Category Archives: פוליטיקה

האם איראן משתלטת על ירדן?

במלאת 30 שנים לחתימת הסכם השלום בין ישראל לירדן, שנחתם ב26 באוקטובר 1994, מעולם לא היו יחסי המדינות כל כך שבריריים, מה גם שאיראן שכבר הצליחה להשתלט על סוריה, לבנון, תימן ועיראק עושה מאמצים כבירים על מנת להשתלט על הממלכה ההאשמית הסונית, שהמפלגה הגדולה והפעילה ביותר בתוכה היא מפלגת "האחים המוסלמים" שלה יש 31 מושבים בפרלמנט נכון לשנת 2024. בירדן שולט מזה 25 שנים המלך עבדאללה השני, שאינו כריזמטי ואהוד במדינתו כמו אביו, המלך חוסיין האגדי. רוב רובה של אוכלוסיית ירד היא פלשתינית, דבר שמאוד משפיע על השילטון בירדן ועמדותיו. אם היו באמת בחירות דמוקרטיות בירדן, הייתה תנועת החמאס עולה לשילטון במדינה זו, כי רוב תושביה הפלשתינים תומכים בחמאס ובתנועת האם שלה, "האחים המוסלמים". אפילו אישתו של המלך עבדאללה השני, המלכה ראניה, היא פלשתינית במוצאה, ולא מפסיקה להתבטא כנגד ישראל.  העניין הוא שבירדן כבר קיימת שלוחה שהולכת ומתחזקת של "האחים המוסלמים" שדווקא ואולי בגלל אירועי ה7/10 זכו לרוב חסר תקדים של 31 חברי פרלמנט, לראשונה מאז שהתנועה הנ"ל החלה להתמודד בבחירות לפרלמנט הירדני בשנת 1992. אגב, בשנים 1997 ובשנות "החורף הער בי" החרימה התנועה הזאת את הבחירות בירדן. שמה של המפלגה הוא "חזית הפעולה האסלאמית", ואנשיה התחילו לשבור לאחרונה את מחסום הפחד במה שקשור בהתבטאויות נגד המלך ובית המלוכה בירדן. הרי בירדן המלך הוא קונצנזוס, ובכל מחדל או בעיה שיש בירדן, אפשר להגיע בביקורת עד ראש הממשלה, שבדרך כלל מוחלף בעקבות ביקורת בפקודה של המלך. אבל המלך חסין בדרך כלל מביקורת בממלכתו. וזאת למרות חוסר הפופולאריות שלו בציבור לעומת אחיו, הנסיך חמזה, שדומה חיצונית לאביהם, המלך חוסיין.

למרות חתימת הסכם השלום עם ירדן ואספקת המים השנתית שירדן נהנית ממנה מישראל בעקבות הסכם שלום זה, מדובר היה בעיקר בשלום בין מנהיגים, אך לא בין העמים ובין הציבור. אירגוני החברה האזרחית ואירגוני התרבות והמשפט בירדן מחרימים את ישראל לאורך כל השנים. בתקשורת הירדנית, למרות שרובה כפוף לממשלה, נמתחת כל הזמן ביקורת ארסית נגד ישראל, על גבול ומעבר לגבול ההסתה, כשבית המלוכה והממשלה מעלימים עין בדרך כלל מביקורת כזאת. מי שמחזיקים את בית המלוכה הירדני, חוץ מישראל, ארה"ב ובריטניה, הם בדרך כלל השבטים הבדוויים שתומכים בבית המלוכה, ומרכיבים את הפיקוד של הצבא (הליגיון) הירדני שנקרא גם "הצבא הער בי". הבעיה היא שהתסיסה בירדן אינה מקיפה לאחרונה רק את האוכלוסיה הפלשתינית, אלא גם את השבטים הבדוווים עצמם. הבעיה לא התחילה מהיום, אלא היא כבר מלפני כעשרים שנים ויותר: לא לשכוח כי אבו מסעב א-זרקאווי, שהיה מנהיג אל-קאעדה בעיראק, הוא ממוצא ירדני, מהעיר זרקא. גם עם דאע"ש הייתה לשילטונות בירדן בעיה קשה, אבל כעת זהו תורם של האיראנים, שמנסים להשתלט על ירדן הסונית ולהשלים את "הקשת השיעית" שהם שולטים בה, מלבנון ועד איראן עצמה.

השילטון באיראן תומך במפלגת "האחים המוסלמים" שבירדן. אומנם "האחים המוסלמים" הם מפלגה סונית, אבל לפי עקרונות יצוא המהפיכה האסלאמית של איראן, העדתיות לא מהווה בעיה כשהעיקרון הוא לנסות לכונן שילטון אסלאמי במדינה. מה גם שלאחרונה יצאו פירסומים לפיהם איראן והמיליציות הכפופות אליה בסוריה מנסות לחדור לתוך איזור צפון ירדן, שם יושבים גם פליטים מסוריה השכנה, וכן לבנות ולחמש מיליציות מקומיות של "האחים המוסלמים" על מנת שיבצעו פיגועים כנגד ישראל בעיקר, אבל בהמשך מתוך מטרה שהם יפעלו כנגד השילטון הירדני במטרה להפיל אותו. אגב, לתנועת "האחים המוסלמים" יש עיתון משלה, שקיים מאז שנת 1993 ושמו "א-סביל" (הדרך), עיתון שמוסיף הרבה להסתה כנגד ישראל שממילא קיימת בתקשורת הירדנית.

אסור לשכוח שבעידוד אמריקני, הצבא הירדני פעל תחת המתקפות האחרונות כנגד ישראל מכיוון איראן ובני חסותה בעיראק להפיל טילים וכטב"מים לפני שהגיעו לשטח ישראל. הרי השילטון בירדן רואה במאבק האיזורי באיראן עוד אמצעי להבטיח את שרידותו של אותו שילטון בית המלוכה ההאשמי. מצד שני, התסיסה הפנימית בירדן גוברת, ואין סוף שבוע מאז ה7/10 שבו אין הפגנות זעם ירדניות אל מול בניין שגרירות ישראל בבירה עמאן. אין יום שבו לא מגנים את ישראל בפרלמנט הירדני או שמועלית בו יוזמה להשעות או לבטל את הסכמי השלום עם ישראל. איראן לא רק חשודה בחימוש מיליציות ובחתרנות בתוך ירדן, אלא גם עוסקת בהפצת הסתה בלתי פוסקת נגד ישראל וארה"ב בתוך הממלכה. לאחר ה7/10 ועקב המבצע הישראלי בעזה, היו כמה מקרים שניסו לארגן מאות אלפי ירדנים במסע לעבר הגבול הישראלי במטרה להתפרץ אל מעבר לגבול (בדומה ל"צעדות השיבה" שהיו בעזה לכיוון הגבול הישראלי לפני ה7/10). השילטונות הירדניים סיכלו תוכניות אלה.

הבעיה המסוימת של ירדן עם ישראל היא הגבול הארוך שיש בין שתי המדינות: אורכו 309 קילומטר, וכשמפחיתים את הגבול של ממלכת ירדן הלא היא הגדה המזרחית של נהר הירדן עם הגדה המערבית של נהר הירדן, הלא הוא איזור יהודה ושומרון, מקבלים 238 קילומטר. מדובר בגבול הארוך ביותר של מדינת ישראל, שנמתח ממפרץ אילת עד איזור חמת גדר, פאתי רמת הגולן. מדרום ועד צפון. הסכנה לישראל מכיוון ירדן היא גם הרוב הפלשתיני של האוכלוסייה שרובו לא אוהד את ישראל בלשון המעטה, וגם התסיסה הפנימית שיש בתוך ירדן כנגד ישראל, אפילו בתוך הצבא הירדני  והמימשל הירדני עצמו, תסיסה שמקבלת עידוד חשוב מאיראן ושלוחותיה. אפילו יורש העצר הסעודי, הנסיך מוחמד בן סלמאן, מודאג מההשפעה האיראנית העולה בירדן (למרות שאישתו החדשה יחסית של יורש העצר הירדני, הנסיך חוסיין, שעתיד להפוך למלך חוסיין השני בעתיד, היא סעודית במוצאה וקשורה לבית המלוכה הסעודי).  אבל זאת לא כל הבעיה.

הגבול בין ישראל לירדן, בניגוד לשאר גבולותיה של המדינה למשל עם מצרים ואפילו עם לבנון, הוא גבול פרוץ. יש המון פרצות בגדר. לאורך הגבול הארוך יש כ15 יישובים ישראליים שיושבים לצידה של ירדן, מדרום ועד צפון. יש המון ניסיונות הברחה של נשק מירדן לשטחי יהודה ושומרון וישראל מכיוון ירדן ולא רק הברחה של נשק אלא גם של מסתננים וסמים. היחס של מדינת ישראל לגבול הירדני מזכיר ימים לא כל כך טובים של הסתמכות על השקט היחסי שיש בגבול הארוך הזה. אבל השקט הזה יכול להיות מתעתע. אם עלולות להתרחש תקריות שדומות ל7/10, חלילה, הן עלולות לבוא דווקא מהכיוון של ירדן נגד ישראל. בגלל הגבול הפרוץ ובגלל שאין עירנות מתמדת ישראלית לגבי מה שקורה בירדן על הגבול ומעבר לגבול. ובגלל ההסתה של האחים המוסלמים ואיראן בתוך ירדן כנגד ישראל. כבר בחודשים החולפים היו פיגועים וניסיונות של פיגועים של אזרחים ירדניים כנגד ישראלים בגבול. במעבר אלנבי, וממש בעת כתיבת שורות אלה במושב נאות הכיכר שבאיזור ים המלח. לא מזמן תושבים בדרום התלוננו על טנדרים שהופיעו בגבול ירדן-ישראל. ולגבי התשובה לשאלה שכתבתי בהתחלה, לא בטוח שאיראן תצליח להשתלט על ירדן כי בכל זאת השילטון בה חזק למרות הכל. וכן, הוא חזק בזכות ישראל, ארה"ב, בריטניה ואפילו ערב הסעודית שתומכות בו. אבל ההסתה האיראנית יכולה להביא למעשי טרור נוספים ואף גרועים יותר של ירדנים כנגד ישראל. אסור לשכוח כי מעשי טרור בגבול ישראל-ירדן היו גם בשנות התשעים, כשהזכור ביותר הוא הטבח שחולל חייל ירדני ב"אי השלום" בנהריים.

