Tag Archives: מבצע ענבי זעם

grapes of wrath

מבצע "ענבי זעם"-עשרים שנה אחרי, עשר שנים לפני

חודש לפני בחירות מאי 1996. המדינה עוד זועמת על הפיגועים שביצע אירגון החמאס בירושלים ובתל אביב, והציבור דורש נקמה. באותו זמן גם החיזבאללה רצה להראות לחמאס ולג'יהאד האסלאמי הפלסטיניים מי לימד את האירגונים הללו את שיטת הצבת המטענים ופיגועי ההתאבדות, וחזר לבצע אותם בשטחי רצועת הביטחון בדרום לבנון, שהיו תחת שליטת ישראל ובן טיפוחה צבא דרום לבנון בפיקוד נוצרי-מקומי. שמעון פרס, ראש הממשלה ושר הביטחון באותם ימים, עמד לפני בחירות, ולא היה יכול לבצע מבצע רחב היקף בשטחים הפלסטיניים ביהודה, שומרון ועזה, היות ולא רצה לפגוע ולשבור את הסכם אוסלו, שהיה ה"בייבי" שלו. לפרס, למרות שנותיו הרבות כמנכ"ל, כסגן שר וכשר ביטחון, הייתה חסרה תדמית ביטחונית, בניגוד לקודמו, יצחק רבין המנוח, שנרצח חצי שנה לפני כן. אגב, אם לא ידעתם, רבין זעם על הפיגועים הפלסטיניים ועל הפרות הסכם אוסלו ותיכנן לערוך מבצע צבאי רחב היקף בשטחי הרשות הפלסטינית ולסלק את הנהגתה חזרה לתוניס, במידה והמצב יימשך כך. אילולא נרצח, היה עושה זאת. פרס, לעומתו, החליט לא להרוס את מפעל חייו מחד, אך מאידך להראות שהוא לא פחות ביטחוניסט מרבין. אז במקרה זה, הוא העדיף להיכנס בחיזבאללה בלבנון- עוד בן טיפוחים של איראן, קצת יותר מהחמאס ומהג'יהאד האסלאמי הפלסטינים. עם חיזבאללה לא היו הסכמי אוסלו, אך היו הבנות, שנוסחו בימי מבצע "דין וחשבון", שנערך בלבנון 4 שנים לפני כן, בקיץ 1992. וחיזבאללה המשיך להפר את ההבנות: בחודשים פברואר ומרץ, בצל הפיגועים הפלסטיניים בלב ישראל, הופעלו ביתר שאת מטענים נגד כוחות צה"ל ברצועת הביטחון, וכן גם נעשה פיגוע התאבדות על ידי חיזבאללה כנגדם. שישה חיילי צה"ל נהרגו ושמונה נפצעו קשה בסידרת האירועים הללו. בשיא האירועים, ב9 באפריל 1996, נחת מטח כבד של קטיושות על יישובי הצפון. פרס החליט להטיל על הרמטכ"ל המנוח, אמנון ליפקין שחק (בעל ניסיון מלחמתי קרקעי רב מאוד, ביחידות מיוחדות בעיקר) לנהל את המבצע, שנקרא "ענבי זעם" על שמו של ספרו המפורסם של ג'ון סטיינבק, שמבוסס על ביטוי תנ"כי. לאחר יומיים, ב11 באפריל 1996, החל המבצע, שנמשך 16 ימים. מבצע "ענבי זעם" נחשב גירסה מקוצרת של מלחמת לבנון השנייה, שתבוא 10 שנים ושלושה חודשים לאחריו. יש לזכור שבניגוד למבצע "ענבי זעם", ישראל לא התגוננה מתוך רצועת הביטחון, אלא מתוך גבולה הצפוני שלה.

