(c) כל הזכויות שמורות לכותב אתר HISTERIO
האירגון Żydowski Związek Wojskowy, ŻZW, הלא הוא האירגון הצבאי היהודי, האצ"י, היה האירגון היהודי-פולני שפעל בימי מרד הגטו של העיר ורשה בירת פולין, שפרץ בערב פסח התש"ג 1943, שהושכח מחוץ לתודעה ההיסטורית הישראלית. בראש האירגון עמדו פאבל פרנקל ודוד מרדכי אפלבאום. שניהם, במיוחד אפלבאום, נפגשו עוד בשנת 1940 עם אנשי המחתרת הפולנית וקיבלו ממנה סיוע. פאבל פרנקל אירגן צעירים בית"רים רוויזיוניסטים כדי להילחם בנאצים. רק מעטים נענו לקריאתו בהתחלה, היות והאירגון דרש השתייכות, נאמנות ומשמעת צבאית מוחלטת מצד חבריו. אגב, לאירגון הזה היו מאפיינים דומים לאירגון הלח"י, לוחמי חירות ישראל (שהבריטים קראו לו "כנופיית שטרן" והוקם גם בשנת 1940), שפעל בארץ ישראל בשנות הארבעים: חבריו לא היו אך ורק יהודים חילוניים ימניים בדעותיהם. היו חברים בו גם קומוניסטים וגם חסידים. האירגון היה מורכב מתאים שנהנו ממידור גבוה (בדומה ללח"י).
באירגון האצ"י היה לנשים תפקיד מפתח: היו בו קשריות רבות, אשר היו נוהגות לצאת מחוץ לגטו במטרה לקיים את הקשר עם המחתרת הפולנית תוך העברה וקבלה של מסרים. לתפקיד נבחרו נשים שחזותן הייתה סלאבית ככל הניתן. תוך סיכון גבוה וחירוף נפש הצליחו הקשריות גם להבריח משפחות וילדים אל מקומות מקלט מחוץ לחומות. הייתה זו לוחמה בקו הראשון. קשריות שהיו מחוץ לגטו בעת פרוץ המרד חזרו אליו דרך המנהרות כדי להילחם מתוך הגטו. אחרות לחמו לצד הפולנים בקרבות מאוחרים יותר. חלקן נשארו בחיים כדי לספר את סיפורו של האירגון.
מבין חברי האצ"י רק שמונה לוחמים וקשריות ספורות נותרו בחיים אחרי המרד כדי למסור את עדויותיהם. ממפקדי הארגון לא שרד אף אדם. עובדה זו, בנוסף למידור הגבוה בין התאים והמחלקות, הקשו על איסוף המידע אודות הארגון. רובו נשען על עדויות השורדים, קשריות אחדות ואנשי המחתרת הפולנית. זכו להכרה הראויה לא בספרות, לא במחקר, לא בהנצחה ולא בשיח הלימודי על ההתקוממות והגבורה בימי שואה בכלל ואף בנוגע למרד גטו ורשה בפרט. באופן גורף למדי, רוב ספרי הלימוד (לפחות עד לסוף המאה העשרים), אף לא מאזכרים את פועלו של האצ"י, ומתקבל הרושם כי במרד גטו ורשה השתתפו רק אנשי הארגון המקביל לו, האירגון היהודי-סוציאליסטי אי"ל, וכי מנהיג המרד היה מרדכי אנילביץ'. בהיות האירגון יותר דומה במבנהו ובפעולותיו לאירגון הלח"י (לדעתי) ובשל עזיבתו את אנשי בית"ר בפולין באותו זמן, גם מנהיג האצ"ל ותנועת החירות, ראש הממשלה השישי מנחם בגין, לא מיהר להבליט גם הוא את קיום האירגון.
מי שהעלה את האירגון לתודעה הוא שר הביטחון הישראלי לשעבר, פרופסור משה ארנס. ארנס כתב בשנת 2009 את הספר "דגלים מעל הגטו" שסקר היסטורית את תולדות האצ"י ופעילותו. בשנת 2017 אף יצא סרט תיעודי על האצ"י, "ונזכור את כולם"? אפילו היסטוריון גטו ורשה, עמנואל רינגלבלום, התלונן כי את האצ"י כמעט ולא מזכירים. כנראה הייתה השתקה מכוונת – "הנדסת הזיכרון", של פועלו של האצ"י על ידי מפלגת השלטון בישראל, מפא"י מסיבות פוליטיות. ביישוב ובמדינת ישראל. הכוונה בכך היא כי אי"ל היה התאגדות של התנועות הציוניות הסוציאליסטיות בגטו, בעוד האצ"י הורכב בעיקרו מבית"ר ואנשי התנועה הרוויזיוניסטית. לפי טענות אלה קובעי מדיניות החינוך, אשר היו שייכים למחנה הפועלים, מיזערו עד מאוד את חלקו של הארגון מן המחנה היריב, והאדירו את האי"ל אשר נמנה על המחנה שלהם, "לא משלנו"…
ב-18 באפריל 1943, יום לפני ליל הסדר של שנת תש"ג, קיבלו ראשי הגטו היהודיים את פקודת הנאצים כי על הגטו מוטל עוצר מלא וכי באמצע הלילה יתחיל מבצע ה"אקציה" של פינוי הגטו כולו ("האקציה הסופית"). פאבל פרנקל העביר את הידיעה על כך למרדכי אנילביץ' איש השומר הצעיר, מפקד האירגון היהודי הלוחם (אי"ל) המתחרה.
