Tag Archives: דונלד טראמפ

ביבי טראמפ

למה דווקא ביבי צריך לחשוש מניצחון טראמפ

כל הזכויות שמורות לאתר זה©

שני אירועים משמעותיים אירעו מאז ראשית המאה ה-21 בעולם בתאריכים שבהם מופיעים המספרים 9 ו-11. ב-11 בספטמבר, שהוא לפי לוח השנה באירופה ובישראל 9/11, ובארצות הברית 11/9 בשנת 2001 אירעו הפיגועים במגדלי התאומים.
ב9 לנובמבר 2016, שבישראל ובאירופה כותבים אותו 9/11 ובארצות הברית 11/9 (אפשר להגדיר זאת Nine Eleven ו Eleven Nine), להבדיל אלף הבדלות, ניצח במפתיע וכנגד כל הסיכויים איש העסקים דונאלד טראמפ בבחירות לנשיאות ארצות הברית.

יום לפני הבחירות פורסם תחקיר לא מחמיא בישראל כנגד ראש הממשלה, ביבי נתניהו, ורעייתו. התחקיר לא היה באיכות גבוהה במיוחד כי סופרו שם דברים שכבר כולם יודעים. אבל את העבודה העיתונאית עשתה אילנה דיין, מגישת התחקיר, כשפירסמה במלואה את תגובת ראש הממשלה לתחקיר. ומה שגרם נזק לתדמיתו של ראש הממשלה לא היה התחקיר, אלא התגובה שלו על התחקיר. הוא, לדעתי, היה צריך להגיד שאין תגובה, או פשוט חמש מילים: "לא היה כלום, ואין כלום". זהו. אבל במקום זה הוא פירסם תגובה משתלחת וילדותית במקצת. אין ספק שהתקשורת בישראל מנסה להפיל את ביבי ,מצד שני.

אבל, המכשולים הגדולים שניצבו אל מול כל שנות הכהונה של ביבי נתניהו הם נשיאי ארצות הברית שהוא היה אמור להתמודד מולם. כשנתניהו שלט בישראל, עמדו מולו בסוף שנות התשעים הנשיא קלינטון ושריו, ואילו החל מ2009, לאחר עשר שנים שלא כיהן בתפקיד ראש הממשלה וחזר אליו, עמד מול נתניהו נשיא ארצות הברית ברק אובמה. ברור שקלינטון היה אוהד ישראל יותר מאובמה, למרות שבסיוע צבאי לישראל אובמה היה יותר נדיב מקלינטון. אבל סוד היבחרותו של נתניהו לראשות הממשלה כמה פעמים הייתה דווקא העובדה שהוא עמד מול נשיאים דמוקרטיים, שהפעילו על ישראל לחץ בינלאומי כדי לבצע ויתורים מדיניים כלפי הפלסטינים. בקיצור, הפעם אני חייב לומר: אובמה הוא זה שגרם לביבי להיבחר ולהישאר בלישכת ראש הממשלה במשך שמונה שנים. אם הילרי קלינטון הייתה נבחרת, אין ספק שנתניהו, למרות הביקורת כנגדו וכנגד אישתו, היה נבחר כל אימת שהיה מתמודד בבחירות שוב ושוב.

לאחר שנבחר דונלד טראמפ לנשיאות, כל מי שנוטה ימינה פוליטית בישראל חושב שהנה מגיע הידיד הטוב בבית הלבן, ולביבי יהיו חיים שקטים. אבל זו טעות. ברגע שנבחר נשיא ידידותי וכביכול לא לוחץ לקיום ויתורים מדיניים, העילה של להצביע לביבי כדי להישמר מהלחצים של קלינטון ואובמה, שעמדו בראש בעלת הברית ואף הפטרונית הגדולה של ישראל, מוסרת. החל מבחירות 2009, ולא משנה מי היו המועמדים מולו, נוצרה תחושה כאילו מערכת הבחירות היא של ביבי מול אובמה, שלא אהוד בישראל כמו ביל קלינטון. בגלל זה ביבי נבחר.