מבצע זה התרחש עשר שנים לפני מלחמת לבנון השנייה, ועשרים שנה לפני ימינו, אך היה מעין המבוא המוקדם אליה והמבשר שלה. היו אלמנטים משותפים למבצע: ההפצצות במעוזי חיזבאללה החשובים בבקאע, הלא היא בקעת הלבנון, והפצצת מפקדת חיזבאללה ב"דאחייה" בביירות, שימוש מסיבי באש ארטילרית ובהפצצות מהאוויר, תוך גם גרימת אבידות בקרב אזרחים- במבצע זה נעשתה הפגיעה הראשונה בטעות בכפר קאנא הלבנוני, שגרמה לאבידות אזרחיות כבדות וגרמה להפסקת המבצע בסופו וכן ניסיון לפגוע בנסראללה לצד השימוש של חיזבאללה בטקטיקה של לירות מתוך יישובים אזרחיים על מנת לגרום לתגובות שיפגעו באזרחים לבנונים ויביכו את ישראל. כמו כן, גם במבצע "ענבי זעם", כמו במלחמת לבנון השנייה, הופצצו יישובי הצפון ואזרחים ישראלים ברחו מהם ופונו לכיוון מרכז הארץ- רק חיפה וסביבתה לא היו בטווח הטילים. גם אוכלוסייה לבנונית רבה ברחה מדרום לבנון שמצפון לרצועת הביטחון אל צפונה של המדינה.

והמבצע עצמו? הוא נפתח בהפצצה מסיבית של חיל האוויר בדרום לבנון, בבקאע ובביירות. גם חיל הים וחיל התותחנים הפגיזו בתותחיהם מטרות של חיזבאללה. גם חיל השיריון נטל חלק מצומצם יחסית במבצע. אבל מהבחינה הקרקעית, בולטת השתתפות מסיבית של כוחות מיוחדים של צה"ל- בייחוד גם בעומק לבנון, ופחות ופחות כוחות חי"ר סדירים. זאת, מכיוון שהכוחות המיוחדים היו מיומנים בלוחמת גרילה אל מול לוחמי הגרילה של החיזבאללה. כ800 רקטות נורו מכיוון חיזבאללה אל רצועת הביטחון ואל גבול הצפון של מדינת ישראל. כתוצאה מהירי נפצעו 24 אזרחים ישראלים, וההרוגים היו שלושה חיילי צה"ל. מהצד הלבנוני נהרגו 115 אזרחים וכ20 לוחמי חיזבאללה.

במבצע עצמו נוצרה דילמה: היות והבנות "דין וחשבון" אסרו לירות מתוך ואל שטחים מיושבים, יכולת התגובה של צה"ל הייתה מוגבלת. חיזבאללה, מצידו, ירה מפאתי שטחים מיושבים, מה שהיקשה על תגובת צה"ל. האירגון השיעי השתמש ממש בכפרים הסמוכים כמגינים אזרחיים. בתקרית כפר קאנא הלבנוני, כוח של יחידת מגל"ן (בפיקוד נפתלי בנט) נתקל במארב ליד הכפר, וצה"ל הגיב באש ארטילרית על מנת לחלץ אותו. הפגזים פגעו בריכוז פליטים ובמחנה או"ם סמוך, וגרמו ליותר ממאה הרוגים. החיזבאללה הואשם שיצר מצב של ירי מכוון סמוך לריכוזי הפליטים, וכן ניפח והגזים לגבי הפגיעה בכפר קאנא. אירוע דומה אך בנסיבות שונות, אגב, קרה כמעט באותו מקום 10 שנים לאחר מכן, במהלך המלחמה. עקב תקרית קאנא, התערבה מועצת הביטחון של האו"ם כנגד ישראל, וקיבלה החלטה לגנות אותה. ושוב, ממש כמו 10 שנים אחר כך, יצא חיזבאללה מורווח מהמבצע. ישראל בהנהגת פרס החליטה לחתום על הסכם הבנות חדש עם לבנון וסוריה, לפיו בדומה להבנות "דין וחשבון", צה"ל וצד"ל יימנעו לירות אל תשתיות אזרחיות ולתוך ריכוזי אוכלוסייה לבנוניים, ולא יפגע באזרחים. חיזבאללה, מצידו, הפסיק להפסיק את ירי הקטיושות לשטח ישראל, ואת ההבנות האלה מיהר להפר מצידו פעמים רבות.

