הכותרת כאן נשמעת משעשעת, לפי השיר המפורסם של דן אלמגור מלפני כמה עשרות שנים, אבל המצב בוונצואלה הוא ממש לא משעשע. אנשים עומדים בה בתור ללחם שגם אותו לא בטוח שיש ויש מחסור במזון בסיסי, מה שמכניס את מיליוני תושבי המדינה שנמצאת בצפונה של דרום אמריקה, מדינה עשירה מאוד בנפט, למצב של הישרדות בחיים האמיתיים. כבר כמעט 3 מיליון אנשים ברחו מהמדינה למדינות השכנות. אז השאלות המרכזיות בנושא של ונצואלה הן: איך הגיעה המדינה שהיא עשירה במקור למצב כזה? האם הגורם למשבר הוא מדיניות הסוציאליזם שנהוגה מזה עשרים שנה במדינה מאז עלייתו של איש הצבא הוגו צ'אבז לנשיאות, או שמא השחיתות האישית של מנהיגיה לאורך השנים או דווקא הסנקציות האמריקניות והמערביות שמוטלות עליה? או שדווקא מחירי הנפט שנמצאים משנת 2015 בירידה הם הגורם? ונצואלה נמצאת כיום במשבר הכלכלי החמור בתולדותיה מאז ומעולם, כשמחירי הנפט יורדים מחד והאינפלציה עולה מאידך עד כדי רמה של מיליון אחוז אינפלציה.
האמת היא ששורשי השחיתות בוונצואלה נעוצים עוד לפני שנת 1999, עת נכנס לתפקיד הנשיא הוגו צ'אבז האולטרה-סוציאליסט. עד אז, השילטון בוונצואלה התחלק בין שתי מפלגות עיקריות שעשו ביניהן מעין קומבינה. שליטי המדינה ועשיריה שלטו על כספי הנפט והפערים בין עשירים ועניים במדינה התרחבו. מנגד, הכלכלה הפורחת של ונצואלה, שבעיקר העשירים נהנו ממנה, הייתה מושא לקינאה של כל מדינות דרום אמריקה. אך העושר לא הגיע לבני המעמדות הנמוכים והבינוניים, כתגובה לכך בחרו בני המעמדות הנמוכים והבינוניים את צ'אבז לנשיאות. צ'אבז הנהיג את המהפיכה הבוליוואריאנית, על שם המהפכן שבא מאותו איזור בן המאה ה-19 סימון בוליוואר. במסגרת המהפיכה הבוליוואריאנית, הונהגה מדיניות רווחה נרחבת מאוד, הולאמו חברות שנשלטו בידיים פרטיות של עשירי המדינה, חולקו קרקעות המדינה מחדש. בשנת 2003 הנהיג צ'אבז את "המשימות הבוליוואריאניות"- פרוייקטים במימון המדינה שנועדו לצמצם פערים. מדיניותו של צ'אבז נועדה גם להילחם בניאו-ליברליזם הכלכלי שהייתה מדיניותה של ארצות הברית בהנהגת ג'ורג' בוש הבן באותם ימים וכן מדיניותה של קרן המטבע העולמית. הוא קרא לג'ורג' בוש הבן "Mr. Danger Hitler" באנגלית ("מר סכנה- היטלר)" וחבר למה שנקרא ביחסים בינלאומיים ה"דרום הגלובלי"- הציר שמתנגד למערב ולמדיניות האמריקנית בעולם שכולל את רוסיה, צפון קוריאה, קובה, סוריה של אסד ואיראן. באותם ימים והכי חשוב: צ'אבז פעל להרחקת השקעות, משקיעים וחברות אמריקניות ומערביות מוונצואלה. הוא כרת ברית עם המשטר הקומוניסטי של האחים קסטרו דאז בקובה (שנשאר למעשה אותו משטר לאחר פרישת האחים, אך עם הנהגה אחרת עד היום) ושאף להפיץ את האידיאולוגיה שלו ברחבי דרום אמריקה ואף מעבר לה. לאידיאולוגיה שלו קראו "צ'אביזמו". אבל הבעיה היא שכל מהלכיו הסוציאליסטיים הועילו עם האוכלוסייה בהתחלה, אך בהמשך נגמר הכסף לממן זאת, בין היתר בשל ביזבוז רזרבות החוץ בידי המדינה והרחקת המשקיעים הזרים. מתברר גם שהחברות שהולאמו ובעיקר המשרות היוקרתיות והחשובות במדינה חולקו בין מקורביו, וצ'אבז ואנשיו הפכו אישית לאנשים עשירים מאוד. את כספי הנפט של המדינה הוא לקח בעיקר למפלגתו כדי לממן את עצמו ואת אנשי המפלגה וגם כדי לממן את הפרויקטים השונים שייסד לטובת האוכלוסייה. בתהליך איטי שחק צ'אבז את האופוזיציה במדינתו ורדף את פעיליה והכניס את חלק מראשיה לכלא. ארצות הברית, מצידה, עשתה הכל על מנת לנתק קשר עם ונצואלה ועם כלכלתה וכדי להטיל עליה סנקציות במחאה על הפרת זכויות האדם במדינה. עם זאת, בכל מערכת בחירות שהיא נבחר צ'אבז לנשיאות שוב ושוב כי הוא היה מאוד פופולארי. הוא עשה הכל גם כדי לשנות את חוקת המדינה ולתת לעצמו כמה שיותר סמכויות. בשנת 2007 הקים צ'אבז את "המפלגה הסוציאליסטית המאוחדת של ונצואלה", שהיא מפלגת השילטון במדינה עד היום. מנגד, דגל צ'אבז ב"דמוקרטיה השתתפותית" שבה יונהגו מועצות קומונאליות מחוזיות ותינתן לאזרחים הזדמנות כביכול להשתתף בשילטון במדינה (וזה היה למראית עין, בדומה לשיטת ה"ג'מאהירייה"-קהילייה- של מועמר קדאפי בלוב דאז, שמטרתה היא להטיל אחריות לכשלונות על ראשי הוועדות המחוזיות ופחות על השילטון המרכזי). בשנת 2013 הלך צ'אבז לעולמו ממחלת הסרטן, שבתחילה הוא התכחש אליה.
