All posts by Histerio

About Histerio

האתר של דף הפייסבוק "אני יודע שאני לא יודע" עוסק בהיסטוריה, טלנובלות, פוליטיקה, מזרח תיכון, עיתונות וטלוויזיה פרטי יצירת קשר: דף פייסבוק של האתר: אני יודע שאני לא יודע דף פייסבוק נוסף: Histerio Harun טוויטר: Histerio5@ כתובת מייל וגוגל פלוס: histerio33@gmail.com

אבראהים ראיסי

אבראהים ראיסי- נשיא איראן שיחליף בהמשך את המנהיג העליון ח'אמנאי

דיוקנו של אבראהים ראיסי- הנשיא החדש והמנהיג העליון הבא של איראן
האם ראיסי האולטרה-שמרן, ששייך למחנה השמרנים בו תומך ח'אמנאי, מי שהיה התובע הכללי של העיר המדאן, נבחר ביוני 2021 לתפקיד נשיא איראן וכיום הוא ראש מערכת המשפט באיראן, הוא המחליף המסתמן של ח'מנאי כמנהיג העליון של איראן?
באיראן, המנהיג העליון של המדינה שהוא שליט המדינה בפועל ולמעשה חייב להיות איש דת ופוסק הלכה שיעי. זה לפי העיקרון של "ולאיית-א-פקי", עיקרון של שילטון חכם ההלכה שעיצב אייתוללה ח'ומייני, מנהיג המהפיכה האסלאמית של איראן ב1979 והמנהיג העליון הראשון שלה.
האייתוללה עלי ח'מנאי היה איש דת בכיר, אך לא חכם הלכה מהגדולים ביותר. לא מרג'ע-א-תקליד, הכוונה לדמות לחיקוי לחכם הלכה. הוא נבחר בשל יכולותיו הפוליטיות, כנשיא איראן בזמן שח'ומייני היה המנהיג העליון של המדינה. וכך יהיה גם עם ראיסי- בחירתו לנשיאות מסמנת כי הוא עומד להחליף בקרוב את ח'מנאי החולה לאחר מות המנהיג העליון.
היות וח'מנאי אינו אדם בריא, רבות הספקולציות באשר למי יחליף אותו. לאחר מות המנהיג העליון או התפטרותו, לפי החוק באיראן, מתכנסת "מועצת המומחים" של המדינה ומחליטה מי יהיה המנהיג העליון הבא.
רוב הסיכויים הם שאבראהים ראיסי, יליד נובמבר 1960 (כלומר בן 61 כיום) ומומחה למשפט מוסלמי-שיעי, יחליף את האייתוללה ח'מנאי. אבראהים ראיסי הוא איש דת מוסלמי-שיעי, שנהנה מתמיכתם של משמרות המהפיכה, הגוף החזק ביותר באיראן כיום. אחד הסימנים המרמזים על כך שראיסי יחליף את ח'מנאי בבוא היום ניתן לפני כמה שנים, עת סייר ראיסי בגבול לבנון-ישראל מהצד הלבנוני של הגבול וביקר את לוחמי אירגון הטרור חיזבאללה שנמצאים שם.
הקריירה הלימודית של ראיסי, יליד העיר משהד באיראן שלמד בסמינר להכשרת חכמי דת שיעים בעיקר קום, השתלבה בקריירה משפטית: בשנת 1981 מונה לתובע הכללי של הערים כרג' והמדאן (המדאן היא כנראה שושן הבירה העתיקה שמוזכרת במגילת אסתר). שתי הערים מרוחקות זו מזו. בהמשך התקדם במערכת המשפט האיראנית והגיע לתפקידי התובע הכללי של הבירה טהראן ובשנת 2014 מונה לתובע הכללי של איראן כולה.
במהלך כהונתו במערכת המשפט ובראשות מערכת המשפט של איראן הורה ראיסי להוציא להורג אלפי מתנגדי משטר, מה שהקנה לו את הכינוי "התליין" בפי ההמונים.
טבילת האש הפוליטית הרצינית של ראיסי הייתה בשנת 2017 התמודד מטעם מפלגת חכמי הדת הלוחמניים השמרנית על נשיאות איראן מול הנשיא המכהן, חסן רוחאני שנחשב יותר מתון ממנו, והפסיד.
ההפסד של ראיסי לא אומר דבר, היות והסיכוי שהמנהיג העליון הבא של איראן יהיה "רפורמיסט" כמו רוחאני הוא אפסי. לכן ראיסי נבחר לאחר 4 שנים לנשיא המדינה, התפקיד השני במעלתו במערכת השילטון האיראנית.
עם זאת, ראיסי הוא דמות מקובלת מאוד בקרב החוגים השמרניים של איראן והוא גם דמות מקובלת על ח'מנאי עצמו, למרות שהיה שמח יותר לראות את בנו שלו, מוג'תבא ח'מנאי, מחליף אותו.
משנת 2016 עומד ראיסי בראשות קרן צדקה מאוד עשירה בעיר משהד, שנוסדה עוד ב-1795 על ידי השאה מבית קאג'אר, קרן "מפתן הקודש (אסתאן-א-קודס רזאווי)". עם זאת, היות ראיסיי מחליפו של ח'מנאי אינה בטוחה במאת האחוזים. בחודש מרץ 2019 מונה אבראהים ראיסי לתפקיד ראש מערכת המשפט באיראן על ידי האייתוללה ח'מנאי, עוד צעד שמראה כי ח'מנאי רואה בו כיורשו וכי הוא מתעתד, אולי, להתמנות לתפקיד לאחר תום עידן ח'מנאי.
בשנת 2021 הוחלט שראיסי יתמודד לנשיאות איראן מטעם המחנה השמרני, ובחודש יוני 2021 זכה בתפקיד בבחירות שאחוזי ההצבעה בהן היו מהנמוכים ביותר בתולדות המדינה.
בחודש אוגוסט 2021 ייכנס ראיסי לתפקידו כנשיא.
ייתכן שזו תמונה של ‏‏אדם אחד‏ ו‏עומד‏‏
לייק
תגובה
שתף
kosem sultan

הממשיכות של הורם: קוסם סולטאן (שאף הייתה יותר חזקה מהורם)

בחודש ספטמבר 2015, עלתה בתורכיה סידרת ההמשך לסידרה הידועה "המאה המפוארת", או בשמה השני, הסולטאן. הסידרה הזאת נחשבה ארוכה יותר מקודמתה, והיא תעסוק בדמותה של אישה, שהייתה יותר חזקה מהורם סולטאן, הדמות המרכזית בסידרה המקורית. מדובר בקוסם סולטאן, שבניגוד להורם, הייתה צ'רקסית יוונייה במוצאה, ושיערה היה כהה. קוסם, שיש לבטא את שמה כמו שמבטאים בעברית את המקצוע "קוסם", שלטה באימפריה העות'מאנית בפועל ממש, ורוב הסולטאנים שהיו בתקופת היותה ואלידה סולטאן היו חותמת גומי שלה ושל חלק מהווזירים הגדולים של אותה תקופה. הורם סולטאן לא זכתה להיות אם הסולטאן, כלומר לראות את בנה סלים מכהן כסולטאן, אך קוסם זכתה גם זכתה, והיא גם מינתה סולטאנים בעצמה. הסידרה "קוסם סולטאן" מגיעה לערוץ "ויוה" בישראל ב15.6.2021 ומשודרת  שם!

את קוסם סולטאן גילמה השחקנית הידועה ברן סאאת, וזו אינה ההפקה הטלוויזיונית הראשונה אודות קוסם: בשנת 2010 עלה בתורכיה סרט אודות הואלידה החזקה ביותר בהיסטוריה של האימפריה העות'מאנית.

ובכן, מי הייתה קוסם סולטאן האמיתית?

קוסם מאה-פייקר סולטאן, צ'רקסית במוצאה, נולדה בשנת 1590 באי טינוס היווני תחת השם אנסטאסיה. בגיל 15 נתפסה על ידי אנשיו של המושל הכללי, הביילרביי של בוסניה, ונשלחה להרמונו של הסולטאן אהמט הראשון באיסטנבול. אנסטאסיה הפכה שם למוסלמית, שם קיבלה את השם מאה-פייקר, בעברית צורת הירח. לאחר מכן הסולטאן אהמט התאהב בה והפך אותה לשפחה המועדפת עליו. היא ילדה לו ארבעה בנים: מוראד, שהפך לסולטאן מוראד הרביעי, אבראהים, שהפך לסולטאן אבראהים הראשון או "אבראהים המשוגע", הנסיך קאסים והנסיך סולימאן.

בשנת 1617 מת הסולטאן אהמט הראשון, וקוסם סולטאן נשלחה לארמון הישן באדירנה, מה שלא מנע ממנה להמשיך לבחוש בענייני השילטון באימפריה. הגיס שלה, מוסטפא הראשון, שגם לא נודע בשפיות רבה, מונה לסולטאן, ומי ששלטה בפועל הייתה אישתו של מוסטפא, עאלימה, יחד עם קארא דאווט פאשא, הווזיר הגדול. בשנת 1623 חזרה קוסם בגדול לארמון טופקאפי: בנה, הסולטאן החדש מוראד הרביעי, היה בן 11 בלבד, לכן היא מונתה להיות לא רק ואלידה סולטאן, כלומר המלכה האם, אלא גם לעוצרת, כלומר שליטת האימפריה בפועל. היא כיהנה כעוצרת במשך 9 שנים, כשהיא מנהלת את האימפריה לבד ובפועל, ובישיבות הדיוואן, הקבינט, עמדה מאחורי וילון. גם בשנת 1632, עת בנה שלט בפועל והיא הפסיקה להיות עוצרת, שלטה קוסם בפועל ממש באימפריה.

לקוסם היה מנהג חיובי: את כל עבדיה ושפחותיה היא נהגה לשחרר לחופשי, כנתינים חופשיים ועצמאיים, אחרי 3 שנות שירות. כמו כן, היו לה מפעלי צדקה רבים שאף עלו על אלה של הורם.
באותה תקופה, החל משילטון בעלה של קוסם אהמט הראשון, מינוי הסולטאן לא היה כרוך בחיסול אחיו, אלא כל הטוענים לכתר הוחזקו בכלוב, "קאפס", בין היתר מרצונה של קוסם למנות שליטים חלשים כדי שהיא תוכל לשלוט. לכן אחיהם של הסולטאנים יכלו לשלוט, מה שיצר תוהו ובוהו שלטוני, בניגוד למצב הקודם והאכזרי.

בשנת 1640 מת בנה, מוראד הרביעי, מכשל בכבד-מה שיכול להיות להעיד על מנהגי שתייה ותזונה לקויים, ובמקומו מונה אחיו, אבראהים הראשון, שחמק מהוצאה להורג בידי אחיו (מה שעלול היה לחסל כליל את השושלת העות'מאנית). אבראהים לא היה יציב נפשית, וקוסם ניצלה את ההזדמנות על מנת להפוך שוב לעוצרת ולסולטאנית בפועל. קוסם הצטיירה כאישה אגואיסטית, שלא בריאותם של בניה עומדת כנגד עיניה, אלא שלטונה שלה. יש לזכור כי באותה תקופה סולטאנים באו, הלכו ושבו לשלטון, ולכן קוסם הייתה צריכה להתמודד גם עם נשות ושפחות סולטאנים יריבות וגם עם וזירים גדולים חזקים. לכן, העדיפה קוסם אנשים חלשים ולא תמיד יציבים בסביבתה.

