הכל הזכיר את 1960, 1971 ו1980. חוסר שקט, אירועי טרור, הכתובת הייתה על הקיר. לכן לא הייתי בהלם כל כך כששמעתי על ניסיון ההפיכה הצבאית, שהיה ניסיון כושל במהירות אקספרס בחצות הלילה. טנקים נעו בדרכים הראשיות בערים הראשיות. תחנת הטלוויזיה הממלכתית נתפסה. טנקים הוצבו בשדות התעופה ובמוסדות השילטון. הוקראה בטלוויזיה הודעה מטעם מועצת ההפיכה על החזרת הסדר והחוק החילוני לאחר שהממשלה הפרה אותו. ממש דינמיקה של עוד הפיכה צבאית בתורכיה. השלב הבא היה אמור להיות פיזור הפרלמנט, שהופצץ, והשעיית כל המפלגות הקיימות. בוודאי מפלגת הAKP, מפלגת השילטון שרג'פ טאייפ ארדואן היה בין מייסדיה הראשיים, הייתה מוצאת אל מחוץ לחוק. ושוב, כמו בתורכיה, היו משתמשים במילים על "מדינה עמוקה", מדינה בתוך מדינה שהופכת את השילטון בכל פעם שהוא לא מוצא חן בעיניה. התמונה הייתה צריכה להיות של מאות אלפי חילונים רוקדים ושמחים ברחובות ושועטים בשמחה על הטנקים שעל גשרי הבוספורוס ומחבקים את החיילים. סוף סוף לאחר כמעט 15 שנות שילטון, השילטון האסלאמיסטי בא אל סופו. וזה שעומד בראשו.

אבל לא כך. כל הדברים שכתבתי מתאימים למאה העשרים, עת אירעו שלוש וחצי הפיכות צבאיות בתורכיה על ידי הצבא, שהחוקה התורכית מגדירה אותו כמגן החילוניות של המדינה והדמוקרטיה. כשהיו הפיכות בתורכיה, כל הצבא השתתף בהן. הפעם רק חלק מהצבא השתתף בהפיכה. בדרך כלל כשהיו הפיכות צבאיות בתורכיה, הן בוצעו על ידי זרם מרכזי חילוני. הפעם זה לא כך. הפעם מדובר בחיילים שהם גם חילוניים אבל לצד כאלה שתומכים באיש הדת פתהוללה גולן, אסלאמיסט ואיש עסקים שמתנגד לארדואן. והכי חשוב: במאה העשרים ואחת, הפיכות צבאיות כבר לא באופנה. היום בעידן הרשתות החברתיות והסמארטפונים קל למנהיגים במצוקה לשנע את ההמון. היום מחאות המונים הן האופנה. לכן, ברגע שראיתי את פניו המבוהלות של ארדואן מתחילות לדבר מהאייפון שהחזיקה השדרנית- וכנראה מבצעי ההפיכה שכחו שכיום יש הרבה תחנות טלוויזיה פרטיות בתורכיה חוץ מהרשת הממלכתית, וחלקן תומכות בארדואן- ידעתי שההפיכה הפעם נכשלה. וברגע שמגויסים המונים, רובם אסלאמיסטים מזוקנים, לצאת לכיכרות, לרחובות וכמובן לשדה התעופה המרכזי של איסטנבול, שם היה לא מזמן פיגוע ובסביבתו הסתתר ארדואן בעת ההפיכה, ומדובר רק בחלק מהצבא, הבנתי שזו לא רק טכנולוגיה. זו גם האידיאולוגיה. האידיאולוגיה של ארדואן שהצליחה לחדור אל ההמונים וגם אל רוב אנשי הצבא וכמובן המשטרה שכולה סרה למרותו. וזאת המאה ה-21. שבה המאה העשרים נמחקת, והמאה ה-19, שהייתה לפניה. עושה קאמבק. בסוף המאה ה-19 עלה באימפריה העות'מאנית, שקדמה לתורכיה, סולטאן שהיה אסלאמיסט בדרכו ודגל בהיותו הח'ליף של כל המוסלמים. הוא הפנה את תשומת ליבו למרחב המזרח תיכוני יותר מאשר לבלקן, שהיה היהלום בכתר של האימפריה ואותו היא איבדה בהדרגה. הוא גם מצד שני דגל בפיתוח טכנולוגי ובקריצה למערב. קראו לסולטאן עבד אל-חמיד. הוא היה אגב הסולטאן השני שנושא את אותו שם. הוא שלט באימפריה בחצי היובל האחרון של המאה ה-19, ובשמונה השנים הראשונות של המאה העשרים. אבל במאה העשרים הוא הודח. על ידי קבוצה של אנשי הצבא. שכונן מלוכה חוקתית ומפלגות. המאה העשרים הרגה את עבד אל-חמיד השני ודרכו, והמאה העשרים ואחת החזירה את המצב לקדמותו, הפעם תחת טאייפ ארדואן.

