Tag Archives: אתיופיה

האימפריה שהייתה בצפון אתיופיה ופרשת הפילים

בין השנים 100 ל-940 לספירת הנוצרים, ממאות השנים לפני הופעת האסלאם ועד לשנות היווצרותו ועלייתו, שיגשגה סמוך למדבריות חצי האי ערב אימפריה, שמרכזה היה בעיר אקסום (Aksum) ונקראת על שם אותה עיר, באיזור טיגראי שבצפון אתיופיה כיום. האימפריה השתרעה בשיאה על שטח עצום, שכולל בתוכו את צפון אתיופיה, אריתריאה (איזור טיגראי באתיופיה של היום ואריתריאה נחשבים כהמשך של האימפריה הזאת), סומליה, דרום סודאן, ג'יבוטי, תימן ודרום סעודיה. נוכחות אימפריית אקסום בתימן נזכרת אף בקוראן המוסלמי (צירפתי תמונה) ב"פרשת הפיל" ("סורת אל-פיל"), עת ניסה הנציב של אימפריית אקסום בתימן, אברהה, לכבוש את העיר מכה במאה השישית לספירה, באותן שנים שהעיר והכעבה שבמרכזה היו מרכז לעבודת אלילים. עוד נחזור לסיפור הפילים. כוחה ועושרה העצום של האימפריה היה במסחר- היא שכנה לחוף הים האדום על הדרך שבין האימפריה הרומית והודו, ועיקר הסחר שבה היה חקלאי: בחיטה ושעורה לייצור קמח, אך גם בשנהב פילים. במאה השלישית לספירה נחשבה אקסום כאחת מארבע האימפריות הגדולות בעולם, לצד פרס, סין והאימפריה הרומית. אנשי אימפריית אקסום האמינו במספר אלילים, אך באמצע המאה הרביעית לספירה המלך האקסומי אזאנה הראשון הכריז על הנצרות כדת המדינה. הודות בין היתר לשליח פרומנטיוס, שהגיע לפי המסורת מהעיר צור (כיום בלבנון) לחצר המלוכה של אקסום כמורה, הצליחה הנצרות להשתלט על האליטה באקסום ולאחר מכן על כלל תושבי האימפריה, למרות שהדת היהודית הייתה מוכרת לאנשיה. הודות לקשר הטוב בין אקסום לבירת האימפריה הביזנטית קוסטנטינופול וכן למסעותיהם של סוחרים מצרים נוצריים אל מרכזי האימפריה, התבססה באימפריית אקסום הכנסייה האורתודוכסית האתיופית, הכנסייה השלישית שנוסדה בהיסטוריה, לאחר הכנסיות הגרוזינית והארמנית. לאימפריית אקסום היה אלפבית משלה, שמבוסס על שפת הגעז, וכן מערכת מטבעות משלה. בעיר אקסום באתיופיה, כיום עיר קטנה, קיים ועומד עד היום אובליסק גדול של המלך אזאנה, המלך הנוצרי הראשון של אקסום. האגדה מספרת שהמלך אזאנה (שלט בין השנים 320 ל360 לספירה), שבנה באימפריה כנסיות רבות, אף לקח את ארון הברית אל העיר אקסום בירתו, והניח אותו בכנסיית גבירתנו מרים מציון ושם הוא נמצא עד היום, לפי המסורת הנוצרית האתיופית.

הקוראן המוסלמי, כאמור, מספר על גנרל מאקסום ששמו אברהה, שהיה הנציב של תימן (שנקראה אז ממלכת חימייר Himyar, שהייתה בדומיננטיות יהודית אך אימפריית אקסום הצליחה להשתלט עליה) , שניסה בשנת 570 לספירה הנוצרית, שנת הולדתו של נביא האסלאם מוחמד, לכבוש את העיר מכה שהייתה אז מרכזו של שבט קורייש האלילי, השבט של מוחמד. אברהה הביא מאפריקה צבא ענק בן ארבעים אלף איש רכובים על פילים, שניסה להיכנס אל העיר (מצוייר כאן בתמונה). אז, לפי הקוראן, באורח פלא, דווקא הפצצה אווירית (כן, כן) הביסה את צבאו של אברהה. ציפורים ענקיות שנשאו בטפריהן אבנים אדירות שקוראים להן אבאביל (Ababil- כיום יש מטוס ללא טייס איראני ידוע בשם זה שנמצא בשימוש חזבאללה), הטילו את אותן אבנים על הצבא האדיר של אברהה, הרגו את הפילים וגרמו לנסיגתו. הופעתו של האסלאם בשנת 632 לספירה התחילה, למעשה, את דעיכתה של אימפריית אקסום. האימפריה האסלאמית הראשונה, שנקראת "ח'ליפות הראשידון" (כלומר האימפריה של הח'ליפים- שליטי האומה המוסלמית-ישרי הדרך), שהתקיימה בין שנת 632-661 לספירה, תפסה את אחיזתה על כל החופים של הים האדום, שעיקר הסחר של אימפריית אקסום היה בו. בהמשך האימפריה עברה ביזור למעשה, וניתנה על ידי ראשיה אוטונומיה נרחבת לראשי השבטים השונים ליצור ממלכות אוטונומיות קטנות משלהם. בצורת וקריסת החקלאות במאה השמינית לא תרמה רבות ליציבות, ואגדה אף מספרת שבשנת 960 לספירת הנוצרים מלכה יהודייה בשם יהודית החריבה את האימפריה הנוצרית אקסום שהייתה לא ידידותית ליהודים עד היסוד. החל מראשית המילניום השני, שנת 1,000 לספירה, החלה אקסום להצטמצם לשטח שידוע כיום כאתיופיה ואף כונתה אתיופיה על ידי כרוניקאים ערביים באותה תקופה. האסלאם הצליח לחדור לתוך האימפריה, ומנגד, ממלכה נוצרית חדשה החלה להתפתח על חורבותיה של מרכז אימפריית אקסום, ממלכת אביסינייה. במאה ה13 לספירה התפתחה באביסינייה השושלת הקיסרית האתיופית הסולומונית, ששלטה למעשה על ענפיה השונים עד שנות השבעים של המאה העשרים.

