Tag Archives: נתניהו

ביבי חמוצים

איך הפסקתי לפחד והתחלתי להעריך את בנימין נתניהו

כיום אנחנו נמצאים בשנת 2019, אבל בשנת 2004 עמדתי כמו רבים מחבריי שהשתחררו מהצבא מול שוקת שבורה: כמעט שלא היו עבודות נורמליות בשוק העבודה, ושכר המינימום היה 17.93 ש"ח לשעה. הרפורמות שחולל בנימין נתניהו כשר אוצר היו קשות מאוד, ופגעו בעיקר במעמד הבינוני ובמעמדות הנמוכים יותר. הרגשנו שהמדינה אמורה להשיב לנו על שירות צבאי לא קל, אבל הפיתרון של נתניהו היה "לכו לעבוד", עם היצע העבודות המוגבל והקשה שהיה במשק, עם הקיצבאות שהופחתו ועם השכר היחסית נמוך ועם הפחתת החמלה כלפי האוכלוסיות החלשות. בגלל זה נשארתי ימני בעמדותיי המדיניות אך פיתחתי כעס כלפי נתניהו: איך האיש הזה, שהגיע ממעמד גבוה יחסית, מעז לפגוע בחלשים כדי להבריא את המשק על גבם? לכן, למרות שהתנגדתי לתוכנית ההתנתקות ולמעשה ההתנתקות, הצבעתי בבחירות שהיו בשנת 2006 למפלגת "קדימה" כקונטרה לנתניהו הנהנתן וגוזר הגזירות. בשנת 2009 כשנתניהו כבר עמד לחזור לשילטון קיבלתי זאת בספקנות ובחשש גדול ושאלתי את עצמי, למרות שהצבעתי למפלגה ימנית שאינה הליכוד, איך ייראו הכלכלה ושוק העבודה אם נתניהו יחזור לשילטון, והאם הוא, כמי שהצטייר בעיני כ"דמון", יטיל עוד גזירות כלכליות על החלשים כשישלוט כאן. וזאת למרות שאת המשבר הכלכלי העולמי בשנת 2008 בקושי הרגשנו בישראל בין היתר בזכות כהונתו של נתניהו במשרד האוצר. עם זאת, העדפתי שמול אובמה יהיה כאן ראש ממשלה מהימין שיידע לעמוד מולו.

לאחר עלייתו לשילטון של נתניהו בשנת 2009, ראיתי ראש ממשלה שמחד שיתף אנשי שמאל בממשלתו, אך מאידך לא חולל גזירות קשות על המשק כי הוא למד לקח מהפעם הקודמת. עמידתו של נתניהו מול אובמה, למרות שלא הייתה איתנה במאה אחוזים- זיכרו את נאום בר אילן, הפתיעה אותי לטובה. מאדם שחשבתי שהוא חלש, פחדן וכנוע התגלה נתניהו כמי שיודע לעמוד על עקרונותיה של מדינת ישראל. כן, למרות ההשמצות כנגדו חדשות לבקרים במהדורות החדשות השונות- חוץ מערוץ 20. כמו כן, מבחינה ביטחונית ישראל הרגישה בקושי את "החורף הערבי" שהשתולל מסביב. נתניהו הצטייר אצלי כמנהיג מתון גם מבחינה מדינית וגם מבחינה כלכלית, אך לא שמאלני. מאז הפך נתניהו למעין "ברירת מחדל" עבורי: הבנתי שכל הצבעה למועמד אחר, בייחוד עם רקע צבאי-ביטחוני נרחב, עלולה, למרבה האירוניה, להחזיר את המדינה לימים של ויתורים טריטוריאליים נרחבים וטרור. נתניהו הלך וצבר ניסיון רב בתור ראש ממשלה והפך למנהיג מקובל מאוד בין מנהיגי העולם שהפך את ישראל למדינה משפיעה מאוד בעולם. כמו כן, מצבה הכלכלי בעיקר בתחום המאקרו כלכלה ובתחום התשתיות השתפר מאוד בעת כהונתו. למרות מגרעותיו, כאדם קמצן באופיו וגם אחד שלא הראה תקיפות מדינית וביטחונית מתי שהיה צריך, למשל בפרשת המגנומטרים, או במקרה של העברת הכספים הקטאריים לחמאס תחת אש בדרום. נתניהו התגלה כמנהיג שמדינת ישראל הגיעה לשיאים חדשים בזמן כהונתו. וזאת למרות שיש הרבה מה לשפר- בעיקר בתחום הרווחה והבריאות ומחירי הדיור וכן בתחום ההתנהלות האישית וטוהר המידות של פוליטיקאים. בגלל זה, בין היתר, הפסקתי לפחד והתחלתי להעריך את נתניהו כאדם שמבטח את מדינת ישראל בפני ויתורים טריטוריאליים עמוקים. אגב, אני חושש שבני גנץ, ברק או אשכנזי יעשו ויתורים טריטוריאליים אך מצד שני, איני חושש שהם או מפלגות השמאל יפנו יישובים יהודיים חוקיים כי הם לא כמעט ולא עשו זאת עד היום. אני יותר חושש שבראש הליכוד לאחר עידן נתניהו יעמוד אדם שאינו נתניהו, שקסם הוויתורים הטריטוריאליים ופינוי היישובים עלול לעלות לו לראש מסיבה זו או אחרת, כמו למשל "עומק העקירה כעומק החקירה", מה שלא קורה בינתיים אצל נתניהו וטוב שכך – והוא (הכוונה לראש הליכוד הבא שעלול לנטות שמאלה), ולא נתניהו ולא איש מפלגות השמאל, הוא או היא האיש/ה שעלול/ה לפנות יישובים יהודיים חוקיים. כי דווקא לאורך ההיסטוריה הליכוד הוא זה שפינה ישובים יהודיים חוקיים, ואני חוזר ומדגיש, יישובים חוקיים, לא מאחזים. בגלל זה אני מעדיף שבנימין נתניהו ימשיך לעמוד בראש ממשלת ישראל.