Drive_towards_the_beaufort_1982

המלחמה הארוכה ביותר

דווקא בשבוע זה אני רוצה לכתוב על נושא מאוד חשוב, שלא מופיע הרבה בכותרות ובחדשות ביום יום המוכר לנו. היום אנו מציינים תאריך חשוב בתולדות המדינה, יום השנה העשרים לאסון המסוקים, התאונה הקשה ביותר בתולדות צה"ל, שגבתה 73 חללים, מהם 68 לוחמים שהיו בדרכם למוצבים "בופור" ו"דלעת", שהיו חלק משרשרת המוצבים הקדמיים ברצועת הביטחון בלבנון. השהייה הזו, שרשמית נועדה לעזור לצד"ל- צבא דרום לבנון, קשורה למלחמה הארוכה ביותר בתולדות המדינה: מלחמת לבנון הראשונה, או מה שהחל כ"מבצע שלום הגליל", שנמשכה, למעשה, 18 שנים: מה6 ביוני 1982, עד לנסיגת צה"ל מלבנון ב24 במאי 2000.

כאמור, ה-6 ביוני 1982, היה יום תחילתה של המלחמה הארוכה ביותר, שלא הסתיימה בניצחונה של ישראל, ובניגוד לטיעון הרשמי כי הסתיימה ב29 בספטמבר 1982, וכללה רק את מה שנקרא "מבצע שלום הגליל". למעשה מלחמה זו הסתיימה עם הנסיגה הסופית, המהירה והמוחלטת של כוחות צה"ל משטחה הבינלאומי המוכר של לבנון, ב24 במאי שנת 2000 בשעות הלילה, והיא כללה בתוכה עוד שני מבצעים גדולים, בשנות התשעים: "דין וחשבון" בקיץ 1992 ו"ענבי זעם" באביב 1996. החיילים שלחמו במבצע "שלום הגליל" קיבלו את אות המלחמה, אולם החיילים שלחמו בשטח לבנון הריבוני מאוקטובר 1982 עד מאי 2000 לא קיבלו את אות מלחמת לבנון, אלא קיבלו רק אות מיוחד רק על "שירות מבצעי".

לדעתי, חשוב ביותר שמדינת ישראל תעניק את אות מלחמת לבנון הראשונה לכל מי ששירת גם במלחמת לבנון הראשונה עצמה, ובנוסף, וכאן העיקר- לכל לוחם או תומך לחימה ש"תפס קו" ברצועת הביטחון בלבנון במשך 15 שנים נוספות- בין השנים 1985 לשנת 2000. כמו כן, חשוב להכיר בחללי רצועת הביטחון ובייחוד גם בחללי אסון המסוקים כחללי מלחמת לבנון הראשונה.

מדוע המלחמה נמשכה כל כך הרבה זמן? ומדוע יש להכיר בחיילים שלחמו בשטח לבנון הריבוני כלוחמי מלחמת לבנון הראשונה, ולהעניק להם אות בהתאם?

