Tag Archives: אסד.

jumblatthariri2

סעד חרירי- בין סעודיה לאיראן והברומטר של לבנון

מובארכ, קדאפי, בן עלי, עלי עבדאללה צאלח מתימן ואפילו רוברט מוגאבה מזימבבואה. עשרות שנים שלטו האנשים במדינותיהם כאילו הן רכושם הפרטי, כנשיאים והתנהלו כמלכים ממש, כמו שאמר המלך הצרפתי לואי ה-14: "המדינה זה אני". בסופו של דבר האנשים האלה הודחו. לא בגלל השחיתויות, שוד כספי המדינה, דיכוי חופש הביטוי והמעצרים של מתנגדיהם. לא בגלל שהם ריסקו את כלכלת מדינתם. הסיבה שהשליטים האלה עוררו זעם המוני והודחו לבסוף הייתה הנפוטיזם: הרצון להעביר את השילטון לאחר לכתם, בהתפטרות או בדרך כל בשר, לבני משפחותיהם. השליטים הללו ניסו לכונן שיטת משטר שנקראת בערבית "ג'ומלוקייה" (Jumlukiyya, שילוב של "ג'ומהורייה"-רפובליקה, ושל ממלכה): הכוונה לרפובליקה מלוכנית, בה תפקיד הנשיא עובר בירושה, ממש כמו המלוכה, לבן משפחתו אחריו. במקרים בודדים שיטת המלוכה הנשיאותית הצליחה: במקרה של אסד, וזה גם בקושי בגלל מלחמת האזרחים בסוריה, שאסד החזיק בה מעמד בעיקר בזכות איראן וסוריה, בצפון קוריאה, שם למעשה נוסדה המלוכה הקומוניסטית הראשונה בעולם של משפחת קים, ובכמה מדינות ספורות באפריקה ובמרכז אסיה. במדינות דמוקרטיות זה עוד יותר נדיר: בין בוש האב לבוש הבן הפריד ביל קלינטון בתור נשיא ארה"ב, וג'ב בוש נכשל לגמרי בניסיונו להפוך גם את ברק אובמה ל"נשיא סנדוויץ'" בין שני בני משפחת בוש.

בלבנון, לעומת זאת, המצב שונה: לבנון היא מדינה ערבית שבה הפוליטיקה מסודרת לפי שילטון חמולתי- משפחתי בנוסח המאפייה. חלק לא קטן ממנהיגי המפלגות בלבנון וראשי ממשלתה הם בנים או אחים של מנהיגים קודמים. שתי דוגמאות בולטות הן סעד אל-חרירי, ראש ממשלת לבנון הנוכחי ובנו של רפיק אל-חרירי, ראש הממשלה האגדי וראש מחנה המתנגדים לסוריה ואיראן שנרצח בפברואר 2005, ווליד ג'ונבלאט (אפשר לבטא את שם משפחתו כג'ומבלאט), ראש המפלגה הסוציאליסטית-פרוגרסיבית ובעיקר מנהיג הדרוזים בלבנון, בנו של הפילוסוף ומנהיג המפלגה והדרוזים לשעבר, כמאל ג'ונבלאט, שנרצח בחודש מרץ 1977 בהוראתו של חאפז אל-אסד שהיה נשיא סוריה וכמובן הוא אביו של הנשיא הנוכחי בשאר אל-אסד. גם השיעים, שהיו פסיביים יחסית לפני עליית אירגוני "אמל" ו"חיזבאללה" היו תחת הדומיננטיות של המשפחה השיעית העשירה, בעלת האחוזות והמשרות הבכירות במדינה, בעיקר משרת יו"ר הפרלמנט השמורה לשיעים, משפחת אל-אסעד (אין קשר למשפחת אל-אסד העלאווית בסוריה). השליטה במחנה הדרוזי התחלקה בין משפחות ארסלאן, שנאמנה מאוד לסוריה באופן קבוע, ומשפחת ג'ונבלאט (כורדית במוצאה) העצמאית יחסית. בין שתי המשפחות הללו הייתה ועודנה יש יריבות גדולה מאוד.