בשנת 1648 הודח בנה, אבראהים הראשון, בשל מצב נפשי רעוע מתמיד וחוסר יכולת לתפקד כלל כסולטאן. קוסם ניצלה את ההזדמנות, לקחה את נכדה, מהמט, והציגה אותו בפני הקבינט כסולטאן. הוא הפך לסולטאן מהמט הרביעי, וקוסם הפכה שוב לעוצרת רשמית, בין השנים 1648 ל1651- כשליטה יחידה. בזאת, באופן נדיר, הוואלידה סולטאן הייתה סבתו של הסולטאן, ולא אימו, ובסך הכל מינתה קוסם שלושה סולטאנים: שני בנים ונכד.

באותן שנים, התפתחה יריבות בין קוסם סולטאן ליריבתה המרה ביותר, טורהאן סולטאן, אימו של הסולטאן מהמט הרביעי ואישתו של אבראהים הראשון. טורהאן חדיג'ה, כך היה שמה, הייתה כמו הורם סולטאן אוקראינית במוצאה. בסופו של דבר, הדיחה טורהאן את קוסם לאחר שהתברר לה שקוסם רוצה למנות סולטאן רביעי תחת שילטונה, נכד אחר עם אמא יותר חלשה מטורהאן. בסופו של דבר, רצחה טורהאן את קוסם, ויש כמה גרסאות לבידוד ולרצח של קוסם: גירסה ראשונה טוענת שקוסם נקשרה בחבל לסריס הראשי, גירסה שנייה טוענת כי קוסם נקשרה ונחנקה לבסוף באמצעות שיערה שלה, שהיה ידוע באורכו הרב, וגירסה שלישית טוענת כי טורהאן ארבה לקוסם ושברה כלי חרס על ראשה.

בשנת 1651, בשלישי בספטמבר, גופתה של קוסם הועברה לארמון הישן באדירנה והוכרזו שלושה ימי אבל לזיכרה. היא נקברה לצד בעלה, אהמט הראשון, במואוזוליאום שלו.

בתמונה: קוסם סולטאן לצד ברן סאאת, שתשחק את דמותה.

 

IV_Murat

הסולטאנים של קוסם- מוראד הרביעי (ספוילר)

בקרוב מאוד תעלה בתורכיה העונה השנייה של הסדירה "קוסם סולטאן", והפעם הדמות המרכזית בה יהיה הסולטאן מוראד הרביעי, שנחשב לסולטן המוצלח ביותר שהיה תחת חסותה של קוסם סולטאן, ולטוב ביותר מאז ימיו של סולימאן המפואר. בסידרה, שתשודר בערוץ FOX התורכי, מה שהופך ללא ידוע לגמרי מתי ואם תשודר בארץ אי פעם, מתואר הסולטאן מוראד ככובש בגדאד מידי האיראנים הספווים-שיעים. יכול להיות שזה מסמל שאיפות נסתרות של התורכים המוסלמים-סונים, שכיום נחושים לפעול בעיר העיראקית השנייה בגודלה, מוסול, לגבי בירת עיראק של ימינו, שנתונה כיום לשילטון שיעי-ערבי, בחסות האיראנים? או לגבי עימות עתידי תורכי-איראני? אי אפשר לדעת.
הערה חשובה: מי שמתכוון לראות את הסידרה "קוסם סולטאן" בעונתה השנייה, שלא ידוע אם ומתי היא או העונה שקדמה לה תוקרן בישראל, ורוצה לא לדעת את העלילה שלה, מתבקש לא לקרוא את המאמר הזה, היות והוא מגלה את חלקה הגדול של עלילת העונה השנייה של "קוסם סולטאן". זאת אזהרת הספוילר לגבי מאמר זה.
מוראד, בנם של הסולטאן אהמט הראשון וקוסם סולטאן, שלט בין השנים 1623 ל1640, במשך 17 שנה. הוא עלה לשילטון כשהיה בן 11 בלבד, כשהוא מחליף את דודו, מוסטפא הראשון הלא-יציב. בשנות נערותו היה סולטאן חלש יחסית, והיניצ'רים התמרדו כנגדו ותקפו את הארמון אך נהדפו. איראן הספווית השיעית פשטה על שטחי האימפריה העות'מאנית, בייחוד באיזור עיראק של היום, והגיעה להישגים. אך הוא התחזק עם השנים, והחליט לנקום במי שניצלו את זה שהיה סולטאן-ילד. הוא אף הוציא להורג שלושה מאחיו כדי שלא יאיימו על שילטונו.
מוראד נודע בעיקר באכזריותו הרבה לצד הצלחתו הרבה, והיה למעשה, הסולטאן העות'מאני המוצלח הראשון מאז סולימאן הראשון. כיבוש בגדאד היה חלק ממלחמה שניהל כמעט לאורך כל שנות מלכותו, מאז תחילתה, כנגד האיראנים. תוצאותיה של מלחמה זו היו עיצוב מה שהיום אנו מכירים כגבולות בין תורכיה, איראן ועיראק. עוד תוצאה של המלחמה הייתה חלוקת הקווקז בין האימפריה העות'מאנית ואיראן למשך שתי המאות הבאות. כיום נראה ששתי המעצמות האלה, תורכיה ואיראן, רוצות לחלק ביניהן את השליטה במזרח התיכון…..

עוד בגיל 16 התגלה הסולטאן הצעיר, שהיה עד 1632- עת היה בן עשרים, תחת חסותה של אימו ומילא את הוראותיה, באכזריותו. הוא הוציא להורג את גיסו, קארא מוסטפא פאשא, שהיה בעבר המושל של מצרים.
בגיל 20, כשהפך לשליט אבסולוטי ולא לממלא הוראותיה של אימו, הוא נקט במדיניות אסלאמיסטית: הוא הוציא מחוץ לחוק את הקפה, האלכוהול והטבק, והאשים את השתייה והעישון הרב בתחלואיה של החברה ואף בגרימת מרידות. הרי אין לשכוח שהוא עלה לשילטון על רקע של מרידות יניצ'רים. הוא הנהיג פשיטות על טברנות שמכרו אלכוהול והוציא להורג את בעליהן, ובעצם תאג שכל מי שעובר על איסור האלכוהול, הטבק והקפה יוצא להורג. ישנם היסטוריונים של האימפריה העות'מאנית אף בתורכיה עצמה, שאומרים שהוא בעצמו היה צרכן אלכוהול כביכול.

למוראד היו בנים ובנות רבים, והאישה המועדפת עליו הייתה עיישה סולטאן. הבעיה היא שבנים רבים מתו לו בעת שילטונו, בין היתר כתוצאה מאכזריותו. לפני מותו בשנת 1640 הוא נתן הוראה להוציא להורג את אחיו המוגבל והמעורער נפשית, איברהים הראשון "המשוגע", מה שהיה מחסל למעשה את השושלת העות'מאנית. למזלה של השושלת, ההוראה הזאת לא הוצאה לפועל ואבראהים הפך לסולטאן אחריו.

גולת הכותרת של שילטונו של מוראד הייתה, כאמור, המלחמה עם איראן הספווית-שיעית. הוא יצא למלחמה היות ואיראן פלשה לאיזור שכיום הוא עיראק בתקופת שילטונם של קודמיו בשל חולשתם. מוראד, שרצה להחזיר את הדומיננטיות הסונית בין גדות הפרת והחידקל, הצליח להשתלט על אזרבייג'אן (בשל כך רק חלק מאזרבייג'אן נמצא כיום בשיטחה של איראן, וחלק אחר הוא רפובליקה עצמאית מוסלמית-סונית חילונית עם אוריינטציה תורכית) והערים האיראניות תבריז והמדאן. בפשיטה על האיזור בין הפרט והחידקל, מסופוטמיה, שבגדאד היא חלק ממנו, הוא השתתף בעצמו והוביל אותה. בשנת 1638 הושמה העיר בגדאד במצור שנמשך 40 ימים, ובסופו של דבר לאחר שלא נותר בכלל בעיר אוכל או שתייה היא נכנעה, אך העות'מאנים בהנהגת מוראד טבחו בתושבי העיר, והם נהגו לערוף 1,000 ראשים של אסירים פרסים ושיעים בבת אחת לעיניו של הסולטאן המשתאה.
מוראד נהג להגיד, שלכבוש את בגדאד מהווה מראה יותר יפה מהנוף של העיר עצמה. עם זאת, עובדת הצלחתו והובלתו את הכוחות העות'מאניים במלחמה הופכת אותו לאחד המפקדים המצטיינים של הצבא העות'מאני בהיסטוריה, מה גם שהצלחתו ניכרת עד היום בכך שאיזורים שלמים שהיו אמורים להיות אצל האיראנים נשארו בשטח תורכיה המודרנית. מערב גרוזיה ומערב ארמניה, איזורים אסטרטגיים חשובים, נשארו בידי העות'מאנים במשך שנים רבות. אפילו העובדה שבעיראק יש כיום אוכלוסיה סונית, למרות שהיא מיעוט, נזקפת בין היתר לזכותו.

מוראד נודע כמי שקשר קשרים טובים עם האימפריה המוגולית ששלטה בהודו, בייחוד עם השאה המוגולי ג'יהאנגיר, שהיה אביו של שאה ג'אהאן, שהקים את הטאג' מאהאל. מוראד סיפק שני מהנדסים תורכיים שיעבדו לטובת המוגולים, ושני המהנדסים הללו היו בין מקבלי ההחלטות העיקריים בצוות שהקים את ארמון הטאג' מאהאל המפורסם בהודו. הוא בעצמו השקיע באדריכלות ובהקמת מבנים מפוארים באימפריה העות'מאנית עצמה. הוא גם נודע כמי שפיתח את המדע והחינוך באימפריה והביא אותם לרמה גבוהה יחסית לתקופה. יש סיפורים לגבי כך שבתקופתו מדען בשם לאארי חסן צ'לבי פיתח, לא פחות ולא יותר, את הטילים הראשונים, והמדען האזארפן אהמט צ'לבי עשה את הניסויים הראשונים בטיסה באמצעות כנפיים מלאכותיות. חשוב לציין כי לאורך כל שנות שלטונו, היה מוראד נתון להשפעה חזקה מאוד של אנשי דת.

