Tag Archives: מלחמת האזרחים בסודאן

אלג'יריה, סודאן ולוב: הצבא הוא הפיתרון

"האביב הערבי השני". כך בישרו הכותרות בשבועות האחרונים עת באלג'יריה ובסודאן הודחו שני הנשיאים המכהנים, עבד אל-עזיז בותפליקה ועומר חסן אל-בשיר בהתאמה, לאחר עשרות שנות שילטון. שני הנשיאים הללו עשו טעות גורלית, כשהתעקשו להמשיך בתפקידם למרות הקריאות כלפיהם אצל רוב הציבור להתפטר. באלג'יריה שלט בותפליקה עשרים שנים, החל משנת 1999, אך משנת 2013 חדל למעשה לתפקד לאחר שני אירועים מוחיים. הוא הוחזק כבובה בשילטון בידי "הכוח", שהוא האליטה השולטת באלג'יריה, כשאחיו של בותפליקה עצמו היה חלק מהמנגנון השולט. לפני כמה חודשים הודיעו בשם בותפליקה כי הוא עומד להתמודד לקדנציה נוספת בבחירות הקרובות, מה שעורר את זעם ההמונים שמילאו את ערי אלג'יריה בהפגנות. בסופו של דבר הצבא האלג'ירי בהנהגת הרמטכ"ל האלג'יראי אחמד קאיד צאלח בן ה-79 הכריח את בותפליקה בן ה83 להתפטר ולהעביר את תפקידו באופן זמני לבעל בריתו, יו"ר בית הנבחרים העליון של אלג'יריה עבד אל-קאדר בן צאלח. בסודאן שלט איש הצבא עומר אל-בשיר החל משנת 1989 לאחר הפיכה צבאית שחולל. הוא הספיק לצבור אישומים במערכות המשפט הבינלאומיות על פשעים נגד האנושות בין היתר בשל הטבח ההמוני שביצע באיזור דרפור בצפון מערב המדינה. מחירי הלחם המאמירים בסודאן והתנתקותו של בשיר מהמפלגה האסלאמית העיקרית עימה שיתף פעולה שלטונו הצבאי גרמו להמונים לצאת לרחובות ולדרוש את הפלתו. הוא סירב להתפטר אך הצבא הסודאני עצמו הוא שהחליט בסופו של דבר להוריד את בשיר מהשילטון. בסודאן הונהגה מועצה צבאית זמנית בהנהגת שר ההגנה הסודני, שהיה בן בריתו של בשיר, על מנת שתנהל את ענייני המדינה. ההמונים המשיכו להפגין ודרשו משר ההגנה להתפטר, ואכן כך היה. למחרת ההפיכה הוצב בראש המועצה הצבאית והמדינה מפקד זרוע היבשה הסודאני עבד אל-פתאח בורהאן. הבעיה באלג'יריה ובסודאן הוא שהפגנות ההמונים נמשכות, והן דורשות מהשליטים החדשים בפועל של שתי המדינות להתפטר. בסודאן הדרישה היא לעבור לממשל אזרחי. הבעיה היא שבמדינות מעין אלה, ויש עדויות מניסיון העבר במצרים למשל, המשמעות של "דמוקרטיה" ו"ממשל אזרחי" היא אחת: שילוב המפלגות האסלאמיות בשילטון ומתן אפשרות למפלגות דתיות קיצוניות מעין אלה, בחסות קטאר וה"אחים המוסלמים" או דאע"ש או איראן לעלות לשילטון במדינות האלה. האופציה השנייה במדינות כמו אלג'יריה, סודאן ולוב חסרות המסורת הדמוקרטית בעליל היא תוהו ובוהו ומלחמת הכל בכל, בייחוד במדינות שהן מאוד שבטיות כמו סודאן ולוב, אך גם באלג'יריה. לאלג'יריה במיוחד יש ניסיון מר עם מלחמת אזרחים כזאת: בשנת 1992 עלתה לשילטון בבחירות מפלגת "חזית ההצלה האסלאמית" הדתית קיצונית. הצבא, שבאלג'יריה הוא חלק מה"כוח" השולט במדינה, ביצע הפיכה נגד השילטון האסלאמי שעמד לתפוס את מקומו וההפיכה הולידה התנגדות אסלאמיסטית עזה, עת התחוללו פיגועים מטורפים בכל רחבי המדינה בחסות "חזית ההצלה האסלאמית" ששכרה לשירותיה כנופיות פושעים בין היתר, ואירגונים מחוץ לאלג'יריה שסיימו זה עתה את המלחמה באפגניסטן נגד הסובייטים ועברו לפעול באלג'יריה. במלחמה הזאת, שנמשכה כעשר שנים, נהרגו קרוב למיליון בני אדם. בסודאן יש היסטוריה של שיתוף פעולה בין הצבא לבין המפלגות האסלאמיות: בשנת 1983 הודיע איש הצבא ג'עפר אל-נומיירי, ששלט בסודאן, על מעבר למערכת שילטון תחת חוק השריעה (אורח החיים וההלכה) האסלאמיים. ההכרזה הזאת גרמה לפרוץ מלחמת אזרחים נוראית בדרום המדינה דאז, שהיה מאוכלס ברובו באוכלוסייה נוצרית. המלחמה הסתיימה לאחר 22 שנים, כשב2011 הוכרזה דרום סודאן הנוצרית כמדינה עצמאית. באשר לשילטון עצמו, נומיירי הודח בשנת 1985 בסופו של דבר על ידי הצבא ובשנת 1989 חולל איש הצבא עומר חסן אל-בשיר הפיכה נוספת, ועלה לשילטון תוך שיתוף פעולה עם המפלגה האסלאמית המרכזית במדינה ומנהיגה האגדי, חסן תוראבי, איש ההשכלה וההלכה האסלאמי שרכש את השכלתו באנגליה ותואר דוקטור בסורבון ומת בשנת 2016. בסופו של דבר בשיר התנער מהאסלאמיסטים, מה שהביא לדרישה בין היתר להדיחו. הוא הודח לבסוף כאמור לפני כמה שבועות, אבל ההפגנות גם בסודאן וגם באלג'יריה נמשכות, כשמי שעומד מאחורי ההפגנות האלה הם איגודים מקצועיים, תנועות שמאל וכמובן האסלאמיסטים. רשת אל ג'זירה הכלל-ערבית, שמזוהה עם תנועת "האחים המוסלמים" שסיסמתה "האסלאם הוא הפיתרון (אל-אסלאם הוא אל-חל)" מעודדת מאוד את ההפגנות האלה, כשהמטרה האמיתית שלה בעידוד הזה הוא להשית שילטון אסלאמי במדינות האלה. ובמדינות חסרות מסורת דמוקרטית בעליל, כשתנועות קיצוניות דתיות שמסוכנות לא רק למדינה אלא גם לאיזור, הצבא הוא הפיתרון. לא האסלאם ולא ה"דמוקרטיה".

