All posts by Histerio

About Histerio

האתר של דף הפייסבוק "אני יודע שאני לא יודע" עוסק בהיסטוריה, טלנובלות, פוליטיקה, מזרח תיכון, עיתונות וטלוויזיה פרטי יצירת קשר: דף פייסבוק של האתר: אני יודע שאני לא יודע דף פייסבוק נוסף: Histerio Harun טוויטר: Histerio5@ כתובת מייל וגוגל פלוס: histerio33@gmail.com

Abdullah_Azzam (1)

מבשרי האסלאם הקיצוני: שייח' עבדאללה עזאם- מהשומרון לאפגניסטאן

מבשרי האסלאם הקיצוני
שייח' עבדאללה עזאם-מהשומרון לאפגניסטאן
עבדאללה עזאם היה למעשה מורהו הרוחני של אוסאמה בן לאדן והמייסד האמיתי של אירגון אל-קאעידה. היה ערבי יליד הכפר סילת אל-חרית'יה שבמחוז ג'נין שבשומרון/הגדה המערבית. הוא נולד בשנת 1941, לפני הקמתה של מדינת ישראל, כשהערבים עוד היו רוב בארץ ישראל. היה תלמיד מצטיין עוד בילדותו באמצע שנות החמישים, בהיותו נער, הוא הושפע ממטיף בשם אסד עבד אל-האדי והצטרף לתנועת "האחים המוסלמים" (לכל מי שחושב לא נכון, שאל קאעידה הוקם על ידיו לכאורה בגלל השליטה הישראלית בשטחים ובשומרון אחרי 1967). הוא עבר למחוז כרכ בירדן כדי להיות מורה לדת האסלאם ובשנת 1963 הוא נרשם לפקולטה לשריעה, ההלכה האסלאמית, באוניברסיטה של דמשק בסוריה שם יצר קשר עם מרצים ומנהיגים דתיים סונים שהשתייכו לתנועת "האחים המוסלמים". הוא קיבל תואר ראשון במשפט מוסלמי שם וחזר לגדה המערבית ולאחר מלחמת ששת הימים עבר עם משפחתו לירדן. בהיותו בירדן הוא עבר להילחם עם כוחות אירגון הפת"ח אבל סלד מהאידיאולוגיה המרקסיסטית לאומנית של אותו אירגון שהושפע מברית המועצות. במקום זה הוא הטיף לאיחוד אסלאמי- פאן אסלאמיזם. לאחר שהתאכזב מהפת"ח ומאש"ף החילוניים, הוא עבר לאוניברסיטת אל-אזהר בקהיר שם הוציא דוקטורט במשפט מוסלמי. לאחר שהשיג את תואר הPHD (דוקטור) במשפט מוסלמי, הוא עבר לערב הסעודית. שם הוא הוציא פסק הלכה שניתן כתשובה לשאלה (פתווה, כי איג'תיהאד- חידוש בהלכה- אסור באסלאם הסוני כבר כמעט 1000 שנה אבל פתוות מותרות). לפי פסק ההלכה הזה, שניתן כתגובה לפלישת הסובייטים האתיאיסטים לאפגניסטאן, קיימת חובה דתית להילחם כנגד הפולשים, גם נגד הסובייטים באפגניסטאן וגם כנגד מדינת ישראל. כלומר מה שעשה עזאם הוא הכרזת ג'יהאד ברורה.
לפתווה קראו "הגנה על האדמות המוסלמיות- החובה הראשונה אחרי האמונה". המופתי הראשי של סעודיה תמך בפסק ההלכה הזה. לכן, עזאם הוא גם המורה הרוחני של אל-קאעידה וגם של אירגון החמאס: שתי תנועות שמקורן בתנועת "האחים המוסלמים".
עזאם רצה להתקרב לחזית האפגנית לכן עבר לעיר אסלאמאבאד בפקיסטאן ולימד שם באוניברסיטה. משם הוא עבר לעיר פשאוואר הצמודה לגבול האפגאני ולמעבר ח'ייבר הידוע לשימצה בין שתי המדינות שנודע כנתיב מעבר לטרוריסטים עד היום, וייסד שם את "משרד השירות" כדי להקים בעיר "גסט-האוסים" (אכסניות) ללוחמי ג'יהאד אסלאמיסטים שבאו להילחם כנגד הסובייטים הפולשים. המשרד סיפק שירותי תמיכה רוחנית וחומרית (בנשק) ללוחמי המוג'אהידין שנלחמו בסובייטים. בפשאוור היה לעזאם תלמיד עם הרבה מאוד כסף: אוסאמה בן לאדן הסעודי הסוני ממוצא תימני. הוא שיכנע את בן לאדן לממן את המאבק בסובייטים מכספו. עבדאללה עזאם השתכנע והצטרף בעצמו ללוחמים המוג'אהידין הטרוריסטים כנגד הפולשים הסובייטים באפגניסטאן. הוא חצה את הגבול והצטרף בעצמו ללחימה. בשנות השמונים הוא החליט להגדיל את רשת ההטפה והג'יהאד שלו: באישור המימשל האמריקני הוא הסתובב בחמישים ערים במזרח התיכון, באירופה ובארצות הברית והטיף לג'יהאד ולגיוס לוחמים לאפגניסטאן בקרב האוכלוסייה המוסלמית המקומית. הוא המשיך להיות מעורב גם בלחימה הפנים אפגאנית לאחר נסיגת הסובייטים מאפגניסטאן. הטליבאן עוד לא קם אז, לכן עזאם תמך ב"ברית הצפונית". לאורך כל הדרך נתמך עזאם בידי המודיעין הסעודי והפקיסטאני. לכל מי שטוענים ששליטת ישראל בפלסטינים היא הסיבה לג'יהאד העולמי: ללא התשתית הסעודית והפקיסטאנית לא היה ג'יהאד עולמי ולא משנה מאיפה עזאם הגיע.
הוא הוציא פסקי הלכה שהצדיקו הרג אזרחים חפים מפשע במסגרת הג'יהאד. הוא הרחיב את המושג באסלאם "מושריכין" (משתפים אלים נוספים לאל האחד) לכל מי שלא מאמין באסלאם הרדיקאלי ובעיקר נוצרים ויהודים. הוא פעל להפוך את הג'יהאד לעולמי. התהליך של הפיכת מוסלמים לכופרים בעיני מוסלמים אחרים נקרא "תכפיר". בתהליך זה תמך עזאם חלקית.
בסוף שנות השמונים פרץ ויכוח בין עזאם לבין הג'יהאד האסלאמי המצרי בראשו עמד מנהיג אל קאעידה היום, איימן א-ט'וואהירי הפלג של ט'וואהירי תמך בהשתת "תכפיר" על כל מי שאינו מוסלמי דתי רדיקאלי. כשהוקם אירגון החמאס בעזה בשנת 1987, עזאם תמך בו והאירגון משתמש בפסקי הלכה ובכתבי עזאם עד היום. עזאם טען כי לאחר אפגניסטאן, מרכז הג'יהאד צריך להיות בארץ ישראל כנגד היהודים. עזאם גייס גם ערבים פלסטינים להילחם באפגניסטאן ואימץ את מונח ה"איסתישהאד" (ביצוע פיגועי התאבדות מטעמים דתיים כנגד האויב) בנוסף לג'יהאד. ליוזמי פיגועי ההתאבדות במגדלי התאומים בספטמבר 2001 היה גם קשר כלשהו עם עזאם.
בשנת 1989 נעשו כמה ניסיונות התנקשות בו, לאחר שהתברר שהמסגד בו נשא דרשות בפשאוואר בפקיסטאן הפך למרכז גיוס ראשי של ג'יהאד עולמי בשיטת עזאם. היה ניסיון כושל לפוצץ את המסגד של עזאם והמודיעין הסעודי לחץ על עזאם לעזוב את אפגניסטאן. ב24 בנובמבר 1989 בעודו נוהג ברכב יחד עם בני משפחתו בפשוואר הופעל מטען נפץ אדיר בשלט רחוק שהרג את עזאם ובני משפחתו.
ייתכן שזו תמונה של ‏‏אדם אחד‏ ו‏טקסט‏‏
לייק
תגובה
שתף
Camelus_dromedarius_près_de_Mérindol_2

ספורט היאבקות הגמלים בתורכיה

היאבקות גמלים (Deve Güreşi דווה גורשי) בתורכיה
 
 
הוא ענף ספורט שבו שני גמלים זכרים מהזן המעורב Tülü (טולו, ראו בתמונה) מתאבקים, בדרך כלל בתגובה לנקבת גמל בחום שהובלה לפניהם. הוא נפוץ ביותר באזור האגאי של טורקיה, אך נהוג גם בחלקים אחרים של המזרח התיכון ודרום אסיה.
 
