בסידרה "הצבי" על אליעזר בן יהודה נזכר הרב שמואל סלאנט, שהיה מנהיג העדה האשכנזית בקרב היהודים בירושלים בשלהי התקופה העות'מאנית. באותן שנים העדה המובילה והיוקרתית בקרב יהודי ארץ ישראל בכלל וירושלים בפרט הייתה העדה הספרדית ואילו האשכנזים נחשבו מיעוט. בתוך היהודים האשכנזים התגלו סיכסוכים בשאלת מי מחמיר יותר ומי מתיר יותר לגבי ההלכה. הספרדים נחשבו מתונים בהלכה לעומת האשכנזים, שבקירבם היו גם קבוצות קנאים ו"פרושים" (נוסח המאה ה-19).
הרב סלאנט זצ"ל, (1816-1909) נולד בעיירה ליד ביאליסטוק שבפולין והיה בן לשושלת רבנים. הוא בתחילה סירב לעלות לירושלים אבל היות ולקה בצעירותו בשחפת המליצו לו לעבור לארץ יותר חמה והוא בחר בארץ ישראל ובירושלים.
עם הגיעו לירושלים בשנת 1841 הוא כיהן כגאב"ד (גאון ואב בית הדין)של העדה האשכנזית, תחת חסותו של חותנו שהיה מורה הוראה של העדה האשכנזית בירושלים. מקום בית הדין היה במתחם "החורבה"- הלא היא חורבת רבי יהודה החסיד, שהייתה מרכזו של הציבור האשכנזי-"פרושי" בירושלים, ושם גם התגורר הרב סלאנט כל חייו, בדירה קטנה חסרת חלונות. במתחם זה שכנה גם ישיבת עץ חיים בראשה עמד מאוחר יותר. מאוחר יותר, כשהציעו לבנות לו בית מרווח, התנגד. הוא התעקש להמשיך לגור לכל חייו בעיר העתיקה בירושלים בבית הצנוע והדחוס למרות שהציעו לו דירה בשכונת משכנות שאננים. באותן שנים, היהודים ובעיקר תלמידי החכמים בעיר נסמכו על כספי "החלוקה"- כספים שאותם תרמו עשירים יהודים לטובת הקהילה היהודית בירושלים. בתחילה כספי החלוקה חולקו יותר לטובת הספרדים, אבל הרב סלאנט הביא לכך שגם האשכנזים ייהנו משיוויון בקבלת כספי החלוקה. בסך הכל הוא כיהן כרב האשכנזי הראשי של ירושלים בין השנים 1878 ל1909.
לכל אורך כהונתו כרב הראשי האשכנזי של הקהילה היהודית בירושלים היו לו עימותים בתוך הקהילה עצמה עם הקנאים. בר-הפלוגתא, היריב הראשי שלו היה הרב יהושע ליב דיסקין, ממנהיגי הקנאים בקרב הקהילה האשכנזית בירושלים שנודע כמקצין לגבי ההלכה.
בשנת 1877 עלה לירושלים הרב דיסקין. בעקבות גזרות ותקנות שרצה הרב דיסקין לתקן ונתקלו בהתנגדות חריפה, נקבע בשנת 1881 חוק על ידי נכבדי עדת האשכנזים "הפרושים" כי כל תקנות והסכמות שיתקן הרב דיסקין ללא אישורם של הרב סלנט והרב כהניו ראש ישיבת עץ חיים לשעבר לא יחולו, וכן כי מושב בית הדין של עדת האשכנזים, יהיה תמיד בחצר "החורבה"- חורבת רבי יהודה החסיד, מקום מושב בית דינו של הרב סלאנט, דבר שנועד למנוע יסוד בתי דין אשכנזיים נוספים בירושלים. חוקים אלו ביצרו את מעמדו של הרב סלנט כרבה של העדה האשכנזית בירושלים. מאוחר יותר, כאשר ראו ראשי המוסדות השונים שבירושלים שטוב יהיה אם יהיה רב ראשי וראש לרבנים בירושלים באופן רשמי, דבר שיוכל לסייע בגיוס כספים, מסרו ביד הרב סלאנט חותם של רב ראשי. צעד זה תרם לחיזוק מעמדו של הרב סלנט בירושלים, ותרם גם לשמירת השלום בין הקבוצות השונות בירושלים. הרב סלנט היה פוסק מובהק- למרות שבעצמו התקשה בכתיבה, בעל נטייה להקל בפסיקת הלכה, ובעל בקיאות גדולה בתורה. מסופר עליו כי היה פוסק בשאלות שנשאל על פי זיכרונו, בלא לעיין בספרים, וכן הסתמכו על פסיקותיו אף באחרית ימיו, כאשר היה כמעט עיוור, בשל בקיאותו הרבה. הרב סלאנט לא צידד במיסטיקה יהודית ובחלוקת ברכות.
הרב סלנט שימש כמנהיג הקהילה האשכנזית בירושלים והיה גורם מאזן בין הקבוצות השונות בה. הוא היה ממייסדי ביה"ח "ביקור חולים" וחי בשלום עם הציבור הספרדי בירושלים שהיה תחת הנהגת ה"חכם באשי". ביחס לציונותהוא היה מתון, בעוד הקנאים והרב דיסקין מתנגדים בחריפות לכל סממן של מודרנה, קידמה ובמיוחד לכל רעיון ציוני שהוא. . בעת שהרצל ביקר בירושלים יחד עם הקייזר הגרמני וילהלם השני, הביע הרב סלנט הסכמה להיפגש עם הרצל כחכם מדיני, אולם לא כציוני מדיני. פגישה זו לא נתקיימה לבסוף, עקב חשש מהשלטון העות'מאני שהיה עוין לציונות, או מנימוקים דתיים. חשוב לציין שהלחץ של הקנאים השפיע לא פעם ולא פעמיים על פסיקותיו של הרב סלאנט ובית הדין שלו, שלא היו תמיד מתונות.
הרב סלנט התנגד לחינוך חילוני ולמגמות חילוניות, וחתם על האיסור על הספריה הראשונה שנוסדה בירושלים, וכן על האיסור על בתי הספר של המיסיון ולהבדיל גם של רשת "אליאנס-כל ישראל חברים" היהודית.