בלוב הסיפור הוא אחר: בשנת 2011 הודח שליט המדינה דאז, מועמר אל-קד'אפי, שידע להחזיק תחת ידיו מדינה שמפולגת בין מזרח למערב ובעיקר בין שבטים. עם היעלמות קד'אפי פרץ בלוב תוהו ובוהו ומלחמת הכל בכל, כשכמויות נשק גדולות הוברחו דרך מצרים מלוב לכיוון רצועת עזה שבשליטת חמאס. בעידוד אובמה והאו"ם הוקמה בטריפולי בירת לוב שנמצאת במערב המדינה ממשלת הסכמה, שמשולבים בה אנשי "האחים המוסלמים". דאע"ש התחיל להשתולל ברחבי המדינה ומלחמת האזרחים נמשכה. בסופו של דבר גנרל לובי בשם ח'ליפה חפתר, שהתנגד בזמנו לקדאפי, שכמו שושלת הסאנוסים שייסדה את לוב המודרנית בא ממזרח לוב, אסף סביבו את שרידי הצבא הלובי המפורק ואת אנשיו והחל במסע על מנת להשתלט על המדינה ולהשית עליה סדר. בימים אלה מתקרבים חפתר וצבאו לטריפולי בירת לוב על מנת להשתלט עליה ובכך ללכד את המדינה תחת זרועו של הגנרל ולשים סוף למלחמת האזרחים ולהשתוללות אירגוני הטרור האסלאמיים בה. רשת אל-ג'זירה, כמובן, מסיתה כנגד הגנרל חפתר כי היא מעוניינת שהאחים המוסלמים ישלטו בלוב. האו"ם מנסה בכל הכוח לשמר את ממשלת ההסכמה הזמנית בטריפולי בראשות פאיז אל-סראג'.

הטעות הלוגית במערב היא לתמוך בהפגנות וביוזמות של דמוקרטיה במדינות בעולם הערבי, בטענה שהצבא מסמל דיקטטורה. הבעיה היא שכל ניסיון לדמוקרטיה בעולם הערבי, אולי חוץ מתוניסיה שגם תלויה על קרן הצבי (הנשיא החילוני הנבחר הראשון בן ה-92 הודיע לא מכבר כי לא יתמודד לקדנציה נוספת), נגמר או בתוהו ובוהו או בשילטון דיקטטורי אסלאמי מסוכן בחסות "האחים המוסלמים", דאע"ש או איראן. לכן ההבנה היא שאם ישנו גנרל כושל ששולט במדינה כלשהי מספר שנים רב והאזרחים דורשים להחליפו, יש להחליפו בגנרל אחר. כן, הצבא הוא הפיתרון במקרים כאלה. וסודאן, אלג'יריה ולוב מספקות ניסיון היסטורי מר ורב בנושא זה.