Tag Archives: שנות התשעים

gabriella 1994

בחזרה לגבריאלה, הטלנובלה מוונצואלה

שנת 1994. ערוץ 2 עוד בחיתוליו, בעוד ערוצי הכבלים המתחרים בהובלת ערוץ המשפחה, שנקרא לימים "ערוץ 3", יוצר בישראל טרנד חדש: טלנובלות דרום אמריקניות. "גם העשירים בוכים", "קריסטל", "טופאסיו" ו"איזאורה" (הברזילאית) כובשות את המסך ואת לב הצופים בשנות התשעים האגדיות. בחברת "קשת" הזכיינית בערוץ עולה רעיון: למה שלא נביא גם אנחנו טלנובלה, ונשדר אותה בערוץ 2? התשובה הייתה להביא טלנובלה מוונצואלה, שכמותה היו בערוץ 3, ולשדר אותה בימי שישי-שבת בשעה 14:00 בצהריים. לכן, לארץ מובאת הטלנובלה הסוחפת "גבריאלה", בכיכובה של ג'נט רודריגז, ששודרה בין השנים 1986 ל-1987 במדינת המקור, ונצואלה. שמה האמיתי של הסידרה היה "הגברת בוורוד", אבל בערוץ 2 לא רצו שיתבלבלו עם טלנובלות ושירים אחרים שנושאים שם דומה, לכן קראו לה בשמה של גיבורת הסידרה, גבריאלה סוארז.
"גבריאלה" הייתה הטלנובלה הראשונה ששודרה בערוץ 2.

הטלנובלות מוונצואלה, שהפקתן הייתה פשוטה ודלת תקציב יותר משכנותיה של המדינה, חוזרות במוטיב קבוע על סיפורים של חיבור בין דמויות עשירות לדמויות עניות, במדינה עשירה בנפט שנקראה על שם העיר האיטלקית ונציה (בשל דימיונה של הבירה קראקאס לעיר ונציה), שהעושר בה היה מחולק בין אליטה צרה בלבד. הפער העצום בין העשירים לעניים במדינה התבטא גם בפוליטיקה המקומית, עד שנת 1999. המערכת הפוליטית הוונצואלית נוצרה בהסכם, או בלשוננו קומבינה, של שלוש מפלגות, שתים מהמרכז-שמאל ואחת מהמרכז-ימין השמרני, שחילקו ביניהן את הכוח ואת עושר המדינה- בהסכם שנקרא פונטו-פיחו. נשיאים מושחתים עלו וירדו, ובמיוחד בתקופה שבה שודרה הטלנובלה, ונצואלה הייתה שרויה במשבר כלכלי עמוק. מדוע? כי מדינה עשירה בנפט, שבה אליטה צרה לוקחת לעצמה את כל הרווחים והשילטון מחולק בין שלוש מפלגות שהסכימו על כך מראש- לשאר העם, שהוא הרוב, לא נשאר הרבה. מה גם שהמדינה מחולקת גם מעמדית בין צאצאי הספרדים הכובשים לבין צאצאי הילידים. הטלנובלות, אם כן, נשאו מסר חברתי והביעו מקרוב את הפער בין העשירים לעניים, כשהרוב תיארו קשר בין נשים מהמעמד הנמוך לגברים עשירים.
בשנת 1999, לאחר ניסיון הפיכה כושל, זכה גנרל ממוצא ילידי, שמאלני קיצוני בהשקפתו, בשם הוגו צ'אבס בבחירות, והפך לנשיא המדינה עד מותו. מפלגתו של צ'אבס שולטת במדינה עד היום. מטרתו של צ'אבס, שבאורח נדיר לשליט שמאלני בא מהצבא (השליטים בדרום אמריקה שבאו מהצבא היו ידועים בדעות ובמדיניות ימנית-שמרנית במיוחד), הייתה לשנות את מאזן הכוחות במדינה. אבל מה שעשה במציאות, הוא להלאים את נכסי המדינה שהיו בידיים פרטיות ולנכס אותם לו, לאנשיו ולמפלגתו, וליצור אליטה חדשה במדינה.

כך גם La dama de rosa, שמה המקורי של הטלנובלה. הסיפור הוא על גבריאלה סוארז (ג'נט רודריגז- נמצאת בתמונה למעלה שצולמה בשנות השמונים), סטודנטית לתיאטרון ומעודדת בקבוצת כדורסל- במדינה שבה הנשים ידועות ביופיין ורבות מבנותיה של המדינה מככבות בתדירות גבוהה בתחרות "מיס יוניברס", שעובדת במתקן לשטיפת מכוניות כדי להביא פרנסה הביתה, בתור האחות הגדולה של משפחה שאביה מת זה לא מכבר. המתקן לרחיצת מכוניות הוא בבעלות איש עסקים מפורסם, טיטו קלמנטה, שמבחין מיד ביופייה של גבריאלה ומנהל איתה רומן. גבריאלה מואשמת לשווא בסחר בסמים, ונכלאת ל-15 שנים בכלא. טיטו קלמנטה (בכיכובו של קרלוס מאטה) נוטש אותה כתוצאה מכליאתה, בלי לדעת שהיא נושאת את פרי בטנם…. היא יולדת בכלא, ומתכננת לברוח ממנו- מה שהיא משיגה לאחר 7 שנים. לאחר שהיא משתחררת, היא שמה לה למטרה לנקום בטיטו, אותו אחד שהרס את חייה. היא צובעת את שיערה השטיני לשחור, שמה משקפיים ולובשת על עצמה דמות חדשה: אמפרטריז פרר. אותה אמפרטריז מצליחה למשוך את טיטו קלמנטה, הוא מתאהב בה שוב והם נישאים. לאחר מכן מגלה טיטו את זהותה האמיתית של אמפרטריז, ונשאר איתה.
הטלנובלה מאוד מותחת, ומערבת גם את בני משפחתה של גבריאלה וגם גברים אחרים שהיו מעוניינים בה. אורך הסידרה הוא 228 פרקים (שלעתים שודרו שני פרקים יחד בארץ ובגלל זה סברתי בטעות שהמספר הוא 144 פרקים), והיא הופקה על ידי הטלוויזיה של רדיו קאראקאס, בירת ונצואלה.