מנהג בן 2,400 שנים שמקורו במרכז אסיה, משם באו העמים התורכיים הקדומים. אורגן לראשונה על ידי נוודים תורכיים. לפני מאה שנים אגודת התעופה התורכית קיימה תחרויות כאלה כדי לגייס כסף לרכישת מטוסים עבור ממשלת תורכיה והצבא התורכי. בהמשך, ממשלות תורכיה ניסו לבטל את הנוהג כי מדובר בענף שנוי מאוד במחלוקת מבחינת זכויות וצער בעלי חיים. בשנות השמונים של המאה ה20 ממשלות תורכיה חידשו את המינהג כדי לעודד את המורשת הלאומית התורכית.
 
האירועים נערכו באופן היסטורי במהלך עונת ההזדווגות של הגמל והנאקה. הגמלים נלחמים על ידי שימוש בצווארם ​​כמנוף כדי לאלץ את יריבם ליפול. גמל מוכרז כמנצח אם מתחרהו נופל ארצה או בורח מהקרב. רוב הגמלים הלוחמים גדלים באיראן או באפגניסטן. גמל משובח יכול להימכר במעל 20,000 דולר.
 
האירועים יכולים מדי פעם להיות מסוכנים לצופים אם הגמלים מנסים לברוח דרך ההמון. במקרים מסוימים פורצים גם מריבות בין בעלי הגמלים.
 
ישנם כשלושים פסטיבלים שנתיים בטורקיה שלחוף הים האגאי מדי שנה מנובמבר עד מרץ. בערך מאה גמלים לוחמים משתתפים באירועים אלה, כאשר כל גמל מתחרה בערך בעשרה משחקים. אירועים תמיד מתרחשים בימי ראשון באצטדיוני כדורגל ונמשכים בדרך כלל עשר דקות כל אחד. בסוף העונה מתקיים לרוב טורניר אלופים בו מתחרים מיטב הגמלים.
 
האירועים האלה לא מומלצים לצפייה היות ומדובר בצער בעלי חיים ואירגוני זכויות בעלי חיים יוצאים נגד קיום אירועים כאלה.
271597834_2306382999509463_8211271370800928423_n

מבשרי האסלאם הקיצוני: אבו אל-אעלא אל-מודודי: הוגה האסלאם הסוני השיטתי הקיצוני המודרני.

נולד באווראנגאבאד שבהודו, כשהייתה תחת שילטון בריטי בשנת 1903. מת בשנת 1979 בניו יורק- לשם הגיע כדי לטפל במחלת הכליות שלו שהחמירה.
חוקר אסלאם, אידיאולוג ופילוסוף אסלאמיסט, משפטן, היסטוריון, עיתונאי, פעיל וחוקר פעיל בהודו הבריטית ולאחר מכן, בעקבות החלוקה, בפקיסטאן.
יצירותיו הרבות היו במספר תחומים: כ פירוש הקוראן, חדית', חוק, פילוסופיה והיסטוריה". רוב יצירותיו נכתבו בשפת האורדו, אך לאחר מכן תורגמו לאנגלית, ערבית, הינדית, בנגלית, טמילית, טלוגו, קנאדה, בורמזית, מלאיאלאם ושפות רבות אחרות.
הוא ביקש להחיות את האסלאם, שהיה לפי הבנתו "האסלאם האמיתי". הוא האמין שהאסלאם חיוני לפוליטיקה וכי יש צורך להנהיג שריעה ולשמר את התרבות האסלאמית בדומה לשלטון ארבעת הח'ליפים הראשונים של האסלאם במאה השביעית, הרשידון, ולנטוש את חוסר המוסריות, את החילוניות, הלאומיות והלאומנות וכן גם את הסוציאליזם, שלדעתו הוא השפעתו של האימפריאליזם המערבי.
הוא היה המייסד של ג'מאעת-א-אסלאמי, הארגון האסלאמי הגדול דאז באסיה. בזמן מאבק העצמאות ההודי, מאודודי והג'מאת-א-איסלאמי פעלו באופן פעיל להתנגדות לחלוקת הודו. לאחר החלוקה בין הודו לפקיסטאן, מודודי וחסידיו העבירו את המיקוד שלהם לפוליטיזציה של האסלאם ויצירת תמיכה בהפיכת פקיסטאן למדינה אסלאמית. הם נחשבים כמי שסייעו לעורר את הגנרל מוחמד זיא-אול-חק, שליט פקיסטאן דאז, להחדיר "שריעזציה" לפקיסטאן. עשרות אלפי חברים ואוהדים של האירגון שלו קיבלו משרות במערכת המשפט ובשירות המדינה. במהלך הממשל של זיא אול-חק. הוא היה הזוכה הראשון בפרס המלך הסעודי פייצל הבינלאומי על שירותו לאסלאם ב-1979. כמו כן, מודודי היה חלק מהקמתה וניהולה של האוניברסיטה האסלאמית של מדינה, אחת הערים הקדושות לאסלאם שבחבל החיג'אז שבערב הסעודית.
למודודי ומשפחתו היה את התואר "סיד"- כלומר נחשב כאחד מצאצאי נביא האסלאם מוחמד.
כשהיה בן אחת עשרה, התקבל מודודי לכיתה ח' ישירות במדרסה פאוקנייה משריקייה (תיכון מזרחי), אורנגבאד שבהודו הבריטית דאז, שהוקם על ידי שיבלי נומני, חוקר אסלאמי מודרניסטי המנסה לסנתז את הלימוד האסלאמי המסורתי עם הידע המודרני, ואשר עיצב את אורך החיים של מאודודי. התעניין בפילוסופיה (במיוחד מתומס ארנולד) וכן במדעי הטבע, כמו מתמטיקה, פיזיקה וכימיה. לאחר מכן עבר לדר-אל עולום (בית הידע, בית ספר דתי) מסורתי יותר בהיידראבאד. בינתיים, אביו עבר לבופאל – שם התיידד מודודי עם ניאז פתפורי, מודרניסט אחר. ב-1919, כשהיה בן 16, ועדיין מודרניסט בהלך הרוח, הוא עבר לדלהי וקרא ספרים של קרוב משפחתו הרחוק, הרפורמיסט סיד אחמד ח'אן. הוא גם למד אנגלית וגרמנית כדי ללמוד, באופן אינטנסיבי, פילוסופיה מערבית, סוציולוגיה והיסטוריה במשך חמש שנים מלאות: בסופו של דבר הגיע למסקנה שחכמי הדת האסלאמיים, העולמאא, לא התאמצו לגלות את הסיבות לעלייתה של אירופה, והוא עצמו הציע סיבות לכך. הוא למד את כתיבהם של רשימה ארוכה של פילוסופים שלימודם הפכה את אירופה למעצמה עולמית: הגל, קומטה, מיל, טורגו, אדם סמית', מלתוס, רוסו, וולטייר, מונטסקייה, דרווין, גתה והרדר, בין היתר. מבין המוסלמים, הוא הגיע למסקנה, שהעולמאא, חכמי הדת, לא הגיעו אפילו לאחוז אחד מכמות הפילוסופים שהייתה לאירופה להציע.
בשנות השלושים הוא החל לפתח את רעיונותיו הפוליטיים, ולפנות למטרת התחייה האסלאמית והאסלאם כאידיאולוגיה, בניגוד למה שהוא כינה "דת מסורתית ותורשתית". מאודודי נבהל מהדעיכה של השלטון המוסלמי באיזור היידראבאד שבהודו, מהחילוניות הגוברת והיעדר צניעות בקרב נשים מוסלמיות בדלהי.
באוגוסט 1941 ייסד מודודי את ג'מעאת-א-אסלאמי בהודו הבריטית כתנועה פוליטית דתית לקידום ערכים ומנהגים איסלאמיים.
האירגון התנגד באופן פעיל לחלוקת הודו, כאשר מנהיגה מודודי טען כי התפיסה הזו מפרה את הדוקטרינה האסלאמית של האומה. אירגונו ראה את החלוקה כיוצרת גבול זמני שיפריד בין המוסלמים זה מזה.
מודודי קבע כי על בני האדם לקבל את ריבונותו של אלוהים ולאמץ את החוק האלוהי, אשר מחליף חוקים מעשה ידי אדם, וכינה זאת "תיאודמוקרטיה", [47] מכיוון ששלטונה יתבסס על הקהילה המוסלמית כולה, ולא על חכמי הדת האסלאמיים, העולמאא. לאחר הקמת פקיסטאן ופיצול הודו ב1947, מודודי היגר ללאהור, שהפכה לחלק ממדינת פקיסטאן החדשה.
מודודי הקדיש את מרצו לכתיבת ספרים, עלונים ויותר מ-1000 נאומים והצהרות לעיתונות, והניח את הבסיס להפיכת פקיסטאן למדינה אסלאמית, אך גם עסק במגוון נושאים מעניינים בפקיסטאן ובעולם המוסלמי. הוא ביקש להיות מוגא'דיד, מחדש הדת . לתפקיד זה הייתה אחריות רבה שכן הוא האמין שמוג'אדיד "בכלל, חייב לבצע את אותו סוג של עבודה כמו שנעשה על ידי נביא.". בעוד שהמוג'אדידים קודמים חידשו את הדת, הוא רצה גם "להפיץ את האסלאם האמיתי" , שהיעדרו הביא לכישלון המאמצים הקודמים לחדש (תג'דיד) באסלאם". הוא היה מאוכזב מאוד לאחר ההתמוטטות האימפריה העות'מאנית, הוא האמין בראייה המוגבלת של המוסלמים את האסלאם ולא את היותו אידיאולוגיה ודרך שלמה לחיים. הוא טען שכדי להחיות את הגאווה האסלאמית האבודה, המוסלמים חייבים לקבל את האסלאם כדרך חיים שלמה.
מוודודי הושפע מאוד מרעיונותיו של התיאולוג הקיצוני מימי הביניים אבן תימיה, במיוחד מחיבוריו שהדגישו את ריבונותו של האל. מודודי הדגיש שג'יהאד חמוש הוא הכרחי לכל המוסלמים בני זמננו וכמו סעיד קוטב, ממייסדי ומבכירי תנועת "האחים המוסלמים", קרא ל"ג'יהאד אוניברסלי".
מודודי היה אחד מההוגים העיקריים של רעיון המדינה האסלאמית שתוקם על ידי ג'יהאד- ובכך השפיע על התנועות האסלאמיות הקיצוניות.
הוא תמך במודרניזציה אסלאמית אך שלל את רעיון ההתמערבות, החילוניות והלאומיות מכל וכל. הוא גם יצא נגד המיסטיקה האסלאמית- הצופיות ונגד הזרם האחמדי באסלאם, הנפוץ בהודו. הוא הסכים עם המודרניסטים האסלאמיים שהאסלאם לא מכיל שום דבר המנוגד להיגיון, ושהוא עדיף במונחים רציונליים על כל מערכות הדת האחרות. הוא לא הסכים עם הנוהג שלהם לבחון את הקוראן והסונה תוך שימוש בהיגיון כסטנדרט, במקום להתחיל מהטענה ש"התבונה האמיתית היא אסלאמית" ולקבל את הקוראן והסונה, ולא את התבונה, כסמכות הסופית.
עוד בשנות הארבעים קרא מודודי למהפיכה אסלאמית, וטען כי ה"מהפכה" שלו תושג "צעד אחר צעד" עם "סבלנות", שכן "ככל ששינוי פתאומי יותר, כך הוא קצר מועד.
לפי מודודי, לאסלאם הייתה "חוקה לא כתובה" שצריכה "להיות כתובה". החוקה לא תהיה השריעה אלא מסמך דתי המבוסס על "מוסכמות" שקבעו ארבעת הח'ליפים "הישרים" הרשידון, שהיו ארבעת הח'ליפים הראשונים של האסלאם (אבו בכר, עומר, עות'מאן ועלי) וכן על השריעה, הקוראן והחדית' (התורה שבעל פה המוסלמית).
מודל של ממשלה
בהרחיב כיצד צריכה להיראות ממשלת המדינה האסלאמית בספרו "החוק והחוקה האסלאמית", לקח מודודי כמודל את ממשלתו של מוחמד וארבעת הח'ליפים הראשונים ראש המדינה צריך להיות ראש הרשות המחוקקת העליונה, המבצעת והשופטת כאחד, אך תחתיו שלושת הרשויות הללו צריכוץ לפעול "בנפרד ובלתי תלוי זה בזה". ראש מדינה זה צריך להיבחר ועליו ליהנות מאמון המדינה, אך הוא אינו מוגבל לתקופות כהונה. מודודי שלל גם את הדמוקרטיה המערבית ואת הרעיון הדמוקרטי המערבי.
כשהייתה המהפיכה האסלאמית השיעית באיראן, הוא בירך עליה, למרות שהייתה מהפיכה שיעית.
1024px-Xmastreenewyork06

