Category Archives: Uncategorized

החיים הנפלאים של הילאל אלטינבילק (שחקנית תורכייה)

הילאל אלטינבילק היא שחקנית תורכיה בת 33, שמשחקת את דמותה הראשית של שבנם גומושג'ו, בדרמה הקומית "החיים הנפלאים שלי". אישה שנולדה כענייה חסרת מזל אך בהמשך היא מצליחה לחסוך כסף לניתוחים פלסטיים על מנת להתקדם בסולם החברתי במדינתה באמצעות שיפור המראה החיצוני שלה כדי לחיות חיים נפלאים כמו שהיא רוצה. היא אומנם משיגה את מטרתה, אך העבר האפל שלה מתחיל ולא מפסיק לרדוף אותה למרות שהיא מצליחה לטפס בסולם החברתי. הסידרה משודרת החל מנובמבר 2023 בערוץ NOW (לשעבר FOX) התורכי, וגם בערוצי "ויוה" בישראל.

הילאל נולדה בשנת 1991 למשפחה מוסלמית שמוצאה מקוסובו. אימה ממוצא יוגוסלבי. היא עצמה נולדה באיזמיר, ומגיל צעיר התעניינה בהופעות בתיאטרון. בשנת 2011 זכתה לתפקיד הראשון שלה בסידרה תורכית, וכן זכתה בתחרויות יופי. בהמשך שיחקה בתפקיד אוזלם בסידרה "קאראגול" ובעוד סדרות, עד שהגיעה לתפקיד שבנם.

 

האם איראן משתלטת על ירדן?

במלאת 30 שנים לחתימת הסכם השלום בין ישראל לירדן, שנחתם ב26 באוקטובר 1994, מעולם לא היו יחסי המדינות כל כך שבריריים, מה גם שאיראן שכבר הצליחה להשתלט על סוריה, לבנון, תימן ועיראק עושה מאמצים כבירים על מנת להשתלט על הממלכה ההאשמית הסונית, שהמפלגה הגדולה והפעילה ביותר בתוכה היא מפלגת "האחים המוסלמים" שלה יש 31 מושבים בפרלמנט נכון לשנת 2024. בירדן שולט מזה 25 שנים המלך עבדאללה השני, שאינו כריזמטי ואהוד במדינתו כמו אביו, המלך חוסיין האגדי. רוב רובה של אוכלוסיית ירד היא פלשתינית, דבר שמאוד משפיע על השילטון בירדן ועמדותיו. אם היו באמת בחירות דמוקרטיות בירדן, הייתה תנועת החמאס עולה לשילטון במדינה זו, כי רוב תושביה הפלשתינים תומכים בחמאס ובתנועת האם שלה, "האחים המוסלמים". אפילו אישתו של המלך עבדאללה השני, המלכה ראניה, היא פלשתינית במוצאה, ולא מפסיקה להתבטא כנגד ישראל.  העניין הוא שבירדן כבר קיימת שלוחה שהולכת ומתחזקת של "האחים המוסלמים" שדווקא ואולי בגלל אירועי ה7/10 זכו לרוב חסר תקדים של 31 חברי פרלמנט, לראשונה מאז שהתנועה הנ"ל החלה להתמודד בבחירות לפרלמנט הירדני בשנת 1992. אגב, בשנים 1997 ובשנות "החורף הער בי" החרימה התנועה הזאת את הבחירות בירדן. שמה של המפלגה הוא "חזית הפעולה האסלאמית", ואנשיה התחילו לשבור לאחרונה את מחסום הפחד במה שקשור בהתבטאויות נגד המלך ובית המלוכה בירדן. הרי בירדן המלך הוא קונצנזוס, ובכל מחדל או בעיה שיש בירדן, אפשר להגיע בביקורת עד ראש הממשלה, שבדרך כלל מוחלף בעקבות ביקורת בפקודה של המלך. אבל המלך חסין בדרך כלל מביקורת בממלכתו. וזאת למרות חוסר הפופולאריות שלו בציבור לעומת אחיו, הנסיך חמזה, שדומה חיצונית לאביהם, המלך חוסיין.

למרות חתימת הסכם השלום עם ירדן ואספקת המים השנתית שירדן נהנית ממנה מישראל בעקבות הסכם שלום זה, מדובר היה בעיקר בשלום בין מנהיגים, אך לא בין העמים ובין הציבור. אירגוני החברה האזרחית ואירגוני התרבות והמשפט בירדן מחרימים את ישראל לאורך כל השנים. בתקשורת הירדנית, למרות שרובה כפוף לממשלה, נמתחת כל הזמן ביקורת ארסית נגד ישראל, על גבול ומעבר לגבול ההסתה, כשבית המלוכה והממשלה מעלימים עין בדרך כלל מביקורת כזאת. מי שמחזיקים את בית המלוכה הירדני, חוץ מישראל, ארה"ב ובריטניה, הם בדרך כלל השבטים הבדוויים שתומכים בבית המלוכה, ומרכיבים את הפיקוד של הצבא (הליגיון) הירדני שנקרא גם "הצבא הער בי". הבעיה היא שהתסיסה בירדן אינה מקיפה לאחרונה רק את האוכלוסיה הפלשתינית, אלא גם את השבטים הבדוווים עצמם. הבעיה לא התחילה מהיום, אלא היא כבר מלפני כעשרים שנים ויותר: לא לשכוח כי אבו מסעב א-זרקאווי, שהיה מנהיג אל-קאעדה בעיראק, הוא ממוצא ירדני, מהעיר זרקא. גם עם דאע"ש הייתה לשילטונות בירדן בעיה קשה, אבל כעת זהו תורם של האיראנים, שמנסים להשתלט על ירדן הסונית ולהשלים את "הקשת השיעית" שהם שולטים בה, מלבנון ועד איראן עצמה.

השילטון באיראן תומך במפלגת "האחים המוסלמים" שבירדן. אומנם "האחים המוסלמים" הם מפלגה סונית, אבל לפי עקרונות יצוא המהפיכה האסלאמית של איראן, העדתיות לא מהווה בעיה כשהעיקרון הוא לנסות לכונן שילטון אסלאמי במדינה. מה גם שלאחרונה יצאו פירסומים לפיהם איראן והמיליציות הכפופות אליה בסוריה מנסות לחדור לתוך איזור צפון ירדן, שם יושבים גם פליטים מסוריה השכנה, וכן לבנות ולחמש מיליציות מקומיות של "האחים המוסלמים" על מנת שיבצעו פיגועים כנגד ישראל בעיקר, אבל בהמשך מתוך מטרה שהם יפעלו כנגד השילטון הירדני במטרה להפיל אותו. אגב, לתנועת "האחים המוסלמים" יש עיתון משלה, שקיים מאז שנת 1993 ושמו "א-סביל" (הדרך), עיתון שמוסיף הרבה להסתה כנגד ישראל שממילא קיימת בתקשורת הירדנית.

אסור לשכוח שבעידוד אמריקני, הצבא הירדני פעל תחת המתקפות האחרונות כנגד ישראל מכיוון איראן ובני חסותה בעיראק להפיל טילים וכטב"מים לפני שהגיעו לשטח ישראל. הרי השילטון בירדן רואה במאבק האיזורי באיראן עוד אמצעי להבטיח את שרידותו של אותו שילטון בית המלוכה ההאשמי. מצד שני, התסיסה הפנימית בירדן גוברת, ואין סוף שבוע מאז ה7/10 שבו אין הפגנות זעם ירדניות אל מול בניין שגרירות ישראל בבירה עמאן. אין יום שבו לא מגנים את ישראל בפרלמנט הירדני או שמועלית בו יוזמה להשעות או לבטל את הסכמי השלום עם ישראל. איראן לא רק חשודה בחימוש מיליציות ובחתרנות בתוך ירדן, אלא גם עוסקת בהפצת הסתה בלתי פוסקת נגד ישראל וארה"ב בתוך הממלכה. לאחר ה7/10 ועקב המבצע הישראלי בעזה, היו כמה מקרים שניסו לארגן מאות אלפי ירדנים במסע לעבר הגבול הישראלי במטרה להתפרץ אל מעבר לגבול (בדומה ל"צעדות השיבה" שהיו בעזה לכיוון הגבול הישראלי לפני ה7/10). השילטונות הירדניים סיכלו תוכניות אלה.