כיום, ג'נט רודריגז, בת ה-59 (אז היא הייתה בת 26) נראית משופצת כולה, בשונה מהתמונה. מי שרוצה לראות נא סמנו והעתיקו את הכתובת הבאה:

http://wedootv.com/celebrity/jeannette-rodriguez/

mcr04

טלנובלות: כשגוסטבו (ברמודס) פגש את איסאורה ואת הסניורה קריסטל

בהמשך משבוע שעבר, אני כותב שוב על טלנובלות ששודרו בישראל ושכמעט שכחנו מהן. הפעם ברצוני לכתוב על שלוש כאלה: הטלנובלה "פאבלו", ששודרה בערוץ 2 לפני 20 שנים, בעונת 1996-1997, ששמה המקורי היה שונה: אלן, אור הירח (Alén, luz de luna), וקיבלה את שמה בישראל "פאבלו" על מנת ליצור רושם שמדובר בהמשך של הטלנובלה המצליחה שששודרה שנה קודם לכן, ששמה היה "נאנו". זאת היות וגם "נאנו" וגם "פאבלו" היו בכיכובו של גוסטבו ברמודס. הטלנובלה "פאבלו" נתפסה בישראל כמשעממת, ועקב כך ובעיקר עקב תחלופת הזכייניות באותה שנה בערוץ 2, עברה להיות משודרת בבקרי ימי החול במקום המועד המקורי שלה, ביום שבת בשתיים בצהריים.

גם אתר הצילומים היה משעמם: נראה שכל הזמן העלילה מתרכזת בבקתה גדולה בתוך יער אי שם בארגנטינה.

עלילת הסידרה היא כזאת: היא עוסקת במערכת היחסים בין פאבלו, שאותו מגלם ברמודס, עם אביו, פדרו לדסמה, בגילומו של הקטור אלטריו. שניהם לא יודעים שהם אב ובן, ופאבלו עובר לגור בביקתה באיזור פטגוניה (בדרום ארגנטינה), כדי לגלות מיהו אביו, שם הוא מוצא רמזים לגבי מיהו אביו האמיתי.

הטלנובלה השנייה היא טלנובלה ברזילאית, ששודרה במקור בשנת 1976, וזכתה לעיבוד מחדש בשנת 2004. הגירסה המקורית מ-1976 שודרה בישראל 17 שנים לאחר מכן, בקיץ 1993, בערוץ 3 של הכבלים, מה שנודע בשם "ערוץ המשפחה". קוראים לטלנובלה "איסאורה". היא מתארת את תקופת העבדות בברזיל במאה ה-19.
הסידרה היא בכיכובה של לוסליה סנטוס, כיום בת 60, שמגלמת את איסאורה- משרתת ברזילאית לבנת-עור, שעובדת בבית של בעלי חוות, מטעים ועבדים ברזילאיים- משפחתו של מר אלמיידה ואישתו דונה אסתר. התקופה היא על רקע שיחרור העבדים בברזיל בשלהי המאה ה-19: עלילתה מתרחשת כ20 שנים לפני שיחרור העבדים, בשנות השישים של המאה ה-19. דונה אסתר מגדלת את איסאורה כאילו היא בתה, והיא אוכלת יחד עם בני המשפחה שהם בעלי המטעים, כאילו היא בת משפחה ביולוגית שלהם. איסאורה מפתחת מערכת יחסים מורכבת עם שאר העבדים השחורים בחווה, לדונה אסתר ולבעלה, ששניהם בעלי מטעים ועבדים בברזיל, יש בן אכזר ששמו לאונסיו, הוא לא הצליח לסיים תואר באוניברסיטה, המשפחה עוברת יחד עם איסאורה ולאונסיו לחוות מטעים בפרברי העיר, שם דונה אסתר מתה וחייה הקשים של איסאורה מתחילים, כשלאונסיו מנסה לחזר אחריה ולהפוך אותה לפילגש שלו למרות סירובה. היא פוגשת שם בבנם של בעלי אחוזה שכנים, טוביאס, ומתאהבת בו. מעתה לאונסיו יעשה הכל כדי להפריד בין איסאורה לטוביאס, כולל שליחתה לעבודות קשות יחד עם שאר העבדים, ביטול הפריבילגיות שלה וניסיונו לרצוח את טוביאס, שמצליח לבסוף, רק שברצח הזה הוא הורג גם את אישתו, מלווינה. בסופו של דבר לאונסיו נתפס ומואשם ברצח טוביאס ואישתו שלו מלווינה, מתאבד, מתגלה שלבעלות שלו על החוות והמטעים אין ערל, והאחוזה נמסרת לדון אלווארו, אחד האנשים העשירים בברזיל, שהופך לבעלה של איסאורה (שאותו היא אוהבת) והופך אותה לבעלת החוות. עלילה מפותלת ומסקרנת זו הפכה את הטלנובלה "איסאורה" לידועה בכל העולם, אך לישראל היא הגיעה מאוחר מזמנה (מה לעשות שבשנות השבעים והשמונים היה בישראל רק ערוץ אחד בטלוויזיה, וערוץ שני ניסיוני?)