אני אוהב קפיטליזם

זה נשמע לכם סותר? הגיע הזמן לדבר על מדיניות רווחה-קיצבאות, עסקים ויוקר המחייה

אתם בוודאי שמים לב לתמונה שצירפתי למאמר הזה, "אני אוהב קפיטליזם", שנלקחה מהכריכה של הספר של מי שייסד את רשת "הום דיפו" האמריקנית ("הום דיפו" היא למעשה רשת קמעונאות שמתמחה בכלי בית ובחומרי בניין, שדומה מאוד לרשתות "אייס" ו"הום סנטר" המוכרות לנו, רק ענקית ביותר בהרבה), קן לנגונה. היא נראית לכם בוודאי סותרת, היות ואיך אפשר לדבר על מדיניות רווחה כשמדברים על לאהוב קפיטליזם. אבל כאן הטעות. קפיטליזם, שוק חופשי ופורח חייב ללכת יד ביד עם מדיניות רווחה, כדי שאנשים יידעו שיש להם רשת שמגינה עליהם במקרה ולא יהיו מסוגלים לעבוד, או שיגיעו לגיל זיקנה. כך אפשר להבטיח שאנשים יעבדו יותר טוב ויותר יעיל, גם ובעיקר במגזר הפרטי, ולקיים למעשה את הקפיטליזם. וכמו כן, חשוב לוודא שלא יווצר מצב שאנשים שבאמת מופיעות להם בעיות שמונעות מהם לעבוד, המדינה לא תבוא אליהם ותגיד להם למעשה "תסתדרו בעצמכם, אנחנו רוצים לשמור על קופת המדינה" ולא תעניק להם את הקיצבאות המגיעות להם. ידוע כי הביטוח הלאומי מערים קשיים רבים מאוד על מי שמבקשים קיצבאות בשל מצב שבאמת נקלעו לו, בעוד וגם בגלל כל מיני רמאים ש"עובדים על המערכת" ויודעים בנקל להוציא ממנה כסף. מצב כזה חייב להשתנות, כדי שהחיים במדינה הזאת שהמצב הכלכלי שלה עד לא מזמן (עד הופעת ה"בור התקציבי") היה טוב פלוס, יהיו נסבלים. כמו כן, יוקר המחייה במשק- למשל, כשהולכים לסופרמרקט לקנות מוצרים והם יקרים, או כשרוצים לשכור או לקנות דירה, דבר שבעבר היה יותר בהישג יד- הוא גבוה מדי. זה אומנם מראה על מצב כלכלי טוב, אבל מצד שני עם קיצבאות נמוכות קשה מאוד להסתדר עם יוקר המחייה, בייחוד עם מחירי הדירות הגבוהים. גם המצב שבו אנשים עובדים שעות על גבי שעות ואפילו בכמה עבודות ונשארים מתחת לקו העוני, הוא מצב בלתי נסבל ומייאש שדורש שינוי.

עוד מצב שקשה לסבול אותו, שוב, למרות נתוני המאקרו הטובים בתחום הכלכלה (עד לא מזמן), הוא היחס לבעלי עסקים קטנים ובתוכם גם אנשים שמבקשים לייבא מוצרים ושאר טובין באופן חוקי ותקין. הבסיס של הקפיטליזם והיוזמה החופשית הם העסקים, גם הגדולים וגם הקטנים. עסק קטן הוא לא פעם עסק שעתיד לגדול לעסק גדול ומניב למשק ולמדינה. הבעיה היא שהמדינה מערימה קשיים ביורוקרטיים אין-סופיים על בעלי עסקים קטנים ובכלל על מי שמבקש לפתוח עסק קטן. מצד אחד הכיוון הוא קפיטליסטי ונכון לעודד יוזמה חופשית, ומצד שני נדמה שהמדינה עושה הכל כדי להערים קשיים על בעלי העסקים הקטנים- החל משלבי הקמת העסק ועד לדמי מס הכנסה, מע"מ וביטוח לאומי גבוהים. שלא לדבר על יבואנים וכל האישורים שהם נדרשים אליהם. גם מצב זה הוא בר שינוי.

