Tag Archives: רונלד רייגן

TOPSHOT-US-POLITICS-VOTE-DEMOCRATS

ארצות הברית בדלנית זה לא רע לישראל

ארצות הברית בדלנית זה לא רע לישראל
הגיע הזמן לצמצם את התלות בארצות הברית
אלה אלה
תגידו לי מה קורה לה
מה הבחור עושה לה
היא עוד ילדה קטנה
מה קורה לה
מה אם זה סתם נדמה לה
חולמת שהוא קורה לה
כה צעירה לא מבינה
מאמינה, מאמינה
זו אצלה אהבה ראשונה
הוא המלך של השכונה
עם אופנוע חדיש
היא תישבר, היא תיגמר
יום אחד הוא לא ירצה בה יותר
היא תמצא את עצמה
זרוקה על הכביש…
אלה אלה
שמישהו יגלה לה
זה לא כמו שזה נדמה לה
אלה המסכנה
השיר הזה, שאתם קוראים אותו עכשיו, נדמה כשיר על עוד בחורה שהגבר של השכונה שבר לה את הלב. אבל הדמות של אלה בשיר אינה דמות של בחורה אמיתית, והגבר שהיא תלתה בו תקוות ואיכזב אותה הוא לא גבר אמיתי. "אלה" משמעותה מדינת ישראל, והגבר של השכונה הוא ארצות הברית, המעצמה שישראל נסמכת עליה מאז התקופה שלאחר מלחמת ששת הימים. את מלחמת העצמאות ומלחמת ששת הימים מדינת ישראל ניצחה בניצחון מובהק, עת היא לא הייתה תלויה בארצות הברית. להיפך, האמריקנים לא עזרו הרבה לניצחון. במלחמת העצמאות השתמשו במטוסים שהובאו מצ'כוסלובקיה, והמתנדבים האמריקנים שבאו לחיל האוויר הישראלי היו יהודים שעשו זאת למרות, ולא בפקודת, דעת מפקדיהם האמריקנים. ההתערבות המשמעותית הראשונה של ארצות הברית במלחמות ישראל הייתה במלחמת סיני ב1956, עת התערבו ברית המועצות בעיקר וארצות הברית על מנת להפסיק את המלחמה ולהסיג את הכוחות הלוחמים. לפני מלחמת ששת הימים, היחסים הטובים של ישראל היו דווקא עם צרפת ולא עם ארצות הברית. לאחר 1967, ישראל נכנסה ליחסי תלות מסוכנים עם ארצות הברית. במלחמת יום הכיפורים, שהייתה ניצחון פירוס (ניצחון בקושי, ניצחון של מסכנים שבקושי הרגישו בו) של ישראל, התגובה הראשונה של ארצות הברית באמצעות שר החוץ היהודי שלה הנרי קיסינג'ר הייתה לעכב את הרכבת האווירית של הנשק לצה"ל המוכה, במטרה לתת לישראל לדמם בדרך למשא ומתן. במלחמת לבנון הראשונה, הנשיא האמריקני היה רונלד רייגן, שממשלו נחלק בין אנטישמים לבין אוהדי ישראל. במהלך המלחמה, רייגן איים על אמברגו כנגד ישראל בשל פעולותיה. תוצאותיה של המלחמה ידועות: תיקו. ישראל לא ניצחה. המלחמה הזאת הסתיימה, למעשה, ב24 במאי 2000, עת הסיג אהוד ברק שהיה ראש הממשלה את כוחות צה"ל מלבנון כליל, אל הגבול הבינלאומי. באינתיפאדה הראשונה, היו רבים בממשל האמריקני שגילו הזדהות דווקא עם הפלסטינים. האינתיפאדה הזאת הסתיימה, כידוע, בהסכמי אוסלו- שלא מנעו את האינתיפאדה השנייה, החמושה והאכזרית יותר מזו שהייתה לפניה ולאחריה. בשנת 1991, הדברים הגיעו עד לידי כך, שג'יימס בייקר, שהיה שר החוץ של ארצות הברית שנקט כלפי ישראל מדיניות שלא הייתה טובה משל קיסינג'ר, שיכנע את הנשיא ג'ורג' בוש האב לא לתת ערבויות למדינת ישראל שהייתה זקוקה להן לקליטת העלייה ההמונית מרוסיה בשל הבנייה בהתנחלויות, שלדידו של בייקר הייתה הצרה הצרורה אף יותר מהטרור האש"פיסטי והאסלאמיסטי בעולם. במלחמת