ברגע שיש נשיא ידידותי, ואני אומר כביכול כי טראמפ עוד לא נכנס לתפקיד הנשיא ה-45, אז הציבור הישראלי ירגיש כי אין כבר סיבה להצביע בעד נתניהו, כי אין גורם חזק שלוחץ עליו או לפחות משדר לחץ עליו ועל מדינת ישראל לבצע ויתורים. נשיא ידידותי יכול דווקא לגרום לציבור להחליט כי הוא מיצה את נתניהו, ואין עילה מיוחדת להצביע לו, בייחוד על רקע הביקורת על התנהלותו האישית. נשיא ידידותי אמריקני יכול לגרום לציבור הישראלי לא להתמקד בעניין ויתורים מדיניים ולחץ בינלאומי, אלא דווקא להתמקד בעניינים יותר חברתיים, בענייני כלכלה, חברה, מחירי הדיור הגבוהים ושוק העבודה עם המשכורות הלא צומחות. נשיא ידידותי אמריקני יכול לגרום לציבור להתמקד בנושאי ההתנהלות האישית של ביבי. הרי הוא זה שנבחר, ולא אישתו. דווקא בתקופתו של נשיא רפובליקני, ובשל כהונתו, עלול להיווצר המצב שרוב הציבור יחליט שדי לו מביבי, והוא רוצה מועמד אחר מהימין או מהמרכז.

ומי יכול להיבחר?
אני לא רואה שום תסריט שבו מועמד מהשמאל נבחר על ידי הציבור, אלא דווקא מועמד פופולארי מהמרכז, שמזכיר אפילו את ביבי עצמו במקצת. אני חושב שלא גבי אשכנזי, לא משה כחלון, לא גדעון סער, לא ישראל כץ ובטח לא בוגי יעלון מהווים איום אלקטורלי על ביבי, אלא דווקא מועמד מהמרכז שקורץ לימין, גם אם הוא לא מתכוון להיות ימני. אני מתכוון ליאיר לפיד. יאיר לפיד, שהוא פופולרי יחסית לא רק אצל השמאל, לפיד שיש לו כישרון רטורי מצוין ומתנסח טוב, זה שחורש את הארץ בכנסים ובנסיעות ומתכונן למערכת הבחירות הבאה מהרגע שמערכת הבחירות בשנת 2015 הסתיימה, הוא זה שמהווה איום אלקטורלי על ביבי. עם דעות לא שמאלניות, ועם נכונות להקים קואליציה גם עם מפלגות ימין, בייחוד עם "אחיו" הוירטואלי לשעבר נפתלי בנט, שגם לא רווה נחת כעובד אצל נתניהו, עלול למצוא את עצמו ראש ממשלה ולהיפגש עם הנשיא טראמפ.
והכי חשוב לי להבהיר: אני לא תומך ביאיר לפיד, ואם הייתי אמריקני לא הייתי תומך באובמה או בקלינטון לנשיאות. אבל חשוב לשים לב לנקודה הזאת. ניצחון טראמפ אינו מבטיח את הישארות נתניהו בתפקידו, אלא להיפך: בגלל שאין כבר אובמה או קלינטון על כס נשיא בעלת הברית הקרובה ביותר, הציבור לא ימהר לבחור בנתניהו ולהשאיר אותו עצמו על כיסאו. לא בטוח שהשילוב ביבי-טראמפ יחזיק מעמד בכלל, דווקא בגלל הבחירה של הציבור הישראלי.

דונלד

כיצד תיראה מדיניות החוץ של הנשיא טראמפ- כלפי ישראל?