למי שקרא את דבריי והגיע עד שלב זה: כל מה שאני כותב נשמע לכם סותר, בעודי ידוע כתומך בקפיטליזם וכן במדיניות כלכלית שהיא יחסית ליברלית, כלומר במדיניות כלכלית של ממשלות ימין. אומנם אני תומך במדיניות כזאת, אבל באופן מוגבל. האלטרנטיבה הקיצונית מהצד השני, סוציאליזם-ועדיזם ריכוזי, היא גרועה יותר וגם הוכחה במדינות שונות בעולם שהיא לא אפקטיבית. כשהמדינה דוחפת את האף יותר מדי למה שאנשים עושים בחייהם, יוזמים או רוצים להקים- זה לא בריא. מצד שני, כשהמדינה מנהלת הכל, ויש ריכוזיות מוגברת במשק, אז הכלכלה נעשית תלותית ומתנוונת מהר. אבל תמיד יש את דרך האמצע. קפיטליזם רך קוראים לזה, או אפילו סוציאל-דמוקרטיה לא קיצונית. כלומר, המשק הוא חופשי, המדינה לא מתערבת יותר מדי במשק, אבל מצד שני לא מזניחה את אזרחיה, בייחוד במדינת ישראל שהיא מדינה שאנשים נותנים שלוש שנים ויותר מחייהם בשביל שירות צבאי וכן משלמים מיסים ולא תמיד מקבלים מהמדינה תמורה נאותה לכך. אני מתכוון לכך שהמדינה כן צריכה להתערב במקרים שבהם אזרחיה יכולים להיות מוזנחים כלכלית או להגיע למצב של עוני, על מנת למנוע את המצב הזה. קיצבאות זה לא דבר רע, בלשון המעטה, כשאנשים שבאמת מגיע להם מקבלים אותן, וחבל שלא מתאימים אותן ליוקר המחייה הגבוה כי קשה מאוד לאדם להתקיים מכ-3,000 ש"ח בחודש קיצבה במצב של היום, והכל בגלל שרוצים לשמור על קופת המדינה. המצב שבו לאנשים זקנים אין פנסיה או קיצבת הזיקנה נמוכה מדי והם נאלצים לצאת לעבוד בכל מיני עבודות קשות בגיל מבוגר, הוא מצב בלתי נסבל, אפילו הייתי קורא לזה התעללות והזנחה מצד המדינה ולא הייתי מגזים. ועכשיו אני מגיע לנושא שקשור בביבי נתניהו.

ושוב, זה גם נשמע לכם סותר, דמגוגיה או בבל"ת, כי מצד שמאל של המפה הפוליטית אפשר לטעון כנגד כותב פוסט זה: "כיצד אתה כותב דברים כאלה ותומך בבנימין נתניהו האולטרה קפיטליסט"? ומצד ימין אפשר לטעון: "אתה נשמע כמו סוציאליסט מצוי". ובכן, לגבי נתניהו אכן קיימת דילמה בתחום הכלכלי. מצד אחד, בהיותו שר האוצר בין השנים 2003-2005 הוא הנהיג קיצוצים מוגזמים מדי שפגעו קשות במדיניות הרווחה של ישראל, על מנת להציל את המשק שהיה במצב קטסטרופלי. כלומר: הוא לא עשה זאת על חשבון הטייקונים העשירים, אלא לרוב על חשבון האזרח הקטן. מדיניות זאת הייתה אחד הדברים שגרמו לליכוד להשיג שפל של 12 מנדטים בבחירות 2006. כשחזר לראשות הממשלה בשנת 2009 אומנם הנהיג מדיניות קפיטליסטית, אך מתונה ממה שהנהיג בשנת 2003, שלא מנעה בלשון המעטה עליית יוקר המחייה ומחירי הדירות. מצד שני, מדינת ישראל שרדה, בניגוד למדינות אחרות בעולם, את המשבר הכלכלי של שנת 2008 בזכות המדיניות הכלכלית החסכנית של נתניהו, שהיה שר אוצר 3 שנים קודם לכן. מצד שני, ברור לכולם שאם הליכוד היה מפלגה חברתית יותר, ותנועת הליכוד מסוגלת להיות יותר חברתית ואת זה הוכיח מייסדה המנוח מנחם בגין, היא הייתה מקבלת יותר מנדטים מכפי שקיבלה במערכות הבחירות האחרונות. כשמדברים על מלחמה בריכוזיות, זה לא צריך להיות רק מלחמה בוועדי העובדים הגדולים ובהסתדרות, אלא להילחם כדי למנוע מצב שהמשק יהיה מרוכז בידיים של טייקונים ספורים, כמו שהיה בעשור הראשון של שנות האלפיים. לדעתי, אפשר, הכרחי וניתן לקיים מדיניות של קפיטליזם ושוק חופשי מחד, ומאידך מעורבות ממשלתית מסוימת במשק, בעיקר במה שנוגע לענייני מדיניות עבודה ורווחה, כשהמיסים העיקריים יוטלו בעיקר על בעלי הכנסות גבוהות אך לא יפגעו ביוזמה חופשית או בעסקים פרטיים שהם בינוניים או קטנים, והמשאבים בחברה יהיו מחולקים בצורה הוגנת יותר (קוראים לזה "מדינת רווחה מתונה"), אך לא בצורה מוחלטת ועקומה כמו בשיטה הסוציאליסטית המובהקת.

ביבי טראמפ

למה דווקא ביבי צריך לחשוש מניצחון טראמפ

כל הזכויות שמורות לאתר זה©

שני אירועים משמעותיים אירעו מאז ראשית המאה ה-21 בעולם בתאריכים שבהם מופיעים המספרים 9 ו-11. ב-11 בספטמבר, שהוא לפי לוח השנה באירופה ובישראל 9/11, ובארצות הברית 11/9 בשנת 2001 אירעו הפיגועים במגדלי התאומים.
ב9 לנובמבר 2016, שבישראל ובאירופה כותבים אותו 9/11 ובארצות הברית 11/9 (אפשר להגדיר זאת Nine Eleven ו Eleven Nine), להבדיל אלף הבדלות, ניצח במפתיע וכנגד כל הסיכויים איש העסקים דונאלד טראמפ בבחירות לנשיאות ארצות הברית.