הטלנובלה השלישית שודרה בוונצואלה בהפקת רדיו קראקאס בשנת 1988, והיא שודרה בישראל בערוץ 2 על ידי שידורי "קשת" 7 שנים לאחר מכן, ב-1995, מיד לאחר שהסתיימה הטלנובלה הידועה "גבריאלה". שמה היה "סניורה", והיא הייתה בכיכובה של מרי-כרמן רגויירו, שמופיעה כאן בתמונה והייתה ידועה בישראל כמי שגילמה את הטלנובלה הוונצואלית מ-1985 בשם "קריסטל", שהפכה לאחר 7 שנים לאחת הטלנובלות הראשונות ששודרו בישראל. מרי-כרמן משחקת את יוג'ניה, שידועה כפורקת עול וכמרדנית, שמקבלת שלא בצדק על עבירה פעוטה 5 שנים בכלא. מי שדואג לתת לה את העונש הכבד הזה הוא דייגו מנדוזה, שאותו משחק השחקן הידוע קרלוס מאטה. יוג'ניה גודלת בבית עם אישה בודדת שמגדלת אותה, אך אותה אישה מתה אחרי זמן קצר, משאירה ליוג'ניה פתק ובו רמז מי האמא האמיתית שלה. יוג'ניה נמצאת בכלא וכל הזמן מתכננת את הנקמה בדייגו מנדוזה ותאונה גורמת לה להיפגש איתו פנים אל פנים. בהמשך היא בורחת מהכלא, ועובדת אצל אישה שיודעת שהיא אסירה נמלטת וסוחטת אותה. בסופו של דבר, יוג'ניה ודייגו, בתעתוע של הגורל, יתאהבו.

cassandra

מי זוכר/ת את הטלנובלה הזאת, על הנערה הצוענייה קסנדרה?

שלום לכולם ולכולן,

השבוע עלו לי בזיכרון שלוש טלנובלות, ששודרו בשנות התשעים (שהיה העשור שבו התחילו הטלנובלות להיות משודרות בארץ), ונדמה ששכחו מהן כמעט לגמרי. הראשונה היא "איסאורה", טלנובלה ברזילאית ששודרה בערוץ 3 של הכבלים, מה שנקרא "ערוץ המשפחה", בקיץ 1993. השנייה היא "פבלו", שהייתה סידרה ששידורה לא נמשך הרבה זמן, בעונת השידורים 1996-1997 בערוץ 2 במסגרת "טלעד", בכיכובו של גוסטאבו ברמודס. היא אף עברה מיום שבת לימי חול, לאחר שהזכייניות של הערוץ התחלפו בימים וגם היא זכתה לאחוזי צפייה נמוכים מאוד, נמוכים יותר מ"נאנו" המצליחה שהייתה גם בכיכובו של ברמודס ושודרה בעונת השידורים שלפניה. הטלנובלה השלישית, ששודרה בין השנים 1997-1998, לפני 19 שנים, בערוץ השני בימי שבת, הייתה "קסנדרה", טלנובלה מוונצואלה, ועליה אכתוב עכשיו. על "איסאורה" ו"פבלו" אכתוב בפעם הבאה.

הטלנובלה המצליחה, ששודרה במקור בעונת השידורים 1992-1993 בוונצואלה, שכללה 150 פרקים הייתה כל כך פופולרית בעולם, שבשנים 2006 ו2008 זכתה להצגה מחדש תחת שם וגירסה אחרים, בפיליפינים וברוסיה בהתאמה. לגירסה הרוסית של "קסנדרה" קראו "נסיכת הקרקס".

הסידרה הייתה בכיכובם של קוראימה טורס, כיום בת 43 (ואז בת 19), ואוסוואדלו ריוס, כיום בן 56, ואז בן 32 (שניהם בתמונה). כשקוראימה טורס שיחקה את דמותה של קסנדרה, עוזרת בית ממוצא צועני כביכול שמתחתנת עם משפחה עשירה, מבלי לדעת שהיא בעצם נכדתו של אחד מבעלי הבית. בעלה נרצח בליל חתונתם, והיא מואשמת על לא עוול בכפה ברציחתו.

הסיפור מתחיל 20 שנה לפני כן, כשקרקס צועני נודד חונה מחוץ לבירת ונצואלה, קארקאס. אדראינה, שהיא בת לבעלי אחוזה מפוארת בפרברי העיר, נכנסת למגידת העתידות של הקרקס, שמבשרת לה כי צפוי לה גורל טראגי וכי דרכיהן יצטלבו שוב בעתיד באופן מסתורי. לאחר שנה, הקרקס שוב חוזר לעיר, ואדראינה מתה לאחר שילדה בת בריאה. אביה של אדראינה הוא אלמן, ויש לו אישה שאינה אמה של אדראינה, בשם הרמיניה, שרוצה ששני בניה התאומים מנישואים קודמים יירשו את האחוזה -ולא התינוקת, הנכדה החדשה. האם החורגת רוקמת מזימה, כשהיא שומעת שבקרקס הצועני ישנה יולדת שמתה יחד עם התינוקת שלה.

אדם ששוכרת הרמיניה מחליף בלילה לפני שהקרקס עוזב את גופת התינוקת הצוענייה המתה בתינוקת החיה, נכדתו של בעל האחוזה. התינוקת, שסבתה של התינוקת המתה מוצאת אותה בפתח האוהל, גדלה להיות נערה צוענייה יפהפייה בשירותו של הקרקס, בשם קסנדרה, סבתה (החורגת למעשה) של קסנדרה מבטיחה עוד מינקותה להשיא אותה כשתגדל למי שעתיד להיות מנהיג הצוענים בקרקס, ה"צ'אר", ראנדו.

השנים עוברות, וקסנדרה והקרקס חוזרים אל אותה עיירה שסמוכה לקראקאס, וכשה"צ'אר" ראנדו וקסנדרה רוקדים, עיניה נופלות על בחור נאה, בשם לואיס דויד. מתברר שלואיס דויד הוא בנה של הרמיניה, ועתיד יחד עם אחיו התאום, איגנסיו, לרשת את האחוזה (את שני האחים משחק אוסוואלדו ריוס). לואיס וקסנדרה נפגשים מחוץ לאוהל הקרקס באותו לילה, מדברים ונוצר ביניהם קשר רגעי. לאחר מכן לואיס דויד נעלם לעסקיו.