בין תורכיה, סודאן ואתיופיה

בחודש יוני 2019, החודש שבו נכתב הפוסט הזה, אירעו כמה אירועים שחשוב לציין אותם: ב23 ביוני 2019 נערכו בחירות חוזרות לראשות עיריית איסטנבול, לאחר שארדואן סירב לקבל את ניצחונו של מועמד האופוזיציה מטעם "מפלגת העם הרפובליקנית" החילונית, המפלגה שייסדה את תורכיה. המועמד החילוני, אכרם אימאמאולו, ניצח בסופו של דבר את מועמד מפלגתו האסלאמיסטית AKP של ארדואן שהוא גם ראש ממשלתה האחרון של תורכיה, בינאלי יילדירים. בסיבוב החוזר ביתרון יותר גדול מאשר היה לו בניצחונו הראשון, שנפסל בלחצו של ארדואן על ידי ועדת הבחירות המרכזית של תורכיה. מהניסיון ההיסטורי, לארדואן יש כמה סיבות לדאוג בקשר לתוצאות הבחירות בכלל ולאימאמאולו ראש העיר החדש בפרט: ראשית, איסטנבול הייתה המאחז החשוב ביותר של ארדואן ב25 השנים האחרונות. בשנת 1994 נבחר ארדואן לראש העירייה האסלאמיסטי הראשון של איסטנבול, ומאז כל השאר היסטוריה, ולגבי איסטנבול- העיר הייתה נתונה בידיו ובידי אנשיו, שהתמנו לראשי העירייה לאחר שהוא עזב את תפקידו לטובת הקמת מפלגתו במישור הארצי והפיכתו לראש ממשלת תורכיה. בחירתו של אימאמאולו יכולה לבשר את ההתחלה של מהפך פוליטי עתידי בתורכיה וחזרתה לשילטון של המפלגה החילונית, מפלגתו של מייסד הרפובליקה התורכית המודרנית, מוסטפא כמאל אתאתורכ, שיש הטוענים שלמרות שעברו 80 שנה וכמה חודשים מאז מותו בשנת 1938, הוא ובעיקר מורשתו הם המנצחים העיקריים של הבחירות האלה…. מערכת המשפט התורכית הספיקה לייחס לאימאמאולו עבירה של העלבת עובד ציבור שעליה הוא עתיד להישפט, אך זכור היטב שגם ארדואן עצמו נשפט וישב בשנת 1998 בכלא עת היה ראש עיריית איסטנבול על התבטאות שהייתה אסלאמיסטית מדי, כשישיבתו בכלא סללה באורח אירוני את הדרך לזכייה בבחירות 4 שנים מאוחר יותר ולהפיכתו למנהיג של תורכיה בתור ראש ממשלה ונשיא עד לימינו אנו. אגב, כמו ארדואן, אימאמאולו, שנולד בשנת 1970, הוא יליד איזור צפון מזרח תורכיה, לחוף הים השחור: הוא נולד במחוז טראבזון, ואילו ארדואן בן ה-65 נולד במחוז ריזה (Rize) שלא רחוק משם. גם לאימאמאולו (שמשמעות שם משפחתו היא "בנו של האמאם") מיוחס מוצא לא-תורכי: נטען שהוא מוסלמי ממוצא יווני, וגם לארדואן: נטען שבשנת 2003 ארדואן עצמו אמר שמשפחתו היא מוסלמית-גיאורגית במקור מהמיעוט האדג'ארי, שהיגרה מאיזור באטומי שבגיאורגיה (גרוזיה) למחוז ריזה שבתורכיה. והכי חשוב: שניהם אנשים עקשנים שסימנו לעצמם את כס השילטון בתורכיה, כשבינתיים רק ארדואן הצליח בזה.

