מלחמת לבנון השנייה, בנוסף להיבט הביטחוני שבה, נשאה עימה היבט חברתי. היא הייתה, למעשה, התגלמות מדיניותו של מי שהיה שר אוצר עד שנה לפני המלחמה, בנימין נתניהו. מדיניותו הניאו-ליברלית של נתניהו גרסה כי יש לצמצם את "האיש השמן", הלא הוא המגזר הציבורי, ולתת יותר עידוד למגזר הפרטי. את מדיניותו זו ביצעו שרי האוצר שבאו אחרי ביבי, שהם אהוד אולמרט ואברהם הירשזון, בנוסף לביבי עצמו. העוולה העיקרית במלחמה זו הייתה זניחת אחריותה של המדינה לתושבי הצפון בפרט ולתושבי המדינה בכלל, שניזוקו כלכלית במלחמה, ובייחוד לאזרחים שעמדו בקו החזית והיה צורך לפנות אותם מבתיהם. את האחריות הזו הטילה המדינה, לא ישירות, על עמותות פרטיות ועל העשירים ששלטו אז במשק- הלא הם הטייקונים. מי שהיו החלוצים והפעילים בעזרה בפינוי האזרחים היו שני טייקונים, שכיום קרנם ירדה: הבעלים של קבוצת בית"ר ירושלים באותו זמן, ארקדי גאידמק, וכמובן הטייקון שהיה לדעתי הכי פעיל וגם היה בשטח: יושב ראש קונצרן "איי די בי" באותו זמן, נוחי דנקנר. דנקנר התגלה בנדיבות גדולה מאוד אז, אני חייב לציין. וגם גאדימק, שפינה חלק גדול מתושבי הצפון המופגז ישר לכפרי נופש בדרום מחוץ לטווח הטילים. כיום, שני האנשים הללו כבר לא בגדולתם, בלשון המעטה, ורובצים עליהם משפטים ועבירות פליליות רבות.
אומרים שכשיש לאדם נטיות פוליטיות, הוא חייב להיות באותו צד גם מבחינה מדינית וגם מבחינה כלכלית. אני ורבים אחרים לא חושבים כך. אני דווקא חושב שהדרך הראויה ביותר למדינת ישראל היא הימין המדיני והביטחוני הלא קיצוני, והשמאל, ליתר דיוק קפיטליזם רך או סוציאל דמוקרטיה שמעודדת גם יוזמה חופשית- מבחינה כלכלית. לדעתי, הממשלה הגרועה ביותר הייתה זו שקדמה לממשלת אולמרט, ממשלת שרון השנייה, שמדיניותה התבררה לבסוף כשמאל מדיני וכימין כלכלי. נתניהו, שהיה שר האוצר, הוא כביכול ימני מובהק, כי הוא גם ימני מבחינה מדינית לכאורה וגם ימני מבחינה כלכלית. וזאת, למרות שבעת כהונתו עשה מהלכים שנחשבים שמאלניים מבחינה מדינית, כמו למשל שיחרור אסירים פלסטינים. ויש לזכור- מפלגת הליכוד שבמקור הייתה בראשות מנחם בגין, דגלה ביסודה בימין מדיני ובשמאל כלכלי יחסית- כל עוד בגין התווה את דרכה. הבעיה היא שלאחר מכן הסתבר שהליכוד החזיר הכי הרבה שטח לערבים בקילומטר רבוע, וכן היה המפלגה היחידה שעמדה בראש ממשלות שפינו יישובים יהודיים חוקיים. ומבחינה כלכלית, שילטון הליכוד התברר כפחות נוטה חסד לבוחריו- ממשיכיו של בגין, ואפילו שרי האוצר שלו עצמו, היו קפיטליסטים וניאו ליברלים מובהקים, שדאגו יותר להפרטה ולכך שהמדינה תחסוך כסף מקופתה, ושכל אחד יסתדר בעצמו. בגלל זה, לדעתי, דרוש שינוי מהותי במפלגה זאת, על מנת לחזור לערכיה המקוריים. יוזמה חופשית זה טוב, אבל אי אפשר להטיל על אנשים פרטיים את ניהולה הכלכלי של המדינה.
הבעיה המרכזית במלחמת לבנון השנייה הייתה, שאהוד אולמרט רצה לחסוך כמה שיותר כסף מקופת המדינה. אז מה הוא עשה? מינה את עמיר פרץ, שבמקור לפי ניסיונו היה אמור להיות שר האוצר, לשר הביטחון, רק כדי לא להפקיד בידיו את קופת המדינה. הוא העדיף לשמור את האוצר ואת הכסף, תרתי משמע, אצל חברו, אברהם הירשזון. בעת מלחמה כל מדינה אמורה להכריז מצב חירום כולל, מה שדורש ממנה להוציא כסף. אז מה עשה אולמרט? משיקולי חיסכון לקופת המדינה דאג להכריז על "מצב מיוחד בעורף" בעיקר בצפון הארץ, מה שהשאיר הרבה אנשים, בעיקר בעלי עסקים פרטיים, פגועים כלכלית מן המלחמה הזאת. היו גם כאלה שהתנדבו לעזור בעת המלחמה בעורף, אנשים פרטיים שהם לא טייקונים, והמדינה לא תיגמלה אותם בכלום על כך. הגדיל לעשות אף הרמטכ"ל דן חלוץ, שמכר את תיק המניות האישי שלו ממש לפני פרוץ המלחמה.
והכי גרוע, לדעתי, היה נושא הפינוי, ליתר דיוק אי הפינוי, של התושבים. בעידן המודרני, ואני לא מדבר על עת מלחמת העולם השנייה, אם עיר בצרפת הייתה מופגזת נניח בידי שכנתה, אז אני בטוח שהמדינה הצרפתית הייתה עוזרת לפנות את התושבים של אותה עיר מקו העימות. אבל במקרה זה לא קרה כך. היה בלגאן גדול בעורף בעת המלחמה, והמדינה ניערה מעצמה את האחריות לפינוי האזרחים מהשטח המופגז ומסידור מגורים זמניים חלופיים להם. את זה היא השאירה לטייקונים. מה גם שהרבה חבילות מזון נשלחו לערים בצפון, והשחיתות המקומית לא נתנה לכאורה שחלק מהתושבים ייהנו מהחבילות האלה. היו תלונות על כך שחלק מהחבילות נשארו במחסנים והשתמשו בהן מקורבים ובעלי עניין. ומי פעל כן לפנות, לעזור ולחלק מצרכים? חוץ מהמתנדבים, עשו את העבודה גאידמק ודנקנר.
לסיכומו של דבר, מלחמת לבנון השנייה לא הייתה רק כישלון והפקרות מבחינה ביטחונית, אלא גם מבחינה כלכלית. התנהלות המדינה והממשלה באותה עת אומרת דרשני בקול גדול. ועוד דבר: אין פסול בלהיות ימני מדינית, אך שמאלני מבחינה כלכלית. ובדמוקרטיה אפשרית גם תופעה הפוכה בדיוק לזו.