בהמשך, מגלה אחיו התאום, איגנסיו, את סיפור ההחלפה בין התינוקות, והוא רוצה לפתות את קסנדרה להתחתן איתו. בעוד קסנדרה מאמינה כי אותו לואיס דויד, שלא ידעה את שמו כשאיתו נפגשה לראשונה מחוץ לאוהל הקרקס בלילה ההוא, הוא בעצם איגנסיו וניאותה להינשא לו, בליל הכלולות שלהם מתרחשת טרגדיה כפולה: קסנדרה מועדת, וכמעט נופלת לתוך בור, כשאיגנסיו בקושי ניאות לעזור לה, עם מבט קר בעיניים. מכאן היא מתחילה לחשוד בו. אבל זה לא הסיפור הגדול: באותו לילה, איגנסיו נרצח על ידי אישתו לשעבר, רוסאורה, ולואיס דויד חושד לשווא בקסנדרה שהיא זאת שרצחה את אחיו. הוא מחליט לחזור לאחוזה, מתחזה לאחיו איגנסיו, על מנת לתפוס את קסנדרה אשמה. רק בהמשך יבין שהיא לא זאת שהרגה את אחיו, והסוף של הסידרה הוא לבסוף טוב, כשקסנדרה מקבלת את לואיס דויד, בעלה שהכירה מלכתחילה, ושניהם זוג שיורש את האחוזה.

avatar

שנות התשעים: תור הזהב של יחסי ישראל-תורכיה

על רקע הסכם הפיוס בין ישראל לתורכיה, שיש לי מחלוקות לגביו היות וכמו ואני טוען שבמזרח התיכון אסור לגלות חולשה, אני רוצה לחזור שני עשורים אחורה אל תקופה מצוינת- שנות התשעים, שהיו גם השנים של תור הזהב של יחסי ישראל-תורכיה. נכון, באותן שנים תורכיה הייתה במצב כלכלי לא קל, עשור לאחר הרפורמות שחולל בה ראש הממשלה דאז טורגוט אוזאל. אבל מצד שני, ברוב שנות התשעים, חוץ משנה אחת בין השנים 1996 עד לסוף פברואר 1997, תורכיה הייתה נתונה תחת שילטון חילוני. הצבא התורכי של אותה תקופה בלם ניסיון אסלאמיסטי להגיע לשילטון דרך בחירות, ולא היו קיימות כלל מגבלות דתיות בחוק התורכי- למעט החוק האוסר על הימורים, שהתקבל בשנת 1996. בישראל עצמה, היחסים התיירותיים עם תורכיה החלו במטוסים שהובילו מהמרים ישראלים לקזינואים תורכיים, והסתיימו ברעידת האדמה הגדולה שמוקדה היה בעיר איזמיט התורכית באוגוסט 1999. בשנים האלה החלה לפרוח ולהגיע לשיא התיירות הישראלית לתורכיה, ומספר התיירים הישראליים המשיך לגאות גם בשנות האלפיים, העשור לאחר מכן, עד שנת 2008, שנת השיא במספר התיירים.

בשנות השמונים, יחסי ישראל תורכיה לא זכו לעדנה: בתורכיה הייתה נציגות ישראלית בדרג של ממונה בלבד, והממשלות התורכיות כעסו על ישראל על רקע סיפוח ירושלים והגולן, מלחמת לבנון והאינתיפאדה הראשונות. תיירות ישראלית בתורכיה הייתה מאוד מצומצמת והוגבלה בעיקר לאנשי עסקים. מי שרצה להזמין חבילת נופש בתורכיה, היה צריך לשלם הרבה כסף וגם מיסי נמל.
אבל בשנות התשעים חל מהפך: תעשיית התיירות התורכית החלה להתפתח, קמו מלונות חדשים ומפוארים באיזור אנטליה בעיקר, והאטרקציה בעיני הישראלים היו בתי הקזינו בתורכיה. בישראל החלו להתארגן קבוצות שלמות של מהמרים שטסו להמר בקזינו התורכי, ואחד ממארגני הקבוצות האלה היה זאב רוזנשטיין. היות ומחירי הטיסה הוזלו באותה תקופה, עוד בשנת 1992 החלו מטוסים מלאים להמריא ולנחות בשדות התעופה של תורכיה, ומשם הובלו הנוסעים ישר להמר בקזינו. ועל הדרך, ודרך נושא ההימורים, החלו לגלות הישראלים גם את התיירות התורכית ובעיקר את המחירים הזולים של הסחורות בשוק התורכי, בעיקר מוצרי ביגוד ומזכרות. הישראלים, שהחלו למלא את תורכיה, ולא רק להימורים, גילו שבמרחק שעתיים טיסה ניתן לקבל חבילות נופש נהדרות וזולות אפילו יותר מאילת, שהייתה האטרקציה בה' הידיעה בסוף שנות השמונים ותחילת התשעים. גם חו"ל, גם זול, וגם מלונות ומראות נהדרים- ולא רק מבתי המלון וההרים, אלא גם מהכדורים הפורחים בקפדוקיה.
מהבחינה הפוליטית והמדינית, באותן שנים החלה המערכת הפוליטית בתורכיה להתערער, וראשי ממשלה התחלפו אחד אחרי השני. מי שהיה דומיננטי באותן שנים הוא סולימאן דמירל, ראש הממשלה האגדי של תורכיה, שהפך לנשיא המדינה בשנת 1993 אחרי מותו של הנשיא וראש הממשלה לשעבר, טורגוט אוזאל. דמירל פינה את מקומו למי שהייתה האישה הראשונה שכיהנה בראש ממשלת תורכיה- טאנסו צ'ילר ומשם המשיך לצ'נקאיה, ארמון הנשיאות דאז. עם זאת, בחירות נערכו בממוצע כל שנתיים בתורכיה, והממשלות הורכבו בעיקר מקואליציות רעועות, בתקווה לשמור על השילטון החילוני. עוד ראשי ממשלה שכיהנו לאחר דמירל הם מסוט יילמאז ובולנט אג'וויט. חוסר היציבות הפוליטי והעימותים שפרצו עם המחתרת הכורדית הPKK שחוללה פיגועי טרור במדינה, הצריכו שיתוף פעולה מדיני וביטחוני בין תורכיה לישראל. חוזים ביטחוניים בעשרות ומאות מיליוני דולר נחתמו בין תורכיה לישראל, ועל רקע הטרור הכורדי הסתמן שיתוף פעולה הדוק בין הצבאות התורכי והישראלי. באותן שנים זכתה ישראל גם לעדנה בינלאומית (אך לא ביטחונית), עקב עליית מפלגת העבודה בראשות יצחק רבים המנוח לשילטון בשנת 1992 והסכמי אוסלו שנחתמו בקיץ 1993, שנה לאחר שרבין עלה לשילטון, בדיוק לפני 24 שנים, ביוני 1992. היחסים הדיפלומטיים בין ישראל ותורכיה היו כבר ברמה של שגרירויות ופגישות נערכו בין ראשי הממשלה התורכיים והישראליים, ובעיקר בין בכירי הצבא הישראלי והתורכי. יש אף שמועות שישראל עזרה לתפוס את עבדאללה אוג'לאן, מנהיג הPKK. כמו כן, התערערו היחסים בין תורכיה לבין סוריה בראשות חאפז אל-אסד, אביו של בשאר, על רקע העזרה שסיפקה סוריה למחתרת הכורדית הקיצונית.