ארדואן, כידוע, הוא תומך אדוק של תנועת "האחים המוסלמים", תנועה ששמה לה למטרה לכונן מחדש את הח'ליפות האסלאמית (כלומר: את האימפריות האסלאמיות והשילטון על האומה המוסלמית הסונית), שהוחזקה לאחרונה על ידי העות'מאנים ובוטלה בשנת 1924 על ידי הפרלמנט התורכי החילוני. אנשי תנועה זאת מנסים בחודשים האחרונים להשיג את השילטון דרך שלוחותיהם במדינות שבהן אירע בשנה זאת, 2019, "האביב הערבי השני": אלג'יריה וסודאן. בחודש אפריל 2019 הודח לאחר הפגנות המונים נשיא סודאן, הגנרל עומר אל-בשיר (שלט בסודאן בין השנים 1989-2019), שהיה בעל בריתם לשעבר של ארדואן ושל תנועת "האחים המוסלמים" במדינתו, בפעולה של הצבא הסודאני, שהקים מנגד את "המועצה הצבאית הזמנית" על מנת שתנהיג את סודאן במקום בשיר. אבל זה לא הרגיע את המפגינים, שהמשיכו להפגין אל מול מטה המטכ"ל הסודאני בדרישה לעבור לשילטון אזרחי. אבל הצבא הסודאני חושש, ובצדק: הוא יודע שאם ימסור את השילטון לידיים אזרחיות, מהר מאוד מי שיעלו לשילטון הם חברי התנועות האסלאמיסטיות (שחלקן נתמכות ע"י תורכיה וארדואן), שהיו בעבר בעלי בריתו של הצבא וכיום הם יריביו. אנשי המועצה הצבאית השלטת בסודאן יודעים, ששילטון אסלאמיסטי יצמצם מאוד את כוחו של הצבא ואת כוחם של הגנרלים, בדומה למה שקרה בתורכיה של ארדואן. גם מצרים, סעודיה ואיחוד האמירויות חששו שבסודאן עלול לעלות שילטון שיתמוך בשנואות נפשם, איראן ובתנועת "האחים המוסלמים". לכן החליטו לתמוך במועצה הצבאית ובכך שאת הגנרל בשיר יחליף רק גנרל אחר. ובכן, החודש הזה כנראה שנמצא אותו גנרל: מדובר בגנרל מוחמד חמדאן דגלו, שידוע בכינויו "חמידתי" (כאן בתמונה!) בן ה-45, יליד מזרח חבל דארפור שמוצא משפחתו הערבית שעסקה בסחר בגמלים מצ'אד השכנה, סגן ראש המועצה הצבאית הזמנית השלטת, שהולך וצובר פופולאריות רבה בעצרות עם גדולות שהוא מארגן ברחבי סודאן. אך לחמידתי יש הווה ועבר בעייתי: הוא עומד בראש "כוח התגובה המהירה" של צבא סודאן, מה שבתחילת שנות האלפיים נודע כמיליציות הג'נג'אוויד. המיליציות הללו בהנהגת חמידתי הן שביצעו את הטבח הנורא בדארפור, טבח שערכו מוסלמים ממוצא ערבי (וחמידתי הוא ערבי במוצאו ויליד חבל דארפור בו הערבים מהווים מיעוט) , שמהווים את האליטה השולטת בסודאן, במוסלמים שמוצאם מאפריקה השחורה שמהווים את רוב בני חבל דארפור, שבגינו הואשם נשיא סודאן המודח בשיר בפשעים נגד האנושות ע"י בית הדין הבינלאומי. היות שחמידתי לא הואשם בכלום, לא הייתה בעיה למנות אותו לתפקידו במועצה הצבאית השלטת ולא תהיה לו בעיה להפוך בעתיד הקרוב לנשיא סודאן. את ההפגנות מול המטכ"ל הסודאני, אגב, פיזרו חייליו של חמידתי באלימות רבה מאוד.