בגיל 27 מת הסולטאן המצליח והמפקד הצבאי המצטיין מוראד הרביעי משחמת הכבד, שיש אומרים שנגרמה לו בשל שתיית אלכוהול. בשנתו האחרונה של מוראד בחייו ובתפקידו פעל הנוסע העות'מאני המפורסם ביותר, אוולייה צ'לבי, שתר במשך 40 שנים ברחבי האימפריה וגם מחוצה לה. עד לשנתו האחרונה של מוראד, 1640, תיאר נוסע מפורסם זה, בהשראת הסולטאן ושילטונו, בכתב ובפירוט את העיר איסטנבול על בנייניה, מנהגיה ואורחות החיים שתחת שילטון מוראד. לאחר מות מוראד החל אוולייה לתור איזורים אחרים באימפריה, בין היתר תר את ארץ ישראל של אותן שנים ורשם את תיעודי מסעותיו בספרו הענק בין 10 הכרכים, "סיאהאת נאמה" (ספר המסעות).

800px-Burak_Ozcivit_Lebanon

הסדרות התורכיות ההיסטוריות בעלות המסר הפוליטי שנעשו בעקבות "הסולטאן"

(c) כל הזכויות שמורות לאתר Histerio

לאחר הביקורת שהביע ראש ממשלת תורכיה דאז והנשיא כיום ארדואן על הסידרה "הסולטאן" ("המאה המפוארת") בתורכית שהציגה לטענתו את הסולטאן סולימאן המפואר כדמות שלא תמיד שמרה על המוסר האסלאמי, החלה רשות השידור בתורכיה TRT שנתונה לשליטת הממשלה להפיק ולייצר סדרות היסטוריות על התקופה העות'מאנית ואף על האימפריות התורכיות שהיו לפניה שנושאות מסר פוליטי לאומי-דתי-מוסלמי. חלק מהסדרות זכו לפופולאריות רבה, היות וחלקן מספרות על ראשית ימי המשפחה העות'מאנית, בייחוד הסדרות שעוסקות בראש השושלת העות'מאנית ארטו(ג)רול ובנו עות'מאן (עוסמאן הראשון), שנחשבים למייסדי האימפריה העות'מאנית. בסדרות האלה, שמשודרות בערוצים שאוהדים את השילטון התורכי הנוכחי של ארדואן ומפלגת "הצדק והפיתוח" האסלאמית AKP, מובעים מסרים דתיים מוסלמיים כמעט בכל הפרקים, והסדרות האלה לא תמיד צמודות לסיפור ההיסטורי האמיתי של אותן דמויות שהן מתארות. ישנן כמה סדרות כאלה, רובן שודרו בערוץ TRT1 (הערוץ הראשון התורכי ששייך לרשות השידור התורכית שכפופה לממשלה התורכית) וATV, ערוץ שידוע כאוהד את הנשיא ארדואן. חלק מהסדרות האלה זכו דווקא לביקורת אוהדת על המשחק בהן. אגב, בין היתר בשל המסר הדתי-אסלאמי של הסדרות האלה והעובדה כי הן משודרות ברובן ברשות השידור התורכית, לא ממהרים להביא אותן לארץ (חוץ מהסידרה של ארטורול, שמשודרת בערוץ נטפליקס).

הסדרות הללו הן:

1. "התחייה: ארטו(ג)רול". Diriliş: Ertuğrul דיריליש: ארטו(ג)רול

 

אנגין אלטאן דוזיאסאן משחק את ארטו(ג)רול, בנו השלישי של סולימאן שאה שהיה למעשה מייסד וראש המשפחה העות'מאנית שנקראת דווקא על שם בנו, עות'מאן הראשון. אסרה בילגיץ' משחקת את אישתו, האלימה האטון. הסידרה צולמה בכפר ריווה שבמחוז בייקוז בנפת איסטנבול והיא נמשכה על פני 5 עונות, מ2014 עד 2019. הסידרה זכתה לביקורות מצוינות אך גם לביקורת, אפילו מהצד הדתי-אסלאמי, כשטענות דומות שהופנו כלפי הסידרה "הסולטאן" הופנו גם כלפיה. ארטורול ואחיו שמוזכרים בסידרה השתייכו לשבט בשם קאיי Kayı (סמל השבט, אגב, זהה למילה "טוב" iyi בתורכית מודרנית) שמנהיגו, כאמור, היה אבי המשפחה, סולימאן שאה. הסידרה הזאת משודרת גם בנטפליקס בארץ כי רשת נטפליקס רכשה את הזכויות לשדר אותה. עלילת הסידרה מתרחשת בראשית המאה ה-14.

 

2. ההתבססות: עוסמאן. Kuruluş: Osman קורולוש: עוסמאן. 

הסידרה מספרת על עוסמאן, הלא הוא עות'מאן הראשון, שחי עד שנת 1324. את עוסמאן משחק בוראק אוזג'יביט, הלא הוא באלי ביי מהסידרה "הסולטאן" (מופיע כאן בתמונה). מדובר בסידרת המשך לסידרה על אביו של עוסמאן, ארטורול שגם מצוינת שם דמותו של אחיו של ארטורול, דונדאר. מדובר בהמשך עלילות המשפחה השולטת בנסיכות הקאיי. עות'מאן נחשב כמבסס נסיכות הקאיי תחת שליטת המשפחה העות'מאנית. הסידרה משודרת מנובמבר 2019 עד היום ברשת ATV שנחשבת אוהדת את השילטון התורכי. כמעט בכל פרק בסידרה מובאים ומוזכרים התפילה המוסלמית ופסוקי קוראן. אגב, בתקופה זאת השליטים העות'מאניים עדיין לא נשאו את התואר "סולטאן". אגב כותב הסידרה, מהמט בוזדא(ג), שהוא מוסלמי דתי, כתב גם סידרה אחרת שמשודרת מפברואר 2021 בערוץ ATV, "אני ג'לאלאדין", על השליט שעמד בראשות האימפריה הח'ווארזמית-תורכית, ג'לאל א-דין מינגבורנו בן המאה ה-13.

 

3. ההתעוררות: הסלג'וק הגדול

Uyanış: Büyük Selçuklu

הסידרה הזאת עוסקת באימפריה התורכית הסלג'וקית, ששלטה בראשית המילניום השני (כלומר במאות ה-11 וה12) באיזור. היא מתמקדת בבנו של הסולטאן הסלג'וקי הגדול אלפ-ארסלאן, מלכשאה  הראשון (1055-1092). לאחר מותו של אלפ ארסלאן, מלכשאה מקבל את כתר השילטון באימפריה הסלג'וקית, אך עליו להילחם על השילטון מול הדוד שלו, קאוורט. בוארה גולסוי בן ה-39 משחק בתפקיד הראשי את מלכשאה. הסידרה החדשה יחסית הזאת משודרת בערוץ TRT1 בתורכיה החל מספטמבר 2020.

אגב, המשותף לשלוש הסדרות האלה הן שהאויבים הראשיים של אותן דמויות היסטוריות הם מהאימפריה הביזנטית שהייתה למעשה אימפריה יוונית נוצרית-אורתודוכסית. בסידרה על עוסמאן אף מובאים ציטוטים מהתנ"ך בגירסתו הנוצרית.

 

4. עיר הבירה: עבדול חמיד Payitaht Abdülhamid

הסידרה משודרת משנת 2017 ותשודר עד 11 ביוני 2021 בערוץ הראשון התורכי, TRT1. היא מספרת את הסיפור שרלוונטי גם לגבינו, על הסולטאן עבד אל-חמיד השני, שנחשב לסולטאן העות'מאני השולט האחרון. הוא שלט בין השנים 1876-1909 והיה הסולטאן בזמן הקמת רכבת החיג'אז (שאנחנו מכירים אותה בתור "רכבת העמק") שהובילה בין דמשק שבסוריה כיום לעיר הקדושה לאסלאם מדינה שכיום נמצאת בערב הסעודית. היהודים והתנועה הציונית מוזכרים רבות בסידרה הזאת ולא בצורה אוהדת, בלשון המעטה, ואפילו דמותו של בנימין זאב תיאודור הרצל מופיעה בה. בסידרה הזאת שמתאימה את העלילה ההיסטורית להשקפות של המפיקים ושל השילטון התורכי העכשווי מבליטים את דרישות העצמאות (במקרה הזה מדובר בדרישה לאוטונומיה ולקרקעות) של התנועה הציונית וכן של היוונים שעדיין נלחמו על עצמאותם אל מול האימפריה העות'מאנית בתקופה זו. עבד אל חמיד, ממש כמו בסיפור ההיסטורי האמיתי, התמודד גם עם תסיסה מבפנים ודרישה לכונן סולטאנות חוקתית עם פרלמנט (בימיו התקיים פרלמנט עות'מאני בשניים-שלושה סבבים) ודרישה למודרניזציה שהובילו אותה קציני צבא, שלבסוף בשרשרת הפיכות בין 1908-1909 הביאו להדחת עבד אל-חמיד שהיה קשוח ואסלאמיסט באופיו והחלפתו באחיו שהפך לשליט סמלי שכפוף למעשה לממשלה העות'מאנית. הסידרה רצופה במסרים אסלאמיסטיים ואנטי ציוניים לכן הסיכוי שתשודר בארץ הוא קלוש ביותר.

 

 

 

גן הוואי

האם מלחמת העצמאות החלה בגשר הירקון?

האם מלחמת העצמאות החלה בגשר הירקון?
 