הנצרות הקדומה- היסטוריה (כותב פוסט זה אינו נוצרי, אינו משיחי ואינו מיסיונר)

הנצרות הקדומה התפתחה לאטה מן המאה הראשונה לספירה, קודם כל ככת יהודית קטנה שקידמה את תורת ישו ולאחר מכן כאמונה אוניברסלית שלא דרשה מגויים שהצטרפו אליה לשמור את חוקי התורה. לאחר הפיכתה לדת הרשמית של האימפריה הרומית במאה הרביעית, הפכה לדומיננטית באירופה ובעולם המערבי. במהלך התקופה הקולוניאלית, משלהי ימי הביניים ועד אמצע המאה ה-20, התפשטה הנצרות אל הקולוניות שהקימו הכובשים מאירופה ברחבי העולם וכיום רוב הנוצרים הם תושבי מדינות שמחוץ לעולם המערבי. לנצרות היה חלק חשוב ועיקרי בעיצוב תרבות המערב.
הדמות המרכזית בדת הנוצרית, על כל פלגיה, היא דמותו של ישו הנוצרי (שמו היה ישוע בן מרים). על-פי המקורות הנוצריים, בעיקר ספרי הברית החדשה, ישו היה יהודי שחי בתחילת המאה ה-1 לספירה, נשא הטפות דתיות ואף חולל נסים. תלמידיו ראו בו את משיח בן דוד, אולם הסנהדרין, המוסד היהודי העליון בארץ ישראל אז, ראתה בו מורד ולפי המסורת הנוצרית בלבד מסרה אותו לידי השלטונות הרומיים כדי שיוציאו אותו להורג. על-פי הכתבים הנוצריים, הוצא ישו להורג בצליבה בירושלים.
הנצרות נוסדה רשמית בשנת 325 לספירה, בעיקר כדת מדינה של האימפריה הרומית: בוועידת ניקיאה התפתחה בנצרות תאולוגיה, שעל-פיה ישו היה בן האלוהים או האל הבן, כלומר ההוויה בשילוש שנקראת "הבן" אשר לבשה בשר ודם והופיעה בדמות אדם כישו. צליבתו הייתה מעין הקרבת קורבן למען כפרת החטאים של האנושות כולה. התאולוגיה הזאת פותחה בעיקר בידי פאולוס (שאול התרסי), תלמיד של ישו, שהוא האישיות המרכזית בעיצוב הנצרות כפי שהיא מוכרת לנו. למעשה שאול התרסי (חי בין השנים 10 ל-67 לספירה), שבא מאוחר יותר מישו ומ12 תלמידיו, הפך לפאולוס הקדוש ויצר את המיתוג של הנצרות- והחל מימיו נעשה שימוש בשם "נוצרים" ו"נצרות".
פאולוס לא הכיר את ישו בחייו, ואף העיד על עצמו כי רדף נוצרים, אך לאחר שלדבריו התגלה אליו ישו באור מסנוור, הפך למאמין נלהב במשיחיותו. פאולוס ניתק את האמונה החדשה מהצורך לקיים את מצוות התורה, ובכך הקל על ההמונים את קבלתה. האמונה שהמשיח בא ונצלב לכפר על חטאי האנושות ובמותו כיפר על חטאי המאמינים הביאה רבים להצטרף אליה. פאולוס הפיץ את הנצרות בעולם הפגני ובעזרת בר-נבא ורשת מקומית של עוזרים, רבים מהם נשים, הקים קהילות של נוצרים באסיה הקטנה ודרום יוון ובסופו של דבר הגיע לרומא.
הקהילה המרכזית של הנוצרים הייתה תחילה בירושלים. בשנת 70, כשרומא החריבה את ירושלים במרד הגדול, הפכה אנטיוכיה (כיום בטורקיה) למרכז הנצרות בצדה המזרחי של האימפריה. בניגוד למצב בארץ ישראל, היו הנוצרים החדשים בעיקר גויים, ומעתה נעשתה פעילות הפצת הדת הנוצרית בקרב הגויים בידי גויים. אחת הסיבות למהירות שבה נקלטה הדת החדשה הייתה השימוש בגורם המאחד בעולם היווני-רומי – השפה היוונית המשותפת. יהודי אלכסנדריה כבר תרגמו את התנ"ך ליוונית. כותבי את הברית החדשה השתמשו גם הם ביוונית. הנוצרים הראשונים השתמשו בכתבי הקודש העבריים ואף הפיצו אותם ברחבי האימפריה הרומית. כללי הנצרות: מונותאיזם, מוסר, הבטחה לחיי נצח עם אלוהים וכתבי הקודש העתיקים משכו רבים לדת החדשה. רוב ההתנצרויות אירעו כשגרה יומיומית כאשר נוצרים, גברים ונשים, סיפרו על כללי אמונתם במפגשים עם אנשים בני דתות אחרות. בהדרגה החלו להתגבש קהילות נוצריות, כאשר בתקופה זו התקיימו מפגשי הקהילה בבתים פרטיים שפעלו ככנסיות.
שמה של הדת בעברית נגזר כנראה משמה של העיר נצרת. נצרת היא העיר שבה גר ישו עם משפחתו רוב ימי חייו, על פי הכתבים הנוצריים (אם כי על-פיהם הוא נולד בבית לחם). קיימת גם תפיסה שמקור השם "נוצרים" אינו על שם העיר נצרת, אלא בפלג של יהודים-נוצרים, מפועל נָצַר במשמעות של "שומרים" על דרך האמת ועל תורת האל, על יסודי דברי הנביא ירמיהו (ספר ירמיה, פרק ד', פסוק ט"ז-" הַזְכִּירוּ לַגּוֹיִם, הִנֵּה הַשְׁמִיעוּ עַל-יְרוּשָׁלִַם, נֹצְרִים בָּאִים, מֵאֶרֶץ הַמֶּרְחָק". פרק ל"א, פסוק ה'- כִּ֣י יֶשׁ־י֔וֹם קָֽרְא֥וּ נֹֽצְרִ֖ים בְּהַ֣ר אֶפְרָ֑יִם ק֚וּמוּ וְנַֽעֲלֶ֣ה צִיּ֔וֹן אֶל־יְהוָ֖ה אֱלֹהֵֽינוּ׃). כינוי דומה לנוצרים מופיע בקוראן ובקרב חלק מהמוסלמים – "נצארא" (نصارى).
הנוצרים עצמם מכנים עצמם "כריסטיאנים" (למשל באנגלית: Christians וכך גם ברוב השפות האירופיות) כלומר "משיחיים" (למשל בערבית: مسيحيون מסיחיון). שמות אלו נגזרו מן האמונה הנוצרית הקדומה, כי ישו היה המשיח.
ייתכן שזו תמונה של ‏‏‏אדם אחד או יותר‏, ‏עץ חג המולד‏‏ ו‏פעילות בחוץ‏‏
0
אנשים שהגעת אליהם
0
מעורבויות
ציון הפצה
קידום פוסט
לייק
תגובה
שתף
Al-Kawakibi

מבשרי האסלאם הקיצוני: עבד אל-רחמן אל-כוואכיבי, שהתנגד לעות'מאנים

מבשרי האסלאם הקיצוני: עבד אל-רחמן אל כוואכיבי, 1902-1854.
 
ממדבריות הנג'ד שבחצי האי ערב אנו מגיעים אל המאה ה-19, הזמן של האינטלקטואלים הערבים בעידן הליברלי. מדובר על אינטלקטואל, סופר ועיתונאי סוני שהיה אף יותר מאיש דת. יליד העיר חלב שבצפון סוריה, ממשפחת צאצאי הנביא מוחמד. עבד אל רחמן אל כוואכיבי (כווכב- כוכב בערבית, כוואכב- כוכבים) היה לא רק ממבשרי האסלאם הקיצוני אלא ממבשרי הלאומיות הערבית ורעיון איחוד העמים הערביים, הפאן-ערביות.
האינטלקטואלים הערביים בעידן הליבראלי עסקו בעיקר בשאלות הבאות: 1. מדוע האסלאם בירידה אל מול המערב העולה? 2. למי יש לגיטימציה להיות מנהיג האומה המוסלמית.
 
אל-כוואכיבי למד גם מדעי האסלאם וגם שפות. בגיל 22 כבן למשפחת נכבדים הוא הפך לעורך העיתון הרשמי של מחוז חלב באימפריה העות'מאנית, אל-פוראת (נהר הפרת). לאחר מכן עבר לערוך את העיתון האסלאמיסטי הרפורמיסטי, אל-מנאר (אין שום קשר לתחנת הטלוויזיה של חזבאללה השיעית כיום, שנקראת באותו שם), שעורכו המפורסם לפניו היה מוחמד רשיד רידא, אחד מגדולי האינטלקטואלים האסלאמיסטיים במצרים. אל כוואכיבי נע על הקו בין חלב הסורית לקאהיר, בירת מצרים לעתיד. מה שתיסכל אותו יותר מכל הוא הדרתם של בני משפחתו ממשרת "נקיב אל אשראף"- ראש השריפים (בני משפחתו של מוחמד) באיזור חלב, על ידי העות'מאנים.
 
אל-כוואכיבי הירבה לכתוב נגד דיקטטורה ונגד דיקטטורים, וכיוון את כתיבתו כנגד המושל העות'מאנית של חלב דאז, ג'מיל פאשא, וכנגד האימפריה העות'מאנית בכלל. הוא טען שמהרגע שנכנסו יסודות תורכיים וזרים לתוך האסלאם שהיא דת ערבית במקור, החלה ירידת האסלאם וירידת הדורות. הוא טען כי על הערבים להוביל את האסלאם כמו בימי האסלאם הראשונים במאה השביעית לספירה הנוצרית, ולא זרים. הוא גם עסק בפירוש הקוראן, כלומר נתן פירוש יותר ערבי לקוראן שכתוב בערבית. הוא טען שיש לפתוח מחדש את שערי האיג'תיהאד- החשיבה והחידושים העצמאיים באסלאם, שהיו נעולים מאז המאה העשירית לספירת הנוצרים.
 
שני ספריו הידועים הם "טבבאיע ומאסארי אל-אסתיבדאד" (הטבע של העריצות) ו"אום אל-קוראא" (אם היישובים- הכינוי הערבי לעיר מכה)- ספר שיש לו מימד יותר דתי. הוא טען שלסולטאן העות'מאני התורכי אין שום לגיטימציה לשלוט על הערבים, וכי ח'ליף האסלאם, אחד התארים שנשא הסולטאן כמנהיג האומה המוסלמית הסונית, צריך להיות אך ורק אדם משיבטו של מוחמד, שבט קורייש, ולא סולטאן שהוא ממוצא אחר לגמרי. הוא טען שגם התיישנות פירושי האסלאם מהמאה העשירית וגם הישענות המוסלמים על אמונות טפלות- בייחוד על המיסטיות הצופית, וידוע שהצופיות הייתה נהוגה בתורכיה בדרך כלל- גרם להידרדרות האסלאם אל מול עליית המערב. זניחת ערכי הערביות והאסלאם גרמה לאסלאם להיחלש ולרדת. את האסלאם, לטענת כוואכיבי, יש לחזק בעזרת עמידה על יסודותיו הערביים, ואיחוד כלל הערבים לשם שליטה באסלאם-ובכך הניח את היסודות ללאומיות הערבית, וחזרה לערכים האסלאמיים של מוחמד הערבי מהמאה השביעית לספירה. המימד האסלאמי של טענותיו הניח את היסודות לאסלאם הקיצוני בגירסתו הערבית. עובדה היא שאירגוני "האחים המוסלמים", "אל קאעידה" ודאע"ש יוסדו ונוהלו בעיקרון על ידי ערבים.
 