סעד חרירי עלה לאחרונה לכותרות לאחר שנסע לערב הסעודית וכנראה אולץ בה על ידי יורש העצר החדש והמאוד דומיננטי, מוחמד בן סלמאן, להתפטר. הסיפור של חרירי הוא מורכב: מדובר בבנו של ראש ממשלה מאוד דומיננטי בעבר, שהיה עושה דברה של סעודיה והתעשר במיליארדים בזכות פרוייקטים של בנייה מכסף סעודי שיזם על מנת לשקם בשנות התשעים את לבנון שהייתה הרוסה לאחר 15 שנים של מלחמת אזרחים. חברת "סולידאר" בבעלות רפיק חרירי, שהייתה במימון סעודי, בעיקר מצד המלכים פהד ועבדאללה בני עבד אל-עזיז ובני משפחותיהם. לאחר רצח אביו ירש סעד את המיליארדים, ולאחר כחמש שנים נבחר לראשות ממשלת לבנון בפעם הראשונה. סעד התברר כגירסה חיוורת של אביו בתור פוליטיקאי וגם לא כאיש עסקים מבריק. בערב הסעודית, בינתיים, עלו לשילטון המלך סלמאן ובנו יורש העצר מוחמד. מוחמד בן סלמאן עצר עשרות מבני דודיו בטענה ששדדו לאורך שנים את כספי הממלכה העצומים. כמו כן, מוחמד בן סלמאן עקב אחרי סעד חרירי, ראש ממשלת לבנון שהתמנה לקדנציה שנייה. סעד הצטייר בעיני מוחמד כמי שכמו בני המשפחה המלוכנית הסעודית ביזבז מיליארדים של כספים סעודיים לחינם, לא היה ראש ממשלה ולא איש עסקים טוב ולא "סיפק לסעודיה את הסחורה" בלבנון: סעד לא יכל לעמוד מול הדומיננטיות המתגברת של איראן וחיזבאללה במדינה, שלמעשה שולטים בה בפועל. הוא נראה גם כצל חיוור של הנשיא הנוצרי הלבנוני, מישל עאון, בעל בריתו של אירגון חיזבאללה ולשעבר בעצמו ראש מחנה המתנגדים לסוריה ולאיראן ששינה את דעתו…. הסעודים ביקשו למצוא מישהו אחר, יותר דומיננטי, מהמחנה הסוני בלבנון שיהיה ראש ממשלה (בלבנון ראש הממשלה חייב להיות סוני, לפי "האמנה הלאומית" שייסדה את המדינה) שיעשה את דברה של הממלכה ויצדיק את השקעת המיליארדים הסעודיים בו. לכן, כשנסע סעד חרירי לסעודיה לחץ עליו מוחמד בן סלמאן להתפטר, וכך היה. הסעודים הציגו בפני חרירי מידע מודיעיני על מזימה מטעם איראן וחיזבאללה להתנקש בחייו, בדיוק מה שעשו לאביו לפני 13 שנים בערך. לכן הם השאירו את סעד בריאד כ"צעד הגנתי" וגם כדרך להעניש אותו על ביזבוז מיליארדי הדולרים הסעודיים לחינם. אויביו בנפש של חרירי, החיזבאללה והנשיא מישל עאון, החלו בקמפיין "לחופש נולד" לטובתו, על מנת לשחררו מה"שבי הסעודי". סעד מצא את עצמו נתון בצבת בין איראן וחיזבאללה, שרוצים את ראשו ושואפים לשלוט בלבנון, ובין מוחמד בן סלמאן הנסיך הסעודי שרוצה "להעניש את המושחתים והגזלנים". סעד חרירי העדיף וגם נרמז לו על ידי הסעודים להישאר בריאד. אבל הדי הקמפיין של חיזבאללה ומישל עאון הגיעו עד לצרפת, שפעלה להחזירו ללבנון ולתפקידו. ב22 בנובמבר 2017 חזר סעד חרירי ללבנון לחגיגות "יום העצמאות" של המדינה, וכן לתפקידו כראש ממשלה מוחלש יותר תחת חסותם של צרפת, ערב הסעודית והנשיא מישל עאון, גנרל בן 83 בעל גאווה עצמית גדולה שגם לו יש אינטרס לא להיות תלוי אך ורק בחסדי איראן וחיזבאללה, שבזכותם נבחר לנשיאות.