הטענה ההיסטורית המקובלת אומרת, כי מלחמת העצמאות של מדינת ישראל פרצה לאחר קבלת תוכנית החלוקה של ארץ ישראל באומות המאוחדות, ב29 בנובמבר 1947.
אבל מצד שני, יכול להיות שמלחמת העצמאות, או מלחמת 1948, החלה למעשה במקום שמוכר היטב לכל מי שנוסע מכיוון תל אביב צפונה על גשר הירקון, איפה שעד לפני 8 שנים שכן מגרש גולף קטן ה"גולפיטק". היא לא החלה בנובמבר אלא בעשירי באוגוסט 1947, בשעה עשר בלילה. היא לא החלה בהתקפות על אוטובוסים, אלא בהתקפה על מועדון לילה שהיה גם בית קפה, גם מועדון לילה וגם סמל לדו קיום בין יהודים וערבים, בבעלות ערבי בשם אבראהים אל ביידאס מהכפר השכן, שייח' מואנס, איפה שכיום שוכנת אוניברסיטת תל אביב.
וכך הסיפור: בשנות הארבעים החלו להיבנות על גדות הירקון בתי קפה קטנים, שאירחו בהם בעיקר חיילים בריטים שהיו בחופשה או שהועברו לחזית פחות רועשת ומדממת במלחמת העולם השנייה. גם יהודים וערבים שידם הייתה משגת כלכלית אהבו לשבת בבתי הקפה האלה. אחד מהם היה "גן הוואי" סמוך לגשר הירקון של היום, עוד דוגמה לבית קפה הוא המתחם שבו הייתה פעם מסעדת "הקומקום", בכניסה לספורטק תל אביב. אבל לגן הוואי היה מאפיין יחודי: הוא היה מועדון לילה, ממש מרכז התרבות של קו התפר בתל אביב, ששכן על הירקון. תזמורות יהודיות ושחקנים, רקדנים, רקדניות ובדרנים יהודים, וגם תזמורות ולהקות נגינה ערביות נהגו להופיע בגן, שם עבדו גם עובדים יהודים וגם עובדים ערבים במלצרות ובמזיגת משקאות וניקיון. לצד בתי הקפה הללו היה שירות סירות, שהשיט בעיקר זוגות על מימי הירקון. מעט מדרום לירקון שכנו שכונות יהודיות (אך גם כפרים ערביים ספורים), ומצפון שכנו טריטוריות ערביות נרחבות, בעיקר הכפר שייח' מואנס. חלק מאנשי הכפר היו בסיכסוך עם הכפר השכן אבו קישק, ששכן קצת ממזרח לרמת השרון של היום. אבו קישק היה שבט בדואי קשוח, שבניו נהגו לעשות מסעות שוד דרומה ומערבה משטח הכפר.
ביום קיץ אחד, החליטה כנופייה מבני אבו קישק לגבות חוב, כנראה חוב על הבטחה לחתונה בין משפחות אבו קישק וביידאס שלא יצאה לפועל, או בשל המתח הלאומני הגואה באותם ימים בין יהודים וערבים. חברי כנופיית אבו קישק פשטו על גן הוואי בשעה עשר בלילה ב-10 באוגוסט 1947, בעוד התזמורת מנגנת, ירו בבעל המקום איבראהים אל ביידאס והרגו אותו, ולפי עדויות, מתוך יושבי המקום שתפסו שאלו מי יהודי ומי לא. מי שלא היה יהודי- ריחמו עליו ולא פגעו בו, ואילו על היהודים פתחו חברי אבו קישק באש, והרגו ארבעה יהודים, מרביתם עובדי המקום. אחד הנרצחים במקום היה השחקן מאיר תאומי, שהיה האמרגן של "גן הוואי". מאיר תאומי הוא אביו של השחקן הידוע, עודד תאומי. גם הפסנתרנית ריינה סול עמיאל הירושלמית מצאה את מותה במקום, כנראה לאחר שקפצה למימי הירקון בבריחתה. חברי הכנופייה גם פצעו שבעה אנשים, מתוכם שלושה קשה, ושדדו את הקופה של המקום.
האיפה ואיפה, לפי גירסת כמה מהנוכחים במקום, שהנהיגו אנשי הכנופייה בשאלה את מי להרוג, העלתה את הרקע הלאומני לרצח בגן הוואי. בתגובה, פרצו התנגשויות בין יהודים וערבים בקווי התפר בגוש דן, בעיקר בין תל אביב ליפו. לשירות הידיעות של ה"הגנה" היו התראות על פיגוע עוד מהשבועיים האחרונים של יולי 1947, אך לאחר שהסירו את השמירה על הגן, בוצעה הפעולה.
אנשי "ההגנה" פתחו בפעולות תגמול כנגד שבט אבו קישק, ואף תקפו את פרדס אבו לבן, ליד פרדס כץ (נשארה ממנו כיום גינה על גיבעה), הרסו אותו והרגו מיושביו. גם את המדריך הערבי שהוביל את חברי הכנופייה לגן הוואי, הרגו אנשי "ההגנה". יום לאחר קבלת החלוקה ביצעו אנשי אותו שבט, אבו קישק, פיגוע באוטובוס יהודי בכפר פג'ה ליד פתח תקווה, ונטען כי זה היה האירוע שהחל את מלחמת העצמאות. אך העובדות מדברות בעד עצמן- היו התנגשויות בין יהודים וערבים, התנגשויות ממושכות, בעקבות הרצח בגן הוואי. לכן, יכול להיות שדווקא אירוע זה הוא שהחל את מלחמת העצמאות, או מלחמת 1948.
לאחר מלחמת העצמאות שב גן הוואי לתפקד כגן אירועים והופעות, עד לאמצע שנות השמונים. בראשית שנות התשעים הוסב המקום למתחם מיני גולף, הגולפיטק, שהתקיים עד לאחר אמצע שנות האלפיים ונסגר. כיום, כאמור, נותרה במקום בקתה בודדת וגם חניון. לכן, ייתכן כי מלחמת העצמאות החלה, למעשה, סמוך לגשר הירקון, בגולפיטק.
800px-Filastin_1936_issue

סיפורו של העיתון "פלסטין" שיצא לאור בארץ ישראל בין השנים 1911-1967

(c) כל הזכויות שמורות לכותב האתר Histerio, נכתב בעשירי באפריל 2021.

את העיתון "פלסטין " הקימו שני בני דודים מהקהילה הנוצרית אורתודוכסית ביפו: עיסא ויוסף אל-עיסא. מערכת העיתון שכנה איפה שהיום רחוב יפת בעיר. העיתון היה אחד העיתונים המובילים, אם לא העיתון המוביל, בהתנגדותו לציונות ולעליות היהודיות הגדולות.

העיתון יצא לאור לראשונה ב5 בינואר 1911. לשם "פלסטין" אז הייתה יותר משמעות דתית ממשמעות לאומית: הכוונה היא לארץ הקודש עבור הנוצרים. בראשית שנות העשרים עם תחילת המנדט הבריטי, הפך העיתון ליותר ויותר אנטי ציוני. "התנועה הלאומית הפלסטינית" צמחה בעיקר עם תחילת המנדט הבריטי בשנות העשרים של המאה העשרים במקביל ובעיקר כתגובה לצמיחת התנועה הציונית ולהצהרת בלפור שניתנה בשנת 1917. החל מאותו זמן השם "פלסטין" קיבל משמעות יותר לאומית, והעיתון הפך לאחד השופרות המרכזיים של "התנועה הלאומית הפלסטינית" ושל הלאומיות הערבית.

לפי ספרו של רשיד ח'אלדי "כלוב הברזל", העיתון התחיל בתור דו-שבועון ונסגר במלחמת העולם הראשונה, אך שב והופיע ב1921 ולאחר 8 שנים הוא הפך ליומון. העיתון היה ידוע בעיקר כנאמן לעצמו ולא לשום זרם  בקרב הערבים בארץ ישראל העות'מאנית והמנדטורית. רוב ההתיישבות הציונית באותה תקופה הייתה באיזורי מישור החוף והגליל, ובירושלים רוב היהודים היו בני היישוב הישן, רובם דתיים לא ציונים וספרדים או מזרחים שדיברו ערבית ברובם וחיו עם הערבים בשכנות טובה. מתחרהו של פלסטין היה העיתון "אל-דפאע", שגם יצא לאור ביפו. בנוסף על הציונות העסיקו את העיתון נושאים שונים, בעיקר המאבק בתוך הקהילה היוונית-אורתודוכסית בין דוברי הערבית ובין דוברי היוונית, שהיו שייכים לכמורה הגבוהה, בעידוד ההשכלה, התנאים באיזורי הכפר והעוני בקרב האוכלוסייה הכפרית. בתוך המאבק בתוך הכנסייה היוונית-אורתודוכסית בא"י העות'מאנית והמנדטורית עוררו שאלות בנושא הזהות הדתית והלאומית, וחיזקו את הלאומיות הערבית בארץ. העיתון דאג לשלוח עותק אחד לפחות לכל כפר וכפר באיזור יפו כשירות לפלאחים ולאיכרים. בכל מיני דרכים העיתון "פלסטין" מילא תפקיד חשוב בעיצוב תחושת הזהות הערבית-פלסטינית והזכיר את המושגים "ארץ פלסטין" ו"אומה פלסטינית" עוד בשנת 1914, בייחוד כשדובר בו על העימות אל מול הציונות. העיתון נקט עמדה ברורה בסיכסוך בתוך הכנסייה, לצד הכמורה הזוטרה הערבית ורוב ציבור המאמינים הערבים של הכנסייה האורתודוכסית. הוא נקט עמדה ברורה נגד הציונות, ובמאבק בין ערבים לתורכים בתוך האימפריה העות'מאנית הוא צידד בצד הערבי.

 

עיסא אל-עיסא היה יליד יפו ב1878, למד באוניברסיטה האמריקנית של ביירות ורכש ידע בשפות שונות. הוא התחיל בתחום העיתונאי אצל כמה עיתונים מצריים. בן דודו יוסף ייסד בדמשק לאחר כמה שנים מייסוד פלסטין את היומון "אליף-בא", שתי האותיות הראשונות בערבית. השילטונות העות'מאניים לא נטו חסד לבני משפחת אל-עיסא, בשל עוינותם לציונות. הם האשימו אותם ב1914 בהפצת רעיונות לאומיים ערביים ובביקורת יתר על התנועה הציונית וגם בביקורת מרומזת על המימשל העות'מאני שנותן לציונים לעלות לארץ ולהתיישב בה,  וגם תבעו אותם לדין, תביעה שבה ניצחו בני הדודים אל-עיסא, בהאשמה שהם מעוררים יריבות בין דתית באיזור. עיסא אל-עיסא, כאמור, היה מעורב בחוגים לאומניים ערביים והיה בעל גישה פאן-ערבית עוד מלפני מלחמת העולם הראשונה. בשנות המלחמה עורכיו הוגלו לאנטוליה ורק לאחר התמוטטות האימפריה ב1918 הם שוחררו. מאמרי המערכת הנוקבים של העיתון "פלסטין" הופצו בעיתונים הערביים האחרים של האיזור. נאמנותו של עיסא אל-עיסא לזהות הפלסטינית המתפתחת משנות העשרים של המאה העשרים  ואילך הייתה גדולה, וככל שגדלו המוניטין העיתונאיים שלו יצא לעיסא בעולם הערבי שם טוב של אדם שנון בעל קולמוס ארסי בכתיבתו, אבל עם סיגנון משובח וגם ככותב שירה סאטירית.

 

בזיכרונותיו כתב עיסא אל-עיסא שכשהוא חנך את העיתון "פלסטין", מטרתו הייתה לשרת קודם כל את העניין ה(ערבי) אורתודוכסי במאבק עם הכמורה היוונית הגבוהה. העניין האורתודוכסי היה, למעשה, סיכסוך בין ערבים ליוונים על השליטה בכנסייה היוונית-אורתודוכסית ששלטה ברכוש ובנכסי מקרקעין רבים בארץ ישראל. הכמורה העליונה דוברת היוונית שלטה בכנסייה ברחבי האימפריה העות'מאנית, אבל הקהילות הערביות המקומיות והכמרים הזוטרים שהיו ערבים, ערכו נגד היוונים מאבקי שליטה. זה מעניין על רקע ההתעוררות הלאומית בבלקן שהייתה באותן שנים, בעיקר של הלאומיות היוונית, ואימוץ גישה פרו-מוסלמית מתוך גישה שהיא יותר פרו-ערבית (האסלאם היה מזוהה עם הערבים למרות שלא כל הערבים היו מוסלמים בלשון המעטה, ולא כל המוסלמים היו ערבים, בין היתר כי היא דת שנוסדה בחצי האי ערב על ידי ערבים ושפתה הייתה ערבית). של העיתון במהלך מלחמותיה של האימפריה העות'מאנית כנגד מדינות ומעצמות נוצריות, כמו איטליה הקתולית שפלשה ללוב.