לבנון השנייה, שבימים אלה מלאו 10 שנים לפריצתה, לחצה מזכירת המדינה האמריקנית קונדוליסה רייס, בניגוד לרבים בממשל בוש הבן שדווקא רצו שישראל תכסח את חיזבאללה, להפסקת אש ולהסדר מדיני כמעט מן ההתחלה. זאת בגלל שבראייתה האישית, השיעים בלבנון והפלסטינים בכל מקום הם כמו השחורים באלבמה במאה ה-19 ובראשית המאה העשרים. היא אף אמרה זאת מפורשות. שלא לדבר גם על מדיניות הנשיא אובמה, שבא לאחר ממשל בוש, שהחליט על מדיניות של פייסנות כלפי המוסלמים, כולל ובייחוד איראן השיעית, כשבעיניו אין דבר כזה אסלאם קיצוני.
לא מזמן התפרסמו כתבות בתקשורת וסקרים, לפיהם תמיכת הדור הצעיר בארצות הברית, גם של יהודיה, בישראל, יורדת בהתמדה. בקמפוסים האמריקניים ישנה הסתה נרחבת כנגד מדיניות ישראל ואף כנגד קיומה, והטפה בעד המוסלמים והפלסטינים ש"מדוכאים" בידי ישראל, שנתפסת כסמל הקולוניאליזם של ימינו. ושלא לדבר על ניצחונם הצפוי כנראה של ג'ו ביידן וקמאלה האריס בבחירות לנשיאות ארה"ב ב2020, בחירות שכנראה ישלחו את דונאלד טראמפ, אחד הנשיאים הפרו ישראליים אי פעם, חזרה למשרד בראש המגדל שלו בניו יורק.
השיר, שנכתב על ידי שלום חנוך בשנות השמונים, נכתב כמובן על ידי אדם שאינו ידוע, בלשון המעטה, בדעות ימניות. הוא טען, ובצדק, כי מדינת ישראל נסמכת על ארצות הברית יתר על המידה, כמו שנערה תמימה ומאוהבת נסמכת על הגבר של השכונה. אבל הוא ידע, כמו שרבים יודעים, שיום אחד ארצות הברית לא תרצה בישראל יותר, ותשאיר אותה זרוקה על הכביש. ארצות הברית היא אינטרסנטית. הבריתות שלה אינטרסנטיות. ההתערבות שלה במזרח התיכון, כמו למשל במקרה של ג'ימי קרטר שנתן לשאה האיראני ליפול ולח'ומייני לעלות במקומו, ובמקרה של בוש הבן, שבניגוד לאביו החכם, שידע לעצור בזמן במלחמת המפרץ הראשונה, כבש את עיראק והשליך שילטון חילוני לטובת שילטון של מפלגה דתית שיעית והסיר את השסתום הסוני בפני התפשטותה של איראן באיזור ואת השסתום החילוני בפני האסלאם הקיצוני בעולם הסוני. שלא לדבר על אובמה, שהפיל דיקטטורים חילוניים בעולם הערבי בשביל להעלות את האחים המוסלמים, בשם הדמוקרטיה.
וכמובן, יש את הסטטיסטיקה. למרות שארצות הברית היא בת בריתה הקרובה ביותר, למרות הסיוע של המיליארדים שניתן כל שנה לתקציב הביטחון הישראלי מאת האמריקנים, מדינת ישראל לא הצליחה לנצח באופן מובהק באף מלחמה מאז שהפכה לתלויה בארצות הברית. ארצות הברית הוכחה כמדינה שפועלת לפי האינטרסים שלה, שלא תמיד תואמים את האינטרסים הישראליים ואף מנוגדים אליהם. ארצות הברית היא מדינה, אבל פועלת כמו בן אדם אינטרסנט, שחבריו טובים לו כל עוד יש לו אינטרס. וכשנגמר האינטרס, האדם האינטרסנט משליך את אותם חברים כי הם לא זקוקים לו יותר.
מה גם שמאז מלחמת עיראק השנייה, ארצות הברית נכנסה לתהליך של בדלנות, גם מצד הרפובליקנים וגם מהצד של המפלגה הדמוקרטית. ארצות הברית לא יכולה להיות השוטר של העולם, בזמן שיש לה בעיות פנימיות קשות כל כך. לכן, למרות שלדעתי דונלד טראמפ יכול להוציא את העולם מעידן הפוליטיקלי קורקט, אין לסמוך עליו. גם לא על יריבתו הילרי קלינטון. לפי התבטאויותיהם, לא נראה לי שהם אלה שיעצרו את תהליך הבדלנות מהעולם שעוברת ארצות הברית.
