Tag Archives: ג'ם סולטאן

cem-sultan-21

העות'מאנים פרק 5: עלייתו של ביאזיד השני, מציל היהודים, והאם באמת היה תור זהב.

ראשית כל, עליי להדגיש משהו חשוב. שמתם לב בוודאי שאני מגדיר תקופה מסוימת כ"מאה המפוארת" של האימפריה העות'מאנית או "תור הזהב". זו הגדרה שלא מחייבת, היות וכפי שנראה, גם ראשית ימי האימפריה העות'מאנית רצופים בעליות ובמורדות.
הספר שאני מתבסס עליו בכתיבה שלי, בנוסף לתוספות משלי, הוא, כאמור "היסטוריה של האימפריה העות'מאנית ותורכיה המודרנית" מאת בני הזוג המלומדים פרופ' סטאנפורד ואזל קוראל שאו. הספר דגל בטיעונים כלשהם, שהופרכו לאחר מכן, ובמיוחד דגל בתיאוריה לפיה תור הזהב של האימפריה העות'מאנית היה החל מלאחר כיבוש איסטנבול עד לסוף ימיו של הסולטאן סולימאן הראשון, המפואר. לאחר מכן החלה שקיעתה של האימפריה, שכמו שקיעת האימפריה הרומית, נמשכה מאות שנים. את "תיזת השקיעה" ניסו להפריך חוקרים שונים במשך זמן רב מאוד. התבססה גם תיאוריה חדשה, שלפיה לא הייתה דבר כזה שקוראים לו "המאה המפוארת", ולא היה תור זהב עות'מאני. התיאוריה האלטרנטיבית והמודרנית יותר טוענת, כי תולדות האימפריה העות'מאנית הם כמו קורותיו של אדם רגיל, שחייו רצופים עליות ומורדות, כך גם תולדות האימפריה רצופות עליות ומורדות. העניין הוא שמאחורי העליות והירידות צריך לזהות את הכיוון הכללי, המגמה הכוללת שהיא יותר מהגדרה סתמית של "עלייה" או "ירידה". אני טוען ששתי התיאוריות נכונות. היה כיוון של עלייה, שבתוכה היו גם ירידות, והחל משלהי תקןפת הסולטאן סולימאן, אפילו לא אחריו, הייתה תקופה של ירידה, שבתוכה היו גם עליות. איך ניתן להסביר זאת?
לצורך כך אני נעזר בתיאוריה שמקובלת בתחומי הפיזיקה וגם בתחום הכלכלה. קוראים לה "תופעת הכדור הנופל". כשזורקים כדור מקומה גבוהה, הוא פוגע בקרקע, ועולה ויורד כמה פעמים עד שהוא נופל סופית. כלומר: גם בתוך הנפילה שלו ישנן עליות, אבל הכיוון הכללי הוא נפילה. כך גם האימפריה העות'מאנית משלהי סולימאן עד תום מלחמת העולם הראשונה וביטולה: היו לה עליות, היו לה סולטאנים טובים, אבל הכיוון הכללי היה של נפילה. לכן, היה תור זהב עות'מאני. ומי שהחל לחולל אותו באופן בולט הוא ביאזיד השני, הסולטאן שגם קלט אליו את יהודי ספרד אחרי שגורשו מהממלכה האירופית החל מ-1492. עם זאת, כהונתו של ביאזיד החלה בסערה: המלחמה הפנימית כנגד אחיו, ג'ם (שציור שלו נראה כאן בתמונה), על השאלה מי יחליף את אביהם, הסולטאן מהמט הכובש.
