Tag Archives: מפלגת הצדק והפיתוח

1200px-Justice_and_Development_Party_(Turkey)_logo.svg

המפה הפוליטית בתורכיה- מפלגת הצדק והפיתוח AKP

אודות "מפלגת הצדק והפיתוח"- AKP- מפלגתו של ארדואן (נכתב במקור בשנת 2015 ועודכן קצת).
מפלגת הצדק והפיתוח בתורכיה, מפלגתו של ארדואן, מציינת בימים אלה 20 שנה להיווסדה מאז שנוסדה בקיץ 2001.
כיום המפלגה נמצאת על פרשת דרכים היות ונשיא תורכיה אינו חבר פרלמנט אך שינה בהתאם את החוקה כדי שיעמוד בראש מפלגתו והוא למעשה שליט יחיד בה.
שני מייסדי המפלגה הוותיקים הם עבדאללה גול נשיא תורכיה לשעבר, יחד עם ארדואן שהוא נשיא תורכיה הנוכחי ושבניגוד לגול נשאר במפלגה.
ההבדל הוא שגול וארדואן אינם רואים עין בעין בהרבה נושאים, גול מתון יחסית וארדואן קיצוני ומתלהם. יש דווקא אפשרות שגול, שמזכיר לי בהרבה דווקא את ראש הממשלה של שנות השמונים טורגוט אוזאל, יקים מפלגה חדשה שתתחרה בארדואן ובמפלגת הצדק והפיתוח. זה לא קרה , אך גול הביע תמיכה עקיפה במפלגתו של אחד מהמוחות הכלכליים המבריקים לשעבר של ארדואן, עלי באבאג'אן, ששייכת לאופוזיציה.
ועכשיו להיסטוריה:
מפלגת הצדק והפיתוח, או בראשי תיבות תורכיים AKP, נוסדה בתאריך 14 באוגוסט 2001 על ידי המייסדים עבדאללה גול, בולנט ארינץ', כיום סגן ראש ממשלת תורכיה, מליח גוקצ'ק, ראש עיריית אנקרה בירת תורכיה מזה 20 שנה וכמובן רג'פ טייפ ארדואן, שהיה אז ראש עיריית איסטנבול. כל אלה שציינתי היו שייכים לפלג הרפורמיסטי של "מפלגת הרווחה" האסלאמיסטית בראשות נג'מטין ארבקאן. הם טענו שהקו של ארבקאן איסלאמיסטי מדי, ובשל כך המפלגה פורקה על ידי הצבא בשנת 1997. הם טענו שיש לבסס מודל מפלגה של ימין שמרני, בדומה ל"מפלגת המולדת" בראשות טורגוט אוזאל, שלא הייתה אסלאמיסטית בכלל, ששלטה ברוב שנות השמונים בתורכיה. ברגע שמבססים מודל כזה, שיש לו מקבילה באירופה- ה"נוצרים הדמוקרטים", אז ניתן ליצור מצב שלא תיווצר תדמית אסלאמיסטית למפלגה וכך היא תוכל לכבוש את השילטון.
באותה תקופה, יש לציין, תורכיה הייתה נתונה במשבר כלכלי קשה מאוד. אבטלה עמוקה. מיתון עמוק. ממשלות שעלו ונפלו, כממשלות אחדות רעועות, מאז ראשית שנות התשעים. חוסר יציבות כלכלי ופוליטי משווע. והנה באה ה"גאולה"- מפלגת ימין שהבטיחה רווחה כלכלית, שיתוף פעולה עם האיחוד האירופי וכן כיבוד המסורת המוסלמית-שמרנית. ארדואן אף הגדיל לעשות, וקבע מושגים כמו "אסלאם דמוקרטי" ו"חילוניות שמרנית", וטען כי ראש ממשלה דתי יכול להיות גם במדינה חילונית. המפלגה שידרה כל הזמן שהיא מכבדת את המורשת החילונית של אתאתורכ, כשהמטרה האמיתית מאחורי זה היה לרוקן את החילוניות וגם את הגדרת מושג אתא תורכ מתוכן. ארדואן אף צירף למפלגה בכירים לשעבר מכל מפלגות הימין בתורכיה, וכן גם דתיים בעלי השקפת עולם סוציאל-דמוקרטית.