הסיבה העיקרית לשהות הממושכת של צה"ל בשטח לבנון גם לאחר סיומה הרשמי של המלחמה בסוף ספטמבר 1982 הייתה להבטיח את יישובי צפון ישראל מפני פגיעה של ארגוני מחבלים, שמקורם בלבנון. בין השנים 1982-1985 התחולל שינוי בזהות, במקור, באופי, בשמות ובשיטות הלחימה של ארגוני המחבלים בלבנון, וכן בפריסה של צה"ל בתוך המדינה: ביוני 1982, ארגוני המחבלים העיקריים שהתפרסו בשטח דרום לבנון, שרוב אוכלוסייתו מוסלמית-שיעית ונוצרית, היו אירגונים פלסטיניים, כגון אירגון הפת"ח והחזיתות העממית והדמוקרטית לשיחרור פלסטין על כל פלגיהן. ערב המלחמה, הגיע המצב לידי כך שחלק מאיזור דרום לבנון נקרא "פת"ח-לנד", היות ומחבלים באירגון פת"ח הפלסטיני שלטו בפועל ברוב דרום לבנון, הקימו שם בסיסים והוציאו משם פיגועים כנגד ישראל, למרות שרשמית היה מדובר בשטח ריבוני ששייך למדינת לבנון, שהייתה (ועודנה) מדינה משוסעת ששקועה עמוק במלחמת אזרחים. אולם היות ותוך כדי מלחמת לבנון הראשונה, הרשמית, בשנים 1982-1983 ישראל הצליחה להחליש מאוד את האירגונים הפלסטינים ולגרש אותם מדרום לבנון, על חשבון אותם אירגונים פלסטינים, ולתוך הוואקום שהם יצרו לאחר הבסתם על ידי ישראל, נכנסו אירגוני טרור, שהשתייכו לקהילה השיעית של לבנון, שהייתה בתהליכי צמחיה והתחזקות, לאחר מאות שנים של פסיביות. שני האירגונים היו אמ"ל (ראשי תיבות של "גדודי ההתנגדות הלבנונית" בערבית), שהוקם באמצע שנות השבעים ונשא אופי לוחמני-עדתי יותר מאשר דתי, והחיזבאללה ("מפלגת האל"), שהיה ועודנו אירגון שיעי-דתי קיצוני. שני האירגונים, בייחוד החיזבאללה, נהנים מתמיכה בכסף ובנשק מאיראן האסלאמיסטית, וממנה מקור כוחם. כיום, החיזבאללה הוא חלק בלתי נפרד מהזרוע הצבאית של איראן- אירגון צבאי לכל דבר ועניין, שמחזיק בארסנל של מאות אלפי טילים.

ובחזרה לסיפור. עד יוני 1985, עת נסוג צה"ל לרצועת הביטחון שהקים בדרום לבנון, ספגו כוחותיו, וכן כוחות זרים שהוצבו על אדמת לבנון, פגיעות כבדות ונפגעים רבים מידיהם של האירגונים השיעים, כשאירגון "אמ"ל" מבצע פשיטות כנגד חיילים ומוצבים, וה"חיזבאללה" מתמחה בפיגועי התאבדות. השנים הללו, עד 1985, היו ההוכחה המוצקה לכך שמלחמת לבנון נמשכה לפחות 3 שנים לאחר פריצתה, כי הרי מלחמות מסתיימות כשמוכרזת הפסקת אש וגם מיושמת בפועל, מה שלא קרה במקרה הלבנוני. גם שני אסונות שאירעו לכוחות הישראליים בעיר צור, עיר ים שיעית מובהקת בחוף של דרום לבנון, הובילו להחלטה לסגת. מצד שני, ישראל העדיפה להשאיר את המלחמה בשטח של האויב ולא לגרור אותה לתוך שטחי מדינת ישראל, לכן הוחלט ליצור בדרום לבנון "רצועת ביטחון", שבעיקרון תנוהל על ידי צבא דרום לבנון, שהיה צבא בפיקוד נוצרי שתמך וסייע לישראל, וכלל בתוכו חיילים נוצרים (שהיוו את שרשרת הפיקוד הבכירה בצבא זה), שיעים (שהיו הרוב) ודרוזים, שהיו תושבי רצועת הביטחון, שהכילה 67 עיירות וכפרים לבנוניים. "רצועת הביטחון", שהתארכה מגבול ישראל-לבנון הבינלאומי ועד לפאתי נהר הליטאני, מה שנקרא "הקו הכחול", לא הופרדה בגדר הפרדה עם שאר שיטחה של לבנון, היות וזה היה בניגוד לחוק הבינלאומי.