עם מותו של מהמט הכובש, ג'ם היה מושל אמאסיה, וביאזיד אחיו היותר מבוגר בגיל, היה מושל קוניה- שתי ערים שמי שהיה המושל שלהם היה בעצם המועמד לסולטאנות. ג'ם נהנה מהתמיכה הבלתי מסויגת של האליטות הישנות באימפריה, אלא שמקורן בנסיכויות התורכמניות, ואילו ביאזיד נהנה מתמיכת היניצ'רים והאליטות החדשות, שנוצרו מתוך מגוייסי הדוושירמה. כלומר, האליטות החדשות נוצרו ממתאסלמים שמוצאם אינו תורכי, אלא בעיקר נוצרים בלקנים במקורם שגויסו בכפייה עוד מילדות לצבא העות'מאני. נראה כי הסולטאן מהמט תמך יותר בג'ם הלוחמני התקיף, מאשר בביאזיד, שלא היה ידוע כחובב מלחמות. גם הווזיר הגדול (ראש הממשלה במושגים של היום) של מהמט, קאראמאני מהמט פאשא, תמך בג'ם. עם מותו של הסולטאן מהמט, ניסה הווזיר הגדול לשלוח שליחים לג'ם על מנת שיגיע לאיסטנבול במהירות ויחליף את אחיו בתפקיד. אבל היניצ'רים לא סרו לפקודתו לאחר שניסה לשלוח אותם למלחמה אחרת, והם שלחו שליחים אל ביאזיד על מנת לסלול לו את הדרך לעיר הבירה ולירושה. הם נלחמו באנשיו של ג'ם, ובסופו של דבר קאראמאני מהמט הווזיר הגדול הוצא להורג, ומנהיג היניצ'רים איסחאק פאשא מונה לווזיר הגדול של ביאזיד. הוא גם נתן את המשרות המכובדות ביותר בשירות המדינה למגוייסי הדוושירמה. ג'ם ברח, אבל הוא החליט שהוא לא מוותר על השילטון ופתח במרד כנגד אחיו ביאזיד, שהוכתר כסולטאן ביאזיד השני ב21 במאי 1481. לאחר כשבוע, הגיע ג'ם לעיר בורסה, בירת העות'מאנים לשעבר, ויחד עם הלוחמים התורכמנים הכריז על עצמו כסולטאן אנטוליה. לאחר כחודש, התנגשו כוחות ביאזיד עם כוחות ג'ם בינישהיר ("העיר החדשה" בתורכית), וג'ם הובס שוב, ונאלץ להימלט אל שטחי האימפריה הממלוכית, יחד עם הנסיך התורכמני האחרון של נסיכות קאראמאן, קאסים ביי. מעתה ג'ם החתרן הבלתי נלאה לא יפסיק "לבחוש" ולארגן מיליציות קטנות שיציקו לכוחות ביאזיד אחיו הבוגר וינסו להפיל אותו. בהתחלה הוא ניסה דרך כוח שאירגן בעיר חלב (כיום בסוריה), אך כשנכשל ב-1482 ונסיך קאראמאן נכנע לביאזיד, ברח ג'ם לצרפת. האבירים שמרו עליו במשך 4 שנים עד שהוגלה אל חצר האפיפיור אינוקנטיוס השמיני, ומעתה ואילך שימש ככלי ניגוח בידי מעצמות אירופה אל מול האימפריה העות'מאנית בשילטון ביאזיד השני. בינואר 1495 פלש המלך הצרפתי שארל השמיני לאיטליה, תפס את ג'ם ושלח אותו חזרה לצרפת, אך לאחר חודש, ב25 בפברואר 1495, מת לבסוף ג'ם מהרעלה, לאחר שכנראה שתה רעל שנמסר לו על ידי סוכני חרש של ביאזיד. בתחילה, הסולטאן ביאזיד השני נמנע מהרפתקאות צבאיות, על מנת לסדר את הבלגאן הכלכלי בתוך האימפריה שהותיר לו אביו. הוא התיר שוב אחזקת קרקעות ורכוש פרטי, הוא חיזק את המימסד הדתי הסוני ובנה עוד מסגדים לצד חלוקה מחדש של אדמות וואקף, הקדש מוסלמי, לטובת המימסד הדתי הסוני. הוא ניסה בעצמו להשתחרר משליטת היניצ'רים- שלהם היה חייב טובה בגלל שהעלו אותה לשילטון- כשגייס למשרות בכירות אנשים מהאליטות התורכיות הישנות. הוא הבין בכל זאת שעל מנת לרכוש לגיטימציה דתית, הוא צריך, בניגוד למדיניות השלום שלו, לצאת למלחמות כנגד הנוצרים. הוא בחר, כמובן, את איזור הבלקן, והחל להתעמת עם ההונגרים ועם הוונציאנים, אויבי האימפריה.
בשנת 1483 נכבשה סופית הרצגובינה, ובהמשך דוכאו גם מרידות באיזור מולדביה כשביאזיד המשיך לכבוש בה שטחים, בסיוע בני בריתו הטאטארים (עם תורכי-מוסלמי) מחצי האי קרים. בסופו של דבר, הוא הצליח להשתלט על מולדביה וולאכיה, ובשנת 1503 חתמו ההונגרים והפולנים על הסכמים שלפיהם שליטיהם יהפכו לוואסאלים של ביאזיד.
