Tag Archives: ניהול הסיכסוך

ביקורת על תוכנית "איחוד האמירויות הפלסטיניות" של המזרחן פרופסור מרדכי קידר.

אני מעריך מאוד את פרופסור קידר, הוא מרצה ומומחה משיכמו ומעלה לענייני ערבים ואסלאם. לפני כמה שנים הוא פירסם את "תוכנית האמירויות הפלסטיניות" כהצעה לפיתרון הסיכסוך על ארץ ישראל בינינו לבין שכנינו הערבים.
הבעיה היא שאני חולק על התוכנית הזאת ורואה אותה כבלתי ישימה. אני אפרסם את סעיפי תוכנית האמירויות כמו שהיא מופיעה באתר של תוכנית האמירויות, ואגיב על כל סעיף מה הבעייתיות שבו, בעיניי.
ולהלן התוכנית ותגובותיי:
רקע
מדינות ערב מחולקות כיום, באופן כללי, לשני סוגים: הכושלות והמצליחות. המדינות הערביות הכושלות הן סוריה, עיראק, לוב, לבנון, תימן וסודאן, ואילו המצליחות הן סעודיה, עומאן, איחוד שבע האמירויות, כווית, קטר ומרוקו. המדינות הכושלות מעורערות מבחינה פנימית בעוד שהמצליחות יציבות. שאר מדינות ערב נמצאות במקום כלשהו על הרצף בין ההצלחה והכישלון, בין היציבות והערעור.
הסיבה הראשונה למצב העגום של המדינות הכושלות הוא שמדינות אלו נוסדו על ידי פוליטיקאים שהקימו משטרים על בסיס "פרוגרסיבי" שהועתק מהאידיאולוגיות המערביות שהם סונוורו בהן כמו סוציאליזם, רפובליקה ודמוקרטיה. מנגד, במדינות המצליחות מערכת השלטון נבנתה על בסיס המנהגים החברתיים והמסורות המקומיות כגון שבטיות, ממלכה ואמירות.
הסיבה השנייה להבדל בין שני סוגי המדינות הוא שהחברה בכל אחת מהמדינות הכושלות היא הטרוגנית ומורכבת מקבוצות שונות, שבטיות, אתניות, דתיות ו/או עדתיות, וכל קבוצה נשארה דבקה בזהות הקולקטיבית שלה, בתכונותיה, בחוקיה, במסורותיה ובמנהגיה, והיא רואה את הקבוצות האחרות כאויב. רעיון הנאמנות למדינה המודרנית, למוסדותיה, לסמליה ולחוקיה נכשל בניסיונו להחליף את הנאמנות לקבוצה המסורתית, והתוצאה היא המאבקים הלא פוסקים בין הקבוצות וביניהן ובין המדינה, הנתפסת בעיניהן כאויב. פרויקט "בנין האומה" נכשל במדינות אלה כישלון חרוץ. לעומת זאת, אזרחי כל אחת מהמדינות המצליחות הם קבוצה הומוגנית כמו שבט אל-צבאח בכווית, אל-ת'אני בקטר, אל-נהיאן באבו ט'בי וכו'. מכיוון שהחברה אחידה היא יציבה באופן קבוע, ועל היציבות החברתית הזו בנויה מערכת ממשל לגיטימית ומתפקדת.
ההבדל ניכר גם בהיבט הכלכלי:
המצב במדינות הכושלות מוכיח שלמרות הנפט הנמצא בהן בכמויות עצומות (לדוגמה: עיראק ולוב) המדינה כושלת, לעומת המדינות המצליחות המתאפיינות בפריחה כלכלית, למרות שבדוביי אין כמעט נפט או גז בכלל. המסקנה היא שהנפט לבדו אינו מביא פריחה כלכלית, שכן זו נובעת במדינות המצליחות מהיציבות החברתית והפוליטית, והיא זו המביאה לכלכלה מפותחת, בשל הנפט או באמצעות עסקים ותיירות, כמו בדוביי.
המצב הפלסטיני:
המצב ברש"פ הוא כישלון טוטאלי בכל ההיבטים: הפילוג בין רשות פתח ומדינת חמאס מאז 2007, השחיתות הזורמת בעורקי הרשות, העריצות, הדיכוי והכישלון בהתנהלות הציבורית, מכל אלו עולה המסקנה הברורה שאם תקום מדינה פלסטינית היא ללא ספק תהיה עוד מדינה כושלת, שתהיה זקוקה לאויב חיצוני כדי לאחד את העם תחת שלטונה הלא לגיטימי, אז למה להקים מדינה כזו?
