Tag Archives: לדינו

דמיס רוסוס

הקהילה היוונית במצרים ושפתם העתיקה והנשכחת של חלק מיהודי יוון והבלקן

לפני שנתיים הלך לעולמו הזמר היווני המפורסם דמיס רוסוס, שלא היה ידוע דווקא בחיבתו לישראל כמו שהיה ידוע בשיריו הטובים. אבל לעוינותו לישראל הייתה סיבה, והוא עצמו לא היה בדיוק יווני מיוון: דמיס רוסוס היה מצרי ממוצא יווני. הוא גדל בקהילה היוונית של מצרים, שרובה התרכזה בעיר אלכסנדריה, קהילה שהתקיימה במשך אלפי שנים. היוונים במצרים עזבו בתקופת שילטונו של גמאל עבד אל-נאצר, אך לפני שאולצו לעזוב, והשאירו אחריהם קהילה קטנה של 1,000 איש בלבד, הם שירתו בחלקם בצבא המצרי ונלחמו גם נגד ישראל במלחמות העצמאות וסיני. בני הקהילה אף היו מדברים ערבית במבטא יווני כבד, מה שיצא מצחיק במקצת, ונחשפו לתעמולה הפאן-ערבית של עבד אל-נאצר.

אבל סיפורה של הקהילה היוונית במצרים מתחיל עוד מהתקופה ההלניסטית. היוונים במצרים נקראים "אגיפטיוטיס", ו"אגיפט" הוא שמה היווני של המדינה, שעבר גם ללטינית ולאנגלית. ייסוד עיקרה של הקהילה התרחש עוד בתקופת המלך אלכסנדר מוקדון, אלכסנדר היווני כבש את מצרים, והקים בה את העיר שנקראת על שמו- אלכסנדריה (אגב, כל הערים בעולם שנקראות בשם זה הן על שם אלכסנדר מוקדון, וכל הערים בשם "אנטיוכיה"- למשל העיר אנטקיה בתורכיה, נקראות על שם המלכים שנקראו אנטיוכוס, שהיו מיורשי אלכסנדר מבית סלווקוס). לאחר מותו של אלכסנדר (שכיבד את המלכים הפרעונים של מצרים) הוא השאיר למצרים מורשת: את בית המלוכה התלמיי, או הפטולמאי, שהם היו יורשיו. משנת 323 עד שנת שלושים לפנה"ס שלט בית תלמיי, בתקופה הזאת, בה היה במצרים שילטון יווני-פרעוני, הפכה אלכסנדריה למרכז העולם המערבי-יווני ונבנה בה גם המגדלור המפורסם וכן נוסדה הספרייה הגדולה ביותר בעולם. בכך היוונים והמצרים הקדמונים נטמעו אלה באלה ונוצר הקשר המצרי-יווני הבל יינתק.

