Tag Archives: תקשורת ועיתונות

ידיעות מעריב

להציל את העיתונות המודפסת

החיפוש. הדיפדוף. הריח של הדפוס. הפרסומות. העמודים. נייר כרומו. נייר סטנדרטי. אין כמו החוויה. אין כמו להחזיק את העיתון. אין כמו להרגיש. אין כמו ללכת לדוכן בבוקר מוקדם ולקנות, או לקבל את העיתון טרי מהדפוס ליד הדלת כל בוקר. העיתונות המודפסת מפנה בעולמנו אט אט את מקומה לעיתונות הדיגיטלית. מחליפים חוויה של להרגיש ולקרוא את הדברים מקרוב בחוויה מפוקפקת ומרוחקת. במקום להפוך את הדפים רק מסתכלים על עוד דף אינטרנט או דף סרוק. העיתונות המודפסת, שליוותה את חיינו מאז המאה ה-16, הולכת ושובקת. במקומה ישנה עיתונות על גבי המחשב, הטאבלט או הסמארטפון. עיתונים נסגרים או שנמכרים לחברות גדולות והופכים למוצר משנה. כיום עיתונים מודפסים נמכרים בחינם כמו שוקו ולחמניה שנותנים במתנה לילדים בקייטנות. ואני אומר: להציל את העיתונות המודפסת.

בעבר, בישראל פעלו כמה עיתונים מודפסים. בשנות השמונים, למשל, היו את העיתונים היומיים האלה: "ידיעות אחרונות", "מעריב" (ששינה לאחרונה את פניו ואת מיקומו- אפילו היה גשר שנקרא לא רשמית על שמו ונהרס), "הארץ", "חדשות", "על המשמר" ו"דבר". העיתונים האידיאולוגיים, על המשמר שהיה שייך לקיבוץ הארצי- מפ"ם ועיתון "דבר", שהסמל שלו היה ברל כצנלסון, והיה שייך להסתדרות שתחת מפא"י/מפלגת העבודה, נסגרו בתחילת שנות התשעים. גם עיתון "חדשות" לא החזיק מעמד. כמה שנים אחרי, בראשית שנות האלפיים, החלו לצוץ אתרי אינטרנט של כל העיתונים הגדולים. ממילים על דף מודפס הפכו המילים בעיתונים לעוד דף דיגיטלי. יוצא הדופן והחריג היה אתר "דה מרקר", האתר הכלכלי של עיתון "הארץ", שעשה את הדרך ההפוכה והפך לעיתון מודפס שיוצא כיומון, שבועון וירחון, כיום "דה מרקר" נחשב, ובצדק, לעיתון הכלכלי הטוב ביותר במזרח התיכון. עוד מצרך נדיר הוא העיתונות המגזרית, הדתית והחרדית. העיתון "הצופה" של המפד"ל, שהפך ל"מקור ראשון", והעיתונים החרדיים "יתד נאמן", "המודיע", "הפלס" שהוצא לאור לראשונה לא מזמן, וגם השבועונים מככבים, היות ובמגזר זה אסור להרבות בשימוש באינטרנט. ערוץ 7, שהיה בעבר תחנת רדיו, הפך לעיתון מודפס של מגזר הכיפות הסרוגות החרד"לי- עיתון "בשבע", שיוצא כל שבוע. ולמה זאת? כי הרי בבתי הכנסת לא ראוי להפעיל טאבלט, בטח ובטח כי זה אסור בשבת. כיום, עיתונים רבים נסגרים או שמועברים למהדורה דיגיטלית בלבד, או שנמכרים והופכים לאחזקה פורמלית בלבד.

