Tag Archives: בנימין נתניהו

ועידת מדריד

ועידת מדריד 1991 והסכמי השלום: המהלך שהתחיל את הכל

בזמן חתימת הסכמי השלום בין ישראל לבין מדינות המפרץ: איחוד האמירויות ובחריין, רבים משני המחנות הפוליטיים ניסו להתווכח למי שייך הקרדיט על התהליך שהוביל להסכמי השלום: לבנימין נתניהו או שמא לחותמי הסכמי אוסלו או השלום עם ירדן. אבל על הדרך שכחו את המהלך שהניע את הכל: ועידת מדריד, ועידת השלום שנערכה לפני כמעט 30 שנים בין השלושים באוקטובר ל1 בנובמבר 1991 שנועדה להביא להסדרים במזרח התיכון שלאחר מלחמת המפרץ הראשונה בין ארה"ב לעיראק 8 חודשים קודם לכן. זאת פעם ראשונה שדובר בה על הסדר כוללני בין מדינת ישראל לבין מדינות ערב, כשבתוכן הפלסטינים.

יוזמי הועידה היו המנצחים הגדולים של מלחמת המפרץ הראשונה, נשיא ארה"ב ג'ורג' בוש האב ושר החוץ שלו, ג'יימס בייקר, שלא היו אוהדי ישראל גדולים. באותה שנה שלטה בישראל ממשלה מהימניות בתולדותיה, בהנהגת רוה"מ המנוח יצחק שמיר, שנודע בסרבנותו לויתורים מדיניים. שמיר, בניגוד לראשי הממשלה שבאו אחריו, אף היה מוכן לוותר על כיסאו על מנת לשמור על שלמותה של ארץ ישראל. הוועידה הזאת באה כשלוש שנים וקצת לאחר ששמיר דחה את הסכם לונדון שיזם שר החוץ שלו דאז שמעון פרס ראש מפלגת העבודה היריבה יחד עם חוסיין מלך ירדן, שדיבר על חזרה של ירדן לשלוט באוכלוסייה הערבית-פלסטינית שישראל שולטת עליה מאז 1967 מעבר לקו הירוק, יחד עם חתימת הסכם שלום עם ירדן. דחיית ההסכם הובילה לירידה של אופציית מסירת שטחי הגדה ועזה לשילטון ירדני כלשהו בתמורה לשלום- "האופציה הירדנית".  כמו כן, עברו 4 שנים מפרוץ האינתיפאדה הראשונה וישראל עשתה באותו זמן מאמצים על מנת שבשטחים תקום הנהגה מקומית שלא תהיה קשורה יותר מדי לאירגון הטרור אש"ף שממנו שמיר סלד. באותה שנה אף בזירה הבין גושית היה מהפך: ברית המועצות הייתה בתהליכי קריסה והתפרקות וארה"ב הפכה למעצמת העל היחידה בעולם. שתי המעצמות יזמו את הוועידה הזאת בעיקר לאחר שהנשיא בוש האב דיבר בקונגרס האמריקני על סדר חדש במזרח התיכון לאחר מלחמת המפרץ, ורמז למעשה על סדר עולמי חדש כשאת העולם מובילה ארצות הברית. האמריקנים ראו הכרח בהסדרת הסכסוך הישראלי-ערבי כחלק מסדר זה, בייחוד כשבמלחמת המפרץ הוקמה קואליציה כנגד סדאם חוסיין, נשיא עיראק הסוני הלאומני-ערבי-חילוני דאז, קואליציה שהורכבה מסעודיה, מדינות המפרץ ואף השתתפות של סוריה שנשלטה ונשלטת למעשה עד היום על ידי הזרוע המתחרה של מפלגת הבעת' הערבית-סוציאליסטית לזרוע של אותה מפלגה בה שלט סדאם חוסיין, שבאוגוסט 1990 השתלט על נסיכות כוויית וכחצי שנה לאחר מכן שיגר טילים במסגרת מלחמת המפרץ לעבר ישראל ומדינות מפרץ אחרות כולל ובמיוחד סעודיה. ישראל לא הייתה חברה פעילה בקואליציה כנגד סדאם חוסיין היות ומדינות ערב התנגדו לכך, אך היו כבר אז קשרים חשאיים בתיווך אמריקני בין ישראל לבין מדינות ערב בנושא שיתוף פעולה כנגד סדאם חוסיין- מה שיצר את הבסיס לוועידה. בוש ובייקר הפעילו לחצים כבדים על ראש הממשלה הישראלי שמיר, שבסוף ניאות לבוא לוועידה.

ארצות הברית וברית המועצות החליטו לכנס במדריד לועידת שלום את נציגי ישראל יחד עם נציגי ירדן (והפלסטינים בתוכם), מצרים (למרות שיש לה כבר הסכמי שלום עם ישראל), לבנון וסוריה, יחד עם נציגי ברית המועצות, האיחוד האירופי וכמובן ההנהגה האמריקנית. ספרד, שהייתה באותן שנים תחת ראש הממשלה הסוציאליסטי פליפה גונזלס, רצתה להעלות את יוקרתה כי הייתה באותן שנים בתהליכי מעבר למלוכה חוקתית דמוקרטית מלאה לאחר שנות דיקטטורה ארוכות של הגנרל הפשיסטי פרנקו בשנות השבעים- לכן אירחה את הועידה בעיר הבירה שלה. המארחים היו ראש ממשלת ספרד דאז וכמובן המלך הספרדי דאז חואן קרלוס השני.