עוד סוגיה איזורית נוגעת לאירועים ב22 ביוני בשכנתה של סודאן, אתיופיה: באתיופיה, מדינה נוצרית ששסועה בין מרכיביה השבטיים והאתניים (בעיקר בין האמהרים והטיגרינים), שולט כיום ראש ממשלה מוסלמי בן גילו של חמידתי בערך בשם אבי (כלומר אבו) אחמד. אבי אחמד מנסה מהיום שהתמנה לתפקידו, לפני שנה וחצי, לחולל באתיופיה רפורמות שייקחו הרבה כוח מהאליטה ששולטת באתיופיה מזה שלושים שנה, האליטה הטיגרינית, ויעבירו את אותו כוח אליו ואל ממשלתו. במסגרת השינויים והרפורמות חתם אבו אחמד הסכם שלום עם שליט מדינת אריתריאה שמצפון לאתיופיה על מנת לסיים את הסיכסוך בן 30 השנים ויותר בין שתי המדינות. אבל גורמים כלשהם בתוך הצבא לא אוהבים את מהלכיו של אבי אחמד, לכן ניסו כבר להתנקש בחייו, כשהשיא היה כמה ימים לפני כתיבת פוסט זה: בפעולה משולבת בשני מקומות שונים חוסלו בני בריתו העיקריים של אבו אחמד, שהם הרמטכ"ל האתיופי שחוסל ע"י שומר ראשו והנשיא והתובע הכללי של מדינת המחוז הגדולה אמהרה, כשמאחורי החיסולים וניסיון ההפיכה עמד למעשה גנרל שהשתחרר מהכלא לא מזמן. כל זה בא על רקע פרשת הקמת הסכר האתיופי הגדול על נהר הנילוס, סכר שמרגיז מאוד את מצרים שעלולה להיפגע מכך (אגב ארדואן, ששונא את מצרים ואת הנשיא שלה הגנרל א-סיסי, תומך מאוד בהקמת הסכר ובאתיופיה), והיא מובילה מהלכים על מנת למנוע את בניית הסכר. לפני כשנה אגב, חוסל גם באורח מסתורי המנהל והמהנדס הראשי של אותו סכר.

ואם כבר מדברים על מצרים, לפני כמה ימים מת מי שהיה נשיא מצרים מטעם תנועת "האחים המוסלמים", מוחמד מורסי, בעודו יושב בכלוב אסירים בבית המשפט המצרי במהלך המשפט שמתנהל נגדו. מורסי, חולה סוכרת בן 68 שהוחזק בתנאים לא קלים (בעוד הנשיא לשעבר מובארכ, שהודח במהפיכה הגדולה בשנת 2011, שוחרר מזמן מהכלא והוא בן 91 ועודנו חי ובועט) , היה במאסר מזה כמעט שש שנים, מאז הפיכת-הנגד שחולל הצבא המצרי נגד שילטונו. ארדואן ותנועת "האחים המוסלמים" מיהרו להאשים את השילטון של הגנרל א-סיסי ברצח הנשיא המודח.

כל הזכויות שמורות (c) לכותב הפוסט הזה, ניתן לשתף בפייסבוק רק תוך ציון המקור.

המלחמה הקרה: סודאן נגד אריתריאה, ומי המדינות שעומדות מאחורי סכסוך זה

איזור סודאן ואריתריאה נודע בעברו כאיזור שהיה משופע במלחמות, אבל בראשית 2018 בין סודאן לאריתריאה מתחוללת מלחמה קרה, מלחמה שהיא עמוסה באיומים מילוליים מצד בכירים ובשליחת תגבורות צבאיות לאיזורי הגבול, אך לא מדובר ממש במלחמה "חמה" שמתחוללת בין הצבאות ועמוסה באירועים ביטחוניים. המדינות שאחראיות למערבולת הגיאו-פוליטית באיזור מצרים-סודאן-אתיופיה-אריתריאה הן, למעשה לא סודאן ואריתריאה עצמן. מדובר בעימות איזורי: הציר תורכיה-קטאר, הציר המוסלמי-סוני הרדיקלי שילב לתוכו את סודאן, שכנתה של מצרים שהיא יריבתה הפוליטית של תורכיה, שנחשבת כיום למדינת-האם של אירגון "האחים המוסלמים". סודאן, כאמור, מסוכסכת עם מצרים, שנמצאת בברית עם אריתריאה, שכנתה של סודאן, ובברית כוללת עם הציר המוסלמי-סוני המתון בהנהגת ערב הסעודית ואבו דאבי שנשלטות בפועל על ידי שני יורשי העצר הנמרצים שלהן, מוחמד בן סלמאן (מב"ס) הסעודי, ומוחמד בן זאייד (מב"ז) נסיך אבו דאבי ויורש העצר של איחוד האמירויות. אז אני מנסה לעשות סדר בבלגאן, לחלק את הסיכסוכים האיזוריים שמשפיעים על מזרח יבשת אפריקה ולחבר ביניהם לצורה הגיונית, שתתאר את התמונה המלאה.

