Tag Archives: דיפלומטיה

השיטה של בנט להתמודדות עם הפלסטינים והלחץ הבינלאומי?

מאת כותב אתר Histerio

בחודש נובמבר 2020 ניצח בבחירות האמריקניות ג'ו ביידן, ולשמחתו של ביידן, 5 חודשים לאחר השבעתו בינואר 2021, הצליח השמאל בישראל, יחד עם מפלגותיהם של נפתלי בנט, גדעון סער ואביגדור ליברמן שהגדירו עצמם כימנים  להפיל את ממשלתו של בנימין נתניהו בישראל. עם הפלת ממשלת נתניהו- אדם שהמפלגה הדמוקרטית בארה"ב שנוטה יותר ויותר שמאלה לא סובלת, ברור שהמימשל האמריקני החדש ירצה שממשלת ישראל שעוצבה לפי טעמו וקמה ביוני 2021 תבצע מהלכים הפוכים ממה שביצע בנימין נתניהו, כלומר תפעל להשיב ולחזק את הקשרים עם מצרים, ירדן והרשות הפלסטינית (בעוד נתניהו חתם הסכמי שלום-נורמליזציה עם מדינות האיזור האחרות במעגל הרחב: האמירויות, בחריין ומרוקו). ביידן נתון בלחץ מתוך האגף השמאלי הדומיננטי של המפלגה הדמוקרטית ללחוץ על מי שמוגדרים כמנהיגי מדינת ישראל העכשוויים לבצע ויתורים כלפי הפלסטינים (ערביי ארץ ישראל) מחוץ לקו הירוק ובתוך הקו הירוק, ואילו נפתלי בנט, שתלוי בקולות המרכז-שמאל והשמאל הקיצוני ורע"ם כדי לקיים את המשך ממשלתו, נתון ללחץ מצד האגף של ממשלתו שמוגדר כאגף השמאלי לבצע ויתורים. כל זאת על רקע מדיניותו של בנימין נתניהו "לנהל" את הסיכסוך הישראלי-פלסטיני. מהו ניהול הסיכסוך? אני אסביר זאת כך:

ביחסים הבינלאומיים יש כמה גישות לפיתרון סכסוכים: סיום הסיכסוך- באמצעות הסכם שלום, באמצעות כניעה של אחד הצדדים  או באמצעות מכה צבאית ניצחת שצד אחד מנחית על הצד השני.  הגישה הקוטבית היא שימור הסיכסוך, כלומר המשך הסיכסוך כמו שהוא מבלי להביע שום נכונות לבצע איזשהו מהלך להקל אותו או לסיים אותו. ויש שתי גישות אמצע: גישה אחת ידועה ביחסים הבינלאומיים היא ניהול הסיכסוך: כלומר להמשיך את הסיכסוך על "אש נמוכה"- לשמור כמה שיותר על שקט בין הצדדים עד כמה שאפשר, עם שימוש בשיטת הרגיעות (בערבית: תהדייה) ולעתים כשמתלקחים סכסוכי משנה או תקריות בין הצדדים להשתמש בכוח צבאי מבלי להכריע לגמרי את הצד השני. זאת הייתה השיטה שהייתה נהוגה בעשור האחרון. ולדעתי האישית, היות והסיכסוך הישראלי-פלסטיני בלתי פתיר ולא ניתן להגיע להסדר קבע, בין היתר כי הפלסטינים לא תמיד מעוניינים בכך (מזרחן אחד שלא נחשד כימני בכלל אמר לי פעם שאף מנהיג פלסטיני לא יוותר על שני עקרונות: ירושלים ו"זכות השיבה" המלאה). אבל ד"ר מיכה גודמן, שכמו בנט שייך לאגף הליברלי של המגזר הסרוג, הציע במגזין "ליברל" חודש לפני בחירת ביידן לנשיאות ארה"ב שיטה נוספת, שאינה מהווה שום דבר מכל הסוגים שציינתי קודם: צימצום הסיכסוך. גודמן טוען, כי שיטת ניהול הסיכסוך שבה נקטה ממשלת ישראל של נתניהו מנציחה, למעשה, את המצב הקיים. ואילו שיטת סיום הסיכסוך אינה ישימה באיזור המזה"ת במיוחד במה שמדובר בין ישראל ושכניה הקרובים ביותר.