דמותו של דונאלד טראמפ, איש העסקים הוותיק ובעל מגע הזהב (כשם ספרו שכתב יחד עם רוברט קיוסאקי) והנשיא הנבחר של ארצות הברית, לוטה בערפל בכל מה שקשור לעניינים פוליטיים, בטח במה שקשור במדיניות חוץ. ב8 בנובמבר 2016, החליטו האמריקנים ברובם לבחור דווקא בו לנשיאות למרות חוסר ניסיונו. בניגוד להילארי קלינטון, הוא מעולם לא היה מזכיר המדינה האמריקני ולא מכיר כמעט את הסטייט דיפרטמנט, משרד החוץ האמריקני שאחראי על יישום מדיניות החוץ של הנשיא.
עם זאת, אני יכול להעריך כיצד תהיה מדיניות החוץ של הנשיא טראמפ, כלפי ישראל. זאת על סמך הניסיון מכהונתם של נשיאים רפובליקנים קודמים. הנשיא שמהווה את הדוגמא הכי מובהקת לאיך תיראה כהונת טראמפ, הוא רונלד רייגן, שכיהן לאורך כל שנות השמונים כמעט כנשיא האמריקני, בין השנים 1981-1989, ועד היום מהווה את אחד הסמלים המרכזיים של המפלגה הרפובליקנית. אגב, סיסמת הבחירות של טראמפ זהה לסיסמת הבחירות של רייגן, בו הוא רואה מודל לחיקוי: "להפוך את אמריקה לחזקה שוב".

ראשית כל, חשוב להדגיש, שטראמפ הוא נשיא חסר ניסיון בכלל. גם אם אובמה היה צעיר וחסר ניסיון לאחר שנבחר לפני שמונה שנים, בכל זאת היה לו ניסיון פוליטי כסנאטור, הן במדינה שלו, אילינוי, והן בסנאט הפדרלי האמריקני. לכן, שנת כהונתו הראשונה של טראמפ תהיה לו קשה ביותר, כי הוא יצטרך להתלמד. קרוב לוודאי שיהיו גורמים עוינים, כמו רוסיה או אירגונים ומדינות אסלאמיסטיים שינצלו את חוסר ניסיונו של הנשיא הטרי. בשנתו הראשונה הוא אף עלול להצטייר כנשיא גרוע, אך בשנה זו הוא יצטרך להתוות את מדיניות החוץ שלו, גם כלפי ישראל.

אני חושב גם שטראמפ יעדיף להתעסק בענייני פנים אמריקניים, בייחוד בנושא שהוא מבין ומשכיל בו היטב- כלכלה. אך כלכלה, כידוע, יכולה להיות קשורה גם למדיניות חוץ ואף לעצב אותה. אני חושב שטראמפ יעמיק את הקשרים הכלכליים, לפחות, בין ארה"ב לבין ישראל, אפילו על ההתחלה. כדי לעשות ההיפך מאובמה, שפסח על ישראל בביקורו במזרח התיכון אחרי שנבחר, יכול להיות אפילו שטראמפ יבקש לבקר בישראל בשנת כהונתו הראשונה או השנייה. עם זאת, על מנת להפוך את אמריקה לגדולה שוב, טראמפ יצטרך להתניע מחדש את יחסיה של ארה"ב עם בעלות בריתה הקרובות, יחסים שאובמה גרם להם נזק, וחלק מבעלות הברית הוא ישראל.

ועכשיו, אני אתייחס לנושא של רונאלד רייגן. בתקופת רייגן, הצוות שלו והשרים שלו נחלקו לשני חלקים: אלה שלא אוהבים את ישראל ואפילו אנטישמיים, ובזה אכניס את השמות ג'יימס בייקר, שהיה ראש הסגל שלו, קספר וויינברגר, שהיה שר ההגנה שלו, למרות שאביו היה יהודי, ואפילו, באופן זהיר, ג'ורג' בוש האב- שכנשיא לא נטה חסד לישראל, בלשון המעטה. אבל, רייגן עצמו לא היה אנטישמי ורחש אפילו סימפטיה כלשהי לישראל. בצוותו היו גם כאלה שהיו מאוד אוהדי ישראל, כמו למשל מזכיר המדינה אלכסנדר הייג, וזה שהחליף אותו בתפקיד, ג'ורג' שולץ.

