Category Archives: Uncategorized

הלאומיות התורכית

תולדות הלאומיות התורכית

(c) כל הזכויות שמורות לכותב האתר Histerio. קטעים מעבודה שכתבתי לאוניברסיטה לפני כעשור וקצת.

הלאומיות התורכית התפתחה בארבעה שלבים בין אמצע המאה ה-19 לבין שנות העשרים של המאה העשרים בכמה שלבים. השלב הראשון היה השלב העות'מאני, בו ניסו אינטלקטואלים עות'מאניים לספק תשובות כיצד תתמודד האימפריה עם אתגר המערב והמודרניות. בשלב זה התפתח רעיון העות'מאניזם, במקביל לפאן-אסלאמיזם (הרעיון שלפיו יש לכונן אומה ואימפריה מוסלמית אחת גדולה כשהזהות המרכזית בה תהיה הזהות הדתית המוסלמית). השלב השני הוא השלב התורכי, בו התבסס רעיון הפאן-תורכיזם (הרעיון לאחד את כל העמים התורכיים לאימפריה אחת גדולה, שהזהות התורכית תהיה העיקרית בה) על ידי אינטלקטואלים כמו יוסוף אקצ'ורה וזיא גאק-אלפ, שנבדל מהרעיונות הפאן-עות'מאניים (לאחד את כל עמי ושטחי האימפריה העות'מאנית תחת הזהות הלאומית העות'מאנית) והפאן-אסלאמיים, לאחר שהובן כי בלתי אפשרי להוציאם לפועל באותה תקופה. השלב השלישי היה השלב הניסיוני והכושל לממש לאומיות תורכית בכל שטחי האימפריה העות'מאנית בעת שילטון סיעת "התורכים הצעירים" שנמשך משנת 1908 ועד לתבוסת האימפריה במלחמת העולם הראשונה בסוף העשור השני של המאה העשרים. השלב הרביעי היה השלב האקטיביסטי- עיצובה של הלאומיות התורכית המודרנית בהנהגת מוסטפא כמאל אתאתורכ (תמונתו מופיעה על הדגל כאן) , מייסדה של תורכיה המודרנית החילונית.

 

השלב הראשון: השלב העות'מאני- תחילתו של שלב זה היא בסוף שנות השלושים של המאה ה-19, עת החל הסולטאן העות'מאני מחמוד השני ברפורמות בתחום המדיני, הצבאי, הכלכלי, המשפטי והחינוכי באימפריה. הסולטאנים שהמשיכו את מחמוד המשיכו ברפורמות, שנמשכו למעשה עד שנות השבעים של המאה ה-19. הרפורמות הללו זכו לשם הכולל "תנזימאת". עד אז, הייתה האימפריה העות'מאנית קיסרות מוסלמית, שהשילטון בה מאז אמצע המאה ה-17 בערך היה מבוזר, ולכל מושל מחוז ניתנה מעין-אוטונומיה בתחומי השילטון המקומי, הכלכלה והחברה. זהותם של תושבי האימפריה הייתה בעיקרה דתית וגם מקומית (כלומר: כל אחד זוהה עם העיר או הכפר שבא ממנו). הנתינים התחלקו בעיקר לקהילות דתיות (מילתים): מוסלמים, נוצרים קתולים, נוצרים אורתודוכסים, יהודים, וכו', כשהסולטאן שולט תחת דגל האסלאם והאלמנט הדתי-אסלאמי מרכזי מאוד. חשיבות מועטה ניתנה לזהות אתנית כלשהי. האימפריה השתרעה על פני שלוש יבשות: אסיה, אירופה וצפון אפריקה, כשהחלק האסיאתי כולל את חצי האי ערב, הסהר הפורה ותת-היבשת האנטולית (איפה ששטחה של רובה של תורכיה של היום) עד מרכז אסיה, ואילו החלק האירופי, שנקרא רומליה, כלל את איזורי הבלקן ויוון ביניהם.

מטרת הרפורמות, שהונהגו בשלבים, הייתה למרכז את האימפריה ולענות על אתגר המערב, היות ובאותה התקופה ניצבה האימפריה בפני כמה קשיים: החזית המצרית: המושל העות'מאני במצרים, מהמט עלי פאשא, שמרד בסולטאן בין השנים 1825-1839 וכוחותיו כבשו את מצרים וסוריה ומכעט שהגיעו עד לאיסטנבול, עד שהאימפריה ניצלה בחסדי מעצמות אירופה תוך כדי שהיא הופכת לתלויה בהן כלכלית. החזית הרוסית: מלחמות עם רוסיה שהתפשטה על חשבון העמים התורכיים שמדרום לה, כשהשיא היה במלחמת קרים (1853-1856) וכן בסוף שנות השבעים של המאה ה-19. רוב העימותים עם רוסיה הסתיימו בניצחון רוסי, אך לא תמיד. החזית הבלקנית: באותו זמן התחוללה התעוררות לאומית ומרד כנגד העות'מאנים באיזור הבלקן (סרביה, בוסניה, מונטנגרו, יוון וכו') והאימפריה החלה לאבד את הטריטוריות האירופיות שלה, שנחשבו ליהלום שבכתר.

אולם, החזית החשובה ביותר הייתה ההתמודדות העות'מאנית אל מול הקידמה המדעית, הצבאית, הטכנולוגית והכלכלית של מעצמות אירופה ואל מול נחשול הלאומיות באירופה. עיקרן של התנזימאת, הרפורמות, היה: מירכוז השילטון בידי הסולטאן והמימשל המרכזי באיסטנבול, שיוויון זכויות לכל האזרחים ללא הבדלי דת, חקיקת חוקים אזרחיים והקמת בתי משפט אזרחיים- בעוד שלפני כן מערכת המשפט הייתה מבוססת על ההלכה האסלאמית, מתן שיוויון זכויות לאזרחיה הלא-מוסלמים של האימפריה גם בגיוסם לצבא, השתתת מערכת גביית מיסים מרכזית לאחידה והפיכת הצבא למודרני בסיגנון אירופי: שינוי מבני וחינוך הקצינים בהשכלה אירופית מודרנית (דבר שיוביל בהמשך להקמתה של תורכיה המודרנית על ידי קצינים שחונכו חינוך כזה). כמו כן, הוקמו שגרירויות של מעצמות אירופה באימפריה וכוננו יחסים דיפלומטיים איתן. הרפורמה העיקרית הייתה בתחום החינוך: הקמת בתי ספר חילוניים, כשעד אז מערכת החינוך הייתה דתית לפי העדה הדתית של תלמידיה, ושליחת סטודנטים מצטיינים ללימודים באירופה. רפורמה זו הובילה, יחד עם התפתחותו של הדפוס עוד מראשית המאה ה-19 והכנסת העיתונות הכתובה לאימפריה, לזליגת רעיונות לאומיים לתוכה.

הספרות והעיתונאות באימפריה העות'מאנית והתפתחותן המודרנית בהשראת הספרות הצרפתית, הביאה להתפשטות מהירה של רעיונות מערביים באימפריה. מי שביטא אותה היו אינטלקטואלים שהתחנכו במערב וחיפשו תשובות לאתגרים האסלאמיים-דתיים שניצבו בפניהם. נאמיק כמאל, שהושפע מאוד מהלאומיות הצרפתית, הביא לאימפריה שני "רעיונות" מערביים: חרות (הוריית) ומולדת (וטן). הוא דיבר על פטריוטיזם עות'מאני ולאומיות עות'מאנית. הוא היה ממייסדי תנועת "העות'מאנים הצעירים", שהושפעה מאוד מ"אביב העמים" באירופה של שנת 1848. העות'מאנים הצעירים הפיצו את רעיונותיהם בעיקר בעיתונות אך התנגדו לתנזימאת בשל התנגדותם למירכוז האימפריה תחת רודנות הסולטאן. הם היו מוסלמים מאמינים מצד אחד ופטריוטים עות'מאנים מצד שני והאמינו בכינון מונרכיה חוקתית באימפריה יחד עם מימשל ייצוגי, חוקתי ופרלמנטרי. הם טענו כי רעיונותיהם הם חזרה לעקרונות החוק האסלאמי הקלאסי, שהכיר בריבונות עממית. תנועה זו שהתבססה על שילוב בין מסורת אסלאמית לליברליזם אירופי הייתה קטנה בהיקפה ופעלה בתוך האליטה השלטת במשך שנים אחדות. בשנת 1876 חוללו חברי ממשלה עות'מאנים המקורבים לתנועה זו הפיכה חוקתית, הדיחו את הסולטאן עבד אל-עזיז ואת הסולטאן מוראד שבא אחריו, והעלו לשילטון את הסולטאן עבד אל-חמיד השני שנודע כשליט סמכותני ואסלאמיסטי מחד, אך גם כרפורמטור גדול מאידך וגם כאוהד של ארצות הברית מאידך. בינואר 1877 השביע עבד אל-חמיד את הפרלמנט העות'מאני הראשון אך פיזר אותו כעבור שנה בשל מלחמה קשה עם הרוסים שהחלישה מאוד את האימפריה.

 

השלב השני: השלב התורכי.

שלב זה, שהחל במקביל לעות'מאניזם, צבר תאוצה בשל ההבנה שנוצרה בקרב האינטקלטואלים השונים ממוצא תורכי כי רעיונות העות'מאניזם והאסלאמיזם אינם ברי ביצוע. אבל היות והעבר האסלאמי היה ידוע היטב מתוך לימוד כתבי הקודש והמסורת המוסלמית, את העבר התורכי בין היתר הטרום-אסלאמי של העמים התורכיים היה צורך לחקור. התפתחות התורכולוגיה והארכיאולוגיה בארצות התורכיות הביאה לחקר ההיסטוריה של העמים התורכיים, על מנת למצוא בסיס משותף בין כל התורכים הן בתוך האימפריה העות'מאנית והן מחוצה לה. השם "תורכיה" יוחס לתת היבשת אנטוליה (הכוונה היא שאנטוליה, רוב שטח תורכיה של היום, מוקפת ים מ-3 צדדיה ובצד הרביעי מחוברת ליבשה) הדוברת תורכית על ידי בני אירופה כמעט מאז נכבשה לראשונה בידי התורכים במאה ה-11. התורכים לא קיבלו שם זה כשמה הרשמי של ארצם אלא בשנת 1923. אמנם הלשון התורכית נקראה בשמה, אבל השימוש במונח מצומצם למדי בקרב החברה העות'מאנית הגבוהה וכשהשתמשו בו הייתה הכוונה יותר לתורכמנים הנוודים. בתהליך הדרגתי, החליפה "התורכיות" את "העות'מאניות". גורם עיקרי לכך היה אובדן השטחים האירופיים של האימפריה העות'מאנית וגם ההתעוררות בפרובינציות הערביות של האימפריה, שסוד קיומה לדעתי היה אי ריכוזיותה. ברגע שאיזון זה הופר, בצירוף השפעה אירופית חזקה, אזי החלה האימפריה להתפרק ורעיון התורכיות עלה על הפרק.  התפתחות מדע התורכולוגיה היה במקביל להתפתחות הלאומיות התורכית: הכוונה לחקר השבטים הקדמונים דוברי התורכית במרכז אסיה, מה שגרם לאינטלקטואלים לטעון לקדמוניותם של התורכים ושל שפתם וכן לייחס לתורכים את המרחב האנטולי מקידמת דנא, בטענה שהשומרים והחיתים היו גם עמים תורכיים. התפשטותה של רוסיה דרומה על חשבון העמים התורכיים הביאה לכך שגורמים באימפריה טענו כי היות והאימפריה העות'מאנית היא אימפריה תורכית אז מחובתה להגן על העמים הללו גם אם הם אינם יושבים בתוך גבולותיה. שני הוגי הדיעות העיקריים של הלאומיות התורכית הם יוסוף אקצ'ורה וזיא גאק-אלפ, שנחשב כאבי הלאומיות התורכית.

