Tag Archives: הסכסוך הישראלי-ערבי

tripartite Jordan, Egypt Palestine meeting Cairo 2 9 2021 WAFA picture (1)

השיטה של בנט להתמודדות עם הפלסטינים והלחץ הבינלאומי?

מאת כותב אתר Histerio

בחודש נובמבר 2020 ניצח בבחירות האמריקניות ג'ו ביידן, ולשמחתו של ביידן, 5 חודשים לאחר השבעתו בינואר 2021, הצליח השמאל בישראל, יחד עם מפלגותיהם של נפתלי בנט, גדעון סער ואביגדור ליברמן שהגדירו עצמם כימנים  להפיל את ממשלתו של בנימין נתניהו בישראל. עם הפלת ממשלת נתניהו- אדם שהמפלגה הדמוקרטית בארה"ב שנוטה יותר ויותר שמאלה לא סובלת, ברור שהמימשל האמריקני החדש ירצה שממשלת ישראל שעוצבה לפי טעמו וקמה ביוני 2021 תבצע מהלכים הפוכים ממה שביצע בנימין נתניהו, כלומר תפעל להשיב ולחזק את הקשרים עם מצרים, ירדן והרשות הפלסטינית (בעוד נתניהו חתם הסכמי שלום-נורמליזציה עם מדינות האיזור האחרות במעגל הרחב: האמירויות, בחריין ומרוקו). ביידן נתון בלחץ מתוך האגף השמאלי הדומיננטי של המפלגה הדמוקרטית ללחוץ על מי שמוגדרים כמנהיגי מדינת ישראל העכשוויים לבצע ויתורים כלפי הפלסטינים (ערביי ארץ ישראל) מחוץ לקו הירוק ובתוך הקו הירוק, ואילו נפתלי בנט, שתלוי בקולות המרכז-שמאל והשמאל הקיצוני ורע"ם כדי לקיים את המשך ממשלתו, נתון ללחץ מצד האגף של ממשלתו שמוגדר כאגף השמאלי לבצע ויתורים. כל זאת על רקע מדיניותו של בנימין נתניהו "לנהל" את הסיכסוך הישראלי-פלסטיני. מהו ניהול הסיכסוך? אני אסביר זאת כך:

ביחסים הבינלאומיים יש כמה גישות לפיתרון סכסוכים: סיום הסיכסוך- באמצעות הסכם שלום, באמצעות כניעה של אחד הצדדים  או באמצעות מכה צבאית ניצחת שצד אחד מנחית על הצד השני.  הגישה הקוטבית היא שימור הסיכסוך, כלומר המשך הסיכסוך כמו שהוא מבלי להביע שום נכונות לבצע איזשהו מהלך להקל אותו או לסיים אותו. ויש שתי גישות אמצע: גישה אחת ידועה ביחסים הבינלאומיים היא ניהול הסיכסוך: כלומר להמשיך את הסיכסוך על "אש נמוכה"- לשמור כמה שיותר על שקט בין הצדדים עד כמה שאפשר, עם שימוש בשיטת הרגיעות (בערבית: תהדייה) ולעתים כשמתלקחים סכסוכי משנה או תקריות בין הצדדים להשתמש בכוח צבאי מבלי להכריע לגמרי את הצד השני. זאת הייתה השיטה שהייתה נהוגה בעשור האחרון. ולדעתי האישית, היות והסיכסוך הישראלי-פלסטיני בלתי פתיר ולא ניתן להגיע להסדר קבע, בין היתר כי הפלסטינים לא תמיד מעוניינים בכך (מזרחן אחד שלא נחשד כימני בכלל אמר לי פעם שאף מנהיג פלסטיני לא יוותר על שני עקרונות: ירושלים ו"זכות השיבה" המלאה). אבל ד"ר מיכה גודמן, שכמו בנט שייך לאגף הליברלי של המגזר הסרוג, הציע במגזין "ליברל" חודש לפני בחירת ביידן לנשיאות ארה"ב שיטה נוספת, שאינה מהווה שום דבר מכל הסוגים שציינתי קודם: צימצום הסיכסוך. גודמן טוען, כי שיטת ניהול הסיכסוך שבה נקטה ממשלת ישראל של נתניהו מנציחה, למעשה, את המצב הקיים. ואילו שיטת סיום הסיכסוך אינה ישימה באיזור המזה"ת במיוחד במה שמדובר בין ישראל ושכניה הקרובים ביותר.