שיטתו של ד"ר מיכה גודמן היא "צמצום הסיכסוך". לא מזמן התפרסם כי גודמן מייעץ לבנט בנושא ההתנהלות מול הפלסטינים, ובנט נוטה בדרך כלל לאמץ את שיטתו.

ומהי שיטת צימצום הסיכסוך, לה קורא גודמן "הדרך השלישית"? מדובר במהלכים שישראל תבצע לקראת הפלסטינים שירצו את הצד הפלסטיני והאמריקני- דמוקרטי, ושייראו כביכול כמובילים לסיום הסיכסוך והכי חשוב- לכך שערביי יו"ש ועזה לא ירגישו שהם תחת כיבוש ישראלי, אך הם לא כך. זאת מכיוון שבעיני גודמן גם הימין וגם השמאל טעו בהקשר לגישתם כלפי יהודה, שומרון ועזה והיחס לערבים שחיים בשטחים אלה.

ומהי שיטתו של גודמן, שאותה כנראה אימץ בנט ? היא מחולקת לשמונה צעדים, ואגב לדעתי, אתם יכולים לראות שחלק ממנה מיושם בימים אלה ממש:

1. חיבור היישובים הערביים פלסטיניים ביו"ש במערכת כבישים עוקפת התנחלויות, שתיסלל ותישלט על ידי הרשות הפלסטינית. בכך יתאפשר חופש תנועה לערבים בשטחים והם לא ירגישו שהם תחת כיבוש או שההתנחלויות היהודיות תהיינה מול פניהם בעת שהם נוסעים.

2. הרחבת שטחי האוטונומיה הפלסטינית בהתאם לגדילת אוכלוסייתה- באמצעות מסירת חלק משטחי C הלא מיושבים, שנמצאים תחת שליטה אזרחית וביטחונית של ישראל, להתיישבות פלסטינית ואף לשליטה פלסטינית חלקית (שטחי B) או מלאה (שטחי A)

3. הרחבת אפשרות היציאה לחו"ל של הפלסטינים, על ידי נקיטת פעולות שיצמצמו מאוד את זמן ההמתנה בגשר אלנבי בין ישראל לירדן, ובראשן הכנסת אמצעים טכנולוגיים מתקדמים שיזרזו ויקלו את המעבר בגבול, או שניתן לאפשר לפלסטינים לטוס לרחבי העולם דרך נתב"ג, בעזרת שאטלים ישירים, מאובטחים, שיחברו את הגדה לנמל התעופה של ישראל.

4. צעדי "שלום כלכלי" (צעדים 4-7): הצעד הראשון לייצר "שלום כלכלי", בהיעדר אפשרות לייצר שלום מדיני, הוא להרחיב מתן היתרי עבודה לערבים מיו"ש ואולי גם עזה בתוך ישראל כדי לחזק את הכלכלה הפלסטינית ובכך כביכול ליצור פחות תירוצים עבור הצד הפלסטיני להשתמש בטרור נגד ישראל.

5. הקצאת שטחים למרחבי פיתוח ותעשייה- לעודד בניית תעשייה פלסטינית בין היתר בשטחי C ובאמצעות השקעות מחו"ל.

6. חיבור יבשתי וימי לסחורות פלסטיניות: סלילת מסילת ברזל בין השומרון לחיפה ויצירת טרמינל פלסטיני במפרץ חיפה שבו יתקיים פיקוח ביטחוני ישראלי, יפתרו את בעיית הניתוק של המשק הפלסטיני משאר העולם הרחב.

7.  לפעול לניתוק התלות הכלכלית של המשק הפלסטיני בישראל באמצעות מתן עצמאות כלכלית לפלסטינים וצימצום התלות של הפלסטינים בישראל במה שקשור למערכת המיסוי והמכס, היצוא והיבוא.