בתמונה: סמל הזרוע הירדנית של תנועת "האחים המוסלמים", "חזית הפעולה האסלאמית".

 

לבנון- עלייתו ושקיעתו של הניסוי הרב עדתי במזרח התיכון

לבנון נמצאת לאחרונה הרבה בכותרות החדשות, והיא מוזכרת כדוגמא למדינה כושלת- מדינה בה מוסדותיה לא מתפקדים או מתפקדים בקושי, מדינה שבה יש מצב כלכלי גרוע והיא פשוט לא מנוהלת ומאופיינת בחילוקי דעות קשים בין מרכיביה. ללבנון שהיא מדינה רב עדתית כושלת במזרח התיכון יש היסטוריה של 170 שנים של סיכסוכים, מלחמות אזרחים פנימיות, מלחמות חיצוניות וגם הצלחות.

המאפיין של לבנון הוא קודם כל של ריבוי עדות- יש בה נוצרים מארונים, נוצרים אורתודוכסים, מוסלמים סונים, מוסלמים שיעים, ארמנים וגם פלשתינים. עוד מאפיין של לבנון היא היותה מדינה שבה שולטות משפחות-מאפיה, או חמולות גדולות, ולפעמים סכסוכים בין משפחות היוו רקע למלחמות בתוך העדות השונות ובתוך המדינה. עוד מאפיין של לבנון הוא ריבוי אירגוני הטרור והמדינות הזרות שהיו מעורבים בניהולה, הבולט שבהם הוא חזבאללה השיעי בשלושים השנים האחרונות.

צבא לבנון גם נחשב כחלש, אך מפקדיו הנוצריים היוו לא פעם ולא פעמיים פשרה שילטונית כשהתמנו לנשיאי המדינה או לממלאי מקום הנשיא.

לפי ציר הזמן, ניתן לבדוק איך לבנון קמה כאוטונומיה, לאחר מכן כמדינת חסות ובהמשך כמדינה משוסעת ולא מתפקדת. מעטים הם שליטיה של לבנון לאורך ההיסטוריה שבאמת ניסו לשקם אותה או לפעול לטובתה. אפשר למנות אולי שניים מהם: הגנרל פואד שהאב הנוצרי-מארוני שהיה נשיא לבנון ששם קץ למלחמת האזרחים בה בשנת 1958 ורפיק אל-חרירי הסוני, שהיה משנת 1992 ואילך כמה פעמים ראש ממשלת לבנון ופעל לשיקומה של המדינה, בגלל זה הוא היווה מטרה בעיני חזבאללה וסוריה שחיסלו אותו לבסוף בשנת 2005.

ראשית סיפור הסכסוכים בלבנון נעוץ במחוז שהיה קיים בתקופה העות'מאנית בחלק מהמדינה של היום, ליתר דיוק במרכז המדינה, לאורך רצועת ההרים המשמעותית ביותר שחוצה את המדינה לאורכה- הר הלבנון. מהמאה ה-15 שלטו העות'מאנים בהר הלבנון, איזור שמאופיין בעיקר בחלוקה עדתית בין נוצרים מארונים שהיו עיקר האוכלוסייה בו ובעיקר עיקר אוכלוסיית האיכרים והאוכלוסייה הכפרית באיזור, שפעלה מול דומיננטיות של שילטון דרוזי במחוז. בשנת 1858 דרשו האיכרים המארונים בהר הלבנון שיוויון זכויות אל מול השילטונות העות'מאניים ומושלי המחוז הדרוזים, ופתחו במרד. כבר אז צרפת הייתה מעורבת בנעשה בלבנון- צרפת הקתולית במקור היא הפטרונית של הכנסייה המארונית- הכנסייה המזרחית הלבנונית הנוצרית המרכזית, שכפופה לאפיפיור הקתולי ברומא. חיילים צרפתים עזרו למארונים במרד, ומולו התייצבו חיילים דרוזים בעלי מסורת לחימה צבאית שהסתייעו בסונים המוסלמים ובשיעים, שכינויים היה "המתוואלים". המרד נמשך בפועל בין השנים 1860-1861 והסתיים במה שכונה "החוק האורגני" שהושג בלחץ המעצמות הגדולות, בעיקר צרפת, על האימפריה העות'מאנית. הדרוזים לבסוף הפסידו במרד, למרות שנלחמו מלחמה קשה מאוד ואף היו להם הצלחות.  אלה היו סעיפי החוק:

השילטון בהר הלבנון יחולק לפי מפתח עדתי. מכאן והלאה השילטון בלבנון כולה מתחלק עד היום לפי מפתח עדתי.

  • בראש האוטונומיה (סנג'אק) "לבנון הקטן", הר הלבנון, יעמוד מושל עות'מאני נוצרי-קתולי לא לבנוני. מושל אשר ימונה על ידי הטורקים באישור חמש מעצמות אירופה.

המעורבות העות'מאנית והאירופאית והיותו של המושל לא מקומי נקבעו כדי להמתיק קמעה את תבוסתם הפוליטית של הדרוזים.

  • לצד המושל תמונה מג'לס (מועצה אדמיניסטרטיבית), בה יהיו חברים 12 חברים שייצגו את העדות על פי משקלן בחברה (הייצוג במועצה. את מספר החברים הרב ביותר במועצה, 4 חברים, קיבלו המארונים הנוצרים. לצידם מונו נציגים מכל העדות אבל מספרם היה פחות מ4 לכל עדה.
  • המושל ימנה את הפקידים הבכירים ואת השופטים על פי אותו מפתח עדתי של המועצה האדמיניסטרטיבית (המג'לס).
  • לסנג'ק לבנון הוענק מעמד של אוטונומיה – ולכן כל אחד מאזרחיו יהיה "פטור" מגיוס חובה ו"פטור" מתשלום מיסים ל"שער העליון".
  • סנג'ק לבנון יחולק ל-6 (מאוחר יותר ל-7) קאימקאמיות, שבראש כל אחת מהן יעמוד איש מתוך העדה הגדולה בקאימקאמיה.
  • המשפחות החזקות אשר מעמדן הכללי, מסיבות שונות, נשאר יציב – יישארו בעלות הזכויות והמחזיקות בפועל באדמות, אך יאבדו סמכותן הפיאודלית כלפי האיכרים.
  • צמצום שטחו של סנג'ק הר-הלבנון.

עם הזמן בתחילת המאה העשרים קמה תנועה לאומית מארונית, שדרשה להפוך את לבנון ל"לבנון הגדולה" שכוללת לא רק את הר הלבנון אלא גם את ביירות, צור וכל הערים והשטחים של לבנון של ימינו. התנועה דרשה שלבנון הגדולה תהיה מדינה ריבונית נוצרית, המדינה הער בית נוצרית הראשונה במזרח התיכון. בסוף מלחמת העולם הראשונה הפכה לבנון בהסכמת חבר הלאומים ולפי עקרונות וילסון למדינה תחת מנדט צרפתי. הנציב העליון היה אנרי גורו, שבאוקטובר 1920 בהסכמת הפלגים הלבנוניים השונים והפטריארך המארוני חווייכ הקים את רפובליקת לבנון הגדולה תחת חסות צרפת. בין 1913 ל1932 נערכו בלבנון מפקדי אוכלוסין, שקבעו את המפתח העדתי לפיו תנוהל המדינה. לפי הרכב האוכלוסייה אז, הנוצרים המארונים נקבעו כעדה הגדולה ביותר, ותפקיד נשיא הרפובליקה ניתן בידם, עד היום. עד לימינו אנו פועלת לבנון לפי המפתח העדתי שנקבע במפקד האוכלוסין האחרון שנערך במדינה, בשנת 1932 (!!!). הנשיא הוא מארוני נוצרי, ראש הממשלה הוא סוני כי הסונים נקבעו כעדה השנייה הגדולה במדינה, ותפקיד יושב ראש הפרלמנט הלבנוני ניתן לשיעים, שהיו אז העדה השלישית וכיום הם העדה הראשונה בגודלה במדינה. המפתח העדתי הזה גרם לכל אורך שנות קיומה של לבנון לסכסוכים פנימיים וחיצוניים במדינה, סכסוכים ובעיות שנמשכים עד היום, במיוחד כשאירגון חזבאללה נלחם בישראל ומוכן להקריב את מדינת לבנון למען עזה המוסלמית-סונית.