מנגד, המערכת החמולתית בקרב הציבור הערבי החי ביהודה ושומרון חיה, קיימת ובעלת נוכחות והשפעה, ובמקרים רבים כמו ניהול סכסוכים וארגון חיי היומיום התפקיד שהיא ממלאת טוב ומקובל. השיח'ים של החמולות זוכים להערכה וכבוד מצד הציבור הרבה יותר מההערכה והכבוד שהציבור רוחש לרש"פ, וזה מה שהביא אותנו אל הפתרון הנכון:
פתרון האמירויות המתבסס על החמולות בערי יהודה ושומרון הערביות.
רעיון האמירויות שואף להקים אמירות עצמאית בכל אחת מערי יהודה ושומרון הערביות, בהמשך לאמירות עזה שהוקמה בשנת 2007. ישראל תישאר לתמיד במרחב הכפרי. כל אחת מהאמירויות ביו"ש תתבסס על החמולות המקומיות החיות בעיר, והשיח'ים של החמולות יהיו מקור הסמכות הריבונית של כל אמירות. אם האמירויות ירצו להקים פדרציה, אין בכך בעיה, כל עוד אין ביניהן רצף גאוגרפי.
התגובה שלי: אין מה להשוות בין המצב של הפלסטינים למצב של איחוד האמירויות הערביות או של הנסיכויות והממלכות הערביות העשירות. המצב הכלכלי של הפלסטינים הוא לא מזהיר, בלשון המעטה, והרשות הפלסטינית נתמכת ברובה מכספים שמעביר לה המערב. מה שמטריד בעצם הכינוי "אמירות", היא שעל רקע הקנאות הדתית וצמיחת אירגונים אסלאמיסטיים כמו חמאס וחזב א-תחריר בקרב הפלסטינים, שאמירות חמולתית שכזאת לא תהפוך לאמירות בנוסח כוויית או אבו דאבי, אלא לאמירות אסלאמיסטית נוסח האמירות האסלאמית הטרייה של אפגניסטאן או האמירויות של דאע"ש בזמנו. אמירויות מושחתות ועניות כלכלית אף יותר מהרשות הפלסטינית היום, מה שעלול להפוך אותן למקור של טרור עוד יותר גרוע כנגד ישראל. דוגמא מצוינת ועצובה לכך ניתן למצוא ב"אמירות עזה" שנשלטת על ידי חמאס שהפכה לבסיס טרור פרו-איראני מובהק ממש כמו דרום לבנון. כמו כן חשוב שלצה"ל תמיד יהיה את החופש כמו של היום בערי הגדה להיכנס חופשי לאותן ערים ולהילחם בטרור. לכן, אמירות זאת לא ישימה כל כך לצערי.
האמירויות שתהיינה בערי יו"ש הן: ג'נין, שכם, טולכרם, קלקיליה, רמאללה, יריחו וחברון הערבית, בנוסף לעזה. כל אמירות תהיה אחראית על ניהול ענייניה כגון בטחון פנים, כלכלה, תשתית, יצוא ויבוא, חשמל, מים, תחבורה וכו', וזאת באמצעות הסכמים דו צדדיים בינה ובין ישראל.
התגובה שלי: הסכמים בין האמירויות לבין ישראל? הוכח כבר שהפלסטינים כקבוצה לא ממהרים לכבד הסכמים, בלשון המעטה, ע"ע הסכמי אוסלו. אז בטח ובטח אי אפשר לסמוך על הסכמים שחותמים עם אמירויות כאלה. מה גם שבערים המסוימות שמצוינות כאן, המשפחות המובילות יכולות להיות חמאסניקיות מובהקות או אף יותר גרוע מכך. העיר חברון והחמולות המובילות שבה הן דוגמא מצוינת למצב עגום שכזה. לא הייתי רוצה למסור את השליטה בנפת חברון למשפחת ג'עברי הקיצונית, לדוגמא. זה ייצור מצב זהה לכך שחמאס ישתלט על הגדה. עדיפה כבר הרשות הפלסטינית.
בנוסף, נכון שהזהות החמולתית-משפחתית-מקומית חזקה מאוד בקרב הפלסטינים. אבל עם כל זאת, מאז שנות העשרים של המאה העשרים- לפני מאה שנים, נוצרה לכידות אצל הפלסטינים, ונוצרה "לאומיות פלסטינית", גם אם היא רופפת. במיוחד במה שמכוון למאבק כנגד הציונות ונגד ישראל. מי שחיזק את הלכידות הזאת הוא אירגון הפת"ח שנמצא במסגרת אש"ף, והוא זה ששולט בגדה. למרות השוני בין האיזורים, בעשרות השנים האחרונות יש לכידות אצל שכנינו שאי אפשר לשבור.