כל זאת הביא אף לתופעה, שישראלים היו קונים דירות בתורכיה וגרו בהן. אנשי עסקים גילו את הפוטנציאל העסקי העצום שיש בתורכיה, על שלל תעשיותיה ומפעליה, וכן היה יבוא של מוצרי ביגוד זולים מתורכיה לישראל. תורכיה עבור הישראלים הפכה לשם נרדף של הכל כלול ובזול. כמו כן, על רקע ראשית עליית האסלאם הקיצוני במזרח התיכון והעימות עם הפלסטינים, נותרה תורכיה עוגן מוסלמי-חילוני ולא ערבי מול מדינות ערב השכנות וכן מול איראן האסלאמיסטית השיעית. עם זאת, חוסר היציבות הפוליטי בתורכיה באותן שנים בישר את עליית המפלגות האסלאמיות והשמרנות המוסלמית במדינה, תופעה שתגיע לשיאה בעשור שלאחר מכן.

בשנת 1994 נבחר לראש עיריית איסטנבול לראשונה נציג מפלגת הרווחה האסלאמית, רג'פ טייפ ארדואן, כלכלן במקצועו. ארדואן, עם זאת, גילה כראש עיר סממנים של פרגמטיות והתחשבות בחילוניותה של המדינה והעיר ההיסטורית. ארדואן ידוע כמי שפיתח את איסטנבול כראש עיר, יזם פרויקטים רבים של בנייה והביא אוכלוסיות רבות, גם מן הכפר, לגור בעיר. לפני 20 שנים בדיוק, נכנס לתפקידו ראש הממשלה האסלאמיסטי הראשון של תורכיה, נג'מטין ארבקאן, שנבחר כמפלגה הגדולה בבחירות כמה חודשים קודם לכן. הוא הצליח להקים קואליציה עם מפלגת הימין החילונית "הדרך הנכונה"- במקור מפלגתו של סולימאן דמירל הנשיא, ומינה את ראש הממשלה לשעבר, טאנסו צ'ילר, לחברה בקואליציה שהקים ולסגניתו. כך החל האסלאמיזם הפוליטי התורכי לנצל את הפילוג שקיים בתוך המחנה החילוני בתורכיה, פילוג שקיים עד היום, בין ימין לשמאל, והצליח לעלות לשילטון לראשונה, ארבאקאן שיפר את היחסים בין תורכיה לבין מדינות ערב ואיראן, אך מצד שני היה תחת עינו הפקוחה של הצבא, שהשגיח עליו עם זכוכית מגדלת. ראש הממשלה האסלאמיסט שמר גם, מאידך, על יחסים טובים עם ישראל ועם ראש ממשלתה הטרי, בנימין נתניהו- וזאת כי הצבא, שדאג בעיקר לחוזים הביטחוניים עם ישראל ולשיתוף הפעולה עימה כנגד הטרור- הכריח אותו לעשות כך.

אחד האלמנטים הכי חשובים באותה תקופה היה התפוררות המתח הבין-גושי בעולם והיעלמותה של ברית המועצות, מה שהביא לירידת כוחם של השמאל והתנועות הסוציאליסטיות בעולם המוסלמי- מה גם שבתורכיה עצמה הצבא דאג להעלים כמעט את השמאל במדינה. את הוואקום שנוצר תפסו התנועות האסלאמיסטיות. כידוע, האסלאם אוסר שתיית אלכוהול והימורים, מה שהיה מקובל מאוד בתורכיה אז. לכן, ארבאקאן קיבל החלטה מכרעת שהשפיעה על תעשיית התיירות במדינתו- הוא החליט להוציא חוק שאוסר על הימורים במדינה. בכך הסתיימו הרכבות האוויריות של המהמרים הישראלים לתורכיה, וישראל והישראלים נשארו עם התיירות, שגאתה יותר מתמיד למרות האיסור על ההימורים, המלונות, האטרקציות (בייחוד אטרקציית "הכל כלול"- שמאפשרת לנופש לשהות כל היום במלון, ליהנות מהבריכה והעיקר- לאכול משולחנות אוכל מגוון וטעים סביב השעון ללא תוספת תשלום מיוחדת), וגם… עם המוזיקה.

באותן שנים המוזיקה הפופולרית בישראל הייתה הרוק, אבל במועדונים החל לצמוח ז'אנר חדש, של מוזיקה מזרחית, בתקופה שלאחר זוהר ארגוב וחיים משה- המזרחית ה"כבדה" בסיגנון תורכי. לצד התיירות, בישראל באותה תקופה גילו את המוזיקה התורכית, גם זו הדכאונית וגם זו השמחה. אומנים תורכיים באו לארץ והופיעו, כמו הילדה מוג'דה ולינה ולינט והכנר התורכי יילמאז. אומנים ישראלים ששרים מוזיקה מזרחית טסו לתורכיה והחלו ללמוד את הז'אנר המקומי. בארץ החלו להתפרסם ולצמוח זמרים ששרו שירי דיכאון בסיגנון תורכי, בייחוד עופר לוי ( כוכב המועדונים עם הקול הצלול- שנדמה היה לפי שירתו כאילו נולד בתורכיה- שהדמות של ז'וז'ו חלסטרה בתוכנית "הקומדי סטור" עשתה לו הרבה פירסום) ומשה כהן. השירים הכבדים שמדברים על תלאות החיים ומביעים רגשות וכאבים שיש בליבו של כל אדם הפכו ללהיט היסטרי בישראל. עופר לוי ומשה כהן אפילו שרו כל אחד מהם שיר מפורסם משלו כנגד ההימורים ומשחקי הקלפים…..
המאכלים התורכיים, כמו מלבי, שישליק ושווארמה, הפכו ללהיט גם בקרב הישראלים בשנים הללו.