לבנון קיבלה את עצמאותה בשנות הארבעים. בשנת 1948 נוספה אוכלוסייה פלשתינית נוספת שהתפנתה מארץ ישראל ללבנון ובשל אי הרצון להפר את האיזון העדתי במדינה, הפלשתינים עד היום שרובם מוסלמים סונים לא זכאים לאזרחות לבנונית. החל מימי המנדט הצרפתי ועד 1958 בערך נחשבה ביירות "פאריז של המזרח התיכון" ולבנון נחשבה מדינה מתקדמת יחסית למדינות ערב האחרות.  בהמשך, בעיקר בשל אי יציבות שילטונית וחלוקת המדינה לפי מפתח עדתי, נהרסה המדינה:  פרצו בה שתי מלחמות אזרחים: ב1958 פרצה בה מלחמת אזרחים על רקע שאלת בחירת הנשיא, ובייחוד על רקע העימות הפנימי בין הימין בלבנון שתמך במעורבות אירופית בענייני המדינה ובזרם המלוכני במדינות ערב, לבין השמאל שהרכיבו אותו בעיקר מוסלמים, שתמך בהיותה של לבנון מדינה ער בית וחלק בלתי נפרד מהעולם הער בי וצידד בנשיא מצרים דאז גמאל עבד אל נאצר ובשאיפות הכלל ער ביות שלו. הפשרה והאיש שסיימו את המלחמה הם הגנרל הנוצרי פואד שהאב, מפקד הצבא שהתמנה לנשיא המדינה ושיקם אותה בניסיון להחזירה לימיה הגדולים. עם הזמן החלה סוריה להתערב יותר ויותר בענייניה של לבנון. בשנת 1975 פרצה שוב מלחמת אזרחים במדינה על רקע עדתי, על רקע כישלונו של הנשיא הנוצרי סלימאן פרנג'ייה לאחד את המדינה תחת שילטונו, במיוחד אל מול העובדה שהוא עצמו היה חבר אישי של משפחת אסד, ששלטה אז ושולטת עד היום בסוריה השכנה. כל הפלגים בלבנון, כולל פלגים משפחתיים-חמולתיים בתוך העדות השתתפו במלחמה הזאת, כשבשנת 1982 הצליחו למעשה הנוצרים לגרור מדינה נוספת להיות מעורבת בענייניה של לבנון- מדינת ישראל, שספגה מתקפות מלבנון מהצד הפלשתיני בעיקר, שהשתלט על דרום לבנון למגינת ליבה של האוכלוסייה השיעית והנוצרית באיזור. השיעים, שנחשבו עד אמצע שנות השבעים לעדה פאסיבית של עובדי אדמה ואריסים שהיו נתונים לשליטת משפחות גדולות מעדתם כמו משפחת אל אסעד-החלו להתעורר. להתעוררות השיעית היו שני גורמים: 1. האמאם השיעי והמופתי של צור, מוסא א-צדר, שהקים תנועה שתילחם בקיפוח השיעי בלבנון ותדרוש שיוויון על רקע מלחמת האזרחים במדינה. תנועת המקופחים של צדר תהפוך בהמשך לאירגון טרור בשם אמ"ל- ראשי תיבות של "גדודי ההתנגדות הלבנוניים" וגם במשמעות המילה "תקווה" בער בית, אירגון עדתי שיעי עם מאפיינים חילוניים יחסית. 2. המהפיכה השיעית האסלאמית באיראן של ח'ומייני, שבמסגרת רעיון "יצוא המהפיכה" של ח'ומייני, החליט השילטון האיראני להשתלט על האוכלוסייה השיעית בלבנון וגם על המדינה עצמה בהמשך. פלג אסלאמיסטי בתוך אירגון "אמ"ל" הנוצרי החליט להתפלג ולמרוד, ותחת חסות איראן הוא הפך למה שאנחנו מכירים היום כ"מפלגת אללה- חזבאללה", האירגון השיעי הדומיננטי ששולט במדינה למעשה בחסות איראן כשלפני כן הוא היה גם בחסות סוריה של אסד. אירגון חזבאללה שם לו למטרה לסלק מלבנון נוכחות זרה לא מוסלמית- קודם כל האמריקנים והצרפתים, שסבלו מידי אנשי החזבאללה ובמיוחד מידי ראש הזרוע הצבאית שלו עמאד מורנייה בעיקר מחטיפות ומפיגועי התאבדות שהובילו לבסוף לסילוק הנוכחות האמריקנית והצרפתית במדינה. מטרה נוספת ששם לו החזבאללה להילחם בה היא ישראל, כנגדה פעל האירגון קודם כל בשני פיגועי התאבדות כנגד בנייני המימשל וריכוז החיילים הישראליים בעיר השיעית צור ולאחר מכן בטרור מתמשך ובפשיטות כנגד רצועת הביטחון בדרום לבנון, בה שלטו צבא דרום לבנון ובעיקר ישראל בין השנים 1985-2000, עד לנסיגה הישראלית.

מלחמת האזרחים בלבנון הסתיימה בהסכם במדינה שלישית, שגם החליטה להתערב בענייניה של לבנון- בעיר טאאף שבממלכת ערב הסעודית הסונית הווהאבית. ההסכם בשנת 1989 נתן למעשה לסוריה את המפתחות לניהולה של לבנון- לאחר שבמלחמת האזרחים בלבנון פלש הצבא הסורי למדינה כדי לעשות בה סדר והחליף צדדים שוב ושוב במהלך המלחמה על מנת ליצור "הפרד ומשול". דבר שני, בשל מלחמתו בישראל רק החזבאללה הורשה לפעול כמיליציה חמושה בשטח לבנון, כששאר המיליציות פורקו מנשקן והפכו למפלגות פוליטיות. המלחמה הסתיימה רשמית בשנת 1990 כשהמרד של מפקד צבא לבנון דאז הגנרל מישל עון כנגד סוריה וממשלת לבנון המכהנת דאז הסתיים בכישלון. עון חזר למדינה בשנת 2005, הקים את הזרוע הפטריוטית החופשית ועבר צד לצדן של חזבאללה וסוריה כשהבין שאין לו יותר מקום בציר האנטי-סורי שהונהג על ידי משפחות חרירי הסונית וג'מייל המארונית.  הדבר הטוב שיצא מהמעורבות הסעודית בלבנון הוא ראש הממשלה והקבלן רפיק אל חרירי, שקיבל הון עצום מסעודיה על מנת לשקם את לבנון, בעיקר את הבירה ביירות ואת העיר הסונית צידון, כיהן כמה פעמים כראש הקואליציה האנטי סורית כראש ממשלת המדינה, כשמולו מתייצבות מפלגות פרו סוריות ופרו חזבאללה. כאמור בשנת 2000 נסוגה ישראל לגבול הבינלאומי מרצועת הביטחון בדרום לבנון (שאותה ניהל בעיקר מבחינה מינהלית-אדמיניסטרטיבית צבא דרום לבנון בפיקודו של הגנרל הנוצרי אנטואן לחד ולפני כן המייג'ור סעד חדאד), אבל הנסיגה הישראלית לא הייתה היחידה. בשנת 2005 לאחר רצח ראש ממשלת לבנון רפיק אל חרירי בידי החזבאללה וסוריה, יצאו להפגנות המונים נוצרים וסונים ודרשו את סילוק כוחות סוריה מלבנון. סוריה נסוגה לבסוף בשנת 2005, ואותה החליף למעשה בשילטון בפועל על המדינה אירגון חזבאללה, כשמאחוריו ניצבת איראן. הדומיננטיות האיראנית במדינה והיות העדה השיעית הגדולה במדינה באו לידי ביטוי במלחמת לבנון השנייה, שהייתה מלחמת איראן-ישראל הראשונה, אותה כפה חזבאללה על המדינה ועל האיזור. מאז רוב ממשלות לבנון היו בידי הקואליציה שתומכת בחזבאללה, והחל משנת 1998 נשיאי לבנון הנוצרים שכמעט כולם היו מפקדי צבא לבנון בדימוס, תמכו גם באירגון זה. הפילוג בתוך המדינה הביא לחוסר יכולתו של הפרלמנט הלבנוני, שפועל החל מ1920 לפי מפתח עדתי, לתפקד בכלל. במשך שנים רבות היו מקרים, כמו המקרה הנוכחי, שנשיא לבנון סיים את כהונתו ובמשך זמן ארוך לא נמצא ולא נבחר נשיא אחר במקומו, כמו גם ממשלות לבנון שכהונתן תמה אך שהמשיכו לתפקד כממשלות מעבר, כמו ממשלת לבנון הנוכחית. בתקופת הקורונה סבלה וסובלת המדינה ממשבר כלכלי עמוק ומחדלות פירעון, ובמיוחד הדבר בא לידי ביטוי כשבתקופת הקורונה חירב פיצוץ ענק של חומרי נפץ את הנמל של ביירות- היות וחזבאללה החביא חומרים אלה באיזור הנמל.

אודות האירגון התורכי שאנשיו היכו את חיילי המארינס האמריקנים בעיר איזמיר

אירגון הTGB שבתורכית משמעותו בראשי התיבות הוא "איחוד הצעירים/הנוער של תורכיה" הוא אירגון לאומני תורכי שמשתייך דווקא לצד השמאלי קיצוני של המפה הפוליטית במדינה. האירוניה היא שהאידיאולוגיה של אותו אירגון נסמכת על הכמאליזם, שהיא דרכו של מייסד הרפובליקה התורכית המודרנית מוסטפא כמאל אתאתורכ (1881-1938) שתמונתו מופיעה גם בסמל האירגון, חוץ מדבר אחד. בעוד אתאתורכ עצמו היה מתמערב וחילוני מובהק ועשה הכל כדי לקרב את תורכיה למערב ולהפוך אותה למדינה מערבית מודרנית וחילונית, האירגון הקיצוני נסמך על נגזרת קיצונית יותר של הכמאליזם, שנקראת ה"אולוסאליות" (ULUSAL) והכוונה בתורכית היא לאנטי-מערביות חילונית, ותמיכה שקטה בברית המועצות ובסין. האירגון מתנגד לכל נוכחות או השפעה מערבית, אירופית ובמיוחד אמריקנית על תורכיה, ומצדד בסוציאליזם. במילים אחרות, האירגון הזה יותר נוטה לתמוך במדינות כמו סין וצפון קוריאה מאשר במערב. הוא גם מתנגד לניסיונות תורכיה בעשרות השנים האחרונות להצטרף לאיחוד האירופי, ולחברותה של תורכיה בברית נאט"ו מאז שנת 1952. אומנם מדובר באירגון חילוני, אבל הקמתו ופעילותו בימי שילטונו של רג'פ טאייפ ארדואן האסלאמיסט בתורכיה מסמלת על המגמה התורכית שבאה בעיקר מהשילטון ומחלחלת מלמעלה למטה אל האוכלוסייה, להתרחק מהמערב ואף להתנכר לו. אחת הסיסמאות באנגלית של האירגון דומה גם לסיסמה שרווחת בצפון קוריאה למשל, ושמה YANKEE GO HOME, "יאנקים לכו הביתה", והכוונה היא להתנגדות של נוכחות צבאית אמריקנית כלשהי במדינה, וקריאה לחיילים האמריקנים ששוהים במדינה לעזוב אותה לאלתר. אנשי האירגון ופעיליו הם בנוסף להיותם אנטי מערביים גם אנטישמים ושונאי ישראל ידועים ומתנגדים לכל שיתוף פעולה של תורכיה או ארצות הברית עם ישראל.