שיטתו של ד"ר מיכה גודמן היא "צמצום הסיכסוך". לא מזמן התפרסם כי גודמן מייעץ לבנט בנושא ההתנהלות מול הפלסטינים, ובנט נוטה בדרך כלל לאמץ את שיטתו.

ומהי שיטת צימצום הסיכסוך, לה קורא גודמן "הדרך השלישית"? מדובר במהלכים שישראל תבצע לקראת הפלסטינים שירצו את הצד הפלסטיני והאמריקני- דמוקרטי, ושייראו כביכול כמובילים לסיום הסיכסוך והכי חשוב- לכך שערביי יו"ש ועזה לא ירגישו שהם תחת כיבוש ישראלי, אך הם לא כך. זאת מכיוון שבעיני גודמן גם הימין וגם השמאל טעו בהקשר לגישתם כלפי יהודה, שומרון ועזה והיחס לערבים שחיים בשטחים אלה.

ומהי שיטתו של גודמן, שאותה כנראה אימץ בנט ? היא מחולקת לשמונה צעדים, ואגב לדעתי, אתם יכולים לראות שחלק ממנה מיושם בימים אלה ממש:

1. חיבור היישובים הערביים פלסטיניים ביו"ש במערכת כבישים עוקפת התנחלויות, שתיסלל ותישלט על ידי הרשות הפלסטינית. בכך יתאפשר חופש תנועה לערבים בשטחים והם לא ירגישו שהם תחת כיבוש או שההתנחלויות היהודיות תהיינה מול פניהם בעת שהם נוסעים.

2. הרחבת שטחי האוטונומיה הפלסטינית בהתאם לגדילת אוכלוסייתה- באמצעות מסירת חלק משטחי C הלא מיושבים, שנמצאים תחת שליטה אזרחית וביטחונית של ישראל, להתיישבות פלסטינית ואף לשליטה פלסטינית חלקית (שטחי B) או מלאה (שטחי A)

3. הרחבת אפשרות היציאה לחו"ל של הפלסטינים, על ידי נקיטת פעולות שיצמצמו מאוד את זמן ההמתנה בגשר אלנבי בין ישראל לירדן, ובראשן הכנסת אמצעים טכנולוגיים מתקדמים שיזרזו ויקלו את המעבר בגבול, או שניתן לאפשר לפלסטינים לטוס לרחבי העולם דרך נתב"ג, בעזרת שאטלים ישירים, מאובטחים, שיחברו את הגדה לנמל התעופה של ישראל.

4. צעדי "שלום כלכלי" (צעדים 4-7): הצעד הראשון לייצר "שלום כלכלי", בהיעדר אפשרות לייצר שלום מדיני, הוא להרחיב מתן היתרי עבודה לערבים מיו"ש ואולי גם עזה בתוך ישראל כדי לחזק את הכלכלה הפלסטינית ובכך כביכול ליצור פחות תירוצים עבור הצד הפלסטיני להשתמש בטרור נגד ישראל.

5. הקצאת שטחים למרחבי פיתוח ותעשייה- לעודד בניית תעשייה פלסטינית בין היתר בשטחי C ובאמצעות השקעות מחו"ל.

6. חיבור יבשתי וימי לסחורות פלסטיניות: סלילת מסילת ברזל בין השומרון לחיפה ויצירת טרמינל פלסטיני במפרץ חיפה שבו יתקיים פיקוח ביטחוני ישראלי, יפתרו את בעיית הניתוק של המשק הפלסטיני משאר העולם הרחב.