ולא רק כנגד הנוצרים הוא נלחם, אלא גם כנגד הממלוכים המוסלמים-תורכמנים במוצאם, האימפריה המתחרה מדרום. בין השנים 1485-1491 אירעו התנגשויות בלתי פוסקות בין העות'מאנים לממלוכים, בעיקר באיזור שהיום הוא צפון סוריה, עד שבשנת 1491 נחתם הסכם שלום ביניהם. ההסכם יחזיק מעמד עד שנת 1516, עת בנו של ביאזיד, סלים, ישמיד את האימפריה הממלוכית.
בשנת 1493 עלתה הקיסרות האוסטרית-הבסבורגית לגדולה, עת מינויו של הקיסר החדש שלהם, מקסימיליאן הראשון. זה עורר התנגשויות ביניהם לבין האימפריה העות'מאנית הצומחת. הקיסר עלה לשילטון שלוש שנים לאחר מותו של שליט הונגריה, מתיאס קורווינוס- והחלפתו בלאדיסלאס החלש מה שהוביל את האוסטרים לטעון לבעלות על הונגריה, ולשאוף לשחרר את כל השטחים הנוצריים שהאסלאם כבש, כולל קוסטנטינופול/איסטנבול. ביאזיד ניסה, מצידו, לארגן כוח שיעלה על בלגראד ויכבוש אותה סוף סוף, אך חזר בו. חולשתו זו של ביאזיד עוררה את זעם היניצ'רים, ואת רצונם להחליפו באחד בבניו.
עם זאת, ביאזיד, ששאף לפחות מלחמות, לא הצליח להימלט מהן: הוא החל להתעמת עם הוונציאנים ממערב, ובהמשך עם האיראנים-ספאווים השיעים ממזרח.
בינתיים, הוא היה עסוק בפיתוח האימפריה שברשותו וברפורמות פנימיות, שקליטת ויישוב היהודים מגורשי ספרד היו חלק מהן.

בפרק הבא, ועקב בקשת הקהל, אני מתכוון לספר את סיפור הצלת יהודי ספרד על ידי ביאזיד וקליטתם באימפריה העות'מאנית ותקופת שילטונו של בנו, סלים האכזר (או סלים הקשוח), אביו של סולימאן. ויש לי בשורה טובה: אני מתכוון להמשיך לספר את תולדות העות'מאנים גם לאחר סולימאן, עד לתום תקופת קוסם סולטאן בשנת 1651!

mehmet the great

העות'מאנים 4- תור הזהב מתחיל

הדברים שאני כותב מבוססים על הספר "היסטוריה של האימפריה העות'מאנית ותורכיה המודרנית", מאת סטאנפורד שאו ואזל קוראל שאו- עם תוספות משלי.

אחד היתרונות הגדולים של כיבוש האימפריה הביזנטית והפיכתו של מהמט לקיסר הביזנטי בנוסף לתאריו- מה שלמעשה התחיל רשמית את "תור הזהב" העות'מאני, שיבוא לקיצו עם מות הסולטאן סולימאן ב-1566 ( נמשך סה"כ 103 שנים, וידוע כ"המאה המפוארת"), הייתה התווספות של יועצים ממוצא יווני ואיטלקי, שלמדינות שבאו מהם הייתה מסורת של אימפריה חובקת עולם. כעת מהמט החל לפעול על מנת להפוך את האימפריה שלו לאימפריה עולמית, לא רק מחליפתה של רומא המזרחית. הוא החל לבטל את המנהג של שליטים-ואסאלים שהיו תחת חסותו, ובמקום זה סיפח את שטחי האימפריה כולה לרשותו. הוא החל להתנות גיוס לצבא ולמינהל בהתאסלמות, וכן לגבות את הג'יזיה, מס הגולגולת מנתינים לא מוסלמים, בהתאם למשפט המוסלמי.