בתחילת כהונתו רייגן התמודד עם הפצצת הכור בעיראק על ידי ישראל וכן עם מלחמת לבנון הראשונה. הוא לא הירבה להטות חסד לישראל ואף איים עליה באמברגו במקרים מסוימים. עם זאת, הוא לא התנהג בעוינות כלפי ממשלתו של יצחק שמיר המאוד ימני, שהיה ראש ממשלת ישראל מטעם הליכוד בשנות השמונים. לרעתו של רייגן קשורות פרשת איראן-קונטראס (שבו מכרה ארה"ב נשק למשטר האייתוללות באיראן, שנלחם באותה עת מול עיראק של סדאם חוסיין, בתיווך ישראלי, תמורת שחרור בני ערובה אמריקניים ע"י איראן וחיזבאללה והכסף שישמש ללא ידיעת הקונגרס האמריקני לשם מתן סיוע למורדי הקונטראס בניקרגואה, שנלחמו כנגד הנשיא המרקסיסטי אורטגה) וגם פרשת פולארד הידועה לשמצה. מצד שני, רייגן פעל על מנת לפתור את הסכסוך הישראלי פלסטיני והכיר באש"ף כנציגו של העם הפלסטיני, אבל לא לחץ לחץ כבד על ישראל לבצע ויתורים ולא התנה ויתורים בסיוע כלכלי. הוא הרחיב בצורה בלתי רגילה את הסיוע הכלכלי והצבאי האמריקני לישראל וגם התנה את המשך השיחות עם ברית המועצות בשחרורם של אסירי ציון, מה שהביא לשחרורו של אנטולי נתן שרנסקי. רייגן עצמו התבטא כל הזמן בזכות קיומה וביטחונה של ישראל, ואף דאג לסייע בחימושו של צה"ל.

הבעיה באישיותו של טראמפ, הסוער לעומת רייגן הנינוח, היא תדמית של אדם לא יציב ולא צפוי. אבל אני יכול לנחש, שמדיניותו של טראמפ תהיה דומה לזו של רייגן. אבל לעומת רייגן, לטראמפ יזכרו את ביקוריו בישראל ולא את ביקורתו כלפי ישראל. אחת ממטרותיו העיקריות של טראמפ תהיה להפיל ולפגוע קשה במשטרים ובאירגונים אסלאמיסטיים- בדיוק כמו שרייגן פעל כדי להפיל את הקומוניזם וידע שעל מנת להפיל את ברית המועצות, הוא חייב גם לשתף את ישראל במסגרת מדינות העולם החופשי המערביות. לשם כך הוא יגייס את ישראל למשימה הזאת וינטה לה חסד. לדעתי הוא לא יפעיל לחץ על ישראל לבצע ויתורים כלפי פלסטינים בפרט ומוסלמים בכלל כמו שעשה אובמה. עם זאת, הוא לא יזנח את התהליך המדיני בין ישראל לפלסטינים וינסה לפעול על מנת להושיב את ישראל ואת אבו מאזן ובייחוד את יורשיו של אבו מאזן למשא ומתן. הוא יתייחס לסכסוך הישראלי-פלסטיני בדומה לסכסוכים מעולם העסקים, שניתן לפתור אותם בעיסקאות (דילים). אני חושב שאם הוא יפעיל לחץ כלשהו על ישראל לוותר, זה לא יהיה לחץ כבד.