לאחר קריסת האימפריה העות'מאנית האשים העיתון "פלסטין" את הוועד לאיחוד ולקידמה (חלק מתנועת "התורכים הצעירים", ששלט באימפריה העות'מאנית, שהיו בתוכו מי שהזדהו עם הציונים, שהשפיעו על הוועד באמצעות לחץ פוליטי או כספי. לכן השילטונות העות'מאניים סגרו שוב ושוב את העיתון הזה. מבחינתם של אל-עיסא ובני דורו, בעיקר לאחר תחילת המנדט הבריטי הייתה הערביות שלהם קשורה ישירות לתחושה שלהם שהם פלסטינים, והם הרי קראו לעיתון בשם "פלסטין", והם האמינו שמדובר במאבק בין הפלאח הפלסטיני אל מול המתיישב הציוני, ששילטון עות'מאני תומך בו חלקית. עם זאת, בהמשך יהפוך העיתון למבקר הראשי של ההנהגה הפלסטינית בראשות חאג' אמין אל-חוסייני. העיתון גם היה אחד ממציתי ומעודדי "המרד הערבי הגדול" בשנת 1936. עוד אלמנט ייחודי בעיתון הוא היותו מסקר אירועי ספורט.

 

הוצאת העיתון "פלסטין" הופסקה פעמיים: הפעם הראשונה הייתה בשנת 1914, עת פרצה מלחמת העולם הראשונה, ובמלחמת העצמאות בשנת 1948. לאחר שיפו הפכה לחלק ממדינת ישראל, עברה מערכת העיתון למזרח ירושלים שהייתה תחת שליטת ירדן והוא יצא שם לאור עד שנת 1967. עיסא אל עיסא היה מקורב למשפחת המלוכה ההאשמית, ותחת ירדן הפך העיתון לעיתון ירדני לכל דבר ועניין שמסקר את המתרחש באיזורי יהודה ושומרון (הגדה המערבית) בעיקר שהיו תחת שליטת ירדן.

 

 

main-qimg-6fb97d4f1d9b0c0f56bea573183d08b4

המלחמות שקדמו למלחמת העולם הראשונה בחזית העות'מאנית

(c) כל הזכויות שמורות לכותב אתר Histerio, נכתב ב2 באפריל 2021

מלחמת האזרחים בספרד, שהתנהלה בין השנים 1936-1939, נחשבת עד היום למלחמה שבישרה את מלחמת העולם השנייה שתבוא אחריה, מבחינת הצדדים שנלחמו בה, הזוועות שאירעו בה ואפילו מבחינת תוצאותיה- למרות שפרנקו הפאשיסט ניצח בה ואילו מדינות הציר הפסידו במלחמת העולם השנייה. גם למלחמת העולם הראשונה היו מלחמות שבישרו את בואה, בעיקר בחזית העות'מאנית- מלחמות לוב ומלחמת הבלקן הראשונה והשנייה, שהתנהלו בין השנים 1911-1913, והסתיימו בתבוסה עות'מאנית.

 

בשנת 1911 לטשה איטליה, המדינה בת חמישים השנים, עיניים לכיוון לוב-פרובינציה עת'מאנית נידחת בצפון אפריקה (שנקראה בעיקר טראבלוס אל-ע'רב- טריפולי המערבית). היא החלה להשתקע בה מבחינה כלכלית, וחיפשה כל סיבה לפתוח במלחמה על מנת לכבשה מידי המדינה העות'מאנית. לבסוף, ב-29 בספטמבר 1911, פלש הצבא האיטלקי דרך הים ללוב ולבסוף כבש אותה. במלחמה עצמה באו לידי ביטוי הן השיכלול באמצעי הלחימה- זו הייתה המלחמה הראשונה שבה אירעו התקפות אוויריות מהצד האיטלקי וכן מעשי הזוועה שביצעו האיטלקים במוסלמים המקומיים בלוב, והן שיתוף פעולה עות'מאני- מוסלמי נרחב, עת נלחם הצבא העות'מאני שבו נלחמו חיילים בני דתות וקבוצות אתניות שונות, ויחד עם יושביה של לוב, בייחוד אלה המוסלמים תחת פיקוד המסדר הסנוסי, מסדר מוסלמי סופי (צופי) שלא תמיד תיאם את כל מהלכיו ודעותיו עם האימפריה, נלחמים עם העות'מאנים כנגד האיטלקים. המלחמה נמשכה כשנה, ובמהלכה נכבשו על ידי האיטלקים גם האיים הדודקנזיים (איפה שנמצא האי רודוס, למשל), הותקפו מיצרי הדרדנלים והעיר ביירות. הצבא העות'מאני נחל תבוסה באותה מלחמה, והמלחמה הסתיימה בכניעה עות'מאנית ב-18 באוקטובר 1912 בהסכם אוצ'י (ניתן לקרוא לו גם הסכם לוזאן הראשון). תוצאתה הישירה של מלחמת לוב הייתה פרוץ מלחמת הבלקן הראשונה, כ-11 ימים לפני חתימת הסכם אוצ'י, עת ניצלו מדינות הבלקן את תבוסתו של הצבא העות'מאני בלוב על מנת להרחיב את שיטחן. מלחמות אלו היוו רקע, בסופו של דבר, לתבוסתה הסופית של האימפריה העת'מאנית במלחמת העולם הראשונה ולכישלונו המוחלט של ניסיון הלאומיות העות'מאנית. במלחמה עלה לראשונה שמו של קצין עות'מאני בכיר שהשתתף בה, מוסטפא כמאל אתאתורכ, שעתיד להפוך לאביה-מייסדה של הרפובליקה התורכית המודרנית.

המסדר הסנוסי עתיד לייסד את מדינת לוב המודרנית שמורכבת מ3 פרובינציות: קירנאיקה ממנו באו הסנוסים (בארקה בערבית, או ברגה, כשהעיר המרכזית בה היא בנע'אזי- בנגאזי שבמזרח המדינה), טריפולי במערב המדינה ופזאן שבדרום המדינה. בשנת 1951 זכתה לוב לעצמאות ומנהיג הסנוסים אידריס הפך למלך אידריס הראשון של לוב עד למפלתו בספטמבר 1969 במהפיכה שיזם הקצין מועמר אל-קד'אפי שמוצאו ממחוז טריפולי.

 

מלחמות הבלקן הן שתי מלחמות, שהתחוללו בין החודשים אוקטובר-דצמבר 1912 ברציפות, ומינואר עד יולי 1913 לפרקים. במלחמת הבלקן הראשונה נלחמה האימפריה העות'מאנית ששלטה באיזור נגד ברית צבאית רופפת של ארבע מדינות בבלקן: יוון, סרביה, בולגריה ומונטנגרו, שקיבלו את עצמאותן בדרך זו או אחרת עוד במאה ה-19. המדינות האלה ניצלו את חולשתה של האימפריה שהייתה עסוקה במלחמה בלוב.

ראשית המאבק הלאומי בבלקן כנגד העות'מאנים השולטים היה בתחילת המאה ה-19, בהשפעת הכנסייה הנוצרית האורתודוכסית. בשנת 1814 הוקמה "אגודת הידידות" (פיליקי אייתאייריאה) בחסות הרוסים בעיר אודסה שבאוקראינה. מדובר בברית נוצרית אורתודוכסית כנגד המוסלמים. במרץ 1821 החלה אגודה זו במרד כנגד האימפריה העות'מאנית בשטחי יוון של היום. בשנת 1830 אירעה ועידת לונדון, בה כפו מעצמות אירופה על האימפריה העות'מאנית את הקמת ממלכת יוון שהייתה עצמאית, בעוד סרביה הופכת לאוטונומיה. בנוסף למפלות במרידות פנימיות ולמפלות במלחמות מול הרוסים, האימפריה העות'מאנית באותן שנים הייתה חלשה מאוד כלכלית. בשל כך הייתה תסיסה באיזורי הבלקן אצל כל העמים- אפילו אצל האלבנים שרובם מוסלמים. ב3 במרץ 1878 נחתמו הסכמי סאן סטפאנו לאחר עוד מפלה מול הרוסים, והאימפריה העות'מאנית נאלצה להכיר בעצמאות של רומניה, סרביה ומונטנגרו בעוד בולגריה הוכרזה כאוטונומיה.

בחודש יולי 1908 שלט באימפריה הסולטאן עבד אל-חמיד השני, ואז התחוללה מהפיכה באימפריה העות'מאנית: תנועה בשם "התורכים הצעירים", תנועה חילונית בבסיסה שהוקמה על ידי אנשי צבא שהוצבו במחוזות האירופיים של האימפריה, חוללה מהפיכה חוקתית וכל אזרחי האימפריה ללא הבדלי דת ומוצא זכו לשיוויון זכויות. האגודה המרכזית בתוך התנועה הייתה "הוועד לאיחוד ולקידמה". כעת האימפריה העות'מאנית הפכה למלוכה חוקתית, וכעבור שנה לאחר ניסיון הפיכת נגד כושל הודח הסולטאן, אחיו החליף אותו והשילטון דה פקטו ניתן ל"תורכים הצעירים". בשל המהפיכה, התעוררו ברחבי האימפריה ציפיות למתן יותר חופש ביטוי ואוטונומיה במחוזות השונים של האימפריה. ציפיות אלה נכזבו, ובמקדוניה שהייתה עילת המלחמה (ארבע מדינות הבלקן רצו לחלק אותה ביניהן) החלו פעולות טרור בשנת 1910 בערך. כך היה גם באלבניה.

תחילתה של מלחמת הבלקן הראשונה הייתה ב8 באוקטובר, עת הכריזה מונטנגרו מלחמה על האימפריה העות'מאנית. לאחר ימים ספורים הצטרפו אליה סרביה, בולגריה ויוון. "הליגה הבלקנית" שהקימו המדינות האלה פתחו במתקפה נגד הצבא העות'מאני בכמה חזיתות: תראקיה (החלק האירופי של תורכיה של היום, כולל העיר אדירנה, וסביבת הגבול התורכי-בולגרי), במקדוניה, בצפון אלבניה ובקוסובו. לאחר חודש נחלו מדינות הבלקן ניצחונות אדירים, בעיקר באיזורי תראקיה ומקדוניה, שם התחוללה הלחימה הקשה ביותר. העיר אדירנה (אדריאנופול) התורכית כיום נפלה בידי הבולגרים, העיר סאלוניקי שרוב תושביה היו יהודים נפלה בידי יוון ובאלבניה התלקחה מלחמה בין השבטים המוסלמיים בדרום המדינה לבין השבטים הנוצריים בצפון המדינה (הנוצרים לא תמיד היו בצד המורד, אגב…). בשיאה הגיעה המלחמה לקו צ'טלג'ה- ליד איסטנבול.

בחודש דצמבר 1912 המעצמות הגדולות של אירופה החליטו להתערב ולשים סוף למלחמה. סרביה אוימה על ידי אוסטריה- הונגריה (שבאותו זמן החזיקה בבוסניה) וב9 בדצמבר 1912 הוחלט על הפסקת אש בין הצבא העות'מאני לבין בולגריה. המלחמה נעצרה בחזיתות אדירנה, יאנינה (יוון) ושקודאר (סרביה ומונטנגרו).