אבו מאזן הוא מכחיש שואה ושונא ישראל. אבל בעיניי הוא הרע במיעוטו. הוא לא פרטנר, כי הרי שום מנהיג פלסטיני לא יסכים לשלום אמיתי עם ישראל אם ישראל לא תפתור את בעיית ירושלים ותיתן לצד הפלסטיני את זכות השיבה המלאה, הכל כולל הכל. אבו מאזן הוא מעודד טרור, ודחה הצעות פשרה להסדר קבע מצד ישראל. אבל בניגוד לקודמו, יאסר ערפאת, הוא לא חי ונושם טרור כל הזמן. הוא מאמין במאבק דיפלומטי, ואפילו בטרור דיפלומטי כנגד קיום ישראל תוך כדי גיוס דעת הקהל בעולם נגדה, ופחות במה שנקרא מאבק מזוין וחמוש, מאבק שבו האמין ערפאת. אומנם אביו של אבו מאזן חי עד גיל 105, אבל אני חושש שביום שאחרי אבו מאזן יגיע לו יורש תואם ערפאת, בדמות מרוואן ברגותי שנמצא כרגע בכלא הישראלי (תמיד עלולים להופיע הישראלים הכסילים שעלולים לשחרר אותו) או סגנו של אבו מאזן באירגון הפת"ח מחמוד אל עלול. ביום שאחרי אבו מאזן ישראל עלולה להתגעגע אליו, לכן לישראל יש אינטרס לשמר את שילטונו של מחמוד עבאס אבו מאזן כי הוא פשוט תלוי בה. ללא אבו מאזן, עלול לקום שילטון אסלאמיסטי חמאסי ביהודה ושומרון-הגדה המערבית- וגם במסגרת של אמירות חמולתית עלול לקום שילטון כזה. ידוע כי במדינות ערב כשאין שילטון מרכזי מסודר, האנשים רצים אל המסגד הקרוב ומחפשים שילטון אסלאמי.
ישראל תיישם את ריבונותה במרחב הכפרי מחוץ לאמירויות ותציע אזרחות ישראלית לתושבי הכפרים. מי שיקבל את האזרחות הישראלית יהיה אזרח המדינה כמו הערבים בגליל, במשולש או בנגב.
התגובה שלי: מצב מסוכן ביותר. כל איזרוח ישראלי של ערבים מיהודה ושומרון-הגדה המערבית, הוא למעשה מימוש בפועל של דרישת השיבה, או זכות השיבה הפלסטינית. יש למדינת ישראל מספיק בעיות עם הערבים שהם אזרחיה ובין הערבים שהם אזרחיה. הענקת אזרחות לתושבי הכפרים, והרי אצל הערבים הגדרת "כפרים" ככפרים היא נרחבת מה שעלול להפוך את מספר המתאזרחים לעשרות ולמאות אלפי אנשים, היא מסוכנת מאוד ותגרום למעשה לעלייה במספר ערביי ישראל, לתוספת לבעיות שקיימות מול ערביי ישראל שהם באחריות המדינה, ובעתיד לסכנה דמוגרפית עבור הרוב היהודי של מדינת ישראל.
הקמת איחוד אמירויות כזה עלול להוביל גם חמולות ערביות בתוך מדינת ישראל לדרוש להקים אמירויות בשליטתן בדומה לאמירויות ביהודה ושומרון- מצב מסוכן מאוד, בייחוד לאור מה שקורה כיום בנגב.
פרטי העניינים המנהליים הקשורים לכל שטחי החיים באמירויות הפלסטיניות ייקבעו בהתאם לניסיון שהצטבר באיחוד האמירויות הערביות באמצעות התייעצויות עם העמיתים באיחוד האמירויות.
התגובה שלי: התייעצות עם עמיתים באיחוד האמירויות הערביות לא יכול להיות ישים כאן, כי איחוד האמירויות הערביות שהן איחוד מדינות רנטייריות (מדינות שברובן, אולי חוץ מדובאי, נשענות על משאב מתכלה אחד: נפט) ועשירות מאוד, שונות בתכלית מהפלסטינים ומהמצב שלהם. מה גם שמפלס השינאה לישראל באיחוד האמירויות הערביות, מדינה רחוקה מישראל, נמוך יחסית ממפלס השינאה לישראל אצל הפלסטינים שהם שכנינו הקרובים והצמודים.
ייתכן שזו תמונה של ‏‏אדם אחד‏ ו‏עומד‏‏