אבל מצד שני, כיבוש קוסטנטינופול/איסטנבול היווה חרב פיפיות עבור שילטון האסלאם. מומחים ביזנטיים, שנשאו את הידע והמורשת של יוון ורומא העתיקות ברחו למערב אירופה, אל הארצות הנוצריות, שעדיין היו שרויות בשלהי חשיכת ימי הביניים. בנוסף למוסלמים ששימרו ותירגמו את כתבי חכמי יוון ורומא (הפילוסוף היווני אריסטו נקרא בפיהם "המורה הראשון"- אל מועלם אל-אוול), חכמי ביזנטיון והאיטלקים ששהו באימפריה הביזנטית הביאו את המורשת הנאורה של יוון ורומא אל שאר אירופה- במטרה לחדש אותה הפעם תחת פטרונות הדת הנוצרית. מה שתרם לתהליך ההתעוררות והתחייה האירופי בימי הביניים- הרנסאנס. תקופת הרנסאנס תביא בסופו של דבר לשינוי המאזן העולמי לטובת המערב, וירידת קרנן של האימפריות המוסלמיות- עד לשקיעת האימפריה העות'מאנית בראשית המאה העשרים. דווקא נדידת החכמים הזאת, שבאה מכיבוש איסטנבול על ידי אימפריה מוסלמית, הייתה אחד הגורמים שהביאו לשקיעתו של האסלאם אל מול המערב.
תהליך היסטורי נוסף שקרה עקב כיבוש קוסטנטינופול והבלקן בידי המוסלמים: המרכז של הנצרות האורתודוכסית עבר מקוסטנטינופול הרחק מזרחה, אל נסיכות מוסקבה, מה שבהמשך ייצור את האימפריה הרוסית כמרכז האורתודוכסים ואת מוסקבה ולאחר מכן סנט פטרסבורג ושוב לאחר מכן מוסקבה כ"קוסטנטינופול החדשה"- והצית מלחמות חמות וקרות של מאות שנים בין הרוסים לבין העות'מאנים והתורכים.
כעת כל שטחי האימפריה היו תחת ממשל עות'מאני ישיר. הוא יישב תורכים ותורכמנים בשטחי הכיבוש, ובנוסף חילק את האימפריה למחוזות (סנג'קים). הוא חילק את הקרקעות לתימארים, והתנה שירות בצבא העות'מאני כתנאי להיות בעל תימאר (מעין אחוזה "פיאודלית"). בנוסף, הוא החליט להפוך את המפקדים מהנסיכויות התורכמניות לשעבר למפקדים בצבא העות'מאני ולהנהיג גיוס מרוכז בקרב האוכלוסייה המוסלמית. מוסלמים רבים יושבו באיזורי הבלקן ובאיסטנבול.
הוא החל גם ברפורמה משפטית. בהשפעת החוק הביזנטי והמשפט המוסלמי, הוא החל לארגן את החוק העות'מאני באופן מסודר, ביצירת שלושה ספרים עיקריים של הקוד המשפטי: הראשון קבע את חובותיהם של הנתינים ואת (מעט) זכויותיהם, השני את האירגון המינהלי של המדינה העות'מאנית והשכבות השולטות, והשלישי את מערכת האוצר והמיסים של האימפריה.
בתחום יחסי החוץ וסחר החוץ, הוא נתן פריבילגיות לרפובליקות ונציה וגנואה. הוא גם כרת ברית עם הטאטארים בקרים.
החל משנה לאחר כיבוש איסטנבול מחץ מהמט את סרביה, אך לא הצליח לכבוש את בלגראד. הוא גם דיכא מרד באלבניה ובשנת 1459 כבש את אתונה בירת יוון העתיקה. כעת, כל יוון הייתה בידיו והעיר הביזנטית היחידה שנותרה הייתה טראבזון, כיום במזרח תורכיה. באותה שנה הוא גם השתלט על סרביה סופית, חוץ מעל בלגראד רבתי, וסיפח את שטחיה אל תחת שילטון עות'מאני ישיר.
בשנת 1461 השתלט על טראבזון, ובכך חיסל סופית את האימפריה הביזנטית. אבל קמו כנגדו גם מורדים מוסלמים תורכמניים: יריבו העיקרי היה ראש נסיכות "אק-קויונלו", כלומר נסיכות הכבש הלבן, אוזון חסן ("חסן הארוך"). בשנת 1462 הוא כבש סופית את וולאכיה, כשהוא הודף את ולאד טפש, נסיך ואלאכיה המפורסם (הלא הוא "דרקולה") משם.
ב-1464 האפיפיור פיוס השני זעם על כיבוש העיר הרומאית לשעבר קוסטנטינופול בידי העות'מאנים, ואירגן באמצעות הוונציאנים מסע צלב. ונציה הצליחה לכבוש את איזור מוריאה, אך נהדפה משם, לאחר שהמסע איים על איסטנבול. בשנת 1468 מת ג'ורג' קסטריוט, הלא הוא סקנדרברג, שליט אלבניה, שהחליף נאמנויות בין האימפריה העות'מאנית לוונציה, מה שאיפשר לעות'מאנים להשתלט סופית על אלבניה.