בשנת 1913 פרצה מלחמת הבלקן השנייה, מלחמה פנימית בין מעצמות הבלקן, כשבולגריה מצד אחד ומונטנגרו, סרביה ורומניה מצד שני. העות'מאנים ניצלו את ההזדמנות וכבשו את אדירנה, ששייכת לתורכיה עד ימינו בחלק האירופי שלה. בכל מלחמות הבלקן נהרגו יותר מ200 אלף לוחמים מכל הצדדים. האימפריה העות'מאנית איבדה כמעט את כל שטחיה האירופיים וזה היה הקדימון למלחמת העולם הראשונה.

כמעט 80 שנים לאחר מכן, לאחר התפרקות יוגוסלביה, פרצה שוב מלחמה בבלקן בין סרביה ומונטנגרו לבין בוסניה-הרצגובינה, קרואטיה וסלובניה שהכריזו על עצמאותן. בשנת 1999 הכריז חבל קוסובו המוסלמי על עצמאותו.

 

baabda

ההשפעה הסורית (ולאחר מכן האיראנית) על בחירת נשיא לבנון

נכתב ב5 במרץ 2021, על בסיס עבודה שכתבתי לפני יותר מעשור שנים.

(c) כל הזכויות שמורות לכותב האתר Histerio, בתמונה: ארמון הנשיאות הלבנוני בבעבדא.

 

כיצד בחירת נשיא לבנון, שלפי החוקה הלבנונית חייב להיות ממוצא נוצרי-מארוני, מהווה עדות להיותה של לבנון מדינה חלשה, שמושפעת ממדינות חזקות ששוכנות לגבולה, ובייחוד סוריה וכיום איראן, שתפסה את מקומה של סוריה בלבנון לאחר נסיגת הסורים בשנת 2005. מאמר זה דן בשני מקרים: המקרה הראשון: פרשת בחירת הנשיא בשנת 1982, תוך כדי מבצע "שלום הגליל" ומלחמת אזרחים עקובה מדם, שאירעה לסירוגין החל משנת 1975. המקרה השני שמאמר זה דן בו, הוא מקרה סבוך אף יותר: בחירת הנשיא שיחליף את אמין ג'מייל, שסיים את תקופת כהונתו בשנת 1988. בחירה זו הייתה סבוכה עד כדי כך, שהביאה למהלך חסר תקדים עוד בראשית הפרשה: קיומן של שתי ממשלות בלבנון, אחת אזרחית, בראשות מסלמי סוני, והשנייה צבאית, בראשות הגנרל המארוני, מישל עון.

 

לפי כרים בקרדוני, כך ראה נשיא סוריה דאז חאפט' (חאפז) אל-אסד את עקרונות השליטה שלו בלבנון:

  1. הסדר הסורי מייצב, מגונן וכובש. שלב זה נקרא "המשחק הפתוח". לפיו, זכותה של מדינה ערבית להתערב התערבות צבאית על אדמתה של מדינה ערבית שנייה, כדי למנוע מאותה מדינה, או מאירגונים הפועלים בתוכה, מלאיים על בטחונה של סוריה או על הביטחון הלאומי הערבי. הביטחון קודם לריבונות.
  2. זכותה של מדינה קטנה או בינונית לקחת לידיה במישרין את ענייניה של מדינה אחרת בלא אישורן המוקדם של שתי מעצמות העל או של אחת מהן, ובכך לאשש את ייחודה כמעצמה איזורית.
  3. זכותה של מדינה מהזרם האנטי מערבי (סוריה ואיראן) לפקח על בטחונה של מדינה בהשפעה אמריקנית (לבנון)….

"המשחק הפתוח" נועד בראש ובראשונה להקפיא סכסוך שפתרונו המלא נראה כמחוץ להישג, ולהשיג הסדר ארעי המשביע את רצונם של הצדדים העיקריים. סוריה הופכת את המצב הזה לצומת של אינטרסים סותרים ומנוגדים. שיטתו היא של "גשרים פתוחים"- ניהול משא ומתן עם כל הצדדים שמחייבת מדיניות מאוזנת במישור הבינ"ל- לא להזדהות יתר על המידה עם בריה"מ.

המפתח השני באסטרטגיה: שיטת "בעלי הברית החלופיים". אסד מכונן בריתות ומפרק אותן בווירטואוזיות מהממת של עושה-להטים. הוא נוהג לעשות תפנית חדה בתמיכתו בצדדים השונים, הוא רוכש בעל ברית ולאחר מכן מחליף אותו באחר. כך עשה כשתמך תחילה במחנה "החזית הלבנונית" – ארגון הגג של המנהיגות הנוצרית בלבנון, שהוקם בקיץ 1976, בראשות פייר ג'מיל, כמיל שמעון וסלימאן פרנג'יה שפרש ממנו מאוחר יותר. כמו כן שותף בו ראש מסדרי הנזירים המארונים. גוף זה נהנה מתמיכת הפטריארך המארוני. לאחר מכן פנה לכיוון "התנועה הלאומית"- ארגון הגג של מפלגות השמאל שבו היו מאוגדות 16 מפלגות ובראשו עמדו כמאל ג'נבלאט ולאחר הירצחו במרץ 1977 בנו וליד. גם עם אש"ף כרת אסד בריתות והפר אותן לסירוגין. מטרתה הראשונה של סוריה במדיניות זו היא להפוך עצמה מכלי במשחק לשחקן בזכות עצמו ולמעצמה איזורית חשובה, השולטת בלבנון- טקטיקה של "הפרד ומשול".

ראובן ארליך אף מרחיב תיאורייה זאת, וטוען שסוריה השתמשה בלבנון בשליחים-מייצגים, Proxies בלע"ז, מקרב הפלגים השונים בלבנון, כדי שייצגו את מדיניותה ויוציאו אותה לפועל. אגב, איראן אימצה לחלוטין את שיטת ה"פרוקסיז" או "שליחים מייצגים" לגמרי בכל איזורי השפעתה ובפעילותה הטרוריסטית ברחבי העולם. את עבודת הטרור והשליטה עבור איראן מבצעים שליחים שהם לאו דווקא איראנים: בין אם החות'ים השיעים ששולטים בצפון תימן, בין אם אירגון חזבאללה הלבנוני ובין אם המיליציות השיעיות בעיראק או באפגניסטאן, ובין אם אירגוני החמאס והג'יהאד האסלאמי הפלסטיניים.

 

מקרה ראשון: בחירת נשיא לבנון בשנת 1982- בשיר ג'מייל ולאחר הירצחו אחיו אמין ג'מייל

 

מאז שהתעמתו עם המחנה הנוצרי במלחמה, הסורים עקבו בדאגה אחרי תהליך ההתחזקות של בשיר ג'מייל שכפה את שלטונו על המיליציות הנוצריות תוך כדי חיזוק קשריו עם ישראל ואח"כ עם ארה"ב. ברגע שג'מייל נבחר לנשיא לבנון בחסות ישראל, נשמט מידי הסורים נכס חשוב- שיתוף הפעולה מצד המימשל בלבנון והלגיטימציה שהעניק נשיא המדינה- במקרה של אז בן טיפוחיהם אליאס סרכיס- לנוכחות הסורית בלבנון ולפעילותם של "כוחות ההרתעה". הסורים ראו בבחירת בשיר כהישג ישראלי-אמריקני וכמפלה למדיניותם בלבנון.

התגובה הסורית לבחירת ג'מייל-

דה לגיטימציה של בשיר ג'מייל ושל תהליך בחירתו- פרשן רדיו דמשק ציין כי "חרבות הפולשים הובילו את בשיר אל כס הנשיאות" 2. קריאה להתנגדות לבשיר ג'מייל על ידי גורמים בלבנון.  ביום שלישי 14 בספטמבר 1982, בשעה 4 אחר הצהריים נרצח ג'מייל על ידי מטען חבלה שהוטמן במטה הראשי של הפלנגות, בשכונת אשרפייה שבביירות. איש הPPS (המפלגה הסורית הסוציאליסטית, מפלגה שקיימת גם בלבנון) שנעצר הודה ברצח. המודיעין הסורי הואשם בשימוש בתכנון הרצח. בסופו של דבר נבחר אמין ג'מייל אחיו במקומו לנשיא וכיהן כהונה מלאה עד 1988. אליעזר "גייזי" צפריר איש המודיעין הישראלי הבכיר קרא לנשיא שנבחר לבסוף "אמין לא אמין" בשל יחסו הקר כלפי ישראל שהפך לבסוף ליחס חם יחסית כלפי הסורים.

השימוש שסוריה עשתה בנשק הטרור האישי נעשה על-ידי אנשים או ארגונים לבנוניים או פלסטיניים, שהיו מוכוונים על-ידי המודיעין הסורי ולעיתים רחוקות תוך כדי מעורבות סורית ישירה. גם אירגונו של אבו-נידאל שימש שליח מייצג, כשהתנקש באנשי אש"ף שלא הסכימו ללכת באותו קו עם סוריה. ' רבים מהאישים הבולטים שהתנגדו לסדר הסורי בלבנון נרצחו, נחטפו, גורשו או הוזהרו, אם לא כולם.

בלבנון יש לסוריה מסורת ארוכה של התנקשויות, מעשי רצח פוליטיים וחטיפות של אישים סוריים מתנגדי המשטר, לבנונים מתנגדי הסדר הסורי, ופלסטינים מתנגדי אפוטרופסותה של סוריה על אש"ף. הבולטים בהם- רצח מחמד עמראן, קצין עלווי מתנגד אסד שגלה לטריפולי ונרצח ע"י המודיעין הסורי במארס 1972, רימון אדה, מתנגד בולט נגד סוריה במחנה הנוצרי, שברח לפריס לאחר כמה ניסיונות התנקשות בחייו, כמאל ג'ונבלאט- המנהיג הדרוזי שהיה מנהיג הקואליציה האנטי סורית ונרצח במארס 1977.מאמצים אלו של סוריה מעידים הן על חשיבותו של מוסד הנשיאות בלבנון והן על היותו נתון להשפעות חיצוניות. מוסד זה אינו מוסד חלש מבחינה פנים לבנונית אלא להיפך- הנשיא נחשב קונצנזוס והוא עומד בראש המדינה. לכן, מבחינה זו מדובר במוסד חזק ביותר. היותו של תפקיד זה מושפע על ידי גורמים חיצוניים נובע כתוצאה מהיותה של לבנון, באופן כללי, מדינה חלשה.

 

המקרה השני: בחירת מחליפו של אמין ג'מייל לנשיאות לבנון, 1988-1990.