אקצ'ורה (1876-1935), שנולד למשפחה טאטארית ברוסיה והיגר עם משפחתו לאיסטנבול, התחנך באקדמיה הצבאית באיסטנבול (שעד 1923 עדיין נקראה רשמית קוסטנטינופול) ולאחר שנכשל בלימודיו הצבאיים הוגלה מהעיר לפאריז, שם הפך לאחד מדובריה הבולטים של הלאומיות התורכית. לאחר מכן בשנת 1904 חזר לרוסיה, שם כתב את יצירתו הידועה ביותר "שלוש דרכי המדיניות" שהודפס בכתב העת "תורכ" בקאהיר. הוא טען שיש שלוש דרכים להתמודד עם מצבם של התורכים: 1. אסלאמיזם 2. עות'מאניזם 3. תורכיזם- שזו לדעתו הדרך הנכונה. הוא קרא לתורכים לצאת ממסגרת המדינה העות'מאנית ולבטלה, ותחת זאת להיצמד לזהות התורכית שלהם. לאחר הפיכת "התורכים הצעירים" בשנת 1908 (קבוצה של קצינים שהשתלטו על המרכז השילטוני באיסטנבול, הפכו את האימפריה שוב למונרכיה חוקתית והדיחו את הסולטאן עבד אל-חמיד השני לטובת אחיו, והפכו למימשל העות'מאני  ששלט בפועל באימפריה עד סוף מלחמת העולם הראשונה) חיבוריו מצאו אוזן קשבת. הוא הגדיר את התורכים במונחים אתניים לגמרי וקרא לאיחוד כל העמים התורכיים בתוך ומחוץ לאימפריה תחת מסגרת אחת. כמו כן הוא קרא ליצירת כלכלה לאומית ולהתרחקות מערכים אסלאמיסטיים, וכי על תורכיה להיות לאומית וחילונית.

מהמט זיא גאק-אלפ (1876-1924) היה סוציולוג וסופר. הוא נולד בדיארבקיר (דיאר-בכר) שבמזרח תורכיה, איזור שמאוכלס רובו בכורדים, ואף נטען שהיה חצי כורדי במוצאו. הוא טען שיש להתחיל בתהליך של "תורכיפקאציה" באימפריה העות'מאנית, כלומר לכפות את השפה והתרבות התורכית על כל אזרחי האימפריה הרב-תרבותית, אף אם הם אינם תורכים במוצאם. הוא גם הטיף לשילוב עם העמים התורכיים שמדרום לרוסיה ושמחוץ לתחומי האימפריה. הוא הגדיר ביצירותיו את המונח "תורכיות" וטען כי לאומה צריכה להיות הכרה משותפת אם ברצונה לשרוד. הוא דגל בליברליזם מערבי וטען שיש לאמץ אותו ברחבי האימפריה והפך לאידיאולוג הראשי של "הוועד לאיחוד ולקידמה"- הזרם העיקרי של "התורכים הצעירים" ששלט באימפריה העות'מאנית עד לתום מלחמת העולם הראשונה.

בינתיים, החל משנת 1895 הוקמו אגודות סודיות תורכיות מהפכניות ברחבי האימפריה וגם מחוצה לה, על ידי אינטלקטואלים שהוגלו בתרופת הסולטאן עבד אל-חמיד השני. האגודות התורכיות הללו הוציאו מניפסטים שקראו להחלפת הסולטאן ולחיזוק "תורכיותה" של האימפריה. בצרפת עצמה קמה אגודה בשם "התורכים הצעירים" או בשמה התורכי המקומי "התורכים החדשים" (המילה "חדש" בתורכית דומה למילה "צעיר" בצרפתית) ובד בבד הקימו קציני צבא מהדור החדש והמשכיל באימפריה עצמה, בייחוד בפרובינציות הבלקניות שלה כשהמרכז הוא בעיר סאלוניקי,אגודה בשם "הוועד לאיחוד ולקידמה" שקראה להשבת החוקה העות'מאנית הפרלמנטרית שהושעתה על ידי הסולטאן ב1877. בשנים 1906-1908 משבר כלכלי חמור באימפריה ובעיית משכורות אצל הקצינים הביאו למירמור אצל אנשי הצבא העות'מאני והפכו את האגודות הסודיות ליותר גלויות. בחודש יולי 1908 התחוללה ההפיכה החוקתית השנייה באימפריה ולאחר שנה הודח הסולטאן עבד אל-חמיד השני והוחלף באחיו והוחזר המשטר החוקתי והתאפשר חופש הביטוי. בין השנים 1909-1913 התחוללו מאורעות קשים ברחבי האימפריה: תסיסות והפיכות נגד, חילוקי דיעות בקרב השילטון החדש וגם שתי מלחמות בבלקן, שגרמו לאימפריה לאבד את רוב שטחיה האירופיים למעט נתח קטן בין הערים איסטנבול ואדירנה. בכך הקיץ הקץ על רעיון העות'מאניזם, ורעיון התורכיות הלך וצצמח וקיבל ביטוי בולט בעיתונות. הסולטאנים הפכו לשליטים ייצוגיים בלבד, ובשנת 1914 עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה הונהגה האימפריה על ידי שלישייה: אנוור פאשא, טלעת פאשא וג'מאל פאשא שהובילה את האימפריה העות'מאנית לשלב האחרון של הקיום שלה ולברית כושלת עם גרמניה ואוסטריה שהובילה לתבוסה העו'תמאנית במלחמת העולם הראשונה. גם שטחי המזרח התיכון של האימפריה אבדו. באוקטובר 1918 נחתמה הפסקת אש משפילה במודרוס בין האימפריה ובין הבריטים ומעצמות ההסכמה המנצחות, הצבא העות'מאני פורק והשליטה במיצרי הדרדנלים ניתנה בידי מדינות ההסכמה. בשנת 1920 נכנס הצבא הבריטי לאיסטנבול והצבא היווני כבש את איזמיר (סמירנה). בין נובמבר 1918 למארס 1920 מוסטפא כמאל שנודע לאחר מכן בשם אתאתורכ, קצין צבא מצטיין שנודע לראשונה במלחמה כנגד הפולש האיטלקי ללוב בשנת 1911, ייסד מחתרת לאומית תורכית ותנועת התנגדות כנגד ממשלת הבובות באיסטנבול בראשות הסולטאן שהייתה תחת הבריטים ובעיקר כנגד היוונים הפולשים. מרכז אנטוליה הפך לבסיס תנועת ההתנגדות והעיר אנקרה הייתה בעיקרו. ראשי תנועת ההתנגדות בראשות מוסטפא כמאל חתמו על "האמנה הלאומית" שהתבססה על רעיון של אומה תורכית באנטוליה בלבד, בשטחים שמיושבים על ידי רוב עות'מאני מוסלמי, מאוחד בדת, גזע ומטרה ובעל ריבונות מלאה. בסופו של דבר ניצח אתאתורכ, היוונים גורשו והסולטאן סולק מהמדינה ובוטלה הסולטאנות והח'ליפות האסלאמית. באוקטובר 1923 בעקבות הסכם לוזאן הוכרזה עצמאותה של הרפובליקה התורכית החילונית והתקבעה הלאומיות התורכית בשטחי ובגבולות אנאטוליה. אתאתורכ החליט גם לשנות את הכתב הערבי-פרסי של השפה התורכית לכתב לטיני  שאותו ילמדו רוב רובה של האוכלוסייה על מנת להתאים את המדינה לסטנדרטים אירופיים, וכן החליט להפריד את הדת מהמדינה, להנהיג קוד לבוש מערבי ולהפוך את הזהות הלאומית התורכית לזהות המרכזית של אזרחי הרפובליקה החדשה ואת עיקר החינוך במדינה לחינוך לאומי תורכי חילוני.

 

 

 

 

 

 

 

ומי היו הנסיכים האמיתיים? (ספוילר לסידרה "הסולטאן")

שלום ושבוע טוב,

בצאתו של שבוע קשה ולא נעים, אני שובר את ההפסקה באופן זמני וחוזר לכתוב שני פוסטים בבלוג, ועוד ארבעה פוסטים זה יהיה כבר הפוסט המאה של הבלוג. הפוסט הראשון יעסוק, כמובן, במתרחש בסידרה "הסולטאן" ובאימפריה העותמאנית.

השבוע בסידרה שודר אחד הפרקים המזעזעים שלה- הסולטאן סולימאן המפואר מוציא להורג את בנו הבכור, הנסיך מוסטפא, בשל עלילת דם כי בגד בו. בכך רצה להראות הסולטאן את כוחו ועוצמתו כלפי פנים וכלפי חוץ, ולהזים שמועות לגבי מצב בריאותו שלו ולגבי זיקנתו המתקרבת. חשוב להזכיר, כי באותם ימים גיל 60 כבר נחשב כגיל זיקנה. לכן, הסולטאן רצה למנוע שמועות או קרבות על ירושה, וחשש מבגידות נוספות, אז למען יראו וייראו עשה את המעשה הנורא מכולם שאב יכול לעשות לבנו.

לנסיך מוסטפא יצא בסידרה שם של אדם תמים וחף מפשע שהוצא להורג בעקבות עלילת דם, על לא עוול בכפו. אכן, במציאות התקיים הנסיך מוסטפא, ואף הוא הפך לאגדה ברחבי תת היבשת האנטולית וגם באירופה. יש המכנים אותו עד היום "הסולטאן מוסטפא".

ושוב, ישנו אבסורד. האבסורד הוא שהסולטאן סולימאן פעם אחר פעם כמעט ומוצא את מותו, אך במציאות הוא ישרוד עד גיל שנחשב מופלג לאותם ימים, עד לראשית העשור השמיני לחייו, והוא ישרוד גם רבים מאנשיו, מבניו ואפילו יחיה לאחר אישתו הורם סולטאן. מוסטפא דאג לבריאותו של אביו, אך אביו בחר לקצר את חייו….
הסיפור של מוסטפא שהוצא להורג באמצעות חבלים מעלה שוב את סיפור התנ"ך על עקידת יצחק, שאגב אצל המוסלמים דווקא ישמעאל אחיו הוא שנעקד. בסיפור האל מצווה על אברהם להרוג את בנו (קראנו זאת בפרשת השבוע בתורה לפני כשבועיים), אברהם עושה זאת באי רצון, ובסוף האל שולח אייל שיוקרב במקום יצחק ובכך מציל את חייו. בניגוד לכך, הסולטאן סולימאן התעקש להוציא להורג את בנו, למרות תחינותיהם של בני משפחתו. במקרה זה, דבר לא יכל להציל את הנסיך.