7.  לפעול לניתוק התלות הכלכלית של המשק הפלסטיני בישראל באמצעות מתן עצמאות כלכלית לפלסטינים וצימצום התלות של הפלסטינים בישראל במה שקשור למערכת המיסוי והמכס, היצוא והיבוא.

8. הכרה בעצמאות של "מדינת פלסטין" מבלי להכיר בגבולותיה. הבעיה היא שמדינה מוגדרת לפי ריבונות וגבולות קודם כל. לדעתי, בכלל לא בטוח שזה יעבוד ורק יהווה פירצה עבור הצד השני לדרוש עצמאות וריבונות מלאה כך שצה"ל לא יוכל להיכנס לשטחים הערביים ביו"ש ולהילחם בטרור- אותה בעיה שקיימת עם עזה.

גודמן מפרט גם את היתרונות עבור הצד הישראלי, לשיטתו: לא מדובר בשיחזור של ההתנתקות והנסיגה מרצועת עזה משנת 2005, לא מדובר בפינוי יישובים יהודיים או נסיגה צבאית ישראלית מלאה מהשטחים: השב"כ, המודיעין וצה"ל ימשיכו לנהל מרדפים ומעצרים בכל שטחי האוטונומיה הפלסטינית, בבקעת הירדן תישאר נוכחות ישראלית צבאית באופן קבוע והמרחבים האוויריים והאלקטרו מגנטיים יישארו בשליטה ישראלית מלאה.

האם דרך כזאת תעבוד, לדעתי? בהכירי את הסיכסוך הישראלי-פלסטיני, כל צעד, בייחוד צעד כזה שנותן לפלסטינים למעשה להרגיש איך להיות מדינה "על הנייר" אבל להיות בלי מדינה בפועל אלא רק אוטונומיה, לא תרצה בשום פנים ואופן את הצד השני והם אף ייראו בוויתורים ישראליים כאלה חוצפה מצד אחד וחולשה מצד שני. כבר ניסו בעבר שיטות כאלה כמו "שלום כלכלי" שניסה אפילו נתניהו עצמו, וזה לא עבד כלפי הצד השני.  לכן לא בטוח בכלל ששיטה כזאת יכולה לעבוד, אלא רק אולי לנסות לרצות למראית עין את השמאל בישראל שהוא הרוב בגוף הנוכחי שנקרא ממשלת ישראל או את המימשל האמריקני-דמוקרטי. 

 

ועידת מדריד

ועידת מדריד 1991 והסכמי השלום: המהלך שהתחיל את הכל

בזמן חתימת הסכמי השלום בין ישראל לבין מדינות המפרץ: איחוד האמירויות ובחריין, רבים משני המחנות הפוליטיים ניסו להתווכח למי שייך הקרדיט על התהליך שהוביל להסכמי השלום: לבנימין נתניהו או שמא לחותמי הסכמי אוסלו או השלום עם ירדן. אבל על הדרך שכחו את המהלך שהניע את הכל: ועידת מדריד, ועידת השלום שנערכה לפני כמעט 30 שנים בין השלושים באוקטובר ל1 בנובמבר 1991 שנועדה להביא להסדרים במזרח התיכון שלאחר מלחמת המפרץ הראשונה בין ארה"ב לעיראק 8 חודשים קודם לכן. זאת פעם ראשונה שדובר בה על הסדר כוללני בין מדינת ישראל לבין מדינות ערב, כשבתוכן הפלסטינים.