רבים נוטים למתוח ביקורת על מי שהחליף את צ'אבז (שהיה אדם מאוד כריזמטי וגם בעל חוש הומור) בנשיאות לאחר מותו, נהג האוטובוס במקור ניקולאס מאדורו. אבל האמת היא ששורשי המשבר הכלכלי נעוצים עוד בימיו של צ'אבז עצמו. בעשר השנים הראשונות לשלטונו מחירי הנפט עלו, מה שאיפשר לממשלה לנהל את הפרויקטים שלה בהצלחה לטובת האוכלוסייה. אבל עוד בשנת 2003 צנח ב27 אחוזים התוצר המקומי הגולמי של המדינה, בין היתר בשל שביתת עובדי חברת הנפט הלאומית באותה שנה. תגובתו של צ'אבז לשביתה ולהידרדרות ערך המטבע המקומי, הבוליוואר (שגם הוא נקרא על שם סימון בוליוואר) הייתה לנקוט בשיטה הסוציאליסטית, אותה הכיר היטב וחשב שהיא הפיתרון המושלם לכל תחלואי הכלכלה במדינה: ייסוד מנגנוני שליטה על הייבוא, הלאמה של כל התעשיות במדינה וחלוקת השליטה בהן בין מקורביו ואנשי מנגנון שירות המדינה- ולא רק של תעשיית הנפט, ליצור סובסידיות על המזון וגם לייצר מטבע חוץ (כן, בוונצואלה הדפיסו דולרים)… כל זאת גרם לעלייה מטורפת באינפלציה. כיום המצב הוא שכוס קפה בבית קפה (אלה שנשארו) בוונצואלה עולה 2 מיליון בוליוואר. החל משנת 2010, תחת צ'אבז, החלה להסתמן ירידה הדרגתית במחירי הנפט והחל להסתמן מחסור בוונצואלה במוצרים בסיסיים ובאוכל ובטח ובטח במותרות. ביוני 2010 הכריז צ'אבז על מלחמה כלכלית כנגד המחסור במדינה, מה שהוביל להוצאת עוד כסף בידי השילטון. במקום לחשוב על השקעות מבחוץ, צ'אבז הידק יותר ויותר את שליטת המדינה על הכלכלה ועל מחירי המוצרים. גם הפרויקטים לעזרה לאוכלוסייה התבררו כפרוייקטים לעזרה לנשיא ולמקורביו, שתפסו שליטה על כל דבר שהולאם במדינה וכן על קרקעות רבות. כספי מדינה רבים בוזבזו על פרויקטים כאלה. מדיניותו של צ'אבז הובילה לכך שלצד גילוי ושימוש בעוד ועוד עתודות נפט במדינה (כמה שיכלו, על רקע התפקוד הלקוי של חברות הנפט הממשלתיות והמולאמות), ממשלו של צ'אבז סבל מה"מחלה ההולנדית": הכוונה היא כשיש קשר בין גילוי וניצול של אוצרות טבע במדינה מסוימת בהיקף משמעותי לכלכלתה, לבין ירידה בייצור וביצוא של ענפי תעשייה מסוימים על רקע הגידול החד בהכנסות ממטבע חוץ והתחזקות (זמנית ביותר ודבר שכמעט לא קרה בוונצואלה, אלא בדיוק להיפך) המטבע המקומי, המביאים לירידה בכושר התחרות של אותם ענפים. הירידה בכושר התחרות הובילה לקריסה במטבע הוונצואלי שסבל מתנודות.