ומי היה הנסיך מוסטפא האמיתי, זה שמופיע בקישור למטה?

http://en.wikipedia.org/wiki/%C5%9Eehzade_Mustafa#mediaviewer/File:Miniature_of_%C5%9Eehzade_Mustafa.jpg

הנסיך מוסטפא האמיתי נולד בשנת 1515 במניסה למושל המחוז, הנסיך סולימאן, ולשיפחתו מאהידווראן. הייתה לו אחות אחת מצד אביו ואימו יחד, ראזייה סולטאן.
מוסטפא היה מושא לקינאה עוד מילדותו על ידי אביו, היות והוא היה המועמד המועדף להיות הסולטאן הבא, בהיותו הבן הבכור. אביו חשד בו כל הזמן, גם כשמינה אותו למושל סנג'ק מניסה. מי שאביו העדיף, בהשפעתה של אישתו הורם, הוא את בנם שלהם, מהמט. הוא גם יצר יותר הזדמנויות למהמט להוכיח את עצמו, היות ולא ראה בו איום כמו שראה במוסטפא. עוד במניסה רכש מוסטפא את אמון ההמונים, והפך לנסיך פופולרי מאוד. הוא ניכר גם באומץ שלו בשדה הקרב. עם זאת, מוסטפא הופעל על ידי אימו, מאהידווראן, כדי להוות משקל נגד להורם ולבניה. מוסטפא רחש לאביו כבוד, אך חשד גם בו כל הזמן כי הוא מתכוון לפגוע בו ולהדיחו למען אחד מבניה של הורם.
ברבות הימים, נחשף מסמך שמעיד כי סולימאן ייעד למרות הכל את מוסטפא להיות יורשו, אך לא רצה לנפח לו את האגו וליצור בקירבו ציפיות שיהיה כזה, לכן דאג כל העת להנמיך את ציפיותיו. הוא שלח את בנו ממניסה, שם היה כאמור מושל, להיות מושל בפרובינציה המזרחית של אמסיה, ואת אחיו מהמט מינה למושל מניסה, מתוך מטרה לאמן את מוסטפא להילחם בחזית המזרחית כנגד הפרסים, ובכך מוסטפא יצבור ניסיון בניהול קרבות של אימפריה גדולה. בהיותו באמסיה, שמע מוסטפא כי אחיו מהמט מת, אך הוא לא חזר להיות מושל מניסה במקום מהמט. מי שמונה היה הנסיך סלים. בזאת החלה תחרות בין שלושת האחים- מוסטפא, סלים וביאזיט, על תפקיד הסולטאן הבא. היריבות הייתה קשה ביותר, וכללה בחישות פוליטיות וניסיונות פגיעה הדדיים. הבוחשים הראשיים כנגד מוסטפא היו הורם סולטאן ורוסטם פאשה, הווזיר הגדול. רוסטם אף נשלח לאמסיה לשכנע את מוסטפא להצטרף למערכה כנגד הפרסים, ובו בעת הזהיר את הסולטאן סולימאן כי מוסטפא בא על מנת להרגו ולרשת אותו. סולימאן, בתגובה, החליט להוציא את מוסטפא להורג. ההוצאה להורג נמשכה זמן רב, והמוציאים להורג הרגו את מוסטפא לאחר שנאבק עימם באמצעות מיתר של קשת. תאריך ההוצאה להורג הוא 6 באוקטובר 1553, בעמק ארלי שבמחוז קוניה (שימו לב, התאריך 6 באוקטובר נושא עימו אירועים היסטוריים נוראיים, שקרו בהפתעה). בן 38 היה במותו.
להלן ציור צרפתי, שמתאר את מותו של מוסטפא:
/en.wikipedia.org/wiki/%C5%9Eehzade_Mustafa#mediaviewer/File:Mort_de_Mustapha.jpg

שאהזאדה מוסטפא האמיתי היה נשוי לרומייסה שפחתו המועדפת, שהייתה חצי בוסנית וחצי צרפתייה במוצאה. היו לו 4 ילדים:
הבן שנולד לו מרומייסה, שאהזאדה מהמט, הומת כחודשיים לאחר מות אביו, בבורסה. חי שש שנים בלבד.
נרגיס שאה סולטאן, התחתנה כשנתיים לאחר מות אביה, בגיל 19. חיה עד שבע שנים לאחר חתונתה.
שאהזאדה אורחאן, מת כשנה לפני אביו.
שאה סולטאן, נולדה ב1547 וחיה שלושים שנים.

הלווייתו של מוסטפא נערכה באיסטנבול, טקס לזיכרו נערך באיה סופיה, שם גופתו שכבה כשבוע, משם הועבר לקבורה בבורסה.
בתורכיה ובצרפת נכתבו יצירות ספרותיות ושירים לזכרו של מוסטפא, הידועה מכולם היא יצירתו של גבריאל בוני הצרפתי, שכתב טרגדיה על מוסטפא, ושמה "הסולטאן". בסיפור הטראגי הוא מאשים את הורם סולטאן במות מוסטפא.
לאחר מות מוסטפא התעורר מרד בקרב היניצ'רים, ובתגובה הדיח סולימאן את רוסטם פאשה מתפקיד הווזיר הגדול.

ואודות הנסיך ג'יהנגיר: בן בריתו של מוסטפא
שאהזאדה ג'יהאנגיר (מפרסית): תופס את העולם, היה בנם השישי והאחרון של הסולטאן סולימאן המפואר והורם סולטאן. הוא היה אח למוסטפא, מהמט, סלים, ביאזיט ומיהרימה סולטאן. נולד בשנת 1531 בארמון טופקאפי שבאיסטנבול. מינקות סבל מעיוותים שונים בגופו, ביניהם גיבנת וגפיים פגומות. יש הטוענים כי אפילו היה חולה באפילפסיה. נחשב כאדם למדן ושקדן בעל מוח מבריק, אפילו המבריק ביותר מבין אחיו. חי בארמון טופקאפי רוב חייו ולעתים רחוקות היה יוצא למסעות עם אביו, רק בשביל העשרה. היה קשור ביותר לאחיו הבכור, הנסיך מוסטפא. לאחר מותו של מוסטפא נכנס לדיכאון, וכדי להשתחרר מהדיכאון אביו דאג שייסע לעיר חלב שכיום בצפון סוריה. שם הידרדר מצב בריאותו והוא נפטר בשנת 1553. כמו אחיו מהמט, היה בן 22 בלבד במותו. תחביביו העיקריים היו ספרות ואומנות.

ג'יהאנגיר היה השלישי בשרשרת הקורבנות התמימים של המאבקים על כתר הסולטאנות. הוא היה קורבן על לא עוול בכפו. בניגוד לשאר אחיו, לא ניתן לחשוד שמישהו הרג אותו בכלל. נפשו העדינה של ג'יהאנגיר לא עמדה לו עם אובדנו הנורא של אחיו מוסטפא.
ג'יהאנגיר קבור במתחם מסגד השאהזאדה באיסטנבול, לצד אחיו מהמט. באותו מתחם קבורים גם רוסטם פאשה, אישתו הנסיכה מיהרימה סולטאן, ובתם הומאשאה.
על שמו של ג'יהאנגיר נקרא מסגד ועל שם המסגד הזה נקראת שכונת ג'יהאנגיר באיסטנבול.
השאהזאדה מהווה סמל היסטורי לאנשים בעלי מוגבלויות, מלידה או שלא מלידה, שלמרות בעיותיהם הפיזיות ניחנים בנפש עדינה ובשכל מבריק ביותר, שמפצה על מוגבלותם.

הסידרה "הסולטאן": סיכום (ספויילר)

שלום וחג פסח שמח,

אני מזהיר שכל הפוסט הזה הוא ספוילר, היות והסידרה המקורית הסתיימה לפני כחמש שנים. ומי שרוצים לא לדעת את כל העלילה של הסידרה, עדיף שלא יסתכלו בפוסט הזה.

היות והסידרה כבר שבה  להיות מוקרנת בישראל, אני אתן פה את עלילת הסיום של הסידרה- אבל עם אזהרת ספוילר:

הורם, יחד עם מיהרימה ורוסטם, מחליטה לתמוך בביאזיד לתפקיד הסולטאן, אך אחר כך נמלכת בדעתה והיא מחליטה שלא לתמוך באף אחד. היא יודעת שימיה ספורים, לכן היא נוסעת לבורסה ומתפייסת עם מאהידווראן לאחר התנצלות. בעזרת סומבול אגא, היא מוצאת את קיברו של אבראהים פאשה ואומרת לו תודה על הכל, כי הרי הוא הביא אותה להרמון. היא מתה בזרועות בעלה מסרטן, וסולימאן נופל לדיכאון עמוק.
מיהרימה ורוסטם מתחילים להכשיר את הקרקע עבור ביאזיד, כשמיהרימה מנהלת רומן עם הרופא פדרו ואילו רוסטם מנהל רומן עם דונה גרציה. סלים עולה על זה וסוחט את רוסטם. רוסטם, בתגובה, מחליף צד ומשכנע את הסולטאן לתמוך בסלים. הסולטאן נותן לסלים 5 אלף יניצ'רים והוא יוצא למלחמה נגד ביאזיד, שנתמך על ידי אטמג'ה ואחד ממפקדי היניצ'רים, הוסיין צ'אווש. ביאזיד מפסיד בקרב, במזרח תורכיה בואכה איראן, והוא וילדיו מוצאים להורג. פילגשו דפנה מתאבדת והורגת את התינוק של שניהם. אטמג'ה נמלט מהקרב והורג את רוסטם בתמיכת מיהרימה, אך מיהרימה שומרת את נסיבות מותו בסוד.בייהאן מנסה לחסל את סולימאן בשנתו, אך הוא מקדים ומחסל אותה. סולימאן מנצח בעוד קרב, וביאזיד מזדקן והופך לאדם נרדף בעל אשמה. מיהרימה אחותו שונאת אותו, וזוממת לחסלו ולהמליך את בנו, מוראד, תחתיו.
בפרק האחרון סולימאן יוצא לקרב במצודת סגד שבהונגריה, כשהוא חולה מאוד כי הכיבים ברגליו חזרו ביתר שאת. בפרק האחרון הוא מת באוהל בקרב כתוצאה מזיהום, והוא חושב על אבראהים כשהוא מת. עוד לפני הקרב מונה וזיר גדול חדש לאחר מות רוסטם, סמיז עלי פאשה, והוא נותן לסלים את חרבו של עות'מאן ומכריז עליו כעל סולטאן. סומבול מת מזיקנה בהרמון.

קישור לחלק מן הפרקים שלא יוקרנו בארץ, בתורכית, לא ללחוץ על קישור, לסמן, להעתיק ולהדביק לשורת המשימות. פרק 139 הוא הפרק האחרון, כל פרק בתורכיה נמשך שעתיים. אני סומך על מנהלי העמוד בפייסבוק שיביאו את שאר הפרקים.