יום לפני הבחירות פורסם תחקיר לא מחמיא בישראל כנגד ראש הממשלה, ביבי נתניהו, ורעייתו. התחקיר לא היה באיכות גבוהה במיוחד כי סופרו שם דברים שכבר כולם יודעים. אבל את העבודה העיתונאית עשתה אילנה דיין, מגישת התחקיר, כשפירסמה במלואה את תגובת ראש הממשלה לתחקיר. ומה שגרם נזק לתדמיתו של ראש הממשלה לא היה התחקיר, אלא התגובה שלו על התחקיר. הוא, לדעתי, היה צריך להגיד שאין תגובה, או פשוט חמש מילים: "לא היה כלום, ואין כלום". זהו. אבל במקום זה הוא פירסם תגובה משתלחת וילדותית במקצת. אין ספק שהתקשורת בישראל מנסה להפיל את ביבי ,מצד שני.

אבל, המכשולים הגדולים שניצבו אל מול כל שנות הכהונה של ביבי נתניהו הם נשיאי ארצות הברית שהוא היה אמור להתמודד מולם. כשנתניהו שלט בישראל, עמדו מולו בסוף שנות התשעים הנשיא קלינטון ושריו, ואילו החל מ2009, לאחר עשר שנים שלא כיהן בתפקיד ראש הממשלה וחזר אליו, עמד מול נתניהו נשיא ארצות הברית ברק אובמה. ברור שקלינטון היה אוהד ישראל יותר מאובמה, למרות שבסיוע צבאי לישראל אובמה היה יותר נדיב מקלינטון. אבל סוד היבחרותו של נתניהו לראשות הממשלה כמה פעמים הייתה דווקא העובדה שהוא עמד מול נשיאים דמוקרטיים, שהפעילו על ישראל לחץ בינלאומי כדי לבצע ויתורים מדיניים כלפי הפלסטינים. בקיצור, הפעם אני חייב לומר: אובמה הוא זה שגרם לביבי להיבחר ולהישאר בלישכת ראש הממשלה במשך שמונה שנים. אם הילרי קלינטון הייתה נבחרת, אין ספק שנתניהו, למרות הביקורת כנגדו וכנגד אישתו, היה נבחר כל אימת שהיה מתמודד בבחירות שוב ושוב.

לאחר שנבחר דונלד טראמפ לנשיאות, כל מי שנוטה ימינה פוליטית בישראל חושב שהנה מגיע הידיד הטוב בבית הלבן, ולביבי יהיו חיים שקטים. אבל זו טעות. ברגע שנבחר נשיא ידידותי וכביכול לא לוחץ לקיום ויתורים מדיניים, העילה של להצביע לביבי כדי להישמר מהלחצים של קלינטון ואובמה, שעמדו בראש בעלת הברית ואף הפטרונית הגדולה של ישראל, מוסרת. החל מבחירות 2009, ולא משנה מי היו המועמדים מולו, נוצרה תחושה כאילו מערכת הבחירות היא של ביבי מול אובמה, שלא אהוד בישראל כמו ביל קלינטון. בגלל זה ביבי נבחר.

ברגע שיש נשיא ידידותי, ואני אומר כביכול כי טראמפ עוד לא נכנס לתפקיד הנשיא ה-45, אז הציבור הישראלי ירגיש כי אין כבר סיבה להצביע בעד נתניהו, כי אין גורם חזק שלוחץ עליו או לפחות משדר לחץ עליו ועל מדינת ישראל לבצע ויתורים. נשיא ידידותי יכול דווקא לגרום לציבור להחליט כי הוא מיצה את נתניהו, ואין עילה מיוחדת להצביע לו, בייחוד על רקע הביקורת על התנהלותו האישית. נשיא ידידותי אמריקני יכול לגרום לציבור הישראלי לא להתמקד בעניין ויתורים מדיניים ולחץ בינלאומי, אלא דווקא להתמקד בעניינים יותר חברתיים, בענייני כלכלה, חברה, מחירי הדיור הגבוהים ושוק העבודה עם המשכורות הלא צומחות. נשיא ידידותי אמריקני יכול לגרום לציבור להתמקד בנושאי ההתנהלות האישית של ביבי. הרי הוא זה שנבחר, ולא אישתו. דווקא בתקופתו של נשיא רפובליקני, ובשל כהונתו, עלול להיווצר המצב שרוב הציבור יחליט שדי לו מביבי, והוא רוצה מועמד אחר מהימין או מהמרכז.

