נקודת המפנה שהביאה לפרוץ מלחמת האזרחים האמריקנית הייתה כביכול ב6 בנובמבר 1860 עת נבחר אברהם לניקולן לנשיאות. לינקולן נחשב עד היום כנשיא הראשון מטעם המפלגה הרפובליקנית ולגדול נשיאי ארה"ב עד היום. בסיפרו "ממושבות למלחמת אזרחים" מציין פרופ' ארנון גוטפלד כי מלבד בחירתו של לינקולן לנשיאות ארה"ב שהייתה הגורם המיידי, היו סיבות נוספות מדיניות, חברתיות וכמובן כלכליות עמוקות יותר לפרוץ המלחמה. ההיחסטוריון האמריקני ג'יימס ראנדל כינה את שאר המנהיגים במדינות ארה"ב שלא היו לינקולן כ"דור הנכשלים"- דור של מדינאים שנשענו על אינטרסים צרים ומקומיים והיה עקשן וקיצוני. דור זה החליף את דור המייסדים של ארה"ב שידע לשמור על ארצות הברית והברית בין מדינותיה באמצעות סידרה של הגעה לפשרות וויתורים הדדיים. לינקולן היה החריג לטובה מביניהם. את דור הנכשלים איפיינה, כאמור, הקצנה, ששיאה היה בשנת 1854 שבה לטענת גוטפלד פרצו הקרבות שהיו הרקע למלחמה- "קנזאס המדממת", קרבות שהתחוללו בין תומכי העבדות לבין מתנגדיה כשקנזאס עוד לא הייתה מדינה, אלא טריטוריה שכפופה למימשל המרכזי בוושינגטון. טריטוריות נוספות נפתחו במערב התיכון של ארה"ב להתיישבות בשנות החמישים של המאה ה19, מה שהקצין את סוגיית ההתמודדות עם העבדות. מדינות הדרום ראו בהתיישבות במערב התיכון כהתיישבות שבאה על חשבונן.
בבחירות 1860 עצמן התפצלו הדמוקרטים, מה שידוע כ"מפלגה הדמוקרטית", לדמוקרטים צפוניים ודמוקרטים דרומיים- מה שיבשר את ההמשך.
בחירת לינקולן לנשיאות, אדם שבו האמינו כי יבטל את העבדות למרות שהוא עצמו רק התנגד לעבדות אך לא תמך בביטולה או בשיוויון זכויות לשחורים הייתה רק הסיבה המיידית. סיבה נרחבת יותר היה מצע המפלגה הרפובליקנית, מצע מפלגת השילטון הטרייה, שבו הייתה שאיפה להטיל מכסי מגן גבוהים על סחר אל ומחוץ למדינה- מה שיועיל יותר לצפון המתועש כדי לעודד את התוצרת המקומית בו ופחות לדרום המאוד חקלאי, ועידוד ההתיישבות במערב התיכון של ארה"ב מה שיהפוך את ההתיישבות בדרום להתיישבות מיעוט. למעשה, יותר מ90 אחוז מהתעשייה האמריקנית היו מרוכזים בצפון ובצפון נסללו מסילות ברזל רבות מה שריכז בו את תנועת הרכבות. הדרום החקלאי באופיו המיוחד ובמהותו הפך ליותר ויותר נחשל, איזור שהמודרניזציה פסחה עליו. אנשי הדרום שראו עצמם כמגשימי חזון האבות המייסדים על התיישבות ועבודת אדמה וגבורה במלחמות, ראו את עצמם כחיילים ומתיישבים גיבורים שקופחו ומכאן הם קראו לפרישה מהברית.
ב20 בדצמבר 1860, זמן קצר לאחר בחירתו של לינקולן לנשיאות בעוד הנשיא היוצא, האנמי באופיו ותומך הדרום ג'יימס ביוקנן מכהן, הודיעה מדינת דרום קרוליינה על פרישתה מאיחוד ארצות הברית של אמריקה. עד 1 בפברואר 1861 הודיעו 6 מדינות דרומיות נוספות על פרישה, וב7 בפברואר אימצו המדינות הפורשות חוקה זמנית והעיר מונטגומרי בירת אלבאמה נבחרה לבירת קונפדרציית המדינות של אמריקה, מה שמכונה "הדרום". הקונפדרצייה הנפיקה דולרים משל עצמה וכלכלתה נשענה על חקלאות כשמוצר הייצוא העיקרי היה הכותנה, שהעבודה בה חייבה שימוש בהרבה כוח אדם שעיקרו נשען על עבדות. ג'פרסון דייויס נבחר לנשיא הקונפדרציה שמנתה לבסוף 11 מדינות והיא הקימה צבא משלה מהמדינות הפורשות.
במבצר ימי שבפורט סאמטר שסמוך לצ'ארלסטון בקרוליינה הדרומית התבצרו חיילי האיחוד (של ממשלת הצפון), בעודם כל הזמן תחת איומים של כוחות קרוליינה הדרומית הפורשים וצבא הקונפדרציה המתהווה להתפנות מהמקום…
וההמשך יבוא.