המלכה הפרעונית-תלמיית האחרונה של מצרים הייתה קליאופטרה השביעית, הלא היא קליאופטרה הידועה. בשנת 30 לפנה"ס היא התאבדה, ובכך השילטון הפך לרומאי-יווני. חיילים יווניים יושבו בערי מצרים, למשל בעיר פיום ובעיר ממפיס (לא זו שבארה"ב!), והונהג אפילו מעין "אפרטהייד"- הפרדה בין הקהילה המצרית לקהילה היוונית-רומית. גם הפולחן הדתי היווני התערבב בזה המצרי-קדמוני.
עם עליית האסלאם השתלטו הערבים על מצרים, והאוכלוסיה המצרית המקורית התערבבה עם זו הערבית. גם לאחר מכן, הובאו למצרים עבדים ממלוכים, שהיו תורכים ממוצא קווקזי. הממלוכים הפכו לסולטאנות המרכזית ששלטה במצרים. בשנת 1517 נכבשו א"י ומצרים בידי העות'מאנים, ששלטו גם על יוון, מה שגרם לתעבורה גדולה של יוונים למצרים. עות'מאנים מצרים ממוצא יווני היו מימאר סינאן, הארכיטקט הנודע (למרות שגם ארמניה הייתה חלק ממוצאו), ומושלי מצרים העות'מאנית ממוצא יווני שהפכו לווזירים גדולים של האימפריה העות'מאנית (תפקיד המקביל היום לראש ממשלה), כמו למשל חסן פאשה, חתנו של הסולטאן מהמט הרביעי, רגיב פאשה וכמובן אבראהים פאשה, חברו של הסולטאן סולימאן המפואר, שהיה ממוצא ונציאני-יווני ואחד מתפקידיו הראשונים היה מושל מצרים. בשנות השלושים של המאה ה-19 נודע מהמט עלי פאשה, המושל המצרי המורד, שהיה למעשה יליד העיר קוואלה שביוון וגם ממוצא אלבני. הוא ייסד את שושלת הח'דיווים (Khedive) ,ששלטה תקופה קצרה גם בארץ ישראל. לבסוף שושלת הח'דיווים, צאצאי מהמט עלי, הפכו לבית המלוכה המצרי המודרני. בתקופה זו שיגשגה מאוד הקהילה היוונית במצרים, והיא הפכה למרכז חיי התרבות והמסחר במדינה.

לצד הכנסייה הקופטית האורתודוכסית ברובה במצרים, שיגשגה הכנסייה היוונית-אורתודוכסית במדינה, שמנהיגה ומנהיג הקהילה היוונית למעשה היה הפטריארך היווני של אלכסנדריה. בשנת 1907 נערך מפקד אוכלוסין בקהילה היוונית במצרים, ובה נספרו 6,230 בני אדם. היוונים גם הגיעו לקהיר בימי שיגשוגם במאה ה-19, והקימו בה ב-1856 קהילה מאורגנת. ב-1870 הוקמה קהילה יוונית בעיר הנמל המרכזית בסיני, פורט סעיד.

מאמצע המאה ה-19 עד שנות החמישים של המאה העשרים, התחיל תור הזהב היווני המודרני במצרים. היוונים הם שהקימו את הבנקים הראשונים במדינה, באלכסנדריה. הם הביאו את חקלאות הכותנה והטבק הממוכנת המודרנית למצרים. תעשיינים יוונים במצרים התעשרו, כשמפעלי טקסטיל, מוצרי שמן וסבון, וגם מוצרי שוקולד וטופי הוקמו במדינה על ידיהם. הוקמו גם מבני תיאטרון וקולנוע על ידי יוונים במצרים, מה שהפך את אלכסנדריה לעיר מערבית לכל דבר ועניין. מצרים רבים הועסקו על ידי יוונים, כשהכסף גם זרם ליוון עצמה. במלחמות הבלקן (1912-1913) שלחו היוונים במצרים מתנדבים להילחם בעיקר בצד היווני כנגד העות'מאנים, וגם תחת חסות בריטניה, החל מ1882, היוונים שיגשגו. הם סייעו בחפירת תעלת סואץ ובעיקר באחזקתה, וכשפרץ משבר הלאמת התעלה ב-1856, בעוד הצרפתים והבריטים עזבו לאחר שגמאל עבד אל-נאצר הלאים את התעלה, היוונים נשארו.

תור הזהב היווני במצרים החל להגיע לסופו בשנת 1952, עת התחוללה "מהפיכת הקצינים במצרים", וגמאל עבד אל-נאצר, שעלה לשילטון רשמית ב1954, החל להלאים מפעלים ומוסדות זרים במדינה. הוא הטיל מגבלות כבדות על הזרים, ונאלץ, לדברי מקורביו, לא להפלות לטובה את היוונים. המגבלות הוטלו גם עליהם, ובכך החלה הנטישה היוונית את מצרים. בשנים 1961 ו1963 הולאמו כל מפעלי התעשייה שהוחזקו על ידי יוונים. היוונים החלו להגר ממצרים, מוסדות יווניים, כמו בתי ספר, כנסיות ומנזרים נסגרו, אך יש מעטים כאלה שנשארו עד היום. היוונים שנשארו במצרים השיגו אזרחות מצרית והיא אזרחותם היחידה כיום. עיקר היוונים היגר לאוסטרליה ולקנדה, ואחרים לארצות הברית וליוון עצמה.