המשלחת המעניינת ביותר הייתה המשלחת הירדנית-פלסטינית. לירדנים היה חשוב להגיע לועידה על מנת לשקם את תדמיתם לאחר שבמלחמת המפרץ תמכו יחד עם אש"ף בסדאם חוסיין. אבל הרכב המשלחת היה מהפכני: לראשונה ישראל ניהלה משא ומתן לשלום עם נציגות פלסטינית רשמית שנכללה בתוך המשלחת הירדנית. שמיר עמד על כך שיהיה מדובר באנשי הנהגה מקומיים מיהודה, שומרון ועזה ולא באנשי אש"ף מובהקים שישבו בתוניס, לכן ראש המשלחת היה הנכבד העזתי חיידר עבד אל-שאפי. גם חנאן עשראווי מרמאללה הייתה בתוך המשלחת וכן אפילו סאאב עריקאת, איש שיוודע לאחר מכן כבכיר מובהק באש"ף שבא לוועידה עם כאפייה ירדנית על מנת להסוות עצמו (לדבריו). גם פייסל אל-חוסייני, בנו של עבד אל-קאדר אל-חוסייני אחד מאויביה המובהקים של מדינת ישראל במלחמת העצמאות, היה בעניינים. לשמיר זה לא הפריע כל עוד לא היה מדובר בערפאת או באבו-מאזן או באבו עלאא, אנשי אש"ף שישבו אז בתוניס. אנשי הצד הפלסטיני במשלחת הירדנית היו בקשר מתמיד עם הנהגת אש"ף במהלך הוועידה.

לוועידה תוכננו שני מסלולים: המסלול הדו-צדדי (בי-לטראלי), שבו ישראל מנהלת משא ומתן מתמשך גם לאחר הוועידה עם כל צד ערבי מצדדי הוועידה בנפרד (כשהירדנים והפלסטינים במשלחת אחת), שיחות שנמשכו בעיקר בוושינגטון במשך מספר שנים אף לאחר חתימת הסכמי אוסלו (ראש המשלחת הישראלית היה השופט אליקים רובינשטיין, שהיה מזכיר ממשלת שמיר ולאחר מכן היועמ"ש ושופט בבית המשפט העליון) ומסלול אחר, רב צדדי (מולטי לטראלי) שבו נערכו שיחות בין כל הצדדים בנושאים של הסדרים איזוריים כמו מים, פיתוח כלכלי, איכות סביבה ואפילו משטר של אי הפצת נשק. במסגרת המסלול הרב צדדי נערכה במוסקבה שהייתה בתהליך של להפוך מבירת ברית המועצות לבירת הפדרציה הרוסית ועידת המשך מולטי לטראלית בין ה28 ל29 בינואר 1992.

הועידה הנ"ל התניעה, למעשה, את תהליך השלום בין ישראל למדינות ערב כולל הפלסטינים בתקופה שלאחר קמפ דייויד למרות שהייתה ברמה ההצהרתית בלבד ונישאו בה נאומים רבים, בין היתר של שר החוץ הסורי פארוק א-שרע. במסלול הרב צדדי אף דובר על שיתוף של סעודיה ומדינות המפרץ (למי שלא מאמין לי- נא לחפש קטעי ארכיון של הערוץ הראשון ששידר את הועידות באותה עת) ואף נערכו מגעים חשאיים איתן בעיקר על ידי האמריקנים ובתיווך שלהם- היות ומדובר בהסדרים איזוריים. עם זאת מדינות אלה לא השתתפו באופן ישיר בוועידה.

אף צד לא בא לועידה הזאת בנפש חפצה וברצון מלא. בצד הישראלי עמד בראש הממשלה, כאמור, יצחק שמיר, איש עקרונות ימני מובהק שלא היה מוכן לוותר על אף שעל מארץ ישראל. הועידה אף יצרה משבר פוליטי: שמיר לא הסכים שבראש המשלחת למדריד יעמוד שר החוץ הישראלי דוד לוי למרות שהוועידה הייתה בעיקר בדרג של שרי חוץ. שמיר התעקש לעמוד בעצמו בראש המשלחת הישראלית לוועידה ואף נאם בה. יחד איתו הוא הביא אנשי ימין מובהקים כמו עוזי לנדאו ושרה דורון. אבל את ההצגה "גנב" בוועידה סגן שר החוץ בנימין נתניהו שהפך בה ל"כוכב" וכך הציבור הישראלי והקהל בעולם התוודע אליו: הוא ידע על הסקרנות של כלי התקשורת מכל מדינות ערב ולא רק אלה שסובבות את ישראל לגבי הוועידה, לכן במהלכה כינס מסיבת עיתונאים בה דיבר אל נציגי כלי התקשורת הערביים. מסיבת העיתונאים הזאת שודרה גם בישראל וצולמה על ידי כלי תקשורת מכל העולם בשידור חי. המעשה הזה גרם לקרע בין שמיר ובעיקר בין נתניהו לבין שר החוץ דוד לוי. דוד לוי בסופו של דבר כן עמד בראש הנציגות הישראלית לועידה הרב-צדדית במוסקבה, אבל את הסיכסוך הזה כבר אי אפשר היה לאחות. עוד מי שהתפרסם בוועידה בתקשורת היה שגריר ישראל בספרד דאז, פרופ' שלמה בן עמי. כמה חודשים לאחר הוועידה  ובעקבותיה מפלגות הימין "מולדת", "צומת" ו"התחייה" החברות בממשלה הפילו בעקבותיה את ממשלת שמיר הימנית, מה שהביא לאחר כמה חודשים לעליית מפלגת העבודה בהנהגת יצחק רבין לשילטון ולהסכמי אוסלו.

בראש המשלחת הישראלית לשיחות עם הירדנים-פלסטינים עמד כאמור אליקים רובינשטיין, בראש המשלחת הישראלית לשיחות עם סוריה עמד בכיר משרד החוץ יוסי בן אהרון ובראש המשלחת הישראלית לשיחות עם לבנון עמדו בכיר משרד החוץ יוסף הדס והדיפלומט ואיש המודיעין הבכיר אורי לובראני.

יצחק שמיר הסכים במקרה "הטוב" מצד האמריקנים לתת לפלסטינים אוטונומיה מינהלית להנהגה מקומית בלבד בחסות ירדנית וברוח הסכמי קמפ דייויד מסוף שנות השבעים וגם זה עם סייגים. הוא לא היה מוכן לוותר על עקרונותיו ודיבר בעיקר על "שלום תמורת שלום". ומפלגות מימין לליכוד בראשו עמד שהיו חברות בממשלה לא הסכימו גם לזאת. גם מדינות ערב השכנות דרשו מישראל לעומת זאת נסיגות, בעיקר לפי החלטות האו"ם 242 ו338 שמדברות על נסיגת ישראל מכל השטחים שכבשה במלחמת ששת הימים ב1967,  ולא היו מוכנות לוותר על עקרונותיהן.