1. סיכסוך מצרים-סודאן: בראשית חודש ינואר 2018 התלקח מחדש הסיכסוך בין מצרים לסודאן על איזור חלאייב על חוף ים סוף המערבי (הים האדום), מחוז שנמצא באיזור קו הרוחב 22 בגבול בין שתי המדינות. עוד בשנת 1899 התלבטו הבריטים, ששלטו למעשה במצרים ובסודאן, כיצד לחלק את האיזור הזה בין מצרים לבין סודאן ועד היום הוא נותר שנוי במחלוקת: למי הוא שייך במציאות? הרשות הרשמית באיזור זה היא של מצרים, אך סודאן רואה בחלאייב כחלק בלתי נפרד משטחה ו"אנשי ממשל" ותומכים של סודאן פועלים בו. זאת לאחר שבשנת 2011 ויתרה על השליטה בדרום סודאן, שהפכה למדינה נוצרית עצמאית. לאחרונה, כאמור, החריף הסכסוך, ומצרים שלחה כוחות צבא לאיזור זה שם נמצא הגבול שלה עם סודאן.
הגורם להחרפת הסכסוך הוא המעגל הרחב יותר והסיכסוך בין שני הצירים המרכזיים בעולם המוסלמי-סוני: ביקורו בסודאן של נשיא תורכיה, רג'פ טאייפ ארדואן, יריבה המושבע של מצרים בהנהגת עבד אל-פתאח אל-סיסי והפטרון של תנועת "האחים המוסלמים" שמתנגדת לשילטון במצרים. בביקורו של ארדואן, ששואף להחזרת ההגמוניה התורכית לעולם המוסלמי כמו שהיה בימי העות'מאנים (מדיניות שמכונה "ניאו-עות'מאניזם") , הוסכם על מסירת אי הנמל הסודאנית סואכין שנמצאת על החוף המערבי של ים סוף כלומר במזרח סודאן, לשליטה תורכית. המסירה נעשתה חמש מאות שנים לאחר שנכבשה בידי הסולטאן העות'מאני סלים הראשון והפכה למאחז עות'מאני. עד היום נשארו באיזור עתיקות מימי העות'מאנים והשילטון בסודאן טען רשמית שמסירת האיזור לתורכיה נועדה לשפץ את העתיקות העות'מאניות במקום. החשש הוא שהאיזור ייהפך למאחז תורכי, וזאת לצנינים בעיני מצרים, יריבתם של תורכיה ובמיוחד של ארדואן ותנועת "האחים המוסלמים" בה הוא תומך.
הערכה נוספת היא שבאיזור סוואכן יקום בסיס צבאי תורכי גדול, שיהיה הבסיס התורכי השני ביבשת אפריקה בנוסף לבסיס התורכי בסומליה, ולשלישי מחוץ לתורכיה עצמה בנוסף לבסיס התורכי בקטאר (אגב, האימפריה העות'מאני, בניגוד לתורכיה החדשה תחת ארדואן, התפשטה ראשית וקודם כל בבלקן האירופי שהפך ליהלום בכתר האימפריה, ורק לאחר מכן התפשטה לכיוון ארץ ישראל, מצרים וצפון יבשת אפריקה- שהיו רק הפריפריה של האימפריה)

2. סכסוך אריתריאה- סודאן: אריתריאה ואתיופיה, שתי מדינות יריבות אחת לשנייה, נמצאות מדרום מזרח לסודאן. באריתריאה, שלה גבול ימי עם תימן (עם האיזור שנשלט על ידי החות'ים, בעלי הברית של איראן), קיים בסיס צבאי בשם סאווא. העניין הוא שהבסיס הזה קרוב מאוד לגבול עם סודאן וכמו כן הוא שייך ומתופעל על ידי איחוד האמירויות הערביות, שנמצאת בברית עם סעודיה וביריבות עם איראן השיעית ועם הציר הסוני הרדיקלי, תורכיה וקטאר (שנמצאת בחרם מאז חודש יוני 2017 על ידי שאר מדינות המפרץ). בתגובה על ביקורו של ארדואן בסודאן, הזרימו המצרים כוחות צבא באישור אריתריאה לאותו בסיס. סודאן נדרכה, החזירה את השגריר שלה בקהיר בראשית ינואר 2018 להתייעצויות והתחילה להשמיע איומים על אריתריאה, שהיא חלשה ממצרים. כמו כן, הזרימה סודאן כוחות צבא רבים לגבול שלה עם אריתריאה. בתגובה, זרמו כוחות צבא אריתריאי לגבול עם סודאן. שוב, מתיחות כן, אבל מלחמה בפועל לא ממש. סודאן לא תמהר להסתבך במלחמות, היות והנשיא שלה, עומר חסן אל-בשיר (ערבי מוסלמי במוצאו) ששולט בה כמעט 30 שנים מאז 1989, מבוקש על ידי בית הדין הבינלאומי הפלילי באשמת רצח העם שביצע באיזור דארפור בסביבות שנת 2003 והלאה, מה שהפך את אנשי דארפור (מוסלמים לא ערבים במוצאם, שנרדפו ע"י השילטון הסודאני בין היתר בגלל שהם אינם ערבים), ואנשי דארפור בלבד, למבקשי מקלט בהגדרתם לכל דבר ועניין. עוד נדבך חשוב הוא שסודאן היא מדינה מוסלמית, ואילו אריתריאה היא מדינה שנשלטת על ידי איסאייס אפווארקי, נוצרי אורתודוכסי שמשתייך לכנסייה האתיופית בדתו, כלומר שילטון נוצרי, בעוד מחציתה האחרת של אוכלוסיית אריתריאה היא מוסלמית. בגלל זה בין היתר יש סיכסוך ביניהן. לסיכום ביניים, במזרח אפריקה יש מאבק בין שני צירים: ציר תורכיה-קטאר-סודאן, וציר סעודיה-איחוד האמירויות-מצרים-אריתריאה. מאבק, אבל לא מלחמה בפועל. לציר תורכיה-קטאר-סודאן הרדיקלי הצטרפה מדינה אחרת, מפתיעה, שגובלת בסודאן: אתיופיה הנוצרית…