כיום מהקהילה היוונית המפוארת נשארו 1,000 איש בלבד, 500 מהם באלכסנדריה. ברובע העתיק של קהיר כנסיית יורגוס הקדוש היוונית עוד קיימת.

ישנם יוונים מפורסמים רבים, שהם ילידי מצרים: הזמרים דמיס רוסוס, דמטריו סטראטוס ויורגוס מוסטאקי, הרקדנית נלי מזלום והסופר יורגוס לאונרדוס והבמאי אלכס פרויאס למשל.

ובנושא אחר שקשור ליוונים, הפעם אדבר על שפה נשכחת, השפה היוונית-יהודית, שפתם של חלק מיהודי יוון והבלקן. באיזורי תורכיה, יוון והבלקן היו יהודים שחיו עוד מלפני גירוש ספרד. ושימרו את מורשתם גם לאחר שמגורשי ספרד הגיעו ליוון, אנטוליה, ארץ ישראל וצפון אפריקה. הם דיברו שפה אחרת מהלדינו, שונה לגמרי ממנה.

שפתם של יהודי אנטוליה (תורכיה של היום), יוון ובולגריה לפני גירוש ספרד לא הייתה הלדינו. הייתה להם שפה אחרת, שנשתמרה עד ממש לפני כשלושים שנים. לשפה הזאת, שהייתה יוונית בגירסתה האמצעית (כלומר: לא יוונית עתיקה ולא יוונית מודרנית, אלא יוונית ביזנטית), בשילוב מילים בעברית ואפילו נכתבה בשפה העברית, ממש כמו שהיידיש והלדינו נכתבות בעברית, הייתה השפה היוונית-יהודית, או בשמותיה יווניטיקה או יוואנית.
השפה מוכרת היום רשמית, ונעשים מאמצים לשמר אותה בעיקר בארצות הברית. הקהילה הרומאניוטית, כלומר היהודים שחיו תחת שילטון האימפריה הביזנטית בשטחים שכיום יוון, תורכיה ובולגריה, דיברו בשפה זאת. אפילו בארץ ישראל היו דוברי יוואנית. שפה זאת נשמרה גם לאחר שהלדינו נפוצה בקרב יהודי תורכיה והבלקן. אבל עקב העירבוב בין הרומאניוטים ליוצאי ספרד, היא עברה תהליך של הכחדה שלא מרצון ולא בכוונה.

השפה נכחדה וכמעט לא נותרו יהודים שמדברים אותה, אך זיכרה נשמר. הסיבות העיקריות להיעלמות השפה הן היטמעות היהודים הרומאניוטיים ביוצאי ספרד- ליתר דיוק הפיכת הרומאניוטים למיעוט בקרב היהודים במקומות מושבותיהם עקב ההגירה של יוצאי ספרד לאסיה הקטנה וליוון, ואימוצם את שפת הלדינו כשפתם. סיבה נוספת היא השואה, בה הושמדו יהודים רבים ממוצא רומאניוטי, עיקרם מיהדות יוון והעיר סאלוניקי, שבעברה העות'מאני הייתה עיר עם רוב יהודי-והייתה יותר יהודית או עות'מאנית מהיותה יוונית בזהותה, וכמובן אתונה, בה היו מרוכזים רומאניוטים רבים. השפה היוואנית נחשבה כאחת משפות אטיקה- שפות האיזור שכולל בתוכו את אתונה בירת יוון.