והכי חשוב, שזה גם הכי גרוע, הוא שהאקדמיה ברחבי העולם "קנתה" את הסיפורים על אסלאם דמוקרטי ועל מפלגת ימין שמרני אך לא אסלאמיסטית. ומשם זה חילחל לראשי האיחוד האירופי, שדרשו שוב ושוב מתורכיה לפנות לכיוון דמוקרטי ולצמצם את השפעת הצבא, על מנת שתורכיה תוכל להגשים את חלומה מאז שנות החמישים ולהצטרף לאיחוד. אני בעצמי ראיתי מחקרים אקדמיים מחוץ למזרח התיכון, ואפילו בישראל, ששיבחו והיללו את המפלגה הזו כדגם חדש של "אסלאם דמוקרטי"- שילטון ומפלגה שמכבדים גם את האסלאם אך גם את הדמוקרטיה. זה ממש נראה כמו חזון אחרית הימים של גר זאב עם כבש. הבעייה היא שלבסוף, הזאב טרף את הכבש.
בנובמבר 2002 נערכו בחירות לפרלמנט התורכי, ומאז זכתה מפלגת הצדק והפיתוח ברוב, שהפך אותה למפלגה הגדולה בפרלמנט עם רוב מוצק, לראשונה מאז 1987. רוב זה נשמר פחות או יותר עד לימינו אנו. מאז גם זכו המפלגה ומנהיגה ארדואן בכל משאלי העם ומערכות הבחירות שנערכו, כולל בבחירות לנשיאות, הבחירות הראשונות לנשיאות שנעשות על ידי העם ולא על ידי הפרלמנט, ביום ראשון האחרון. בתקופה לאחר הבחירות הצהיר העיתון הכמאליסטי "ג'ומהוריית" כי החילוניות בסכנה. והם לא ידעו עד כמה הם צדקו.
עם מתן תוצאות הבחירות נוצרה בעייה: על ארדואן הושתה עבירת קלון, בשל ישיבתו בכלא כמה שנים לפני כן לאחר שהקריא שיר עם גוון אסלאמיסטי, והוא לא יכל להיבחר לראשות הממשלה. מה עשו? לקחו את עבדאללה גול סגנו, מינו אותו לראש ממשלה עד מרץ 2003, עת ארדואן נוקה מהקלון. במרץ 2003 התפטר נציג מחוז מסוים בפרלמנט כדי שייערכו בחירות מקומיות באותו מחוז, ארדואן ניצח בהן, נכנס לפרלמנט ומונה לראש ממשלה. גול מונה לשר החוץ התורכי.
כלפי פנים, ארדואן התחיל במדיניות כלכלית של יוזמה חופשית והקטנת האבטלה. המדדים הכלכליים של תורכיה צמחו. תורכיה הפכה למדינה אירופית מודרנית ומשגשגת. כלפי חוץ שידר פייסנות כלפי המערב וישראל, ואף הגדיל לעשות כשמיד לאחר היבחרו שתה יין במטוס בעת צום הרמדאן, על מנת "לבלבל את האויב". נשיא תורכיה באותה עת היה אהמט נג'דת סזר החילוני, שהתעמת שוב ושוב עם ארדואן, ובשנת 2007 החליף אותו שר החוץ עבדאללה גול ממפלגת הצדק והפיתוח. עוד עמדה נכבשה.
בינתיים, שמה המפלגה דגש על הצטרפות לאיחוד האירופי, אך מטרה זו לא הושגה. הכל התנהל כשורה עד שנת 2008, עת נבחר ברק אובמה לנשיא ארה"ב, ועת פרץ המשבר הכלכלי הגדול בעולם, שתורכיה שרדה אותו בשלום. ארדואן, שביקר בישראל בשנת 2005, ניצל את המומנטום, העליב את שמעון פרס הנשיא דאז בעת ועידת דאבוס על רקע מבצע "עופרת יצוקה", התנגח בישראל וכן התחיל בהזדהות גלויה עם החמאס ועם תנועת האם של החמאס, שהייתה גורם משפיע במפלגת הצדק והפיתוח, "האחים המוסלמים". לצד האחים המוסלמים, תמך בארדואן פתהוללה גולן, איש דת אסלאמיסט מתון שיש לו תנועה חינוכית רחבה מאוד שבסיסה בפילדלפיה שבארצות הברית. מוסדות החינוך המסועפים של התנועה הכשירו שופטים, עורכי דין, שוטרים ורופאים רבים שתפסו עמדות מפתח בתורכיה במשטרה ובמערכת המשפט. את זאת ניצל ארדואן לשפוט ולהכניס לכלא אנשי צבא, חברי פרלמנט רבים וכמובן עיתונאים שהתנגדו לו, באשמה כי תכננו הפיכה נגדו. הוא האשים אותם כי מדובר ביצירת "מדינה עמוקה", מדינה בתוך מדינה, שנועדה ליצור אליטה ולהעלות את אנשיה לשילטון. בהמשך הפנה את אותה האשמה כלפי גולן ואנשיו, עת הסתכסך עם איש הדת המשפיע.
