טוב, הגענו לאיזמיר. מתחנת האוטובוס אנו לוקחים מונית לשדרות אתאתורכ הסמוכות, שהן בעצם הרחוב הראשי של חוף הים באיזמיר. אנחנו מגיעים למלון "איביס", שם נתאכסן. בעיר עצמה אנחנו נתקלים רבות בשם היווני של העיר המיוחדת, והחילונית-ליברלית הזאת, סמירנה.

מה שיפה בעיר הוא ששם רואים את תורכיה הכמאליסטית, החילונית, בהתגלמותה. אולי זו השפעה יוונית-בלקנית ישנה, אבל רוב תושבי העיר הם מוסלמים חילונים, והכמאליזם, משנתו של מייסד הרפובליקה, מוסטפא כמאל אתאתורכ, ואתאתורכ עצמו, מורגשים היטב בעיר. בשנת 1922 הושלם הטרנספר של תושביה היוונים נוצרים של העיר על ידי אתאתורכ עצמו, במסגרת מלחמת העצמאות התורכית. לכן, למרות שהמהלך של אתאתורכ היה לאומי עם זיקות דתיות מעטות, שמו נחרט היטב בתולדות העיר (על תולדות העיר- בפוסט הבא בנושא).

מבית המלון אנו הולכים למסעדה מאוד מומלצת, בדרך "אתאתורכ ג'אדסי" שציינתי קודם, מסעדת "דניז", ים בתורכית, שם שמעתי שיש דגים מעולים. אני, כיהודי, מוותר על פירות הים ומזמין רק דגים שמותר ליהודים לאכול. כמובן שלשותפתי אין מגבלות, והיא מזמינה ככל העולה על רוחה לובסטרים ומולים. אני אוכל גם את ה"באליק אקמק"- דג בלחם,

והכי חשוב- מה שהגישו לנו קודם בליל סילבסטר זה, שזימן מזג אוויר מאוד קר, 2 מעלות מעל לאפס, אך השלג שהיה בדרך הפסיק. מדובר במבחר מאזטים משגעים, עם סלטים שונים וטעימים. וכמובן- הטופ שבטופ- ראקי, הלא הוא ערק עם קרח. כמובן, כשהעיר חילונית, האלכוהול חופשי.
אנחנו אוכלים ועוד מעט 12 בלילה. הקינוח הוא מלבי טעים, ומרוב אוכל כבר קשה לנהל שיחה. אז אנחנו יוצאים אל הלילה הקפוא מהמסעדה, ומחפשים פאב. עם המשקה בה' הידיעה- בירה גינס.
העיר הזאת, אני חייב להגיד, מוארת כולה. היא חוגגת את הYılbaşı, יילבאשי, הלא הוא ראש השנה, או הסילבסטר. יש פאב אירי בעיר, ליד דרך אתאתורכ, שקוראים לו 6A. כמו ביפו, לרחובות מסוימים ליד דרך אתאתורכ, באיזור ששמו אלסנג'אק, יש מספרים. שם הרחוב הוא 1447. אנחנו נכנסים
ושותים בירה גינס. בשעה 12 בלילה נשמעות קריאות חגיגיות ונשמע קול נפץ של זיקוקים. 2015 הגיעה. אני שומע שלל ברכות באנגלית ובתורכית וגם מקבל נשיקה על הלחי משרה ג'יין. משולחן הבר אנו פורשים לשולחן צדדי, ומתחילים לדבר ולדון על מה מניע אנשים לצאת לטיולים בעולם. ואני מדבר על טיולים נוסח טיולי תרמילאים, לא על דיל באיזה קלאב באנטליה, אלאניה או בודרום. על לבקר גם במקומות לא כל כך מתויירים אך גם במקומות שאפשר לראות ולהרגיש היסטוריה.