סיבה עיקרית נוספת להיעלמות השפה היוונית-יהודית היא מיעוט הספרות הכתובה בשפה זאת, כאמור יוונית באותיות עבריות. נודע כי שפה זאת הופיעה בתרגומים של התנ"ך בעיקר.
אפילו הקהילה הרומאניוטית שקיימת כיום בארצות הברית- ואימצה את השפה האנגלית כשפתה העיקרית, לצד שפת התפילה העברית, לא משתמשת בשפה היוונית יהודית, ותפילותיה הן בנוסח יוצאי ספרד. עם זאת, באוניברסיטאות בארצות הברית שעוסקות בשימור שפות עתיקות, השפה מוכרת ונלמדת לעתים, כמו שנלמדות שפות אחרות שנכחדו זה מכבר.

היוואנית הייתה ידועה בקרב יוצאי הבלקן ותורכיה ממוצא רומאניוטי שהגיעו לארץ ישראל כשפתם של הזקנים, שלא העבירו את השפה לדורות הבאים והעדיפו לדבוק בעברית ובלדינו. אבל חשוב להזכיר, כי הייתה קיימת שפה כזאת, ולא רק הלדינו צריכה להיות מזוהה כשפתם של יהודי הבלקן ואנטוליה, ואני, למרות שאין לי שום שורשים רומאניוטיים, שמח להזכיר שפה נשכחת זו במאמר זה.

yevanic

יוונית-יהודית: יש שפה כזאת, מלבד הלדינו.

שפת הלדינו, שפתם העתיקה של יהודי ספרד, ידועה בכל העולם, וגם בישראל. עד היום ישנם אנשים שמדברים, קוראים וכותבים בלדינו. אבל באיזורי תורכיה, יוון והבלקן היו יהודים שחיו עוד מלפני גירוש ספרד. ושימרו את מורשתם גם לאחר שמגורשי ספרד הגיעו ליוון, אנטוליה, ארץ ישראל וצפון אפריקה. הם דיברו שפה אחרת מהלדינו, שונה לגמרי ממנה.

שפתם של יהודי אנטוליה (תורכיה של היום), יוון ובולגריה לפני גירוש ספרד לא הייתה הלדינו. הייתה להם שפה אחרת, שנשתמרה עד ממש לפני כשלושים שנים. לשפה הזאת, שהייתה יוונית בגירסתה האמצעית (כלומר: לא יוונית עתיקה ולא יוונית מודרנית, אלא יוונית ביזנטית), בשילוב מילים בעברית ואפילו נכתבה בשפה העברית, ממש כמו שהיידיש והלדינו נכתבות בעברית, הייתה השפה היוונית-יהודית, או בשמותיה יווניטיקה או יוואנית.
השפה מוכרת היום רשמית, ונעשים מאמצים לשמר אותה בעיקר בארצות הברית. הקהילה הרומאניוטית, כלומר היהודים שחיו תחת שילטון האימפריה הביזנטית בשטחים שכיום יוון, תורכיה ובולגריה, דיברו בשפה זאת. אפילו בארץ ישראל היו דוברי יוואנית. שפה זאת נשמרה גם לאחר שהלדינו נפוצה בקרב יהודי תורכיה והבלקן. אבל עקב העירבוב בין הרומאניוטים ליוצאי ספרד, היא עברה תהליך של הכחדה שלא מרצון ולא בכוונה.

השפה נכחדה וכמעט לא נותרו יהודים שמדברים אותה, אך זיכרה נשמר. הסיבות העיקריות להיעלמות השפה הן היטמעות היהודים הרומאניוטיים ביוצאי ספרד- ליתר דיוק הפיכת הרומאניוטים למיעוט בקרב היהודים במקומות מושבותיהם עקב ההגירה של יוצאי ספרד לאסיה הקטנה וליוון, ואימוצם את שפת הלדינו כשפתם. סיבה נוספת היא השואה, בה הושמדו יהודים רבים ממוצא רומאניוטי, עיקרם מיהדות יוון והעיר סאלוניקי, שבעברה העות'מאני הייתה עיר עם רוב יהודי-והייתה יותר יהודית או עות'מאנית מהיותה יוונית בזהותה, וכמובן אתונה, בה היו מרוכזים רומאניוטים רבים. השפה היוואנית נחשבה כאחת משפות אטיקה- שפות האיזור שכולל בתוכו את אתונה בירת יוון.