 

חברי האירגון תקפו לא פעם ולא פעמיים במשך שנות קיומו חיילים אמריקנים בתורכיה, כל אימת שהם נתקלו בחיילים כאלה, במיוחד מלחים שמשתייכים לצי האמריקני ושאוניותיהם חונות בחופי תורכיה. מאפייני התקיפות של החיילים האמריקנים היו כשפעילי האירגון תפסו חיילים אמריקנים והלבישו שק על ראשם. בשנת 2011 תקפו אנשי האירגון מלח אמריקני ששייך לצי האמריקני בעיר הנופש בודרום. בשנת 2013 אנשי האירגון הפגינו בגבול הסורי-תורכי נגד היותה של תורכיה מרכז לחיילי בעלות הברית של המערב שהתערבו כנגד אסד במלחמת האזרחים הסורית.

בשנת 2014 הפגינו פעילי האירגון באיסטנבול כנגד מלחים אמריקנים שהיו בעיר והשתייכו לאוניית צי אמריקנית שחנתה בחופי העיר, בקריאות "רוצחים, יאנקים תעופו מהמדינה שלנו" וניסו להלביש שקים על הראש של המלחים. המטרה בהלבשת השקים היא לבייש את החיילים ולנקוט בפעולת מחאה בשם "האומות המותקפות על ידי האמריקנים, מפלשתין ועד סוריה" שבה פשוט הם רואים באמריקנים כמו דברי דואר שהגיעו למדינה ותפקיד פעילי האירגון הוא "לארוז" את החיילים ולשלוח אותם חזרה לשולחיהם בארה"ב.

 

בספטמבר 2024, ממש לפני כמה ימים, פעילי האירגון תפסו שני חיילי מארינס אמריקנים בעיר איזמיר, שנחשבת למרכז החילוניות וההתמערבות של תורכיה. שני החיילים היו בחופשה וטיילו בעיר אך הם נתפסו על ידי פעילי האירגון, כשעל אחד מהם הם הלבישו שק על ראשו, ותקפו את שניהם במכות תוך כדי קריאות "יאנקים לכו הביתה". התקיפה כמעט גרמה לתקרית דיפלומטית בין שתי המדינות ולביקורת כלפי ארדואן שמעלים עין ממעשי האירגון הזה ולא משבית את פעילותו, אולי גם בהסכמה שבשתיקה עם חלק מפעילויותיו. עוד מפעילויות האירגון הוא הפגנות מול מסעדות מקדונלדס בתורכיה, שנחשבות לסמל אמריקני תרבותי. אחד מסמלי האירגון הוא המשורר התורכי אטילה אילהאן (1925-2005) שהיה קומוניסט וכמאליסט ידוע. על שמו נקראים מרכזי התרבות שפותחים אנשי האירגון בערי תורכיה השונות, שוב, ללא הפרעה מיוחדת מצד ממשלת תורכיה האסלאמיסטית, למרות שמדובר באירגון שמגדיר עצמו חילוני וכמאליסטי, בעוד אירגונים אחרים שהם חילונים וכמאליסטים אך לא אנטי מערביים וקיצוניים, נרדפים על ידי ממשלת תורכיה הנוכחית.

 

 

עלי: הסיפור של ח'אמנאי, המנהיג העליון של איראן. כך זה התחיל-2: ח'אמנאי בכלא

 תחביבו העיקרי של ח'אמנאי הוא לקרוא ספרים. ולא רק ספרי דת, אלא ספרים מכל הסוגים, כולל ספרים שקשורים לתרבות המערבית. כמו כן הוא אוהב לקרוא שירה, וגם לכתוב שירה, תחת השם הספרותי אמין. אבל כל זה לא הלהיב אותו כמו ההצטרפות ללחימה ולמרד כנגד השאה האיראני בשנות השישים. הוא היה איש הקשר בין האייתוללה מילאני בעיר משהד לאייתוללה ח'ומייני שהיה למעשה מנהיג המרד האסלאמיסטי באיראן. בהיותו בסמינר במשהד הוא נפגש עם האייתוללה מוג'תבא ספאווי שהיה בן בריתו של ח'ומייני (ועל שמו נקרא בנו המפורסם ביותר של ח'אמנאי שמיועד אולי להחליפו בתפקיד- מוג'תבא) וזה הצית בו את אש המרד. הוא נהג לשאת נאומים ודרשות במסגדים כנגד משטר השאה ונגד ישראל ונאמר עליו שהוא דרשן טוב. זה עורר עליו את חמת הסאווא"ק- זרוע המודיעין הפנימי של משטר השאה, וח'אמנאי הפך לבדוקאי, כלומר מושא מעקב של הסאווא"ק. ב2 ביוני 1963 הוא נעצר בעירו משהד בפעם הראשונה, ו3 ימים אחר כך נעצר גם ח'ומייני והושם במעצר בית. ח'אמנאי שוחרר ממעצרו והמשיך בפגישות על מנת להמשיך במרד האסלאמי. בסך הכל במהלך המרד הוא נעצר 6 פעמים על ידי זרועות הביטחון והמודיעין של השאה. הוא המשיך במסעות לעיר השיעית הקדושה קום על מנת להיות זרוע מקשרת בין האייתוללות השונים שתמכו בח'ומייני. הוא אף הגיע לאיזור סיסתאן-בלוצ'יסטאן בחלק האיראני שלו- איזור שמחולק בין כמה מדינות ומהווה מוקד של סכסוכים בשל האוכלוסייה הבאלוצ'ית עם הנטיות הבדלניות. כבדוקאי של זרועות המודיעין, הוא נעצר שוב בעיר זהדאן שבבלוצ'יסטאן אחרי שנשא דרשות שם במסגדים בזכות תנועת המרד האסלאמית כנגד השאה. ח'ומייני בינתיים הוגלה אל מחוץ לאיראן על ידי כוחות הביטחון של השאה וח'אמנאי הוגבל על ידי הרשויות להיות רק באיזור הבירה טהראן. אבל הוא הגיע לעיר הקודש קום לקראת שנת 1964, ושם התרחשה "פגישת ה11" ההיסטורית שהוא היה נוכח בה שבה נכחו 11 אנשי דת איראניים בכירים וזוטרים שבהמשך יהוו את יסוד המשטר האסלאמי האיראני, ביניהם האייתולות מונתזרי, ראפסאנג'אני, מסבח יזדי, אחיו של ח'אמנאי מוחמד שהשתתף איתו במרד והוא עצמו. עלי ח'אמנאי, יש להדגיש, היה רק איש קשר ואדם שיצק מים על ידי האייתוללות ולא ממש חלק מהם. תוך כדי טיפוסו למעלה בהיררכיה של אליטת כוהני דת המורדת ולאחר מכן שולטת באיראן, ח'אמנאי פשוט דאג לדחוק הצידה את מי שאיים עליו ועל מעמדו, אבל לא לאיים מבחינה תחרותית על אנשים שדרגתם הדתית הייתה מעל לדרגתו, לפחות בשנות המרד. לגבי קבוצת ה11: מטרתם הייתה לתכנן ולארגן את המשך המרד נגד השאה בהיעדרו של ח'ומייני. בקום ייסדו גם אנשי הדת את "אגודת מורי הסמינרים של קום" שיצאה כנגד המשטר. בשנת 1967 הוא חזר לעירו משהד והמשיך בהטפותיו ושם נעצר בפעם השלישית באשמת המרדה. לאחר שיחרורו הוא המשיך בפעילויות למען קורבנות רעידת האדמה באיזור ח'וראסאן בשנת 1968. הוא הציג את טיעוניו גם נגד שותפים לא דתיים בתנועת המרד- נגד ליברלים, קומוניסטים ועוד וטען כי רק מאבק אסלאמי יפיל את השאה. לאחר שהסאווא"ק גילה כי ח'אמנאי השתתף בפגישת ה11 לאחר שביקש אישור יציאה לעיר הקודש השיעית נג'ף שבעיראק וסורב, הוא נעצר שוב, לשישה חודשים. לאחר מכן עבר לטהראן ושם אירגן את המשך המרד. בטהראן הוא הבין שעל מנת שהמרד יצליח, עליו לשתף פעולה גם עם כוחות חילוניים ידידותיים. הוא גם התחיל לפרסם ספרים שבהם כתב את הפילוסופיה שלו ושל המרד האסלאמי. המעצר הקשה ביותר שלו היה בשלהי שנת 1974, כשמשטר השאה התחיל להתערער וכוחות הסאווא"ק ערכו חיפוש בביתו. הוא נשלח לכלא גרוע בטהראן, שם הוא ושותפו לתא עודדו אחד את השני להחזיק מעמד בין החקירות הקשות שעברו. כששוחרר נאסר עליו לשאת דרשות ולתת שיעורי דת, אבל מעולם לא הוחלט להגלות אותו אל מחוץ לאיראן, היות והוא לא היה חשוב בעיני הרשויות כמו ח'ומייני והאייתוללות היותר בכירים ממנו. מי שהתלוו אליו ועודדו אותו לאורך כל הדרך היו בעיקר אביו ג'וואד וגם אחיו מוחמד.  בשנת 1975 הוא כתב בסתר את ספרו המפורסם ביותר, "מחשבה אסלאמית בקוראן" תחת השם הספרותי "סייד עלי חוסייני". ובתגובה לכך שח'אמנאי הפיץ בסתר את הספר שלו ונשא דרשות והשתתף ואירגן טקסי זיכרון להרוגי המאבק האסלאמי כנגד המשטר, החליטו בסאווא"ק להגלות את חכם הדת השיעי הלא-בכיר-בעליל ח'אמנאי הגלייה פנימית בתוך איראן, אל העיר איראן-שהר שיש בה גם אוכלוסייה סונית…