עם זאת, לצד התנעת תהליך של שלום איזורי הוועידה הביאה לתחילת דעיכתו של החרם הערבי על ישראל ולמגעים חשאיים שהבשילו לאחר מכן של ישראל עם מדינות כמו המפרציות, תוניסיה ומרוקו. הודו, סין ותורכיה, שבירכה מאוד על הועידה, כוננו יחסים דיפלומטיים מלאים עם ישראל בהנהגת שמיר בעקבות הוועידה. נשיא סוריה, חאפז אל אסד, הסכים במרץ-אפריל 1992 לשחרר את שארית יהודי סוריה מארצו ולתת להם לעזוב אותה גם לישראל. מעמדה הדיפלומטי של ישראל בעולם עלה באופן ניכר עקב הוועידה הזאת.

 

מדינת קסרקטין

מצב החירום המנטאלי- וירטואלי בעיני אנשי האליטות הביטחוניות לשעבר

****דעה אישית לקראת הסיבוב השני והבלתי נמנע של בחירות 2019****

לאחרונה שמתי לב שמול בנימין נתניהו ומול מפלגות הימין מתייצבים יותר ויותר אנשי צבא וביטחון לשעבר מדרגת אלוף או מדרגה מקבילה לדרגת אלוף ומעלה. אנשים אלה מייצגים לרוב את האליטה הצבאית-ביטחונית, שדואגת לחבריה, בעיקר להתברגותם בצמרת המערכת הפוליטית או בצמרת עולם העסקים או התעשיות הביטחוניות. אנשי הרשת הביטחונית שהתייצבו מול נתניהו ומול מפלגות הימין הם למשל, אהוד ברק, בני גנץ, גבי אשכנזי, משה בוגי יעלון, האלופים במילואים יאיר גולן, טל רוסו ועמירם לוין וכן ראשי המוסד לשעבר שבתי שביט ותמיר פרדו, ראש השב"כ לשעבר יובל דיסקין. וזאת רק דוגמה קטנה. אנשים אלה ממהרים לתאר את המצב הביטחוני והמדיני כיום תחת שילטון נתניהו כקטסטרופאלי, למרות שהוא לא כזה. הם מנסים למעשה ליצור מצב של מצב חירום מנטאלי-וירטואלי עכשווי, על מנת להשיג את מטרותיהם הפוליטיות- החלפת שילטון נתניהו והימין (למרות שנתניהו לא מתנהג כל הזמן כמו מנהיג ימני)

בפוסט מהיר זה שכתבתי, שחלקו מועתק מסיכומי שיעור באינטרנט מתחום מדע המדינה שלא אני כתבתי אך שאני למדתי, והתמונה ששמתי הובאה מהעיתון "אייריש טיימס". אני רוצה לסקור את המונחים "מדינת קסרקטין" ו"מצב חירום מנטאלי" על מנת להבין יותר את הנושא. מדובר בהגדרות מתחום מדע המדינה, הגדרות שהיו נחשבות "שמאלניות" על המפה הפוליטית. אך מושא הביקורת בהגדרות האלה לא חייב להיות שילטון הימין או הימין, אלא הגדרות אלה יותר מגדירות את הרשת הביטחונית שקמה לה על מנת להחזיר את שילטון האליטות הישנות במדינת ישראל ולהפיל בבחירות את שילטונו של בנימין נתניהו.

ובכן, מהי מדינת קסרקטין?
לפי הארולד לאסוול, מדינת קסרקטין היא מדינה שהיא מחנה צבאי. מדינת קסרקטין זו מדינה שבה שולטים המומחים לאלימות. מה הטריד את לאסוול? למה הוא כתב את המאמר הזה?
מאמר זה פורסם ב-1941 ולאסוול חי בארה"ב, בתקופת מלחמת העולם השנייה. הוא הסתכל על אירופה והיה מוטרד ממצב מסוים שעומד להתרחש. הוא ראה באירופה את הדרך שבה גרמניה הדמוקרטית הפכה לנאצית, ואיטליה לפאשיסטית וברה"מ, עם המהפכה החברתית הקומוניסטית של שוויון שהפכה למדינה טוטליטרית. הוא הסתכל על הדברים האלה, וראה איזה דפוס עקבי שחוזר על עצמו וכאיש מדע המדינה ותקשורת הוא ארגן את הדפוס הזה למודל. הוא אומר לנו שזה דגם תיאורטי. זה לא בהכרח קורה כאן ועכשיו אבל זה עלול לקרות במקומות אחרים כמו שזה קרה כבר באירופה. זהו דגם התפתחותי.
איך זה קורה? איך נולדת מדינת קסרקטין?
כאשר יש מתח בטחוני ואי וודאות. כאשר יש תחושה כזו של אי וודאות ואיום, הציבור מחפש ביטחון ואז הציבור מצטופף בצילם של מומחי הביטחון ומבקש מהם להעניק ביטחון. כאשר מומחי הביטחון נעתרים לרצון הציבור, הם דורשים סמכויות כדי לפעול ולהביא ביטחון. וכך נולדת מדינת קסרקטין. אותם מומחים לביטחון הופכים לשליטים והם יפעלו להנצחת שלטונם ולהנצחת המצב כי הם לא ירצו לוותר על סמכויותיהם ועל מעמדם. אותם מומחים לביטחון כשהם שולטים – לאסוול מכנה אותם מומחים לאלימות כי הם גם משליטים את האלימות, בין השאר, בתוך המדינה. הם לא גנרליים כי צריך גם כישורים ניהוליים.
איך נראית מדינת קסרקטין?
מבחינה כלכלית –כלכלה ריכוזית. תקציב ביטחון גבוה. אין אבטלה. כולם עובדים. אלה שלא עובדים בכל זאת נחשבים לנחותים מאוד מבחינה חברתית. מבחינת פירמידת ההכנסות היא קטומה וזה אומר לנו שאין הרבה פערים כלכליים. אין הבדלי הכנסות גדולים. כשכולם עובדים ואין הבדלי הכנסות אז יש שקט תעשייתי- האנשים רדומים. אין תסיסות. זה נותן תחושה של שוויון – שכולם שותפים לאותו מאמץ.
מבחינה פוליטית – מדינה ריכוזית – מעין אוליגרכיה – שלטון של מעטים. אין מפלגות. מעמידים דברים להחלטה אבל לא בצורת הצבעה שהרוב קובע אלא בצורת משאל (כמו בעיראק של סאדם חוסין שהיה מעמיד את עצמו למשאל והציבור היה צריך להשיב על השאלה האם הוא רוצה לסדאם ימשיך לשלוט) זה יוצר כאילו לגיטימציה והציבור הולך שולל. כך מתנהלים הדברים ב"בית הנבחרים" של מדינת הקסרקטין. מידי פעם מעמידים למשאל בין נציגי הציבור.
מבחינה מדינית חברתית -אין חופש ביטוי, החובה הקדושה של אזרחי מדינת הקסרקטין היא לציית. הציות כפוי. אין זכויות, אין חופש ביטוי, אין אפשרות בחירה.
קונצנזוס במדינת הקסרקטין-
למה הציבור ממשיך לחיות כך? כי מדינת הקסרקטין בנויה בצורה מאוד מתוחכמת. מדינת הקסרקטין יוצרת קונצנזוס- הוא יוצר הסכמה של הציבור. הוא יוצר ציבור שמסכים איתך. מלמדים את העם שהסכנה קיימת. קוראים לזה סוציאליזציה מתמדת של הסכנה. "בכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו". דרך נוספת היא באמצעות טקסים, סמלים, מצעדים. כל מה שמאדיר ומפאר ונותן את התחושה של העוצמה ושל הצדק איתנו וכמובן כפיית הציות שגם היא דרך ליצור את הקונצנזוס.
אבל לצד כל זה יש גם שימוש באלימות – כפייה באמצעים אלימים – והוא מתייחס אפילו לאמצעים כימיים – לטשטש את התודעה, ומניפולציות. זהו דגם מדינת הקסרקטין. דגם זה מתחיל בשלב מסוים, ואז מתפתח. הוא דגם תיאורטי והוא יכול להתפתח בכל מקום כפי שהתפתח באירופה.