הבעיה המסוימת של ירדן עם ישראל היא הגבול הארוך שיש בין שתי המדינות: אורכו 309 קילומטר, וכשמפחיתים את הגבול של ממלכת ירדן הלא היא הגדה המזרחית של נהר הירדן עם הגדה המערבית של נהר הירדן, הלא הוא איזור יהודה ושומרון, מקבלים 238 קילומטר. מדובר בגבול הארוך ביותר של מדינת ישראל, שנמתח ממפרץ אילת עד איזור חמת גדר, פאתי רמת הגולן. מדרום ועד צפון. הסכנה לישראל מכיוון ירדן היא גם הרוב הפלשתיני של האוכלוסייה שרובו לא אוהד את ישראל בלשון המעטה, וגם התסיסה הפנימית שיש בתוך ירדן כנגד ישראל, אפילו בתוך הצבא הירדני  והמימשל הירדני עצמו, תסיסה שמקבלת עידוד חשוב מאיראן ושלוחותיה. אפילו יורש העצר הסעודי, הנסיך מוחמד בן סלמאן, מודאג מההשפעה האיראנית העולה בירדן (למרות שאישתו החדשה יחסית של יורש העצר הירדני, הנסיך חוסיין, שעתיד להפוך למלך חוסיין השני בעתיד, היא סעודית במוצאה וקשורה לבית המלוכה הסעודי).  אבל זאת לא כל הבעיה.

הגבול בין ישראל לירדן, בניגוד לשאר גבולותיה של המדינה למשל עם מצרים ואפילו עם לבנון, הוא גבול פרוץ. יש המון פרצות בגדר. לאורך הגבול הארוך יש כ15 יישובים ישראליים שיושבים לצידה של ירדן, מדרום ועד צפון. יש המון ניסיונות הברחה של נשק מירדן לשטחי יהודה ושומרון וישראל מכיוון ירדן ולא רק הברחה של נשק אלא גם של מסתננים וסמים. היחס של מדינת ישראל לגבול הירדני מזכיר ימים לא כל כך טובים של הסתמכות על השקט היחסי שיש בגבול הארוך הזה. אבל השקט הזה יכול להיות מתעתע. אם עלולות להתרחש תקריות שדומות ל7/10, חלילה, הן עלולות לבוא דווקא מהכיוון של ירדן נגד ישראל. בגלל הגבול הפרוץ ובגלל שאין עירנות מתמדת ישראלית לגבי מה שקורה בירדן על הגבול ומעבר לגבול. ובגלל ההסתה של האחים המוסלמים ואיראן בתוך ירדן כנגד ישראל. כבר בחודשים החולפים היו פיגועים וניסיונות של פיגועים של אזרחים ירדניים כנגד ישראלים בגבול. במעבר אלנבי, וממש בעת כתיבת שורות אלה במושב נאות הכיכר שבאיזור ים המלח. לא מזמן תושבים בדרום התלוננו על טנדרים שהופיעו בגבול ירדן-ישראל. ולגבי התשובה לשאלה שכתבתי בהתחלה, לא בטוח שאיראן תצליח להשתלט על ירדן כי בכל זאת השילטון בה חזק למרות הכל. וכן, הוא חזק בזכות ישראל, ארה"ב, בריטניה ואפילו ערב הסעודית שתומכות בו. אבל ההסתה האיראנית יכולה להביא למעשי טרור נוספים ואף גרועים יותר של ירדנים כנגד ישראל. אסור לשכוח כי מעשי טרור בגבול ישראל-ירדן היו גם בשנות התשעים, כשהזכור ביותר הוא הטבח שחולל חייל ירדני ב"אי השלום" בנהריים.

בתמונה: סמל הזרוע הירדנית של תנועת "האחים המוסלמים", "חזית הפעולה האסלאמית".

 

הסידרה הארגנטינאית עליה מבוססת הסידרה התורכית "פארה"

הסידרה התורכית "פארה" שכובשת את המסכים במדינה בערוץ "ויוה איסטנבול" אינה רעיון מקורי תורכי. הסידרה המקורית היא דווקא מארגנטינה, ושמה La Chica que Limpia, או "האישה המנקה". הסידרה הופיעה בארגנטינה בשנת 2017, לאחר מכן במקסיקו, והיא בת עונה אחת. מי שמככבת בתור המנקה היא השחקנית בת ה44 אנטונלה קוסטה, שחקנית ממוצא איטלקי-ארגנטינאי. השחקנית בגירסה התורכית של הסידרה, דמט אוזדמיר, דומה חיצונית לשחקנית הארגנטינאית בסידרה.

אנטונלה קוסטה משחקת בסידרה את רוזה, אם חד הורית, שיש לה בן בגיל 7 והוא סובל מתסמונת במערכת החיסון, מה שגורם לו לחיות בבועה (BUBBLE BOY) על מנת שלא יידבק במחלות ובזיהומים שמערכת החיסון הלא מתפקדת שלו לא תוכל לעמוד מולם. רוזה עובדת בניקיון והיא חולת ניקיון בעצמה, היות והבית אמור להיות נקי כדי למנוע מהילד זיהומים. ראשי אירגוני פשע מנצלים היטב את הפוטנציאל של רוזה, ומשתמשים בה לעבודות של ניקיון זירות פשע מראיות. לרוזה עצמה אין ברירה אלא לעסוק בתחום זה, היות והיא חייבת לממן באמצעות העבודה שלה גם בזירות הפשע ובכסף המלוכלך שהיא מקבלת כדי לממן את הטיפול הרפואי בבנה. הסידרה מתארת מקרה של אדם שבוחר בצד הלא מוסרי על מנת להציל חיים של בן משפחה יקר. ובעיקר את ההסתבכויות של רוזה במקרי פשע ובחקירות בשל עבודתה.

הסידרה התורכית המאוד אקטואלית "שמי הוא פארה"

איראן נמצאת לאחרונה הרבה בכותרות ובחדשות, וגם היא מוצאה בסידרה  של פארה (FARAH, בפרסית מאייתים את השם "פרח" כשאת הח' מבטאים כה'), מהגרת איראנית שעזבה את ארץ הולדתה ואת השילטון האסלאמי השיעי שבה לאיסטנבול. הסידרה שעלתה בתורכיה במרץ 2023 ומשודרת בארץ בערוץ "ויוה איסטנבול" מספרת את סיפורה של פארה, שמגלמת אותה דמט אוזדמיר, רקדנית ושחקנית בת 32 שנושא ההגירה והבריחה לא זר לה- אמה היא תורכייה שמוצאה מהמיעוט התורכי בבולגריה, שמצא את עצמו נע ונד החל מהעשור השני של המאה העשרים עקב התנתקות מדינות הבלקן מהאימפריה העות'מאנית. כמו כן דמט ואימה ומשפחתה חוו את רעידת האדמה הקטלנית בעיר איזמיט שבתורכיה בחודש אוגוסט 1999- שרדו וברחו ממנה.  הסידרה עצמה מושפעת ישירות  מהטלנובלה הארגנטינאית "האישה המנקה" שיש לה סיפור דומה. הסידרה, אגב, עוררה הד גדול בתורכיה. הסידרה בתורכיה נמצאת כבר בעונתה השנייה ומשודרת ברשת FOX התורכית, וכן בארץ בערוץ "ויוה איסטנבול".

ובכן, פארה היא אם חד הורית ומהגרת מאיראן שנאלצת לעבוד כמנקה באיסטנבול כדי לממן את הטיפול הרפואי בבנה החולה. אבל לילה אחד היא נתקלת במקרה רצח, והשאלה היא האם תוכל להמשיך ולשתוק בפני חוקריה אודות הרצח  שהיא, פארה ארשאדי האומללה, נתקלה בו. היא מוצאת עצמה מסובכת עם כמה גברים שקשורים לעלילת הרצח: טאהיר לקסיז, הלא הוא השחקן אנגין אקיורק בן ה42 שיש לו קריירת משחק בת 20 שנה, מהמט ועלי גאליפ. מהמט הוא החוקר הראשי של הרצח, ופארה מקבלת הוראה מעלי גאליפ להרוג את מהמט ובכך לאפשר לה ולטאהיר (שחייה וחיי בנה החולה נתונים למעשה בידיו) לחיות חיים שקטים. היא מתלבטת אם להרוג את מהמט ובזמן הזה היא הולכת ויותר ויותר מתאהבת בטאהיר, בו היא תלויה. המתח בין הדמויות בעלילה כשחיי בנה של פארה תלויים על בלימה, יוצרים סידרה מעניינת מאוד. מה גם שהיא עוסקת בעניינים חברתיים ובסוגיות של מהגרים בתורכיה ומעמדם (בתורכיה יש כמות לא מעטה של מהגרים איראניים, ער בים ואפגאנים). כמו כן הסידרה עוסקת במעמדן של אימהות חד הוריות באיראן ובתורכיה.