מצד שני, תלוי מאוד מי יהיו אנשי מדיניות החוץ ומחלקת המדינה של טראמפ. אני מאוד מקווה שהוא לא יחזיר לתפקיד את קונדוליסה רייס, מזכירת המדינה של בוש הבן, שלחצה בין היתר על ישראל לאפשר בחירות חופשיות ברשות הפלסטינית ב2006, שבסופן ניצח החמאס, או פעלה לויתורים ישראליים, אחד הגורמים שהובילו לבסוף לתוכנית ההתנתקות. אני חושב שמזכיר או מזכירת המדינה של טראמפ יהיה או תהיה אדם שהוא נוח יחסית לישראל. אם ישראל תיאלץ להילחם בחמאס, חיזבאללה או באסלאמיסטים סונים, טראמפ ומזכיר/ת החוץ שלו יצדדו בה ויגידו שזו זכותה להגן על עצמה, בלי בעיות. מבחינת סיוע צבאי או מענקים, אני חושב שטראמפ יקפוץ את היד, כאיש עסקים ממולח, כלפי כל סיוע חוץ או סיוע צבאי למדינה שאינה ארה"ב. עם זאת, אני סובר שטראמפ ירצה להגדיל את כוחו של הצבא האמריקני, וזה יועיל לייצוא הביטחוני של ישראל. בקיצור, מבחינת סיוע צבאי טראמפ לא יהיה רחב יד כמו אובמה, למשל, אבל גם לא ינהג בעוינות או יתנה סיוע צבאי לישראל בויתורים מדיניים. כשהוא לא ירצה לתת סיוע, הוא פשוט לא ייתן.

אני חושב גם שטראמפ, כמו רייגן, ימתח ביקורת על מפעל ההתנחלויות, אך לא יתייחס אל מפעל זה בעוינות כמו אובמה. אבל כאדם בלתי צפוי, ישראל רוותה ניסיון גם ממנהיגים בלתי צפויים שהיו לה עצמה, כמו אריאל שרון, אבי ההתנחלויות מחד ואבי ההתנתקות מאידך. אם טראמפ עלול להיכשל מבחינה צבאית או מדינית עם מדינות אחרות, הוא עלול כאדם תאב כוח לתפוס את ישראל כשעיר לביצוע ויתורים. אבל הסיכוי הזה לא יבוא בסבירות גבוהה. מבחינת מדיניות ישראל בשטחים ומול אויביה, נראה כי בניגוד לאובמה, טראמפ ייתן לישראל לנהוג כרצונה בלי הרבה הפרעות.
כמתנגד ל"פוליטיקלי קורקט", טראמפ יפעל כדי לדכא את ההסתה כנגד ישראל באקדמיה המערבית וכן באירופה, ונגד תנועות החרם על ישראל- בדיוק כמו שיבקש לפעול כנגד ההגירה המוסלמית למערב. יכול להיות שהוא ירצה להתערב צבאית בסוריה, מה שישפיע על ישראל, על מנת להפסיק את הרצח המתמשך שם ואת זליגת הפליטים ובייחוד על מנת לעצור את רוסיה ואת שאיפותיה. בניגוד למה שנראה, טראמפ לא יהיה חברו הטוב של ולדימיר פוטין, לפחות בהמשך הקדנציה שלו.
כמו רונלד רייגן, אני חושב שטראמפ ינקוט מדיניות לא יותר מדי חיובית ולא יותר מדי שלילית כלפי ישראל, וכמו רייגן, הוא ייזכר, אם ייבחר, כנשיא אוהד ישראל, למרות שיש סיכוי נמוך שטראמפ לא יעשה לישראל צרות בשום כיוון.

כל מה שאני כותב הוא בעירבון מוגבל, היות ועכשיו עם ניצחונו נשמעות קולות צהלה מהצד הימני של המפה, אבל צריך לזכור את השנים 2001 ו2003 עת ניצח אריאל שרון לקול מצהלות גדול מימין, לצד קריאות שהוא הולך "לטפל" בצד השני. איך זה בסוף נגמר, כולם יודעים.

קוקוריקו

על טראמפ, שי חי, להגיד את האמת בפרצוף ועשור למלחמה.