לצד ארדואן בלט כל העת אהמט דאווטאולו, פרופסור למדעי המדינה, שהיה יועצו למדיניות חוץ והחל משנת 2009 שר החוץ של תורכיה ולאחר מכן מונה לראש הממשלה. בהמשך דרכם של ארדואן ודאווטאולו נפרדו, ודאווטאולו הפך לאחד מראשי האופוזיציה כנגד ארדואן.
דאווטאולו, דובר ערבית ואנגלית רהוטות, ניסח את תיאוריית "העומק האסטרטגי", לפיה יש להחזיר את תורכיה לימי גדולתה מימי האימפריה העותמאנית כבעלת עוצמה דיפלומטית, צבאית וכלכלית איזורית. בימי דאווטאולו כשר החוץ גדל שירות החוץ ומבנה משרד החוץ התורכי למימדי ענק. הוא טען כי תורכיה צריכה ליצור השפעה איזורית גם דרך מדינות לוויין, שיהיו תחת חסות תורכית, בניגוד לאימפריה העותמאנית ששלטה ישירות. את "האביב הערבי" בשנת 2011 ניסה דאווטאולו לנצל להעלאת משטרי "אחים מוסלמים" בכל מדינות ערב, שיפעלו תחת חסות תורכית. גם עבור ישראל הייתה לו תוכנית- להפוך את ישראל למדינת כל אזרחיה, מפתח למדינה בדומיננטיות אסלאמית, תחת חסות תורכית, ובכך לפתור את הסכסוך הישראלי פלסטיני. בסופו של דבר נשארה תורכיה חברה עם מעט מדינות מזהירות, כתוצאה ממדיניות זו, דוגמת פקיסטאן, סומליה וקטאר. אך עם זאת, ברק אובמה ניסה לחזק את תורכיה במישור הדיפלומטי והבין לאומי, ולא גינה בלשון חזקה את פרשת המרמרה.
דוגמה למדיניותו של דאווטאולו, שמכונה גם "ניאו עות'מאניזם", שאני רואה בדאווטולו כרעיון רב שנים שאותו האיש החליט פשוט להוציאו לפועל, ניתן בנאום שנתן בשנת 2009, בסרייבו בירת בוסניה, שהייתה עד עשור לפני כן מוכה וחבולה ממלחמת אזרחים אתנית, ובו שיבח את קיומה של האימפריה העותמאנית התורכית, וטען כי כשהעותמאנים שלטו על המזרח התיכון, הבלקן וחלק מהקווקז היה שקט יחסי, לא הייתה לאומיות לכן לא היו מאבקים לאומיים עקובים מדם כמו שהתרחשו לאחר פירוק האימפריה בשנת 1923. רוצה לומר: האימפריה העותמאנית הייתה דגם לאחוות עמים ותרבויות, אימפריה רב דתית ותרבותית שסיפקה שקט
יחסי לנתיניה. היה לה עומק אסטרטגי, כמו שצריך להיות לתורכיה החדשה שרוצה לעצב ארדואן. הבעייה היא שתורכיה של ארדואן ודאווטואולו, למרות הנתונים הכלכליים המרשימים והבנייה המסיבית בכל רחבי תורכיה, הסתכסכה כמעט עם כל המדינות שסביבה….
כעת, מפלגת הצדק והפיתוח רוצה לשנות את החוקה החילונית של הרפובליקה התורכית, שקיימת מאז 1982 בעת ששרר משטר צבאי במדינה. בשנת 2010 ניצח ארדואן במשאל עם למען שינוי מתוחכם של סעיפי החוקה, שיהפוך את המדינה, לבסוף, מחילונית למסורתית, אם להגדיר זאת בלשון עדינה. לא מזמן התקבלו חוקים בתורכיה המגבילים רכישת וצריכת אלכוהול, והיד עוד נטויה….
המקבילה הישראלית-ערבית של הAKP היא מפלגת רע"ם- הרשימה הערבית המאוחדת, ששייכת לפלג הדרומי של התנועה האסלאמית הפלג הדרומי, וחברה בקואליציה.
traveller11