ומי יכול להיבחר?
אני לא רואה שום תסריט שבו מועמד מהשמאל נבחר על ידי הציבור, אלא דווקא מועמד פופולארי מהמרכז, שמזכיר אפילו את ביבי עצמו במקצת. אני חושב שלא גבי אשכנזי, לא משה כחלון, לא גדעון סער, לא ישראל כץ ובטח לא בוגי יעלון מהווים איום אלקטורלי על ביבי, אלא דווקא מועמד מהמרכז שקורץ לימין, גם אם הוא לא מתכוון להיות ימני. אני מתכוון ליאיר לפיד. יאיר לפיד, שהוא פופולרי יחסית לא רק אצל השמאל, לפיד שיש לו כישרון רטורי מצוין ומתנסח טוב, זה שחורש את הארץ בכנסים ובנסיעות ומתכונן למערכת הבחירות הבאה מהרגע שמערכת הבחירות בשנת 2015 הסתיימה, הוא זה שמהווה איום אלקטורלי על ביבי. עם דעות לא שמאלניות, ועם נכונות להקים קואליציה גם עם מפלגות ימין, בייחוד עם "אחיו" הוירטואלי לשעבר נפתלי בנט, שגם לא רווה נחת כעובד אצל נתניהו, עלול למצוא את עצמו ראש ממשלה ולהיפגש עם הנשיא טראמפ.
והכי חשוב לי להבהיר: אני לא תומך ביאיר לפיד, ואם הייתי אמריקני לא הייתי תומך באובמה או בקלינטון לנשיאות. אבל חשוב לשים לב לנקודה הזאת. ניצחון טראמפ אינו מבטיח את הישארות נתניהו בתפקידו, אלא להיפך: בגלל שאין כבר אובמה או קלינטון על כס נשיא בעלת הברית הקרובה ביותר, הציבור לא ימהר לבחור בנתניהו ולהשאיר אותו עצמו על כיסאו. לא בטוח שהשילוב ביבי-טראמפ יחזיק מעמד בכלל, דווקא בגלל הבחירה של הציבור הישראלי.

קוקוריקו

קואליציית הקוקוריקו- חייבים לשנות את השיטה

אתם קוראים את הכותרת. וחושבים. מה, האיש הזה השתגע? מה לקואליצייה ולתרנגולים? יש דבר כזה? ובכן, כן, בעולם יש דבר כזה. וגם שם מוזר כזה הוא משל ושנינה לאחת הקואליציות הכי מוזרות שקמו בישראל, קואליציית נתניהו של שנת 2015 שמנתה 61 מנדטים, וגדלה בחסדיו של אביגדור ליברמן ל66 מנדטים. כלומר למשך זמן מה, ממשלת נתניהו הייתה תלויה על חודו של קול, או ליתר דיוק על חודם של שני קולות, וכמובן עד היום- על חסדיהן של המפלגות הקטנות שמרכיבות אותה, חוץ מהליכוד.

עכשיו, תנו לי להסביר מהי קואליציית הקוקוריקו. במדינת קרואטיה השוכנת לה בפאתי הבלקן, שהייתה פעם חלק מיוגוסלביה הגדולה, התאפיינה בשנים האחרונות מערכת פוליטית שכולה חוסר יציבות, כשמכת מצרים העיקרית של מדינה זו היא ריבוי מפלגות. אי אז, בשנת 2011, עמדו להיערך בחירות במדינה זו. ארבע מפלגות המרכז-שמאל במדינה מצאו עצמן בבילבול: מצד אחד, רוב הציבור תמך בהן כקולקטיב, אך מצד שני, במערכת הבחירות הקודמת, בשנת 2007, הן בחרו לרוץ לבד, מה שגרם למפלגת השילטון הסוציאל-דמוקרטית הקרואטית, מובילת גוש השמאל-מרכז לאבד את השילטון בבחירות 2007.

ראשי מפלגת השילטון לשעבר טיכסו עצה כיצד להתמודד עם ההפסד, וכך, ביולי 2009, נפגשו נציגיה עם נציגי שלוש מפלגות השמאל-מרכז הנותרות. הם לא הגיעו אז לסיכום על איחוד כלשהו, אבל מאוד נהנו מהאוכל. תוך כדי אכילה, גובשה הפלטפורמה לאיחוד המפלגה הסוציאל-דמוקרטית המסעדה שכנה בעיר קסטאב הקרואטית, והגישו בה עופות. שמה נקרא כשם הקול שמשמיעים העופות עוד בחייהם, לפני שהם מסיימים אותם ומוגשים לצלחת: קוקוריקו. מכאן נדבק ברעיון האיחוד השם: קואליציית הקוקוריקו, או בשמה הרשמי, "הברית לשינוי". האיחוד עצמו נעשה בשנת 2010, כששנה אחר כך זכתה קואליציית הקוקוריקו ברוב מוחלט בפרלמנט הקרואטי וניצחה למעשה בבחירות.