עלייתו לשילטון של ניקולאס מאדורו רק החמירה את המצב, היות והוא לא מנהיג כריזמטי כקודמו: הוא היה צריך לנקוט באמצעים מאוד לא דמוקרטיים על מנת לבצר את שילטונו. וכן הוא בכלל לא יודע לנהל את המדינה בעוד לקודמו היה כושר ניהול מסוים. גם המצב הכלכלי לא תרם באופן כללי לנשיא החדש: בשנת 2015 מחירי הנפט צנחו עוד, ותוך שנתיים החמיר הרעב במדינה עד כדי כך שכל אדם ממוצע בה איבד שמונה קילוגרם ממשקלו. כמו כן, מאדורו דיכא כל התנגדות אופוזיציונית וסגר כלי תקשורת שהתנגדו לו. מאדורו דאג "לסדר" לעצמו ניצחון בבחירות לנשיאות גם אם לא נבחר בהן באמת. במהלך שילטונו זכתה לראשונה האופוזיציה ברוב בפרלמנט, אך הוא דאג לכונן "אסיפה מכוננת" מקבילה שבה חברים רק חברי "המפלגה הסוציאליסטית המאוחדת של ונצואלה". הוא גם כופף את העיתונות במדינה להיות באופן מוחלט תחת סמכותו ואסר ביקורת בה כנגד השילטון. המדינה החלה להתמלא בהפגנות אלימות כנגד השילטון אך בגלל שמאדורו אוחז בעיקר הכוח כשנאמני וממשיכי צ'אבז (כאמור, איש צבא במקור) מחזיקים ברסן השילטון בצבא ובמשטרה המפגינים לא הצליחו להפיל את שלטונו. כמו כן, מאדורו דאג גם כמו קודמו לערוך משאלי עם שייתנו לו הזדמנויות לעקוף את החוקה וליצור חוקה חדשה, אך בניגוד לקודמו הוא היה צריך לדאוג "לסדר" לעצמו ניצחון בהן. מיליונים החלו לברוח מוונצואלה, בעיקר לברזיל השכנה. מי שנשאר החל לאכול כל דבר שזז ברחוב: חתולים, כלבים, חולדות וציפורים, על מנת לשרוד ולא להישאר רעב. גם מספר החולים במחלות תת תזונה ובמחלות זיהומיות במדינה הוכפל ושולש ושירותי הבריאות הוונצואליים סובלים ממחסור רב. בוונצואלה קיימת כיום אליטה כלכלית ותרבותית צרה מאוד, בעיקר מקורבת לשילטון, שלא סובלת מחרפת הרעב. לפני זמן מה נעשה ניסיון כושל מקרב הצבא להדיח את מאדורו, וגם ארצות הברית בהנהגת דונאלד טראמפ ניסתה להנהיג מהלכים על מנת להפיל אותו, בייחוד הטלת עוד סנקציות כלכליות, אך גם חשיבה על שימוש באופציה של פלישה למדינה המתדרדרת. במהלך המשבר הכלכלי נעשה ניסיון נואש להילחם באינפלציה על ידי "דחיפת הבעיות אל מתחת לשטיח"- פשוט החלפת המטבע המקומי ושינוי ערכו כמדיניות מהונדסת מלמעלה יותר מפעם אחת. ניסיון זה גם התברר ככושל, ומאדורו ותומכיו בוונצואלה ותומכי השיטה הסוציאליסטית ברחבי העולם מנסים להאשים את הסנקציות האמריקניות שהוטלו על ונצואלה.
לכן, בתשובה לשאלות שהצגתי למעלה, הגורם הראשי למשבר הכלכלי של ונצואלה הוא ניהול לא נכון של הכלכלה והמדינה. השיטה הסוציאליסטית, שהיא למעשה סוציאליזם קיצוני שקרוב לקומוניזם, סוציאליזם שרחוק מסוציאל-דמוקרטיה למשל, הייתה מועילה לטווח קצר והיא הצליחה זמנית בעיקר בזכות התלות של ונצואלה בנפט ובמחירי הנפט שהיו בעלייה עד לשלב מסוים. אך בשל ניהול כושל ומושחת, וכן בשל ירידת מחירי הנפט, נגמר הכסף לממן את הפרויקטים הכלכליים במדינה וכן התגובה למחסור ולאינפלציה בוונצואלה הייתה כושלת. הסנקציות מבחוץ ובעיקר מארה"ב פגעו במדינה, אך הן לא היו הגורם הראשי לקריסת הכלכלה. חשוב לציין שונצואלה ובעיקר השילטון במדינה נתמכים על ידי מדינות יריבות לארה"ב כגון רוסיה וסין וכן על ידי המשטר הקובני. השילוב של מדיניות סוציאליזם, ניהול כושל ושחיתות בתוספת סנקציות מבחוץ והרס יחסי החוץ של ונצואלה עם המערב, שבלשון המעטה לא הועילו למדינה הוא שגרם לה להגיע למצב המחפיר ביותר מבחינה כלכלית בתולדותיה.