ההפיכה בתורכיה: הסולטאן טאייפ הראשון

הכל הזכיר את 1960, 1971 ו1980. חוסר שקט, אירועי טרור, הכתובת הייתה על הקיר. לכן לא הייתי בהלם כל כך כששמעתי על ניסיון ההפיכה הצבאית, שהיה ניסיון כושל במהירות אקספרס בחצות הלילה. טנקים נעו בדרכים הראשיות בערים הראשיות. תחנת הטלוויזיה הממלכתית נתפסה. טנקים הוצבו בשדות התעופה ובמוסדות השילטון. הוקראה בטלוויזיה הודעה מטעם מועצת ההפיכה על החזרת הסדר והחוק החילוני לאחר שהממשלה הפרה אותו. ממש דינמיקה של עוד הפיכה צבאית בתורכיה. השלב הבא היה אמור להיות פיזור הפרלמנט, שהופצץ, והשעיית כל המפלגות הקיימות. בוודאי מפלגת הAKP, מפלגת השילטון שרג'פ טאייפ ארדואן היה בין מייסדיה הראשיים, הייתה מוצאת אל מחוץ לחוק. ושוב, כמו בתורכיה, היו משתמשים במילים על "מדינה עמוקה", מדינה בתוך מדינה שהופכת את השילטון בכל פעם שהוא לא מוצא חן בעיניה. התמונה הייתה צריכה להיות של מאות אלפי חילונים רוקדים ושמחים ברחובות ושועטים בשמחה על הטנקים שעל גשרי הבוספורוס ומחבקים את החיילים. סוף סוף לאחר כמעט 15 שנות שילטון, השילטון האסלאמיסטי בא אל סופו. וזה שעומד בראשו.

אבל לא כך. כל הדברים שכתבתי מתאימים למאה העשרים, עת אירעו שלוש וחצי הפיכות צבאיות בתורכיה על ידי הצבא, שהחוקה התורכית מגדירה אותו כמגן החילוניות של המדינה והדמוקרטיה. כשהיו הפיכות בתורכיה, כל הצבא השתתף בהן. הפעם רק חלק מהצבא השתתף בהפיכה. בדרך כלל כשהיו הפיכות צבאיות בתורכיה, הן בוצעו על ידי זרם מרכזי חילוני. הפעם זה לא כך. הפעם מדובר בחיילים שהם גם חילוניים אבל לצד כאלה שתומכים באיש הדת פתהוללה גולן, אסלאמיסט ואיש עסקים שמתנגד לארדואן. והכי חשוב: במאה העשרים ואחת, הפיכות צבאיות כבר לא באופנה. היום בעידן הרשתות החברתיות והסמארטפונים קל למנהיגים במצוקה לשנע את ההמון. היום מחאות המונים הן האופנה. לכן, ברגע שראיתי את פניו המבוהלות של ארדואן מתחילות לדבר מהאייפון שהחזיקה השדרנית- וכנראה מבצעי ההפיכה שכחו שכיום יש הרבה תחנות טלוויזיה פרטיות בתורכיה חוץ מהרשת הממלכתית, וחלקן תומכות בארדואן- ידעתי שההפיכה הפעם נכשלה. וברגע שמגויסים המונים, רובם אסלאמיסטים מזוקנים, לצאת לכיכרות, לרחובות וכמובן לשדה התעופה המרכזי של איסטנבול, שם היה לא מזמן פיגוע ובסביבתו הסתתר ארדואן בעת ההפיכה, ומדובר רק בחלק מהצבא, הבנתי שזו לא רק טכנולוגיה. זו גם האידיאולוגיה. האידיאולוגיה של ארדואן שהצליחה לחדור אל ההמונים וגם אל רוב אנשי הצבא וכמובן המשטרה שכולה סרה למרותו. וזאת המאה ה-21. שבה המאה העשרים נמחקת, והמאה ה-19, שהייתה לפניה. עושה קאמבק. בסוף המאה ה-19 עלה באימפריה העות'מאנית, שקדמה לתורכיה, סולטאן שהיה אסלאמיסט בדרכו ודגל בהיותו הח'ליף של כל המוסלמים. הוא הפנה את תשומת ליבו למרחב המזרח תיכוני יותר מאשר לבלקן, שהיה היהלום בכתר של האימפריה ואותו היא איבדה בהדרגה. הוא גם מצד שני דגל בפיתוח טכנולוגי ובקריצה למערב. קראו לסולטאן עבד אל-חמיד. הוא היה אגב הסולטאן השני שנושא את אותו שם. הוא שלט באימפריה בחצי היובל האחרון של המאה ה-19, ובשמונה השנים הראשונות של המאה העשרים. אבל במאה העשרים הוא הודח. על ידי קבוצה של אנשי הצבא. שכונן מלוכה חוקתית ומפלגות. המאה העשרים הרגה את עבד אל-חמיד השני ודרכו, והמאה העשרים ואחת החזירה את המצב לקדמותו, הפעם תחת טאייפ ארדואן.