אבל שוב, ונציה וגם הונגריה, כעת היריבות העיקריות של העות'מאנים באירופה, לא יכלו לשבת מנגד ולתת למהמט להמשיך בהישגיו.
אבל גם האפיפיור וגם ונציה סירבו לוותר למהמט, והמשיכו באירגון מסע צלב חדש, תוך כדי שיתוף פעולה עם נסיכות קאראמאן, מהיחידות שנשארו באנטוליה. בשנת 1470 הובסה סופית נסיכות קאראמאן, מה שהוביל להתנגשות בין העות'מאנים לשכניהם, האימפריה הממלוכית, ולנסיכות התורכמנית שנותרה, הכבש הלבן. אוזון חסן, שליט נסיכות "הכבש הלבן" החליט לארגן את כל הנסיכים ששרדו תחת חסותו, והחל להתקדם במרכז אנטוליה, תוך כדי שהוא כובש את סיוואס ואת טוקאט.
"חסן הארוך" (אוזון חסן) היה מוכן לכרות ברית עם הוונציאנים בפרט והצלבנים בכלל על מנת להביס את העות'מאנים. בשנת 1472 התקדם צי ונציאני בים האגאי לכיוון איסטנבול, וצבא של הנסיכויות המורדות התקדם במרכז אנטוליה. מהמט נקט במהלך טקטי מסוכן: הוא השאיר את איסטנבול בידיו של בנו, ג'ם סולטאן (שבהמשך יתחרה על השילטון) בן ה-14, ואסף את צבאו כדי להתקדם לתוך מרכז אנטוליה. ב-11 באוגוסט 1472, בערבות אוטלוק בלי שליד ארזורום, הובס צבא הנסיכויות המורדות, וחסן הארוך ברח לאזרבייג'אן. כמו כן, הוונציאנים הורחקו מאיזור איסטנבול. לאחר שנה, 24 באוגוסט 1473, נחתם הסכם שלום בין חסן לבין העות'מאנים, מה שיצר עידן של שקט גם לאחר מותו של חסן ב-1479 והחלפתו בבנו, יאקופ, ששלט עד 1490.
ההונגרים, מצידם, המשיכו להחזיק בבלגראד והתעקשו להמשיך ולהילחם בעות'מאנים. מתיאס קורווינוס, מנהיג ההונגרים, כרת ברית עם סטפאן הגדול ממולדאביה, ושניהם השתלטו על וולאכיה בשנת 1471. הבסת הביזנטים, כאמור, עוררה את המלחמות הבלתי פוסקות עם הרוסים, שנטלו על עצמם את כתר האורתודוכסיה היוונית הנוצרית. הדוכס הגדול של מוסקבה, איוון השלישי, היה נשוי לאחייניתו של הקיסר הביזנטי האחרון, קוסטנטין, שדירבנה אותו יחד עם החכמים הביזנטים שבנו את עוצמתה של מוסקבה ושל רוסיה האימפריה לעתיד, כיורשת האימפריה הביזנטית, להילחם כנגד העות'מאנים. אפילו הטטארים, שהם עם תורכי מוסלמי לא היו שמחים עם ההתפשטות של מהמט, והעדיפו לשתף פעולה עם שכנים הרוסים הנוצרים. אפילו נסיכות הורדת הזהב המונגולית לא הייתה מרוצה מעוצמתם של התורכים העות'מאנים- למרות הקירבה בין המונגולים לתורכים, והצטרפה לברית הגדולה כנגד העות'מאנים. בשנת 1475, כשמהמט היה חולה, החלה מלחמת הים השחור. בתחילה נחלה הברית הצלחה, כשנתפסה ראקוביצה, אבל לאחר מכן ניצלו העות'מאנים סכסוך פנימי על הנהגת הטאטארים ובן בריתה הח'אן מנגילי השתלט על שילטן הטאטארים, מה שיצר את הפטרונות העות'מאנית על הח'אנים של קרים. במסגרת המלחמה הצליחו העות'מאנים למגר גם את מושבותיה האחרונות של גנואה בים השחור. סטפאן הגדול הותקף בוולאכיה על ידי כוחות מקומיים, שהתנגדו לשילטון מולדאביה, הצליחו לשחרר את איזור בסראביה (מולדביה וואלכיה עתידות ליצור את רומניה