בסיפרו "אום אל-קוראא" הוא טען כי העיר מכה, ממנה בא האסלאם, צריכה להיות בירת העולם המוסלמי ולא איסטנבול ולא קאהיר ראויות להיות הבירה המוסלמית המרכזית. הוא טען שעל המוסלמים ללמוד את המדע המודרני ולפרש את הקוראן ואת החדית', המסורת האסלאמית, פירוש מודרני. חיקוי עיוור-תקליד- של פירושים אסלאמיים מהעבר גורמים לקיפאון של האסלאם אל מול המודרנה.
 
עקב הביקורת שמתח על האימפריה העות'מאנית וההאשמות שהטיח בה לפיה היא האשמה בקיפאונו ובהשחתתו של האסלאם, אל-כוואכיבי כנראה הורעל בידי סוכנים עות'מאנים ומת בשנת 1902.
eceyasar002

סדרות תורכיות חדשות בתורכיה, שנת 2022.

(לא ידוע לי אם ומתי יוקרנו או מוקרנות הסדרות האלה בישראל-מדובר על סדרות שעומדות להיות מוקרנות רק בתורכיה). מידע נוסף על הסדרות יובא בהמשך.

1. בת העמק הירוק- (Yeşil Vadinin Kızı): סידרה שאמורה להיות מוקרנת בערוץ FOX TV התורכי, בכיכוב הילדה ברן גוקיילדיז המוכרת מהסידרה "בתי" ו"אמא", ואסלי אלטיקולאץ' סאצ'אר.

 

2. עוד סידרה בFOX TV בתורכיה שאמורה לעלות ב2022 היא "עד הנשימה האחרונה", בכיכוב נורגול ישילצ'אי ושחקנים נוספים.

 

3. דוראן
הסידרה "דוראן" תשודר ברשת GAIN MEDIA. צוות השחקנים של סדרת דוראן, שעונתה הראשונה תיפגש עם הקהל בדצמבר 2021, כולל שחקנים כמו בהאר שאהין, בורקאן דוגן, ועוד.

 

4. "אם גברים אוהבים" Erkek Severse- בכיכובו של אלפרן דוימאז.

 

5. "להסתיר את אמא שלנו" –  Annemizi Saklarken- בכיכובה של אג'ה יאשאר בת ה-27 (בתמונה)… אמורה לעלות בערוץ STAR TV

6. "הבריחה"-ערוץ דיסני פלוס- מצולמת בדרום מזרח תורכיה. שמה התורכי של הסידרה הוא – קאצ'יש Kaçış וישחקו בה בתפקידים הראשיים אירם חלוואג'יאולו ואנגין אקיורק.

 

המשך יבוא…

מבשרי האסלאם הקיצוני- הכל החל ממוחמד עבד אל-והאב

הכל התחיל מעבד אל-והאב. או בשמו המלא: מוחמד אבן עבד אל-והאב (1699-1792).
נחשב למייסד הזרמים הקיצוניים של האסלאם הסוני, ובמיוחד של תנועת הוהאבייה, התנועה האסלאמית הקיצונית שהיא האסכולה הדתית מוסלמית המובילה בחצי האי ערב ובמיוחד בערב הסעודית. הוא היה מטיף, מנהיג דתי, רפורמטור שמרן קיצוני, פעיל פוליטי ותיאולוג. ההגדרה של "והאביות" או "והאביזם" היא תוצר של חוקרים מערביים, לא השם של התנועה הדתית שהקים.
נולד למשפחה של משפטנים שעסקה במשפט המוסלמי לפי הפרשנות המחמירה שלו שיסודה באסכולה הדתית הסונית החנבלית, האסכולה הדתית המאוחרת, הקיצונית והשמרנית מבין ארבע האסכולות של האסלאם הסוני.
הוא למד בבתי ספר דתיים שנהגו לפי האסכולה החנבלית. דרכו הייתה לשלב את האסכולה החנבלית עם הפוליטיקה בחצי האי ערב, ובכך נוסדה האסכולה החנבלית.
עקרונותיו היו: 1. קידום שמירה על החוק האסלאמי בראי הראייה השמרנית ביותר של הקוראן. 2. הכריז על ההכרח לחזור ישירות לקוראן ולחדית' (החדית' הוא המקבילה המוסלמית לתורה שבעל פה) במקום להסתמך על פרשנויות מימי הביניים, והתעקש שכל מוסלמי – זכר ונקבה – יקרא וילמד את הקוראן באופן אישי. 3. הוא התנגד לתקליד -מעקב עיוור על ידי המסורת, וקרא לפתוח את שערי האיג'תיהאד- הנמקה משפטית עצמאית באמצעות חקר כתבי הקודש- שהיו נעולים מאז המאה העשירית- לפרשנות שמרנית בלבד.
4. הוא עבר הכשרה ראשונית במסורת המוסלמית הסונית הקלאסית, אבן עבד אל-ווהאב התנגד בהדרגה לשיטות דת פופולריות רבות, אך שנויות במחלוקת, כגון ביקור והערצה למקדשים ולקברים של קדושים מוסלמים, דבר שלדעתו מהווה חידוש דתי ("בידעה"), כפירה או אפילו עבודת אלילים. 5. קרא לרפורמה חברתית שמבוססת על התווחיד- ייחוד האל באסלאם. 6. קרא לחזור לימי האסלאם "הטהור" של מוחמד וחבריו במאה השביעית. דחה את הצופיות- הזרמים המיסטיים האסלאמיים, שהיו נהוגים באימפריה העות'מאנית.
את מי שלא הסכימו עם דרכו, את השיעים, את הצופים ואת כל מי שעסקו במיסטיקה אסלאמית הגדיר עבד אל-והאב ככופר. התכפיר- הכרזה על אדם או על קבוצה ככופרים- הוא היסוד של האסלאם הקיצוני הסוני.
חשוב להבין, כי התקופה שבה פעל עבד אל-והאב הייתה על רקע ההתנגדות שצצה במדבריות חצי האי ערב כלפי האימפריה העות'מאנית, בטענה כי היא אינה מכבדת את האסלאם כמו שצריך לפי יסודותיו הבסיסיים. עבד אל-והאב טען כי האסלאם הושחת והתקלקל במהלך ימי הביניים והלאה, וכי יש לחזור לעקרונות הבסיסיים והשמרניים ביותר של הדת. היריבות עם האימפריה העות'מאנית ועוד שיקולים רבים הובילו למהלך הדרמטי ההיסטורי שנקט עבד אל-והאב: חיבור עם משפחת אל-סעוד ויצירת המדינה הסעודית הראשונה, או האמירות הגדולה של דרעייה, בשנת 1744 לספירה (ערב הסעודית של היום היא המדינה הסעודית השלישית).
אבן עבד אל-ווהאב ערך הסכם דתי-פוליטי עם מוחמד אבן סעוד כדי לעזור לו להקים את אמירות דרעייה, המדינה הסעודית הראשונה, והחל בברית שושלת והסדר חלוקת כוח בין משפחותיהם שנמשך עד היום בממלכת ערב הסעודית. אהל אל-שייח', המשפחה הדתית המובילה את חכמי הדת (העולמאא) של ערב הסעודית, הם צאצאיו של אבן עבד אל-ווהאב. הברית בין משפחות אל סעוד (שמתרכזים בפוליטיקה) ועבד אל-והאב (שמנהלים את ענייני הדת של ערב הסעודית) קיימת עד היום.
עבד אל והאב השפיע רבות על הקמת התנועה הסלאפית, שקראה לחזור לאסלאם הדתי "הטהור" של המאה השביעית לספירה. במשך השנים מוסלמים קיצוניים קראו לעצמם גם "אל-מוואחידון"- כלומר דבקים בייחוד האל- עוד מושג שהשתמש בו רבות עבד אל והאב.
ייתכן שזו תמונה של ‏אדם אחד‏
לייק
תגובה
שתף
gallipoli

הקרב הארוך ביותר: 106 שנים אחרי (גליפולי)

ב25 באפריל 2015 צוין בתורכיה, בבריטניה, באוסטרליה ובניו זילנד תאריך היסטורי משמעותי ביותר: 100 שנים לקרב גליפולי, שהתרחש במלחמת העולם הראשונה, בו נלחמה האימפריה העות'מאנית על חייה באחד מנתיבי המעבר החשובים ביותר שלה: מיצר הדרדנלים.