והשאלה המרכזית היא, מדוע נשארו החילונים בבית?
התשובה היא פשוטה, ומתחלקת לשני חלקים. החלק הראשון, הניסיון הטראומטי שיש לתורכים עם הפיכות צבאיות והשלכות של שילטון צבאי. החילונים דוגלים בהחלפת ארדואן בדרך יותר דמוקרטית, כלומר על ידי מחאות המוניות או בקלפי. הבעיה היא שלפני שלוש שנים בדיוק מחאה המונית דומה שמרכזה באיסטנבול ונעשתה על ידי המוני חילונים שמאלנים, דוכאה על ידי המשטרה התורכית, שנאמנה במאה אחוז לארדואן. הבעיה השנייה היא שכל אימת שניגשים בתורכיה לקלפי, לא משנה לאיזה הליך, ארדואן מנצח. החלק השני של התשובה נעוץ ביריבו המרכזי של ארדואן: פתהוללה גולן, איש דת. הוא גולה בפנסילבניה שבארה"ב. בפעם שעברה כשאיש דת חזר למדינתו לאחר מהפיכה או הפיכה, הייתה באיראן, ב1979, עם האייתוללה ח'ומייני. החילונים התורכים לא רצו להתערב בסכסוך שנראה להם כפנים אסלאמיסטי, מדוע להסתכן ולצאת לרחובות כדי להחליף את ארדואן בפתהוללה גולן? הרי הזרם החילוני המרכזי בצבא הוא לא זה שיזם את ההפיכה. בגלל זה הם נשארו בבית.

כרגע, ארדואן עלה מבירא עמיקתא לאיגרא רמא. הוא היה בשפל הקריירה, ופתאום הוא מלך, הוא סולטאן, הוא הסולטאן טאייפ הראשון. הוא יכול עכשיו לנטרל את כל אויביו ולסלק את האליטות החילוניות הישנות ממערכות החינוך, הצבא והמשפט. הוא גם יטהר את אנשי אויבו פתהוללה גולן, שהקים רשת ענפה של מוסדות חינוך בתורכיה, והכשיר שוטרים, שופטים ואף חיילים לעתיד. אבל שימו לב לדבר אחד: לא בטוח שהעלייה שלו היא לא לצורך ירידה. המוטיב המרכזי ביציאת ההמונים לרחובות היה "הגנה על הדמוקרטיה", כלומר הגנה על שילטון נבחר, של הAKP ועל נשיא נבחר, ארדואן, מפני הצבא. כרגע הצבא ופתהוללה גולן על הכוונת של ההמונים. ברגע שארדואן ישלים את משימתו ויטהר את הגורמים הנ"ל, שאלת הדמוקרטיה תגיע גם אליו. ואז הוא יצטרך לספק הסברים על ניסיונות ההשתלטות המובהקת שלו על תורכיה. וזו יכולה להיות אליה וקוץ בה, הרי הכלים שהצילו אותו בהפיכה הכושלת, של טכנולוגיה, מחאת המונים ודמוקרטיה כביכול, עלולים להיות הכלים שיביאו לסיום שילטונו.

