפרקים, והסדרות האלה לא תמיד צמודות לסיפור ההיסטורי האמיתי של אותן דמויות שהן מתארות. ישנן כמה סדרות כאלה, רובן שודרו בערוץ TRT1 (הערוץ הראשון התורכי ששייך לרשות השידור התורכית שכפופה לממשלה התורכית) וATV, ערוץ שידוע כאוהד את הנשיא ארדואן. חלק מהסדרות האלה זכו דווקא לביקורת אוהדת על המשחק בהן. אגב, בין היתר בשל המסר הדתי-אסלאמי של הסדרות האלה והעובדה כי הן משודרות ברובן ברשות השידור התורכית, לא ממהרים להביא אותן לארץ (חוץ מהסידרה של ארטורול, שמשודרת בערוץ נטפליקס).

הסדרות הללו הן:

1. "התחייה: ארטו(ג)רול". Diriliş: Ertuğrul דיריליש: ארטו(ג)רול

 

אנגין אלטאן דוזיאסאן משחק את ארטו(ג)רול, בנו השלישי של סולימאן שאה שהיה למעשה מייסד וראש המשפחה העות'מאנית שנקראת דווקא על שם בנו, עות'מאן הראשון. אסרה בילגיץ' משחקת את אישתו, האלימה האטון. הסידרה צולמה בכפר ריווה שבמחוז בייקוז בנפת איסטנבול והיא נמשכה על פני 5 עונות, מ2014 עד 2019. הסידרה זכתה לביקורות מצוינות אך גם לביקורת, אפילו מהצד הדתי-אסלאמי, כשטענות דומות שהופנו כלפי הסידרה "הסולטאן" הופנו גם כלפיה. ארטורול ואחיו שמוזכרים בסידרה השתייכו לשבט בשם קאיי Kayı (סמל השבט, אגב, זהה למילה "טוב" iyi בתורכית מודרנית) שמנהיגו, כאמור, היה אבי המשפחה, סולימאן שאה. הסידרה הזאת משודרת גם בנטפליקס בארץ כי רשת נטפליקס רכשה את הזכויות לשדר אותה. עלילת הסידרה מתרחשת בראשית המאה ה-14.

 

2. ההתבססות: עוסמאן. Kuruluş: Osman קורולוש: עוסמאן. 

הסידרה מספרת על עוסמאן, הלא הוא עות'מאן הראשון, שחי עד שנת 1324. את עוסמאן משחק בוראק אוזג'יביט, הלא הוא באלי ביי מהסידרה "הסולטאן" (מופיע כאן בתמונה). מדובר בסידרת המשך לסידרה על אביו של עוסמאן, ארטורול שגם מצוינת שם דמותו של אחיו של ארטורול, דונדאר. מדובר בהמשך עלילות המשפחה השולטת בנסיכות הקאיי. עות'מאן נחשב כמבסס נסיכות הקאיי תחת שליטת המשפחה העות'מאנית. הסידרה משודרת מנובמבר 2019 עד היום ברשת ATV שנחשבת אוהדת את השילטון התורכי. כמעט בכל פרק בסידרה מובאים ומוזכרים התפילה המוסלמית ופסוקי קוראן. אגב, בתקופה זאת השליטים העות'מאניים עדיין לא נשאו את התואר "סולטאן". אגב כותב הסידרה, מהמט בוזדא(ג), שהוא מוסלמי דתי, כתב גם סידרה אחרת שמשודרת מפברואר 2021 בערוץ ATV, "אני ג'לאלאדין", על השליט שעמד בראשות האימפריה הח'ווארזמית-תורכית, ג'לאל א-דין מינגבורנו בן המאה ה-13.

 

3. ההתעוררות: הסלג'וק הגדול

Uyanış: Büyük Selçuklu

הסידרה הזאת עוסקת באימפריה התורכית הסלג'וקית, ששלטה בראשית המילניום השני (כלומר במאות ה-11 וה12) באיזור. היא מתמקדת בבנו של הסולטאן הסלג'וקי הגדול אלפ-ארסלאן, מלכשאה  הראשון (1055-1092). לאחר מותו של אלפ ארסלאן, מלכשאה מקבל את כתר השילטון באימפריה הסלג'וקית, אך עליו להילחם על השילטון מול הדוד שלו, קאוורט. בוארה גולסוי בן ה-39 משחק בתפקיד הראשי את מלכשאה. הסידרה החדשה יחסית הזאת משודרת בערוץ TRT1 בתורכיה החל מספטמבר 2020.