ותוספת שלי: אנשי האליטות הביטחוניות, גם ובעיקר אלה לשעבר, רוצים ליצור מצב של תחושה של חוסר ודאות ואיום תחת השילטון הימני-אזרחי נוכחי, זאת על מנת לרכוש אהדה וקונצנזוס בציבור ובכך להחליף את אותו שילטון. זאת דעתי האישית.

ולגבי מצב חירום מנטאלי- מה הוא בדיוק?

מהו מצב חירום מנטאלי? כשאנשי האליטה הצבאית-ביטחונית או אנשי השילטון שאינם אנשי צבא (צפו למשל בסרט "לכשכש בכלב" ותבינו) בעיקר ממציאים מצב חירום שלא קיים באמת בשביל האינטרסים שלהם. ההגדרה הרשמית, השמאלנית של המושג הזה היא לפי נויברגר מצב כאשר התחושה של האיום היא כל כך חזקה שבה אנחנו מזניחים את חירויות הפרט והדמוקרטיה ונוטים לטובת הדמוקרטיה. כשמדובר באזרחים רגילים זה לא מעניין, זה מעניין כשמדובר באוכפי חוק שתפקידם לאכוף את החוק והם אלה שכשיש להם תחושת איום, הם ישימו את החוק בצד ויטו לטובת הביטחון. אלו הם אנשי צבא, אנשי ביטחון, שופטים. המצאת מצב חירום מנטאלי נועדה בין היתר להסב את תשומת לב הציבור לדברים אחרים מהעניינים הבוערים באמת, או למטרות פוליטיות כמו החלפת שילטון.

מידע לצורך ההגדרות הללו נלקח מהכתובת http://www.tapuz.co.il/blogs/viewentry/1993129.

bibi

נתניהו: הטוב והרע

בראשה של מדינת ישראל עמדו שני סוגים של ראשי ממשלה: הלא-נהנתנים והנהנתנים. מהסוג הראשון נמנו דוד בן-גוריון, משה שרת, לוי אשכול, גולדה מאיר, מנחם בגין ויצחק שמיר. מהסוג השני נמנים יצחק רבין, שמעון פרס, אהוד ברק, אריאל שרון, אהוד אולמרט ובנימין נתניהו. את הציטוט הזה לא אמר איש ימין מובהק או אדם מהרחוב, אלא השדרן נתן זהבי. והציטוט הזה הוא די נכון. גם האימרה "כשזה הולך כמו ברווז, מגעגע כמו ברווז, אז זה ברווז", שהיא אימרה ששגורה בפיו של בנימין נתניהו בנושא האיראני, אפשר להגיד לגבי כל מי שטוען שכל ביקורת שלילית כלפי כל ראשי הממשלה שציינתי היא שקרים והמצאות. ראש הממשלה הנוכחי הוא דמות מורכבת מאוד, אבל בכל זאת הוא ייזכר כאחד מטובי מנהיגיה של מדינת ישראל. במשך תשע שנים רצופות הוא ממשיך ומכהן כראש ממשלה, ולדעתי לימין במיוחד אין כל סיבה מיוחדת להחליף אותו. בנתניהו יש היבטים חיוביים אך גם היבטים שליליים: מצד אחד, מדובר במנהיג עם ראייה מדינית נכונה, בעיקר לטווח הארוך. הוא לא הראשון שזיהה, אבל הוא מהלא-מעטים שזיהו כי "האביב הערבי" הולך לכיוון אסלאמיסטי. הוא ניהל מדיניות קשוחה כלפי אובמה, נשיא שלא היה אוהד לישראל ברמ"ח איבריו, בלשון המעטה (למרות שסיפק לישראל את עיסקת הנשק הכי נדיבה)- בייחוד לאור פעילותו לחיזוק מעמדה של איראן (גם אם מדובר במניעה מאיראן להשיג נשק גרעיני, ההסכם איתה הוא גרוע) ומעמדם של "האחים המוסלמים". בניגוד לכהונתו כשר האוצר, בה ניהל מדיניות קיצוצים אולטרה-קפיטליסטית, נתניהו מנהל כראש ממשלה מדיניות כלכלית די מאוזנת, למרות שמחירי הדירות מאוד גבוהים וזה משפיע לרעה על המשק. מצד שני, הבעיה בנתניהו היא האופי שלו: לפי עדויות של אנשים בסביבתו, מצטיירת דמות של אדם שהוא קמצן כרוני באופיו וכן גם מנהיג לחיץ. בכל זאת, קשה לשכוח את הוויתור לארדואן בפרשת המרמרה, למרות שאת הוויתור עשה בלחץ של אובמה, ששמח לראות מנהיג ישראלי מתקפל בפני מנהיג מוסלמי. ישנן גם תלונות על התנהלות הזוג נתניהו בכלל, שאני בוחר להאמין רק לחלקן הלא-גדול. זאת כי מצד שלישי, עוד לא היה מנהיג שהיה "אאוטסיידר", חיצוני ולא הולך בתלם, לאליטות ששולטות בתוך מדינת ישראל וגם לאליטות בתוך הליכוד, אלה של דור המייסדים. עוד לא היה ראש ממשלה, גם לא אולמרט, שנרדף כל כך בידי האליטות ובייחוד בידי חלק לא קטן מהתקשורת שמחכים מהיום הראשון שעלה לשילטון לפני 21 שנים לנפילתו. אבל כמו בפרסומת של חברת "אפל" בשנת 1997, דווקא אלה שלא הולכים בתלם (כמו, להבדיל, סטיב ג'ובס) הם אלה ששינו את העולם לטובה. חשוב לי לציין, כי אני לא זוכר מנהיג כמו ביבי שבין היתר בגלל יריבות או חשבון אישי איתו פוליטיקאים, קולגות, עובדים ואנשי ציבור יריבים או שהפכו ליריבים שינו לכאורה את דעותיהם הפוליטיות וכן הקימו כמה מפלגות, כמו למשל מפלגות גשר, המרכז, קדימה, התנועה ועוד. כלומר זו לא רק אידיאולוגיה צרופה, זה גם אנטי-ביביזם.