בינתיים, המסקנה שאני יכול להגיע אליה היא שלמרות הבעייתיות ומראה הכניעה בהסכם עם תורכיה, מדינת ישראל נהגה בהמון שכל כשחתמה על הסכם יישור ההדורים עם ממשל ארדואן. הרי יכולים להיות גם גרועים, ויותר אסלאמיסטים, מהאיש שיודע היטב את שפת עמו, וחולם להיות סולטאן, הסולטאן טאייפ הראשון או עבד אל-חמיד השלישי.

ataturk

תורכיה: אתאתורכ ניצח את ארדואן

למרות שהיא מוגזמת, הכותרת של מאמר זה היא נכונה מאוד. אתאתורכ, מייסד הרפובליקה התורכית שהכריז עליה ב1923, כבר אינו בין החיים מאז נובמבר 1938. דרכו של אתאתורכ מנוגדת לדרכה של המפלגה שנכנסה בסוף לפרלמנט, HDP, מפלגת העמים הדמוקרטית, בתכלית השינוי, בעיקר בנושא הכורדי. אבל את מערכת הבחירות לפרלמנט בתורכיה, שהסתיימה אתמול, ניתן לסכם במשפט זה. אתאתורכ ניצח. החילוניות היא שניצחה. מפלגתו של ארדואן, בראשות ראש הממשלה שלו, אהמט דאווטאולו, קיבלה רק 40.8 אחוזים מהקולות. מה זה אומר? שהמפלגה האסלאמיסטית AKP, שמשתייכת גם לימין התורכי, זכתה בבחירות, אך לא זכתה ברוב מוחלט. כדי לקיים ממשלה, על דאווטאולו ליצור קואליציה עם מפלגה אחרת.
והכי חשוב: אם AKP הייתה זוכה ברוב מוחלט, כלומר של מעל 276 מושבים בפרלמנט (שנקרא בתורכיה האסיפה הלאומית הגדולה) מתוך 550 מושבים, מפלגה זו הייתה כמפלגת רוב מוחלט עלולה ליצור חוקים שיהפכו את המדינה מבעלת שילטון פרלמנטרי לבעלת שילטון נשיאותי- בייחוד אם הייתה משיגה רוב של מעל 330 מושבים, מה שהיה נותן לה אפשרות לתקן את החוקה התורכית.

שילטון נשיאותי היה הופך את תורכיה למדינה שבה שולט אדם אחד, ארדואן, שהיה מוביל אותה לשילטון אוטוריטארי, דתי-אסלאמיסטי. אבל שישים אחוזים מהעם התורכי, שבו נכללים גם כורדים, בחרו בחילוניות. שלוש מפלגות חילוניות נכנסו לפרלמנט: מפלגת האופוזיציה הראשית, שבימים עברו הייתה מפלגת השילטון של תורכיה שגם ייסדה את המדינה בגירסתה המודרנית, מפלגת העם הרפובליקנית CHP (בתורכית מבטאים את שמה ג'ה-הא-פה), שיש לה אידיאולוגיה לאומית תורכית, חילונית ושמאלנית, זכתה במקום השני עם 25 אחוזים מהקולות. במקום השלישי זכתה מפלגת העם הלאומית- מפלגה חילונית-שמרנית, ימנית-קיצונית, שמסורה בראש ובראשונה ללאומיות התורכית, לתורכיות ולרעיון איחוד העמים התורכיים עם 16 אחוז. קיימים סיכויים גבוהים שמפלגה זו, יחד עם מפלגתו של ארדואן בראשות דאווטאולו יקימו בתורכיה ממשלה שמרנית-ימנית עם צביון יותר לאומני ופחות אסלאמיסטי, עם מעורבות מלמעלה של הנשיא ארדואן.
המפלגה הנוספת, זו שהפתיעה, היא מפלגת העמים הדמוקרטית, הHDP, בראשות סלאהטין דמירטאש, פוליטיקאי כורדי צעיר בן 42. דמירטאש, שנקרא על שם הגיבור הכורדי שהנהיג את האומה המוסלמית במאה ה-12, סולטאן סוריה ומצרים שנלחם כנגד הצלבנים, צלאח אל-דין אל-איובי, מהווה את האיום המנהיגותי הגדול ביותר על ארדואן. מדובר בצעיר כריזמטי, שפונה לא רק אל הציבור הכורדי, אלא גם אל התורכים כולם. מפלגתו, שקיימת זה פחות משלוש שנים, היא איחוד של תנועות שמאל קיצוני, ארגוני פועלים וארגונים כורדיים שונים בתורכיה. מדובר במפלגה שמאלנית צעירה, אנטי ממסדית, ששמה את זכויות המיעוטים בתורכיה ואת רווחת מעמד הפועלים בראש מעייניה. המקבילות של מפלגה זו הן מפלגת השילטון ביוון, סיריצה, בראשות רה"מ אלכסיס ציפראס הצעיר, ומפלגת פודמוס בספרד, בראשות צעיר בן 36 בלבד, מפלגות שקוראות תיגר על הממסד ועל האיחוד האירופי.