אגב, המשותף לשלוש הסדרות האלה הן שהאויבים הראשיים של אותן דמויות היסטוריות הם מהאימפריה הביזנטית שהייתה למעשה אימפריה יוונית נוצרית-אורתודוכסית. בסידרה על עוסמאן אף מובאים ציטוטים מהתנ"ך בגירסתו הנוצרית.

 

4. עיר הבירה: עבדול חמיד Payitaht Abdülhamid

הסידרה משודרת משנת 2017 ותשודר עד 11 ביוני 2021 בערוץ הראשון התורכי, TRT1. היא מספרת את הסיפור שרלוונטי גם לגבינו, על הסולטאן עבד אל-חמיד השני, שנחשב לסולטאן העות'מאני השולט האחרון. הוא שלט בין השנים 1876-1909 והיה הסולטאן בזמן הקמת רכבת החיג'אז (שאנחנו מכירים אותה בתור "רכבת העמק") שהובילה בין דמשק שבסוריה כיום לעיר הקדושה לאסלאם מדינה שכיום נמצאת בערב הסעודית. היהודים והתנועה הציונית מוזכרים רבות בסידרה הזאת ולא בצורה אוהדת, בלשון המעטה, ואפילו דמותו של בנימין זאב תיאודור הרצל מופיעה בה. בסידרה הזאת שמתאימה את העלילה ההיסטורית להשקפות של המפיקים ושל השילטון התורכי העכשווי מבליטים את דרישות העצמאות (במקרה הזה מדובר בדרישה לאוטונומיה ולקרקעות) של התנועה הציונית וכן של היוונים שעדיין נלחמו על עצמאותם אל מול האימפריה העות'מאנית בתקופה זו. עבד אל חמיד, ממש כמו בסיפור ההיסטורי האמיתי, התמודד גם עם תסיסה מבפנים ודרישה לכונן סולטאנות חוקתית עם פרלמנט (בימיו התקיים פרלמנט עות'מאני בשניים-שלושה סבבים) ודרישה למודרניזציה שהובילו אותה קציני צבא, שלבסוף בשרשרת הפיכות בין 1908-1909 הביאו להדחת עבד אל-חמיד שהיה קשוח ואסלאמיסט באופיו והחלפתו באחיו שהפך לשליט סמלי שכפוף למעשה לממשלה העות'מאנית. הסידרה רצופה במסרים אסלאמיסטיים ואנטי ציוניים לכן הסיכוי שתשודר בארץ הוא קלוש ביותר.

 

 

 

baabda

ההשפעה הסורית (ולאחר מכן האיראנית) על בחירת נשיא לבנון

נכתב ב5 במרץ 2021, על בסיס עבודה שכתבתי לפני יותר מעשור שנים.

(c) כל הזכויות שמורות לכותב האתר Histerio, בתמונה: ארמון הנשיאות הלבנוני בבעבדא.

 

כיצד בחירת נשיא לבנון, שלפי החוקה הלבנונית חייב להיות ממוצא נוצרי-מארוני, מהווה עדות להיותה של לבנון מדינה חלשה, שמושפעת ממדינות חזקות ששוכנות לגבולה, ובייחוד סוריה וכיום איראן, שתפסה את מקומה של סוריה בלבנון לאחר נסיגת הסורים בשנת 2005. מאמר זה דן בשני מקרים: המקרה הראשון: פרשת בחירת הנשיא בשנת 1982, תוך כדי מבצע "שלום הגליל" ומלחמת אזרחים עקובה מדם, שאירעה לסירוגין החל משנת 1975. המקרה השני שמאמר זה דן בו, הוא מקרה סבוך אף יותר: בחירת הנשיא שיחליף את אמין ג'מייל, שסיים את תקופת כהונתו בשנת 1988. בחירה זו הייתה סבוכה עד כדי כך, שהביאה למהלך חסר תקדים עוד בראשית הפרשה: קיומן של שתי ממשלות בלבנון, אחת אזרחית, בראשות מסלמי סוני, והשנייה צבאית, בראשות הגנרל המארוני, מישל עון.