את "ברית ה-14 במרץ" שהוקמה בלבנון ב2005 חודש לאחר רצח ראש הממשלה רפיק אל-חרירי הקים סעד חרירי יחד עם מנהיג הדרוזים בלבנון, וליד ג'ונבלאט. לדרוזים, כידוע, אין שאיפות לאומיות והם נאמנים בכל מדינה לשילטון החזק באותו זמן שגם מחזיר להם נאמנות. לאחר רצח חרירי האווירה הפוליטית בלבנון הייתה אנטי-סורית והובילה לנסיגתה של סוריה מהמדינה לאחר 30 שנות נוכחות בה כמעט. לכן, ג'ונבלאט הצטרף יחד עם מפלגתו, "המפלגה הסוציאליסטית-פרוגרסיבית", אל חרירי ומפלגתו "אל-מוסתקבל (העתיד)" ויחד עם משפחת ג'ומאייל וסמיר ג'עג'ע הנוצרים המפורסמים הקימו את ברית ה-14 במרץ, המתנגד לסוריה ולאיראן.
עם זאת, ג'ונבלאט ידוע בלבנון כמי שמשנה את דעותיו ואת המחנה שאליו משתייכת מפלגתו חדשות לבקרים: פעם הוא מתנגד לסוריה ואיראן ופעם הוא תומך בהן, תלוי לאן נושבת הרוח הפוליטית. ג'ונבלאט בן ה-69 נושא עימו חשבון עם משפחת אסד של סוריה: אביו, כמאל, הוגה דעות שאימץ דעות סוציאליסטיות וכתב משנה פוליטית משלו, נרצח במרץ 1977 על ידי שליחיה של משפחת אסד. עם זאת, על מנת לשמור על חייו שלו, ווליד בן ה-29 הצטלם זמן קצר לאחר רצח אביו מבויש ליד חאפז אל-אסד, בו הוא עבר לתמוך בלית-ברירה בזמנו. מאז החליפו הוא ומפלגתו את תמיכתם בין המחנה הפרו-סורי והאנטי-סורי חדשות לבקרים. לאחרונה הביע ג'ונבלאט ביקורת קשה על סעודיה (!!!) דווקא עקב רצונה לשלוט בלבנון ועקב יחסה לסעד חרירי.
ג'ונבלאט הוא, למעשה, הברומטר של לבנון. כשרוצים לדעת את האקלים הפוליטי הלבנוני- לאן הרוח נושבת במדינה ומיהו הגורם התורן החזק בה, יש לשים לב איזו דעה מביע ג'ונבלאט.

בלבנון האדם הבכיר ביותר שהוא יציב במשרתו ובדעותיו הוא נביה ברי, השיעי החילוני מנהיג תנועת "אמ"ל" הפרו-סורית. הוא משמש כיו"ר הפרלמנט מזה 25 שנים, מאז נובמבר 1992. ברי הוא עורך דין במקצועו, שנולד בסיירה לאון שבאפריקה להורים שהם פליטים שיעים ועבד אפילו כעורך דין של חברת "ג'נרל מוטורס" בביירות. ברי נבחר לתפקידו בזכות פעולות הטרור של אירגון "אמ"ל", שהיה אירגון הטרור השיעי שפעל נגד ישראל עוד לפני "חיזבאללה" וכן בזכות נאמנותו העקבית לסוריה ולמשפחת אסד. נשיאים וראשי ממשלה התחלפו בלבנון אחד אחרי השני, ואילו ברי בן ה-80 מצליח לשרוד בתפקידו. לאחר לכתו תהיה לשיעים דילמה קשה את מי לשים במקומו בתור יו"ר הפרלמנט הלבנוני, עמדה ששמורה בלבנון לשיעים.