ראזיה סולטאן ועוד- סיפורן של הסולטאניות השליטות

אימרה ידועה היא כי הנשים הן ששולטות בגברים. לאורך ההיסטוריה היו נשות ואפילו אמהות מנהיגים שהיו ידועות כאומרות את המילה האחרונה באימפריה/ממלכה/מדינה. בעולם המוסלמי, לאחר מותו של הסולטאן סולימאן המפואר במאה ה-16 החלה תקופת "סולטאנות הנשים" שבה שליטות האימפריה העות'מאנית בפועל היו אמהות הסולטאנים או נשותיהם, אבל הן מעולם לא נחשבו לסולטאניות או לשליטות רשמיות. אבל במאה ה-13 היו ידועות בעולם המוסלמי שתי סולטאניות ששלטו באימפריות שלהן גם באופן רשמי וגם כשליטות בפועל. דבר זה נדיר מאוד ויוצא דופן כשמדובר באימפריות מוסלמיות. מדוע קראתי למאמר זה בכותרת זו? הנשים האלה לא היו כמובן השליטות הרשמיות היחידות בהיסטוריה, אלא הסולטאניות, כלומר שליטות של מונרכיה מוסלמית, היחידות בהיסטוריה.
אגב, אחרי שתיהן, רק בנאזיר בהוטו מפקיסטאן וטאנסו צ'ילר מתורכיה הגיעו בשנות התשעים של המאה העשרים למעמד הנשים היחידות המפורסמות שהנהיגו מדינות מוסלמיות.
מי הן היו?
הסולטאנית הראשונה הייתה ראזיה סולטאן, ששלטה בסולטאנות המוסלמית של דלהי שבהודו היום בין השנים 1236-1240. היא חייתה 35 שנים ועלתה לשילטון בגיל 31. הסולטאנות המוסלמית של דלהי הייתה סולטאנות ממלוכית, לכן ראזיה הייתה ממוצא תורכי, כמו הממלוכים עצמם.
שיטת הורשת השילטון אצל הממלוכים לא הייתה תמיד מאב לבן. בדרך כלל השליטים הממלוכים (ממלוכ=עבד בערבית) היו עבדים, שעלו לשילטון לאחר שהדיחו את אדוניהם, ואז הם או בניהם הודחו על ידי עבדיהם שלהם וחוזר חלילה. ראזיה סולטאן הייתה בתו של שמס אל-דין אילטוטמיש, שהיה במקור עבדו של הסולטאן הראשון של דלהי, קוטוב אל-דין אייבאכ. במקרה של אייבאכ ואביה של ראזיה, הסולטאן פשוט התיידד עם עבדו והעריך אותו מאוד כבן אדם. עד כדי כך שנתן לעבדו את בתו, קוטוב בגום, כאישה. ראזיה הייתה בתם של שמס אל-דין וקוטוב, והיא גדלה בתנאים מועדפים ועם כפית של זהב בפה, בייחוד לאחר שאביה, העבד לשעבר, הפך לסולטאן. מי שהיה אמור להחליף את אביה בתפקיד היה אחיה, אבל הוא מת לפתע. שמס אל-דין הרגיש ששאר בניו לא ראויים לכתרו, לכן הוא מינה את בתו ליורשת העצר, לאחר שהייתה בקרבתו ולמדה את ניהול ענייני המדינה. כשהוא יצא למסע מלחמה, היא תפקדה מצוין כשליטה בפועל והפכה למועמדת הראשית לכתר. אבל בשנת 1236, לאחר שמת אביה, מונה בכל זאת אחיה האחר, רוחאדין, לסולטאן דלהי. אבל מאבקי הכוח נמשכו, מה שבסוף גרם לרצח של הוואלידה סולטאן, אמו של הסולטאן המכהן ואלמנת הסולטאן הקודם, ולרצח הסולטאן רוחאדין עצמו. בסופו של דבר הפכה ראזיה לסולטאנית הרשמית והשולטת של דלהי, ובכך עשתה היסטוריה: השליטה המוסלמית הרשמית הראשונה בהיסטוריה.

באשר לחייה הרומנטיים של ראזיה, היא ניהלה רומאנים עם כמה גברים שהיו מהאריסטוקרטיה התורכית הבכירה בדלהי, ומסכת האהבות שלה יכלה למלא לפחות שתי טלנובלות. עם זאת, חיי האהבה שלה ומערכת יחסיה המורכבת עם אלטוניה מושל בתינדה הם שהביאו לאובדנה, למרות שתוארה כשליטה מצוינת, ששופטת בצדק, מחזיקה את כוחה הצבאי של האימפריה ביעילות ודוגמא ומופת לשאר הסולטאנים.

בסופו של דבר, האליטות התורכיות בדלהי (כן, תורכים שלטו בדלהי שבהודו) לא היו מרוצים מהעובדה שאישה היא ששולטת עליהם, והחלו לזמום מזימות כנגד ראזיה. מושל בתינדה, מליכ איח'תיארודין אלטוניה, שהיה המאהב של ראזיה ובעבר היותר רחוק חבר ילדות שלה, הוסת כנגדה והחל במרד. יחד עם עבד בכיר בשם יאקוט, ששאף לשילטון, הם הצליחו להדיח אותה והיא נכלאה. מי שהחליף אותה לבסוף כסולטאן היה אחיה מואיזודין בהראם. אלטוניה התרגז והתחבר שוב עם ראזיה (היא בכל זאת אהבה אותו), ושניהם פתחו במרד כנגד מואיזודין. המרד נכשל והסולטאן החדש ניצח והוציא את שניהם להורג. דמותה של ראזיה וסיפורה הטראגי הפכו ללהיט של סרט וסידרה מפורסמים בבוליווד (הוליווד ההודית).
אגב, סיפורה של ראזיה מאוד מזכיר לי את סיפורה של ראש(ת) ממשלת פקיסטאן לשעבר, בנאזיר בהוטו, בתו של שליט פקיסטאן לשעבר זולפיקאר עלי בהוטו ואישתו של נשיא פקיסטאן הקודם אצף עלי זרדארי, שנרצחה בשנת 2007 בגיל 54.

הסולטאנית השנייה, והיותר נודעת, בהיסטוריה הייתה הסולטאנית של מצרים מטעם השושלת האיובית (Ayubbi), אותה שושלת של צלאח א-דין, הלוחם והשליט המוסלמי הנודע, ושמה היה שג'ר א-דור (Shajjar-a-Durr). יש כאלה הקוראים לה שג'רת א-דור, או אום ח'ליל, ומשמעות שמה בערבית הוא "עץ הפנינים".
היא הייתה אלמנתו של הסולטאן האיובי של מצרים, צאלח איוב, וחותמות ומטבעות תחת שמה שהוכיחו את הסולטאנות שלה היו בנמצא.
היא שלטה בשנת 1250 והייתה הסולטאנית האחרונה של מצרים מטעם השושלת האיובית, לפני שהשילטון עבר לשושלות הממלוכים.

שג'ר, שדמותה נראית כאן בתמונה, אישה יפהפייה ואינטליגנטית, הפכה לשפחתו של הנסיך צאלח איוב בשנת 1238 בדומה להורם סולטאן (רוקסלאנה), אישתו המפורסמת של הסולטאן העות'מאני. יש אומרים כי המוצא שלה היה ארמני, אך רשמית נודע שמוצאה היה תורכי. בשנת 1240 הפך צאלח איוב לסולטאן, והיא הביאה לעולם את בנם המשותף, ח'ליל, מה שנתן לה את הכינוי "אום ח'ליל". בשנת 1249 החל מסע הצלב השביעי בהיסטוריה, הפעם בהנהגת המלך הצרפתי לואי התשיעי, שכוון כנגד קהיר בירת מצרים. הצלבנים נחתו בדמיאט שבמצרים, כשצאלח איוב, שהיה חולה מאוד עוד ממסעו הקודם בסוריה, ניסה לנהל את הקרב, אך לשווא. צאלח מת, אך לא השאיר יורש מפורש אחריו. שג'ר א-דור דאגה להסתיר את מותו של צאלח, שהיה עלול להעלות את המוטיבציה של הצלבנים בקרב. הצלבנים בסוף שמעו על מותו של צאלח, והחלו לצעוד לעבר קהיר. שג'ר א-דור יצאה בראש צבא של ממלוכים (עבדי הסולטאן) לאל-מנסורה, שם התחולל קרב קשה שלבסוף הובסו בו הצלבנים, כשמלך צרפת לואי התשיעי נופל בשבי המצרי. בפברואר 1250 הורכז טוראן-שאה, בנו של צאלח, כמחליפו, לאחר הבסת הצלבנים.

אבל חילוקי דעות קשים התגלו בין הממלוכים ושג'ר א-דור, אמו החורגת של טוראן-שאה, לבין הסולטאן החדש. שג'ר נמלטה לירושלים, וטוראן-שאה החל להדיח את כל העבדים המקורבים לאביו, ודרש משג'ר להחזיר לו את כל התכשיטים והמתנות שקיבלה מאביו. במאי 1250 נרצח טוראן-שאה בידי הממלוכים, ושג' א-דור הוכרזה כסולטאנית ומלכת המוסלמים, והחלה לגלות סממני שילטון מובהקים, כששמה נזכר בדרשות יום השישי במסגדים (סמל לגיטימציה ברור לשילטון) כאמו של "אמיר המאמינים", הסולטאן הבא ח'ליל, והוטבעו מטבעות בשמה. דבר זה הוא חסר תקדים בעולם המוסלמי.