8. הכרה בעצמאות של "מדינת פלסטין" מבלי להכיר בגבולותיה. הבעיה היא שמדינה מוגדרת לפי ריבונות וגבולות קודם כל. לדעתי, בכלל לא בטוח שזה יעבוד ורק יהווה פירצה עבור הצד השני לדרוש עצמאות וריבונות מלאה כך שצה"ל לא יוכל להיכנס לשטחים הערביים ביו"ש ולהילחם בטרור- אותה בעיה שקיימת עם עזה.

גודמן מפרט גם את היתרונות עבור הצד הישראלי, לשיטתו: לא מדובר בשיחזור של ההתנתקות והנסיגה מרצועת עזה משנת 2005, לא מדובר בפינוי יישובים יהודיים או נסיגה צבאית ישראלית מלאה מהשטחים: השב"כ, המודיעין וצה"ל ימשיכו לנהל מרדפים ומעצרים בכל שטחי האוטונומיה הפלסטינית, בבקעת הירדן תישאר נוכחות ישראלית צבאית באופן קבוע והמרחבים האוויריים והאלקטרו מגנטיים יישארו בשליטה ישראלית מלאה.

האם דרך כזאת תעבוד, לדעתי? בהכירי את הסיכסוך הישראלי-פלסטיני, כל צעד, בייחוד צעד כזה שנותן לפלסטינים למעשה להרגיש איך להיות מדינה "על הנייר" אבל להיות בלי מדינה בפועל אלא רק אוטונומיה, לא תרצה בשום פנים ואופן את הצד השני והם אף ייראו בוויתורים ישראליים כאלה חוצפה מצד אחד וחולשה מצד שני. כבר ניסו בעבר שיטות כאלה כמו "שלום כלכלי" שניסה אפילו נתניהו עצמו, וזה לא עבד כלפי הצד השני.  לכן לא בטוח בכלל ששיטה כזאת יכולה לעבוד, אלא רק אולי לנסות לרצות למראית עין את השמאל בישראל שהוא הרוב בגוף הנוכחי שנקרא ממשלת ישראל או את המימשל האמריקני-דמוקרטי. 

 

סיפורו של "מרקו פולו הסיני"

רבים מכירים בוודאי את סיפורו הנודע של הנוסע האגדי מרקו פולו והגעתו לסין. אבל מסתבר שגם לצד הסיני-מונגולי של זמנו היה מרקו פולו משלו, שחי ופעל בזמן שבו חי מרקו פולו עצמו ואפשר להגיד שעשה את הדרך ההפוכה לדרך שעשה מרקו פולו. ואני מדבר על רבן (Raban) בר סאומה, שחי בין השנים 1220 ל1294 וערך בין השנים 1280 ל1294 מסע ארוך, שחלקו מסע דיפלומטי, מבייג'ינג של ימינו ועד לבורדו שבצרפת, תוך כדי שהוא נפגש בדרך עם שליטים אירופיים ואפילו עם האפיפיור דאז, ניקולאס הרביעי (בתמונה המצוירת). שמו קצת מוזר, לא מתאים להיותו סיני ומזכיר במעט מושג מעברית- "רבן" שמשמעותו רב, או אדון (מאסטר). ובכן, רבן בר סאומה היה נזיר נסטוריאני ממוצא תורכי-אויגורי (או תורכי מעמי האונגוד) שנולד בז'ונגדו (כיום בייג'ינג). באותם זמנים, פעלה בסין הכנסייה הנסטוריאנית: כנסייה נוצרית מזרחית שמוצאה באיזור מסופוטמיה (יש המזהים את הנסטוריאנים עם העם האשורי העתיק), כלומר המפגש בין איזור הפרת והחידקל. הכנסייה הנסטוריאנית נקראה גם "כנסיית המזרח". מיסיונרים נסטוריאנים מסוריה הגיעו לסין כבר במאה השביעית על מנת להפיץ את תורתם, ובמאות ה13 וה14, עם הפלישה המונגולית לסין, התגברה השפעתה במרחב הסיני. מכאן שמו הארמי של רבן בר סאומה ("סאומה" מהמילה "צום"). בר סאומה נולד בעת שהמונגולים שלטו על סין.