פרק 132:

פרק 133:

פרק 134, מות הורם:

Sedef-Avci-esir-sehrin-gozyaslari-32304530-960-640

כל הסדרות התורכיות ששודרו ומשודרות בארץ-חלק ראשון

לפני שש שנים, בשנת 2011, עת היו היחסים בין ישראל לתורכיה מאוד מתוחים ועל סף נתק מוחלט, עלתה בערוץ "ויוה" הסידרה התורכית הראשונה ששודרה בארץ: "מנקשה וחליל". הסידרה הובאה, בין היתר, מתוך רצון להפשיר את היחסים הקפואים בין המדינות ולגלות לציבור הרחב בישראל שתורכיה היא לא רק הכל כלול באנטליה ובבודרום או כדורים פורחים בקפדוקיה.
מאז שודרו בישראל כמעט 30 סדרות תורכיות, שהטובה ביותר מהן, לדעתי, היא הסידרה ההיסטורית "הסולטאן", שהיא סידרה רבת משמעות ונסובה סביב אירועים היסטוריים אמיתיים, שהאפקט שלהם יצר את המפה המזרח-תיכונית והאיזורית שלנו כמו שאנו מכירים אותה.
בשונה ממה שהכרנו מהטלנובלות הדרום-אמריקניות, הסדרות התורכיות והסרטים התורכיים לא מסתיימים לרוב בסוף טוב, אבל העלילה שלהם רצופה במתח גדול עד הפרק האחרון. הסדרות האלה מושפעות בעיקרן מתרבותה החילונית של הרפובליקה התורכית המודרנית, שהוקמה ב-1923. למרות שהן נראות ככלי להפצת המורשת העות'מאנית וההשפעה התורכית ברחבי העולם, מדיניות של מממשלתה האסלאמיסטית הנוכחית של תורכיה, יש בסדרות האלה,שהפכו ללהיט בעיקר בעולם הערבי, ניגוד: במקום להפיץ תרבות או מורשת עות'מאנית-מוסלמית הן מפיצות דווקא חילוניות וערכים חילוניים ברובן. חוץ מזה, הסדרות גם גילו לנו כמה שחקנים ושחקניות נפלאים שלא ידענו על קיומן. עד היום הישראלים הכירו רק זמרים וזמרות תורכיים, שהשפיעו בייחוד בשנות השמונים והתשעים על סצינת המוזיקה המזרחית בארצנו.
למרות שאני לא כתב תרבות ולא צופה בקביעות בטלנובלות, ראיתי צורך לסכם את כל הסדרות ששודרו עד היום בישראל. ההשפעה התורכית שהיוו הסדרות האלה בישראל היא רבה, אבל השפעתן עוד יותר גדולה בעולם הערבי ואפילו אצל ערביי ישראל וברשות הפלסטינית. במזרח ירושלים, גם מסיבות פוליטיות-דתיות (ושוב, כאן האבסורד, כי התרבות והמסר של הסדרות הוא חילוני), וגם אולי בגלל שהרחוב הראשי של מזרח העיר נקרא סולטאן סולימאן, יש גל של תורכיפיקאציה: לימוד תורכית, אימוץ מילים תורכיות ואף מכירת מאכלים תורכיים.

לצורך ציון שש שנים לעליית הסידרה הראשונה, אני קיבצתי כאן את רשימת הסדרות התורכיות ששודרו בארץ או משודרות בה ועל כל אחת אספר בקצרה בהמשך. היות שעד היום שודרו ומשודרות בישראל 27 סדרות, אני כותב את הפוסט הזה בשלושה חלקים, 9 סדרות כל חלק. הנה החלק הראשון:

רשימת סדרות:

1. הסולטאן- המאה המפוארת: אומנם היא לא הייתה הסידרה התורכית הראשונה שהוקרנה בארץ, אך הייתה הסידרה התורכית הטובה ביותר ששודרה בארץ. הסידרה, בכיכובם של האליט ארגנץ ומרים אוזרלי המדהימה, מבוססת על רקע היסטורי ומספרת את סיפורו של הסולטאן הידוע והמפואר ביותר של האימפריה העות'מאנית בת 600 השנים, סולימאן הראשון, שנתן גם את ההוראה לבנות את חומות ירושלים כפי שאנו מכירים אותן כיום. הסידרה נמשכת על פני ארבע עונות, ומלווה את סולימאן מהרגע שבו הוא הכיר את אישתו, רוקסלאנה-הורם האוקראינית, ועד למותו. בסידרה 139 פרקים, והיא שודרה בין השנים 2011-2014 בתורכיה, והחל מדצמבר 2013 במשך שנה בישראל בערוץ 9 ברוסית עם תרגום עברי.

2. מנקשה וחליל- הטלנובלה התורכית הראשונה ששודרה בישראל, בקיץ 2011 בערוץ "ויוה". מככבים בה סדף אווג'י וקיוואנץ' טאטליטו. סדף משחקת את מנקשה, בחורה בת 20 ממשפחה שמוצאה מהעיר אורפה שבמזרח תורכיה, איזור שהוא דתי-מסורתי מאוד באופיו (גם בקרב המוסלמים וגם בקרב היהודים שחיו שם). משפחתה של מנקשה מהגרת לגרמניה, והיא פוגשת את חליל (קיוואנץ'), גבר ממוצא בוסני, ומתאהבת בו. בעוד משפחתה רוצה להשיא אותה לבחור מסורתי בשם מוסטפא, מנקשה עומדת להינשא לו אך היא וחליל בורחים לאיסטנבול. משם מתחיל מסע קשה מאוד וטראגי. הסידרה שודרה במקור בתורכיה בין השנים 2007-2008, והיא בת 36 פרקים בני 100 דקות כל פרק במקור.

3. אהבה אסורה- טלנובלה, שמבוססת על סיפור שנכתב עוד בתקופה העות'מאנית, בשנת 1900, ועובד בהתאם לימינו-אנו. שודרה בישראל בשנת 2012 בערוץ "ויוה", ובתורכיה בין השנים 2008-2010. הסידרה בת 79 פרקים במקור. מככבים בה ברן סאאת היפהפייה (אני חושב שהיא השחקנית התורכייה האהובה ביותר בתורכיה ובעוד מדינות), כיום בת 33, וקיוואנץ' טאטליטו. סיפור הסידרה, שכאמור מקורו בתחילת המאה העשרים, הוא מסובך: אדם עשיר ושמו עדנאן זיאגיל מתחתן עם ביהטר בתה הצעירה של אשת חברה תאוותנית בשם פירדבס (שימו לב, השמות הפרטיים של הדמויות הם שמות עות'מאניים, שהושפעו מאוד מהשפה הפרסית). לעדנאן יש בן מאומץ ושמו בהלול ובת אמיתית בשם ניהאל. בהלול הוא "פלייבוי" ורודף שמלות, ובהתחלה ביהטר לא סובלת אותו. עם הזמן מתפתח בין השניים רומאן טראגי שמכניס את כולם למלכודת.

4. נור- סידרה תורכית שהייתה מאוד מפורסמת בעולם הערבי, ושודרה בישראל בערוץ "ויוה פלוס". במקור נקראת Asla Vazgeçmem ("אני לא מוותר"). אגב, בישראל היא נקראת "נור" בשל גיבורת הסידרה ששמה בסידרה נור קוזאן, והשחקנית שמשחקת אותה היא אמינה גולשאה, מלכת היופי התורכית לשנת 2014. אבל במציאות, בעולם הערבי הסידרה שידועה כ"נור", היא הסידרה הבאה שאדבר עליה "גומוש". ולעניינינו. הסידרה שידועה בישראל כ"נור", שודרה בין השנים 2015-2016 בתורכיה מספרת על נור, בת העיר אדנה (קרובה לאורפה, במזרח תורכיה), שבאה לאיסטנבול לאחר שהיא מאבדת את אביה. שם היא פוגשת את איאיט קוזאן, שאותו משחק טולגהאן סאישמאן, שמגדל לבד את בנו הקטן לאחר שאישתו הגיעה לתרדמת עקב תאונה, שלגביה הוא מרגיש רגשות אשמה. נור מתאהבת באיאיט, ומכאן מתחיל סיפור מסעיר. הסידרה בת 59 פרקים במקור.

5. גומוש- פירוש השם של הסידרה הזאת בתורכית הוא "צבע הכסף". הסידרה שודרה בערוץ 25 "הערוץ הים תיכוני", שודרה במשך 3 עונות בתורכיה בין השנים 2005-2007, בכיכובם של קיוואנץ' טאטליטו וסונגול אודן (כיום בת 38). סיפורה של הסידרה הוא על שני בני הזוג מהמט, בן למשפחה עשירה (קיוואנץ') וגומוש (סונגול) סעדאולו, בני זוג שהתחתנו בגלל מותה של חברתו הקודמת של מהמט בתאונה, בהמלצתו של סבו של מהמט. גומוש אוהבת את מהמט מילדות, אבל לוקח זמן עד שמהמט מתאהב בגומוש. משך הסידרה הוא 100 פרקים.

6. קוזיי גוניי (שם הסידרה מתורכית: צפון דרום)- סידרה ששודרה בתורכיה בין השנים 2011-2013, ובישראל בערוץ "ויוה". הסידרה היא בכיכובם של קיוואנץ' טאטליטו (שאפשר להשוות אותו לשחקנים הארגנטינים גוסטבו ברמודס או גבריאל קוראדו, שכמעט לא הייתה טלנובלה בלעדיהם, או לעאדל אימאם המצרי, שנדירים הם הסרטים הערביים במצרים שאינם בכיכובו), שמשחק את קוזיי הפרוע, אויקו קאראייל, שמשחקת את ג'מרה, בה מאוהבים קוזיי ואחיו, ובורה גולסוי משחק את גוניי, אחיו השקט והרגוע יחסית של קוזיי. ג'מרה וגוניי מאוהבים אחד בשני, וקוזיי מתאהב גם בג'מרה. יום אחד, מתרחשת תאונת דרכים באשמת גוניי, אך היות והוא סטודנט ואדם שקט, קוזיי לוקח את האשמה עליו ונכנס ל-4 שנים לכלא. קוזיי משתחרר מהכלא לאחר 4 שנים, וכך מתחיל הבלגאן הגדול בסידרה. הסידרה במקורה כוללת 80 פרקים.

7. אהבה ועונש (Aşk ve Ceza אשק ו-ג'זה בתורכית) – סידרה בת 62 פרקים במקור, ששודרה בתורכיה בין השנים 2010-2011, בכיכובם של נורגול ישילצ'אי ומוראט יילידירים. סיפורה של הסידרה הוא על יסמין (נורגול), בת 29 שעומדת להינשא למהמט, עד שהיא מגלה שהוא בגד בה. הם נפרדים, ובחופש בבודרום (שם צולמה חלק מהסידרה), היא פוגשת שם את סאוואש (משמעות שמו הפרטי בתורכית: מלחמה), שמשחק אותו מוראט יילדירים, והיא מתאהבת בו. בינתיים, אירוע טראגי מתרחש במשפחתו של סאוואש והעניינים מסתבכים. בישראל שודרה הסידרה בערוצי "ויוה".