נראה לי גם שהשם "פארה" לא נבחר במקרה. זה שם איראני מפורסם מאוד, שמה של אישתו האחרונה של השאה האיראני האחרון, פארה דיבה.

 

לבנון- עלייתו ושקיעתו של הניסוי הרב עדתי במזרח התיכון

לבנון נמצאת לאחרונה הרבה בכותרות החדשות, והיא מוזכרת כדוגמא למדינה כושלת- מדינה בה מוסדותיה לא מתפקדים או מתפקדים בקושי, מדינה שבה יש מצב כלכלי גרוע והיא פשוט לא מנוהלת ומאופיינת בחילוקי דעות קשים בין מרכיביה. ללבנון שהיא מדינה רב עדתית כושלת במזרח התיכון יש היסטוריה של 170 שנים של סיכסוכים, מלחמות אזרחים פנימיות, מלחמות חיצוניות וגם הצלחות.

המאפיין של לבנון הוא קודם כל של ריבוי עדות- יש בה נוצרים מארונים, נוצרים אורתודוכסים, מוסלמים סונים, מוסלמים שיעים, ארמנים וגם פלשתינים. עוד מאפיין של לבנון היא היותה מדינה שבה שולטות משפחות-מאפיה, או חמולות גדולות, ולפעמים סכסוכים בין משפחות היוו רקע למלחמות בתוך העדות השונות ובתוך המדינה. עוד מאפיין של לבנון הוא ריבוי אירגוני הטרור והמדינות הזרות שהיו מעורבים בניהולה, הבולט שבהם הוא חזבאללה השיעי בשלושים השנים האחרונות.

צבא לבנון גם נחשב כחלש, אך מפקדיו הנוצריים היוו לא פעם ולא פעמיים פשרה שילטונית כשהתמנו לנשיאי המדינה או לממלאי מקום הנשיא.

לפי ציר הזמן, ניתן לבדוק איך לבנון קמה כאוטונומיה, לאחר מכן כמדינת חסות ובהמשך כמדינה משוסעת ולא מתפקדת. מעטים הם שליטיה של לבנון לאורך ההיסטוריה שבאמת ניסו לשקם אותה או לפעול לטובתה. אפשר למנות אולי שניים מהם: הגנרל פואד שהאב הנוצרי-מארוני שהיה נשיא לבנון ששם קץ למלחמת האזרחים בה בשנת 1958 ורפיק אל-חרירי הסוני, שהיה משנת 1992 ואילך כמה פעמים ראש ממשלת לבנון ופעל לשיקומה של המדינה, בגלל זה הוא היווה מטרה בעיני חזבאללה וסוריה שחיסלו אותו לבסוף בשנת 2005.

ראשית סיפור הסכסוכים בלבנון נעוץ במחוז שהיה קיים בתקופה העות'מאנית בחלק מהמדינה של היום, ליתר דיוק במרכז המדינה, לאורך רצועת ההרים המשמעותית ביותר שחוצה את המדינה לאורכה- הר הלבנון. מהמאה ה-15 שלטו העות'מאנים בהר הלבנון, איזור שמאופיין בעיקר בחלוקה עדתית בין נוצרים מארונים שהיו עיקר האוכלוסייה בו ובעיקר עיקר אוכלוסיית האיכרים והאוכלוסייה הכפרית באיזור, שפעלה מול דומיננטיות של שילטון דרוזי במחוז. בשנת 1858 דרשו האיכרים המארונים בהר הלבנון שיוויון זכויות אל מול השילטונות העות'מאניים ומושלי המחוז הדרוזים, ופתחו במרד. כבר אז צרפת הייתה מעורבת בנעשה בלבנון- צרפת הקתולית במקור היא הפטרונית של הכנסייה המארונית- הכנסייה המזרחית הלבנונית הנוצרית המרכזית, שכפופה לאפיפיור הקתולי ברומא. חיילים צרפתים עזרו למארונים במרד, ומולו התייצבו חיילים דרוזים בעלי מסורת לחימה צבאית שהסתייעו בסונים המוסלמים ובשיעים, שכינויים היה "המתוואלים". המרד נמשך בפועל בין השנים 1860-1861 והסתיים במה שכונה "החוק האורגני" שהושג בלחץ המעצמות הגדולות, בעיקר צרפת, על האימפריה העות'מאנית. הדרוזים לבסוף הפסידו במרד, למרות שנלחמו מלחמה קשה מאוד ואף היו להם הצלחות.  אלה היו סעיפי החוק:

השילטון בהר הלבנון יחולק לפי מפתח עדתי. מכאן והלאה השילטון בלבנון כולה מתחלק עד היום לפי מפתח עדתי.

  • בראש האוטונומיה (סנג'אק) "לבנון הקטן", הר הלבנון, יעמוד מושל עות'מאני נוצרי-קתולי לא לבנוני. מושל אשר ימונה על ידי הטורקים באישור חמש מעצמות אירופה.

המעורבות העות'מאנית והאירופאית והיותו של המושל לא מקומי נקבעו כדי להמתיק קמעה את תבוסתם הפוליטית של הדרוזים.

  • לצד המושל תמונה מג'לס (מועצה אדמיניסטרטיבית), בה יהיו חברים 12 חברים שייצגו את העדות על פי משקלן בחברה (הייצוג במועצה. את מספר החברים הרב ביותר במועצה, 4 חברים, קיבלו המארונים הנוצרים. לצידם מונו נציגים מכל העדות אבל מספרם היה פחות מ4 לכל עדה.
  • המושל ימנה את הפקידים הבכירים ואת השופטים על פי אותו מפתח עדתי של המועצה האדמיניסטרטיבית (המג'לס).
  • לסנג'ק לבנון הוענק מעמד של אוטונומיה – ולכן כל אחד מאזרחיו יהיה "פטור" מגיוס חובה ו"פטור" מתשלום מיסים ל"שער העליון".
  • סנג'ק לבנון יחולק ל-6 (מאוחר יותר ל-7) קאימקאמיות, שבראש כל אחת מהן יעמוד איש מתוך העדה הגדולה בקאימקאמיה.
  • המשפחות החזקות אשר מעמדן הכללי, מסיבות שונות, נשאר יציב – יישארו בעלות הזכויות והמחזיקות בפועל באדמות, אך יאבדו סמכותן הפיאודלית כלפי האיכרים.
  • צמצום שטחו של סנג'ק הר-הלבנון.

עם הזמן בתחילת המאה העשרים קמה תנועה לאומית מארונית, שדרשה להפוך את לבנון ל"לבנון הגדולה" שכוללת לא רק את הר הלבנון אלא גם את ביירות, צור וכל הערים והשטחים של לבנון של ימינו. התנועה דרשה שלבנון הגדולה תהיה מדינה ריבונית נוצרית, המדינה הער בית נוצרית הראשונה במזרח התיכון. בסוף מלחמת העולם הראשונה הפכה לבנון בהסכמת חבר הלאומים ולפי עקרונות וילסון למדינה תחת מנדט צרפתי. הנציב העליון היה אנרי גורו, שבאוקטובר 1920 בהסכמת הפלגים הלבנוניים השונים והפטריארך המארוני חווייכ הקים את רפובליקת לבנון הגדולה תחת חסות צרפת. בין 1913 ל1932 נערכו בלבנון מפקדי אוכלוסין, שקבעו את המפתח העדתי לפיו תנוהל המדינה. לפי הרכב האוכלוסייה אז, הנוצרים המארונים נקבעו כעדה הגדולה ביותר, ותפקיד נשיא הרפובליקה ניתן בידם, עד היום. עד לימינו אנו פועלת לבנון לפי המפתח העדתי שנקבע במפקד האוכלוסין האחרון שנערך במדינה, בשנת 1932 (!!!). הנשיא הוא מארוני נוצרי, ראש הממשלה הוא סוני כי הסונים נקבעו כעדה השנייה הגדולה במדינה, ותפקיד יושב ראש הפרלמנט הלבנוני ניתן לשיעים, שהיו אז העדה השלישית וכיום הם העדה הראשונה בגודלה במדינה. המפתח העדתי הזה גרם לכל אורך שנות קיומה של לבנון לסכסוכים פנימיים וחיצוניים במדינה, סכסוכים ובעיות שנמשכים עד היום, במיוחד כשאירגון חזבאללה נלחם בישראל ומוכן להקריב את מדינת לבנון למען עזה המוסלמית-סונית.