השיטה של בנט להתמודדות עם הפלסטינים והלחץ הבינלאומי?

מאת כותב אתר Histerio

בחודש נובמבר 2020 ניצח בבחירות האמריקניות ג'ו ביידן, ולשמחתו של ביידן, 5 חודשים לאחר השבעתו בינואר 2021, הצליח השמאל בישראל, יחד עם מפלגותיהם של נפתלי בנט, גדעון סער ואביגדור ליברמן שהגדירו עצמם כימנים  להפיל את ממשלתו של בנימין נתניהו בישראל. עם הפלת ממשלת נתניהו- אדם שהמפלגה הדמוקרטית בארה"ב שנוטה יותר ויותר שמאלה לא סובלת, ברור שהמימשל האמריקני החדש ירצה שממשלת ישראל שעוצבה לפי טעמו וקמה ביוני 2021 תבצע מהלכים הפוכים ממה שביצע בנימין נתניהו, כלומר תפעל להשיב ולחזק את הקשרים עם מצרים, ירדן והרשות הפלסטינית (בעוד נתניהו חתם הסכמי שלום-נורמליזציה עם מדינות האיזור האחרות במעגל הרחב: האמירויות, בחריין ומרוקו). ביידן נתון בלחץ מתוך האגף השמאלי הדומיננטי של המפלגה הדמוקרטית ללחוץ על מי שמוגדרים כמנהיגי מדינת ישראל העכשוויים לבצע ויתורים כלפי הפלסטינים (ערביי ארץ ישראל) מחוץ לקו הירוק ובתוך הקו הירוק, ואילו נפתלי בנט, שתלוי בקולות המרכז-שמאל והשמאל הקיצוני ורע"ם כדי לקיים את המשך ממשלתו, נתון ללחץ מצד האגף של ממשלתו שמוגדר כאגף השמאלי לבצע ויתורים. כל זאת על רקע מדיניותו של בנימין נתניהו "לנהל" את הסיכסוך הישראלי-פלסטיני. מהו ניהול הסיכסוך? אני אסביר זאת כך:

ביחסים הבינלאומיים יש כמה גישות לפיתרון סכסוכים: סיום הסיכסוך- באמצעות הסכם שלום, באמצעות כניעה של אחד הצדדים  או באמצעות מכה צבאית ניצחת שצד אחד מנחית על הצד השני.  הגישה הקוטבית היא שימור הסיכסוך, כלומר המשך הסיכסוך כמו שהוא מבלי להביע שום נכונות לבצע איזשהו מהלך להקל אותו או לסיים אותו. ויש שתי גישות אמצע: גישה אחת ידועה ביחסים הבינלאומיים היא ניהול הסיכסוך: כלומר להמשיך את הסיכסוך על "אש נמוכה"- לשמור כמה שיותר על שקט בין הצדדים עד כמה שאפשר, עם שימוש בשיטת הרגיעות (בערבית: תהדייה) ולעתים כשמתלקחים סכסוכי משנה או תקריות בין הצדדים להשתמש בכוח צבאי מבלי להכריע לגמרי את הצד השני. זאת הייתה השיטה שהייתה נהוגה בעשור האחרון. ולדעתי האישית, היות והסיכסוך הישראלי-פלסטיני בלתי פתיר ולא ניתן להגיע להסדר קבע, בין היתר כי הפלסטינים לא תמיד מעוניינים בכך (מזרחן אחד שלא נחשד כימני בכלל אמר לי פעם שאף מנהיג פלסטיני לא יוותר על שני עקרונות: ירושלים ו"זכות השיבה" המלאה). אבל ד"ר מיכה גודמן, שכמו בנט שייך לאגף הליברלי של המגזר הסרוג, הציע במגזין "ליברל" חודש לפני בחירת ביידן לנשיאות ארה"ב שיטה נוספת, שאינה מהווה שום דבר מכל הסוגים שציינתי קודם: צימצום הסיכסוך. גודמן טוען, כי שיטת ניהול הסיכסוך שבה נקטה ממשלת ישראל של נתניהו מנציחה, למעשה, את המצב הקיים. ואילו שיטת סיום הסיכסוך אינה ישימה באיזור המזה"ת במיוחד במה שמדובר בין ישראל ושכניה הקרובים ביותר.

שיטתו של ד"ר מיכה גודמן היא "צמצום הסיכסוך". לא מזמן התפרסם כי גודמן מייעץ לבנט בנושא ההתנהלות מול הפלסטינים, ובנט נוטה בדרך כלל לאמץ את שיטתו.

ומהי שיטת צימצום הסיכסוך, לה קורא גודמן "הדרך השלישית"? מדובר במהלכים שישראל תבצע לקראת הפלסטינים שירצו את הצד הפלסטיני והאמריקני- דמוקרטי, ושייראו כביכול כמובילים לסיום הסיכסוך והכי חשוב- לכך שערביי יו"ש ועזה לא ירגישו שהם תחת כיבוש ישראלי, אך הם לא כך. זאת מכיוון שבעיני גודמן גם הימין וגם השמאל טעו בהקשר לגישתם כלפי יהודה, שומרון ועזה והיחס לערבים שחיים בשטחים אלה.

ומהי שיטתו של גודמן, שאותה כנראה אימץ בנט ? היא מחולקת לשמונה צעדים, ואגב לדעתי, אתם יכולים לראות שחלק ממנה מיושם בימים אלה ממש:

1. חיבור היישובים הערביים פלסטיניים ביו"ש במערכת כבישים עוקפת התנחלויות, שתיסלל ותישלט על ידי הרשות הפלסטינית. בכך יתאפשר חופש תנועה לערבים בשטחים והם לא ירגישו שהם תחת כיבוש או שההתנחלויות היהודיות תהיינה מול פניהם בעת שהם נוסעים.