לפני המרד, עסק האירגון בפעולות של איסוף מודיעין נגד אנשי הגסטאפו (המשטרה החשאית הנאצית) בגטו ורשה, והם עסקו בכריית מינהרות והברחות. הפילוג בעם היהודי בא לידי כך שהאצ"י והאירגון היהודי הלוחם הציוני-סוציאליסטי אי"ל, נלחמו בנפרד ובמקומות אחרים יחסית בגטו, למרות שבהתחלה היה קשר בין האירגונים- ואפילו סיכמו ביניהם על חלוקה של שטחי הלחימה בנאצים בגטו. אבל האירגונים הללו, בשל חילוקי הדעות הפוליטיים הפנימיים ומאבקי אגו, לא לחמו ממש יחד נגד הנאצים.
עיקר כוחו של האצ"י התרכז בארבע פלוגות בכיכר מוראנובסקי בגטו. פאוול פרנקל פיקד על הפלוגה שתפסה את מרכז הכיכר והגנה על המטה הראשי של הארגון. ליאון רודל פיקד על פלוגה מובחרת שתפסה עמדות סביב. פלוגות אלה היו חמושות היטב ברימוני-יד, בבקבוקי מולוטוב, אקדחים, רובים, נשק אוטומטי, מכונות ירייה קטנות ומכונת ירייה כבדה אחת (היחידה בגטו). מרדכי אפלבוים פיקד על פלוגה בת 40 לוחמים שהתמקמה בבניין ברחוב מילא. רודי בינשטוק פיקד על 50 לוחמים ברחוב פרנצישקנסקה שהיו חמושים בעיקר במטעני נפץ וברימוני-יד. דוד ברלינסקי פיקד על 20 לוחמים ברחובות נאלבקי ומילא. מפקדי כוחות במוקדים נוספים היו לייזר סטנביץ', יאן פיקה ורומן ויינשטוק. שמואל לופט היה מפקדן של שלוש פלוגות גדולות וחמושות בשטחי התעשייה מדרום שהיו מנותקות משטח הגטו הגדול (בין הרחובות נובוליפקי ולשנו). לא ידוע כמה אנשים מנה הארגון אז. אולם מספר החברים לא מנה יותר מ-250 על פי הערכה מקסימלית. ייתכן שבמהלך הקרבות הצטרפו ללוחמים עוד אנשים מתושבי הגטו.
בבוקר ה-19 באפריל 1943 נכנסו כוחות אס אס וחיל רגלים אל הגטו. הם נתקלו באש שנפתחה עליהם מעמדות שונות בבתי הגטו. טנק שהוכנס לגטו הוצת וחסם את התנועה. מוביל הכוחות ומפקד כוח האס-אס, פון סמרן-פרנקנג, דיווח כי כוחותיו נסוגים וכי הוא סובל מפצועים והרוגים. האחראי על מבצע חיסול הגטו, גנרל שטרופ, שיחרר אותו מתפקידו ותפס את הפיקוד על המבצע לדיכוי המרד. עם כוח גדול שארגן מחדש נכנס שטרופ אל כיכר מוראנובסקי. שם הופתע להתקל באש כה עזה, עד שנאלץ להביא כוחות תגבור נוספים לאזור.
בצהרי אותו יום קרה אירוע סמלי ויוצא דופן. אל גג הבית מספר 7 בכיכר מוראנובסקי, היכן ששכן מטה האצ"י, עלו נער בשם יצחק יאצק אייזנר וזוגתו האלינה, והניפו עליו שני דגלים: הדגל הפולני האדום-לבן, ולצדו דגל כחול-לבן, דגלו של הארגון הצבאי היהודי. דגלים אלה נראו היטב ברחובות הגטו וברחבי ורשה. מכאן בא שם הספר "דגלים מעל הגטו".
כיכר מוראנובסקי, איפה שהתרכזו לוחמי האצ"י, נפלה בסוף לידי הנאצים אך ניצולים מקרב הלוחמים המשיכו לפגוע בסיורים שעברו ברחובות. ב-6 במאי נהרג ליאון רודל בקרב מחוץ לגטו. ב-11 במאי נהרגו שאר הלוחמים ששרדו, וכפי הנראה בהם מפקדם פאוול פרנקל. ההתנגדות בגטו תמה סופית ב-16 במאי 1943. שאר הניצולים מצאו דרכים שונות ומשונות להתחבא עד לשיחרור הגטו. בשנת 1944 פרץ מרד פולני בעיר ורשה כנגד הנאצים.
בתמונה: אנדרטת איזכור מרד גטו ורשה, שקיימת באיזור שבו היה הגטו והעתק ממנה נמצא במוזיאון "יד ושם" בירושלים. לאחר הוצאת ספרו של ארנס ופירסום האירגון החלו בקריאת מקומות וכיכרות והקמת אנדרטאות במדינת ישראל ובפולין על שם אירגון האצ"י ומפקדיו.