עז א-דין אייבאג הממלוכ מונה למפקד הצבא, והשושלת האיובית הביולוגית חדלה בעצם לשלוט. שאר העולם המוסלמי לא אהב, בלשון המעטה, את העובדה שבראשות האימפריה המוסלמית העיקרית עומדת אישה: נציגי השושלת האיובית בסוריה סירבו להכיר במלכותה של שג'ר, והגדיל לעשות הח'ליף המוסלמי, המנהיג הסמלי ואפשר להגיד גם הסמכות הדתית העליונה של האומה המוסלמית, משושלת עבאס, הח'ליף אל-מוסתעאצם שישב בבגדד, החליט שלפי ההלכה פסולה שג'ר א-דור למלוך, כי לא ייתכן שאישה תמלוך על העולם המוסלמי, וציווה עליה להתחתן עם עז א-דין אייבאג. לאחר ארבעה חודשי שילטון, ויתרה שג'ר על הסולטאנות לטובת בעלה, שהפך למעשה לסולטאן הממלוכי הראשון של מצרים, ובכך בא שילטון האיובים אל קצו. הוא אף הכריז על עצמו כנציג הח'ליף בקהיר וקיבל לגיטימציה דתית לשילטונו. בכך החלה שושלת הממלוכים למלוך במצרים ובאימפריה המוסלמית בכללותה בהמשך במשך 266 שנים עד בוא העות'מאנים למצרים.

אבל הסיפור לא נגמר, וכאן ממש מתפתחת עלילת טלנובלה מעניינת: אייבאג חשש לאורך כל הדרך משג'ר א-דור, בשל כוחה הרב, ונשא לאישה מישהי אחרת כשהוא מתכנן לזרוק את שג'ר מהארמון. והיא דאגה שהוא יירצח בשנת 1257 לאחר 7 שנות שילטון כסולטאן, ואישתו החדשה סולקה מהארמון. חלק מהממלוכים החליטו להתייצב לצד שג'ר ולמנות את בנה ח'ליל לסולטאן, כשהיא תשלוט דה פקטו, אך החלק המכריע של הממלוכים סירב, והחל למרוד. בסופו של דבר מונה בנו בן ה-15 של אייבאג שאינו בנה של שג'ר, אל מנסור עלי, לסולטאן החדש. שג'ר ואנשיה נתפסו והיא הושמה במעצר במגדל האדום שבארמון הסולטאנות הממלוכי. הסולטאן החדש ואנשיו החליטו להוציא אותה להורג, והיא הופשטה והוכתה למוות באמצעות נעלי עץ. בסופו של דבר גופתה הושלכה חצי ערומה (כשהחזה שלה עטוף בבד) מראש המגדל למטה. יחד איתה הוצאו במקום אחר להורג כל העבדים הממלוכים שהיו מעורבים ברצח אייבאג.

דמותה של שג'ר א-דור, אום ח'ליל, הפכה לאגדה עד היום במצרים, והרבה סרטים וסדרות מצריים עסקו בדמותה.

הגות מדינית- בין הפוליטיאה לפוליטיקה- חלק 2. הגות מדינית בימי הביניים והרנסאנס: אוגוסטינוס, תומס אקווינס ומקיאוולי

בימי הביניים בעולם הנוצרי לא הייתה הגות מדינית "קלאסית" היות והכנסייה שלטה על מחשבת ההמון- עליונות הכנסייה והאל ("השילוש") על האדם.

בימי הביניים וגם לאחריהן התחולל מאבק בין הכנסייה והמדינה בשאלה מי נעלה יותר ומי ראוי לשלוט על האדם, וכך נולד רעיון "החרב הכפולה"- חרב אחת היא הקיסר או המדינה והחרב השנייה היא הכנסייה. ב"ברית החדשה" יש משפט שמיוחס לישו, שאומר "תנו לקיסר את אשר לקיסר, ולאל את אשר לאל". משפט זה מיוחס בהקשר ליחסי דת ומדינה- מתי האדם צריך להתייחס לסמכות המדינה, גם כשהיא סותרת את ערכי הדת?

ההשקפה המקובלת באותן שנים הייתה שהאדם מצווה להישמע לשתי הרשויות: לחוק המדינה ולחוקים הדתיים. כל רשות פיקחה אחת על האחרת: הכנסייה על המדינה, והמדינה על הכנסייה. אוגוסטינוס "הקדוש" מהיפו, שהיה פילוסוף ותיאולוג נוצרי וממעצבי הנצרות הקודמת, שחי בין המאות ה-4 וה5 לספירה, "ניצר" למעשה את כתבי אפלטון ואריסטו. הוא כתב ספר בן 22 כרכים בשם "עיר האלוהים", שבא ללמד סנגוריה על הנצרות, וטוען שהאדם חי בשתי ערים: "עיר האלוהים" שהיא העיר הרוחנית, שהיא אפילו נעלה יותר מהכנסייה, ו"העיר הגשמית", הלא הם החיים הארציים והמדינה. לכן, הוא טען שטבעו של האדם הוא כפול. שתי החברות, הדתית והמדינית, הן מעורבות, ובעיניו המדינה צריכה להיות נוצרית ולנהל את עצמה לפי אינטרסים רוחניים. המדינה היא יצירה אלוהית ועיר האלוהים היא אפילו לא הכנסייה בלבד שמייצגת את הדת, אלא הדת והרוחניות עצמה. הוא טען שמדינה שלא נוהגת לפי ערכי מוסר נוצריים, משמרת את חטאיו הקדמוניים של האדם ואין לה זכות להתקיים.

עוד מי שהושפע מכתבי אפלטון ואריסטו וסיפק להם גירסה נוצרית הוא הוגה דעות אחר, תומס אקווינס בן המאה ה-13. הוא אמר שיצירת המדינה נעשית דרך 4 סוגי חוק: החוק הנצחי- האופן שהאדם מתנהג הוא תוצאה של תבונה אלוהית. החוק הטבעי- לכל דבר שקיים בעולם יש משמעות ותכלית, המוסר הוא התבונה האלוהית הטבעית. החוק האנושי- שהוא פירוט של ערכי המוסר בחוק הטבעי, והוא דבר דינאמי ומשתנה. ומעל כולם- החוק האלוהי. בני אדם צריכים הדרכה על מנת להגיע לאושר הנצחי והאמונה שהיא החוק האלוהי היא המדריכה.

במאה ה-15, ראשית הרנסאנס שבאה לאחר המאה ה-14 הימי ביניימית הרת הפורענות, ישנה כבר עלייה בכוחו של מוסד המלך ומוסד המדינה באירופה, וירידה של מוסדות הכנסייה והאפיפיורות. התפתחות מדעית וגילוי יבשות חדשות, והתפתחות הסחר הבינלאומי הולידה שיכבת סוחרים עשירים חדשים בורגנית שתמכה במלכים, וזה בא על חשבון האצולה והכנסייה. הסמל של ההגות המדינית באותה מאה היה ניקולו מקיאוולי (בתמונה), שביום כתיבת פוסט זה חל יום הולדתו ה55 בדיוק. ספרו "הנסיך" שאותו הקדיש ללומרנצו מבית מדיצ'י, מהווה מדריך למדינאים עד עצם היום הזה. מקיאוולי טען שיש להשלים עם שימוש באמצעים בלתי מוסריים למטרות מדיניות. הוא טען שמימשל יציב נשען על עורמה ואלימות מדינתית מבוקרת, לכן הוא ניתק את התועלת המדינית מעקרונות המוסר.

הוא טען שהשליט הנכון יבסס את מדיניותו ושילטונו על כך שהאדם הוא רע ואגואיסט מטבעו ובמהותו, ומימשל טוב יהיה יציב אם יגביר את הביטחון האישי ורכושם של נתיניו- וכי רק מחוקק יחיד ואבסולוטי יכונן מדינה בדרך הנכונה. הוא היה מנותק יחסית משאלות מוסר ודת.

 

 

האסלאמיסט הקיצוני שמאתגר את ארדואן

זהו פתיח ארבקאן, בן 45, בנו של ראש הממשלה האסלאמיסט הראשון של תורכיה, נג'מטין ארבקאן שהיה ראש ממשלת תורכיה בין השנים 1995-1997 עד שהודח בעיקבות מיזכר שהצבא התורכי שלח אליו.
כמו אביו, פתיח ארבקאן הוא אסלאמיסט קיצוני ואפילו מאתגר את ארדואן מבחינת האסלאמיות שלו, בעיקר בהתבטאויות (רטוריקה) בנושאים שקשורים לנושא שמרנות ודת. ארבקאן הבן גם יוצר תיאוריות קשר (קונספירציה) כנגד הציונות.
בשנת 2023 החליט ארבקאן להקים מפלגה תחת שם נפיץ- "מפלגת הרווחה החדשה". מפלגת הרווחה המקורית הייתה מפלגתו של ארבקאן האב, ובית המשפט בתורכיה סגר אותה בשנת 1998. גם ארדואן השתייך לאותה מפלגה, אך התפלג בסופו של דבר מהמפלגה והציג גישה שנראית יותר פרגמטית (גמישה) מארבקאן האב- מה שהוביל את ארדואן עצמו לניצחון בבחירות בשנת 2002 ולעלייתו לשילטון שנמשכת עד היום.

ארבקאן הבן נע כל הזמן על הציר הפוליטי התורכי בין תמיכה באופוזיציה התורכית- שמוביליה חילוני אך בחלק ממנה יש אסלאמיסטים גדולים יותר מארדואן עצמו, לבין תמיכה בארדואן. יש כאלה שרואים בו כמי שיחליף את ארדואן ביום מן הימים.