2. הרחבת שטחי האוטונומיה הפלסטינית בהתאם לגדילת אוכלוסייתה- באמצעות מסירת חלק משטחי C הלא מיושבים, שנמצאים תחת שליטה אזרחית וביטחונית של ישראל, להתיישבות פלסטינית ואף לשליטה פלסטינית חלקית (שטחי B) או מלאה (שטחי A)

3. הרחבת אפשרות היציאה לחו"ל של הפלסטינים, על ידי נקיטת פעולות שיצמצמו מאוד את זמן ההמתנה בגשר אלנבי בין ישראל לירדן, ובראשן הכנסת אמצעים טכנולוגיים מתקדמים שיזרזו ויקלו את המעבר בגבול, או שניתן לאפשר לפלסטינים לטוס לרחבי העולם דרך נתב"ג, בעזרת שאטלים ישירים, מאובטחים, שיחברו את הגדה לנמל התעופה של ישראל.

4. צעדי "שלום כלכלי" (צעדים 4-7): הצעד הראשון לייצר "שלום כלכלי", בהיעדר אפשרות לייצר שלום מדיני, הוא להרחיב מתן היתרי עבודה לערבים מיו"ש ואולי גם עזה בתוך ישראל כדי לחזק את הכלכלה הפלסטינית ובכך כביכול ליצור פחות תירוצים עבור הצד הפלסטיני להשתמש בטרור נגד ישראל.

5. הקצאת שטחים למרחבי פיתוח ותעשייה- לעודד בניית תעשייה פלסטינית בין היתר בשטחי C ובאמצעות השקעות מחו"ל.

6. חיבור יבשתי וימי לסחורות פלסטיניות: סלילת מסילת ברזל בין השומרון לחיפה ויצירת טרמינל פלסטיני במפרץ חיפה שבו יתקיים פיקוח ביטחוני ישראלי, יפתרו את בעיית הניתוק של המשק הפלסטיני משאר העולם הרחב.

7.  לפעול לניתוק התלות הכלכלית של המשק הפלסטיני בישראל באמצעות מתן עצמאות כלכלית לפלסטינים וצימצום התלות של הפלסטינים בישראל במה שקשור למערכת המיסוי והמכס, היצוא והיבוא.

8. הכרה בעצמאות של "מדינת פלסטין" מבלי להכיר בגבולותיה. הבעיה היא שמדינה מוגדרת לפי ריבונות וגבולות קודם כל. לדעתי, בכלל לא בטוח שזה יעבוד ורק יהווה פירצה עבור הצד השני לדרוש עצמאות וריבונות מלאה כך שצה"ל לא יוכל להיכנס לשטחים הערביים ביו"ש ולהילחם בטרור- אותה בעיה שקיימת עם עזה.

גודמן מפרט גם את היתרונות עבור הצד הישראלי, לשיטתו: לא מדובר בשיחזור של ההתנתקות והנסיגה מרצועת עזה משנת 2005, לא מדובר בפינוי יישובים יהודיים או נסיגה צבאית ישראלית מלאה מהשטחים: השב"כ, המודיעין וצה"ל ימשיכו לנהל מרדפים ומעצרים בכל שטחי האוטונומיה הפלסטינית, בבקעת הירדן תישאר נוכחות ישראלית צבאית באופן קבוע והמרחבים האוויריים והאלקטרו מגנטיים יישארו בשליטה ישראלית מלאה.

האם דרך כזאת תעבוד, לדעתי? בהכירי את הסיכסוך הישראלי-פלסטיני, כל צעד, בייחוד צעד כזה שנותן לפלסטינים למעשה להרגיש איך להיות מדינה "על הנייר" אבל להיות בלי מדינה בפועל אלא רק אוטונומיה, לא תרצה בשום פנים ואופן את הצד השני והם אף ייראו בוויתורים ישראליים כאלה חוצפה מצד אחד וחולשה מצד שני. כבר ניסו בעבר שיטות כאלה כמו "שלום כלכלי" שניסה אפילו נתניהו עצמו, וזה לא עבד כלפי הצד השני.  לכן לא בטוח בכלל ששיטה כזאת יכולה לעבוד, אלא רק אולי לנסות לרצות למראית עין את השמאל בישראל שהוא הרוב בגוף הנוכחי שנקרא ממשלת ישראל או את המימשל האמריקני-דמוקרטי.