בישראל אנו סובלים מבעייה שהיא לא ייחודית לנו: מפלגות קטנות וסחטניות, ובתופעה ידועה מאוד שחוזרת על עצמה בפוליטיקה: ככל שהקואליצייה קטנה יותר, כך מידת הסחטנות של המפלגות הקטנות הולכת וגדלה. את בעיית המשילות ניסו בראשית שנות התשעים לפתור באמצעות חקיקת חוק יסוד: הממשלה החדש, שבה נערכו בחירות נפרדות לכנסת ולראשות הממשלה. עד שנת 2001 החוק היה בתוקף, כששלוש מערכות בחירות נערכות לפי שיטה זו, כשבשנת 2001 נערכו בחירות מיוחדות לראשות הממשלה בלבד, האחרונות בשיטה זו. הרכב הכנסת לא הוחלף ב2001, ונשאר אותו הרכב שנבחר בבחירות 1999. שיטה זו, שאיפשרה לבחור ישירות מועמד לראשות הממשלה, רק הגדילה את מספר המנדטים של המפלגות הקטנות, ובכך הגדילה גם את כושר ויכולת הסחיטה שלהן. לכן, בשנת 2003 חזרו לבחור לכנסת בלבד, בשיטה הישנה והטובה.
שינוי השיטה, מתברר, לא הצליח להקטין את הסחטנות של המפלגות הקטנות ואת חוסר היציבות הפוליטי בישראל. כל שנתיים בממוצע יש בחירות.
ממשלת נתניהו שהוקמה בעקבות בחירות 2015 כללה בראשיתה קואליציה של 61 מנדטים. על מנת להגדיל אותה, נתניהו צירף את אביגדור ליברמן, שעומד בראש מפלגה של חמישה מנדטים כעת, ונתן לו את תפקיד השר הבכיר ביותר בממשלה, שר הביטחון. בכך גדל מספר חברי הקואליציה ל66 ח"כים, כשאורלי לוי, שהייתה אמורה להיות הח"כ ה-67, הודיעה על פרישתה מ"ישראל ביתנו".
רק תחשבו איזה כוח יש לכל מפלגה ולכל חבר כנסת בתוך המפלגות השונות בקואליציה של 61 מנדטים. אפילו של 66 מנדטים. ממש קוקוריקו של קואליציה. חייבים לשנות את השיטה, אך לא בשלומיאליות, אלא במחשבה תחילה.

יש מספר דרכים לשינוי שאני מציע: הדרך הראשונה היא העלאת אחוז החסימה הנוכחי, שעומד על שלושה ורבע אחוזים מכלל קולות הבוחרים בצורה דרסטית, עד כדי כך שמפלגות תיאלצנה להתאחד אם הן חפצות חיים בכנסת. אפילו עד עשרה אחוזים או יותר. אפילו עד כדי כך שיווצרו "קואליציות קוקוריקו" של גושים שלמים שרצים לבחירות מאוחדים, ולא מפלגות בודדות.
שיטה שנייה היא מעבר לשילטון נשיאותי מלא, בדגם האמריקני, עם הפרדה בין הממשל לבית הנבחרים, בו הנשיא הנבחר וחברי הממשלה לא יוכלו לכהן בבית הנבחרים, שייבחר בנפרד. שיטה זו לא מומלצת כל כך. הרי אנו במזרח התיכון, ובמזרח התיכון מסוכן לתת כל כך הרבה כוח בידי אדם אחד, מה גם שאיני רוצה לפגוע בכבודו של רובי ריבלין, שיש לו יותר משש שנים לסיום הקדנציה.

שיטה שלישית היא כינון בחירה ישירה במשטר חצי נשיאותי, בו יישאר נשיא ייצוגי בתפקידו, ראש הממשלה והכנסת ייבחרו בנפרד וראש הממשלה יושבע מיד עם בחירתו לתפקידו, ויוכל לבחור את שריו כאוות נפשו. הוא לא יידרש להקמת קואליציה בכנסת או אם תרוכך השיטה שאני מעלה והוא כן יזדקק לקואליציה, אחוז החסימה יהיה גבוה מאוד ובכך הוא יוכל להקים קואליציה תוך הצבת עובדה שהוא ראש ממשלה מכהן, מה שיקל את יכולת המשילות שלו.
השיטות השנייה והשלישית יכולות ליצור כנסת לעומתית, זאת אומרת כנסת שבה רוב הח"כים באים מהמפלגה המנוגדת למפלגת השליט הנבחר או מהווים לו אופוזיציה. בארצות הברית זה המצב כיום והיה המצב לאורך שנים רבות, ועובדה שהמערכת הפוליטית שם יציבה מאוד ומתפקדת, עם כל המכשולים, כשהנשיא ובתי הנבחרים לומדים להתפשר זה עם אלה ולהיפך.

חייבים לשנות את השיטה, חייבים להפסיק את הסחיטה. ממשלה של 61 חברי כנסת כמו שהייתה ממשלת נתניהו עד לצירוף ליברמן: בפני שלוש אופציות: או שתחזיק שנה בקושי, ואז יהיו שוב בחירות שיזעזעו בפעם המי יודע כמה את המערכת הפוליטית ויגרמו הפסדים של מיליארדי שקלים למשק, או לצרף את מפלגת העבודה לממשלת אחדות, כשהרצוג יכהן כשר החוץ. נתניהו בחר לבסוף באופציה השלישית: לצרף מפלגה מעוטת חברי כנסת, כמו "ישראל ביתנו", ולהעניק לחבריה תפקידי שרים וסגני שרים שאינם פרופורציונאליים למידותיה.

אז יש לנו בחירה בין "קואליציית קוקוריקו" נוסח קרואטיה, או בחירה ישירה כלשהי, או ממשלה שכולה קוקוריקו שנשענת על קוצו של יוד. או חודו של קול. או על חסדיה של מפלגה קטנה ומצומצמת. או מה שתרצו.

ביבי טוב ליהודים

בחירות 2015: היהודים ניצחו את הישראלים, בפעם השנייה.

שלום לכל מי שהצביעו בבחירות ולמי שלא,

אנחנו נמצאים כשלושה ימים לאחר הבחירות, בה התקבלה התוצאה המפתיעה שבה ניצח בנימין נתניהו בפער גדול את מפלגת העבודה ונבחר בפעם הרביעית לראשות הממשלה.
את מערכת הבחירות הנוכחית הרבו להשוות למערכות בחירות קודמות, שאירעו מאז המהפך 1977 בה מנחם בגין מנהיג הליכוד עלה לשילטון לראשונה בהן ניצחה מפלגת העבודה, או שיצאה בהן תיקו, כמו בחירות 1992 ו-1999, בה ניצחה מפלגת העבודה, שבראשה עמדו רמטכ"לים בדימוס, או בחירות 1984, בה הוחלט על רוטציה בין מפלגת העבודה לליכוד לאחר שיוויון בין הגושים.