8. הסוף (בתורכית: SON)- סידרה תורכית, ששודרה בתורכיה בשנת 2012, ובישראל בערוץ "ויוה פלוס". בת 25 פרקים במקור. הסידרה בכיכובם של איאיט אוזשנר ונהיר ארדואן (אין קירבה משפחתית למנהיג התורכי). איילין (נהיר ארדואן) היא אישה שנשואה באושר לבעלה סלים (אוזשנר). יום אחד היא לוקחת אותו לשדה התעופה, ולאחר מכן שומעת שהמטוס שלו התרסק. היא חושבת שהוא נהרג, אך לפתע היא מקבלת הודעה שבעלה אינה ברשימת ההרוגים. מסתבר, שבעלה עזב אותה בשדה התעופה יחד עם אישה אחרת וילד, מבלי ידיעתה. מכאן העלילה מסתבכת….אגב, הסידרה בוימה בידי הבמאי של הסידרה "אזל", ושחקנים מאותה סידרה מופיעים גם בסידרה הזאת.

9. פטמגול (בתורכית: Fatmagül'ün Suçu Ne?- מה אשמתה של פטמגול?) סידרה מרגשת וכבדה בכיכובה של ברן סאאת הידועה. פטמגול (ברן סאאת) גרה בכפר אילדיר שבפרובינציית איזמיר במערב תורכיה. היא מאורסת ועומדת להינשא למוסטפא הדייג. היא חיה בבית עם אחיה, ראהמי, וכל הזמן עסוקה בלהתחמק מגיסתה שמתנכלת לה, מוקאדס. יום אחד, מתרחשת מסיבת אירוסין של בנם ובתם של איש עסקים ופוליטיקאים. שלושה גברים: ווראל ובני הדודים ארדואן וסלים, יוצאים שיכורים יחד עם חברם, כרים אילגאז (אנגין אקיורק, הכוכב השני של הסידרה) ממסיבת האירוסין ונתקלים בפטמגול, שבדרכה לפגוש את מוסטפא ארוסה. בדרך ווראל, ארדואן וסלים אונסים את פטמגול, וזורקים אותה בצד הדרך. פטמגול הפגועה נאספת על ידי אבה נינה, דודתו של כרים, בזמן שהיא (נינה, העוסקת ברפואה טבעית) קוטפת צמחים למרפא. כרים לוקח על עצמו את האשמה באונס, למרות שלא פשע כמו השלושה האחרים, ומתחתן עם פטמגול. הוא מתאהב בה בהדרגה. המשפחות של פטמגול וכרים עוזבות לאיסטנבול, ובסופו של דבר עלילת הסידרה מסתבכת כשפטמגול מאשימה את כרים לשווא באונס, ומשפטם של שלושת האנסים האמיתיים נפתח. הסידרה בת 80 פרקים במקור, ושודרה בתורכיה בין השנים 2010-2012 לאורך שתי עונות. בישראל היא שודרה בערוץ "ויוה".

קישור לחלק השני של הפוסט- עם עוד סדרות (אם לא מעביר לקישור, נא להעתיק את הכתובת הבאה לשורת כתובות האינטרנט בדפדפן):

http://histerio.co.il/?p=1944

gabriella 1994

בחזרה לגבריאלה, הטלנובלה מוונצואלה

שנת 1994. ערוץ 2 עוד בחיתוליו, בעוד ערוצי הכבלים המתחרים בהובלת ערוץ המשפחה, שנקרא לימים "ערוץ 3", יוצר בישראל טרנד חדש: טלנובלות דרום אמריקניות. "גם העשירים בוכים", "קריסטל", "טופאסיו" ו"איזאורה" (הברזילאית) כובשות את המסך ואת לב הצופים בשנות התשעים האגדיות. בחברת "קשת" הזכיינית בערוץ עולה רעיון: למה שלא נביא גם אנחנו טלנובלה, ונשדר אותה בערוץ 2? התשובה הייתה להביא טלנובלה מוונצואלה, שכמותה היו בערוץ 3, ולשדר אותה בימי שישי-שבת בשעה 14:00 בצהריים. לכן, לארץ מובאת הטלנובלה הסוחפת "גבריאלה", בכיכובה של ג'נט רודריגז, ששודרה בין השנים 1986 ל-1987 במדינת המקור, ונצואלה. שמה האמיתי של הסידרה היה "הגברת בוורוד", אבל בערוץ 2 לא רצו שיתבלבלו עם טלנובלות ושירים אחרים שנושאים שם דומה, לכן קראו לה בשמה של גיבורת הסידרה, גבריאלה סוארז.
"גבריאלה" הייתה הטלנובלה הראשונה ששודרה בערוץ 2.

הטלנובלות מוונצואלה, שהפקתן הייתה פשוטה ודלת תקציב יותר משכנותיה של המדינה, חוזרות במוטיב קבוע על סיפורים של חיבור בין דמויות עשירות לדמויות עניות, במדינה עשירה בנפט שנקראה על שם העיר האיטלקית ונציה (בשל דימיונה של הבירה קראקאס לעיר ונציה), שהעושר בה היה מחולק בין אליטה צרה בלבד. הפער העצום בין העשירים לעניים במדינה התבטא גם בפוליטיקה המקומית, עד שנת 1999. המערכת הפוליטית הוונצואלית נוצרה בהסכם, או בלשוננו קומבינה, של שלוש מפלגות, שתים מהמרכז-שמאל ואחת מהמרכז-ימין השמרני, שחילקו ביניהן את הכוח ואת עושר המדינה- בהסכם שנקרא פונטו-פיחו. נשיאים מושחתים עלו וירדו, ובמיוחד בתקופה שבה שודרה הטלנובלה, ונצואלה הייתה שרויה במשבר כלכלי עמוק. מדוע? כי מדינה עשירה בנפט, שבה אליטה צרה לוקחת לעצמה את כל הרווחים והשילטון מחולק בין שלוש מפלגות שהסכימו על כך מראש- לשאר העם, שהוא הרוב, לא נשאר הרבה. מה גם שהמדינה מחולקת גם מעמדית בין צאצאי הספרדים הכובשים לבין צאצאי הילידים. הטלנובלות, אם כן, נשאו מסר חברתי והביעו מקרוב את הפער בין העשירים לעניים, כשהרוב תיארו קשר בין נשים מהמעמד הנמוך לגברים עשירים.
בשנת 1999, לאחר ניסיון הפיכה כושל, זכה גנרל ממוצא ילידי, שמאלני קיצוני בהשקפתו, בשם הוגו צ'אבס בבחירות, והפך לנשיא המדינה עד מותו. מפלגתו של צ'אבס שולטת במדינה עד היום. מטרתו של צ'אבס, שבאורח נדיר לשליט שמאלני בא מהצבא (השליטים בדרום אמריקה שבאו מהצבא היו ידועים בדעות ובמדיניות ימנית-שמרנית במיוחד), הייתה לשנות את מאזן הכוחות במדינה. אבל מה שעשה במציאות, הוא להלאים את נכסי המדינה שהיו בידיים פרטיות ולנכס אותם לו, לאנשיו ולמפלגתו, וליצור אליטה חדשה במדינה.

כך גם La dama de rosa, שמה המקורי של הטלנובלה. הסיפור הוא על גבריאלה סוארז (ג'נט רודריגז- נמצאת בתמונה למעלה שצולמה בשנות השמונים), סטודנטית לתיאטרון ומעודדת בקבוצת כדורסל- במדינה שבה הנשים ידועות ביופיין ורבות מבנותיה של המדינה מככבות בתדירות גבוהה בתחרות "מיס יוניברס", שעובדת במתקן לשטיפת מכוניות כדי להביא פרנסה הביתה, בתור האחות הגדולה של משפחה שאביה מת זה לא מכבר. המתקן לרחיצת מכוניות הוא בבעלות איש עסקים מפורסם, טיטו קלמנטה, שמבחין מיד ביופייה של גבריאלה ומנהל איתה רומן. גבריאלה מואשמת לשווא בסחר בסמים, ונכלאת ל-15 שנים בכלא. טיטו קלמנטה (בכיכובו של קרלוס מאטה) נוטש אותה כתוצאה מכליאתה, בלי לדעת שהיא נושאת את פרי בטנם…. היא יולדת בכלא, ומתכננת לברוח ממנו- מה שהיא משיגה לאחר 7 שנים. לאחר שהיא משתחררת, היא שמה לה למטרה לנקום בטיטו, אותו אחד שהרס את חייה. היא צובעת את שיערה השטיני לשחור, שמה משקפיים ולובשת על עצמה דמות חדשה: אמפרטריז פרר. אותה אמפרטריז מצליחה למשוך את טיטו קלמנטה, הוא מתאהב בה שוב והם נישאים. לאחר מכן מגלה טיטו את זהותה האמיתית של אמפרטריז, ונשאר איתה.
הטלנובלה מאוד מותחת, ומערבת גם את בני משפחתה של גבריאלה וגם גברים אחרים שהיו מעוניינים בה. אורך הסידרה הוא 228 פרקים (שלעתים שודרו שני פרקים יחד בארץ ובגלל זה סברתי בטעות שהמספר הוא 144 פרקים), והיא הופקה על ידי הטלוויזיה של רדיו קאראקאס, בירת ונצואלה.

כיום, ג'נט רודריגז, בת ה-59 (אז היא הייתה בת 26) נראית משופצת כולה, בשונה מהתמונה. מי שרוצה לראות נא סמנו והעתיקו את הכתובת הבאה:

http://wedootv.com/celebrity/jeannette-rodriguez/

סלים השלישי

העות'מאנים, פרק 9: ימי הסולטאן סולימאן, חלק ג' (ספוילר)

(c) כל הזכויות שמורות לכותב האתר Histerio, מבוסס (אך לא מועתק) על הספר של סטנפורד שאו ואישתו אזל קוראל, "היסטוריה של האימפריה העות'מאנית ותורכיה המודרנית".