 

לפי כרים בקרדוני, כך ראה נשיא סוריה דאז חאפט' (חאפז) אל-אסד את עקרונות השליטה שלו בלבנון:

  1. הסדר הסורי מייצב, מגונן וכובש. שלב זה נקרא "המשחק הפתוח". לפיו, זכותה של מדינה ערבית להתערב התערבות צבאית על אדמתה של מדינה ערבית שנייה, כדי למנוע מאותה מדינה, או מאירגונים הפועלים בתוכה, מלאיים על בטחונה של סוריה או על הביטחון הלאומי הערבי. הביטחון קודם לריבונות.
  2. זכותה של מדינה קטנה או בינונית לקחת לידיה במישרין את ענייניה של מדינה אחרת בלא אישורן המוקדם של שתי מעצמות העל או של אחת מהן, ובכך לאשש את ייחודה כמעצמה איזורית.
  3. זכותה של מדינה מהזרם האנטי מערבי (סוריה ואיראן) לפקח על בטחונה של מדינה בהשפעה אמריקנית (לבנון)….

"המשחק הפתוח" נועד בראש ובראשונה להקפיא סכסוך שפתרונו המלא נראה כמחוץ להישג, ולהשיג הסדר ארעי המשביע את רצונם של הצדדים העיקריים. סוריה הופכת את המצב הזה לצומת של אינטרסים סותרים ומנוגדים. שיטתו היא של "גשרים פתוחים"- ניהול משא ומתן עם כל הצדדים שמחייבת מדיניות מאוזנת במישור הבינ"ל- לא להזדהות יתר על המידה עם בריה"מ.

המפתח השני באסטרטגיה: שיטת "בעלי הברית החלופיים". אסד מכונן בריתות ומפרק אותן בווירטואוזיות מהממת של עושה-להטים. הוא נוהג לעשות תפנית חדה בתמיכתו בצדדים השונים, הוא רוכש בעל ברית ולאחר מכן מחליף אותו באחר. כך עשה כשתמך תחילה במחנה "החזית הלבנונית" – ארגון הגג של המנהיגות הנוצרית בלבנון, שהוקם בקיץ 1976, בראשות פייר ג'מיל, כמיל שמעון וסלימאן פרנג'יה שפרש ממנו מאוחר יותר. כמו כן שותף בו ראש מסדרי הנזירים המארונים. גוף זה נהנה מתמיכת הפטריארך המארוני. לאחר מכן פנה לכיוון "התנועה הלאומית"- ארגון הגג של מפלגות השמאל שבו היו מאוגדות 16 מפלגות ובראשו עמדו כמאל ג'נבלאט ולאחר הירצחו במרץ 1977 בנו וליד. גם עם אש"ף כרת אסד בריתות והפר אותן לסירוגין. מטרתה הראשונה של סוריה במדיניות זו היא להפוך עצמה מכלי במשחק לשחקן בזכות עצמו ולמעצמה איזורית חשובה, השולטת בלבנון- טקטיקה של "הפרד ומשול".

ראובן ארליך אף מרחיב תיאורייה זאת, וטוען שסוריה השתמשה בלבנון בשליחים-מייצגים, Proxies בלע"ז, מקרב הפלגים השונים בלבנון, כדי שייצגו את מדיניותה ויוציאו אותה לפועל. אגב, איראן אימצה לחלוטין את שיטת ה"פרוקסיז" או "שליחים מייצגים" לגמרי בכל איזורי השפעתה ובפעילותה הטרוריסטית ברחבי העולם. את עבודת הטרור והשליטה עבור איראן מבצעים שליחים שהם לאו דווקא איראנים: בין אם החות'ים השיעים ששולטים בצפון תימן, בין אם אירגון חזבאללה הלבנוני ובין אם המיליציות השיעיות בעיראק או באפגניסטאן, ובין אם אירגוני החמאס והג'יהאד האסלאמי הפלסטיניים.