aoun

הנוצרים, הגנרל והזבל- לבנון בוערת

מזה חודש וחצי, לסירוגין, עולה ריח רע מאוד מרחובותיה של ביירות, תרתי משמע. ריח של זבל. ממשלת לבנון, שנשלטת על ידי קואליציה בראשות המחנה החילוני הסוני, לא חידשה את החוזה עם החברה שמפנה את הזבל מרחובות המדינה. למרות ניסיונות פשרה והפסקות זמניות בשביתה, מזה שבועיים, בחום הכי גדול, נערמות עוד ועוד ערימות זבל ברחובות של ביירות בירת לבנון.
מזה כמה ימים, עשרות אלפי צעירים, בעיקר נוצרים, מילאו את רחובות ביירות בדרישה להתפטרות הממשלה וסיום משבר הזבל. אבל הזבל הוא רק חלק מאוד קטן מהעניין. העניין העיקרי הוא שמזה שנה ושלושה חודשים, אין ללבנון נשיא. הנשיא הוא לא שליט המדינה היחיד, אלא חלק ממערכת משולשת, שנוסדה מתוך הסכמה שהושגה בין העדות העיקריות בלבנון בשנת 1942, ההסכמה הלאומית. לפי הסכמה זו, ראש הממשלה יהיה סוני, כי הסונים היו העדה השנייה בגודלה בזמנו. נשיא המדינה יהיה נוצרי, כי היא הייתה העדה הגדולה ביותר במדינה בעת הזו. יושב ראש הפרלמנט יהיה שיעי, שהייתה העדה השלישית בגודלה, וכיום העדה הגדולה ביותר במדינה. השיעים, בהנהגת חיזבאללה, מנסים לשנות מאזן זה לפי המציאות. הם רוצים לשלוט, תחת חסות איראן. איראן שמתחזקת בזכות ההסכם עם מעצמות המערב.
לשיעים יש בעל ברית, גנרל נוצרי שהיה מפקד הצבא הלבנוני, מישל עאון (Michel Aoun) בן ה-82. עאון כיכב בעבר במערכת הפוליטית הלבנונית, בסוף שנות השמונים ובתחילת שנות התשעים. בשנת 1988, עת לבנון הייתה קרועה בתוך מלחמת אזרחים, סיים הנשיא אמין ג'ומאייל את הקדנציה שלו, ושוב, בפעם המי יודע כמה, שתחזור חלילה גם לאחר מכן כמה פעמים, לבנון מצאה עצמה בלי נשיא. ג'ומאייל התנגד לסוריה, אמנם בלשון רפה. כדי לפתור את הבעיה ואת הוואקום הפוליטי, מינה ג'ומאייל באופן חסר תקדים את הגנרל הנוצרי מישל עאון לראש ממשלה זמנית בלבנון, ולנשיא המדינה בפועל. עאון התיישב, למעשה התבצר, בארמון הנשיאות בבעאבדה שליד ביירות, אחרי שג'ומאייל נתן לו את המפתחות לשם. במשך שנתיים נלחמו כוחותיו של עאון בסוריה, שחייליה שלטו כמעט בכל המדינה החל מהקצה הצפוני של רצועת הביטחון צפונה, וכן מול מיליציות נוצריות יריבות, ביניהן הפלנגות הנוצריות, ובייחוד במפקד מיליציה שהייתה משנית לפלנגות, הנוצרי סמיר ג'עג'ע, מפקד מיליציית "הכוחות הלבנוניים" הנוצרית-קיצונית. עאון הלך וצבר כוח בקרב האוכלוסייה הנוצרית מהעדה המארונית, שחלקים ממנו ראו בו אף את גלגולו של הקדוש המקומי, שארבל. מטרת- העל של עאון הייתה להשליט סדר בלבנון, לאחד את המדינה השבורה מ13 שנים של מלחמת אזרחים תחת הנהגתו, והכי חשוב- עאון הפך למתנגד הכי גדול של סוריה. תוך כדי השנתיים שעאון עמד בראש ממשלה צבאית אנטי סורית, במקביל לממשלה אלטרנטיבית פרו סורית בראשות הסוני סלים אל-חוס, נבחר נשיא ללבנון, רנה מועאווד, שנרצח ביום העצמאות הלבנוני, 22 בנובמבר 1989. באותה שנה, 1989, הגיעו הפלגים בלבנון להסכם שסיים את מלחמת האזרחים והפך את לבנון למדינת חסות של סוריה למעשה.
בשנת 1990 האמריקנים, שתמכו עד אז בעאון יחד עם הצרפתים, נזקקו לבעל ברית כנגד סדאם חוסיין. לשם כך הם נזקקו לנשיא סוריה דאז, חאפז אל-אסד. הם נתנו אישור לכוחותיו של אסד מהצבא הסורי להשמיד את כוחותיו של עאון. באותה שנה התבצר עאון חודשים בארמון הנשיאות בבעאבדה, וספג מטחים כבדים. אנשיו נלחמו באומץ אל מול הכוחות הסוריים ובעלי בריתם מקרב הנוצרים והשיעים, אך בסופו של דבר חלה תפנית: עאון הגיע להסכמה חשאית עם צרפת, נמלט מהארמון ואנשיו נשארו שם להיטבח. הוא שהה כמה חודשים בשגרירות הצרפתית בביירות ומשם טס לצרפת. משם הפך למתנגד קולני של סוריה.