אמנם קרב גליפולי, שנמשך מאפריל עד דצמבר 1915 נחשב כקרב בין מעצמות המרכז (גרמניה, אוסטריה-הונגריה והאימפריה העות'מאנית) לבין מדינות ההסכמה, או בעלות הברית (בריטניה, צרפת, רוסיה וארה"ב), אך הכוחות העיקריים שנלחמו בו הם הצבא האוסטרלי והניו זילנדי מצד אחד, והצבא התורכי-עות'מאני מצד שני.

ובכן, כשקוראים עובדה זו, שואלים: מה הקשר בין אוסטרליה וניו זילנד, מדינות שקטות בדרך כלל שמרוחקות אלפים של קילומטרים מתורכיה, כשאין בין מדינות אלה שום עויינות מוקדמת או קשר משמעותי כלשהו, לבין האימפריה העות'מאנית, שרוב שטחה היה במזרח התיכון והבלקן?

ובכן, אוסטרליה וניו זילנד היו כפופות באותה תקופה ביתר שאת לבריטניה, שהיא נלחמה כנגד האימפריה העות'מאנית, שהייתה בעצמה אימפריה. מלך בריטניה דאז, ומלכת בריטניה כיום שהיא בתו, היו ועודם מלכי אוסטרליה וניו זילנד. בעת מלחמת העולם הראשונה, אוסטרליה וניו זילנד היו חלק מן האימפריה הבריטית, לכן מדינות אלה היו חייבות להראות את נאמנותן. לכן גויס במלחמת העולם הראשונה כוח של אלף חיילים אוסטרלים ו18 אלף חיילים ניו זילנדים, שאומנו על ידי בריטניה, כוח שנקרא ANZAC- אנזא"ק, על מנת לכבוש את מיצר הדרדנלים, מיצר חשוב שאורכו כ60 קילומטרים ורוחבו מגיע עד ל6.5 קילומטרים, שמחבר בין יבשות וימים: בין הצד האסייתי של תורכיה, הלא היא תת היבשת אנטוליה, לבין יבשת אירופה, ובין הים האגאי וים המרמרה, שממשיך לתוך הים השחור. במרכז המיצרים נמצא האי גליפולי, או גליבולו כמו שנקרא בתורכית.
ב25 באפריל נחתו כוחות אנזא"ק לראשונה באי גליפולי. יום זה מוכר ברחבי חבר העמים הבריטי כיום אנזא"ק. ב25 באפריל 2015 היה יום אנזא"ק ה-100 במספר.

איך התגלגלו הצדדים למלחמה בדרדנלים בכלל ובגליפולי בפרט? בחרתי להביא דווקא את הגירסה התורכית.
במהלך מלחמת העולם הראשונה, סגרה האימפריה העות'מאנית את מיצרי הדרדנלים, במטרה למנוע מרוסיה ומשאר מדינות ההסכמה לשלוח את ספינותיה במיצרים לכיוון הים התיכון. מטרת מדינות ההסכמה, בעיקר של בריטניה, הייתה לחסום את נתיבי השייט לכיוון רוסיה, שהייתה בעלת בריתה הרופפת ובעלת האינטרסים משל עצמה.
באותן שנים, שלט באימפריה העות'מאנית "הוועד לאיחוד וקידמה", שהיה הפלג החשוב והמוביל של תנועת "התורכים הצעירים". הסולטאנים העות'מאנים היו עדיין על כיסאם, אך שימשו כדמות ייצוגית בלבד. הבולט מבין ראשי הוועד באותן שנים היה אנוור פאשה, שהיה גיבור צבאי. האימפריה העות'מאנית הייתה לאחר אובדן שטחים רבים במלחמות שקדמו למלחמת העולם הראשונה: במלחמות הבלקן, בין השנים 1912-1913, עת איבדה האימפריה את רוב שטחיה האירופיים חוץ ממרחב אדירנה, שגם נכבש לזמן קצר והוחזר בקושי לשליטה עות'מאנית-מוסלמית, ובמלחמת לוב, שהתחוללה בין השנים 1911-1912, במרחב שאנו מכירים אותו כיום כמדינת לוב, בה איבדה האימפריה את שיטחה לטובת הפולשים האיטלקים. במלחמה זו, אגב, בלט לראשונה קצין צבא עות'מאני בכיר, בשם מוסטפא כמאל פאשה. אנו עתידים לראותו הופך לגיבור גליפולי. אנוור פאשה הוביל את חבריו לשלישייה השלטונית של האימפריה העות'מאנית, טלעת פאשה וג'מאל פאשה, לתוך מלחמת העולם הראשונה לצידה של גרמניה, מובילת מעצמות המרכז, מתוך מטרה להחזיר לאימפריה את שיטחה שאבד. החלטה זו תתברר כפטאלית לגורל האימפריה.
מעצמות ההסכמה, בהנהגת בריטניה, שאפו, כאמור, לתפוס את המיצרים החשובים האלה, לאפשר את תנועת אוניות בעלות הברית בתוכם וגם להכניע את האימפריה העות'מאנית ולהוציא אותה מן המלחמה באמצעות כיבוש איסטנבול. הבריטים לא רצו לבזבז כוח אדם בריטי ממש, כלומר חיילים שבאו מאיי בריטניה, לכן "הממלכה המאוחדת" בחרה את כוחות אנזא"ק, שהפכו לבשר תותחים במערכת גליפולי.

השלב הראשון של קרב גליפולי, לפני אפריל 1915, היה השלב הימי: וינסטון צ'רצ'יל, שר הימייה הבריטי, שלח אוניות ומשחתות בריטיות להפגיז את סוללות התותחים העות'מאניות במיצרי הדרדנלים, וכן להטביע אוניות עות'מאניות ובייחוד גרמניות. התקיפה הימית נמשכה בין נובמבר 1914 לאמצע מרץ 1915. עיקר הקרב הימי היה בין ה17 וה18 במרץ 1915. בסופו של דבר, הצליחו סוללות התותחים התורכיות וכן מוקשים שפוזרו על ידי אוניות עות'אמניות לפגוע באוניות ובמשחתות בצי הבריטי. אדמירל דה רובק, מפקד צי מדינות ההסכמה בדרדנלים, הורה על נסיגה לאחר ששלוש אוניות מלחמה בריטיות עיקריות טבעו.

מפקדת מדינות ההסכמה הגיעה לידי מסקנה, כי יש לכבוש את חצי האי גליפולי, שנמצא בין הים האגאי לדרדנלים. ומי שיכבוש את גליפולי, ישלוט על המיצרים עצמם. לשם כך נשלח כוח שרובו מאנזא"ק, וכן נשלחו גם חטיבות הודיות וצרפתיות לשדה הקרב. הצבא העות'מאני הציב שתי דיוויזיות עיקריות אל מול הכוח הפולש. אחת הדיוויזויות הייתה בפיקודו של מוסטפא כמאל.
הפרובינציה שבה התחולל עיקר הקרב נקראת פרובינציית צ'נאקאלה- ממש על המיצרים.

הפלישה הראשונה אירעה ב25 באפריל 1915, בשעה 4:30 בבוקר. כאמור, בשני חופים: סאדלובאהיר וארינבורנו. בארינבורנו הייתה עיקר הפלישה, כשהקשר בין מפקדי הדיויזיות העות'מאניות לפיקוד המרכזי של הצבא היה לוקה. מוסטפא כמאל לקח פיקוד, והצליח להשהות את הפלישה של חיילי האנזא"ק ששטפו את ארינבורנו וניסו לפגוע קודם כל בסוללות התותחים שאיימו על הספינות. השהיית הכוחות הפולשים גרמה למלחמה בגליפולי להפוך למלחמת חפירות, בדומה לחזיתות אירופיות אחרות במלחמת העולם הראשונה. כוחות ההסכמה בפיקוד גנרל המילטון הבריטי לא הצליחו להבקיע הלאה לתוך היבשה התורכית. הם נבלמו על ידי צבא עות'מאני מותש, זקן בחלקו אבל נחוש. בכך, המלחמה נמשכה אל תוך הקיץ.