סיבה עיקרית נוספת להיעלמות השפה היוונית-יהודית היא מיעוט הספרות הכתובה בשפה זאת, כאמור יוונית באותיות עבריות. נודע כי שפה זאת הופיעה בתרגומים של התנ"ך בעיקר.
אפילו הקהילה הרומאניוטית שקיימת כיום בארצות הברית- ואימצה את השפה האנגלית כשפתה העיקרית, לצד שפת התפילה העברית, לא משתמשת בשפה היוונית יהודית, ותפילותיה הן בנוסח יוצאי ספרד. עם זאת, באוניברסיטאות בארצות הברית שעוסקות בשימור שפות עתיקות, השפה מוכרת ונלמדת לעתים, כמו שנלמדות שפות אחרות שנכחדו זה מכבר.

היוואנית הייתה ידועה בקרב יוצאי הבלקן ותורכיה ממוצא רומאניוטי שהגיעו לארץ ישראל כשפתם של הזקנים, שלא העבירו את השפה לדורות הבאים והעדיפו לדבוק בעברית ובלדינו. אבל חשוב להזכיר, כי הייתה קיימת שפה כזאת, ולא רק הלדינו צריכה להיות מזוהה כשפתם של יהודי הבלקן ואנטוליה, ואני, למרות שאין לי שום שורשים רומאניוטיים, שמח להזכיר שפה נשכחת זו במאמר זה.

ברקע: חולצה מארה"ב, עליה כתוב: "שימרו את כדור הארץ, לימדו את השפה היוואנית".

מזרחת

מערב תורכיה ומזרח תורכיה- מצא את ההבדלים

כידוע לכם, האימפריה העותמאנית התפרסה על פני יבשות רבות, ולא סתם הסולטאן קרא לעצמו "שליט העולם". מבחינת האימפריה העותמאנית של סולימאן, העולם היה ללא יבשת אמריקה שזה מכבר נתגלתה. האימפריה שלטה בשיאה בשטחים נרחבים מאסיה, בשטחים נרחבים באירופה וכן גם בצפונה של יבשת אפריקה (בין היתר, בזכותו של ח'יר אל-דין פאשה, או היזיר ראיס). עם השנים איבדה האימפריה עוד ועוד ועוד שטחים, כשהיריבות המרכזית שלה השתנתה, מממלכויות בית הבסבורג (אוסטריה וגרמניה) לרוסיה.

עם שקיעת האימפריה, במאה ה-19, ועליית הזהויות הלאומיות, החלו לצמוח באימפריה אינטלקטואלים, שפנו לכמה כיוונים של לאומיות: 1. הלאומיות בבלקן, כלומר לאומיות יוונית, בולגרית, סרבית וכו', שאליה אתייחס בפוסטים הבאים. 2. ראשית ניצני הלאומיות הערבית- אינטלקטואלים שראו את היסוד הערבי באסלאם כמנצח ואת היסודות התורכיים והפרסיים כמטמאים את האסלאם. 3. סוגים של לאומיות תורכית. ומהי לאומיות תורכית? הטענה הייתה כי על האימפריה העותמאנית להתפרס על שטחי התורכים גם ממזרח ליבשת אנטוליה, כלומר באיזורי הקווקז והרפובליקות המוסלמיות של היום שהיו פעם שייכות לברית המועצות, כמו אזרבייג'אן, קזחסטאן, אוזבקיסטאן וכו'. שמות בולטים מבין האינטלקטואלים היו יוסוף אקצ'ורה וזיא גאק-אלפ (שהיה גם כורדי כחלק ממוצאו…). לזרם זה קראו פאן תורכיזם או פאן טוראניזם. מתוך זרם זה היו כאלה שהתנגדו אף לכך שהאימפריה תיקרא האימפריה העותמאנית, אלא תיקרא האימפריה התורכית שתלבש על עצמה זהות תורכית. מצד שני, היו אנאטוליאניסטים- כאלה שחשבו שעל תורכיה להיות מדינה שתתפרס רק על פני תת היבשת האנטולית וחלק קטן מאוד מאירופה, כלומר ממערב איסטנבול, ששוכנת בצד האירופי, עד מרחב אדירנה. מייסד הרפובליקה התורכית, מוסטפא כמאל אתא תורכ, היה כזה. לבסוף, ב29 באוקטובר 1923 הוקמה תורכיה המודרנית בדיוק בדגם כזה. אומנם אתא תורכ רצה, כמו לדברי דניאל ציפר להפוך את תורכיה ל"חומה בצורה מצפון", אך בתורכיה של 1923 ואילך-מדינה ענקית בפני עצמה, ככל שמתקדמים מזרחה, מקבלים יותר ויותר דגם מוקטן של האימפריה העותמאנית.