יוזמי הועידה היו המנצחים הגדולים של מלחמת המפרץ הראשונה, נשיא ארה"ב ג'ורג' בוש האב ושר החוץ שלו, ג'יימס בייקר, שלא היו אוהדי ישראל גדולים. באותה שנה שלטה בישראל ממשלה מהימניות בתולדותיה, בהנהגת רוה"מ המנוח יצחק שמיר, שנודע בסרבנותו לויתורים מדיניים. שמיר, בניגוד לראשי הממשלה שבאו אחריו, אף היה מוכן לוותר על כיסאו על מנת לשמור על שלמותה של ארץ ישראל. הוועידה הזאת באה כשלוש שנים וקצת לאחר ששמיר דחה את הסכם לונדון שיזם שר החוץ שלו דאז שמעון פרס ראש מפלגת העבודה היריבה יחד עם חוסיין מלך ירדן, שדיבר על חזרה של ירדן לשלוט באוכלוסייה הערבית-פלסטינית שישראל שולטת עליה מאז 1967 מעבר לקו הירוק, יחד עם חתימת הסכם שלום עם ירדן. דחיית ההסכם הובילה לירידה של אופציית מסירת שטחי הגדה ועזה לשילטון ירדני כלשהו בתמורה לשלום- "האופציה הירדנית".  כמו כן, עברו 4 שנים מפרוץ האינתיפאדה הראשונה וישראל עשתה באותו זמן מאמצים על מנת שבשטחים תקום הנהגה מקומית שלא תהיה קשורה יותר מדי לאירגון הטרור אש"ף שממנו שמיר סלד. באותה שנה אף בזירה הבין גושית היה מהפך: ברית המועצות הייתה בתהליכי קריסה והתפרקות וארה"ב הפכה למעצמת העל היחידה בעולם. שתי המעצמות יזמו את הוועידה הזאת בעיקר לאחר שהנשיא בוש האב דיבר בקונגרס האמריקני על סדר חדש במזרח התיכון לאחר מלחמת המפרץ, ורמז למעשה על סדר עולמי חדש כשאת העולם מובילה ארצות הברית. האמריקנים ראו הכרח בהסדרת הסכסוך הישראלי-ערבי כחלק מסדר זה, בייחוד כשבמלחמת המפרץ הוקמה קואליציה כנגד סדאם חוסיין, נשיא עיראק הסוני הלאומני-ערבי-חילוני דאז, קואליציה שהורכבה מסעודיה, מדינות המפרץ ואף השתתפות של סוריה שנשלטה ונשלטת למעשה עד היום על ידי הזרוע המתחרה של מפלגת הבעת' הערבית-סוציאליסטית לזרוע של אותה מפלגה בה שלט סדאם חוסיין, שבאוגוסט 1990 השתלט על נסיכות כוויית וכחצי שנה לאחר מכן שיגר טילים במסגרת מלחמת המפרץ לעבר ישראל ומדינות מפרץ אחרות כולל ובמיוחד סעודיה. ישראל לא הייתה חברה פעילה בקואליציה כנגד סדאם חוסיין היות ומדינות ערב התנגדו לכך, אך היו כבר אז קשרים חשאיים בתיווך אמריקני בין ישראל לבין מדינות ערב בנושא שיתוף פעולה כנגד סדאם חוסיין- מה שיצר את הבסיס לוועידה. בוש ובייקר הפעילו לחצים כבדים על ראש הממשלה הישראלי שמיר, שבסוף ניאות לבוא לוועידה.

ארצות הברית וברית המועצות החליטו לכנס במדריד לועידת שלום את נציגי ישראל יחד עם נציגי ירדן (והפלסטינים בתוכם), מצרים (למרות שיש לה כבר הסכמי שלום עם ישראל), לבנון וסוריה, יחד עם נציגי ברית המועצות, האיחוד האירופי וכמובן ההנהגה האמריקנית. ספרד, שהייתה באותן שנים תחת ראש הממשלה הסוציאליסטי פליפה גונזלס, רצתה להעלות את יוקרתה כי הייתה באותן שנים בתהליכי מעבר למלוכה חוקתית דמוקרטית מלאה לאחר שנות דיקטטורה ארוכות של הגנרל הפשיסטי פרנקו בשנות השבעים- לכן אירחה את הועידה בעיר הבירה שלה. המארחים היו ראש ממשלת ספרד דאז וכמובן המלך הספרדי דאז חואן קרלוס השני.