לבנון קיבלה את עצמאותה בשנות הארבעים. בשנת 1948 נוספה אוכלוסייה פלשתינית נוספת שהתפנתה מארץ ישראל ללבנון ובשל אי הרצון להפר את האיזון העדתי במדינה, הפלשתינים עד היום שרובם מוסלמים סונים לא זכאים לאזרחות לבנונית. החל מימי המנדט הצרפתי ועד 1958 בערך נחשבה ביירות "פאריז של המזרח התיכון" ולבנון נחשבה מדינה מתקדמת יחסית למדינות ערב האחרות.  בהמשך, בעיקר בשל אי יציבות שילטונית וחלוקת המדינה לפי מפתח עדתי, נהרסה המדינה:  פרצו בה שתי מלחמות אזרחים: ב1958 פרצה בה מלחמת אזרחים על רקע שאלת בחירת הנשיא, ובייחוד על רקע העימות הפנימי בין הימין בלבנון שתמך במעורבות אירופית בענייני המדינה ובזרם המלוכני במדינות ערב, לבין השמאל שהרכיבו אותו בעיקר מוסלמים, שתמך בהיותה של לבנון מדינה ער בית וחלק בלתי נפרד מהעולם הער בי וצידד בנשיא מצרים דאז גמאל עבד אל נאצר ובשאיפות הכלל ער ביות שלו. הפשרה והאיש שסיימו את המלחמה הם הגנרל הנוצרי פואד שהאב, מפקד הצבא שהתמנה לנשיא המדינה ושיקם אותה בניסיון להחזירה לימיה הגדולים. עם הזמן החלה סוריה להתערב יותר ויותר בענייניה של לבנון. בשנת 1975 פרצה שוב מלחמת אזרחים במדינה על רקע עדתי, על רקע כישלונו של הנשיא הנוצרי סלימאן פרנג'ייה לאחד את המדינה תחת שילטונו, במיוחד אל מול העובדה שהוא עצמו היה חבר אישי של משפחת אסד, ששלטה אז ושולטת עד היום בסוריה השכנה. כל הפלגים בלבנון, כולל פלגים משפחתיים-חמולתיים בתוך העדות השתתפו במלחמה הזאת, כשבשנת 1982 הצליחו למעשה הנוצרים לגרור מדינה נוספת להיות מעורבת בענייניה של לבנון- מדינת ישראל, שספגה מתקפות מלבנון מהצד הפלשתיני בעיקר, שהשתלט על דרום לבנון למגינת ליבה של האוכלוסייה השיעית והנוצרית באיזור. השיעים, שנחשבו עד אמצע שנות השבעים לעדה פאסיבית של עובדי אדמה ואריסים שהיו נתונים לשליטת משפחות גדולות מעדתם כמו משפחת אל אסעד-החלו להתעורר. להתעוררות השיעית היו שני גורמים: 1. האמאם השיעי והמופתי של צור, מוסא א-צדר, שהקים תנועה שתילחם בקיפוח השיעי בלבנון ותדרוש שיוויון על רקע מלחמת האזרחים במדינה. תנועת המקופחים של צדר תהפוך בהמשך לאירגון טרור בשם אמ"ל- ראשי תיבות של "גדודי ההתנגדות הלבנוניים" וגם במשמעות המילה "תקווה" בער בית, אירגון עדתי שיעי עם מאפיינים חילוניים יחסית. 2. המהפיכה השיעית האסלאמית באיראן של ח'ומייני, שבמסגרת רעיון "יצוא המהפיכה" של ח'ומייני, החליט השילטון האיראני להשתלט על האוכלוסייה השיעית בלבנון וגם על המדינה עצמה בהמשך. פלג אסלאמיסטי בתוך אירגון "אמ"ל" הנוצרי החליט להתפלג ולמרוד, ותחת חסות איראן הוא הפך למה שאנחנו מכירים היום כ"מפלגת אללה- חזבאללה", האירגון השיעי הדומיננטי ששולט במדינה למעשה בחסות איראן כשלפני כן הוא היה גם בחסות סוריה של אסד. אירגון חזבאללה שם לו למטרה לסלק מלבנון נוכחות זרה לא מוסלמית- קודם כל האמריקנים והצרפתים, שסבלו מידי אנשי החזבאללה ובמיוחד מידי ראש הזרוע הצבאית שלו עמאד מורנייה בעיקר מחטיפות ומפיגועי התאבדות שהובילו לבסוף לסילוק הנוכחות האמריקנית והצרפתית במדינה. מטרה נוספת ששם לו החזבאללה להילחם בה היא ישראל, כנגדה פעל האירגון קודם כל בשני פיגועי התאבדות כנגד בנייני המימשל וריכוז החיילים הישראליים בעיר השיעית צור ולאחר מכן בטרור מתמשך ובפשיטות כנגד רצועת הביטחון בדרום לבנון, בה שלטו צבא דרום לבנון ובעיקר ישראל בין השנים 1985-2000, עד לנסיגה הישראלית.

מלחמת האזרחים בלבנון הסתיימה בהסכם במדינה שלישית, שגם החליטה להתערב בענייניה של לבנון- בעיר טאאף שבממלכת ערב הסעודית הסונית הווהאבית. ההסכם בשנת 1989 נתן למעשה לסוריה את המפתחות לניהולה של לבנון- לאחר שבמלחמת האזרחים בלבנון פלש הצבא הסורי למדינה כדי לעשות בה סדר והחליף צדדים שוב ושוב במהלך המלחמה על מנת ליצור "הפרד ומשול". דבר שני, בשל מלחמתו בישראל רק החזבאללה הורשה לפעול כמיליציה חמושה בשטח לבנון, כששאר המיליציות פורקו מנשקן והפכו למפלגות פוליטיות. המלחמה הסתיימה רשמית בשנת 1990 כשהמרד של מפקד צבא לבנון דאז הגנרל מישל עון כנגד סוריה וממשלת לבנון המכהנת דאז הסתיים בכישלון. עון חזר למדינה בשנת 2005, הקים את הזרוע הפטריוטית החופשית ועבר צד לצדן של חזבאללה וסוריה כשהבין שאין לו יותר מקום בציר האנטי-סורי שהונהג על ידי משפחות חרירי הסונית וג'מייל המארונית.  הדבר הטוב שיצא מהמעורבות הסעודית בלבנון הוא ראש הממשלה והקבלן רפיק אל חרירי, שקיבל הון עצום מסעודיה על מנת לשקם את לבנון, בעיקר את הבירה ביירות ואת העיר הסונית צידון, כיהן כמה פעמים כראש הקואליציה האנטי סורית כראש ממשלת המדינה, כשמולו מתייצבות מפלגות פרו סוריות ופרו חזבאללה. כאמור בשנת 2000 נסוגה ישראל לגבול הבינלאומי מרצועת הביטחון בדרום לבנון (שאותה ניהל בעיקר מבחינה מינהלית-אדמיניסטרטיבית צבא דרום לבנון בפיקודו של הגנרל הנוצרי אנטואן לחד ולפני כן המייג'ור סעד חדאד), אבל הנסיגה הישראלית לא הייתה היחידה. בשנת 2005 לאחר רצח ראש ממשלת לבנון רפיק אל חרירי בידי החזבאללה וסוריה, יצאו להפגנות המונים נוצרים וסונים ודרשו את סילוק כוחות סוריה מלבנון. סוריה נסוגה לבסוף בשנת 2005, ואותה החליף למעשה בשילטון בפועל על המדינה אירגון חזבאללה, כשמאחוריו ניצבת איראן. הדומיננטיות האיראנית במדינה והיות העדה השיעית הגדולה במדינה באו לידי ביטוי במלחמת לבנון השנייה, שהייתה מלחמת איראן-ישראל הראשונה, אותה כפה חזבאללה על המדינה ועל האיזור. מאז רוב ממשלות לבנון היו בידי הקואליציה שתומכת בחזבאללה, והחל משנת 1998 נשיאי לבנון הנוצרים שכמעט כולם היו מפקדי צבא לבנון בדימוס, תמכו גם באירגון זה. הפילוג בתוך המדינה הביא לחוסר יכולתו של הפרלמנט הלבנוני, שפועל החל מ1920 לפי מפתח עדתי, לתפקד בכלל. במשך שנים רבות היו מקרים, כמו המקרה הנוכחי, שנשיא לבנון סיים את כהונתו ובמשך זמן ארוך לא נמצא ולא נבחר נשיא אחר במקומו, כמו גם ממשלות לבנון שכהונתן תמה אך שהמשיכו לתפקד כממשלות מעבר, כמו ממשלת לבנון הנוכחית. בתקופת הקורונה סבלה וסובלת המדינה ממשבר כלכלי עמוק ומחדלות פירעון, ובמיוחד הדבר בא לידי ביטוי כשבתקופת הקורונה חירב פיצוץ ענק של חומרי נפץ את הנמל של ביירות- היות וחזבאללה החביא חומרים אלה באיזור הנמל.