רבים שיקראו את המילים שכתבתי, יחשבו: "טמבל, ישראל תלויה בסיוע מארצות הברית. היא לא יכולה להתקיים בלעדיו. בייחוד בתחום הצבאי ובתחום האספקה הביטחונית והסיוע הביטחוני. זו בעלת הברית היחידה בעולם של ישראל והקרובה אליה ביותר". יכול להיות שמילים אלה נכונות, אבל העובדות מדברות בעד עצמן: ארצות הברית היא מאוד אינטרסנטית ביחסי החוץ שלה. היא נמצאת עכשיו בתהליך של בדלנות. ישראל לא יכולה לסמוך כל הזמן על ארצות הברית שהיה תהיה המשענת שלה והגב שלה. ישראל לא יכולה לנצח מלחמות באופן מובהק כי יש תמיד את האיש המשגיח, הלא היא ארצות הברית, שאומרת לישראל "נו,נו,נו" בשלבים השונים של המלחמות, ואף מונעת מישראל לנצח מלחמות באופן מובהק, בין היתר בשל האינטרסים שלה עם מדינות ערב. ארצות הברית הפכה למעצמת העל היחידה בעולם בין היתר בגלל שדאגה לחבק חיבוק דוב את בעלות בריתה ולמנוע מהן להתחזק על חשבונה יותר מדי. ומה גם שבשנים האחרונות, ארצות הברית חדלה להיות מעצמת העל היחידה בעולם. כיום המערכת העולמית היא רב גושית, מערכת של ציביליזציות שונות, לפי תורתו של סמואל הנטינגטון, שנמצאות בסכנת התנגשות ביניהן. וכאן גם נמצא הפיתרון: על ישראל ליצור קשרים ולהתחבר יותר למדינות שלא היו בנות בריתה הקרובות, שהן מעצמות עולות, כמו למשל ברזיל ורוסיה. לבסס קשרים עם מדינות שאינן מהעולם המערבי הקלאסי, גם עם מדינות דרום אמריקה שכיום ידידותיות כמו ארגנטינה למשל.
יכול להיות, ויש סיכוי גבוה לכך, שאם ארצות הברית תהפוך לבדלנית- או שתהפוך לעויינת לישראל תחת מימשל צפוי של ג'ו ביידן וסגניתו קמאלה האריס, אז ישראל תמצא לעצמה "חברים" נוספים בעולם חוץ מארצות הברית, היא תהיה פחות בצל האמריקני ותוכל לפעול במלחמות כראות עיניה ולנצח אותן באופן מובהק. הרי עברו 53 שנים מאז ניצחה ישראל את הניצחון הברור היחיד שלה, במלחמת ששת הימים. הסינים- למרות שעליהם בכלל בכלל לא הייתי סומך בשל שאיפות ההגמוניה העולמיות שלהם, נגיף הקורונה והשתלטנות הכלכלית שלהם- זקוקים לקשרי מסחר טובים, וישראל יכולה לספק להם את זה. גם הרוסים-למרות חסותם על איראן. כמו כן, ישראל היא מדינה מספיק מפותחת מבחינות רבות כדי שהיא תוכל לסמוך על עצמה, ועל עצמה בלבד. לא רק על האמריקנים, שדואגים עקבית שישראל לא תהיה חזקה מדי. דוגמה לכך היא בשנת 1987, כשישראל רצתה לייצר מטוס משלה, הלביא, והפרויקט של בניית המטוס הופסקה בלחץ אמריקני, היות וארה"ב רצתה שישראל תסתמך על ותקנה את המטוסים האמריקנים, וגם כדי לא להפר את המאזן האיזורי מול מדינות ערב.
והכי חשוב, כדי שלא נתעורר יום אחד ונראה שהמדינה לא נשענה על משענת הקנה הרצוץ- שוב, תחת מימשל דמוקרטי שמוחזק בידי מפלגה שנעה יותר ויותר שמאלה לכיוון של פוליטיקת זהויות. לכן, בדלנות אמריקנית היא לא דבר כל כך רע לישראל.
נכתב במקור בשנת 2016 ועודכן עקב בחירות 2020
דונלד