לכן, עד היום מערב תורכיה, שכוללת לדוגמה את הערים אדירנה, איסטנבול, בורסה, מאניסה, איזמיר ובודרום הוא איזור שונה בתכלית מבחינות רבות ממזרח תורכיה, שכולל לדוגמה את הערים ואן, האתאי, דיארבכר, אורפה וגאזיאנטפ. ראשית כל, אתחיל עם מרקם האוכלוסייה שנמצאת באיזור, ואכלול בתוכה את היהודים. חשוב לי לעשות גילוי נאות ולהגיד שהידע שלי על כך בא בעיקר מחלק מהמשפחה, ולא מהאקדמיה.

ראשית כל, האוכלוסייה במערב תורכיה נחשבת יותר מערבית, חילונית ומתקדמת מבחינה תרבותית ומבחינת השכלה מאשר במזרח. ההשפעה המרכזית היא מאיזורי הבלקנים הסמוכים ומיבשת אירופה בכלל. להג התורכית המדוברת במערב גם שונה, וניכרת בו השפעה אירופית רבה. שנית כל, הבדל כלכלי. האוכלוסייה בערי מערב תורכיה נחשבה, עד להגירות האחרונות ממזרח, גם עשירה יותר ומשכילה יותר בהרבה מאוכלוסיית המזרח. איזור מערב תורכיה הוא עשיר מאוד, חילוני יחסית ומשגשג מאוד לעומת המזרח. שלוש- הבדלים במוצא ובמרקם החיים. יש כפרים במערב תורכיה, אך העירוניות, האורבניות של האוכלוסייה ניכרת. אצל היהודים, האוכלוסייה במערב תורכיה היא בעיקר ממוצא ספרדי, כלומר צאצאי גולי ספרד דוברי לדינו (היהודים הצעירים בתורכיה כיום לא מדברים לדינו בכלל), ורומאניוטי, כלומר יהודים שישבו במערב אנטוליה עוד לפני גירוש ספרד. בין יהודי איסטנבול יש מעטים ממוצא איטלקי או אשכנזי אפילו. יהדות מערב תורכיה היא כמו יהדות הבלקן, חילונית בהרבה מיהדות מזרח תורכיה. אצל הלא יהודים, שהם הרוב המוחלט כמובן- אני יכול להגיד בלשון פשוטה, כי במערב תורכיה הרוב הוא תורכים "אסלים", כל השאר מהגרים שהגיעו בעיקר מכיוון מזרח. הלאומיות התורכית החילונית נוסח אתאתורכ משגשגת במערב. ואם יש אסלאם דתי, אז זהו אסלאם אורתודוכסי ממוסד. הערים שאני יכול להגדיר מעוז החילוניות כיום הן איזמיר כמובן, בהרבה מאוד, ואולי גם אדירנה- שתיהן במערב תורכיה. מערב איסטנבול ומרחב אדירנה יושבים ביבשת אירופה עצמה, לא לשכוח. השטח האירופי, שנקרא במקור "רומליה", והיה בימי האימפריה מאוד מאוד נרחב יותר, מהווה כיום אחוז אחד משטח תורכיה כולה. מבחינת תנאי שטח, מערב תורכיה הוא פחות הררי ממזרח תורכיה. איסטנבול כידוע יושבת על 7 גבעות, אך לא על הרים.