אגב, לתשומת לב הבוחרים מהצד השמאלי של המפה, מאז 1977 מפלגת העבודה ניצחה כל אימת שהעמידה בראשה רמטכ"ל בדימוס, רב אלוף במילואים. בני גנץ, מישהו אמר?

אבל יותר מכל, את הניצחון המפתיע של נתניהו, בו כשלו כל המדגמים בערב הבחירות והסקרים, ניתן להשוות למערכת בחירות אחת, שהתחוללה לפני 19 שנים: בחירות 1996, שנערכו ב-29 במאי באותה שנה, בהן ניצח נתניהו, ראש האופוזיציה והליכוד, בהפרש של אחוז וחצי את שמעון פרס, ראש הממשלה ומפלגת העבודה המכהן, לאחר שפרס הוביל בביטחה כמעט בכל הסקרים שנערכו קודם לבחירות, וגם במדגמים שהיו באותו יום. הניצחון של נתניהו, אז כמו היום, נודע בשעות הבוקר המוקדמות.

לכאורה, למפלגת העבודה היה יכול להיות טריגר טוב לניצחון: הבחירות היו הבחירות האישיות הראשונות לראשות הממשלה בתולדות המדינה, כשפרס היה מחליפו של יצחק רבין, שנרצח כשמונה חודשים לפניהן. המצב הכלכלי בישראל היה מצוין, הודות לכך שממשלת העבודה הזרימה כספים רבים למשק הישראלי. גם הבחירות הנוכחיות נערכו כשמונה חודשים אחרי מבצע "צוק איתן", שניהולו לא היה מוצלח, וגם המדיניות הכלכלית של נתניהו, הפעם ראש הממשלה המכהן ויו"ר הליכוד, לא הוכיחה את עצמה, בלשון המעטה. מצד שני, בחירות 1996 נערכו חודשיים לאחר פיגועים קשים שאירעו בירושלים ובתל אביב, שהחלו להטות את הכף לטובת ביבי. נתניהו, שניצל את המצב הביטחוני, החל לפנות למצביעים המסורתיים של הליכוד, כלומר ציבור הדתיים ושומרי המסורת בישראל, בני השכבות החלשות והמעמד הבינוני-נמוך. הוא הדגיש שוב ושוב את היות הליכוד מפלגה של שומרי מסורת, וכן היותו מומחה למלחמה בטרור. שני הקלפים האלה הביאו עליו את הניצחון המפתיע. בבחירות 2015, שוב השתמש נתניהו בשני האלמנטים שמוטמעים בציבור: הפחד והמסורת. וכך הוא ניצח.
לאחר ההפסד, טבע פרס את האימרה "היהודים ניצחו את הישראלים". כלומר: היהודים שומרי המסורת והדתיים ניצחו את היהודים הישראלים החילוניים, שרובם הצביעו לפרס, אלה שרואים עצמם יותר בעלי זהות תרבותית ישראלית (זהות שניתן להכליל בתוכה גם את ערביי ישראל), מאשר בעלי זהות דתית יהודית, שרובם הצביעו לנתניהו. כך היה אז, וכך גם היום.
ביבי ניצח הפעם, אבל זו הייתה הפעם השנייה שהוא מנצח כנגד כל הסיכויים. גם ב1996 וגם ב2015 גם השילטון בארצות הברית וממשלות אירופה תמכו בראש מפלגת העבודה, גם פיננסית. בשנת 1996, ביל קלינטון הגדיל לעשות ואירגן לכבוד פרס ועידה למלחמה בטרור, שנערכה בשארם א-שייח' שבסיני. בשנת 2015 עקץ אובמה (שיותר רדיקלי וכושל מקלינטון בהשקפותיו ובהתנהלותו) את נתניהו שוב ושוב. הוא אף פעל לממן את מפלגות השמאל. התקשורת בשנת 1996 התגייסה גם רובה ככולה לטובת פרס, כמו שרוב התקשורת בישראל, חוץ מהעיתונים "ישראל היום", "מקור ראשון" ו"ערוץ 20" בטלוויזיה, התגייסו לטובת הרצוג בבחירות 2015. שלא לדבר על האקדמיה, שרובה מזוהה עם השמאל, גם אז וגם היום.

בבחירות 2015, מפלגת העבודה עשתה מאמץ, אם כי לא גדול, להציג עצמה כמפלגה חברתית שתעזור למעוטי היכולת, לשכבות החלשות, לבני עיירות הפיתוח ושכונות המצוקה, מה שנקרא "היהודים". אבל העובדה שרוב הקמפיין של מפלגת העבודה, או כמו שהיא נקראת, שוב פעם בטעות, "המחנה הציוני", התבסס בלשכנע את המשוכנעים, כלומר את אלה שממילא יצביעו לשמאל, ביישובי עוטף עזה ובערים הגדולות וכן בקיבוצים ובערים הקטנות במרכז הארץ, בתוספת התבלין שהגדיש את הסאה שהוסיף יאיר גרבוז, כשדיבר בצורה מתנשאת על מה שפרס קרא לו "היהודים" כעל עוסקים בפולחן פגאני, מה שחשף את ההתנשאות בקרב האליטות החילוניות הישנות, או מה שפרס קרא לו "הישראלים"- כל זה תרם והוביל לכשלון "המחנה הציוני" בראשות יצחק הרצוג וציפי לבני-שפיצר.