אודות האירגון התורכי שאנשיו היכו את חיילי המארינס האמריקנים בעיר איזמיר

אירגון הTGB שבתורכית משמעותו בראשי התיבות הוא "איחוד הצעירים/הנוער של תורכיה" הוא אירגון לאומני תורכי שמשתייך דווקא לצד השמאלי קיצוני של המפה הפוליטית במדינה. האירוניה היא שהאידיאולוגיה של אותו אירגון נסמכת על הכמאליזם, שהיא דרכו של מייסד הרפובליקה התורכית המודרנית מוסטפא כמאל אתאתורכ (1881-1938) שתמונתו מופיעה גם בסמל האירגון, חוץ מדבר אחד. בעוד אתאתורכ עצמו היה מתמערב וחילוני מובהק ועשה הכל כדי לקרב את תורכיה למערב ולהפוך אותה למדינה מערבית מודרנית וחילונית, האירגון הקיצוני נסמך על נגזרת קיצונית יותר של הכמאליזם, שנקראת ה"אולוסאליות" (ULUSAL) והכוונה בתורכית היא לאנטי-מערביות חילונית, ותמיכה שקטה בברית המועצות ובסין. האירגון מתנגד לכל נוכחות או השפעה מערבית, אירופית ובמיוחד אמריקנית על תורכיה, ומצדד בסוציאליזם. במילים אחרות, האירגון הזה יותר נוטה לתמוך במדינות כמו סין וצפון קוריאה מאשר במערב. הוא גם מתנגד לניסיונות תורכיה בעשרות השנים האחרונות להצטרף לאיחוד האירופי, ולחברותה של תורכיה בברית נאט"ו מאז שנת 1952. אומנם מדובר באירגון חילוני, אבל הקמתו ופעילותו בימי שילטונו של רג'פ טאייפ ארדואן האסלאמיסט בתורכיה מסמלת על המגמה התורכית שבאה בעיקר מהשילטון ומחלחלת מלמעלה למטה אל האוכלוסייה, להתרחק מהמערב ואף להתנכר לו. אחת הסיסמאות באנגלית של האירגון דומה גם לסיסמה שרווחת בצפון קוריאה למשל, ושמה YANKEE GO HOME, "יאנקים לכו הביתה", והכוונה היא להתנגדות של נוכחות צבאית אמריקנית כלשהי במדינה, וקריאה לחיילים האמריקנים ששוהים במדינה לעזוב אותה לאלתר. אנשי האירגון ופעיליו הם בנוסף להיותם אנטי מערביים גם אנטישמים ושונאי ישראל ידועים ומתנגדים לכל שיתוף פעולה של תורכיה או ארצות הברית עם ישראל.

 

חברי האירגון תקפו לא פעם ולא פעמיים במשך שנות קיומו חיילים אמריקנים בתורכיה, כל אימת שהם נתקלו בחיילים כאלה, במיוחד מלחים שמשתייכים לצי האמריקני ושאוניותיהם חונות בחופי תורכיה. מאפייני התקיפות של החיילים האמריקנים היו כשפעילי האירגון תפסו חיילים אמריקנים והלבישו שק על ראשם. בשנת 2011 תקפו אנשי האירגון מלח אמריקני ששייך לצי האמריקני בעיר הנופש בודרום. בשנת 2013 אנשי האירגון הפגינו בגבול הסורי-תורכי נגד היותה של תורכיה מרכז לחיילי בעלות הברית של המערב שהתערבו כנגד אסד במלחמת האזרחים הסורית.

בשנת 2014 הפגינו פעילי האירגון באיסטנבול כנגד מלחים אמריקנים שהיו בעיר והשתייכו לאוניית צי אמריקנית שחנתה בחופי העיר, בקריאות "רוצחים, יאנקים תעופו מהמדינה שלנו" וניסו להלביש שקים על הראש של המלחים. המטרה בהלבשת השקים היא לבייש את החיילים ולנקוט בפעולת מחאה בשם "האומות המותקפות על ידי האמריקנים, מפלשתין ועד סוריה" שבה פשוט הם רואים באמריקנים כמו דברי דואר שהגיעו למדינה ותפקיד פעילי האירגון הוא "לארוז" את החיילים ולשלוח אותם חזרה לשולחיהם בארה"ב.

 

בספטמבר 2024, ממש לפני כמה ימים, פעילי האירגון תפסו שני חיילי מארינס אמריקנים בעיר איזמיר, שנחשבת למרכז החילוניות וההתמערבות של תורכיה. שני החיילים היו בחופשה וטיילו בעיר אך הם נתפסו על ידי פעילי האירגון, כשעל אחד מהם הם הלבישו שק על ראשו, ותקפו את שניהם במכות תוך כדי קריאות "יאנקים לכו הביתה". התקיפה כמעט גרמה לתקרית דיפלומטית בין שתי המדינות ולביקורת כלפי ארדואן שמעלים עין ממעשי האירגון הזה ולא משבית את פעילותו, אולי גם בהסכמה שבשתיקה עם חלק מפעילויותיו. עוד מפעילויות האירגון הוא הפגנות מול מסעדות מקדונלדס בתורכיה, שנחשבות לסמל אמריקני תרבותי. אחד מסמלי האירגון הוא המשורר התורכי אטילה אילהאן (1925-2005) שהיה קומוניסט וכמאליסט ידוע. על שמו נקראים מרכזי התרבות שפותחים אנשי האירגון בערי תורכיה השונות, שוב, ללא הפרעה מיוחדת מצד ממשלת תורכיה האסלאמיסטית, למרות שמדובר באירגון שמגדיר עצמו חילוני וכמאליסטי, בעוד אירגונים אחרים שהם חילונים וכמאליסטים אך לא אנטי מערביים וקיצוניים, נרדפים על ידי ממשלת תורכיה הנוכחית.