עם עלייתו של נתניהו לראשונה בשנת 1996, נכתבו עליו כמה ביוגרפיות. ליתר דיוק, כבר הספיקו לכתוב עליו כמה ביוגרפיות, וחלק מהכתוב בהן, מה שנראה ככוונת מכוון, הוא שלילי. נתניהו מצטייר כאדם שיחסיו החברתיים הם אינסטרומנטליים, כלומר הם לפי צורך. אנשים הם חבריו כל עוד הוא צריך בהם. מצד שני, יש לזכור כי נתניהו נשאר נאמן לתנועת הליכוד ונשאר בה, בעוד רבים מיריביו בתוך הליכוד, בייחוד "הנסיכים" שהם בניהם של דור המייסדים, לפתע "גילו את האור" ופנו שמאלה בדרכם, בין היתר מהיריבות ומהשינאה שלהם לנתניהו ומההבנה כי לא יוכלו לרשת אותו בראשות הליכוד. יש גם לזכור כי אהוד ברק, מפקדו של נתניהו מהסיירת, נושא לפי עדויות רבות גם אופי דומה מבחינת יחסים חברתיים לאופיו של ביבי, אולי אפילו יותר גרוע במקצת מבחינה זו. באחת הביוגרפיות של נתניהו צוין כי אנשים רבים עזרו לו בדרכו הפוליטית, כמו למשל אירחו כנסים שלו ואת נתניהו עצמו בביתם, אך הוא לא מיהר לגמול להם טובה- גם אם הדבר לא היה מוסרי וחברי, בין היתר על מנת שהדבר לא יהיה ולא יצטייר כקבלת שוחד מהם. נכון שאנשים שיש להם לכאורה בעיה של קמצנות כרונית עושים הכל על מנת לצמצם בהוצאות אישיות ועל מנת שאחרים יממנו את פעילויותיהם השונות, אבל במקרה של נתניהו קשה לי מאוד להאמין שניתן לקשור אליו באמת סיפור של שוחד, ואם כן יקשרו לו סיפור כזה אז זה אומר לדעתי שממש ממש חיפשו אותו בקטנות. אבל, לעומת זאת, כן אפשר לקשור אליו סיפורים של נהנתנות כלשהי ודרישות מסביבתו.

לדעתי, אם נתניהו לא היה בוחר במסלול הפוליטיקה, הוא היה אקדמאי בכיר כמו אביו הפרופסור להיסטוריה שהתמחה בגירוש יהודי ספרד והאינקוויזיציה. אבל התחום שלו לא היה היסטוריה אם היה בוחר בו, ואפילו לא כלכלה, שהוא תחום שביבי למד. התחום שלו היה יחסים בינלאומיים. בנוסף לנסיונו כשגריר ישראל וכמסבירן ברמה גבוהה מאוד באו"ם וכן כסגן שר חוץ וקדנציה קצרה מאוד כשר חוץ, במהלך כהונתו כראש ממשלה עשה נתניהו רבות על מנת להעצים את מעמדה של ישראל בזירה הבינלאומית, וזאת בלי להרבות בוויתורים מדיניים, בניגוד למה שעשו אלה לפניו כמו שמעון פרס שהעלו את מעמדם שלהם ואת מעמד ישראל בעיני העולם לאחר שפעלו לוויתורים מדיניים מפליגים. מצד שני, יש לזכור כי הוויתור של נתניהו בפרשת שליט, עת שיחרר אלף אסירים עם המון דם על הידיים תמורת חייל אחד, נחשב גם ויתור מדיני. אגב, עיסקת שליט באה גם כתוצאה מההפגנות "בעד הצדק החברתי" בשדרות רוטשילד בתל אביב וברחבי הארץ בקיץ 2011. גם ההפגנות הנוכחיות, "נגד השחיתות השילטונית", עלולות להסתיים בוויתור מדיני של נתניהו, שלעיתים ידוע גם כלחיץ וכלחוץ. המטרה דה יורה של ההפגנות היא טובה: למחות על המצב החברתי הלא מזהיר ברמת המיקרו (רמת מחירי דירות גבוהה, עשירים שמתעשרים יותר וגם שכר ממוצע שלא פורח בשנים האחרונות לעומת מחירי ההוצאות שכן עולים) לעומת ההצלחה הכלכלית הגדולה שהביא נתניהו ברמת המאקרו- ירידה ברמת האבטלה, פריחה בתשתיות ובתחבורה (בין היתר בזכות השר ישראל כץ, שמסתמן כיורשו המאוד אפשרי של נתניהו), פריחה במדד האשראי העולמי ועוד). ההפגנות גם נועדו למחות נגד השחיתות השלטונית, אבל שכחו כאן כי ישראל הייתה מאז ומתמיד מדינה מושחתת, גם לפני ביבי וגם ישראל תישאר כזאת לאחריו. השחיתות השלטונית עלתה לכותרות דווקא כשנזכרו בפרשיות הרבות שנקשרו לנתניהו. המטרה דה פקטו של ההפגנות היא לגרום להורדת השילטון של נתניהו והימין, שהוא לדעת המפגינים גורם לשחיתות שילטונית ולחוסר צדק חברתי, כאילו שמדינת ישראל נהגה בחוסר שחיתות ובצדק חברתי מיום היווסדה. אומנם לכל דמות ציבורית יש תחליף, אבל מי אמר שמי שעלולים לבוא אחרי ביבי יהיו לא-מושחתים או פחות מושחתים? מי אמר שהראייה המדינית שלהם תהיה נכונה, כשהמזרח התיכון הוא סביבה שאסור להיות בה חלש או להראות חולשה, גם אם מה שאני אומר עכשיו לא מוצא חן בעיני הרבה או מעט אנשים? מאידך, יש לזכור כי ביקורת פנימית על המדינה ומנהיגיה היא זכות הכרחית כחלק מחופש הביטוי, גם אם ביקורת זאת מוצדקת או שמא לא מוצדקת או מוטעית, וגם אם במביעי הביקורת או במארגני המחאות לא חסרים פגמים אישיים.