בינתיים, בתורכיה עצמה, הצבא הזהיר את ארבקאן כי עבר את הגבול וכי הוא רוצה להוביל לאסלאמיזציה של המדינה, ואילץ אותו להתפטר. זו בעצם הייתה ההפיכה הצבאית האחרונה בתורכיה, וההתערבות הממשית האחרונה של הצבא כנגד האסלאמיזם. באמצע שנות התשעים התחוללו גם שערוריות רבות בתורכיה על רקע שחיתות וטענה ל"מדינה עמוקה"- מאפייה ששולטת בתוך המדינה שהצבא גם מעורב בה. בקיץ 1997 חזר מסוט יילמאז, שהיה יורשו של טורגוט אוזאל במפלגתו, שוב להיות ראש ממשלה, ושוב חזר חוסר היציבות. לאחר זמן לא רב, וממשלות ימין רבות, חזר השמאל לשלוט בתורכיה, הפעם בראשות בולנט אג'וויט, בינואר 1999. הוא היה ראש הממשלה החילוני האחרון של תורכיה. כשנה לאחר מכן התחלף הנשיא דמירל בנשיא החילוני האחרון של תורכיה, אחמט נג'דת סזר.

שיא היחסים בין ישראל לתורכיה התרחש באוגוסט 1999, עת התחוללה במדינה רעידת אדמה חזקה, שמוקדה היה בעיר איזמיט, קרוב לאיסטנבול. עשרות אלפי תורכים נהרגו. גם ישראלים נהרגו ברעידת האדמה, הידועים שבהם ממשפחת פרנקו, שהתגוררה בתורכיה. משלחת גדולה של פיקוד העורף הישראלי, שמטרתה הייתה לחלץ את הנפגעים, הישראלים והתורכים, הגיעה למדינה ועשתה שם עבודת קודש מוצלחת. מעולם לא היו היחסים הדוקים ביותר בין המדינות על רקע אירוע טראגי זה (למרות שאג'וויט לא נודע כאוהד ישראל גדול בשל שמאלניותו ותמיכתו בפלסטינים). עם זאת, רעידת האדמה, שהובילה למצב כלכלי עוד יותר קשה בתורכיה, הובילה גם לביקורת ציבורית עצומה של הציבור כנגד הממשלה, מחדליה, בעיקר בתחום התקינה בבניית בניינים- שהתמוטטו כמגדל קלפים בעת רעידת האדמה למרות שלא היו בניינים ישנים, ובעיקר כנגד חוסר היציבות הפוליטי במדינה והטענות ל"מדינה עמוקה". ביקורת זו הביאה לסיומו של השילטון החילוני, לפילוג ב"מפלגת הרווחה" ועלייתו לשילטון של הפלג המתון של מפלגה אסלאמיסטית זו, בראשות טייפ ארדואן ועבדאללה גול, בשנת 2002- מה שפתח דף חדש לגמרי ביחסי תורכיה ישראל, שבא לידי ביטוי החל משנת 2008, לאחר התהדקות שילטון "מפלגת הצדק והפיתוח" האסלאמית.

לסיכום, שנות התשעים היו השנים הכי טובות ביחסי ישראל-תורכיה, שלא היו וכנראה גם לא יהיו כדוגמתן.

marley

תוכניות הטלוויזיה המקפיצות והמעניינות בשעות הקטנות של הלילה

בלילה, בזמן שכולנו ישנים, ובניגוד למה שחושבים- הטלוויזיה שלנו מתעוררת לחיים. בערוץ 1 הישן, זה שלפני התאגיד, היו לאחר חצות מוצגים שידורים ותוכניות ישנות מהעשורים הקודמים, משנותיו היפות של הערוץ. ותופתעו: גם בערוץ 2. הערוצים האמריקנים פועלים במלוא הקיטור, כי הרי מדובר בשעות הערב בארצות הברית. לכן, מי שרוצה לראות טלוויזיה איכותית, עדיף לו דווקא לצפות בשעות הקטנות של הלילה.

בערוץ 1 שלפני אפריל 2017, בעיקר בלילה שבין יום ראשון לשני, הייתה מוצגת התוכנית "שרתי לך ארצי", שבה מגוללים בסיפורים ובשירים מיטב האומנים בהובלת ובהנחיית דן אלמגור את סיפור ראשית הציונות. ומדובר, כמובן, בתוכנית לא מהיום, אלא מלפני 40 עד 42 שנים- כמעט עשור לפני שכותב שורות אלה נולד. קוראים לפנינה הזאת "שרתי לך ארצי", ושידורה המקורי החל כחצי שנה לאחר מלחמת יום כיפור ונמשך עד שנת 1976. החברה הישראלית ומדינת ישראל בכללותה היו מוכות, ארץ ישראל הישנה והטובה מוגרה זה עתה (באותן שנים) על ידי ההפתעה שחוללו המצרים והסורים. כדי לרומם את המוראל, בישראל המוכה והזועמת החלה נוסטלגיה לשנים ה"נאיביות", שנות ראשית הציונות, ההתיישבות, כיבוש העבודה, קום המדינה והעשור הראשון לקיומה, שנות החמישים. גל הנוסטלגיה הזה יהווה גם בסיס לסרטי הבורקס שהופיעו לאחר המלחמה, לא לאלה שלפניה, וכמובן לסידרת סרטי "אסקימו לימון", שאירועיה מתחוללים בשנות החמישים. ובאשר ל"שרתי לך ארצי", מה שיפה בה הוא לא רק שפע האומנים, הסדר המופתי, השירים הנוסטלגיים של ראשית הציונות (כמו "שיר העמק" מ1935) והגעגוע על רקע קהל קודר שמגלם מדינה שמנסה להתאושש ממלחמה קשה ומניצחון מזהיר שהושג בה בקושי ובקורבנות רבים, אלא גם נוכחותם של אנשים שהיו אז זקנים והיו עדים למאורעות ראשית הציונות, השילטון הבריטי, ההתיישבות והקמת המדינה בעת התרחשותם.