 

מקרה זה דן בסוגייה הסבוכה של בחירת נשיא לבנון, שאמור להחליף את אמין ג'מייל, שתקופת כהונתו הייתה אמורה להסתיים ב-23 בספטמבר 1988. הסורים פעלו עוד מראשית השנה לבחירת נשיא, שייצג את האינטרסים שלהם, יחזיר את המערכת הפוליטית המשוסעת בלבנון לתפקוד- אך הפעם בחסות סורית. הפעם, הסורים לא הפתיעו בבחירת מועמדם, והעדיפו להישען על משענת בטוחה- מועמדם היה, למרבה האירוניה, אותו סלימאן פרנג'ייה, שכבר כיהן כנשיא בראשית שנות השבעים והיה אחד מהגורמים העיקריים שדירדרו את לבנון לקלחת מלחמת האזרחים. היות ונמתחה ביקורת רבה על כוונת הסורים, הם שקלו לתמוך במקורב אחר של פרנג'ייה, מיכאל דאהר. הבעייה הייתה שרוב חברי הפרלמנט הנוצרים התגוררו במזרח ביירות- איזור שהיה מחוץ לשליטתם של הסורים, לכן היה להם קושי להשפיע על בחירת הנשיא. הנשיא אמין ג'מייל, שאמנם עזב את לבנון עם תום כהונתו, נקט, כאמור, במהלך דרמטי: הוא מינה את מישל עון לעמוד בראש ממשלה צבאית. זו הפעם הראשונה מאז כינונה של לבנון שבראש הממשלה עומד נוצרי, ולא רק זאת- במקביל לו כיהנה ממשלה אזרחית, בראשות סלים אל-חץ הסוני, מקורבה של סוריה . מנגד, נקטה ממשלת אל-חץ בצעד נגדי, הדיחה את עון ממשרת הרמטכ"ל ומינתה, גם בניגוד לאמנה הלאומית, רמטכ"ל מסלמי.ממשלת עון נהנתה מתמיכה רחבה, ולא רק של נוצרים, אלא בעיקר של שיעים, וזאת בשל המצב הכלכלי הקשה שאליו נקלעה לבנון באותה תקופה. עון, מפקד הצבא, שמוצאו מחארת (שכונת) חריכ בביירות, שכונה של המעמד הבינוני שבהם התגוררו גם נוצרים וגם שיעים, שאף להיבחר לנשיאות לבנון. הוא ציטט את פואד שיהאב, הנשיא דאז שאמר בזמנו: "הגנרלים הם הנשיאים הטובים ביותר". אימרה זו, והאסטרטגיה שנקט עון, מעלה שוב את סוגיית שילוב מפקדי הצבא במוסד הנשיאות, כפיתרון למבוי סתום שאליו נקלעה המדינה כל אימת שהיה עליה לבחור נשיא.

    ב-5 בנובמבר 1989 נבחר רנה מועווד, בן למשפחת נכבדים מזע'רתא, לנשיא לבנון. אך 17 ימים לאחר היבחרו, ב-22 בנובמבר 1989, נרצח מעווד בפיצוץ של מטען חבלה במכונית הנשיאותית, כשעשה את דרכו לקבל פני מצעד צבאי לרגל יום העצמאות הלבנוני. הועלו השערות שונות באשר למתנקשים: או סוריה, שהוטרדה מעצמאות היתר שהפגין הנשיא, או החזבאללה, שהתנגד להסכם טאאף וניסה למנוע את יישומו. מישל עון טען כי בחירת הנשיא, שנעשתה בבסיס חה"א הסורי קליעאת בלבנון (מה שהוכיח את השפעתה של סוריה על בחירת הנשיא), אינה חוקית היות והוא פיזר את הפרלמנט. מעוד, מצידו, סירב לפטר את עון מתפקיד ראש הממשלה הצבאית וממשרת הרמטכ"ל, למרות לחץ כבד שהפעילו עליו הסורים. ככל הנראה, כאן גילה מעוד עצמאות יתר, והסורים לא אהבו זאת, מה שהוביל אותם לרצות בנשיא שיהיה עושה דברם באופן מוחלט, ולכן סביר שהסורים ביקשו "להיפטר" ממעוד, ולכן הוא חוסל.

 

ב-24 בנובמבר התכנס הפרלמנט בשאתורא שבבקאע (שוב- איזור תחת שליטה סורית מובהקת), ובחר באליאס הראווי, איש עסקים מזחלה, כמובן ממוצא מארוני, כנשיא לבנון.  עוד הוכחה למעורבות העמוקה של סוריה בלבנון, היא העובדה שרדיו דמשק שידר ידיעה על הבחירה עשר דקות לפני ההצבעה, מה שהפך את הבחירה למתוזמנת מראש ומתוכננת היטב על ידי סוריה.

לאחר מלחמת האזרחים, איבדה העדה המארונית ממעמדה ומכוחה שהיו לה ערב פרוץ המלחמה. הגורמים לכך היו ירידה במשקלה הדמוגראפי באוכלוסיית לבנון והיחלשות מעמדה הגיאו-פוליטי: לאחר שנעזבה בידי ישראל ומעצמות המערב, היא נהפכה לתלויה בחסדיה של דמשק. אותו דבר קרה גם למוסד הנשיאות הלבנוני. החל מבחירת אליאס אל-הראוי, בסוף שנות  השמונים, ולאורך שנות התשעים העדה נשלטה בידי אותם "שליחים-מייצגים", שהיו ידועים בנאמנותם למשטר הסורי, וכן גם בבית הנבחרים. בכך השיגה סוריה את מטרתה:  החלשת מוסד הנשיאות, שכמוהו החלשה נוספת של המדינה כולה, במטרה להיות הגורם השולט בה. אמין ג'מייל (בשלב מאוחר יותר), בכרדוני וג'ורג' סעאדה נמנו על זרם בתוך תנועת הפלנגות, שצידד בשילובה של לבנון במרחב הערבי וכן ביצירת קשרים הדוקים עם סוריה. מי שהיה מתנגדה החריף של סוריה לאורך כל הדרך וכן נשאר כך גם כיום, הוא סמיר ג'עג'ע, מפקד הכוחות הלבנוניים. בסופו של דבר אמין ג'מייל עצמו הפך שוב לאחד ממתנגדיה האדוקים של המעורבות הסורית והאיראנית בלבנון.

 

התנגדותו העיקשת של מישל עון לסורים הפכה אותו לאישיות אהודה ביותר בלבנון, לא רק בקרב הנוצרים. בכך, הפך הגנרל למתנגד החריף ביותר של סוריה, אך לא לאורך זמן רב מדי.

באביב של שנת 2005, לאחר חיסולו של ראש הממשלה רפיק אל-חרירי, ונסיגת הסורים מלבנון, הדהים עון את תומכיו ואת מדינות המערב, וחתם על הסכם של שיתוף פעולה פוליטי עם החזבאללה. בכך הפך עון מאחד מסמלי ההתנגדות לסורים לפרו-סורי. את מהלכו זה נימק עון בכך שהיות והצבא הסורי נסוג כבר מלבנון, וכל עוד המצב נשאר כך,  אין צורך עוד בהתנגדות לסוריה. הפועל היוצא של נסיגת סוריה מלבנון הייתה הפיכת לבנון לבת חסותה של איראן, שאירגון החזבאללה מייצג אותה למעשה במדינה.

 

מאז תקומתה של לבנון, בחירתו של מפקד הצבא הלבנוני שהוא גנרל נוצרי-מארוני לנשיאות לבנון מסמלת פשרה בין הצדדים הניצים במדינה. הדוגמא הבולטת ביותר היא בחירתו של גנרל פואד שיהאב, ממשפחה לבנונית מיוחסת שבניה שימשו בעבר הרחוק האמירים של הר הלבנון, לנשיאות לבנון בשנת 1958, בחירה ששמה קץ למלחמת אזרחים שהתחוללה בשנות החמישים במדינה. משנת 1998 ואילך נבחרו לנשיאות לבנון נשיאים ששירתו כמפקדי הצבא, אך בגישתם היו פרו-חזבאללה ופרו-איראן. בשנת 1998 נבחר גנרל אמיל לחוד, מפקד הצבא הלבנוני ואוהד ידוע של חזבאללה לנשיאות לבנון. בשנת 2008 נבחר הגנרל מישל סולימאן מפקד הצבא הלבנוני, לאחר משבר ארוך, לנשיאות לבנון והסתבר שגם הוא סימפטי מאוד לחזבאללה ולאיראן. לאחר שמישל סולימאן סיים את כהונתו, עמדת הנשיא הלבנוני נותרה ריקה במשך שנים עד שבאוקטובר 2016 נבחר הגנרל מישל עון, אותו מישל עון שמרד בסוף שנות השמונים ובתחילת שנות התשעים , לנשיאות לבנון באוקטובר 2016 והוא מכהן בתפקיד עד היום. לולא הפך ב2005 לפרו-חזבאללה ופרו-איראני מובהק, לא היה נבחר עון לתפקידו.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

cemevi-696x398-1

על העלאווים (בסוריה) והעאלווים (בתורכיה)

"אני מעיד שאדוננו עלי ברא את אדוננו מוחמד, והשרה עליו מאור עצמיותו"…. משפט פרובוקטיבי זה מופיע בספר "אל באקורה אל סולימאנייה", ספרו של סולימאן אל-אדני מהמאה ה-19, שחשף את סודות הדת העלאווית, שמאמינה בהתגלמותו של האל בבני אדם. הדת העלאווית, למי ששכח, היא דתו של המיעוט השולט בסוריה ודתם של בני משפחת השילטון בסוריה, אל-אסד. בדומה לאסמאעילים, לדרוזים, לשיעה הזיידית (של תימן), לעאלווים ולעוד קבוצות, העלאוויזם הוא תוצר ונגזרת של הפיצול בשנת 680 לספירה הנוצרית בין האסלאם הסוני לאסלאם השיעי. האסלאם השיעי, כזכור, מחשיב את עלי, הח'ליף המוסלמי השלישי, בן דודו של מוחמד נביא האסלאם וחתנו, ואת צאצאיו של עלי, שיחד איתו מהווים את שנים עשר האמאמים (כשיש קבוצות בשיעה שרואה בדמויות שונות, כלומר בצאצאים שונים כאותם אמאמים), כמחליפיו הפוליטיים אך גם הרוחניים של מוחמד, בעוד האסלאם הסוני, שמהווה 90 אחוזים מהאסלאם, רואה במוחמד את המנהיג הרוחני-דתי האחרון של האומה האסלאמית, את אחרון הנביאים בכלל, ורואה בבני משפחתו המורחבת מאוד של מוחמד מצד שבטו, שבט קורייש, כח'ליפים, כמחליפים הפוליטיים בלבד של מוחמד בהנהגת האומה האסלאמית.