גורם נוסף שקשור לבנימין נתניהו וזוכה לביקורת רבה הוא אישתו שרה, שזוכה לביקורת על התערבותה לכאורה במינויים ממשלתיים מטעם נתניהו וכן ביחסה כלפי הכפופים לה בבית נתניהו בכלל. אני לא אומר שכל מה שטוענים נגדה הוא שקר- היא לא נראית לי אישה קלה. אבל יש לזכור כמה דברים: דבר ראשון, ששרה נתניהו נושאת על עצמה נטל של להיות אישתו של איש ציבור מאוד מאוד בכיר, שהוא נטל כבד. מצד שני, גם לאה רבין המנוחה, להבדיל, הייתה ידועה כאישה מאוד מאוד לא קלה וכמתערבת במינויים, וזאת לפי דבריו של האלוף במילואים אורי שגיא, שלא מונה לרמטכ"ל בראשית 1995 "כי הגראציות של דיקסי (הנשים שהיה להן שולחן קבוע במסעדת "דיקסי" היוקרתית בתל אביב, בייחוד לאה רבין מביניהן) החליטו שאמנון ליפקין שחק (המנוח) מתאים יותר". כמו כן, לאחרונה נודע לי כי פולה בן-גוריון הייתה ידועה כמי שסבלה מקלפטומניה. כלומר, רעיות של ראשי ממשלה ונשיאים הן בעלות חיים לא קלים כמו שנדמה, והמעמסה וגם היוקרה הרבה והעוצמה שהן צברו יכולות להשפיע על התנהגותן ובעיקר על השמועות אודותיהן, נכונות או לא.

למעשה, מה שעולה ממה שכתבתי הוא דמות מורכבת ודואלית של מי שעומד כראש ממשלה. אבל כשבוחנים ראש ממשלה וכשבוחנים מנהיגים בכלל יש להסתכל קודם כל על מעשיו בתחומים השונים, ורק לאחר מכן על אישיותו ובעיותיו האישיות. אף מנהיג הוא לא מושלם, בלשון המעטה, וכך גם סביבתו אינה מושלמת. דווקא מנהיג שהוא לחוץ יכול להיות טוב יותר ממנהיג קר-רוח לגמרי, כי מנהיגים קרי-רוח לעתים מתאפיינים גם בחוסר מודעות לסכנות ובחוסר רגישות מוחלט לסביבתם ועלולים לגרום נזקים כבדים, כמו למשל אותו מנהיג שעליו כתבו שהוא "לא עוצר באדום". נתניהו הוא דווקא אדם שמתוך היותו לחוץ כן מודע לסכנות ורגיש למעמדו, לכן הוא לרוב יעשה מה שרוב העם ירצה, על מנת שהוא יצביע לו בבחירות גם בפעם הבאה. ובאשר לתחליפים לנתניהו, אנשי הימין צריכים לזכור שהחל משנת 1999, כל מי שהיווה תחליף לנתניהו, גם מימין וגם משמאל, עשה ויתורים טריטוריאליים מפליגים ובצורה שלא הועילה אסטרטגית בטווח הארוך לישראל (אני לא פוסל לגמרי הפרדה וויתורים, אבל צריך לעשות אותם בצורה מושכלת וזהירה מאוד בניגוד לפעמים הקודמות, צורה שתביא להמשך הפעילות הביטחונית החופשית של ישראל במקומות מסוימים, והעיקר לא ייראו לצד השני ככניעה וכבריחה). אבל אין אדם שאין לו תחליף, למרות שאני לא רואה את נתניהו מוחלף או מתחלף בזמן המאוד קרוב.