בינתיים, השנים עברו. את מקומו של עאון בתור מתנגד לסוריה תפס המיליארדר הסוני רפיק אל-חרירי, שהיה בחסות סעודית. הוא וחברת הבנייה שלו "סולידאר", הפכו למשקמים הגדולים של ביירות ושאר לבנון לאחר מלחמת האזרחים. בשנות התשעים נבחר חרירי לראש ממשלת לבנון כמה וכמה פעמים. גם הוא וגם עאון, מחוץ ללבנון, הפכו, כמיטב המסורת הלבנונית, ל"משפחת מאפייה", משפחה דומיננטית במערכת הכלכלית והפוליטית בלבנון- שמורכבת ממשפחות כאלה. משפחות המאפייה כללו לא רק בני משפחה גרעינית, אבות, בנים ואחים, אלא גם חתנים, בני דודים, משרתים ועוזרים. בשנת 2005 נרצח רפיק אל-חרירי בידי מתנקשים, שהוזמנו על ידי משטר אסד, הפעם בשאר אל-אסד, וחיזבאללה. הפגנות זעם שטפו את לבנון, והצבא הסורי ניאות לסגת מהמדינה בעיקר בלחץ של ארצות הברית בנשיאותו של ג'ורג' בוש. מישל עאון, הגנרל הגולה, שבינתיים הקים את "התנועה הפטריוטית החופשית", או כמו שקוראים לה בערבית "טייאר" בקיצור, וסימלה האות V והצבע הכתום, חזר תחת אבטחה כבדה ללבנון. בינתיים, את ההובלה של המאבק כנגד סוריה, עתה רק שכנה מאיימת ומשפיעה של לבנון, ניהלה משפחת חרירי בראשות בנו השורד של רפיק, סעד אל-דין. בבחירות שנערכו סמוך לנסיגה זכתה מפלגתו של חרירי "העתיד", בערבית "אל-מוסתקבל (המפלגה מפעילה ערוץ טלוויזיה לבנוני, שמשודר במסגרת חברת "הוט")", לרוב. לראשות הממשלה נבחר פואד סניורה, איש הכספים, הקונסיליירי, של חרירי. בינתיים כולם חיכו למוצא פיו של עאון, שתנועתו זכתה ברוב במחנה הנוצרי בפרלמנט. אך שוב, סובב עאון האופורטוניסט את גבו לתומכיו, שבנו עליו כמתנגד הראשי לסוריה, והחליט לכרות ברית עם… חיזבאללה. מדוע עשה זאת?
ראשית כל, בלבנון הצד החלש או הנייטרלי תמיד הולך עם הצד החזק, בייחוד כשמדובר בדרוזים הלבנונים בהנהגת וליד ג'ונבלאט, שידוע בהחלפת דעותיו חדשות לבקרים. הפעם הרגיש עאון שדווקא איראן היא הצד החזק, ולכן הוא חייב לכרות ברית עם חיזבאללה ולהשלים עם סוריה, שבליבו נותרה שנואת נפשו. דבר שני, הוא הבין שלבנון מחולקת לשני מחנות: המחנה האנטי סורי, או בשמו השני מחנה ה-14 במרץ, בראשות משפחת חרירי, מחנה שכולל גם מפלגות נוצריות, סוניות ואפילו תמיכה עקיפה של האסלאמיסטים הסונים בלבנון. ההנהגה של אותו מחנה הייתה תפוסה כבר, בידי משפחות חרירי וג'ומאייל. משפחת ג'ומאייל ייצגה את המעמדות הנוצריים העשירים בלבנון. עאון, שבא מהמעמד הבינוני-נמוך והצבא שימש לו כלי לניעות חברתית, ייצג את המעמדות הבינוניים והנמוכים של הנוצרים. לכן כמייצג המקופחים הנוצרים, ראה הזדמנות לעשות ברית מקופחים עם ה"מקופחים הנצחיים", השיעים. לכן כרת ברית עם חיזבאללה. כך הפך גיבור המאבק האנטי-סורי לראש המחנה הנגדי בפרלמנט, המחנה הפרו סורי והפרו איראני, שנקרא מחנה השמיני במרץ. שאיפתו הגדולה של עאון הייתה לחזור לארמון בעאבדה, כנשיא נבחר על ידי הפרלמנט ולא כמינוי חירום זמני, והוא עשה חישוב פוליטי לפיו דווקא תמיכת החיזבאללה תביא אותו לשם. למרות מעבר זה, המשיך עאון להיות פופולארי בקרה הנוצרים בלבנון, גיבור המעמדות הלא עשירים בעדה. מפלגתו ממשיכה להיות המפלגה הנוצרית הגדולה ביותר בפרלמנט הלבנוני.