המודרנית, ובסראביה בעיקר את מולדובה). ביולי 1476 סטפאן הובס סופית, ברח והחזיר את שליטתו לאחר שהמלחמה נגמרה והעות'מאנים חזרו הביתה מנצחים. מהמט ניצל את הניצחון כדי להכות בהונגרים שוק על ירך, וב1477 נכנס לאלבניה והביס את סקאנדרברג שליט אלבניה בלפאנטו. ב1478 מהמט הכובש השתלט סופית על כל אלבניה, כשבדרך הוא גם נלחם בוונציאנים ומכה אותם. אלבניה, שהייתה כעת תחת שילטון עות'מאני ישיר, התפתחה מכאן ואילך יחד עם העיר המקדונית הביזנטית לשעבר סאלוניקי, בזכות יהודים שגורשו באותה תקופה (החל מ-1492) מספרד ומצאו מקלט באימפריה העות'מאנית. האלבנים החלו להשתלב חזק במינהל העות'מאני, יצרו ווזירים גדולים ומושלים. עד היום אלבניה היא מדינה מוסלמית ברובה, אך בצפון המדינה נותרו שבטים קתוליים, שעתידים לעשות לאימפריה הרבה צרות בהמשך. העות'מאנים חדרו גם באותה תקופה למונטנגרו. ב25 ביוני 1479 נחתם באיסטנבול הסכם שלום בין העות'מאנים לבין רפובליקת ונציה המובסת- לה היה את הצי הימי החזק במזרח הים התיכון, שסיים 16 שנות סיכסוך. הוונציאנים קיבלו מחדש את זכויות המסחר שלהם בשטחי האימפריה. מהמט שאף להמשיך למטרה הבאה: האי רודוס, הקרוב לאיזמיר והנשלט על ידי מסדר אבירי סנט ג'ון בראשות ה"גראנד מאסטר", ולהשתלט על מדינת האפיפיור וסביבותיה, שהן למעשה איטליה של ימינו מינוס ונציה, איזור שהיה מרכז הנצרות הקתולית. בדצמבר 1479 גדיק אחמט פאשא קיבל פיקוד על הצי העות'מאני, ותקף את רודוס ושם אותה במצור, באותו זמן העות'מאנים ניסו לפלוש לאיטליה דרך אוטרנטו, אבל הובסו על ידי כוח צלבני עדיף מהם.

בינתיים, בתוך האימפריה עצמה, האליטות המוסלמיות החלו להיות מוחלפות, למגינת ליבן, באליטות יווניות-ביזנטיות, חלקן מאוסלמות, שהחלו כמעמד של עבדים נוצרים (שאוסלמו או התאסלמו בחלקם ) ועלו לגדולה. הניעות החברתית של מעמד העבדים היווני-ביזנטי יכלה להביא עבד יווני, מעתה והלאה, עד לתפקיד הווזיר הגדול. נוצר מתח, שהוביל בהמשך למלחמת אזרחים, בין האליטות התורכיות-מוסלמיות המסורתיות, לבין אליטת העבדים המגויסים היוונים, אליטת ה"דוושירמה" (כאמור, הדוושירמה משמעותו גיוס, הכוונה לגיוס של נערים נוצרים לצבא העות'מאני). בשלישי למאי 1481 הלך לעולמו הסולטאן מהמט הכובש.
באשר לשאלה מי יירש את מהמט, הנסיך ג'ם סולטאן, ששלט באיסטנבול בעת שאביו היה במסעות צבאיים, נתמך על ידי האליטות התורכיות. אחיו, ביאזיד, נתמך בידי האליטות החדשות, אליטות הדוושירמה היווניות במקורן. בסופו של דבר ג'ם ניסה לתפקד כסולטאן בהיעדרו של אביו וניסיונו הוכשל, ולאחר מותו של מהמט פרצה מלחמה בין האליטות הישנות, שתמכו בג'ם, לבין האליטות החדשות, שתמכו בביאזיד. בסופו של דבר תהליך חילופי האליטות הושלם כשביאזיד ניצח והפך לסולטאן ביאזיד השני, וג'ם הובס. ביאזיד השני נודע במהלך שנות שילטונו, בשנים 1512-1481, כסולטאן שהציל את יהודי ספרד כשנתן להם להתיישב בשטחי האימפריה.