הבריטים הנואשים החליטו לפתוח חזית שלישית באוגוסט 1915, באיזור אנאפארלאר. מטרתם הייתה למשוך כוחות עו'תמאניים משתי החזיתות האחרות אל החזית השלישית, ולתפוס סוף סוף את המיצרים. מועד הנחיתה בחזית השלישית היה גרוע בגרועים, בין ה-6 ל-7 באוגוסט, בשיא החום התורכי….
כוחות אנזא"ק הותשו גם בחזית השלישית על ידי כוחותיו של מוסטפא כמאל, שבאותה תקופה קיבל פיקוד מלא על יחידות הצבא העות'מאני באיזור מידי מפקד הצבא העות'מאני, הגנרל הגרמני להמן פון סאנדרס. אומנם בתחילה היו אבידות עות'מאניות כבדות, אך מוסטפא כמאל עבר לטקטיקת קרב חדשה: להשיל מעל החיילים את הנשק הכבד ולהשתמש בעיקר בכידונים. מעצמות ההסכמה המשיכו לספוג אבידות, ולבסוף, לאחר מלחמת חפירות ארוכה, החליטו הבריטים ב20 בדצמבר 1915 לפנות את כוחותיהם מחזיתות ארינבורנו ואנאפארלאר, ובתחילת ינואר מסדולבאהיר.
מוסטפא כמאל והעות'מאנים ניצחו בקרב- בגדול.

בסופו של דבר, 253 אלף חיילים עות'מאניים, רובם תורכים במוצאם, נהרגו בקרב מתוך 315 אלף חיילים. בעלות הברית או בשמן השני מעצמות ההסכמה איבדו כ215 אלף חיילים, מתוך 568 אלף חיילים ו2000 עובדים אזרחיים שהשתתפו בפלישה. בין ההרוגים היו אוסטרלים וניו זילנדים רבים.

הקרב נודע כהישג שפיאר והביא את מוסטפא כמאל לגדולה. מי שנקרא בהמשך אתאתורכ ביסס על הישגו וגדולתו בניהול הגנת גליפולי את מלחמת האזרחים התורכית שהוביל בראשית שנות העשרים כנגד הממשלה העות'מאנית והסולטאן, שנכנעו למעצמות ההסכמה המנצחות וגם כנגד היוונים.

הקרב התברר גם ככישלון חרוץ של מעצמות ההסכמה ושל השר דאז וינסטון צ'רצ'יל. את פעולותיהם הצבאיות בהמשך, בייחוד את הפלישה לנורמנדי פחות משלושים שנה אחר כך ביססו בעלות הברית על קמפיין גליפולי. צ'רצ'יל עתיד להפוך למנהיג בריטניה המצליח והגיבור במלחמת העולם השנייה.

האימפריה העות'מאנית ניצחה בקרב גליפולי, אך הפסידה במלחמת העולם הראשונה. יש הטוענים כי בקרב גליפולי נולדה תורכיה המודרנית באופן לא רשמי.

tripartite Jordan, Egypt Palestine meeting Cairo 2 9 2021 WAFA picture (1)

ביקורת על תוכנית "איחוד האמירויות הפלסטיניות" של המזרחן פרופסור מרדכי קידר.