כיצד תיראה מדיניות החוץ של הנשיא טראמפ- כלפי ישראל?

דמותו של דונאלד טראמפ, איש העסקים הוותיק ובעל מגע הזהב (כשם ספרו שכתב יחד עם רוברט קיוסאקי) והנשיא הנבחר של ארצות הברית, לוטה בערפל בכל מה שקשור לעניינים פוליטיים, בטח במה שקשור במדיניות חוץ. ב8 בנובמבר 2016, החליטו האמריקנים ברובם לבחור דווקא בו לנשיאות למרות חוסר ניסיונו. בניגוד להילארי קלינטון, הוא מעולם לא היה מזכיר המדינה האמריקני ולא מכיר כמעט את הסטייט דיפרטמנט, משרד החוץ האמריקני שאחראי על יישום מדיניות החוץ של הנשיא.
עם זאת, אני יכול להעריך כיצד תהיה מדיניות החוץ של הנשיא טראמפ, כלפי ישראל. זאת על סמך הניסיון מכהונתם של נשיאים רפובליקנים קודמים. הנשיא שמהווה את הדוגמא הכי מובהקת לאיך תיראה כהונת טראמפ, הוא רונלד רייגן, שכיהן לאורך כל שנות השמונים כמעט כנשיא האמריקני, בין השנים 1981-1989, ועד היום מהווה את אחד הסמלים המרכזיים של המפלגה הרפובליקנית. אגב, סיסמת הבחירות של טראמפ זהה לסיסמת הבחירות של רייגן, בו הוא רואה מודל לחיקוי: "להפוך את אמריקה לחזקה שוב".

ראשית כל, חשוב להדגיש, שטראמפ הוא נשיא חסר ניסיון בכלל. גם אם אובמה היה צעיר וחסר ניסיון לאחר שנבחר לפני שמונה שנים, בכל זאת היה לו ניסיון פוליטי כסנאטור, הן במדינה שלו, אילינוי, והן בסנאט הפדרלי האמריקני. לכן, שנת כהונתו הראשונה של טראמפ תהיה לו קשה ביותר, כי הוא יצטרך להתלמד. קרוב לוודאי שיהיו גורמים עוינים, כמו רוסיה או אירגונים ומדינות אסלאמיסטיים שינצלו את חוסר ניסיונו של הנשיא הטרי. בשנתו הראשונה הוא אף עלול להצטייר כנשיא גרוע, אך בשנה זו הוא יצטרך להתוות את מדיניות החוץ שלו, גם כלפי ישראל.

אני חושב גם שטראמפ יעדיף להתעסק בענייני פנים אמריקניים, בייחוד בנושא שהוא מבין ומשכיל בו היטב- כלכלה. אך כלכלה, כידוע, יכולה להיות קשורה גם למדיניות חוץ ואף לעצב אותה. אני חושב שטראמפ יעמיק את הקשרים הכלכליים, לפחות, בין ארה"ב לבין ישראל, אפילו על ההתחלה. כדי לעשות ההיפך מאובמה, שפסח על ישראל בביקורו במזרח התיכון אחרי שנבחר, יכול להיות אפילו שטראמפ יבקש לבקר בישראל בשנת כהונתו הראשונה או השנייה. עם זאת, על מנת להפוך את אמריקה לגדולה שוב, טראמפ יצטרך להתניע מחדש את יחסיה של ארה"ב עם בעלות בריתה הקרובות, יחסים שאובמה גרם להם נזק, וחלק מבעלות הברית הוא ישראל.