בערוץ השני, בעת שמשדרים שידורי "קשת", בשעות הקטנות של הלילה, ישנה תוכנית כמעט קבועה שרצה בשידורים חוזרים כבר כמעט 18 שנה. אומנם היא נועדה כביכול "לסתום חורים" בלוח השידורים, אך היא מאוד מעניינת, ואף מקפיצה, עד כדי כך שאני אחד ה"משוגעים" שאף הקליט את סידרת התוכניות האלה, שנפרסת על פני 7 חלקים, כל חלק משודר בין מוצאי שבת לראשון בדרך כלל, בימים ששידורי "קשת" משדרת בערוץ 2. מדובר בפסטיבל הרגאיי 97'- פסטיבל הרגאיי החמישי הגדול שהתקיים בחוף אכזיב שבישראל בשנות התשעים, שהתקיים בשישי בלילה, ב13 ביוני 1997 בהפקתו של גיל בומשטיין, שנחשב המאסטר של הרגאיי בישראל . מדובר, אם כן, באחד השרידים האחרונים של התוכניות ששודרו בערוץ 2 בשנות התשעים, שמשודר עד היום. באותו פסטיבל, באותו יום שישי מלפני כמעט 19 שנים, ההופעות החלו בשעה 20:30 בערב, ובניגוד למה שחושבים, נמשכו לילה אחד בלבד, עד שעות הבוקר של יום שבת. מי שרוצה להיזכר בימים שלפני הסמארטפונים, מצלמות הסמארטפון והפלאפונים לכל, מוזמן לראות את התוכנית הזאת. לפסטיבל ההוא הגיע קהל רב מאוד, כפי שניתן לראות, ואני יכול להתערב איתכם שלרובם היו בכיס טלכרטים, כי זה מה שהיה באותה תקופה. וכשרצו להדליק אור, לא השתמשו באור של הסלולרי, כי פשוט לא היה. השתמשו במציתים.
בפסטיבל עצמו ניתן לראות שטף של להקות, שמייצגות את מוזיקת הרגאיי, שמקורה בשנות השישים המוקדמות באי ג'מייקה, והיא מהווה שילוב בין הסגנון המערבי, הסגנון הקאריבי והסגנון האפריקני.
הלהקות העיקריות שהופיעו בפסטיבל היו מג'מייקה, כמו להקת Misty in Roots, ולהקת שילה- לצד בוג'ו בנטון האגדי. הרגאיי, שמקורו בג'מייקה, קושר עצמו היטב לאתיופיה וליהדות. הלהקה השנייה העיקרית שהופיעה בפסטיבל, לצד בוג'ו בנטון, הייתה כאמור להקת שילה. גם בשיריו של בוב מארלי, שנחשב אבי הרגאיי, מופיעים אלמנטים עבריים כמו "הר ציון הקדוש" ו"האריה מציון". כל זאת כתוצאה מהשפעת דת הרסטפארי- שאליה אכן קשורים או מושפעים ממנה אנשי תספורת הראסטה.
ומהי דת הרסטפארי? הדת הזאת התפתחה מג'מייקה, ומאמינה כי קיסר אתיופיה (המרוחקת אלפי קילומטרים מג'מייקה) השולט האחרון, שהתפרסם במאה העשרים ואף שהה בארץ ישראל זמן מה בימי מלחמת העולם השנייה, היילה סלאסי, היה התגלמות האלוהות. "ראס" פירושו ראש, כמו בערבית- וגם תואר אצולה אתיופי, וטפארי הוא שמו הפרטי והאמיתי של הקיסר, טפארי מקונן. לפי המסורת, נחשב טפארי מקונן כצאצא של שלמה המלך ומלכת שבא, לכן סמל בית המלוכה האתיופי היה האריה מציון- ומכאן שילוב האלמנטים היהודיים בדת הרסטפארי. גם צבעי הרגאיי מושפעים מצבעי הרסטפארי, שהם אותם צבעים של דגל אתיופיה הקיסרית והמודרנית.
באותן שנים, שנות התשעים, הרגאיי אימץ סיגנון קופצני שמשלהב את הקהל, עם מוזיקה שמחה ומקפיצה- לצד המסרים החשובים שבשירים, לכן לראות את הפסטיבל ולשמוע רגאיי, גם באמצע הלילה, גורם להנאה ולהתעוררות. לצד אומני רגאיי מחו"ל, שהגיעו לפסטיבל ובכך הראו שישראל היא יעד חשוב של מוזיקת הרגאיי, מופיעים בפסטיבל גם אומני רגאיי ישראלים, כמו יוסי פיין ולהקת האקסנטריקס ולהקת פראנה. וכאמור, לכל להקה הוקדשו חלק אחד או שניים. בחלק האחרון של הפסטיבל, מופיעה להקת "שורשי אפריקה", שמזכירה את מקורן האמיתי של מוזיקת הרגאיי ודת הרסטפארי. על רקע ההופעה מופיע כל הזמן הים של אכזיב, כשחלק מהמשתתפים בפסטיבל אף ניצלו את קיומו של החוף על מנת לקפוץ בין הגלים.
פסטיבל זה היה האחרון שהתקיים באותה תקופה, כשהמסורת חודשה רק לאחר כמה שנים, בעומק שנות האלפיים, כשהרגאיי היה בסיגנון אחר, בועט יותר.
אז בניגוד למה שחושבים, האקשן האמיתי בטלוויזיה והתוכניות המעניינות באמת מתחילות באמצע הלילה.