בינתיים, עאון, שמככב פה בתמונה על רקע סמל ה"וי" הכתום של תנועתו, פיתח את משפחת המאפייה שלו, כמתחרה לזו של ג'ומאייל, הכניס את חתנו ג'ובראן באסיל לתפקיד שר בממשלות אחדות שקמו בלבנון, שרובן היו בראשות מחנה ה-14 במרץ, ושאף לקדם חתן אחר לתפקיד מפקד צבא לבנון. כולם נוצרים, כמובן. בעשר השנים האחרונות התחלפו שני נשיאים, אמיל לחוד ומישל סולימאן (הראשון מביניהם היה נוצרי פרו סורי מובהק), ששניהם היו מפקדי צבא לבנון. גם מפקד צבא לבנון, שהחליף את מישל סולימאן כנשיא, ז'אן קהוואג'י (שם משפחתו, משמעותו "מוכר קפה"), סיים את הקדנציה שלו, תוך כדי שמלחמת אזרחים אכזרית מתחוללת בסוריה השכנה וזולגת אט אט יחד עם מיליון פליטים סורים לתוך לבנון. עאון, שכבר הגיע לגיל 82, חש עכשיו, כי זאת ההזדמנות האחרונה שלו להפוך לנשיא לבנון, ולהפוך את חתנו למפקד הצבא והנשיא לעתיד של לבנון (במקרים מסוימים במדינה זו נבחרים מפקדי הצבא לנשיאים מתוך פשרה, החל משנת 1958).
וזה לא רק שאין נשיא בלבנון. לאורך שנות מלחמת האזרחים בסוריה הייתה מורכבת הממשלה הלבנונית, שחייב להנהיג אותה מוסלמי סוני לפי החוקה, ממשלות מעבר לא יציבות. כעת הממשלה הלא מתפקדת התורנית נמצאת בראשותו של תמאם סלאם, עוד איש עסקים עם שורשים משפחתיים-מנהלתיים עוד מימי האימפריה העות'מאנית- שמקורב למשפחת חרירי ומנהיג את מחנה ה-14 במרץ האנטי-סורי. ממשלה זו לא מתפקדת, בין היתר בשל הצרות שעושים לה מפלגתו של עאון, ה"טיאר", והחיזבאללה. לכן, עאון קרא בימים האחרונים לצעירים נוצרים לצאת ברבבותיהם לרחובות ביירות ולעשות פשוט בלגאן. גם כדי שינקו את הזבל שנצבר בלבנון בימים החמים האחרונים (אותו חום שהרגשנו בישראל הרגישו גם בלבנון), אבל בעיקר שינקו את הזבל האמיתי בעיניו, שהיא מפלגתו של חרירי, וגם השיטה הפוליטית הקיימת של לבנון- וימליכו אותו לנשיא על המדינה, במקביל לשינוי שיטת הבחירות ומסירת הנהגת הממשלה לידי הרוב השיעי בהנהגת בני בריתו מהחיזבאללה. הצעירים הללו נענו לו ומתפרעים ברגעים אלה ברחובות ביירות. ובאשר לנשיאות- מחנה ה-14 במרץ העמיד מול עאון מועמד משלו לנשיאות לבנון, שלא מצליחה להתמלא באדם ראוי מהשורה לאחר הצבעות כושלות חוזרות בפרלמנט. ומי זה יכול להיות? כמובן, שנוא נפשו מזה יותר משלושים שנה, סמיר ג'עג'ע הנוצרי…..
בינתיים, מהומות הזבל נמשכות, ולא ברור כיצד יסתיימו. אם ממשלת תמאם סלאם תתפטר, זה יהיה סימן לעוד השתלטות של איראן וחיזבאללה על לבנון, באמצעות בעל בריתן הגנרל הנוצרי המעוטר והאופורטוניסט (לא מזכיר קצת גנרל אחר, אצלנו, שבימים אלה משמיעים הקלטות שלו והוא חושב אולי לחזור לזירה הפוליטית כי לא תהיה לו עוד הזדמנות?)