ועכשיו, אני אתייחס לנושא של רונאלד רייגן. בתקופת רייגן, הצוות שלו והשרים שלו נחלקו לשני חלקים: אלה שלא אוהבים את ישראל ואפילו אנטישמיים, ובזה אכניס את השמות ג'יימס בייקר, שהיה ראש הסגל שלו, קספר וויינברגר, שהיה שר ההגנה שלו, למרות שאביו היה יהודי, ואפילו, באופן זהיר, ג'ורג' בוש האב- שכנשיא לא נטה חסד לישראל, בלשון המעטה. אבל, רייגן עצמו לא היה אנטישמי ורחש אפילו סימפטיה כלשהי לישראל. בצוותו היו גם כאלה שהיו מאוד אוהדי ישראל, כמו למשל מזכיר המדינה אלכסנדר הייג, וזה שהחליף אותו בתפקיד, ג'ורג' שולץ.

בתחילת כהונתו רייגן התמודד עם הפצצת הכור בעיראק על ידי ישראל וכן עם מלחמת לבנון הראשונה. הוא לא הירבה להטות חסד לישראל ואף איים עליה באמברגו במקרים מסוימים. עם זאת, הוא לא התנהג בעוינות כלפי ממשלתו של יצחק שמיר המאוד ימני, שהיה ראש ממשלת ישראל מטעם הליכוד בשנות השמונים. לרעתו של רייגן קשורות פרשת איראן-קונטראס (שבו מכרה ארה"ב נשק למשטר האייתוללות באיראן, שנלחם באותה עת מול עיראק של סדאם חוסיין, בתיווך ישראלי, תמורת שחרור בני ערובה אמריקניים ע"י איראן וחיזבאללה והכסף שישמש ללא ידיעת הקונגרס האמריקני לשם מתן סיוע למורדי הקונטראס בניקרגואה, שנלחמו כנגד הנשיא המרקסיסטי אורטגה) וגם פרשת פולארד הידועה לשמצה. מצד שני, רייגן פעל על מנת לפתור את הסכסוך הישראלי פלסטיני והכיר באש"ף כנציגו של העם הפלסטיני, אבל לא לחץ לחץ כבד על ישראל לבצע ויתורים ולא התנה ויתורים בסיוע כלכלי. הוא הרחיב בצורה בלתי רגילה את הסיוע הכלכלי והצבאי האמריקני לישראל וגם התנה את המשך השיחות עם ברית המועצות בשחרורם של אסירי ציון, מה שהביא לשחרורו של אנטולי נתן שרנסקי. רייגן עצמו התבטא כל הזמן בזכות קיומה וביטחונה של ישראל, ואף דאג לסייע בחימושו של צה"ל.

הבעיה באישיותו של טראמפ, הסוער לעומת רייגן הנינוח, היא תדמית של אדם לא יציב ולא צפוי. אבל אני יכול לנחש, שמדיניותו של טראמפ תהיה דומה לזו של רייגן. אבל לעומת רייגן, לטראמפ יזכרו את ביקוריו בישראל ולא את ביקורתו כלפי ישראל. אחת ממטרותיו העיקריות של טראמפ תהיה להפיל ולפגוע קשה במשטרים ובאירגונים אסלאמיסטיים- בדיוק כמו שרייגן פעל כדי להפיל את הקומוניזם וידע שעל מנת להפיל את ברית המועצות, הוא חייב גם לשתף את ישראל במסגרת מדינות העולם החופשי המערביות. לשם כך הוא יגייס את ישראל למשימה הזאת וינטה לה חסד. לדעתי הוא לא יפעיל לחץ על ישראל לבצע ויתורים כלפי פלסטינים בפרט ומוסלמים בכלל כמו שעשה אובמה. עם זאת, הוא לא יזנח את התהליך המדיני בין ישראל לפלסטינים וינסה לפעול על מנת להושיב את ישראל ואת אבו מאזן ובייחוד את יורשיו של אבו מאזן למשא ומתן. הוא יתייחס לסכסוך הישראלי-פלסטיני בדומה לסכסוכים מעולם העסקים, שניתן לפתור אותם בעיסקאות (דילים). אני חושב שאם הוא יפעיל לחץ כלשהו על ישראל לוותר, זה לא יהיה לחץ כבד.