והשאלה המרכזית היא, מדוע נשארו החילונים בבית?
התשובה היא פשוטה, ומתחלקת לשני חלקים. החלק הראשון, הניסיון הטראומטי שיש לתורכים עם הפיכות צבאיות והשלכות של שילטון צבאי. החילונים דוגלים בהחלפת ארדואן בדרך יותר דמוקרטית, כלומר על ידי מחאות המוניות או בקלפי. הבעיה היא שלפני שלוש שנים בדיוק מחאה המונית דומה שמרכזה באיסטנבול ונעשתה על ידי המוני חילונים שמאלנים, דוכאה על ידי המשטרה התורכית, שנאמנה במאה אחוז לארדואן. הבעיה השנייה היא שכל אימת שניגשים בתורכיה לקלפי, לא משנה לאיזה הליך, ארדואן מנצח. החלק השני של התשובה נעוץ ביריבו המרכזי של ארדואן: פתהוללה גולן, איש דת. הוא גולה בפנסילבניה שבארה"ב. בפעם שעברה כשאיש דת חזר למדינתו לאחר מהפיכה או הפיכה, הייתה באיראן, ב1979, עם האייתוללה ח'ומייני. החילונים התורכים לא רצו להתערב בסכסוך שנראה להם כפנים אסלאמיסטי, מדוע להסתכן ולצאת לרחובות כדי להחליף את ארדואן בפתהוללה גולן? הרי הזרם החילוני המרכזי בצבא הוא לא זה שיזם את ההפיכה. בגלל זה הם נשארו בבית.

כרגע, ארדואן עלה מבירא עמיקתא לאיגרא רמא. הוא היה בשפל הקריירה, ופתאום הוא מלך, הוא סולטאן, הוא הסולטאן טאייפ הראשון. הוא יכול עכשיו לנטרל את כל אויביו ולסלק את האליטות החילוניות הישנות ממערכות החינוך, הצבא והמשפט. הוא גם יטהר את אנשי אויבו פתהוללה גולן, שהקים רשת ענפה של מוסדות חינוך בתורכיה, והכשיר שוטרים, שופטים ואף חיילים לעתיד. אבל שימו לב לדבר אחד: לא בטוח שהעלייה שלו היא לא לצורך ירידה. המוטיב המרכזי ביציאת ההמונים לרחובות היה "הגנה על הדמוקרטיה", כלומר הגנה על שילטון נבחר, של הAKP ועל נשיא נבחר, ארדואן, מפני הצבא. כרגע הצבא ופתהוללה גולן על הכוונת של ההמונים. ברגע שארדואן ישלים את משימתו ויטהר את הגורמים הנ"ל, שאלת הדמוקרטיה תגיע גם אליו. ואז הוא יצטרך לספק הסברים על ניסיונות ההשתלטות המובהקת שלו על תורכיה. וזו יכולה להיות אליה וקוץ בה, הרי הכלים שהצילו אותו בהפיכה הכושלת, של טכנולוגיה, מחאת המונים ודמוקרטיה כביכול, עלולים להיות הכלים שיביאו לסיום שילטונו.

בינתיים, המסקנה שאני יכול להגיע אליה היא שלמרות הבעייתיות ומראה הכניעה בהסכם עם תורכיה, מדינת ישראל נהגה בהמון שכל כשחתמה על הסכם יישור ההדורים עם ממשל ארדואן. הרי יכולים להיות גם גרועים, ויותר אסלאמיסטים, מהאיש שיודע היטב את שפת עמו, וחולם להיות סולטאן, הסולטאן טאייפ הראשון או עבד אל-חמיד השלישי.