 

מקרה ראשון: בחירת נשיא לבנון בשנת 1982- בשיר ג'מייל ולאחר הירצחו אחיו אמין ג'מייל

 

מאז שהתעמתו עם המחנה הנוצרי במלחמה, הסורים עקבו בדאגה אחרי תהליך ההתחזקות של בשיר ג'מייל שכפה את שלטונו על המיליציות הנוצריות תוך כדי חיזוק קשריו עם ישראל ואח"כ עם ארה"ב. ברגע שג'מייל נבחר לנשיא לבנון בחסות ישראל, נשמט מידי הסורים נכס חשוב- שיתוף הפעולה מצד המימשל בלבנון והלגיטימציה שהעניק נשיא המדינה- במקרה של אז בן טיפוחיהם אליאס סרכיס- לנוכחות הסורית בלבנון ולפעילותם של "כוחות ההרתעה". הסורים ראו בבחירת בשיר כהישג ישראלי-אמריקני וכמפלה למדיניותם בלבנון.

התגובה הסורית לבחירת ג'מייל-

דה לגיטימציה של בשיר ג'מייל ושל תהליך בחירתו- פרשן רדיו דמשק ציין כי "חרבות הפולשים הובילו את בשיר אל כס הנשיאות" 2. קריאה להתנגדות לבשיר ג'מייל על ידי גורמים בלבנון.  ביום שלישי 14 בספטמבר 1982, בשעה 4 אחר הצהריים נרצח ג'מייל על ידי מטען חבלה שהוטמן במטה הראשי של הפלנגות, בשכונת אשרפייה שבביירות. איש הPPS (המפלגה הסורית הסוציאליסטית, מפלגה שקיימת גם בלבנון) שנעצר הודה ברצח. המודיעין הסורי הואשם בשימוש בתכנון הרצח. בסופו של דבר נבחר אמין ג'מייל אחיו במקומו לנשיא וכיהן כהונה מלאה עד 1988. אליעזר "גייזי" צפריר איש המודיעין הישראלי הבכיר קרא לנשיא שנבחר לבסוף "אמין לא אמין" בשל יחסו הקר כלפי ישראל שהפך לבסוף ליחס חם יחסית כלפי הסורים.

השימוש שסוריה עשתה בנשק הטרור האישי נעשה על-ידי אנשים או ארגונים לבנוניים או פלסטיניים, שהיו מוכוונים על-ידי המודיעין הסורי ולעיתים רחוקות תוך כדי מעורבות סורית ישירה. גם אירגונו של אבו-נידאל שימש שליח מייצג, כשהתנקש באנשי אש"ף שלא הסכימו ללכת באותו קו עם סוריה. ' רבים מהאישים הבולטים שהתנגדו לסדר הסורי בלבנון נרצחו, נחטפו, גורשו או הוזהרו, אם לא כולם.

בלבנון יש לסוריה מסורת ארוכה של התנקשויות, מעשי רצח פוליטיים וחטיפות של אישים סוריים מתנגדי המשטר, לבנונים מתנגדי הסדר הסורי, ופלסטינים מתנגדי אפוטרופסותה של סוריה על אש"ף. הבולטים בהם- רצח מחמד עמראן, קצין עלווי מתנגד אסד שגלה לטריפולי ונרצח ע"י המודיעין הסורי במארס 1972, רימון אדה, מתנגד בולט נגד סוריה במחנה הנוצרי, שברח לפריס לאחר כמה ניסיונות התנקשות בחייו, כמאל ג'ונבלאט- המנהיג הדרוזי שהיה מנהיג הקואליציה האנטי סורית ונרצח במארס 1977.מאמצים אלו של סוריה מעידים הן על חשיבותו של מוסד הנשיאות בלבנון והן על היותו נתון להשפעות חיצוניות. מוסד זה אינו מוסד חלש מבחינה פנים לבנונית אלא להיפך- הנשיא נחשב קונצנזוס והוא עומד בראש המדינה. לכן, מבחינה זו מדובר במוסד חזק ביותר. היותו של תפקיד זה מושפע על ידי גורמים חיצוניים נובע כתוצאה מהיותה של לבנון, באופן כללי, מדינה חלשה.

 

המקרה השני: בחירת מחליפו של אמין ג'מייל לנשיאות לבנון, 1988-1990.