 

 

עלי: הסיפור של ח'אמנאי, המנהיג העליון של איראן. כך זה התחיל-2: ח'אמנאי בכלא

 תחביבו העיקרי של ח'אמנאי הוא לקרוא ספרים. ולא רק ספרי דת, אלא ספרים מכל הסוגים, כולל ספרים שקשורים לתרבות המערבית. כמו כן הוא אוהב לקרוא שירה, וגם לכתוב שירה, תחת השם הספרותי אמין. אבל כל זה לא הלהיב אותו כמו ההצטרפות ללחימה ולמרד כנגד השאה האיראני בשנות השישים. הוא היה איש הקשר בין האייתוללה מילאני בעיר משהד לאייתוללה ח'ומייני שהיה למעשה מנהיג המרד האסלאמיסטי באיראן. בהיותו בסמינר במשהד הוא נפגש עם האייתוללה מוג'תבא ספאווי שהיה בן בריתו של ח'ומייני (ועל שמו נקרא בנו המפורסם ביותר של ח'אמנאי שמיועד אולי להחליפו בתפקיד- מוג'תבא) וזה הצית בו את אש המרד. הוא נהג לשאת נאומים ודרשות במסגדים כנגד משטר השאה ונגד ישראל ונאמר עליו שהוא דרשן טוב. זה עורר עליו את חמת הסאווא"ק- זרוע המודיעין הפנימי של משטר השאה, וח'אמנאי הפך לבדוקאי, כלומר מושא מעקב של הסאווא"ק. ב2 ביוני 1963 הוא נעצר בעירו משהד בפעם הראשונה, ו3 ימים אחר כך נעצר גם ח'ומייני והושם במעצר בית. ח'אמנאי שוחרר ממעצרו והמשיך בפגישות על מנת להמשיך במרד האסלאמי. בסך הכל במהלך המרד הוא נעצר 6 פעמים על ידי זרועות הביטחון והמודיעין של השאה. הוא המשיך במסעות לעיר השיעית הקדושה קום על מנת להיות זרוע מקשרת בין האייתוללות השונים שתמכו בח'ומייני. הוא אף הגיע לאיזור סיסתאן-בלוצ'יסטאן בחלק האיראני שלו- איזור שמחולק בין כמה מדינות ומהווה מוקד של סכסוכים בשל האוכלוסייה הבאלוצ'ית עם הנטיות הבדלניות. כבדוקאי של זרועות המודיעין, הוא נעצר שוב בעיר זהדאן שבבלוצ'יסטאן אחרי שנשא דרשות שם במסגדים בזכות תנועת המרד האסלאמית כנגד השאה. ח'ומייני בינתיים הוגלה אל מחוץ לאיראן על ידי כוחות הביטחון של השאה וח'אמנאי הוגבל על ידי הרשויות להיות רק באיזור הבירה טהראן. אבל הוא הגיע לעיר הקודש קום לקראת שנת 1964, ושם התרחשה "פגישת ה11" ההיסטורית שהוא היה נוכח בה שבה נכחו 11 אנשי דת איראניים בכירים וזוטרים שבהמשך יהוו את יסוד המשטר האסלאמי האיראני, ביניהם האייתולות מונתזרי, ראפסאנג'אני, מסבח יזדי, אחיו של ח'אמנאי מוחמד שהשתתף איתו במרד והוא עצמו. עלי ח'אמנאי, יש להדגיש, היה רק איש קשר ואדם שיצק מים על ידי האייתוללות ולא ממש חלק מהם. תוך כדי טיפוסו למעלה בהיררכיה של אליטת כוהני דת המורדת ולאחר מכן שולטת באיראן, ח'אמנאי פשוט דאג לדחוק הצידה את מי שאיים עליו ועל מעמדו, אבל לא לאיים מבחינה תחרותית על אנשים שדרגתם הדתית הייתה מעל לדרגתו, לפחות בשנות המרד. לגבי קבוצת ה11: מטרתם הייתה לתכנן ולארגן את המשך המרד נגד השאה בהיעדרו של ח'ומייני. בקום ייסדו גם אנשי הדת את "אגודת מורי הסמינרים של קום" שיצאה כנגד המשטר. בשנת 1967 הוא חזר לעירו משהד והמשיך בהטפותיו ושם נעצר בפעם השלישית באשמת המרדה. לאחר שיחרורו הוא המשיך בפעילויות למען קורבנות רעידת האדמה באיזור ח'וראסאן בשנת 1968. הוא הציג את טיעוניו גם נגד שותפים לא דתיים בתנועת המרד- נגד ליברלים, קומוניסטים ועוד וטען כי רק מאבק אסלאמי יפיל את השאה. לאחר שהסאווא"ק גילה כי ח'אמנאי השתתף בפגישת ה11 לאחר שביקש אישור יציאה לעיר הקודש השיעית נג'ף שבעיראק וסורב, הוא נעצר שוב, לשישה חודשים. לאחר מכן עבר לטהראן ושם אירגן את המשך המרד. בטהראן הוא הבין שעל מנת שהמרד יצליח, עליו לשתף פעולה גם עם כוחות חילוניים ידידותיים. הוא גם התחיל לפרסם ספרים שבהם כתב את הפילוסופיה שלו ושל המרד האסלאמי. המעצר הקשה ביותר שלו היה בשלהי שנת 1974, כשמשטר השאה התחיל להתערער וכוחות הסאווא"ק ערכו חיפוש בביתו. הוא נשלח לכלא גרוע בטהראן, שם הוא ושותפו לתא עודדו אחד את השני להחזיק מעמד בין החקירות הקשות שעברו. כששוחרר נאסר עליו לשאת דרשות ולתת שיעורי דת, אבל מעולם לא הוחלט להגלות אותו אל מחוץ לאיראן, היות והוא לא היה חשוב בעיני הרשויות כמו ח'ומייני והאייתוללות היותר בכירים ממנו. מי שהתלוו אליו ועודדו אותו לאורך כל הדרך היו בעיקר אביו ג'וואד וגם אחיו מוחמד.  בשנת 1975 הוא כתב בסתר את ספרו המפורסם ביותר, "מחשבה אסלאמית בקוראן" תחת השם הספרותי "סייד עלי חוסייני". ובתגובה לכך שח'אמנאי הפיץ בסתר את הספר שלו ונשא דרשות והשתתף ואירגן טקסי זיכרון להרוגי המאבק האסלאמי כנגד המשטר, החליטו בסאווא"ק להגלות את חכם הדת השיעי הלא-בכיר-בעליל ח'אמנאי הגלייה פנימית בתוך איראן, אל העיר איראן-שהר שיש בה גם אוכלוסייה סונית…