שני העשורים האחרונים לשילטונו של הסולטאן סולימאן התאפיינו בעייפות ממבצעים צבאיים, ובעיקר ממאבקים פנימיים על ירושתו. סולימאן עצמו קשר קשרים צבאיים עם אימפריות אחרות, כמו הצרפתים, ועוד בשנת 1536 הוא ניצל את הברית הזא כדי להוביל התקפה ימית ויבשתית לכיוון אלבניה ואיטליה בחזית הים התיכון. בראש הצי העות'מאני עמד האדמירל האגדי ח'יר א-דין ברברוסה, ובצד ההבסבורגי- אוסטרי עמד יריבו האדמירל אנדריאה דורייה. בלחץ האפיפיור ומדינות אירופה אחרות הברית הזאת לא החזיקה מעמד, והצרפתים נסוגו מצפון איטליה. באותו זמן הצי העות'מאני היה עסוק גם באיזור האוקיינוס ההודי, כנגד הפורטוגזים שתקפו את חופי הודו המוסלמית שביקשה מהעות'מאנים עזרה. בשנת 1538 יצאו סולימאן וצבאו והשתלטו על מולדביה ודרום בסראביה, באיזור רומניה של היום. עם זאת, בשנים שלאחר מכן היה עסוק סולימאן בענייני פנים: הוא אירגן את החוקים האזרחיים והפליליים של האימפריה (שהייתה, רשמית, תחת חוק ההלכה המוסלמית- השריעה), לקודקס (ספר חוקים) מסודר- הקאנון-נאמה, מה שנתן לו את הכינוי "סולימאן המחוקק (קאנוני)". הוא גם עסק בניסיון למנות וזירים גדולים על מנת שייכנסו לנעליים הגדולות שהשאיר אחריו אבראהים פאשה, חברו שחוסל בהוראתו. הוא בחר בלוטפי פאשה (פאשא- תואר כבוד תורכי לבכירים). ב1540 מת יאנוש זאפוליה, שליט הונגריה שהיה נאמן לעות'מאנים, מה שהצית עוד פעם את הקרבות עם בית הבסבורג האוסטרי. ההבסבורגים נדחקו באופן כמעט מוחלט משטחי הונגריה בשלוש השנים שיבואו לאחר מכן. באמצע שנות הארבעים של המאה ה-16 הורם סולטאן, אישתו של סולימאן שלא הייתה אמו של בנו בכורו, דאגב "לבחוש" בענייני הורשת השילטון. בייחוד לאחר מות בנה, הנסיך מהמט, כתוצאה ממחלה. היא השיאה את בתה, מיהרימה סולטאן, לרוסטם פאשא, שהפך לווזיר הגדול של האימפריה. היא רצתה שרוסטם ידאג לקדם את אחד מבניה לתפקיד יורש העצר, ויעזור לה להיפטר מיורש העצר, הנסיך מוסטפא, בנם של סולימאן וגולבהאר (אולי מאהידווראן?) סולטאן. עוד כוח עולה באימפריה היה הנסיך ביאזיט, בנם של סולימאן והורם. בשנת 1547 ביאזיט, הסולטאן סולימאן וצבאם, יצאו למלחמה כנגד איראן ששלט בה בית המלוכה הספווי, לאחר שאחיו של השאה השולט באיראן, טאהמספ, אלקאז מירזא, ברח לשטחי העות'מאנים בעודו טוען לכתר אחיו. במהלך העימות עם האיראנים השתלטו העות'מאנים על איזור אזרבייג'אן (איזור שמאוכלס בעמים תורכיים) וכן על שטחים בקווקז.

בראשית שנות החמישים של המאה ה-16, פרצו שוב עימותים בין העות'מאנים וההבסבורגים באיזור הונגריה וטרנסילבניה. בראש הצבא העות'מאני עמד מפקד שהיה בילדותו נוצרי-בוסני, נחטף, אוסלם וגויס לצבא הרגלים העות'מאני (היניצ'רים) בתהליך הגיוס- הדוושירמה. הוא נועד לגדולות, ושמו היה סוקולו מהמט פאשא. (1505-1579). סוקולו עתיד להתמנות בשנת 1560 לתפקיד הווזיר הגדול (ראש הממשלה) העות'מאני, לכהן בתפקידו כמעט עד סוף חייו תחת שלושה סולטאנים ולהפוך למעשה לשליט האימפריה בפועל.

בינתיים, בצי העות'מאני עלה גם כוח חדש במקביל לשליטתו של האדמירל המפורסם ח'יר א-דין ברברוסה- טורגוט ראיס. בשנת 1551 נפתחה מול ההבסבורגים חזית ימית בחופי צפון אפריקה, ובאותה שנה נכבשה ע"י העות'מאנים טריפולי, כיום בירת לוב. בשנת 1552 השלים הצי העות'מאני את כיבוש ערי חוף הים האדום לאורך מה שהיום הוא החוף הסעודי והתימני, בעיקר מידי הפורטוגזים.

העשור האחרון לשילטונו ולחייו של סולימאן אופיין בעיקר במאבקים פנימיים: היניצ'רים, חיל הרגלים המובחר של האימפריה, היה נאמן מאוד לנסיך מוסטפא יורש העצר, והורם סולטאן וחתנה רוסטם פאשא תפרו עלילה כנגד מוסטפא על בגידה בסולימאן. בשנת 1553 הוצא להורג מוסטפא, מה שהשאיר את שני בניה של הורם, הנסיכים ביאזיט (ניתן לקרוא לו גם ביאזיד) וסלים, במאבק על השילטון. כמו כן, אותו עשור היה מאופיין בבעיות כלכליות קשות עקב ההוצאות הכספיות על מלחמה (תקציב הביטחון) של האימפריה. הדבר הוביל את הממשלה העות'מאנית לנסות ולהטיל מיסים על הפרובינציות (מחוזות גדולים) השונות וכן לכונן מנגנון לפיקוח ולוויסות מחירים של מוצרים בסיסיים.

עקב הוצאתו להורג של מוסטפא, חיל היניצ'רים, חיל הרגלים המובחר של האימפריה שרוב מגויסיו היו במקור נערים נוצרים שנחטפו ואוסלמו, כמעט ומרד. איש צבא מקירבם התחזה לנסיך מוסטפא המת, וקראו לו "מוסטפא המדומה (דוזמה מוסטפא), ובשנת 1555 פתח במרד כנגד השילטון. הצלחותיו היו בעיקר באיזור רומליה- הפרובינציות האירופיות- בלקניות של האימפריה, ובעיקר במקדוניה. באותה שנה כוח צבאי בראשותו של הנסיך ביאזיט, המועמד הבכיר לירושה, הצליח להביס את מוסטפא המדומה ואנשיו ולהוציאו להורג. באותה שנה סולימאן המוחלש נאלץ לחתום על חוזה שלום עם איראן הספווית, ביודעו כי זה לא הזמן למלחמות גדולות. לביאזיט, עם זאת, לא היה הרבה מזל: אחותו מיהרימה ובעלה רוסטם החליפו נאמנויות בינו לבין אחיו סלים, הפיצו עליו שמועות שהוא שיתף פעולה עם אנשי מוסטפא המדומה כנגד סולימאן, וגרמו לחימתו של אביו לבעור כנגדו. מי שהצילה אותו הייתה הורם סולטאן, ששיכנעה את סולימאן למנות את ביאזיט למושל מחוז קוטאהיה המרוחק. הנסיך סלים, שנקרא על שם סבו הסולטאן סלים הראשון, התמנה בינתיים למושל מניסה, מה שהפך אותו למועמד הבכיר ביותר להיות יורש העצר. היתרון של סלים לעומת אחיו המוכשר ממנו (כשמוסטפא האמיתי היה מוכשר משניהם), היה היותו נוח להשפעת אימו והשפעתו של הווזיר הגדול. היניצ'רים עברו ברובם לצד של סלים, בעוד שהאליטות התורכיות הישנות עמדו לצידו של ביאזיט. אבל לביאזיט לא היה מזל: בשנת 1558 מתה הורם סולטאן (אלסנדרה ליסובסקאיה במקור, או רוקסלאנה בכינוי המקורי שלה), אישתו המאוד משפיעה של סולימאן, כנראה כתוצאה מסרטן בלוטות הלימפה. ביאזיט אסף אחיו את אנשיו של מוסטפא המדומה וחלק מאנשיו של הנסיך מוסטפא האמיתי, והחל בבריחה מפני אחיו. הוא מצא ב1560 מקלט באיראן אצל השאה טאהמספ, אך אביו, סולימאן, שיכנע ושיחד את השאה האיראני להוציא את בנו שלו, של סולימאן עצמו, להורג, בשנת 1562. ביאזיט הוצא להורג יחד עם אישתו וילדיו, מה שהפך את סלים, הג'ינג'י הנוח להשפעה ואף לפי השמועות השיכור, ליורש העצר וליורש אביו באופן רשמי. אישתו, נורבאנו סולטאן, הייתה ממוצא ונציאני, ויש האומרים ממוצא יהודי.

בשנת 1560 מונה סוקולו מהמט פאשא לוזיר הגדול, כלומר ראש ממשלת האימפריה העות'מאנית, והוא כיהן בתפקידו במשך כמעט 20 שנים, בהן ניהל את ענייני האימפריה בפועל.

למרות שסולימאן כבר היה זקן, קרוב לעשור השמיני של חייו, בשנת 1566 הוא התעקש לעמוד בראש מסע צבאי על מנת לכבוש את סיגטוואר שבדרום הונגריה, שוב מול ההבסבורגים ותומכיהם. בעודו באוהל המפקד בדרך לקרב, הכריעה אותו מחלת השיגדון והוא מת ב7 בספטמבר 1566. בכך תמה התקופה המפוארת ביותר בתולדות האימפריה העות'מאנית. את האימפריה ניהל בפועל הווזיר הגדול סוקולו מהמט פאשא, שדאג למסע בטוח עבור הנסיך סלים לכיוון איסטנבול, שם הוכתר סלים לסולטאן סלים השני. בסופו של דבר מי שניצח היו היניצ'רים, שתמכו בסלים, בעוד האליטות הישנות באימפריה הוכרעו. השילטון בפועל באימפריה ניתן לווזיר הגדול ולהרמון- שם ישבו אם הסולטאן, ובמקרה של סלים אחותו שתפסה את מקומה היות והורם לא זכתה לראות את בנה עולה לשילטון, וכן נשות הסולטאן. עוד גורם חזק באימפריה עוד משלהי ימי הסולטאן סולימאן היה בנו של הנסיך סלים, מוראד, שעתיד להפוך לאחר אביו לסולטאן מוראד השלישי.

אויביה של האימפריה ניצלו היטב את חולשתו של הסולטאן החדש סלים השני: השיעים הזייידים מרדו בתימן, והשתלטו על עריה המרכזיות, עדן וצנעא. לקח לעות'מאנים שנה עד שהשתלטו מחדש על תימן, בסיוע צבא ממצרים ומסוריה של ימינו, שהיו תחת השליטה העות'מאנית. בשנת 1570 השתלטו העות'מאנים על קפריסין לאחר סיכסוך עם ונציה וגנואה (באותן שנים דון יוסף נשיא, הבכיר היהודי מוונציה, החל לרכוש השפעה חזקה מאוד בחצר הסולטאן, יש אומרים כי אשת הסולטאן נורבאנו הייתה ממשפחתו). לאחר שנה האפיפיור איחד את מדינות אירופה כנגד העות'מאנים והסולטאן סלים השני, והוא הובס בקרב לפאנטו עליו אדבר בפרק הבא.

 

הצד האירופי – אנדריאה דוריה, הסולטאן ועוד אזהרות על ספוילרים…

שבוע טוב,

ראשית, הייתי רוצה להמליץ על ספר וסרט לקריאה ולצפייה. ברוח ימים אלה, של שיבת הסידרה "הסולטאן" למסכים ושל 100 וקצת שנים למלחמת העולם הראשונה, ברוח הסרט "1917" שעלה לVOD. כל אלה בענייני צבא.

הספר שהייתי ממליץ לקרוא הוא של אריך מריה רמרק, "במערב אין כל חדש", שבו מסופר על קורותיו של חייל גרמני בחזית במלחמת העולם הראשונה, המלחמה שחיסלה את הסדר האימפריאלי הישן כולל את האימפריה העותמאנית. זה ספר מפורסם מאוד ואפילו לא כל כך קשה לקריאה כמו שנדמה.