 

מקרה זה דן בסוגייה הסבוכה של בחירת נשיא לבנון, שאמור להחליף את אמין ג'מייל, שתקופת כהונתו הייתה אמורה להסתיים ב-23 בספטמבר 1988. הסורים פעלו עוד מראשית השנה לבחירת נשיא, שייצג את האינטרסים שלהם, יחזיר את המערכת הפוליטית המשוסעת בלבנון לתפקוד- אך הפעם בחסות סורית. הפעם, הסורים לא הפתיעו בבחירת מועמדם, והעדיפו להישען על משענת בטוחה- מועמדם היה, למרבה האירוניה, אותו סלימאן פרנג'ייה, שכבר כיהן כנשיא בראשית שנות השבעים והיה אחד מהגורמים העיקריים שדירדרו את לבנון לקלחת מלחמת האזרחים. היות ונמתחה ביקורת רבה על כוונת הסורים, הם שקלו לתמוך במקורב אחר של פרנג'ייה, מיכאל דאהר. הבעייה הייתה שרוב חברי הפרלמנט הנוצרים התגוררו במזרח ביירות- איזור שהיה מחוץ לשליטתם של הסורים, לכן היה להם קושי להשפיע על בחירת הנשיא. הנשיא אמין ג'מייל, שאמנם עזב את לבנון עם תום כהונתו, נקט, כאמור, במהלך דרמטי: הוא מינה את מישל עון לעמוד בראש ממשלה צבאית. זו הפעם הראשונה מאז כינונה של לבנון שבראש הממשלה עומד נוצרי, ולא רק זאת- במקביל לו כיהנה ממשלה אזרחית, בראשות סלים אל-חץ הסוני, מקורבה של סוריה . מנגד, נקטה ממשלת אל-חץ בצעד נגדי, הדיחה את עון ממשרת הרמטכ"ל ומינתה, גם בניגוד לאמנה הלאומית, רמטכ"ל מסלמי.ממשלת עון נהנתה מתמיכה רחבה, ולא רק של נוצרים, אלא בעיקר של שיעים, וזאת בשל המצב הכלכלי הקשה שאליו נקלעה לבנון באותה תקופה. עון, מפקד הצבא, שמוצאו מחארת (שכונת) חריכ בביירות, שכונה של המעמד הבינוני שבהם התגוררו גם נוצרים וגם שיעים, שאף להיבחר לנשיאות לבנון. הוא ציטט את פואד שיהאב, הנשיא דאז שאמר בזמנו: "הגנרלים הם הנשיאים הטובים ביותר". אימרה זו, והאסטרטגיה שנקט עון, מעלה שוב את סוגיית שילוב מפקדי הצבא במוסד הנשיאות, כפיתרון למבוי סתום שאליו נקלעה המדינה כל אימת שהיה עליה לבחור נשיא.

    ב-5 בנובמבר 1989 נבחר רנה מועווד, בן למשפחת נכבדים מזע'רתא, לנשיא לבנון. אך 17 ימים לאחר היבחרו, ב-22 בנובמבר 1989, נרצח מעווד בפיצוץ של מטען חבלה במכונית הנשיאותית, כשעשה את דרכו לקבל פני מצעד צבאי לרגל יום העצמאות הלבנוני. הועלו השערות שונות באשר למתנקשים: או סוריה, שהוטרדה מעצמאות היתר שהפגין הנשיא, או החזבאללה, שהתנגד להסכם טאאף וניסה למנוע את יישומו. מישל עון טען כי בחירת הנשיא, שנעשתה בבסיס חה"א הסורי קליעאת בלבנון (מה שהוכיח את השפעתה של סוריה על בחירת הנשיא), אינה חוקית היות והוא פיזר את הפרלמנט. מעוד, מצידו, סירב לפטר את עון מתפקיד ראש הממשלה הצבאית וממשרת הרמטכ"ל, למרות לחץ כבד שהפעילו עליו הסורים. ככל הנראה, כאן גילה מעוד עצמאות יתר, והסורים לא אהבו זאת, מה שהוביל אותם לרצות בנשיא שיהיה עושה דברם באופן מוחלט, ולכן סביר שהסורים ביקשו "להיפטר" ממעוד, ולכן הוא חוסל.

 

ב-24 בנובמבר התכנס הפרלמנט בשאתורא שבבקאע (שוב- איזור תחת שליטה סורית מובהקת), ובחר באליאס הראווי, איש עסקים מזחלה, כמובן ממוצא מארוני, כנשיא לבנון.  עוד הוכחה למעורבות העמוקה של סוריה בלבנון, היא העובדה שרדיו דמשק שידר ידיעה על הבחירה עשר דקות לפני ההצבעה, מה שהפך את הבחירה למתוזמנת מראש ומתוכננת היטב על ידי סוריה.