העלאווים נחשבים בעיני הזרם המרכזי של האסלאם, הסונה, ככופרים, היות ולפי המשתמע מפסוק זה, העלאווים מאמינים בהתגלמותו של האל בבני האדם, וליתר דיוק, בהתגלמותו של האל לאורך ההיסטוריה במשך שבעה שילושים, בדומה לנצרות. בשל כך ניתן לעלאווים הכינוי "נוסיירים", כלומר מעין נוצרים. אבל למעשה הם לא נקראים "נוסיירים" בגלל הנצרות, אלא בגלל אדם בשם אבן נוסייר, שנלווה לאמאם השיעי ה-11, חסן אל-עסכרי. נכדו של אבן נוסייר התיישב בשנת 1032 בלטקייה שבחוף הסורי (אז הביזנטי), ובכך החל הזרם העלאווי (מערבית- המאמינים בעלי) לפעול.
הדת העלאווית יצאה מחוץ לגבולות האסלאם השיעי בסוף המאה ה-11 לספירה, והאסלאם הסוני מחשיב אותה ברובו עד היום ככפירה. לאסלאם השיעי, שממנו יצאו העלאווים, יש דעה אחרת עליהם: בשנת 1974, ומסיבות פוליטיות על מנת למצוא חן בעיני נשיא סוריה דאז חאפז אל-אסד, הכריז המנהיג הדתי והפוליטי של השיעים בלבנון, מוסא אל-סדר, על העלאווים כחלק מהאסלאם וכמוסלמים לכל דבר ועניין.
מכאן אפשר להבין את שינאתם של התנועות המוסלמיות הסוניות, כמו "האחים המוסלמים", "אל קאעדה" ודאע"ש לעלאווים.

וכך נראה השילוש העלאווי: האל התגלם באדם שהוא ה"משמעות" (מענא בערבית), לדוגמה האמאם עלי, בן דודו וחתנו של מוחמד נביא האסלאם. מי שכיסה על התלמיד היה רבו, כלומר במקרה של עלי הנביא מוחמד, שהוא רק ה"שם" שבעזרתו הוסתרה העובדה לדידם של העלאווים, שהאל התגלם בעלי. והאדם שהיה ה"שער" (באב) בין שניהם היה חברו של מוחמד, סלימאן אל-פארסי, או פשוט סולימאן הפרסי.
אגב, השילוש הראשון, לפי העלאווים, הורכב מהבל בנו של אדם הראשון, שבו התגלם האל, אדם הראשון היה רק ה"שם" או ה"צעיף" שכיסה עליו, והמלאך גבריאל היה השער שחיבר בין שניהם. בתקופת משה רבנו, האל התגלם ביתרו (שועייב) חותן משה, כשמשה היה רק ה"שם" שכיסה על מי שהאל התגלם בו. וישו הנוצרי? כן, גם הוא היה רק ה"שם" או ה"צעיף", שכיסה על תלמידו פטרוס, שבו התגלם האל. נשמע מוכר? כן, הדת הדרוזית (שיצאה מהזרם האסמעילי של השיעה האסלאמית) היא אמנם סודית ושונה במקצת, אך מהמעט שיודעים עליה יש מאפיינים משותפים כלשהם בינה לבין הדת העלאווית.

עוד דבר מעניין בעלאווים הוא שהם חוגגים את כל החגים של האסלאם, כולל ובייחוד האסלאם השיעי, והנצרות, אך נותנים להם משמעות חדשה לגמרי מתוכנם המקורי. כמו כן, העלאווים מותרים בשתיית יין, בניגוד לשאר המוסלמים, והמצווה החשובה ביותר אצלהם היא ה"תקייה" (Taqiyya), כלומר ההסתרה, שלפיה מותר וצריך לעשות הכל כדי להסתיר את זהותם הדתית האמיתית בשעת סכנה. כמו כן, הם מאמינים בקוראן אך נותנים לו פירוש אליגורי בלבד ולא מאמינים במצוות הכתובות בו. הספר הקדוש החשוב לעלאווים נקרא "כתאב אל-מוג'מע", ואין להם בית תפילה רשמי כמו מסגד, אך יש מקום התכנסות שמיועד לאנשי הדת שלהם בלבד. רוב העלאווים, כמובן אלה שאינם אנשי דת, הם חילוניים, וזאת במסגרת ה"תקייה" שלהם. עלאווים רבים (בדומה לבני מיעוטים אחרים במזרח התיכון, כמו הנוצרים) אימצו אידיאולוגיות חילוניות- שמאלניות בחום, כמו את הלאומיות הערבית או את הלאומיות הערבית הסוציאליסטית של מפלגת הבעת', מפלגת השילטון בסוריה ומפלגתם של בני משפחת אסד, על מנת להסתיר את אמונתם הדתית, ולאמץ אידיאולוגיה שהיא תגובה לעליית האסלאם הסוני הפוליטי (בלבנון מרוכז המיעוט העלאווי הקטן תחת "המפלגה הדמוקרטית הערבית) כמו כן, הנשיא הסורי בשאר אל אסד ואביו, הנשיא לשעבר חאפז אל אסד, תמיד דאגו להצטלם במסגד בחגים מוסלמיים כשהם מתפללים את התפילה המוסלמית בנוסחה הסוני הרגיל. גם זו תקייה.

עוד מאפיין מיוחד לעלאווים היא אמונתם בגילגול נשמות, בדומה לדרוזים. כמו כן, ישנה אמונה בקרב העלאווים כי בני האדם נולדו ככוכבים, והאמאמים השיעים דומים לנחיל דבורים או למקבץ כוכבים (אחד מכינוייו של האמאם עלי, בן דודו וחתנו של מוחמד, הוא "נסיך הדבורים" (בערבית: "אמיר אל-נחל"). בתוך העלאווים ישנן אף שתי כתות משנה, הכת הראשונה נקראת "שמסייה" (אנשי השמש), שטענה כי האמאם עלי נמצא בתוך השמש, ומולה יש כת משנה אחרת בשם "אל-קמריה" (אנשי הירח), שטוענת כי האמאם עלי נמצא בתוך הירח.

הדת העלאווית היא תוצר של הפילוג הסוני-שיעי, והיא במקור כת, שמשתייכת לקבוצת כתות בשם ה"רולאת" (Ghulat/Rulat), או "ע'ולאת", שמשמעה המגזימים, כלומר אלה שהגזימו לגבי סיפורו של האמאם עלי, שהשיעה טוענת שהוא וצאצאיו הם מחליפיו הפוליטיים והרוחניים של מוחמד. הכתות האלה הגזימו ביחסן לעלי, עד כדי כך שטענו שהוא התגלמותו של האל, ממש כפי שהנצרות טוענת שישו הוא בנו והתגלמותו של האל.

חלק גדול מהעלאווים מרוכז לאורך החוף הסורי במערב המדינה (בין השנים 1920-1936 אף הייתה קיימת במערב סוריה, לאורך החוף, מדינה עלאווית בחסות הצרפתים) וכן באיזור טריפולי שבחוף של צפון לבנון. ישנם עלאווים מעטים גם בדרום מזרח תורכיה, וכן בכפר רג'ר שחלקו נמצא בתחום ישראל. אבל מה שחשוב ואסור להתבלבל בו הוא בין העלאווים (Alawi), לבין העאלווים, או אלווים (Aleviׂׂ) של תורכיה. העאלווים (Alevi) הם שיעים בעיקרון, אך הם שונים מהעלאווים (Alawi). הם שונים גם בביטוי שמם, גם במנהגים וגם בזיהוי.
כעשרים אחוזים מאוכלוסייתה של תורכיה הם עאלווים, בעוד העלאווים מהווים פחות מרבע אחוז מהאוכלוסייה התורכית.
סודותיה של הדת העלאווית, בניגוד לסודות הדת הדרוזית שמעולם לא נתגלו, נחשפו בשנת 1863 עת אדם מהעיר אדנה, שנמצאת כיום בתורכיה אך בעבר הייתה חלק ממחוז חלב (כיום בסוריה), בשם סולימאן, פרסם ספר ובו גילה את סודותיה של הדת. על ספר זה אני נסמך כשאני מספר על הדת העלאווית. לספר קוראים "ביכורי סולימאן", או בערבית "אל-בא(כ)קורה אל-סולימאנייה).

מי הם העאלווים (Alevi)?

העאלווים הם, למעשה, שילוב בין האמונה השיעית שהיא חלק מהאסלאם למיסטיקה המוסלמית, הצופיות. בניגוד לעלאווים, העאלווים אינם מאמינים בשילוש, אלא באיחוד של מוחמד ועלי. העאלווים מאמינים שמוחמד ועלי הם שליחיו של האל, לא התגלמותו בכלל. לפי האסלאם הצופי, על האדם לעבור שלבים עד שיגיע לדרגת טיהור עליונה ולקירבה לאל. הטקסים העאלווים מאוד דומים לטקסים הצופיים, ויש מי שמזהה אותם עם המסדר הצופי (Sufi) הבכתאשייה, היות שמייסד המסדר, חאג'י בכתאש וולי (Bektash Veli) בן המאה ה-13, בן המאה ה-13, נחשב כדמות מקודשת מאוד אצל העאלווים. לפי העאלווים, לאדם ישנה את הדרך הרוחנית, בתורכית יול (yol), שהיא כוללת בתוכה ארבעים שלבים וארבעה שערים. טקס התפילה המרכזי, המיסטי, של העאלווים נקרא ג'ם (Cem, ניתן לבטא כJem), והוא מבוצע בבית התפילה המרכזי של העאלווים, הג'מווי (Cemevi, Jemevi). הטקס כולל שירה, שתיית יין (לעאלווים, בניגוד למוסלמים, מותר לשתות יין) ריקודים והקראת פסוקי קוראן ושירים מיסטיים. בראש כל טקס עומד הדדה (Dede), שהוא אב הטקס. יחד עמו ישנן 12 דרגות, כשכל דרגה מייצגת דמות באסלאם, שמקבילה לשנים עשר האמאמים השיעים. בסך הכל יש 12 סוגים שונים של טקסים. אצל העלאווים מעמד האישה נחשב גבוה וכמעט שיוויוני, והסובלנות והחברות הם ערכים חשובים מאוד באמונה זו. דמות חשובה נוספת אצל העאלווים היא דמותו של אליהו הנביא, לו מוקדש חג שמלא טקסים בשם "חידר" (Khidr, כינויו של אליהו באסלאם). חגים נוספים שמציינים העאלווים הם ראש השנה הפרסי, הנורוז, וגם את חג העשוראא, ציון רצח האמאם חוסיין בנו של עלי בכרבלאא, בדומה לשיעים. כמו כן, אצל העאלווים יש מנהג של פולחן קדושים, ומצווה לעלות לרגל לקברי קדושים (זייארה, זייארת), כששוב, הדמות הקדושה ביותר אחרי מוחמד ועלי היא דמותו של חאג'י בכתאש וולי. האמונה העאלווית נחשבת לא מחמירה ואף פתוחה וליברלית. חלק מהכורדים בתורכיה הם עאלווים (ובשל כך נרדפו בעבר).
עם זאת, העאלווים נחשבים כיותר שיעים מאשר העלאווים, שנחשבים כבני דת נפרדת, ואף מזוהים עם ה"קיזילבאש", שהיו השיעים של אנטוליה (תת היבשת שעליה שוכנת תורכיה של ימינו) בימי האימפריה העות'מאנית. בניגוד לאסלאם שמתיר להינשא לעד ארבע נשים, העאלווים מתירים להינשא לאישה אחת בלבד, ומתגאים בכך.

חשוב לי להדגיש שוב- עאלווים (Alevi) הם אינם עלאווים (Alawi)!