הכותרת כאן נשמעת משעשעת, לפי השיר המפורסם של דן אלמגור מלפני כמה עשרות שנים, אבל המצב בוונצואלה הוא ממש לא משעשע. אנשים עומדים בה בתור ללחם שגם אותו לא בטוח שיש ויש מחסור במזון בסיסי, מה שמכניס את מיליוני תושבי המדינה שנמצאת בצפונה של דרום אמריקה, מדינה עשירה מאוד בנפט, למצב של הישרדות בחיים האמיתיים.

מזה זמן אני קורא בקבוצות שונות בפייסבוק ובמקומות אחרים דעות שונות לגבי מי נעוצה האשמה בקריסת הסכמי אוסלו, ובייחוד מי האחראים לגל טרור המתאבדים שהתחולל החל מאפריל 1994 והלאה. בכמה פוסטים שפירסמו גולשי פייסבוק, מצאתי כי בעיניהם האשמה הראשית בקריסת הסכמי אוסלו נעוצה בעיקר ביהודים. ולא סתם, בעיני כותבי אותם פוסטים, האחריות לגל הטרור מוטלת

לצאצאי משפחת המלוכה, או ליתר דיוק המשפחה הצארית הרוסית משפחת רומנוב, יש חיסרון גדול לעומת משפחות מלוכה אחרות: הצאר האחרון ניקולאי השני והצארינה אלכסנדרה אישתו הוצאו להורג יחד עם חמשת ילדיהם, ביניהם הנסיכה המפורסמת אנסטאסיה על ידי הבולשביקים כתשעה חודשים שנה לאחר המהפיכה הבולשביקית ברוסיה, ב17 ביולי 1918 במרתף של בית בעיר יקטרינבורג שבהרי אוראל.

לפני חמש שנים, בראשית חודש אוגוסט 2013, התרחשה חתונה בין שני בתי מלוכה גדולים במרחב המזרח תיכוני. חתונה כזאת הייתה תופסת את הכותרות הראשיות בתקשורת העולמית בימים עברו, אך בקושי הזכירו אותה. אומנם החתן מזכיר קצת את הנסיך ויליאם, אך לא מדובר בבית מלוכה אירופי: הנסיך מוחמד עלי ממצרים, שנקרא על שם מייסד השושלת הח'דיווית