הסרט שהייתי ממליץ עליו הוא סרט ישראלי, "אפס ביחסי אנוש", שהוא בעצם הגירסה הנשית ל"גבעת חלפון אינה עונה" והגירסה הצבאית לסרט "סיפורי תל אביב" משנת 1992. הסרט מספר בשלושה חלקים על קורותיהן של שלוש חיילות שלישות בבסיס סגור, מאוד משעשע ומצחיק ויש לזה זווית אישית- אני בעצמי בצבא שירתתי עד לפני יותר מעשר שנים הן במסלול קרבי ולאחר נשירתי מהמסלול מסיבות רפואיות, שירתתי בשלישות היחידה
בכל התפקידים האפשריים שניתן היה למלא בשלישות. חיל השלישות, שעוסק בפרט ובכוח אדם בצבא, הוא לא רק חיל של ניירות ואקדחי סיכות, מדובר בחיל עם חשיבות רבה מאוד לניהול הצבא. והסרט הוא הברקה גאונית וכאיש שלישות לשעבר אני מאשר את האותנטיות שלו בגדול.

ועכשיו לעניינינו. אני רוצה לספר בכמה מילים על יריבו הגדול של ח'יר אל דין ברברוסה מיודענו, מהצד האירופי-נוצרי של המפה, האדמירל בן הרפובליקה של גנואה אנדריאה דוריה.
ספינות ואוניות רבות נקראו על שמו של דוריה, שחי עד גיל מופלג של 94 שנים- מ-1466 עד 1560. הוא אף הושווה, ברוח ימי הרנסנס שחי בהם, לאל הים המיתולוגי, נפטון.

דוריה נולד כבר עם כפית של כסף בפה: הוא השתייך למשפחת האצולה הגנואזית דוריה- בלטינית- "דה אוריה"-"של זהב", בעיר אונגליה שהייתה שייכת לרפובליקה הגנואזית. הוא שירת כחייל שכיר חרב בחילות הים, בתחילה בצי הצרפתי (כשגנואה הייתה כפופה לצרפת) תחת המלך פרנסואה הראשון, כשעיקר לחימתו היא נגד התורכים, הפיראטים הברברים וכן נגד יריבו של מלך צרפת, קיסר האימפריה הרומית הקדושה ומלך ספרד, קרל החמישי. בשנת 1528, עקב טענות לאי תשלום
משכורת הולמת מצד פרנסואה, עבר לשרת את קרל החמישי, ומאז הם הפכו לצמד חמד שדרכיהם לא מיהרו להיפרד. תחת פיקודו של קרל, דוריה ייסד מחדש את הרפובליקה של גנואה אך סירב להיות שליטה הרשמי. במקום זה הוא לקח תואר שהיה מקובל באימפריה הרומית,
תואר של דמות ציבורית בכירה ורבת חשיבות (דומה לשמעון פרס של ימינו ממש- לאחר הנשיאות), שנקרא "צנזור"- ללא קשר למושג צנזורה
של ימינו.
עיקר פעילותו הייתה בים התיכון נגד האימפריה העותמאנית, ובכך הוא ניהל מסעות מלחמה ימיים מוצלחים כנגד האימפריה. הוא כבש את
המחוזות קורוני ופטראס היווניים מידי העותמאנים, וכן ב-1535 את תוניס.
בשנת 1538 האפיפיור פאולוס השלישי הצליח ליצור איחוד של ציים קתוליים שנקרא "הליגה הקדושה" כנגד האימפריה העותמאנית, אך
הובס על ידי היזיר ח'יר אל-דין ברברוסה יריבו ממש בקושי בקרב
פרווזה שביוון. לאחר שלוש שנים התלווה לקרל החמישי בניסיון כושל לכבוש את אלג'יריה. כישלונותיו נתנו לצי העותמאני שליטה בים התיכון עד קרב לפאנטו בשנת 1571, כשכבר דוריה לא היה בין החיים, שנוהל על ידי הסולטאן סלים השני- שבו הובסו העותמאנים במה שמסמל לדעת רבים את קץ המאה המפוארת.

בימי זיקנתו, דוריה עסק בעיקר במאבקים פנימיים בין משפחות אצולה ובהשגת כסף וכוח נוסף למשפחתו, כשאחיינו מעודד אותו לעשות כך. בגיל 84 חבר שוב לקרל החמישי, בקרב פונזה מול העותמאנים, אך הובס על ידי הצי של טורגוט ראיס. בשנת 1555 חזר סופית לגנואה ונתן את הפיקוד על הצי שלו לצאצא של אחיינו, ג'יובאני אנדריאה דוריה, שיצא
הרבה יותר כושל ממנו…
למרות שמצויינים כשלונות רבים, דוריה נחשב לאדמירל מצליח, בין היתר בשל עורמתו הפוליטית בה ניצל את היריבות בין פרנסואה הראשון לבין קרל החמישי, וכן בשל המלחמה השערה שניהל מול הפיראטים הברבריים בים התיכון. דוריה הצליח להקשות על ברברוסה את הקריירה הימית, וזה מספיק כדי להפוך אותו לגדול ומפורסם.

האימפריה העותמאנית-העידן הקלאסי- לוח זמנים (כרונולוגיה)

בין השנים 1260-1310: התבססות נסיכויות תורכמניות במערב אנטוליה.

בשנת 1326: העותמאנים כובשים את בורסה, הופכת לבירתם.

בשנת 1327: מוטבע האקצ'ה, מטבע הכסף העותמאני הראשון.

בשנת 1331: העותמאנים כובשים את ניקיאה, הלא היא איזניק.

בשנת 1337: העותמאנים כובשים את ניקומדיה, הלא היא איזמיט.

בשנת 1354: העותמאנים כובשים את אנגורה, הלא היא אנקרה, ואת
גליפולי.

בשנת 1361:העותמאנים כובשים את אדריאנופול, הלא היא אדירנה.

בין השנים 1363-1365: העותמאנים כובשים את דרום בולגריה
ואת תראקיה.

בשנת 1371: העותמאנים מביסים את הסרבים בצ'רמאנון.

בשנת 1385: העותמאנים כובשים את העיר סופיה.

בשנת 1387: העותמאנים כובשים את תסאלוניקי, הלא היא סאלוניקי.

בשנת 1388: קואליציה של סרבים, בוסנים ובולגרים מביסים את
העותמאנים בפלושניק.

בשנת 1389: העותמאנים מאבדים את הסולטאן מוראד הראשון,
שנהרג בקרב קוסובו.

בין השנים 1389 ל1342: העותמאנים מביסים שאר נסיכויות
תורכמניות במערב אנטוליה.

בשנת 1394: העותמאנים כובשים את תסאליה.

בשנת 1396: הסולטאן ביאזיד הראשון מביס צבא של צלבנים
בניקופוליס.

בשנת 1397: ביאזיד הראשון מספח את נסיכות קאראמאן, נסיכות
תורכית שהייתה יריבתה של הנסיכות העותמאנית.

בשנת 1398: העותמאנים מביסים את נסיכות וידין וכובשים אותה.

בשנת 1399: העותמאנים כובשים את מאלאטיה ואליבסטאן שנמצאות
בעמק נהר הפרת, מידי הממלוכים.

בשנת 1402: השליט המונגולי תימור לנכ מביס את ביאזיד הראשון בקרב
אנקרה, לוקח אותו בשבי, כולא אותו ולפי השמועות הופכו
לשרפרף חי עבור רגליו.

בין השנים 1402 ל1413: ואקום שלטוני, בניו של ביאזיד נלחמים על
השילטון. מלחמת שאהזאדה בשאהזאדה.

בשנת 1413: מהמט הראשון מנצח את אחיו, מאחד את האימפריה תחת
שילטונו.

בין השנים 1413-1416: מרד השייח' הסופי בדרדין נגד העותמאנים.

בין השנים 1423-1430: מלחמת העותמאנים בוונציאנים.

בשנת 1430: לאחר שהעותמאנים מאבדים את סלוניקי במלחמות,
העיר נופלת שוב לידי העותמאנים.

בשנת 1437: הנסיכות התורכמנית חאמידילי נופלת לידי העותמאנים.

בין השנים 1441-1442: יאנוש הוניאדי, הגיבור ההונגרי, מביס את
העותמאנים בטרנסילבניה.

בין השנים 1443-1468: המרד בצפון אלבניה של ג'ורג' קסטריוטי, הידוע
בשמו השני איסכנדר ביי.

בשנת 1444: העותמאנים מביסים צבא צלבני בווארנה.

בשנת 1453: הסולטאן מהמט השני, הכובש, כובש את קוסטנטינופול,
הלא היא איסטנבול.

בשנת 1459: מהמט הכובש מורה לבנות את ארמון טופקאפי, שעתיד
להפוך לארמונו של סולימאן באיסטנבול.

בין השנים 1460-1461: מהמט הכובש נותן הוראה לבנות את השוק
הסגור, המכוסה, באיסטנבול, הלא הוא
הקאפאלי צ'ארשי.

בשנת 1460: העותמאנים כובשים את מוריאה.

בשנת 1463: העותמאנים כובשים את בוסניה.

בין השנים 1469- 1474: העותמאנים מביאים לשקט באיזורי נסיכות
קאראמאן התורכמנית.

בשנת 1473: הסולטאן מהמט השני הכובש מביס את אוזון חסן, הלא
הוא חסן הארוך, מנהיג הנסיכות התורכית המורדת והיריבה
אק קויונלו.

בשנת 1478: הטאטארים של קרים מקבלים את הפטרונות העותמאנית.

בשנת 1480: הרצגובינה, הסמוכה לבוסניה, נופלת בידי העותמאנים.

בשנת 1481: מותו של מהמט השני. מלחמת ירושה בין הנסיך ביאזיד
לנסיך ג'ם.

בין השנים 1481-1483: מלחמות ירושה בין ביאזיד לג'ם, שאהזאדה
ביאזיד מנצח והופך לסולטאן ביאזיד השני.

בשנת 1484: ביאזיד השני פולש למולדביה, כובש את קיליה ואקרמן.

בין השנים 1484-1491: מלחמת העותמאנים בממלוכים.

בשנת 1496: העותמאנים פולשים למונטנגרו.

בין השנים 1497-1499: מלחמת העותמאנים כנגד פולין.

בשנת 1501: השאה אסמאעיל התורכמני במוצאו, מכתיר עצמו לשאה
של פרס ומייסד את השושלת הספווית האיראנית.

בשנת 1504: השאה אסמאעיל כובש את בגדאד.

בשנת 1512: הסולטאן סלים הראשון הקשוח מכריח את אביו לוותר על
כיסאו לטובתו. סלים היה אביו של סולימאן, מכאן באה
החשדנות של סולימאן כלפי בניו.

בשנת 1514: קרב צ'לדיראן- סלים מביס את השאה אסמאעיל וקובע
את הגבול התורכי-האיראני עד היום.

בשנת 1516: מזרח אנטוליה (כשאומרים אנטליה הכוונה לתת היבשת
האנטולית, לא לעיר אנטליה בתורכיה) נכבש על ידי סלים.