המשלחת המעניינת ביותר הייתה המשלחת הירדנית-פלסטינית. לירדנים היה חשוב להגיע לועידה על מנת לשקם את תדמיתם לאחר שבמלחמת המפרץ תמכו יחד עם אש"ף בסדאם חוסיין. אבל הרכב המשלחת היה מהפכני: לראשונה ישראל ניהלה משא ומתן לשלום עם נציגות פלסטינית רשמית שנכללה בתוך המשלחת הירדנית. שמיר עמד על כך שיהיה מדובר באנשי הנהגה מקומיים מיהודה, שומרון ועזה ולא באנשי אש"ף מובהקים שישבו בתוניס, לכן ראש המשלחת היה הנכבד העזתי חיידר עבד אל-שאפי. גם חנאן עשראווי מרמאללה הייתה בתוך המשלחת וכן אפילו סאאב עריקאת, איש שיוודע לאחר מכן כבכיר מובהק באש"ף שבא לוועידה עם כאפייה ירדנית על מנת להסוות עצמו (לדבריו). גם פייסל אל-חוסייני, בנו של עבד אל-קאדר אל-חוסייני אחד מאויביה המובהקים של מדינת ישראל במלחמת העצמאות, היה בעניינים. לשמיר זה לא הפריע כל עוד לא היה מדובר בערפאת או באבו-מאזן או באבו עלאא, אנשי אש"ף שישבו אז בתוניס. אנשי הצד הפלסטיני במשלחת הירדנית היו בקשר מתמיד עם הנהגת אש"ף במהלך הוועידה.

לוועידה תוכננו שני מסלולים: המסלול הדו-צדדי (בי-לטראלי), שבו ישראל מנהלת משא ומתן מתמשך גם לאחר הוועידה עם כל צד ערבי מצדדי הוועידה בנפרד (כשהירדנים והפלסטינים במשלחת אחת), שיחות שנמשכו בעיקר בוושינגטון במשך מספר שנים אף לאחר חתימת הסכמי אוסלו (ראש המשלחת הישראלית היה השופט אליקים רובינשטיין, שהיה מזכיר ממשלת שמיר ולאחר מכן היועמ"ש ושופט בבית המשפט העליון) ומסלול אחר, רב צדדי (מולטי לטראלי) שבו נערכו שיחות בין כל הצדדים בנושאים של הסדרים איזוריים כמו מים, פיתוח כלכלי, איכות סביבה ואפילו משטר של אי הפצת נשק. במסגרת המסלול הרב צדדי נערכה במוסקבה שהייתה בתהליך של להפוך מבירת ברית המועצות לבירת הפדרציה הרוסית ועידת המשך מולטי לטראלית בין ה28 ל29 בינואר 1992.

הועידה הנ"ל התניעה, למעשה, את תהליך השלום בין ישראל למדינות ערב כולל הפלסטינים בתקופה שלאחר קמפ דייויד למרות שהייתה ברמה ההצהרתית בלבד ונישאו בה נאומים רבים, בין היתר של שר החוץ הסורי פארוק א-שרע. במסלול הרב צדדי אף דובר על שיתוף של סעודיה ומדינות המפרץ (למי שלא מאמין לי- נא לחפש קטעי ארכיון של הערוץ הראשון ששידר את הועידות באותה עת) ואף נערכו מגעים חשאיים איתן בעיקר על ידי האמריקנים ובתיווך שלהם- היות ומדובר בהסדרים איזוריים. עם זאת מדינות אלה לא השתתפו באופן ישיר בוועידה.