אי-ההפרדה בין רצועת הביטחון לשאר שטח לבנון היה שורש הרע. אמנם "צבא דרום לבנון" (צד"ל), בפיקוד המייג'ור סעד חדאד ולאחר מותו הטבעי בפיקוד הגנרל אנטואן לאחד היה מופקד על שמירת הרצועה, אך ישראל נדרשה "לסייע" לצבא זה, ולכן הצבא החזק והשולט ביותר ברצועה היה צה"ל. לאורך הרצועה הוקמו 11 מוצבים של צה"ל (עיישייה, ריחן, דלעת, טייבה, בופור, כרכום, חממה, נבי, גלגלית, רותם ושרייפה), ושתי מפקדות: במרג' עיון הנוצרית ובבנת ג'בייל, שספגו השכם והערב, במשך 15 שנים מיוני 1985 עד סוף מאי 2000 מידי אמ"ל והחיזבאללה מכל הבא ליד: טילי קטיושה וסאגר, פצצות מרגמה, יריות מנשק קל וכמובן פשיטות חוזרות ונשנות של מחבלים עליהם. המושגים "פתיחת ציר", "מטען צד", "מטען כלימגור" ו"טילי נ"ט" היו שגורים הן בפי החיילים באיזור והן בפי התקשורת בישראל. מדי שנה נהרגו בממוצע 100 חיילי צה"ל ברצועה ורבים יותר נפצעו. באמצע שנות השמונים, התחוללה מלחמה בתוך העדה השיעית: אירגון אמ"ל, שלא היה דתי במיוחד באופיו ונתמך בעיקר על ידי סוריה, נלחם פיזית מול אירגון "חיזבאללה" הדתי, שנתמך במלואו על ידי איראן. גם סוריה, שהייתה בעל הבית האמיתי בשאר 90 האחוזים של שטח לבנון, תמכה בתחילה באמ"ל, אך בהמשך, עם היחלשות אמ"ל, העבירה את תמיכתה לחיזבאללה, שלאחר שמיגר את אמ"ל והפכו לאירגון פוליטי בלבד, הפך ליריב המרכזי של ישראל.
בכך לבנון, מדינה ערבית ריבונית, חולקה בין ישראל, ששלטה בפועל בדרום המדינה, לבין סוריה, שנתמכה על ידי בעלת בריתה איראן, ששלטה בשאר חלקי המדינה, כשהחיזבאללה הוא הזרוע הצבאית שלה באיזור.
בינתיים, במוצבי ומפקדות צה"ל, ישבו והתחלפו ביניהם לוחמי ותומכי הלחימה של צה"ל, כשהיו חשופים לפגיעות מידי החיזבאללה. מדובר היה ממש במרדפי חתול ועכבר בין צה"ל לחיזבאללה, במלחמת התשה שנמשכה 15 שנים ללא הכרעה ברורה. שיירות יצאו מאובטחות מהמוצבים לתוך שטח ישראל, ולחיילים, ששהו ברצועה שבועות ארוכים בדרך כלל, הייתה בעיה: כשהגיע הזמן לצאת הביתה, לישראל, אם איזור שהייתם היה מופגז או מותקף, הם פיספסו את השיירה הביתה ונאלצו להישאר עוד כמה שבועות בתוך הנוף המדהים- אחד היפים בעולם- והמסוכן של רצועת הביטחון. מבחינה גיאוגרפית, איזור הגליל נמשך ממש עד "הקו הכחול". וזו לא הייתה הבעייה העיקרית. החיילים הרגישו כמו "בשר תותחים" ו"ברווזים במטווח" בתוך הרצועה, שהחיים בה היו שונים בתכלית מחייהם בישראל. בשנות התשעים, בזמן שדיברו על שלום על הפלסטינים וכשהיה זינוק תרבותי עצום מבחינת טלוויזיה ומוסיקה בשטח ישראל, ברצועה היה "עולם אחר", שבו חיילים נאלצו לשוטט בסנדלי חבלה מחוץ למוצבים בשיירות ובטורים שיצאו אחת ליום בערך לשם "פתיחת ציר". במקרים רבים, הסיורים האלה נגמרו בנפגעים על ידי מארבים ומטענים של חיזבאללה.
בין השנים, היו תקופות של ירי קטיושות של החיזבאללה לצפון ישראל, מה שהצריך פתיחת מבצעים צבאיים בלבנון ופלישה ישראלית, שהסתיימה בנסיגה לקו רצועת הביטחון בתום המבצע מצפון לרצועת הביטחון, כמו במבצעי "דין וחשבון" בשנת 1992, ו"ענבי זעם" בשנת 1996.