אני מעריך מאוד את פרופסור קידר, הוא מרצה ומומחה משיכמו ומעלה לענייני ערבים ואסלאם. לפני כמה שנים הוא פירסם את "תוכנית האמירויות הפלסטיניות" כהצעה לפיתרון הסיכסוך על ארץ ישראל בינינו לבין שכנינו הערבים.
הבעיה היא שאני חולק על התוכנית הזאת ורואה אותה כבלתי ישימה. אני אפרסם את סעיפי תוכנית האמירויות כמו שהיא מופיעה באתר של תוכנית האמירויות, ואגיב על כל סעיף מה הבעייתיות שבו, בעיניי.
ולהלן התוכנית ותגובותיי:
רקע
מדינות ערב מחולקות כיום, באופן כללי, לשני סוגים: הכושלות והמצליחות. המדינות הערביות הכושלות הן סוריה, עיראק, לוב, לבנון, תימן וסודאן, ואילו המצליחות הן סעודיה, עומאן, איחוד שבע האמירויות, כווית, קטר ומרוקו. המדינות הכושלות מעורערות מבחינה פנימית בעוד שהמצליחות יציבות. שאר מדינות ערב נמצאות במקום כלשהו על הרצף בין ההצלחה והכישלון, בין היציבות והערעור.
הסיבה הראשונה למצב העגום של המדינות הכושלות הוא שמדינות אלו נוסדו על ידי פוליטיקאים שהקימו משטרים על בסיס "פרוגרסיבי" שהועתק מהאידיאולוגיות המערביות שהם סונוורו בהן כמו סוציאליזם, רפובליקה ודמוקרטיה. מנגד, במדינות המצליחות מערכת השלטון נבנתה על בסיס המנהגים החברתיים והמסורות המקומיות כגון שבטיות, ממלכה ואמירות.
הסיבה השנייה להבדל בין שני סוגי המדינות הוא שהחברה בכל אחת מהמדינות הכושלות היא הטרוגנית ומורכבת מקבוצות שונות, שבטיות, אתניות, דתיות ו/או עדתיות, וכל קבוצה נשארה דבקה בזהות הקולקטיבית שלה, בתכונותיה, בחוקיה, במסורותיה ובמנהגיה, והיא רואה את הקבוצות האחרות כאויב. רעיון הנאמנות למדינה המודרנית, למוסדותיה, לסמליה ולחוקיה נכשל בניסיונו להחליף את הנאמנות לקבוצה המסורתית, והתוצאה היא המאבקים הלא פוסקים בין הקבוצות וביניהן ובין המדינה, הנתפסת בעיניהן כאויב. פרויקט "בנין האומה" נכשל במדינות אלה כישלון חרוץ. לעומת זאת, אזרחי כל אחת מהמדינות המצליחות הם קבוצה הומוגנית כמו שבט אל-צבאח בכווית, אל-ת'אני בקטר, אל-נהיאן באבו ט'בי וכו'. מכיוון שהחברה אחידה היא יציבה באופן קבוע, ועל היציבות החברתית הזו בנויה מערכת ממשל לגיטימית ומתפקדת.
ההבדל ניכר גם בהיבט הכלכלי:
המצב במדינות הכושלות מוכיח שלמרות הנפט הנמצא בהן בכמויות עצומות (לדוגמה: עיראק ולוב) המדינה כושלת, לעומת המדינות המצליחות המתאפיינות בפריחה כלכלית, למרות שבדוביי אין כמעט נפט או גז בכלל. המסקנה היא שהנפט לבדו אינו מביא פריחה כלכלית, שכן זו נובעת במדינות המצליחות מהיציבות החברתית והפוליטית, והיא זו המביאה לכלכלה מפותחת, בשל הנפט או באמצעות עסקים ותיירות, כמו בדוביי.
המצב הפלסטיני:
המצב ברש"פ הוא כישלון טוטאלי בכל ההיבטים: הפילוג בין רשות פתח ומדינת חמאס מאז 2007, השחיתות הזורמת בעורקי הרשות, העריצות, הדיכוי והכישלון בהתנהלות הציבורית, מכל אלו עולה המסקנה הברורה שאם תקום מדינה פלסטינית היא ללא ספק תהיה עוד מדינה כושלת, שתהיה זקוקה לאויב חיצוני כדי לאחד את העם תחת שלטונה הלא לגיטימי, אז למה להקים מדינה כזו?
מנגד, המערכת החמולתית בקרב הציבור הערבי החי ביהודה ושומרון חיה, קיימת ובעלת נוכחות והשפעה, ובמקרים רבים כמו ניהול סכסוכים וארגון חיי היומיום התפקיד שהיא ממלאת טוב ומקובל. השיח'ים של החמולות זוכים להערכה וכבוד מצד הציבור הרבה יותר מההערכה והכבוד שהציבור רוחש לרש"פ, וזה מה שהביא אותנו אל הפתרון הנכון:
פתרון האמירויות המתבסס על החמולות בערי יהודה ושומרון הערביות.
רעיון האמירויות שואף להקים אמירות עצמאית בכל אחת מערי יהודה ושומרון הערביות, בהמשך לאמירות עזה שהוקמה בשנת 2007. ישראל תישאר לתמיד במרחב הכפרי. כל אחת מהאמירויות ביו"ש תתבסס על החמולות המקומיות החיות בעיר, והשיח'ים של החמולות יהיו מקור הסמכות הריבונית של כל אמירות. אם האמירויות ירצו להקים פדרציה, אין בכך בעיה, כל עוד אין ביניהן רצף גאוגרפי.
התגובה שלי: אין מה להשוות בין המצב של הפלסטינים למצב של איחוד האמירויות הערביות או של הנסיכויות והממלכות הערביות העשירות. המצב הכלכלי של הפלסטינים הוא לא מזהיר, בלשון המעטה, והרשות הפלסטינית נתמכת ברובה מכספים שמעביר לה המערב. מה שמטריד בעצם הכינוי "אמירות", היא שעל רקע הקנאות הדתית וצמיחת אירגונים אסלאמיסטיים כמו חמאס וחזב א-תחריר בקרב הפלסטינים, שאמירות חמולתית שכזאת לא תהפוך לאמירות בנוסח כוויית או אבו דאבי, אלא לאמירות אסלאמיסטית נוסח האמירות האסלאמית הטרייה של אפגניסטאן או האמירויות של דאע"ש בזמנו. אמירויות מושחתות ועניות כלכלית אף יותר מהרשות הפלסטינית היום, מה שעלול להפוך אותן למקור של טרור עוד יותר גרוע כנגד ישראל. דוגמא מצוינת ועצובה לכך ניתן למצוא ב"אמירות עזה" שנשלטת על ידי חמאס שהפכה לבסיס טרור פרו-איראני מובהק ממש כמו דרום לבנון. כמו כן חשוב שלצה"ל תמיד יהיה את החופש כמו של היום בערי הגדה להיכנס חופשי לאותן ערים ולהילחם בטרור. לכן, אמירות זאת לא ישימה כל כך לצערי.