מצד שני, תלוי מאוד מי יהיו אנשי מדיניות החוץ ומחלקת המדינה של טראמפ. אני מאוד מקווה שהוא לא יחזיר לתפקיד את קונדוליסה רייס, מזכירת המדינה של בוש הבן, שלחצה בין היתר על ישראל לאפשר בחירות חופשיות ברשות הפלסטינית ב2006, שבסופן ניצח החמאס, או פעלה לויתורים ישראליים, אחד הגורמים שהובילו לבסוף לתוכנית ההתנתקות. אני חושב שמזכיר או מזכירת המדינה של טראמפ יהיה או תהיה אדם שהוא נוח יחסית לישראל. אם ישראל תיאלץ להילחם בחמאס, חיזבאללה או באסלאמיסטים סונים, טראמפ ומזכיר/ת החוץ שלו יצדדו בה ויגידו שזו זכותה להגן על עצמה, בלי בעיות. מבחינת סיוע צבאי או מענקים, אני חושב שטראמפ יקפוץ את היד, כאיש עסקים ממולח, כלפי כל סיוע חוץ או סיוע צבאי למדינה שאינה ארה"ב. עם זאת, אני סובר שטראמפ ירצה להגדיל את כוחו של הצבא האמריקני, וזה יועיל לייצוא הביטחוני של ישראל. בקיצור, מבחינת סיוע צבאי טראמפ לא יהיה רחב יד כמו אובמה, למשל, אבל גם לא ינהג בעוינות או יתנה סיוע צבאי לישראל בויתורים מדיניים. כשהוא לא ירצה לתת סיוע, הוא פשוט לא ייתן.

אני חושב גם שטראמפ, כמו רייגן, ימתח ביקורת על מפעל ההתנחלויות, אך לא יתייחס אל מפעל זה בעוינות כמו אובמה. אבל כאדם בלתי צפוי, ישראל רוותה ניסיון גם ממנהיגים בלתי צפויים שהיו לה עצמה, כמו אריאל שרון, אבי ההתנחלויות מחד ואבי ההתנתקות מאידך. אם טראמפ עלול להיכשל מבחינה צבאית או מדינית עם מדינות אחרות, הוא עלול כאדם תאב כוח לתפוס את ישראל כשעיר לביצוע ויתורים. אבל הסיכוי הזה לא יבוא בסבירות גבוהה. מבחינת מדיניות ישראל בשטחים ומול אויביה, נראה כי בניגוד לאובמה, טראמפ ייתן לישראל לנהוג כרצונה בלי הרבה הפרעות.
כמתנגד ל"פוליטיקלי קורקט", טראמפ יפעל כדי לדכא את ההסתה כנגד ישראל באקדמיה המערבית וכן באירופה, ונגד תנועות החרם על ישראל- בדיוק כמו שיבקש לפעול כנגד ההגירה המוסלמית למערב. יכול להיות שהוא ירצה להתערב צבאית בסוריה, מה שישפיע על ישראל, על מנת להפסיק את הרצח המתמשך שם ואת זליגת הפליטים ובייחוד על מנת לעצור את רוסיה ואת שאיפותיה. בניגוד למה שנראה, טראמפ לא יהיה חברו הטוב של ולדימיר פוטין, לפחות בהמשך הקדנציה שלו.
כמו רונלד רייגן, אני חושב שטראמפ ינקוט מדיניות לא יותר מדי חיובית ולא יותר מדי שלילית כלפי ישראל, וכמו רייגן, הוא ייזכר, אם ייבחר, כנשיא אוהד ישראל, למרות שיש סיכוי נמוך שטראמפ לא יעשה לישראל צרות בשום כיוון.

כל מה שאני כותב הוא בעירבון מוגבל, היות ועכשיו עם ניצחונו נשמעות קולות צהלה מהצד הימני של המפה, אבל צריך לזכור את השנים 2001 ו2003 עת ניצח אריאל שרון לקול מצהלות גדול מימין, לצד קריאות שהוא הולך "לטפל" בצד השני. איך זה בסוף נגמר, כולם יודעים.