אבל זה לא העניין. הסיבה הראשית לכך שיש להציל את העיתונות המודפסת, היא חוויית המשתמש. כאדם שעבד כמעט 10 שנים בתחום הדיגיטציה של העיתונות, וגם במחקר, וביודעי כי עיתונים הם מקור ראשוני למחקר באוניברסיטה או לתחקיר בתקשורת או לאיסוף מידע בכלל, אין כמו החוויה של להחזיק עיתון מודפס, להריח את ריח הדפוס- ולכל סוג של עיתון: יומון, שבועון, דו-שבועון או ירחון יש את הריח המיוחד שלו, לדפדף בו ולהסתכל בעמודים ובתמונות. כשמדפדפים בעיתון מודפס, גם אם הוא מהעבר הרחוק, מרגישים את התקופה וגם את הכותבים. עוד יתרון בולט הוא ציון מקור הידיעה במחקרים. כשעושים זאת באמצעות עיתון מודפס, המקור נכתב קצר ומדויק יותר. לעומת זאת, כשמדפדפים באינטרנט ומחפשים ידיעה באתר של עיתון או ידיעה מעיתון שעמודיו נסרקו לאינטרנט, מרגישים כאילו הכתבה חסרת נשמה. עוד דף אינטרנט. עוד כתובת ארוכה ומעיקה שיש לציין אותה. עוד דף באתר שעלול ליפול או להימחק. אתר אינטרנט יכול להיות גם אתר עיתונאי או תקשורתי אך גם אתר משחקים או פורנו.

נכון, אי אפשר לעצור את הזמן, אבל גם אי אפשר ליטול את חדוות הקריאה ואת בסיסה של העיתונות: החוויה של הקריאה והדפדוף בעיתון. הריח של הדפוס. להרגיש את המילים ולא לראות אותן מרצדות על גבי מסך. אומנם עיתונים מצהיבים ומתבלים במחסנים, וממש לא נעים לקרוא כתבה מעיתון צהוב מרוב שימוש, הזמן שעבר ולכלוך. אולי נעים יותר לראות את המילים מודפסות על מסך, מופיעות בגוגל או לעלעל בדפים באמצעות דפדפן אלקטרוני, אבל היעלמות העיתונות המודפסת עלולה להוביל בהמשך להיעלמותה בכלל של העיתונות. מדוע זאת?
כיום, כל אחד יכול להיות עיתונאי, גם כותב שורות אלה: מגיבים בטוקבקים לכתבות, מעלים בלוג או פותחים אתר. דפי פייסבוק יכולים להפוך לעיתון וירטואלי. אבל עיתונות אמיתית היא מודפסת, והיא נעלמת. תשאלו את אנשי העיתון "מעריב" לשעבר, שגם האינטרנט וגם "ישראל היום" החינמי (שהוא עיתון לא כל כך רע, לדעתי- הוא מביא דעות שבעבר לא היו נפוצות בתקשורת הישראלית) כמעט הביאו להיעלמותו. העיתון "מעריב" התמזג בתוך "ג'רוזלם פוסט" והבניין שהייתה בו מערכת העיתון כיום נטוש ומשמש להשכרת משרדים. תשאלו גם את אנשי השבועון הבינלאומי "ניוזוויק", שמעט מאוד עותקים קשיחים מודפסים ממנו. היום הכל על האינטרנט.
ושהכל נסרק או מודפס על האינטרנט, מיטשטשים ההבדלים בין בלוגר או טוקבקיסט פשוט לבין עיתונאי רציני, שהשקיע את רוב שנותיו בתחקירים או בהגשת ידיעות לעורך לפני שהעיתון יוצא לדפוס. לעומת ידיעה עיתונאית, פוסטים בבלוג או בפייסבוק אפשר לכתוב בלי לחץ וכמעט בכל ניסוח בכל שעות היממה.
לכן, מה שנותן לקורא את חווית הקריאה, ולכותב את חווית הכתיבה, מה ששומר על כבודה של התקשורת והעיתונות בעולם ונותן את הייחוד הוא קיומה של העיתונות המודפסת. לכן צריך להציל את העיתונות המודפסת, לעודד אותה ולשמור את כבודה ועל קיומה לעוד שנים רבות. לא רק במגזרים הדתי והחרדי שהיא קיימת בהם מסיבות הלכתיות, אלא גם בציבור החילוני והכללי. בכל העולם. שוב, נכון שאי אפשר לעצור את הזמן, אבל ללא עיתונות מודפסת, שווייה וקרנה של העיתונות ועצם ייחודה עלול להיות בסכנה, יחד עם מקום עבודה ומקור פרנסה לאנשים מוכשרים רבים.

בתמונה: העיתון "ידיעות מעריב" מיום הכרזת מדינת ישראל.