אותו צלאח א-דין הכריזמטי הצליח לעבור את המכשול הגדול ביותר בפני מפלגות בתורכיה: אחוז חסימה של 10 אחוזים.
בתורכיה יש בחירות איזוריות, כלומר בכל איזור מתמודדים כמה מועמדים ממפלגות שונות, כשהמועמד המנצח נכנס לפרלמנט, ואחוז החסימה הוא עצום ולא הוגן- עשרה אחוזים. כל זאת נקבע על ידי הצבא, שחוקק את החוקה התורכית ב-1982, שהיא החוקה התורכית הנוכחית. מטרתו של אחוז חסימה גבוה זה היה לחסום מפלגות כורדיות ואסלאמיסטיות מלעלות לשילטון. כל המפלגות האלה איימו על הממסד הצבאי הכמאליסטי של אז. אבל אחוז זה לא מנע ממפלגות מעין אלה לעלות- ממפלגת AKP בראשות ארדואן בשנת 2002, וכן לא מנע ממפלגת HDP, שקיבלה 12 אחוזים, להיכנס אתמול לפרלמנט בבחירות.

אתאתורכ ניצח. מדוע? ארדואן קיווה לשנות את פניה של תורכיה, ולהנהיג בה שילטון של גירסה תורכית של תנועת "האחים המוסלמים". הוא הציג עצמו כמחוייב לדמוקרטיה ולכניסה לאיחוד האירופי- אך במציאות פעל להיפך. התורכים ראו כיצד ארדואן מסרס את הצבא, שלפי החוקה נחשב מגן החילוניות בתורכיה, מכופף את התקשורת ומערכת המשפט לרצונו, ומכניס אלפי יריבים ועיתונאים לכלא. ממדינה שהחילוניות, בתורכית לאיקליק (Laiklik) הייתה הבסיס עליו נשענה, תורכיה כמעט הפכה למדינה אסלאמיסטית-שמרנית שלפי ארדואן יישק דבר. הציבור התורכי, בייחוד זה החילוני, שעשה ברית יחד עם הכורדים (שאתאתורכ, אגב, לא אהב אותם, בלשון המעטה), הצביע בחלקו למפלגה הפרו-כורדית השמאלנית HDP והכניס אותה לפרלמנט. שישים אחוז מהתורכים שימרו את המורשת החילונית של אתאתורכ.