ארבקאן הבן מאתגר את ארדואן עצמו ביחס לערכים שמרניים בתורכיה וגם ביחס לישראל- יחסו לישראל הוא שינאה מובהקת ואנטי שמית, אפילו יותר מארדואן עצמו. אני לא מופתע אם נוכחותו של פתיח ארבקאן בזירה המדינית התורכית גורמת לארדואן עצמו להקצין יותר את התנהגותו ואת התבטאויותיו כלפי ישראל, היות וארבקאן מאתגר מאוד את ארדואן ושילטונו. אצל ארבקאן הבן אין בכלל מקום לנושאי חילוניות, זכויות להט"בים וכחובב תיאוריות קונספירציה (קשר) דימיונו פורח מאוד לגבי ראיית העולם הקיצונית שלו. כרגע לאחר שינויים בפרלמנט התורכי יש למפלגתו החדשה של ארבקאן הבן 4 חברי פרלמנט (לאחר פיצולים במפלגות אסלאמיות קטנות אחרות), אבל ידוע כי בבחירות הבאות בתורכיה הוא יקבל הרבה הרבה יותר גם בשל שמה ההיסטורי של מפלגתו ומקומה במדיניות התורכית.

על רקע הסידרה "הצבי": העיתונות והדפוס העבריים (ולא רק העבריים) בארץ ישראל

 

מקור הדפוס המודרני הוא באירופה, אבל כניסת הדפוס למזרח התיכון עוררה בו מהפיכה והשפיעה רבות על רעיונות לאומיים ודתיים. מרכז הידע והעיתונות בעולם הערבי היו מצרים, סוריה ולבנון אך זה השפיע גם על ארץ ישראל וגם על העיתונות העברית שהתפתחה בה. במצרים בכלל יצאו עיתונים שהיו לא רק מקור למסירת והעברת חדשות, אלא גם נכתבו בהם שירים ומאמרים בנושאים פילוסופיים ורעיוניים רבים וכן גם סיפורים כמו שאנחנו מכירים אותם בתור "פרוזה" כיום. התפתחות העיתונות בשפה הערבית השפיעה גם על התפתחות העיתונות העברית, שהרי במאה ה19 שלטה במזרח התיכון בעיקר האימפריה העות'מאנית.

כמו שכותב פרופסור עמי איילון בספרו, "מהפיכת הדפוס הערבי", כניסת הדפוס למזרח התיכון, שבמאה ה19 לדוגמא חלק לא קטן מיושביו לא ידע כלל קרוא וכתוב, עוררה שינוי גם אצל מי שהיו רגילים בקריאה עוד קודם לכן. שפע של טקסטים, תכנים, סיגנונות וצורות כתיבה שינו את הרגלי הקריאה שלהם ואת המקום שבו מילאו מקורות כתובים את שיגרת יומם. השינוי הגדול ביותר היה אצל מי שלא קראו בעבר והדפוס, וביניהם העיתונים, הכניסו אותם אל עולם הקריאה. אדם יכול היה להפיק ידע כעת בכוחות עצמו מטקסטים ורשומות כתובים שקרא.

שיטת הדפוס של אותם ימים, שהלכה והשתכללה, הייתה כזאת:

השלבים בתהליך הדפוס:

  1. הכנת הגופנים המשמשים להדפסה, בתהליך יציקה, בעזרת תבניות הנקראות "אמהות דפוס", "אמות דפוס" או "מטריצות" ("אמהות" בלטינית)
  2. ארגון הגופנים, בתיבת הסדר המחולקת לתאים (תא לכל אות).
  3. ייצור הדיו לדפוס
  4. ייצור נייר לדפוס
  5. סידור האותיות, שורה אחרי שורה, במסגרת שתשמש להדפסה, פעולה שנקראת סדר
  6. הגהה ותיקון השגיאות שנעשו במהלך הסדר
  7. משיחת הדיו על המשטח העליון של מסגרת ההדפסה
  8. הנחת גיליון נייר על פני המסגרת
  9. הכנסת המסגרת עם הנייר למכבש דפוס.
  10. הידוק גיליון נייר על המסגרת
  11. הוצאת המסגרת מן המכבש, הסרת הנייר להמשך העיבוד: ייבוש, חיתוך, וכריכה.

העיתונות העברית התפתחה לאט, והעיתון העברי התחיל להופיע רק כמאתיים שנה לאחר הופעת העיתונים ביבשות אירופה ואמריקה בשנת 1582. אבל כשהעיתונים העבריים התחילו להופיע, הם התפשטו במהירות.

תחילת דרכה של העיתונאות העברית הייתה באירופה. באמצע המאה ה19 החלו להשתמש בעברית כשפת חול ולא רק לשון הקודש. המשכילים העבריים ביקשו להתבטא בעברית, וזה כלל עיתון עברי. חלוץ העיתונים העבריים היה עיתון ה"מגיד" שיצא לאור על ידי אליעזר ליברמן בשנת תרט"ז (1856) בפרוסיה. מי שרצה להופיע בעיתון היה צריך לכתוב על מקרה שקרה אצלו בעיר ולשגר אותו לעיתון. האנשים שכתבו כתבות לעיתון כובדו מאוד במקומות מגוריהם.

שני העיתונים העבריים הראשונים בארץ ישראל היו "הלבנון" ו"החבצלת". "הלבנון" שנוסד ב1863 והיה קיים עד 1886- נוסד על ידי יואל משה סלומון ומיכל הכהן כמקור פרנסה.  הם חזרו לירושלים לאחר שלמדו דפוס בגרמניה והקימו בית דפוס. בגלל ההוצאות שהיו כרוכות בהקמת בית הדפוס הם צירפו את יחיאל ברי"ל כשותף שלישי.  על מנת ששלושתם יוכלו להתפרנס הם הוציאו את העיתון כמוצר נלווה לבית הדפוס שממילא היה כבר קיים. בעיתון היו מדורי מסחר, כלכלה וכו'.

"החבצלת" – נוסד לאחר כמה חודשים. בעליו ועורכיו היה ישראל ב"ק, שלו היה בית דפוס משלו. הוא הוציא את העיתון כתגובה על הוצאת עיתון "הלבנון", ומשום שבית הדפוס של סלומון היווה איום על בית הדפוס שלו.

שני העיתונים סבלו מבעיות כלכליות ועל כן התפתחה יריבות קשה ביניהם. ב-1864, לאחר שהופיע גיליון שני של "הלבנון", אחרי שהייתה הלשנה שהלבנון כותב נגד העות'מאנים, הוצא  צו של השלטונות העות'מאניים לסגור אותו.

"הלבנון" המשיך עם זאת להתקיים. יחיאל ברי"ל אחד השותפים המשיך להוציא אותו לאור בפאריז. "החבצלת" קיבל רישיון מחודש להוציא את העיתון אחרי פסק זמן של 5 שנים ויצא כדו-שבועון. העיתון המשיך לצאת ברציפות עד 1911. באותה שנה, בשנת 1911, הקימו ביפו שני בני הדודים למשפחת אל-עיסא את העיתון הנודע בערבית "פלסטין", דבר שהיווה אבן דרך חשובה בתולדות העיתונות הערבית בארץ ישראל. (למרות שעיתון זה לא היה העיתון הראשון בארץ בערבית, אלא העיתון "אל קדס א-שריף" או "קודסי-שריף" בתורכית עות'מאנית, שנוסד במאה ה19, ושהביא בעיקר את דבר הממשלה העות'מאנית אל האזרחים. מהפיכת "התורכים הצעירים" שהתחוללה באימפריה העות'מאנית והפכה אותה למעשה למלוכה חוקתית הובילה ליציאת עיתונים רבים. בשנת 1908 יצא בערבית בירושלים העיתון "אל-קדס" שהיה קיים למעשה עד שנת 1913 ואינו קשור לעיתון "אל-קודס" של היום.

באותם זמנים, כאמור, היו לא מעט אנשים שלא ידעו קרוא וכתוב. לכן היו אנשים שהיו קוראים את כותרות העיתונים בראש חוצות- בעיקר מוכרי העיתונים, ואילו במזרח התיכון התפתח נוהג שהיו מתאספים אנשים בבתי הקפה- בעיקר הערביים, ואדם שידע לקרוא ולכתוב היה קורא את הידיעות מהעיתון  באוזני הנאספים.

התקופה השנייה בתולדות העיתונות העברית הייתה מהפיכת אליעזר בן יהודה (פרלמן).

השפה העברית לא הייתה נפוצה בא"י. העברית שומשה לקריאה בעיקר כלשון קודש ולא כשפה מדוברת- וכשפת תיקשור בין יהודים שבאו מאירופה לבין יהודים ספרדים ומעדות המזרח . בן יהודה הוסיף נדבך בתחייתה כשפה מדוברת. חשוב להדגיש שהגופנים העבריים במכונות ובמכבשי הדפוס של אז באירופה  וכן עד היום על המקלדות של המחשבים- מקורם בכלל בדפוס בשפת היידיש…

לאט לאט מספר הקוראים העבריים והערביים של העיתונים הלך וגדל. בשנת 1881 החלה מהפיכת בן יהודה.  הוא מצטרף תחילה למכללת חבצלת, ולאחר שלוש שנים הוא הצטרף לבית דפוס, שהוציא את עיתון "הצבי". לאחר מכן הוא רכש את הזכויות על העיתון, ורכש את הזכות להשתמש בשם.

בשנת 1884 בן יהודה החל להוציא את עיתונו העצמאי. העיתון שלו נקרא עיתון יומי אף כי יצא פעם אחת בשבוע- מה שמלמד על צורת הכתיבה ושימוש בביטויים חדשים. העיתון עבר גלגולים שונים ויצא כשבועון ולאחר מכן כיומון. בשנת 1896 הוציא בן יהודה את כתב העת "השקפה" שהחליף את "הצבי" בתקופה בה הוא נסגר זמנית (1908-1902).

אגב בתמונה נראה מכבש דפוס שנרכש על ידי השר משה מונטיפיורי.