עוד נקודות ציון חשובות: בשנים 1997 ו-1999 אירעו אסונות ששינו את דעת הקהל בישראל לטובת נסיגה לגבול הבינלאומי: אסון המסוקים באביב 1997, בו התנגשו בשטח ישראל באוויר שני מסוקים שנשאו עשרות חיילים בדרכם ללבנון, ובאביב 1999, כשמפקד סיירת הצנחנים, מפקד יחידת הקישור ללבנון תא"ל ארז גרשטיין וכתב "קול ישראל" בצפון אילן רועה חוסלו על ידי החיזבאללה בפיגועים ברצועת הביטחון. אבל מי שספג את עיקר האש היה צד"ל, צבא דרום לבנון, שכמעט וחיזבאללה גרם לפירוקו באותם שנים.
וחשוב מאוד, שגם חללי רצועת הביטחון, כולל כמובן חללי אסון המסוקים, יוכרו כנופלי מלחמת לבנון הראשונה.

כל זאת נמשך עד שנשבר מחסום הפחד מפני נסיגה והפקרת יישובי הצפון ומדינת ישראל כולה לאש של החיזבאללה והעברת הלחימה לתוך שטח ישראל. רה"מ דאז אהוד ברק החליט במאי 2000 להסיג את ישראל בן-לילה מרצועת הביטחון, נסיגה חפוזה, כמו יציאת מצרים, שהשאירה רכוש וציוד צבאי רב בידי החיזבאללה, חיילי צד"ל ומשפחותיהם שעזבו את ארץ מולדתם בחיפזון לתוך ישראל, ואירגון חיזבאללה אחד, שהפך לאחר הנסיגה מאירגון טרור של אלפי לוחמים לעוד צבא איראני-לבנוני של ממש- שעשה מדי פעם לאחר הנסיגה פיגועים בשטח ישראל וירה טילים עד אחרי חיפה. 18 שנים של מלחמה בלבנון, מתוכן 15 שנים של מלחמת התשה בלתי פוסקת הסתיימו, ונראה כי ידו של החזבאללה הייתה על העליונה.
אז כשזה נראה כמו מלחמה, ונשמע כמו מלחמה, ומדובר בפעילות מלחמתית בשטח ריבוני של מדינה זרה ועויינת, זו לא מלחמה?

השבוע חל יום השנה העשרים לאסון המסוקים, שהחל ממנו החלו להישמע הקולות בעד יציאת צה"ל מרצועת הביטחון. בחודשים מאי ויוני הקרובים, יחולו 17 שנים לנסיגת צה"ל מרצועת הביטחון, ו32 שנים לנסיגת צה"ל אל רצועת הביטחון, בהתאמה-כולם אירועים שהיו חלק ממלחמת לבנון הראשונה, שביוני הקרוב ימלאו 35 שנים ימלאו חודש לפריצתה. אסור לשכוח את אלה שלחמו ברצועת הביטחון ובלבנון שלאחר מבצע שלום הגליל. לא את חיילי צה"ל, בייחוד אלה שנפגעו, ולא את חיילי צד"ל, שהקריבו עצמם לשמירת הרצועה, ומצאו את עצמם ללא מולדת לאחר הנסיגה.

גילוי נאות: כותב מאמר זה התגייס כמה חודשים לאחר הנסיגה מלבנון, ואינו דורש לעצמו מן הסתם שום אות על השתתפות במלחמה זו.