עלי- כך זה התחיל: הסיפור של ח'אמנאי (בפרסית: ח'אמנהאי) המנהיג העליון של איראן-1

הזכויות שמורות לכותב האתר HISTERIO (c)
ב-19 באפריל 1939 נולד בעיר השיעית הדתית שבאיראן משהד, במחוז ח'וראסאן, עלי ח'אמנאי. הוא היה בנו השני של ג'וואד ח'אמנאי, אזרי ולא פרסי במוצאו ומיוחס דורות אחורה למוחמד ולצאצאיו (מה שמקנה לו ולמשפחתו את התואר "סייד" SEID) . אביו היה מלומד אסלאמי שיעי צנוע ועני שניסה לחנך את בני משפחתו לנהוג בצניעות.
עלי ח'אמנאי סיפר לימים: "אבא שלי, למרות שהיה דמות דתית ידועה, היה קצת סגפן. היו לנו חיים קשים. לפעמים לארוחת ערב לא אכלנו אלא לחם עם כמה צימוקים, שאמא שלנו איכשהו אלתרה… הבית שלנו, כשישים וחמישה מטרים רבועים, היו מורכבים מחדר בודד וממרתף קודר. שנים מאוחר יותר קנו כמה אנשי צדקה את המגרש הקטן והריק הסמוך לבית שלנו, אז הצלחנו לבנות עוד שני חדרים."
הביוגרפיה הרשמית של ח'אמנאי מנסה להדגיש את היותו איש דת ואדם דתי, אבל לקרוא לח'אמנאי קודם כל "אייתוללה" שהיא הדרגה הגבוהה בשיע האסלאמית זה פשוט דבר שגוי. ח'אמנאי היה קודם כל פעיל פוליטי ואיש פוליטי ופחות איש דת. למעשה, לפני שהתמנה במפתיע למנהיג העליון של איראן כשעד 1989 הוא כיהן במשך 8 שנים כנשיא איראן, ח'אמנאי היה איש דת מדרגה יותר נמוכה מאייתוללה- חוג'ת אל אסלאם. לדרגת אייתוללה ולדרגת "מודל לחיקוי" (מרג'ע-א-תקליד) מבחינה דתית הוא עלה רק בעקבות מינויו למנהיג העליון של איראן.
בגיל ארבע נשלחו מוחמד ח'אמנאי האח הגדול ואחיו הצעיר עלי למכאתב, בתי הספר היסודיים הדתיים של אז, כדי ללמוד את האלפבית הערבי-פרסי, ללמוד את השפה הערבית ואת הקוראן.. מאוחר יותר, הוא הועבר לבית ספר אסלאמי שזה עתה הוקם כדי להמשיך ללמוד.
לאחר לימוד בסיסי זה, המשיך עלי את לימודיו בסמינר התיאולוגי במשהד, בעיקר בעידוד הוריו.
עלי הצעיר היה רק ​​בן שמונה עשרה כשהחל את לימודיו ברמה הגבוהה ביותר. הוא החליט לעלות לרגל למקדשים הקדושים בעיראק, עזב את איראן לעיר השיעית הקדושה נג'ף בעיראק בשנת 1957 (בגלל זה הערבית שהוא מדבר היא במבטא עיראקי). לאחר מכן לאחר התייעצות עם אביו חזר לאיראן, לעיר השיעית הקדושה קום כדי להמשיך את לימודיו. במהלך נדודיו הוא פוגש איש דת איראני פרסי (ויש האומרים ממוצא הודי) כריזמטי בשם רוחאללה ח'ומייני, ומתקרב אליו. בהמשך הוא יהפוך לעוזרו הקרוב ש"יוצק מים על ידיו".
בעת לימודיו הוא קיבל את הבשורה הרעה שאביו איבד את ראייתו בעין אחת ולא היה מסוגל לקרוא כמו שצריך. הדבר גרם לו לחזור לעיר הולדתו משהד ותוך כדי שהוא משרת את אביו החולה הוא מתקרב לאייתוללות הבכירים של העיר. הוא טוען עד היום שהצלחתו היא כתוצאה מכך שקיים את מצוות כיבוד אב ואם שקיימת גם באסלאם. על הדרך הוא גם זוכה בדרגה הראשונה והנמוכה ביותר של אנשי הדת השיעים- דרגת מוג'תאהד, ומתכוון להמשיך בלימודיו במטרה להגיע לדרגה הגבוהה ביותר.
בגיל 13 הוא כבר נחשף למצב הפוליטי באיראן- במיוחד המרד השקט דאז של כמה מאנשי הדת השיעים נגד השאהים החילוניים יחסית של איראן מבית פהלווי. בייחוד כשאיש הדת ספווי מגיע לבית הספר בו למד עלי ח'אמנאי ונושא נאום כנגד המשטר של השאה. בשנת 1962 בהיותו בעיר קום הוא הצטרף רשמית למחנה ולאנשיו של האייתוללה הקיצוני ששנא את משטר השאה ושנא את אמריקה ואת ישראל, רוח אללה ח'ומייני.
בחודש מאי 1963, בחודש מוחארם בו השיעים מציינים את חג העאשוראא, הופך ח'אמנאי לאיש הקשר של ח'ומייני לעיר משהד ונע על הקו שבין הערים קום ומשהד. בכך הוא מתחיל רשמית את דרכו הפוליטית והיותו המוציא והמביא של ח'ומייני ושאר האייתולות בקשר להפגנות ולמחאה כנגד הרפורמות המתמערבות שהנהיג השאה דאז, מוחמד רזא פהלווי. השאה דאז היה "חייב" לארצות הברית ולCIA את החזרתו לאיראן ולשילטון בה לאחר שהודח בשנת 1953 על ידי ראש הממשלה הלאומני מוחמד מוסאדק. השאה הנהיג את "המהפיכה הלבנה", שהיא כינוי לשורת רפורמות ליברליות שהנהיג השאה הפרסי מוחמד רזא פהלווי באיראן במטרה להפוך את איראן בטווח הארוך למעצמה עולמית כלכלית ותעשייתית חזקה ומודרנית בסגנון מערבי, זאת תוך זמן קצר ככל הניתן ובאגרסיביות רבה. המהפכה זכתה לכינוי "לבנה" לאור העובדה שדובר במהפכה שהתבצעה ללא שפיכות דמים. מכאן התעוררה התסיסה הדתית כנגד השאה שתביא להפלתו 16 שנים לאחר מכן.
המשך בפרק הבא….

ראזיה סולטאן ועוד- סיפורן של הסולטאניות השליטות

אימרה ידועה היא כי הנשים הן ששולטות בגברים. לאורך ההיסטוריה היו נשות ואפילו אמהות מנהיגים שהיו ידועות כאומרות את המילה האחרונה באימפריה/ממלכה/מדינה. בעולם המוסלמי, לאחר מותו של הסולטאן סולימאן המפואר במאה ה-16 החלה תקופת "סולטאנות הנשים" שבה שליטות האימפריה העות'מאנית בפועל היו אמהות הסולטאנים או נשותיהם, אבל הן מעולם לא נחשבו לסולטאניות או לשליטות רשמיות. אבל במאה ה-13 היו ידועות בעולם המוסלמי שתי סולטאניות ששלטו באימפריות שלהן גם באופן רשמי וגם כשליטות בפועל. דבר זה נדיר מאוד ויוצא דופן כשמדובר באימפריות מוסלמיות. מדוע קראתי למאמר זה בכותרת זו? הנשים האלה לא היו כמובן השליטות הרשמיות היחידות בהיסטוריה, אלא הסולטאניות, כלומר שליטות של מונרכיה מוסלמית, היחידות בהיסטוריה.
אגב, אחרי שתיהן, רק בנאזיר בהוטו מפקיסטאן וטאנסו צ'ילר מתורכיה הגיעו בשנות התשעים של המאה העשרים למעמד הנשים היחידות המפורסמות שהנהיגו מדינות מוסלמיות.
מי הן היו?
הסולטאנית הראשונה הייתה ראזיה סולטאן, ששלטה בסולטאנות המוסלמית של דלהי שבהודו היום בין השנים 1236-1240. היא חייתה 35 שנים ועלתה לשילטון בגיל 31. הסולטאנות המוסלמית של דלהי הייתה סולטאנות ממלוכית, לכן ראזיה הייתה ממוצא תורכי, כמו הממלוכים עצמם.
שיטת הורשת השילטון אצל הממלוכים לא הייתה תמיד מאב לבן. בדרך כלל השליטים הממלוכים (ממלוכ=עבד בערבית) היו עבדים, שעלו לשילטון לאחר שהדיחו את אדוניהם, ואז הם או בניהם הודחו על ידי עבדיהם שלהם וחוזר חלילה. ראזיה סולטאן הייתה בתו של שמס אל-דין אילטוטמיש, שהיה במקור עבדו של הסולטאן הראשון של דלהי, קוטוב אל-דין אייבאכ. במקרה של אייבאכ ואביה של ראזיה, הסולטאן פשוט התיידד עם עבדו והעריך אותו מאוד כבן אדם. עד כדי כך שנתן לעבדו את בתו, קוטוב בגום, כאישה. ראזיה הייתה בתם של שמס אל-דין וקוטוב, והיא גדלה בתנאים מועדפים ועם כפית של זהב בפה, בייחוד לאחר שאביה, העבד לשעבר, הפך לסולטאן. מי שהיה אמור להחליף את אביה בתפקיד היה אחיה, אבל הוא מת לפתע. שמס אל-דין הרגיש ששאר בניו לא ראויים לכתרו, לכן הוא מינה את בתו ליורשת העצר, לאחר שהייתה בקרבתו ולמדה את ניהול ענייני המדינה. כשהוא יצא למסע מלחמה, היא תפקדה מצוין כשליטה בפועל והפכה למועמדת הראשית לכתר. אבל בשנת 1236, לאחר שמת אביה, מונה בכל זאת אחיה האחר, רוחאדין, לסולטאן דלהי. אבל מאבקי הכוח נמשכו, מה שבסוף גרם לרצח של הוואלידה סולטאן, אמו של הסולטאן המכהן ואלמנת הסולטאן הקודם, ולרצח הסולטאן רוחאדין עצמו. בסופו של דבר הפכה ראזיה לסולטאנית הרשמית והשולטת של דלהי, ובכך עשתה היסטוריה: השליטה המוסלמית הרשמית הראשונה בהיסטוריה.