נתניהו 2

חקר גירוש ספרד והשפעתו על משנתו של נתניהו

משנתו הפוליטית של בנימין נתניהו נסמכת, בין היתר, על התיאוריה שגיבש אביו, ההיסטוריון המנוח פרופ' בן ציון נתניהו, אודות האינקוויזיציה הספרדית במאה ה-15.
האינקוויזיציה, שנוסדה עוד במאה ה-13 ומקורה במה שהיום הוא הוותיקן, הייתה הגוף שהיה אחראי לאכוף את האמונה הנוצרית על האוכלוסייה, ובעיקר מתוך שמו: אינקוויזיט, הכוונה לחקור, היוותה מוסד חקירות שרדף כל כת שצמחה מתוך הנצרות או בני דת אחרת שלא היו נוצרים, ובקיצורו של דבר, לחקור כל מקרה של כפירה בנצרות ולחקור את החשודים בו ולאכוף את החוקים הנוצריים שאסרו על כתות מינות וכפירה.
בספרד התקיימה אינקוויזיציה עצמאית לגמרי, שפעלה תחת סמכות ממלכת ספרד, החל מהמאה ה-15. הכנסייה הספרדית הייתה מהכנסיות הקתוליות הקיצוניות ביותר באמונתן. הגוף הזה בספרד התקיים באופן רשמי עד שנות השלושים של המאה ה-19, כלומר הוא האריך ימים מכל אינקוויזיציה אחרת.
בעוד האינקוויזיציה הקתולית הייתה כפופה לאפיפיור, האינקוויזיציה הספרדית הייתה כפופה למלך, ומטרותיה הנוספות היו לשמור על אחדותה הדתית של ספרד, תחת הממסד הקתולי. כמו הכנסייה הספרדית, האינקוויזיציה הספרדית הייתה קיצונית, ונקטה בדרכים של עינויים קשים עד להוצאות להורג בשריפה.
מי שסבלו מהאינקוויזיציה היו היהודים בספרד, שאולצו על ידי המלך פרדיננד להתנצר, או לעזוב את המדינה. "הנוצרים החדשים", גם ובייחוד לאחר שהתנצרו (הרי האינקוויזיציה הייתה גוף פנים נוצרי), סבלו מרדיפות ועינויים והוצאות להורג של האינקוויזיציה בספרד, באשמה כי קיימו בחשאי את מנהגי הדת היהודית.
אביו של בנימין נתניהו, ההיסטוריון פרופ' בן ציון נתניהו, יליד ורשה, היה אחד מגדולי החוקרים אודות ההיסטוריה של האינקוויזיציה, ושל גירוש ספרד בכלל. הוא חקר את השאלה, כיצד היהודים שהתנצרו ("האנוסים") נרדפו גם לאחר התנצרותם, והואשמו, לרוב בהאשמות שווא, ומיעוטם בהאשמות אמת, בקיום חשאי של המנהגים היהודיים?
נתניהו האב הגיע למסקנה מהפכנית ופורצת דרך, כי האינקוויזיציה הספרדית לא הייתה מוסד שפעל כלל מטעמים דתיים כמו שסברו, אלא מטעמים פוליטיים. רדיפת האנוסים (היהודים שאולצו להתנצר) בספרד הייתה בגלל קינאה, היות ורובם הגיעו לעמדות בכירות בכל תחומי החיים בספרד, כולל לעמדות של קרדינלים בכנסייה הקתולית הספרדית, ולעמדות ניהול במנגנון המדינה והמערכת הכלכלית שלה.
כלומר, מסקנתו המרכזית היא, שגם אם היהודים מילאו את רצון הפריץ והתנצרו, אז רדיפתם לא הפסיקה. ההתנצרות לא הגנה על היהודים מרדיפות.
מסקנה נוספת שהגיע אליה היא, שלא כל האנוסים נרדפו. ההמון הקתולי בספרד דרש מהמלך פרדיננד לעצור את הצלחתם של האנוסים, ולכן מטעמים פופוליסטיים, רדפה האינקוויזיציה בשם המלך חלק מהם וגרמה להם לעזוב את משרותיהם או את המדינה במקרה הקל, או אף גרמה למותם במקרה הקיצוני והקשה, שוב, רק כי המלך רצה לרצות את ההמון.
עצם זה שההתנצרות וריצוי הפריץ לא חיסנה את היהודים מרדיפות ומכלייה, היוותה לקח היסטורי שחזר על עצמו גם בימי הנאצים, עת האנטישמיות הייתה גזעית, וגם נוצרים שחלק מהוריהם או מאבותיהם היו יהודים נרדפו ונשלחו להשמדה. כלומר, כמעט כל מי שזרם דם יהודי כלשהו בעורקיו, נפסלה בלשון המעטה זכותו לחיים ולביטחון.
העמדה של בנימין נתניהו מבוססת, בין היתר, על ממצאי המחקר של אביו. הוא טוען, כי גם אם היהודים, והכוונה כאן לישראל מדינת היהודים, ירצו את מדינות העולם, בייחוד במה שקשור לוויתורים לצד הערבי, אז מדינות העולם ימצאו תירוץ אחר לרדוף את היהודים. על סמך זה נקט נתניהו, להשקפתו שלו, עמידה איתנה מול דרישותיו של הנשיא לשעבר אובמה לבצע ויתורים מרחיקי לכת לפלסטינים.
מסקנה נוספת חשובה הייתה כי אל ליהודים לסמוך על אחרים שיגנו עליהם, ושעל היהודים להיות בעלי כוח משלהם כדי להגן על עצמם.
מצד שני, לבנימין נתניהו יש אישיות שאינה מאופיינת בעצבי ברזל, כמו שאומרים, אז לא תמיד הוא נמנע לגמרי מוויתורים בנושאים כלשהם.

ביבי טראמפ

למה דווקא ביבי צריך לחשוש מניצחון טראמפ

כל הזכויות שמורות לאתר זה©

שני אירועים משמעותיים אירעו מאז ראשית המאה ה-21 בעולם בתאריכים שבהם מופיעים המספרים 9 ו-11. ב-11 בספטמבר, שהוא לפי לוח השנה באירופה ובישראל 9/11, ובארצות הברית 11/9 בשנת 2001 אירעו הפיגועים במגדלי התאומים.
ב9 לנובמבר 2016, שבישראל ובאירופה כותבים אותו 9/11 ובארצות הברית 11/9 (אפשר להגדיר זאת Nine Eleven ו Eleven Nine), להבדיל אלף הבדלות, ניצח במפתיע וכנגד כל הסיכויים איש העסקים דונאלד טראמפ בבחירות לנשיאות ארצות הברית.