עד לפני שלושה ימים שמעתי בכל מקום את השם "שי חי" נאמר, שוב ושוב, ולא ידעתי על מי מדברים. לאחר מכן הבנתי שמדובר בעוד דמות בתוכנית הריאליטי (שבעיני מדובר בז'אנר ברמה נמוכה) "האח הגדול". רק אתמול, מוצאי שבת, ישבתי וראיתי פרק שלם של התוכנית הזאת. ואז התוודעתי לדמות של שי חי. ואת מי הוא הזכיר לי? את דונלד טראמפ. אחד שאומר ישר בפניו של הבן אדם השני את מה שהוא חושב, גם אם הבן אדם שעומד מולו נעלב. הוא אומר את האמת שהוא מאמין בה, גם אם היא לא מוצאת חן באוזניהם של אנשים אחרים. ואני, שחונכתי לנימוס, כשראיתי את שי חי אני יכולתי להבין את סוד הקסם: שי חי, וגם טראמפ, הם האנשים שהרבה אחרים שמשתייכים לחברות שנחשבות קשות או צבועות (והחברה האמריקנית "לוקחת" בגדול את החברה הישראלית, הבעייתית כשלעצמה) היו רוצים להיות. להגיד את האמת שלהם בלי חשבון, בלי פוליטיקלי קורקט ובלי צביעות.
ומה חושב בן אדם מנומס כשהוא רואה אנשים כמו דונלד טראמפ ושי חי? הוא, ואני מתכוון גם לעצמי, חושב שהלוואי והיה לו אומץ לקבץ סביבו את כל האנשים שיש לו משהו כנגדם בליבו, ולהטיח להם את האמת בפרצוף. בלי צביעות. בלי התחסדות. בלי פוליטיקלי קורקט.

הבעיה עם טיפוסים כמו שי חי וטראמפ הוא שיש קו דק בין להגיד את האמת בפרצוף לבין לדרוך על הצד השני, ככה סתם, רק בגלל שהוא חלש. אנשים שמשתמשים בתואנה כביכול של חוסר צביעות ולהגיד את האמת בפרצוף כדי להשפיל, להעליב ולדרוך על זולתם מבלי שהוא עשה להם שום דבר רע, הם הצבועים והדורסנים הגדולים ביותר. טיפוסים כאלה הם בעצמם רמאים, ולהגיד את האמת בפרצוף זה לא מה שהם עושים. הם רק מתעללים ומשתמשים בתירוצים שקריים להצדיק את ההתנהגות הנלוזה שלהם. אני דווקא מחכה לרגע ששי חי יעלה, למשל, לשידור אצל עורך דין יורם שפטל, שאני רואה בו טיפוס מתלהם אבל לא חלילה טיפוס מתעלל. זה יהיה מעניין. אבל הדבר שאנשים, ביניהם כותב שורות אלה, אוהב אצל טיפוסים כמו שי חי או דונלד טראמפ, למרות שבעיניי הם לא אנשים כל כך טובים באופיים, בלשון המעטה, הוא קריעת המסכה מול החברה הצבועה (במקרה האמריקני) או המזלזלת, השאננה ולא מכבדת פרטיות, כמו החברה הישראלית.