בין השנים 1516-1517: סלים הראשון מביס את הממלוכים, כובש את
מצרים ואת מרחב סוריה הגדולה, שכולל את
ארץ ישראל. כובש את מכה ומדינה ובכך הופך
רשמית לח'ליף האומה האסלאמית.

השנים 1520-1566: ימי שלטונו של הסולטאן סולימאן המפואר.

בשנת 1521: העותמאנים כובשים את בלגראד.

בשנת 1522: העותמאנים כובשים את רודוס.

בשנת 1526: ההונגרים מובסים על ידי סולימאן בקרב מוהאק.

בשנת 1529: בודה, חלק מבודפשט, נופלת בידי העותמאנים.
המצור הראשון על וינה החל.

בין השנים 1534-1555: מלחמה כנגד האימפריה הספווית הפרסית,
מסתיימת בברית אמאסיה עם איראן.

בשנת 1556: מתחילה בניית מסגד סולימאניה.

בשנת 1570: תוניס וניקוסיה שבקפריסין נתפסות על ידי הצי העותמאני.

בשנת 1571: קרב לפאנטו, העותמאנים בהנהגת סלים השני מובסים
על ידי מדינות הליגה הקתולית הקדושה, אך מצד שני
כל קפריסין נופלת בידי העותמאנים.

בשנת 1575: מסגד סלימיה המוקדש לסלים השני נבנה באדירנה.

בין השנים 1578-1590: שוב מלחמות כנגד הספאווים האיראנים.

בשנות התשעים של המאה השש עשרה: מרידות הג'לאלי, כלומר
של מושלים מקומיים, ברחבי האימפריה, בעיקר סביב הסוגייה
של תשלום מיסים.

לוח הזמנים הזה, שלא כמו האימפריה, מסתיים עם תום המאה השבע עשרה בינתיים. הזכויות לכתיבה הן של הספר של מהרדאד קיא, "חיי היומיום
באימפריה העותמאנית".

מוסטפא ו-47 הרונין: לוחמים ללא אדון (ספוילר)

בכל פעם שמגיע התאריך 14 בדצמבר, מציינים ביפן את יום ההזדהות עם ארבעים ושבעה הרונין. ותופתעו, הסיפור הזה קשור מאוד לאימפריה העות'מאנית, בייחוד לימיו של הסולטאן סולימאן המפואר. לכן בחרתי למרות ההפסקה מהכתיבה לספר לכם סיפור זה דווקא היום.

מי הם הרונין? ביפנית משמעות המושג רונין הוא: לוחמים ללא אדון. הכוונה היא ללוחמים שפרקו עול מעל אדוניהם ויצאו לדרך עצמאית, או ללוחמים שהאדון שלהם "ירד מעל הבימה": או שהפסיק להיות אדון או שהפסיק לחיות, בדרך כלל באופן לא טבעי….

ואיך מתחיל הסיפור, ואיך הוא קשור ליניצ'רים, הלוחמים העות'מאנים, שאדונם הלא-רשמי והאייקון שלהם היה הנסיך מוסטפא, בנו של הסולטאן סולימאן המפואר, שהוצא להורג על ידי אביו באשמה של בגידה בשנת 1553?

אנחנו רגילים למושג "ימי ביניים" ו"פיאודליזם" בהקשר האירופי שלהם. ההגדרה הפשוטה ביותר למונח "פיאודליזם" משמעה שישנו בעל קרקעות, שאחראי גם על אריסים ואיכרים שלו, שמעבדים עבורו את האדמה, וגם אחראי על קבוצת לוחמים שהוא מפקד עליהם. אותו אדון פיאודל מחויב למלך ולממלכה שבו הוא נמצא: הוא חייב להעביר מיסים או אפילו יבול לשילטון המרכזי, וכן להעמיד את לוחמיו לרשות המלך בזמן מלחמה. שיטה זו הייתה נהוגה באירופה בימי הביניים, שנמשכו אלף שנה: מהמאה החמישית לספירה הנוצרית עד המאה ה-15 לספירה הנוצרית. ואילו ביפן, שהייתה מבודדת, תקופה זו נמשכה עד שנת 1867, עת הונהגו "הרפורמות של מייג'י", שחיזקו את מעמד הקיסר והתאימו את יפן המבודדת למערב.
ביפן היו בעלי קרקעות, שהחזיקו הן באיכרים ואריסים (עיבדו בקרקעות הללו בעיקר אורז) והן בלוחמים משלהם. הלוחמים הללו נקראו "סמוראים". וכשהסמוראים הללו השתחררו מרשות בעליהם בצורה זו או אחרת הם נקראו "רונין". לרוב מדובר בסמוראים שהפכו לפושעים….
בין המאה ה-12 לשנת 1867 לקיסר יפן היה תפקיד ייצוגי וסמלי בלבד. נכון שכל קיסרי יפן באו ועודם באים מאותה משפחה, אך הקיסר שימש לרוב חותמת גומי של השליט האמיתי של יפן: השוגון, הלא הוא המפקד הצבאי העליון של הקיסרות. תופעת השוגון נמשכה, כאמור, שבע מאות שנים. לאורך כל השנים היו מאבקי כוחות בין השוגון לבין בעלי הקרקעות, שנקראו דאימיו. לעתים היו דאימיו חזקים כאלה, שהם מינו בעצמם שוגונים משושלות שונות, שהיו חותמת גומי בידיהם…

למי שמכיר את נושא האימפריה העות'מאנית, מזכיר נושא זה את מה שהתחולל בין השנים 1566, עת נפטר הסולטאן סולימאן בעת מסע במבצר סגד בהונגריה, לבין ראשית המאה ה-19 לספירת הנוצרים, עת הסולטאנים, שגם באו מאותה משפחה, משפחת עות'מאן, היו חותמות גומי בידי אמהותיהם ונשותיהם ובידי הווזירים הגדולים שלהם, ובמאה ה-18 בידי המושלים המקומיים שלהם-כשכל הקומבינציה הזאת של אמהות-נשים-וזירים גדולים-מושלים מקומיים הם אלה ששלטו בפועל באימפריה העות'מאנית.

ונחזור לסיפור היפני, שאגב היה אמיתי לגמרי: ארבעים ושבעה הרונין היו סמוראים, שהיו שייכים לאדון בשם אסאנו נאגאנורי, ששלט באיזור שקוראים לו אקו בדרום מרכז יפן. בשנת 1701 הכריח שופט בכיר שקראו לו קירה יושינאקה, שפעל מטעם שלטון השוגון המרכזי, את אסאנו להתאבד במה שנקרא "חראקירי" (או במקור: ספוקו). התאבדות כזאת משמעה חיתוך המעיים עם סכין גדולה בשתי וערב על ידי האדם עצמו, כשלוחם אחר עורף את ראשו של אותו מתאבד לאחר מכן. הכל באשמה שאותו אדון, אסאנו, העליב את קירה. בשפה של היום תפקידו של קירה היה נשיא בית משפט מחוזי, ואילו העבירה שאסאנו עבר הייתה העלבת עובד ציבור.
העלבה כזאת בחוקים של יפן המסוגרת באותן שנים משמעה בגידה בשלטון ובשוגון. לפי אחת הגירסאות, השוגון עצמו או נציגים שלו אסרו על הלוחמים שהיו שייכים לאדון שהתאבד, אסאנו, לנקום את מותו. אך למרות זאת, הם לא ויתרו. מדוע? כי חוקי "דרך הלוחם" של הסמוראים, שביפנית נקראים בושידו, מצווים על בני משפחה או לוחמים של אדון נכבד לנקום את מותו. ואותם ארבעים ושבעה לוחמים ראו את הסיבה להמתת אסאנו כעלילת שווא מטופשת. לכן כשהיה על הרונין, הלוחמים שנשארו עתה ללא אדון, לבחור בין פקודת השוגון- שאם לא יבצעו אותה יומתו- לבין הבושידו, המסורת ולוח הלוחם, בחרו הלוחמים הללו בדרך השנייה. הם תכננו במשך שנה את הנקמה, ולאחר מכן הצליחו לעלות על אותו קירה ולהרוג אותו. בתגובה, שילטון השוגון הכריח את ארבעים ושבעת הרונין, הלוחמים הנוקמים, להתאבד בעצמם בשיטת החראקירי בשל סירוב פקודה. לקראת המאה ה-19 והרפורמות שנעשו ביפן שמם של הלוחמים המקריבים עצמם יצא למרחוק, והם הפכו לאגדה ולסמל לנאמנות, הקרבה וכבוד. הם היו מוכנים להקריב את חייהם למען אדונם. עד היום שמם נשאר לאגדה ולמורשת קרב ביפן, והיום, 14 בדצמבר, הוא "יום ארבעים ושבעת הרונין" ביפן, בו יפנים רבים מבקרים את קבריהם של ארבעים ושבעת הרונין, שנקברו סמוך לאדונם במקדש סנגאקו ג'י בטוקיו- ומציינים את רוח הלוחם, הבושידו ועת ערך הנאמנות וההקרבה.

את הסיפור הזה ניתן להקביל למתרחש באימפריה העות'מאנית לאחר ההוצאה להורג המזעזעת של בכור בניו של הסולטאן סולימאן המפואר, מוסטפא, על ידי אביו. מוסטפא היה הנסיך הנערץ על ידי לוחמי האימפריה, היניצ'רים, והיה אדונם הלא-רשמי, ולכן הלוחמים ונאמניו ביקשו לנקום את דמו. לא כמובן בסולטאן, אלא נאמני מוסטפא, שנותרו ללא אדון, ממש כמו הרונין, ראו באמו החורגת של מוסטפא ששנאה אותו, הורם סולטאן, ובווזיר הגדול שהיה החתן של הורם ושל סולימאן ושהיה נאמן להורם, רוסטם פאשה- כאחראים למות אדונם על ידי הפצת עלילת שווא. את דמות מנהיג הלוחמים ללא האדון מסמל אטמג'ה, הלוחם ללא חת שהיה נאמן למוסטפא. אטמג'ה הוא דמות שכנראה הייתה פיקטיבית, והיא מופיעה בסידרה שמתארת את חייו של הסולטאן סולימאן. בהמשך אותם לוחמים ינהיגו מרד שהיה באמת כנגד יורש העצר הנסיך סלים, ואליהם עתיד להצטרף, בדרך לא דרך, גם ביאזיד, אחיו של סלים ובנם של סולימאן והורם-למרות שביאזיד היה המועדף על הורם ורוסטם להיות יורש העצר.
כמו שארבעים ושבעת הרונין הפכו לסמל לנאמנות ולרוח הלוחם, כך אנשיו של מוסטפא הפכו לסמל לנאמנות לאדון ולרוח הלוחם העות'מאנית, כשקיברו בעיר בורסה של מוסטפא עצמו , שהיה גם סמל לנאמנות לאביו וללוחמה, והוצא להורג על ידי אביו כנראה עקב עלילת שווא, הפך למקום עלייה לרגל בתורכיה.

מה הנמשל מסיפור זה? שנאמנות היא ערך עליון, גם ביחסים של אדון ונתין, ביחסים של חברות וגם ביחסים של זוגיות, וישנם אנשים אמיצים שמוכנים להקריב עצמם בעד נאמנות זאת-למרות שהיא לא תמיד משתלמת.