ואילו מזרח תורכיה הוא איזור שמאפיין בכפריות ובפשטות שלו. הלהג התורכי במזרח שונה מהמערב, וכולל אפילו את האות "ח'", שלא מבוטאת בשפה התורכית. כמו כן, השפה הכורדית וגם השפה הערבית השפיעה מאוד על הלהג במזרח תורכיה. וכי למה? כי איזור מזרח תורכיה, מלא, אבל מאוד מלא, בכורדים, שמהווים שלושים אחוז מאוכלוסיית תורכיה כולה, עם דמוגרפיה בכיוון מעלה בשל ילודה גבוהה, שכך תוך עשרים שנה הכורדים אף עלולים להפוך לרוב בתורכיה. אצל התורכים עצמם, בייחוד העירוניים, הילודה היא כשני ילדים בממוצע למשפחה, כמו באירופה. דיארכבר ואורפה כיום הן ערים כורדיות ממש. אני יכול להגיד בפה מלא, שלכורדיסטאן ולסוריה הסמוכות יש השפעה גדולה מאוד במזרח תורכיה. מבחינה דתית- בתורכיה ככל שמתקדמים מזרחה נהיים יותר דתיים, כן, למרות שגם באיסטנבול יש שכונות דתיות כמו רובע קאסימפאשה, רובע ילדותו של ארדואן (שבמקור משפחתו היא מוסלמית דתית ממוצא גיאורגי, או כמו שהרוסים אומרים גרוזיני…). יהודי מזרח תורכיה- יהודי צ'רמוק, דיארבכר, האתאי (חבל אלכסנדרטה שנלקח מסוריה המודרנית בשנות השלושים על ידי תורכיה) ואורפה הם יותר דתיים מיהודי מערב תורכיה. לא לשכוח שאלכסנדרטה, גאזיאנטפ ואורפה היו בימי האימפריה העותמאנית חלק מוילאיית (מחוז) חלב, עיר בצפון סוריה שיהודיה ידועים בשמירת מסורת ודת. שלא לדבר, להבדיל, על האסלאם הדתי. במזרח תורכיה נמצא הגרעין הקשה של האסלאמיסטים במדינה ושל מצביעי מפלגתו של ארדואן והמפלגה היותר דתית, "מפלגת האושר" מיסודו של ראש הממשלה המנוח האסלאמיסטי הראשון של תורכיה, נג'מטין ארבקאן. הרפורמות של אתאתורכ והחילוניות נגעו פחות ופחות במזרח. האסלאם במזרח תורכיה הוא יותר מיסטי- יש שם מסדרים צופיים, מסדרי דרווישים, לרוב. כמו כן במזרח תורכיה יש עאלווים (Aleviler), קבוצה דתית מוסלמית שמיוחסת לעדה השיעית. אבל נא לא לערבב בין העאלווים לעלאווים (Alawi), שהיא כת דתית שחרגה מהאסלאם השיעי לגמרי ונשיא סוריה אסד משתייך אליה. מדובר בשתי קבוצות דתיות שונות.
במזרח תורכיה שוכנת גם אוכלוסייה ערבית, בעיקר באיזור גבול סוריה. בערים האתאי ואורפה יש דוברי ערבית רבים. גם יהודים רבים באיזורים הללו, שאינם ממוצא כורדי, דיברו ערבית שוטפת. רמי לוי המפורסם, לדוגמה, הוא יהודי ממוצא כורדי שמשפחתו באה מהעיר אורפה. אבראהים טאטליסס, הזמר המפורסם, הוא כורדי מוסלמי שבא מאותה עיר. יהודי מזרח תורכיה שלא ממוצא כורדי ויהודי כורדיסטן עלו לארץ מראשית המאה העשרים ממש ועד מחצית אותה מאה והתיישבו בעיקר בירושלים, סמוך לשוק מחנה יהודה. מדוע כך? גם כי מדובר בעיר הקודש והם היו יהודים מסורתיים ודתיים ברובם, וגם בגלל שבדומה למזרח תורכיה, ירושלים היא עיר הררית. יש מושבים של יהודי כורדיסטן גם בצפון ארץ ישראל, איזור מאוד הררי.