אני לא יכול שלא להשוות את המקרה הזה לנושא שאני עוסק וכותב בו רבות, עשור למלחמת לבנון השנייה, שנציין בקיץ. המלחמה הזאת היא המראה של החברה הישראלית של אז. חברה שאננה, שנוהגת לפי שיטת ה"סמוך". לפי מידע גלוי בלבד (וכך צריך להיות), שהתפרסם אודות המלחמה, המצב בצבא היה מצב של שאננות. לא בדקו ימ"חים כמו שצריך. התבשמו מההישג במבצע "חומת מגן" ארבע שנים לפני וממבצע ההתנתקות שבוצע שנה לפני, שאותו הוביל הרמטכ"ל דן חלוץ ודיבררה מירי רגב. כן, אותה מירי רגב שמזוהה היום עם הצד הלא מתון של הימין הייתה דוברת צה"ל במבצע שלא היה בשום פסיק במה להתגאות בו, מבצע שהתנהל נגד יהודים ונועד לפנות אותם מבתיהם לא תוך כדי הסכם כמו שהיה צריך להיות, אלא בצורה חד צדדית ותמוהה.
כך גם השאננות של הפיקוד הבכיר באותה מלחמה, שחשב שישיבה מאחורי מסכי פלזמה ולא ירידה לשטח, וגם ביצוע פעולות לשם יחצ"נות ותו לא ולא לשם השגת הישגים אסטרטגיים אמיתיים, בתחושה של בילבול בקרב הלוחמים במלחמה ובפקודות סותרות של לנוע ממקום למקום, להשתמש בטנקים (שנגד לוחמת גרילה זריזה ומהירה היא אופציה די גרועה, כי מדובר בכלים כבדים שחשופים לטילי נ"ט ולמוקשים, וששם מתרכז מספר של יותר מחייל אחד), כנ"ל גם להסתתר בבתים (הכל, שוב, לפי מידע גלוי לכולם) כשמחבלים שורצים מסביב עם טילים מדויקים שיכלו "להרים" את הבית עם כל החיילים שנמצאים בו, וכך אכן היה במהלך המלחמה- הכל היה בשל שאננות. או במילים אחרות, "ראש קטן", שהוא גם מושג שמציין חוסר אכפתיות. מה אכפת. האחראים לא יעשו כלום, וישאירו הכל לאחרים, אולי הם יעשו. אילו היה קם עוד לפני המלחמה מישהו וצועק "המלך הוא עירום", שבצבא יש ראש קטן, שהעובדה שהרמטכ"ל בא מחיל האוויר לאחר כהונה מצויינת כמפקדו לא אומרת שרק חיל אוויר יכול לפתור את בעיית החיזבאללה ולתקוף אותו כמו שצריך. מול גרילה יבשתית וטילים מוסווים ב"שמורות טבע" יכולה לעזור בעיקר לוחמת גרילה ולוחמת חי"ר. ואת זה אומר אדם שלא היה חי"רניק בצבא, אבל עבר הכשרה קרבית. אם היה אדם שהיה צועק "המלך הוא עירום", אז יכול להיות שהמלחמה הייתה נראית אחרת. אבל ישנה בעיה קטנה: בהיסטוריה, המילה "אילו" היא לא רלוונטית.

אגב, השארת צמרת הפיקוד, הצבאית והמדינית הלא מנוסה, אחד הגורמים המרכזיים למלחמה, נבעה בין היתר מהיעלמותו של אריאל שרון מהזירה הפוליטית. שיטת הלוחמה של אריק שרון הייתה לאגף את האויב, להעביר את המלחמה לשיטחו ולהשיג הכרעה ברורה. היעדרה של דמות כזו, שבין היתר אחראית למחדל של מינוי צמרת צבאית לא מנוסה לפני המלחמה בין היתר כי הכל היה תלוי בו, בעל הניסיון, השפיעה על מהלך המלחמה וגם על מהלך המבצעים הגדולים בעזה שנעשו לאחר המלחמה. האויב לא הופתע כל כך, והכי גרוע: מלחמת לבנון השנייה והמלחמות שאחריה הסתיימו ללא הכרעה ברורה. במלחמת יום כיפור היה מחדל גדול, אבל המלחמה, בעיקר בזכות שרון, הסתיימה בהכרעה ברורה ובתבוסה לאויב. מלחמת לבנון השנייה הייתה עם אבדות ונזק מועט לעומת מלחמת יום כיפור, אך היא לא הסתיימה בהכרעה.
בהקשר לדונלד טראמפ, קראתי שיש המשווים אותו לשרון: בולדוזר, בוטה, אדם לא צפוי ואחד שעלול להפוך את עורו. ההבדל בין שניהם הוא לא רק הרקע הצבאי החסר לטראמפ, אלא שלטראמפ יש נטייה להיות לא פוליטיקלי קורקט וישיר, אך לשרון, לפי דבריו של בן גוריון היה חיסרון גדול: הוא לא תמיד ידע להגיד את האמת. גם לא לעצמו.