3. סכסוך אתיופיה מול מצרים ואריתריאה: בשנת 2011 החלה אתיופיה בפרויקט הגדול ביותר שלה: בניית סכר "התחייה האתיופית הגדולה" על נהר הנילוס הכחול (התפצלות של נהר הנילוס הגדול- שמקורו במצרים). הסכר, שנועד לייצור חשמל ובכך לייצור הכנסות כספיות גדולות לאתיופיה, הוא הסכר ההידרו-אלקטרי הגדול ביותר ביבשת אפריקה. בניית הסכר התחילה על רקע וכתוצאה מניצול המהפיכה במצרים בשנת 2011. עקב בניית הסכר, המצרים חששו לגורל כמות המים שתעבור בנהר הנילוס הגדול, עורק המחייה של מדינתם. בניית הסכר יצרה סכסוך קר בין מצרים לאתיופיה ודריכות בין שתי המדינות. שילטון "האחים המוסלמים" בן השנה בהנהגת מוחמד מורסי אף השמיע הצהרות כנגד אתיופיה הנוצרית לפיהן מצרים תפעל להרוס את הסכר. עבד אל-פתאח אל-סיסי, שירש את השילטון ממורסי לאחר ההפיכה שביצע נגדו, ירש גם את הסכסוך עם אתיופיה. מנגד, אריתריאה, שמורכבת משבטים דוברי טיגרינית, ניהלה סכסוך עתיק יומין עם אתיופיה שמורכבת עצמה משבטים דוברי אמהרית, כשעד שנת 1993 רשמית השתייכה אריתריאה לאתיופיה ורק באותה שנה קיבלה עצמאות. אריתריאה גם השמיעה הצהרות כנגד אתיופיה בטענה כי בניית הסכר תיפגע בכלכלה האריתריאית הרעועה ממילא, ותכניס המון כסף לאתיופיה מה שייתן לה יתרון איזורי. בכך נוצרה הברית המצרית-אריתריאית נגד הסכר האתיופי ולא רק נגד סודאן. אתיופיה, למרות היותה מדינה נוצרית עם מיעוט מוסלמי של שלושים אחוזים וסובלת מטרור אסלאמי, החליטה ש"האויב של אויבי הוא ידידי", לכן הצטרפה לסודאן בברית כנגד מצרים ואריתריאה.

בסיכומו של דבר, במזרח אפריקה מתקיימת מלחמה קרה בין הציר של מצרים-סעודיה- איחוד האמירויות שהוא הציר המוסלמי-סוני המתון בתוספת אריתריאה הנוצרית עם המיעוט המוסלמי הגדול מאוד, לבין הציר המוסלמי-סוני הרדיקלי בהנהגת תורכיה וקטאר, פטרוניות אירגון "האחים המוסלמים" המצרי במקורו, בתוספת מפתיעה- אתיופיה הנוצרית עם מיעוט מוסלמי קטן. עם זאת, מדובר בסיכסוך שהוא מלחמה קרה אך אין סיכוי גדול שיתפתח בקרוב למלחמה "חמה", בין היתר בגלל שהמדינות באפריקה מצרים, סודאן, אריתריאה ואתיופיה לא שואפות למלחמה ביניהן, וכן היותה של מצרים עומדת לפני בחירות לנשיאות וטרודה במשבר כלכלי קשה. כמו כן, גם לתורכיה הפטרונית החדשה של סודאן אין אינטרס להצטרף למלחמה הזאת בגלל שהיא טרודה במלחמה "חמה" במיעוט הכורדי בצפון סוריה שיושב על הגבול שלה באיזור עפרין הסורי.