באשר לחייה הרומנטיים של ראזיה, היא ניהלה רומאנים עם כמה גברים שהיו מהאריסטוקרטיה התורכית הבכירה בדלהי, ומסכת האהבות שלה יכלה למלא לפחות שתי טלנובלות. עם זאת, חיי האהבה שלה ומערכת יחסיה המורכבת עם אלטוניה מושל בתינדה הם שהביאו לאובדנה, למרות שתוארה כשליטה מצוינת, ששופטת בצדק, מחזיקה את כוחה הצבאי של האימפריה ביעילות ודוגמא ומופת לשאר הסולטאנים.

בסופו של דבר, האליטות התורכיות בדלהי (כן, תורכים שלטו בדלהי שבהודו) לא היו מרוצים מהעובדה שאישה היא ששולטת עליהם, והחלו לזמום מזימות כנגד ראזיה. מושל בתינדה, מליכ איח'תיארודין אלטוניה, שהיה המאהב של ראזיה ובעבר היותר רחוק חבר ילדות שלה, הוסת כנגדה והחל במרד. יחד עם עבד בכיר בשם יאקוט, ששאף לשילטון, הם הצליחו להדיח אותה והיא נכלאה. מי שהחליף אותה לבסוף כסולטאן היה אחיה מואיזודין בהראם. אלטוניה התרגז והתחבר שוב עם ראזיה (היא בכל זאת אהבה אותו), ושניהם פתחו במרד כנגד מואיזודין. המרד נכשל והסולטאן החדש ניצח והוציא את שניהם להורג. דמותה של ראזיה וסיפורה הטראגי הפכו ללהיט של סרט וסידרה מפורסמים בבוליווד (הוליווד ההודית).
אגב, סיפורה של ראזיה מאוד מזכיר לי את סיפורה של ראש(ת) ממשלת פקיסטאן לשעבר, בנאזיר בהוטו, בתו של שליט פקיסטאן לשעבר זולפיקאר עלי בהוטו ואישתו של נשיא פקיסטאן הקודם אצף עלי זרדארי, שנרצחה בשנת 2007 בגיל 54.

הסולטאנית השנייה, והיותר נודעת, בהיסטוריה הייתה הסולטאנית של מצרים מטעם השושלת האיובית (Ayubbi), אותה שושלת של צלאח א-דין, הלוחם והשליט המוסלמי הנודע, ושמה היה שג'ר א-דור (Shajjar-a-Durr). יש כאלה הקוראים לה שג'רת א-דור, או אום ח'ליל, ומשמעות שמה בערבית הוא "עץ הפנינים".
היא הייתה אלמנתו של הסולטאן האיובי של מצרים, צאלח איוב, וחותמות ומטבעות תחת שמה שהוכיחו את הסולטאנות שלה היו בנמצא.
היא שלטה בשנת 1250 והייתה הסולטאנית האחרונה של מצרים מטעם השושלת האיובית, לפני שהשילטון עבר לשושלות הממלוכים.

שג'ר, שדמותה נראית כאן בתמונה, אישה יפהפייה ואינטליגנטית, הפכה לשפחתו של הנסיך צאלח איוב בשנת 1238 בדומה להורם סולטאן (רוקסלאנה), אישתו המפורסמת של הסולטאן העות'מאני. יש אומרים כי המוצא שלה היה ארמני, אך רשמית נודע שמוצאה היה תורכי. בשנת 1240 הפך צאלח איוב לסולטאן, והיא הביאה לעולם את בנם המשותף, ח'ליל, מה שנתן לה את הכינוי "אום ח'ליל". בשנת 1249 החל מסע הצלב השביעי בהיסטוריה, הפעם בהנהגת המלך הצרפתי לואי התשיעי, שכוון כנגד קהיר בירת מצרים. הצלבנים נחתו בדמיאט שבמצרים, כשצאלח איוב, שהיה חולה מאוד עוד ממסעו הקודם בסוריה, ניסה לנהל את הקרב, אך לשווא. צאלח מת, אך לא השאיר יורש מפורש אחריו. שג'ר א-דור דאגה להסתיר את מותו של צאלח, שהיה עלול להעלות את המוטיבציה של הצלבנים בקרב. הצלבנים בסוף שמעו על מותו של צאלח, והחלו לצעוד לעבר קהיר. שג'ר א-דור יצאה בראש צבא של ממלוכים (עבדי הסולטאן) לאל-מנסורה, שם התחולל קרב קשה שלבסוף הובסו בו הצלבנים, כשמלך צרפת לואי התשיעי נופל בשבי המצרי. בפברואר 1250 הורכז טוראן-שאה, בנו של צאלח, כמחליפו, לאחר הבסת הצלבנים.

אבל חילוקי דעות קשים התגלו בין הממלוכים ושג'ר א-דור, אמו החורגת של טוראן-שאה, לבין הסולטאן החדש. שג'ר נמלטה לירושלים, וטוראן-שאה החל להדיח את כל העבדים המקורבים לאביו, ודרש משג'ר להחזיר לו את כל התכשיטים והמתנות שקיבלה מאביו. במאי 1250 נרצח טוראן-שאה בידי הממלוכים, ושג' א-דור הוכרזה כסולטאנית ומלכת המוסלמים, והחלה לגלות סממני שילטון מובהקים, כששמה נזכר בדרשות יום השישי במסגדים (סמל לגיטימציה ברור לשילטון) כאמו של "אמיר המאמינים", הסולטאן הבא ח'ליל, והוטבעו מטבעות בשמה. דבר זה הוא חסר תקדים בעולם המוסלמי.

עז א-דין אייבאג הממלוכ מונה למפקד הצבא, והשושלת האיובית הביולוגית חדלה בעצם לשלוט. שאר העולם המוסלמי לא אהב, בלשון המעטה, את העובדה שבראשות האימפריה המוסלמית העיקרית עומדת אישה: נציגי השושלת האיובית בסוריה סירבו להכיר במלכותה של שג'ר, והגדיל לעשות הח'ליף המוסלמי, המנהיג הסמלי ואפשר להגיד גם הסמכות הדתית העליונה של האומה המוסלמית, משושלת עבאס, הח'ליף אל-מוסתעאצם שישב בבגדד, החליט שלפי ההלכה פסולה שג'ר א-דור למלוך, כי לא ייתכן שאישה תמלוך על העולם המוסלמי, וציווה עליה להתחתן עם עז א-דין אייבאג. לאחר ארבעה חודשי שילטון, ויתרה שג'ר על הסולטאנות לטובת בעלה, שהפך למעשה לסולטאן הממלוכי הראשון של מצרים, ובכך בא שילטון האיובים אל קצו. הוא אף הכריז על עצמו כנציג הח'ליף בקהיר וקיבל לגיטימציה דתית לשילטונו. בכך החלה שושלת הממלוכים למלוך במצרים ובאימפריה המוסלמית בכללותה בהמשך במשך 266 שנים עד בוא העות'מאנים למצרים.

אבל הסיפור לא נגמר, וכאן ממש מתפתחת עלילת טלנובלה מעניינת: אייבאג חשש לאורך כל הדרך משג'ר א-דור, בשל כוחה הרב, ונשא לאישה מישהי אחרת כשהוא מתכנן לזרוק את שג'ר מהארמון. והיא דאגה שהוא יירצח בשנת 1257 לאחר 7 שנות שילטון כסולטאן, ואישתו החדשה סולקה מהארמון. חלק מהממלוכים החליטו להתייצב לצד שג'ר ולמנות את בנה ח'ליל לסולטאן, כשהיא תשלוט דה פקטו, אך החלק המכריע של הממלוכים סירב, והחל למרוד. בסופו של דבר מונה בנו בן ה-15 של אייבאג שאינו בנה של שג'ר, אל מנסור עלי, לסולטאן החדש. שג'ר ואנשיה נתפסו והיא הושמה במעצר במגדל האדום שבארמון הסולטאנות הממלוכי. הסולטאן החדש ואנשיו החליטו להוציא אותה להורג, והיא הופשטה והוכתה למוות באמצעות נעלי עץ. בסופו של דבר גופתה הושלכה חצי ערומה (כשהחזה שלה עטוף בבד) מראש המגדל למטה. יחד איתה הוצאו במקום אחר להורג כל העבדים הממלוכים שהיו מעורבים ברצח אייבאג.

דמותה של שג'ר א-דור, אום ח'ליל, הפכה לאגדה עד היום במצרים, והרבה סרטים וסדרות מצריים עסקו בדמותה.