בן יהודה שינה את העיתונות העברית בא"י. העיתונאות המודרנית במערב הייתה בעיקר עיתונאות פופולרית להמונים. אף כי היה מחיה השפה העברית, צריך היה הוא עדיין להתפרנס. לכן שילב בעיתון שלו מאפיינים של הליכת רכיל, או פשוט רכילות או מה שאנחנו קוראים לו "צהובון". הוא הנהיג את השימוש בכותרות גדולות ובידיעות שערורייתיות, שעד אז תפסו מקום שולי וכן פרסם תירגומים לסיפורים שונים. בן יהודה החל מהפכה שרשמיה בולטים עד היום בתצורת כותרות העיתונים. לדוגמא- הכותרות השתרעו על כל העמוד הראשון.

המהפכה בלטה במיוחד בהפיכתו של הצבי לעיתון יומי. בשנת 1908, לפני מלחמת העולם הראשונה.שבה לא יצאו עיתונים רבים בארץ בשום שפה היות והשילטונות העות'מאניים הטילו עליהם צנזורה, וזאת לאחר 45 שנים שבירושלים הופיעו יומונים ושבועונים. תופעה זו הותירה את חותמה גם לאחר מלחמת העולם הראשונה.

 

 

על רקע הסידרה "הצבי": מה היו כספי החלוקה?

"כספי החלוקה"

(כספי) החלוקה היא מונח שנטבע בתקופת היישוב הישן (החברה היהודית בארץ ישראל העות'מאנית במאות ה18 וה19), המתייחס לחלוקת כספי המגביות שנוהלו בארצות הגולה במטרת איסוף כסף לשם תמיכה בתלמידי-חכמים ובעניים בארץ ישראל. נוהל זה של חלוקה ננהג למען עניי הארץ בעיקר אך בתפיסה האשכנזית של החלוקה ניתן לכולם.

המנהג של איסוף כספים בגולה למען עניי ארץ ישראל הוא עתיק יומין, ונקרא "הסכם יששכר וזבולון" (הסכם בין אדם בעל יכולת כלכלית לתלמיד חכם עני. העשיר תומך בתלמיד החכם ומספק לו את צרכיו הגשמיים ובתמורה נחשב לשותף בתורה שתלמיד החכם לומד, ושכר המצווה מתחלק ביניהם. זבולון בנו של יעקב אבינו מתואר כעוסק במסחר, ויששכר בנו של יעקב מתואר כעוסק בתורה ולכן בניו של יששכר מממנים את בניו של זבולון על מנת שילמדו תורה). מנהג זה היה קיים כבר בתקופת המשנה והתלמוד, ובצורות שונות הוא קיים עד היום הזה. מאז ומתמיד נחשבו היושבים בארץ ישראל בעיני יהודי הגולה כשליחים המקיימים את מצוות יישוב ארץ ישראל. היות שיהודי ארץ ישראל מייצגים את כלל העם היהודי וישיבתם בארץ תורמת לקירוב הגאולה, הרי שעל יהודי הגולה חלה החובה לתמוך בהם ולדאוג לצרכיהם. הכספים שגויסו היו מיועדים בראש ובראשונה לתלמידי-חכמים עניים, שהקדישו את חייהם לתפילה וללימוד תורה, אך למעשה היוו את מטה לחמם של קהילות שלמות. יהודי ארץ ישראל התפללו על התורמים.

עם עליית קרנה של בבל כמרכז תורה, חלה ירידה ניכרת של התמיכה הכספית בארץ ישראל. עם חידוש היישוב היהודי בארץ ישראל בימי הביניים, שהחל עם עלייתו של הרמב"ן לארץ ב-1267, התחדשה אף החלוקה. הצורך בחלוקה גבר היות שחלק גדול מהעולים לישראל היו מבוגרים וקשישים וגם בגלל המיסים הכבדים שהוטלו על היהודים על ידי השולטים המוסלמים. המגבית בארצות הגולה בוצעה על ידי שליחים מיוחדים שנקראו בשם "שלוח" או "שד"ר" (שלוח דרבנן). התנאים של ימי הביניים גרמו שהכסף התעכב שנים עד הגיעו לישראל או שנשדד או נגנב בדרך. דבר זה, יחד עם העובדה שהקהילה פטרה תלמידי חכמים מתשלום מיסים, גרמה להגדלת החובות של הקהילה שנאלצה להגדיל את עול המיסים המוטלים על שאר הציבור היהודי (שלא הוגדרו כתלמידי חכמים). דבר זה הגביר את המתח והסכסוכים בקרב הקהילה היהודית בארץ הקודש ואילץ אותם להגביר יותר ויותר את זרם שליחת השד"רים לחו"ל. מחלוקת נוספת נוצרה בין הקהילה הספרדית והאשכנזית בירושלים בנושא חלוקת כספי החלוקה ביניהם. כתוצאה מכך עזבה רוב הקהילה האשכנזית את ירושלים, בתחילת המאה ה-17 ועקרה לטבריה, צפת וחברון. מאז הוזרמו כספי החלוקה ל-"ארבע ערי הקודש" – ירושלים, טבריה, צפת וחברון.

איסוף הכספים השתכלל והוסדר במאה ה-17, כאשר נערכו מגביות מוסדרות והחלוקה הוגדרה על ידי רבני הארץ כחובה המוטלת על יהדות הגולה ולא כנדבה או מתת-חסד. רבנים אחרים כינו את איסוף הכספים כ"דמי פדיון שבויים" שנועדו להציל את הקהילה היהודית מהעול הכבד של המיסים שהוטלו עליו על ידי השלטון העות'מאני. אחת השיטות הנפוצות לאיסוף כספים הייתה באמצעות התקנת "קופת רבי מאיר בעל הנס" בבתי הכנסת, ואף בבתים. הכספים שנתרמו ונגבו הועברו לארץ ישראל ככל שנאספו. המונח "החלוקה" נטבע בסוף המאה ה-18. היישוב היהודי בארץ היה מחולק ל"כוללים" – קבוצות שנתגבשו לפי ארצות מוצא, ועסקו בגיוס תרומות בין יהודי ארץ המוצא. הכספים שנאספו חולקו בין חברי הכולל, ומכאן השם "כספי החלוקה".

בתחילת המאה ה-18 התיישבו שוב יהודים אשכנזים בירושלים עקב עליית פלג מתלמידיו של רבי יהודה חסיד לארץ. עקב סכסוכים כספיים עם הקהילה הספרדית גם יהודים אלו נאלצו לעזוב את ירושלים בהשאירם חובות כבדים. הקהילה האשכנזית בירושלים קמה מחדש רק כעבור 100 שנה, בסוף שנת 1815, על-ידי הפרושים בהנהגתו של רבי מנחם מנדל משקלוב מתלמידי הגאון מווילנה. בשנת 1809 הוקם באמסטרדם "ועד הפקידים והאמרכלים" כדי לרכז ולתאם את גיוס הכספים וחלוקתם בין הכוללים השונים בצורה מוסדרת יותר.

עד תחילת העליות הציוניות בסוף המאה ה-19 היה רובו ככולו של היישוב בארץ ישראל ("היישוב הישן") סמוך אל שולחן כספי החלוקה, ותלוי בהם לחלוטין לקיומו. במשך רוב המאה ה-19 עסקו רבני ה"ישוב הישן" הספרדי והאשכנזי (המחולק ל"חסידים" ו"מתנגדים") בהפצת שד"ריהם על אזורי השפעה באירופה וצפון אפריקה (ומאוחר יותר גם באמריקה) ובהתקנת תקנות לגבי חלוקת אזורי ההשפעה. מאמצע המאה ה-19 החלוקה הפכה לממוסדת מאוד אך גם נוצרו בעיות חדשות. חלק מהכסף שנאסף על ידי קופות צדקה (ולא השד"רים) באירופה שימש גם לעזרה לקהילות היהודיות המקומיות, בעת הצורך. דבר זה גרם שרבני ירושלים תיקנו תקנה שכל הנוגע בכספי "מעות ארץ הקודש" למטרות אחרות, מתחייב בדיני נפשות. רבני היישוב הישן גם רדפו את תנועת חובבי ציון ורבניה על גיוס כספים למען ההתיישבות בארץ ולא למטרות רבני הכוללים. עקב אי סדרים בחלוקת הכספים, הוקמה באמסטרדם חברה שבראשה עמדו אנשי כספים יהודים שהכניסו סדר, רישום וחלוקה צודקת יותר בתהליך החלוקה. בעקבות הכמות המצומצמת של כספי החלוקה אף נחתם איסור עלייה לארץ ישראל על ידי רבנים שונים לעולים מחוסרי יכולת כלכלית.

אנשי דור ההשכלה בגולה התנגדו נחרצות לשיטה זו של תמיכה ביושבי ארץ ישראל, בטענה שהיא מעודדת חיי תלות לא יצרניים ומפרידה בין קהילות ישראל. לשיטתם, מוטב היה לעודד עיסוק בפרנסות מכובדות כגון מלאכה וחקלאות. משה מונטיפיורי עסק רבות בניסיונות להקמת מפעלים להבראת כלכלתו של היישוב, וחברת כל ישראל חברים (כי"ח) יסדה את מקוה ישראל ברוח זו. גם בתוך היישוב קם דור צעיר, אלעזר רוקח מן הבולטים שבהם, שניסה לשנות כיוון ואורחות חיים לעבר עצמאות כלכלית המבוססת על יגיע כפיים, וכך נוסדו ראש פינה (בשמה דאז גיא אוני) ופתח תקווה. גם במספר שכונות יהודיות שהחלו נבנות מחוץ לחומות ירושלים החל משנות ה-70 של המאה ה-19 הונהגו עקרונות דומים. לגישה זו הצטרפו גם רבים מאנשי העליות הציוניות בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, אשר ראו בשיטה של כספי החלוקה אנטי-תזה לאידיאה החלוצית שלהם של יישוב ארץ ישראל על יסודות כלכליים בריאים.