שרה ג'יין מסבירה לי זאת כך, ואני מסכים איתה: אנשים שאוהבים לטייל הם אנשים שלא יכולים להתקבע במקום אחד. אנשים שלא רוצים חיים משעממים, אלא סקרנים מטבעם. ואני מוסיף: החיים במיוחד בישראל לא קלים. יוקר מחייה גבוה, ויש הרבה אנשים שמוציאים להם את הנשמה עד שהם רואים כמה גרושים במשכורת שלהם. לכן, טיול זה גם סוג של בריחה מהמציאות, רצון לחוות מציאות טובה יותר וגם מעניינת יותר. אני, כך אני אומר לה, אדם משפחתי מטבעו. אני ממש לא נגד חיי משפחה, להיפך, אבל חיי משפחה מעניינים. בלי קשיי המחייה וגם בלי לחץ מסביב.
החיים בישראל מנווטים בדרך כלל כך: יסודי-תיכון-צבא (שיש כאלה שהשירות שלהם מאוד קשה)-טיול גדול- אוניברסיטה- משפחה וילדים-חובות לבנק. אבל זה לא חייב להיות מוכוון בכיוון הזה. אפשר לשלב גם וגם, גם חיי משפחה וגם טיולים, בייחוד לאנשים סקרנים או כאלה שיש להם חסך בזה.
אני מזכיר לשרה ג'יין את סרט הפולחן שראיתי לפני 15 שנים וכמה ימים- "החוף". מדובר בסרט של ליאונרדו די קפריו, על תרמילאי צעיר שמגיע לתאילנד, ושם באכסנייה מישהו נותן לו מפה לחוף של אי סודי, מהיפים בעולם, שם חיה לה קומונה מסוגרת ודי מנותקת מהעולם. הוא אומר לו: "תאמין לי, זה גן עדן". התרמילאי מניח בטעות עותק של המפה אצל אנשים אחרים, שמודעים לקיומו, מראה את המפה לזוג תרמילאים אחר ויוצא עם אותו זוג לכיוון האי. הנוף באי מדהים. הכל כחול מסביב. יש הסכם בין הקומונה לילידים, שהאי לעולם לא ייהפך למתויר, בין היתר בשל עודף צמחי הקנביס שיש עליו (ואני לא מעודד לשימוש בסמים). ובכן, אותם שלושה תרמילאים מצטרפים לקומונה וחיים חיים פסטורליים באי. בלי לחצים ובלי דאגות וכמעט בלי קשר לעולם החיצון. בסופו של דבר האנשים האחרים בחוף עצמו בתאילנד מוצאים מפה של האי, מפיצים אותה, ובכך כמויות גדולות של טיילים ותיירים מגיעות אל האי הבודד. הילידים מתעצבנים, פותחים באש על התיירים, הקומונה מנדה את אותו תרמילאי צעיר (די קפריו), ובהמשך מגיע סוף סיפורו של האי.

ובכן, מה זה האי הבודד? סמל לבריחה מחיי היום יום והחומרנות אל רוחניות וסקרנות וגם אל בדידות, במקום כל ההמוניות מסביב.
שרה ג'יין, מצידה, מזכירה לי סרט אחר, שראיתי אותו (גם במציאות) ממש אתמול. מדובר על סיפור ההיכרות בין שני הרפתקנים ידועים, ארנסט המינגווי הסופר והעיתונאי הידוע, ומי שעתידה להפוך לאישתו, העיתונאית האמריקנית מרתה גלהורן. שניהם הכירו לראשונה בפלורידה, ומצאו עצמם בספרד, כשתיעדו את מלחמת האזרחים שם שפרצה ב-1936, שהייתה ההקדמה למלחמת העולם השנייה. ההרפתקנות והסקרנות חיברו בין שני האנשים הלא שגרתיים האלה, אך לבסוף מה שהרחיק ביניהם הוא המרחק. גלהורן נסעה לתעד מלחמות במקומות אחרים: את המלחמה בין יפן לסין שהתחוללה בסין עצמה, וגם את הפלישה לנורמנדי במלחמת העולם השנייה. המינגווי, מצידו, אהב להיות בעיקר בקובה. מה גם שהיה רודף נשים, כך אומרת לי שרה, ואף מוסיפה, ובהמה לא קטנה. לכן הקשר המיוחד ביניהם לא החזיק, והם נפרדו לבסוף, ב-1945, עם תום מלחמת העולם השנייה. היא אומרת לי "זהו מקרה קיצוני של הרפתקנות. לא ממש דוגמה". ואני אומר לה, שהפיתרון תמיד נמצא באמצע. לשלב גם חברות וחיים רגילים וגם הרפתקנות. המינגווי וגלהורן היו אמורים להוות עוגן אחד לשנייה וכשלו בכך. שני הסרטים מראים על כך שקיצוניות היא לא פיתרון.

ואז שרה ג'יין אומרת לי, כמה זה נוח לטייל איתי. אני גם עוגן בשבילה וגם מקור להרבה צחוקים, והרבה ידע ועניין. וגם היא מוסיפה לי ידע והמון חן לטיול. וחוץ מזה, היא אומרת, אני מדווחת לרשת שאני עובדת בה על כל המקומות שהיינו בהם. ותורכיה היא גם היסטוריה, גם מציאות, גם חוויות וגם הרפתקנות. לא רק ים וחופים כמו תאילנד או ניו זילנד מקום מושבה הירוק, אלא מקום של חיים מוחשיים. סיכמנו שנעשה סיור באיזמיר, כולל באיזורים שבהם חיו יהודים, ומשם נטוס לצפון קפריסין, שנתונה תחת שליטה והכרה בלעדית של תורכיה.