אבל את כל דבריי אלה אני מסייג. ארדואן אינו פראייר. אם הוא לא ישלוט כנשיא על פי החוקה, הוא יעשה הכל, כולל לכופף ולעקוף חוקים, על מנת לשלוט ישירות בתורכיה, למרות שתפקיד הנשיא בתורכיה דומה לתפקיד הנשיא בישראל-הוא ייצוגי וסמלי בלבד. ממשלת מיעוט של AKP שתוביל לבחירות חדשות, כשהפעם ארדואן יוותר על תפקיד הנשיא כדי לעמוד בראשה ולהובילה לבחירות היא גם אפשרות. ארדואן עוד לא אמר נואש. הוא הפסיד לאתאתורכ בקרב, אך לא במלחמה.
מה גם שמפלגת AKP תפנה למפלגה שמאוד קרובה אליה בדעות- מפלגת MHP, המפלגה הלאומנית התורכית, ששונאת כורדים, ארמנים ויהודים ודוגלת ב"תורכיה גדולה"- כדי לכונן קואליציה. למנהיג המפלגה, דוולת בהצ'לי, יש מאפיינים רודניים באישיותו הוא. אז מה יכולה להיות התוצאה? במקום שילטון של ראש אחד- ארדואן, תורכיה תקבל ממשלה שמרנית לאומנית עם גוונים דתיים בעלת שניים וחצי ראשים: ארדואן וראש הממשלה דאווטאולו שישלוט בשמו כראש וחצי, כשהראש השני הוא בהצ'לי שלא מסמפט יהודים. ממשלה כזו תשנה את האסטרטגיה האסלאמיסטית שלה של פנייה למדינות ערב והתערבות במזרח התיכון לפנייה מזרחה, לכיוון הרפובליקות התורכיות של ברית המועצות לשעבר, בשם התורכיות. פוטין, יריבה של תורכיה ממזרח שארדואן ראה בו מודל, מאוד לא יאהב זאת.
במקום ניאו-עות'מאניזם ממשלה כזו תשאף לחדש את ימי גדולתם של העמים התורכיים כתורכיים וכמוסלמים.

עוד אפשרות, קטנה יותר, היא שבפוליטיקה הכל אפשרי, ובאמצעות הענקת זכויות ואוטונומיה נרחבות ארדואן יקנה את הסכמת הכורדים, וכך יכונן קואליציה עם HDP. גם תקציבים נכבדים לאיזורים הכורדיים יכולים לקנות מפלגה זו. ארדואן עדיין לא אמר נואש.

אך למרות זאת, ניסיונות האסלאמיזציה, דיכוי המפגינים לפני שנתיים בפארק גזי וניסיונותיו של ארדואן להפוך לשליט אסלאמי כל יכול ולמחות את אתאתורכ, מייסד הרפובליקה החילונית, ואת מורשתו, עלו בתוהו. עכשיו מה שארדואן עושה ויעשה בשלב ראשון הוא "להוריד פרופיל" ולמלא את תפקידו כמו שהוא: נשיא שהוא סמל של המדינה, ראש המדינה אך לא מנהיג המדינה. אבל לא בטוח שהוא יסתפק בזה. אולי בשלב ראשון הוא יתאפק, כמו שעשה לאחר שנבחר ב2002 והציג עצמו בפני העולם כחילוני ודמוקרט, אך בסוף הארדואן האמיתי ייצא החוצה. זה בטוח.
אבל למרות הכל, העובדות מדברות בפני עצמן. אתאתורכ ניצח את ארדואן. דיקטטורה אסלאמיסטית כבר לא תהיה, קרוב לוודאי.

נתונים כלליים, תורכיה:

משטר: פרלמנטרי, 550 מושבים בפרלמנט ("האסיפה הלאומית הגדולה"), 276 מושבים דרושים לרוב מוחלט, דמוקרטיה לא ליברלית.
ראש המדינה: נשיא המדינה (רג'פ טייפ ארדואן), נבחר אוגוסט 2014 ברוב של 51 אחוזים.
מנהיג המדינה: ראש הממשלה (אהמט דאווטאולו)
ייסוד המדינה: 29 באוקטובר 1923
החוקה הנוכחית: 7 בנובמבר 1982. יכולה להשתנות ברוב של 330 חברי פרלמנט ומעלה
אוכלוסייה: 77 מיליון ו700 אלף נפש.
מספר בעלי זכות הבחירה: 53 מיליון.
שיטת בחירות: איזורית-רובנית-יחסית. אחוז חסימה של 10 אחוזים.
הרכב הפרלמנט החדש 2015:
AKP מפלגת הצדק והפיתוח (אה-קה-פה):258 מושבים. ימין שמרני-אסלאמי
CHP מפלגת הצדק והפיתוח מייסודו של מוסטפא כמאל אתאתורכ, בראשות כמאל קיליצ'דאראולו (ג'ה-הא-פה): 132 מושבים. שמאל-מרכז
MHP מפלגת העם הלאומית בראשות דוולט באהצ'לי: 81 מושבים. ימין שמרני-לאומני-קיצוני.
HDP מפלגת העמים הדמוקרטית בראשות סלאהטין דמירטאש ופיגן יוקסקדא: 79 מושבים. שמאל קיצוני, פרו-כורדית.

לקואליציה דרושים מעל 276 מושבים.