האמירויות שתהיינה בערי יו"ש הן: ג'נין, שכם, טולכרם, קלקיליה, רמאללה, יריחו וחברון הערבית, בנוסף לעזה. כל אמירות תהיה אחראית על ניהול ענייניה כגון בטחון פנים, כלכלה, תשתית, יצוא ויבוא, חשמל, מים, תחבורה וכו', וזאת באמצעות הסכמים דו צדדיים בינה ובין ישראל.
התגובה שלי: הסכמים בין האמירויות לבין ישראל? הוכח כבר שהפלסטינים כקבוצה לא ממהרים לכבד הסכמים, בלשון המעטה, ע"ע הסכמי אוסלו. אז בטח ובטח אי אפשר לסמוך על הסכמים שחותמים עם אמירויות כאלה. מה גם שבערים המסוימות שמצוינות כאן, המשפחות המובילות יכולות להיות חמאסניקיות מובהקות או אף יותר גרוע מכך. העיר חברון והחמולות המובילות שבה הן דוגמא מצוינת למצב עגום שכזה. לא הייתי רוצה למסור את השליטה בנפת חברון למשפחת ג'עברי הקיצונית, לדוגמא. זה ייצור מצב זהה לכך שחמאס ישתלט על הגדה. עדיפה כבר הרשות הפלסטינית.
בנוסף, נכון שהזהות החמולתית-משפחתית-מקומית חזקה מאוד בקרב הפלסטינים. אבל עם כל זאת, מאז שנות העשרים של המאה העשרים- לפני מאה שנים, נוצרה לכידות אצל הפלסטינים, ונוצרה "לאומיות פלסטינית", גם אם היא רופפת. במיוחד במה שמכוון למאבק כנגד הציונות ונגד ישראל. מי שחיזק את הלכידות הזאת הוא אירגון הפת"ח שנמצא במסגרת אש"ף, והוא זה ששולט בגדה. למרות השוני בין האיזורים, בעשרות השנים האחרונות יש לכידות אצל שכנינו שאי אפשר לשבור.
אבו מאזן הוא מכחיש שואה ושונא ישראל. אבל בעיניי הוא הרע במיעוטו. הוא לא פרטנר, כי הרי שום מנהיג פלסטיני לא יסכים לשלום אמיתי עם ישראל אם ישראל לא תפתור את בעיית ירושלים ותיתן לצד הפלסטיני את זכות השיבה המלאה, הכל כולל הכל. אבו מאזן הוא מעודד טרור, ודחה הצעות פשרה להסדר קבע מצד ישראל. אבל בניגוד לקודמו, יאסר ערפאת, הוא לא חי ונושם טרור כל הזמן. הוא מאמין במאבק דיפלומטי, ואפילו בטרור דיפלומטי כנגד קיום ישראל תוך כדי גיוס דעת הקהל בעולם נגדה, ופחות במה שנקרא מאבק מזוין וחמוש, מאבק שבו האמין ערפאת. אומנם אביו של אבו מאזן חי עד גיל 105, אבל אני חושש שביום שאחרי אבו מאזן יגיע לו יורש תואם ערפאת, בדמות מרוואן ברגותי שנמצא כרגע בכלא הישראלי (תמיד עלולים להופיע הישראלים הכסילים שעלולים לשחרר אותו) או סגנו של אבו מאזן באירגון הפת"ח מחמוד אל עלול. ביום שאחרי אבו מאזן ישראל עלולה להתגעגע אליו, לכן לישראל יש אינטרס לשמר את שילטונו של מחמוד עבאס אבו מאזן כי הוא פשוט תלוי בה. ללא אבו מאזן, עלול לקום שילטון אסלאמיסטי חמאסי ביהודה ושומרון-הגדה המערבית- וגם במסגרת של אמירות חמולתית עלול לקום שילטון כזה. ידוע כי במדינות ערב כשאין שילטון מרכזי מסודר, האנשים רצים אל המסגד הקרוב ומחפשים שילטון אסלאמי.
ישראל תיישם את ריבונותה במרחב הכפרי מחוץ לאמירויות ותציע אזרחות ישראלית לתושבי הכפרים. מי שיקבל את האזרחות הישראלית יהיה אזרח המדינה כמו הערבים בגליל, במשולש או בנגב.
התגובה שלי: מצב מסוכן ביותר. כל איזרוח ישראלי של ערבים מיהודה ושומרון-הגדה המערבית, הוא למעשה מימוש בפועל של דרישת השיבה, או זכות השיבה הפלסטינית. יש למדינת ישראל מספיק בעיות עם הערבים שהם אזרחיה ובין הערבים שהם אזרחיה. הענקת אזרחות לתושבי הכפרים, והרי אצל הערבים הגדרת "כפרים" ככפרים היא נרחבת מה שעלול להפוך את מספר המתאזרחים לעשרות ולמאות אלפי אנשים, היא מסוכנת מאוד ותגרום למעשה לעלייה במספר ערביי ישראל, לתוספת לבעיות שקיימות מול ערביי ישראל שהם באחריות המדינה, ובעתיד לסכנה דמוגרפית עבור הרוב היהודי של מדינת ישראל.
הקמת איחוד אמירויות כזה עלול להוביל גם חמולות ערביות בתוך מדינת ישראל לדרוש להקים אמירויות בשליטתן בדומה לאמירויות ביהודה ושומרון- מצב מסוכן מאוד, בייחוד לאור מה שקורה כיום בנגב.
פרטי העניינים המנהליים הקשורים לכל שטחי החיים באמירויות הפלסטיניות ייקבעו בהתאם לניסיון שהצטבר באיחוד האמירויות הערביות באמצעות התייעצויות עם העמיתים באיחוד האמירויות.
התגובה שלי: התייעצות עם עמיתים באיחוד האמירויות הערביות לא יכול להיות ישים כאן, כי איחוד האמירויות הערביות שהן איחוד מדינות רנטייריות (מדינות שברובן, אולי חוץ מדובאי, נשענות על משאב מתכלה אחד: נפט) ועשירות מאוד, שונות בתכלית מהפלסטינים ומהמצב שלהם. מה גם שמפלס השינאה לישראל באיחוד האמירויות הערביות, מדינה רחוקה מישראל, נמוך יחסית ממפלס השינאה לישראל אצל הפלסטינים שהם שכנינו הקרובים והצמודים.
ייתכן שזו תמונה של ‏‏אדם אחד‏ ו‏עומד‏‏