לאחר מלחמת האזרחים, איבדה העדה המארונית ממעמדה ומכוחה שהיו לה ערב פרוץ המלחמה. הגורמים לכך היו ירידה במשקלה הדמוגראפי באוכלוסיית לבנון והיחלשות מעמדה הגיאו-פוליטי: לאחר שנעזבה בידי ישראל ומעצמות המערב, היא נהפכה לתלויה בחסדיה של דמשק. אותו דבר קרה גם למוסד הנשיאות הלבנוני. החל מבחירת אליאס אל-הראוי, בסוף שנות  השמונים, ולאורך שנות התשעים העדה נשלטה בידי אותם "שליחים-מייצגים", שהיו ידועים בנאמנותם למשטר הסורי, וכן גם בבית הנבחרים. בכך השיגה סוריה את מטרתה:  החלשת מוסד הנשיאות, שכמוהו החלשה נוספת של המדינה כולה, במטרה להיות הגורם השולט בה. אמין ג'מייל (בשלב מאוחר יותר), בכרדוני וג'ורג' סעאדה נמנו על זרם בתוך תנועת הפלנגות, שצידד בשילובה של לבנון במרחב הערבי וכן ביצירת קשרים הדוקים עם סוריה. מי שהיה מתנגדה החריף של סוריה לאורך כל הדרך וכן נשאר כך גם כיום, הוא סמיר ג'עג'ע, מפקד הכוחות הלבנוניים. בסופו של דבר אמין ג'מייל עצמו הפך שוב לאחד ממתנגדיה האדוקים של המעורבות הסורית והאיראנית בלבנון.

 

התנגדותו העיקשת של מישל עון לסורים הפכה אותו לאישיות אהודה ביותר בלבנון, לא רק בקרב הנוצרים. בכך, הפך הגנרל למתנגד החריף ביותר של סוריה, אך לא לאורך זמן רב מדי.

באביב של שנת 2005, לאחר חיסולו של ראש הממשלה רפיק אל-חרירי, ונסיגת הסורים מלבנון, הדהים עון את תומכיו ואת מדינות המערב, וחתם על הסכם של שיתוף פעולה פוליטי עם החזבאללה. בכך הפך עון מאחד מסמלי ההתנגדות לסורים לפרו-סורי. את מהלכו זה נימק עון בכך שהיות והצבא הסורי נסוג כבר מלבנון, וכל עוד המצב נשאר כך,  אין צורך עוד בהתנגדות לסוריה. הפועל היוצא של נסיגת סוריה מלבנון הייתה הפיכת לבנון לבת חסותה של איראן, שאירגון החזבאללה מייצג אותה למעשה במדינה.

 

מאז תקומתה של לבנון, בחירתו של מפקד הצבא הלבנוני שהוא גנרל נוצרי-מארוני לנשיאות לבנון מסמלת פשרה בין הצדדים הניצים במדינה. הדוגמא הבולטת ביותר היא בחירתו של גנרל פואד שיהאב, ממשפחה לבנונית מיוחסת שבניה שימשו בעבר הרחוק האמירים של הר הלבנון, לנשיאות לבנון בשנת 1958, בחירה ששמה קץ למלחמת אזרחים שהתחוללה בשנות החמישים במדינה. משנת 1998 ואילך נבחרו לנשיאות לבנון נשיאים ששירתו כמפקדי הצבא, אך בגישתם היו פרו-חזבאללה ופרו-איראן. בשנת 1998 נבחר גנרל אמיל לחוד, מפקד הצבא הלבנוני ואוהד ידוע של חזבאללה לנשיאות לבנון. בשנת 2008 נבחר הגנרל מישל סולימאן מפקד הצבא הלבנוני, לאחר משבר ארוך, לנשיאות לבנון והסתבר שגם הוא סימפטי מאוד לחזבאללה ולאיראן. לאחר שמישל סולימאן סיים את כהונתו, עמדת הנשיא הלבנוני נותרה ריקה במשך שנים עד שבאוקטובר 2016 נבחר הגנרל מישל עון, אותו מישל עון שמרד בסוף שנות השמונים ובתחילת שנות התשעים , לנשיאות לבנון באוקטובר 2016 והוא מכהן בתפקיד עד היום. לולא הפך ב2005 לפרו-חזבאללה ופרו-איראני מובהק, לא היה נבחר עון לתפקידו.