מנגיסטו היילה מריאם והניסוי האדום באתיופיה

באתיופיה ישנם שני שמות פרטיים, שיכולים להיות גם שמות משפחה, שהם נפוצים ביותר: הראשון הוא מקונן, שהוא שם המשפחה של קיסרי אתיופיה הנוצרית, ששלטו במדינה עד 1974, כשהבולט ביניהם הוא הקיסר האחרון, היילה סאלסי הראשון, שדת שלמה ("רסטפארי")- שדווקא רווחה בג'מייקה הרחוקה נוסדה בהשראתו, וכינויו העיקרי היה "האריה מציון". בוב מארלי האגדי, מאמין רסטפארי בעצמו, כתב עליו שיר בשם זה. השם השני הנפוץ ביותר הוא מנגיסטו, שדווקא שימש שליט אחר (וחשוב לציין- לא מציין אותו כלל!), שהיה בין מדיחי את היילה סלאסי- והיה הפוך ממנו בדרכו. שמו היה מנגיסטו היילה מריאם, והוא שלט באתיופיה בתמיכת ברית המועצות, כשהוא מנהיג במדינה שלטון קומוניסטי, שהתקיים משנת 1974, עם הדחת היילה סלאסי עד לשנת 1991 בפועל.שילטון זה, כמו הניסוי השילטוני הקומוניסטי בשכנתה של אתיופיה מעבר לים האדום, תימן הדרומית, החזיק כמעט עשרים שנה אך נכשל כמעט מאותן סיבות: השבטיות והמסורת שמאפיינים את אתיופיה, ניהול מדינה כושל וכמובן אי קיום התנאי העיקרי לשילטון קומוניסטי: קיומו של מעמד פועלים, פרולטריון- מה שדורש הקמת מפעלי תעשייה רבים ותהליך תיעוש בכלל, מה שהיה חסר גם באתיופיה וגם בתימן הדרומית (שכבר כתבתי עליה).
באותן שנות השילטון הקומוניסטי, או בשמו הרשמי דרג (DERGׂ)- שמשמעותו "המועצה" או "הוועדה" והוא ראשי תיבות של "המועצה המתאמת של הכוחות המזוינים, המשטרה והצבא הטריטוריאלי" ידעה אתיופיה חרפת רעב, בייחוד באמצע שנות השמונים, מלחמת אזרחים וגם שני מבצעים גדולים להעלאת הקהילה היהודית במדינה לישראל- "מבצע משה" בשנת 1985 ו"מבצע שלמה" בשנת 1991.

בחודש יוני 1974 החל משתלט בהדרגה הצבא האתיופי המורד על הבירה, אדיס אבבה, כשהוא לוקח יותר ויותר סמכויות מהקיסר הנחלש היילה סלאסי הראשון בהפיכה צבאית. החונטה שתפסה את השילטון לבסוף בספטמבר 1974 ושלחה את הקיסר למעצר כללה את חברי המשמר הקיסרי, ששמר עד אותה עת על היילה סלאסי האגדי ויחידות מחיל היבשה, חיל האוויר והמשטרה. עם הזמן כל חברי הקבינט של היילה סלאסי הודחו, הושמו במעצר, ואף ראשי הצבא שהיו נאמנים לקיסר הוצאו להורג. החונטה החלה לקרוא לעצמה "דרג"- המועצה שמנהלת את ענייני המדינה, כשברית המועצות נתנה לאותה מועצה עזרה לוגיסטית בנשק ובכסף. במאי 1975 בוטלה רשמית הקיסרות האתיופית (הקיסר חי במעצר כשלושה חודשים אחר כך וחוסל כנראה ב22 באוגוסט 1975), המשטר הוכרז כ"מרקסיסטי-לניניסטי" המפלגות שתמכו בקיסר הוצאו אל מחוץ לחוק, ועד שנת 1977 התחולל במדינה "טרור אדום" בהשראת ברית המועצות- תהליך של טיהור על ידי מעצרים, הוצאות להורג ואף חלוקת רכוש וקרקעות מחדש של עשירי המדינה, של מקורבים לקיסר ושל תומכיו. מעמדה של הכנסייה הנוצרית-אורתודכסית האתיופית, השלישית בעתיקותה בעולם, ששלטה מבחינה דתית על רוב אוכלוסיית אתיופיה, ירד, ואתיופיה הפכה לבעלת בריתה הקרובה ביותר של בריה"מ באפריקה. בשנת 1977 התחוללו שתי נקודות מפנה: הגנרל הבולט ביותר ב"דרג", החונטה השלטת, מנגיסטו היילה מריאם, עלה לשילטון והפך למזכיר הכללי של "מפלגת הפועלים של אתיופיה" הקומוניסטית, בנוסף להיותו מפקד הכוחות המזוינים ויושב ראש ה"דרג".