מבחינה כלכלית, מזרח תורכיה נחשב איזור נחות יחסית. התחבורה לא מפותחת, יש הרבה עוני ובערות. בשנות השמונים של המאה העשרים פתח ראש ממשלת תורכיה דאז, טורגוט אוזאל, שהיה חצי כורדי במוצאו, בעל דעות ימניות קפיטליסטיות ואדם עם זיקה דתית, שאני רואה בו חלק מ"הסולטאנים החדשים" (אכתוב עליו בהמשך, הוא היה דמות מאוד מעניינת בחייו ובמותו), בפרוייקט פיתוח כלכלי אדיר במזרח תורכיה שנקרא "הנמר האנטולי". במסגרת הפרויקט הוקמו מפעלים וחברות רבות באיזור זה. גם איזור נהר הפרת, הזורם בחלקו בתורכיה, התפתח מאוד בזכות הפרוייקט ובזכות אוזאל. עם זאת, האיזור עדיין נותר בפיגור כלכלי גדול לעומת מערב המדינה. החל משנות השישים בעיקר החלה הגירה רבה מאיזורי מזרח תורכיה מערבה, וכן לאירופה, בייחוד לגרמניה. שכונות של יוצאי מזרח המדינה הוקמו בחופזה וברשלנות מסביב לאיסטנבול במהירות ונקראו "משכנות לילה" (בתורכית גג'ה-קונדו Gecekondu). בגרמניה, בייחוד ברובע קרויצברג בברלין, ובאוסטריה הוקמו קהילות ענק של תורכים, קהילות שהוזכרו רבות בסידרה "מנקשה וחליל". הכסף הרב שהתקבל ומתקבל מעבודת התורכים בגרמניה ובאוסטריה תרם רבות לכלכלת מזרח תורכיה בפרט ותורכיה בכלל.

במלחמת העולם הראשונה ידע איזור מזרח תורכיה טבח איום, נורא וזוועתי שנעשה באוכלוסייה ארמנית גדולה שהייתה באיזור, ובאוכלוסייה אסיריאנית-כלדאית (צאצאי האשורים והכשדים המיתולוגים, כיום שייכים לנצרות המזרחית) מזרח אנטולית גם כן, טבח שנהרגו בו יותר ממיליון איש ונעשה באחריות ממשלת "התורכים הצעירים-הוועד לאיחוד ולקידמה", ששלט באימפריה העותמאנית המתפרקת דאז בפועל. גם לפני כן חולל הסולטאן האסלאמיסט עבד אל חמיד השני, בסוף המאה ה-19, טבח באוכלוסייה הארמנית הנוצרית. העיר ואן במזרח תורכיה, שהייתה במקור בירת הארמנים של אנטוליה, הפכה לעיר כורדית-תורכית, לאחר שהאוכלוסייה הארמנית "נוקתה" ממנה.

מזרח תורכיה כאמור, הוא איזור מאוד, אבל מאוד, הררי, יש בו נופים קסומים וכן אגמים ויערות רבים. הרי אררט המפורסמים, שנזכרים בספר בראשית בפרשת נח, נמצאים במזרח תורכיה.
מוקדש לע"נ קרוב משפחתי, שמוצאו מאיזור זה, שנפטר לפני עשר שנים.