יום לפני הבחירות פורסם תחקיר לא מחמיא בישראל כנגד ראש הממשלה, ביבי נתניהו, ורעייתו. התחקיר לא היה באיכות גבוהה במיוחד כי סופרו שם דברים שכבר כולם יודעים. אבל את העבודה העיתונאית עשתה אילנה דיין, מגישת התחקיר, כשפירסמה במלואה את תגובת ראש הממשלה לתחקיר. ומה שגרם נזק לתדמיתו של ראש הממשלה לא היה התחקיר, אלא התגובה שלו על התחקיר. הוא, לדעתי, היה צריך להגיד שאין תגובה, או פשוט חמש מילים: "לא היה כלום, ואין כלום". זהו. אבל במקום זה הוא פירסם תגובה משתלחת וילדותית במקצת. אין ספק שהתקשורת בישראל מנסה להפיל את ביבי ,מצד שני.

אבל, המכשולים הגדולים שניצבו אל מול כל שנות הכהונה של ביבי נתניהו הם נשיאי ארצות הברית שהוא היה אמור להתמודד מולם. כשנתניהו שלט בישראל, עמדו מולו בסוף שנות התשעים הנשיא קלינטון ושריו, ואילו החל מ2009, לאחר עשר שנים שלא כיהן בתפקיד ראש הממשלה וחזר אליו, עמד מול נתניהו נשיא ארצות הברית ברק אובמה. ברור שקלינטון היה אוהד ישראל יותר מאובמה, למרות שבסיוע צבאי לישראל אובמה היה יותר נדיב מקלינטון. אבל סוד היבחרותו של נתניהו לראשות הממשלה כמה פעמים הייתה דווקא העובדה שהוא עמד מול נשיאים דמוקרטיים, שהפעילו על ישראל לחץ בינלאומי כדי לבצע ויתורים מדיניים כלפי הפלסטינים. בקיצור, הפעם אני חייב לומר: אובמה הוא זה שגרם לביבי להיבחר ולהישאר בלישכת ראש הממשלה במשך שמונה שנים. אם הילרי קלינטון הייתה נבחרת, אין ספק שנתניהו, למרות הביקורת כנגדו וכנגד אישתו, היה נבחר כל אימת שהיה מתמודד בבחירות שוב ושוב.

לאחר שנבחר דונלד טראמפ לנשיאות, כל מי שנוטה ימינה פוליטית בישראל חושב שהנה מגיע הידיד הטוב בבית הלבן, ולביבי יהיו חיים שקטים. אבל זו טעות. ברגע שנבחר נשיא ידידותי וכביכול לא לוחץ לקיום ויתורים מדיניים, העילה של להצביע לביבי כדי להישמר מהלחצים של קלינטון ואובמה, שעמדו בראש בעלת הברית ואף הפטרונית הגדולה של ישראל, מוסרת. החל מבחירות 2009, ולא משנה מי היו המועמדים מולו, נוצרה תחושה כאילו מערכת הבחירות היא של ביבי מול אובמה, שלא אהוד בישראל כמו ביל קלינטון. בגלל זה ביבי נבחר.

ברגע שיש נשיא ידידותי, ואני אומר כביכול כי טראמפ עוד לא נכנס לתפקיד הנשיא ה-45, אז הציבור הישראלי ירגיש כי אין כבר סיבה להצביע בעד נתניהו, כי אין גורם חזק שלוחץ עליו או לפחות משדר לחץ עליו ועל מדינת ישראל לבצע ויתורים. נשיא ידידותי יכול דווקא לגרום לציבור להחליט כי הוא מיצה את נתניהו, ואין עילה מיוחדת להצביע לו, בייחוד על רקע הביקורת על התנהלותו האישית. נשיא ידידותי אמריקני יכול לגרום לציבור הישראלי לא להתמקד בעניין ויתורים מדיניים ולחץ בינלאומי, אלא דווקא להתמקד בעניינים יותר חברתיים, בענייני כלכלה, חברה, מחירי הדיור הגבוהים ושוק העבודה עם המשכורות הלא צומחות. נשיא ידידותי אמריקני יכול לגרום לציבור להתמקד בנושאי ההתנהלות האישית של ביבי. הרי הוא זה שנבחר, ולא אישתו. דווקא בתקופתו של נשיא רפובליקני, ובשל כהונתו, עלול להיווצר המצב שרוב הציבור יחליט שדי לו מביבי, והוא רוצה מועמד אחר מהימין או מהמרכז.

ומי יכול להיבחר?
אני לא רואה שום תסריט שבו מועמד מהשמאל נבחר על ידי הציבור, אלא דווקא מועמד פופולארי מהמרכז, שמזכיר אפילו את ביבי עצמו במקצת. אני חושב שלא גבי אשכנזי, לא משה כחלון, לא גדעון סער, לא ישראל כץ ובטח לא בוגי יעלון מהווים איום אלקטורלי על ביבי, אלא דווקא מועמד מהמרכז שקורץ לימין, גם אם הוא לא מתכוון להיות ימני. אני מתכוון ליאיר לפיד. יאיר לפיד, שהוא פופולרי יחסית לא רק אצל השמאל, לפיד שיש לו כישרון רטורי מצוין ומתנסח טוב, זה שחורש את הארץ בכנסים ובנסיעות ומתכונן למערכת הבחירות הבאה מהרגע שמערכת הבחירות בשנת 2015 הסתיימה, הוא זה שמהווה איום אלקטורלי על ביבי. עם דעות לא שמאלניות, ועם נכונות להקים קואליציה גם עם מפלגות ימין, בייחוד עם "אחיו" הוירטואלי לשעבר נפתלי בנט, שגם לא רווה נחת כעובד אצל נתניהו, עלול למצוא את עצמו ראש ממשלה ולהיפגש עם הנשיא טראמפ.
והכי חשוב לי להבהיר: אני לא תומך ביאיר לפיד, ואם הייתי אמריקני לא הייתי תומך באובמה או בקלינטון לנשיאות. אבל חשוב לשים לב לנקודה הזאת. ניצחון טראמפ אינו מבטיח את הישארות נתניהו בתפקידו, אלא להיפך: בגלל שאין כבר אובמה או קלינטון על כס נשיא בעלת הברית הקרובה ביותר, הציבור לא ימהר לבחור בנתניהו ולהשאיר אותו עצמו על כיסאו. לא בטוח שהשילוב ביבי-טראמפ יחזיק מעמד בכלל, דווקא בגלל הבחירה של הציבור הישראלי.