בשנת 1977 התחוללה נקודת מפנה נוספת: הייתה פלישה צבאית מסומליה לתוך אתיופיה וכן פרצה מלחמת אזרחים פנימית כנגד שילטון ה"דרג". ראשי המורדים הורכבו מלוחמים אריתראים, שלחמו למען עצמאות אריתריאה (שנמצאת מצפון לאתיופיה, והייתה תחת שילטון אתיופי באותן שנים), תומכי הקיסרות והקיסר המודח, שמרנים ימנים מ"האיחוד הדמוקרטי האתיופי" ואפילו אנשי שמאל קיצוני שהתנגדו לשילטון המפלגה הקומוניסטית. באותן שנים הנהיג השילטון באתיופיה חלוקה מחדש של הקרקעות במדינה, הלאים חברות ומפעלי תעשייה פרטיים וכופף את כל האיכרים ואת היבול החקלאי במדינה לשליטתו. התוצר לנפש באתיופיה ירד כתוצאה מהרפורמות וחיסול המגזר הפרטי, כשהבצורת באמצע שנות השמונים רק תרמה, ולא הייתה הגורם המרכזי, לרעב הגדול שהיה במדינה.

כתוצאה מהרעב, השחיתות והמירכוז של השילטון הקומוניסטי, ברחו אתיופים רבים אל מחוץ למדינה, מה שיצר בפעם הראשונה בהיסטוריה קהילות גולים אתיופיות. מדינת ישראל אף נחלצה להציל את בני הקהילה היהודית במדינה, שסבלו מהרעב וממלחמת האזרחים, וכך החלה העלייה הגדולה ממדינה זו. בעת שלא התחוללו מבצעי עלייה גדולים (כמו "מבצע משה", שהתבצע בשנת 1985) נאלצו היהודים לשרך את דרכם ברגל, בחום גדול לאורך אלפי קילומטרים עד שהגיעו לישראל, בעיקר דרך סודן ואריתראה, תוך כדי שהם סובלים התנכלויות וממעשי הרג מהמקומיים בסודן ואריתראה וכן מרעב גדול. המצב היה דומה לצפון קוריאה של ימינו: הצבא האתיופי התחמש עוד ועוד כתוצאה מסיוע ממדינות קומוניסטיות, והאוכלוסייה נשארה רעבה…

בנוסף לתלאות הרעב הגדול, הנהיג שלטון ה"דרג" מדיניות של יישוב מחדש של כפריים אתיופיים, מה שגרם אבידות כבדות באוכלוסייה. לקראת סוף שנות השמונים נרתם העולם המערבי לעזור במזון לאתיופיה הרעבה, ואילו הגוש הסובייטי, בהנהגת מיכאיל גורבצ'ב שעבר תהליכי שינוי והתפרקות, משך את ידיו יותר ויותר מאתיופיה. בשנת 1987 החליט מנגיסטו, שהנהיג פולחן אישיות לעצמו כשהוא עורך מצעדים ותמונותיו הופיעו לצד תמונות מרקס, אנגלס ולנין, לבטל את ה"דרג" ולהכריז על אתיופיה כמדינה קומוניסטית עצמאית. הוא הכריז בפברואר 1987 על "הרפובליקה הדמוקרטית העממית של אתיופיה". שנתיים לאחר מכן, ב1989, מזרח אירופה התנערה כולה מהקומוניזם, וברית המועצות התחילה להתפורר. באתיופיה התקדמו כוחות המורדים מצפון דרומה לעבר הבירה. בראשית ינואר 1991, שנתה האחרונה של ברית המועצות, כבשו המורדים את העיר גונדאר, בירתה העתיקה של אתיופיה, והחלו מתקדמים דרומה אל הבירה, אדיס אבבה. במאי החליטה ישראל לחלץ את שארית יהודי אתיופיה במבצע שנמשך לילה אחד, ששמו "מבצע שלמה". ב21 באותו חודש השתלטו סופית המורדים על אדיס אבבה, הדיחו את מנגיסטו והוא, משפחתו ושאר אנשיו יצאו לגלות בזימבבואה, שם הוא חי עד היום. עקב ניצחון המורדים, הכריזה מדינת אריתראה- שבה יש רוב מוסלמי דחוק של 51 אחוזים מהאוכלוסייה, ושוכנת מצפון לאתיופיה, על עצמאות והתנתקה סופית מאתיופיה.
כשעלה מנגיסטו לשילטון, הוא היה גנרל צעיר בן 37. כיום הוא חי בהרארה, בירת זימבבואה, בן 78. הוא הפך לאחד מסמלי הכישלון הקומוניסטי לערוך שינויים חברתיים, אגראריים ואידיאולוגיים באפריקה. מנגיסטו ושילטונו היו גם הגורמים הראשיים, בנוסף לזהות ולשיוך היהודיים, לעלייה האתיופית למדינת ישראל.