ההתנשאות הזו של "הישראלים" על היהודים, הובילה לכך שהאוכלוסייה המסורתית והדתית הצביעה ברובה לנתניהו. השמאל הציוני לא השכיל להתחבר אל "היהודים" האלה, ולכן נכשל. השמאל הציוני הציג עצמו יותר כשמאל מדיני מאשר כשמאל חברתי וכלכלי. כשמאל שמוכן להיות עושה דברו של נשיא ארה"ב אובמה. ושוב, אובמה של 2015 הוא לא ביל קלינטון של 1996. בישראל וגם בארצות הברית אובמה לא נשיא פופולרי, בלשון המעטה. הוא נתפס כדואג יותר לאינטרסים של האסלאם הפוליטי והמוסלמים בכלל מאשר כדואג לאינטרסים של האמריקנים והישראלים. ההישענות של השמאל על ארצות הברית לא עבדה הפעם, בין היתר כי ציבור "היהודים" בישראל תופס באופן שונה את ארצות הברית של אובמה מאשר תפס את ארצות הברית של קלינטון ובוש האב בשנות התשעים. בעוד "הישראלים" (שוב: הכוונה כאן לאליטות הישנות, ששלטו בישראל עד שנת 1977 בפועל, החילוניות-שמאליות, שרובן ממוצא אירופי) תופסים את אובמה כנשיא ליברל, תומך בישראל כלכלית ובטחונית (עובדה שנכונה בחלקה הגדול) ושואף להציל את ישראל מעצמה ולכונן פיתרון של שתי מדינות בארץ ישראל, מה שיביא להפרדה של הישראלים מהפלסטינים, ציבור ה"יהודים" (האליטות המסורתיות-דתיות החדשות, שמצביעות ברובן לימין, ומוצא חלקן מעדות המזרח) תופס את אובמה כמוסלמי (מה שנכון חלקית, אביו של אובמה היה מוסלמי ואובמה עצמו התחנך בילדותו בבית ספר מוסלמי באינדונזיה), עוין לישראל ואוהד את האסלאם מבחינה דתית ופוליטית. לפי תפיסה זו, מעוניין אובמה להחליש את ישראל על ידי הקמת מדינה פלסטינית שלצידה מדינה דו לאומית. לכן נתניהו ניצל גם את הפחד מאובמה, שמא הרצוג ולבני יהיו עושי דברו, לא רק את הפחד מאיראן ומהטרור, כדי לזכות לרוב בקרב ציבור זה בפרט ובבחירות בכלל.

יש עוד גורם שמתחבר לשתי הפתעות הבחירות שסיפק נתניהו: הערבים בישראל. ימים מספר לפני בחירות 1996, החלו צעירי חב"ד לחלק את הסטיקר "נתניהו טוב ליהודים" בכבישי הארץ. מדוע? היות וממשלת רבין-פרס גם ויתרה לפלסטינים בהסכמי אוסלו שלוש שנים קודם לכן והכניסה את יאסר ערפאת ראש אש"ף ואירגון הטרור פת"ח לארץ ישראל, היא גם השקיעה כסף במגזר הערבי בתוך הקו הירוק (כלומר בתוך תחומי מדינת ישראל), היה חשש שפרס ייטה חסד מבחינה מדינית, כלכלית וחברתית לערביי ישראל. לכן גם רתיעת היהודים מהערבים בישראל תרמה כאן, והובילה לניצחון נתניהו. במרץ 2015, ביום הבחירות עצמו, החלו בתקשורת לדווח על המוני ערבים שממתינים להצביע בבחירות, ועל אחוזי הצבעה גבוהים במגזר הערבי. נתניהו ניצל זאת, ובאמצעות מסרים בתקשורת ובהודעות בסלולרי החל להזהיר, כי חייבים להצביע לו, היות ואחוזי הצבעה גדולים במגזר הערבי משמעם מתן עוד ועוד מנדטים לרשימה המשותפת של ערביי ישראל, שהתמודדה כרשימה אחת לראשונה בבחירות אלה. אחוזי ההצבעה הגבוהים במגזר הערבי המריצה עוד ועוד בוחרים מהמגזר ה"יהודי", ליתר דיוק ממגזר ה"יהודים", שנרתעו מאוד מאחוזי ההצבעה במגזר הערבי פן הרשימה המשותפת תגיע לעמדה שבה היא תיכנס לממשלה עתידית של הרצוג (שעלול לוותר לערבים הפלסטינים ולחתום על השלב השלישי של הסכמי אוסלו-קרי ויתור על הגדה המערבית ומזרח ירושלים), להצביע לנתניהו ולהביא לניצחונו.

לכן, ב2015, כמו ב1996, היהודים ניצחו את הישראלים. וביבי עלה לשילטון, כנגד כל הסיכויים.

(בתמונה הראשית: מדבקת "נתניהו, זה טוב ליהודים", שחולקה על ידי צעירי חב"ד לנהגים בכבישי הארץ כמה ימים לפני בחירות 1996, והביאה למהפך בתוצאות הבחירות ההן)