המופלא שבסיפורו של בר סאומה הוא שמסעו החל בעת שהוא עצמו היה בגיל מבוגר יחסית, בן 60. אליו נלווה תלמידו הצעיר, רבן מרקוס. מטרת מסעם המקורית הייתה מסע מאיזור בייג'ינג של היום (איזור ששמו נקרא אז בתורכית ח'אן באליק), לעבר עיר הקודש ירושלים. במסעו של רבן בר סאומה, שנמשך 14 שנים ונגמר אפילו לפני שמרקו פולו עצמו חזר לאירופה, הוא חצה את כל איזור מרכז אסיה, אפגניסטן של ימינו, אזרבייג'אן של ימינו, מוסול שכיום בעיראק ומשם אל ממלכת גיאורגיה (גרוזיה) של הימים ההם. מטרתם הבאה הייתה לנוע לעבר דרום סוריה ומשם לירושלים, אך היות והם קיבלו התרעות על סכנות בדרך נתיב מסעם השתנה, ובכך הגיעו לאירופה ועשו היסטוריה, כמו שאומרים. הם נכנסו לתוך איראן שהייתה תחת שילטון האילח'אנים המונגולים, ומשם לבגדאד. לאורך מסעם באיראן של אז הם נהנו מחסותה של "כנסיית המזרח", הלא היא הכנסייה הנסטוריאנית. בבגדאד נבחר רבן מרקוס בשנת 1281 לפטריארך הנסטוריאני לאחר מות הפטריארך הקודם, ורבן בר סאומה קיבל מהשליט האילח'אני המונגולי החדש של אז, ארגון, תפקיד של דיפלומט בכיר שמטרתו ליצור קשרים בין המונגולים לבין שליטי אירופה. לפיכך נשלח בר סאומה בשנת 1287 לאירופה יחד עם פמליה רחבה של עוזרים, ביניהם אנשי כנסייה ומתורגמן לאיטלקית.

את מסעו השני, הפעם לאירופה, החל בר סאומה בארמניה ומשם לאיזור טרבזונד (כיום בתורכיה), שהייתה ממלכה ביזנטית. דרך הים השחור והמיצרים הוא הפליג לכיוון קוסטנטינופול (איסטנבול של היום), שהייתה בירת האימפריה הביזנטית. שם נפגש עם הקיסר הביזנטי, אנדרוניקוס פאלאולוגוס השני. מקוסטנטינופול הפליג בספינה לרומא דרך סיציליה, שם היה עד למלחמה וכן להתפרצות גדולה של הר הגעש אתנה. הוא שם פעמיו לרומא על מנת להיפגש עם האפיפיור הקתולי, הונוריוס הרביעי, אך ממש לפני פגישתו מת האפיפיור והוא נפגש במקומו עם הקרדינלים שעמדו לבחור אפיפיור חדש. משם המשיך לאיזור טוסקנה, שהיה שייך לרפובליקה של גנואה, בדרכו לפאריס. בפאריס הוא העביר חודש תחת חסותו של המלך פיליפ הרביעי שנודע בכינויו "היפה", כשפיליפ קיבל בברכה את היותו של בר סאומה שגריר המונגולים בפאריס, ושלח איתו 3 מעוזריו הבכירים על מנת שילוו אותו במסעו חזרה לפרס ולאימפריה המונגולית. הוא הגיע בחג הפסחא בשנת 1288 שוב לרומא, ונפגש עם האפיפיור החדש, ניקולאס הרביעי, שנתן לו קבלת פנים צוננת בגלל שלא היה קתולי אלא השתייך לכנסייה הנסטוריאנית שהקתולים ראו בה כמינות. בגלל כל מיני אינטריגות פנימיות וחיצוניות לא הצליח בר סאומה ליצור קשר דיפלומטי הדוק בין האילח'אנים המונגולים בהנהגת ארגון לבין ממלכת צרפת. לעומת זאת, האפיפיור דאג לשלוח מיסיונר קתולי יחד עם בר סאומה אל האימפריה המונגולית. בשנת 1290 הגיע לבגדאד, שם מת כעבור ארבע שנים. מאז שחזר לבגדאד כתב בר סאומה את יומן המסע שלו, שהתפרסם באנגלית לראשונה בשנת 1928.