פרחונדה

ביקורת על "קוסם סולטאן" והסידרה התורכית של שנות התשעים

שלום וחג חנוכה שמח לכולם/ן,

היום אני רוצה לדבר על שני נושאים: הנושא הראשון הוא להביע ביקורת על הסידרה החדשה, "קוסם סולטאן", המשודרת כעת בתורכיה בערוץ "סטאר טי וי", והנושא השני הוא להזכיר את הסידרה התורכית, בה' הידיעה, של שנות התשעים: "הגברות פרהונדה", או כמו שנקראה בעברית, "גברת פרחונדה ובנותיה", סידרת קומית-דרמטית ששודרה בין השנים 1993-1999 בערוצים התורכיים שכן שודרו בכבלים בארץ, TRT1, הלא הוא הערוץ הראשון התורכי השייך לרשות השידור התורכית, וSTAR TV.

דבר ראשון, לאחר צפייה בסידרה החדשה "קוסם סולטאן", אני רוצה להגיד ששום דבר לא השתנה. לא המקום, לא הסיגנון ולא צורת המשחק, מהסידרה המקורית. רק השחקנים והאנשים השתנו, והם מנסים לחקות את אותן הדמויות ששוחקו בסידרה המקורית, על הסולטאן סולימאן המפואר. הדבר הבולט ביותר הוא החיסרון בדמותו של סולטאן חזק, כמו סולימאן המפואר, אותו שיחק האליט ארגנץ'. בגלל זה הסידרה מגלמת בדיוק את התקופה שבה היה מדובר: ניסיונו של הסולטאן אהמט הראשון, שבנה את "המסגד הכחול" המפורסם באיסטנבול, לחקות את סולימאן המפואר. ככה גם אקין קוץ', השחקן שמשחק את הסולטאן אהמט, מנסה לחקות את האליט ארגנץ'. במקום דמותו המרשימה ועמוקת הקול של ארגנץ' בתפקיד סולימאן, אנו מקבלים דמות שהיא ממש סולטאן-נער, שלא מצליח לשחזר את העומק ואת הסמכות של סולימאן/ארגנץ'. הסידרה היא לא רעה בכלל, אך נראה כי כל דמות שבה מנסה לחקות את הדמות המקבילה שהייתה לה בסידרה הקודמת. אפילו הולייה אוושאר, למרות שהיא משחקת מצוין, לא משחקת מצוין כמו נבאהט צ'הרה בתפקיד הוואלידה סולטאן, מה גם שאימו של סולימאן בתור ואלידה הייתה במציאות גם יותר חזקה ומרשימה מסאפייה סולטאן. אפילו לסומבול אגא הסריס הראשי בהרמון יש דמות מקבילה. אז מה קיבלנו? אותה גברת, אפילו חלשה יותר, בשינוי אדרת. כל זאת אכן משקף את התקופה שלאחר סולימאן, שאני לא הייתי מתאר אותה כ"מאה המפוארת", למרות שגם השחקנים בסידרת ההמשך וגם הדמויות המקוריות באותה תקופה ניסו להחזיר, אפילו בכוח אבל לשווא, את ימי הזוהר של סולימאן. מי שמתבלטת בתור שחקנית טובה לגילה היא אנסטסיה צילימפיו היווניה, שמשחקת את אנסטסיה המקורית, הלא היא קוסם סולטאן. יכול להיות שבהמשך, כשברן סאאת תיכנס לשחק את קוסם (שהייתה אף חזקה יותר מהורם, כאמור), אז הסידרה תשתנה לטובה. לסיכום: "קוסם סולטאן" היא ניסיון למחזר את הקסם והעוצמה של הסידרה המקורית, בדיוק כמו שבני תקופתה של קוסם ניסו לשחזר את ימי סולימאן- ולא תמיד בהצלחה.

דבר שני, אני חוזר אל שנות התשעים. בארצות הברית שודרו לאורך אותו עשור שתי קומדיות מאוד מוצלחות, "סיינפלד" ו"חברים", ואילו בתורכיה שודרה הסידרה Ferhunde Hanımlar, או "הגברות פרהונדה". הסידרה שודרה במשך כשבע עונות, משנת 1993 עד שנת 1999, ושמה המקורי, שהשתגר בעברית, הוא "גברת פרחונדה ובנותיה". הסידרה הזאת שודרה בשני הערוצים ששודרו בישראל במה שהיו אז רשתות הכבלים "תבל", "מתב", "גוונים" ו"ערוצי זהב"- כל החברות עתידות להתאחד בשנות האלפיים למותג "HOT"- בשעות הערב המוקדמות. בסידרה כיכבו שני שחקנים שהיו בעל ואישה גם בחייהם האמיתיים בשנות החמישים לחייהם (דאז): בייהאן סאראן (כיום בת 76), ובייקאל סאראן, שנפטר לפני 9 וחצי שנים בגיל 69. הסידרה הזאת, ששודרה גם בTRT1 וגם בSTAR TV הייתה אודות זוג בגיל העמידה ומערכת יחסיו עם בנותיהם, שבינתיים גם מנהלות מערכות יחסים משלהן…. ומתחתנות ובונות משפחות עם ילדים (תמונת צוות הסידרה נמצאת למעלה). בניגוד לטלנובלות התורכיות ה"כבדות" והמלנכוליות מעט של היום, הסידרה הזאת הייתה דרמה קומית שהייתה מאוד אהובה בתורכיה ובקרב הציבור הדובר תורכית מחוץ לתורכיה. אל תשכחו שכמו בישראל, עולם הקולנוע והטלוויזיה הוא מוקצן מבחינה רגשית: הוא מורכב משני סוגים של סדרות וסרטים, מלנכוליים וכבדים מסוג אחד, ומסוג שני קומדיות בורקס. "גברת פרחונדה ובנותיה" נעה יותר לכיוון הקומי. חוץ מהזוג סאראן, צוות השחקנים בסידרה היה נרחב, כשרובו קבוע. המימון העיקרי לסידרה היה מצד רשות השידור התורכית, TRT.