אף צד לא בא לועידה הזאת בנפש חפצה וברצון מלא. בצד הישראלי עמד בראש הממשלה, כאמור, יצחק שמיר, איש עקרונות ימני מובהק שלא היה מוכן לוותר על אף שעל מארץ ישראל. הועידה אף יצרה משבר פוליטי: שמיר לא הסכים שבראש המשלחת למדריד יעמוד שר החוץ הישראלי דוד לוי למרות שהוועידה הייתה בעיקר בדרג של שרי חוץ. שמיר התעקש לעמוד בעצמו בראש המשלחת הישראלית לוועידה ואף נאם בה. יחד איתו הוא הביא אנשי ימין מובהקים כמו עוזי לנדאו ושרה דורון. אבל את ההצגה "גנב" בוועידה סגן שר החוץ בנימין נתניהו שהפך בה ל"כוכב" וכך הציבור הישראלי והקהל בעולם התוודע אליו: הוא ידע על הסקרנות של כלי התקשורת מכל מדינות ערב ולא רק אלה שסובבות את ישראל לגבי הוועידה, לכן במהלכה כינס מסיבת עיתונאים בה דיבר אל נציגי כלי התקשורת הערביים. מסיבת העיתונאים הזאת שודרה גם בישראל וצולמה על ידי כלי תקשורת מכל העולם בשידור חי. המעשה הזה גרם לקרע בין שמיר ובעיקר בין נתניהו לבין שר החוץ דוד לוי. דוד לוי בסופו של דבר כן עמד בראש הנציגות הישראלית לועידה הרב-צדדית במוסקבה, אבל את הסיכסוך הזה כבר אי אפשר היה לאחות. עוד מי שהתפרסם בוועידה בתקשורת היה שגריר ישראל בספרד דאז, פרופ' שלמה בן עמי. כמה חודשים לאחר הוועידה  ובעקבותיה מפלגות הימין "מולדת", "צומת" ו"התחייה" החברות בממשלה הפילו בעקבותיה את ממשלת שמיר הימנית, מה שהביא לאחר כמה חודשים לעליית מפלגת העבודה בהנהגת יצחק רבין לשילטון ולהסכמי אוסלו.

בראש המשלחת הישראלית לשיחות עם הירדנים-פלסטינים עמד כאמור אליקים רובינשטיין, בראש המשלחת הישראלית לשיחות עם סוריה עמד בכיר משרד החוץ יוסי בן אהרון ובראש המשלחת הישראלית לשיחות עם לבנון עמדו בכיר משרד החוץ יוסף הדס והדיפלומט ואיש המודיעין הבכיר אורי לובראני.

יצחק שמיר הסכים במקרה "הטוב" מצד האמריקנים לתת לפלסטינים אוטונומיה מינהלית להנהגה מקומית בלבד בחסות ירדנית וברוח הסכמי קמפ דייויד מסוף שנות השבעים וגם זה עם סייגים. הוא לא היה מוכן לוותר על עקרונותיו ודיבר בעיקר על "שלום תמורת שלום". ומפלגות מימין לליכוד בראשו עמד שהיו חברות בממשלה לא הסכימו גם לזאת. גם מדינות ערב השכנות דרשו מישראל לעומת זאת נסיגות, בעיקר לפי החלטות האו"ם 242 ו338 שמדברות על נסיגת ישראל מכל השטחים שכבשה במלחמת ששת הימים ב1967,  ולא היו מוכנות לוותר על עקרונותיהן.

עם זאת, לצד התנעת תהליך של שלום איזורי הוועידה הביאה לתחילת דעיכתו של החרם הערבי על ישראל ולמגעים חשאיים שהבשילו לאחר מכן של ישראל עם מדינות כמו המפרציות, תוניסיה ומרוקו. הודו, סין ותורכיה, שבירכה מאוד על הועידה, כוננו יחסים דיפלומטיים מלאים עם ישראל בהנהגת שמיר בעקבות הוועידה. נשיא סוריה, חאפז אל אסד, הסכים במרץ-אפריל 1992 לשחרר את שארית יהודי סוריה מארצו ולתת להם לעזוב אותה גם לישראל. מעמדה הדיפלומטי של ישראל בעולם עלה באופן ניכר עקב הוועידה הזאת.