לבנון נמצאת לאחרונה הרבה בכותרות החדשות, והיא מוזכרת כדוגמא למדינה כושלת- מדינה בה מוסדותיה לא מתפקדים או מתפקדים בקושי, מדינה שבה יש מצב כלכלי גרוע והיא פשוט לא מנוהלת ומאופיינת בחילוקי דעות קשים בין מרכיביה. ללבנון שהיא מדינה רב עדתית כושלת במזרח התיכון יש היסטוריה של 170 שנים של סיכסוכים, מלחמות אזרחים פנימיות, מלחמות חיצוניות וגם הצלחות.
המאפיין של לבנון הוא קודם כל של ריבוי עדות- יש בה נוצרים מארונים, נוצרים אורתודוכסים, מוסלמים סונים, מוסלמים שיעים, ארמנים וגם פלשתינים. עוד מאפיין של לבנון היא היותה מדינה שבה שולטות משפחות-מאפיה, או חמולות גדולות, ולפעמים סכסוכים בין משפחות היוו רקע למלחמות בתוך העדות השונות ובתוך המדינה. עוד מאפיין של לבנון הוא ריבוי אירגוני הטרור והמדינות הזרות שהיו מעורבים בניהולה, הבולט שבהם הוא חזבאללה השיעי בשלושים השנים האחרונות.
צבא לבנון גם נחשב כחלש, אך מפקדיו הנוצריים היוו לא פעם ולא פעמיים פשרה שילטונית כשהתמנו לנשיאי המדינה או לממלאי מקום הנשיא.
לפי ציר הזמן, ניתן לבדוק איך לבנון קמה כאוטונומיה, לאחר מכן כמדינת חסות ובהמשך כמדינה משוסעת ולא מתפקדת. מעטים הם שליטיה של לבנון לאורך ההיסטוריה שבאמת ניסו לשקם אותה או לפעול לטובתה. אפשר למנות אולי שניים מהם: הגנרל פואד שהאב הנוצרי-מארוני שהיה נשיא לבנון ששם קץ למלחמת האזרחים בה בשנת 1958 ורפיק אל-חרירי הסוני, שהיה משנת 1992 ואילך כמה פעמים ראש ממשלת לבנון ופעל לשיקומה של המדינה, בגלל זה הוא היווה מטרה בעיני חזבאללה וסוריה שחיסלו אותו לבסוף בשנת 2005.
ראשית סיפור הסכסוכים בלבנון נעוץ במחוז שהיה קיים בתקופה העות'מאנית בחלק מהמדינה של היום, ליתר דיוק במרכז המדינה, לאורך רצועת ההרים המשמעותית ביותר שחוצה את המדינה לאורכה- הר הלבנון. מהמאה ה-15 שלטו העות'מאנים בהר הלבנון, איזור שמאופיין בעיקר בחלוקה עדתית בין נוצרים מארונים שהיו עיקר האוכלוסייה בו ובעיקר עיקר אוכלוסיית האיכרים והאוכלוסייה הכפרית באיזור, שפעלה מול דומיננטיות של שילטון דרוזי במחוז. בשנת 1858 דרשו האיכרים המארונים בהר הלבנון שיוויון זכויות אל מול השילטונות העות'מאניים ומושלי המחוז הדרוזים, ופתחו במרד. כבר אז צרפת הייתה מעורבת בנעשה בלבנון- צרפת הקתולית במקור היא הפטרונית של הכנסייה המארונית- הכנסייה המזרחית הלבנונית הנוצרית המרכזית, שכפופה לאפיפיור הקתולי ברומא. חיילים צרפתים עזרו למארונים במרד, ומולו התייצבו חיילים דרוזים בעלי מסורת לחימה צבאית שהסתייעו בסונים המוסלמים ובשיעים, שכינויים היה "המתוואלים". המרד נמשך בפועל בין השנים 1860-1861 והסתיים במה שכונה "החוק האורגני" שהושג בלחץ המעצמות הגדולות, בעיקר צרפת, על האימפריה העות'מאנית. הדרוזים לבסוף הפסידו במרד, למרות שנלחמו מלחמה קשה מאוד ואף היו להם הצלחות. אלה היו סעיפי החוק:
השילטון בהר הלבנון יחולק לפי מפתח עדתי. מכאן והלאה השילטון בלבנון כולה מתחלק עד היום לפי מפתח עדתי.
- בראש האוטונומיה (סנג'אק) "לבנון הקטן", הר הלבנון, יעמוד מושל עות'מאני נוצרי-קתולי לא לבנוני. מושל אשר ימונה על ידי הטורקים באישור חמש מעצמות אירופה.
המעורבות העות'מאנית והאירופאית והיותו של המושל לא מקומי נקבעו כדי להמתיק קמעה את תבוסתם הפוליטית של הדרוזים.
- לצד המושל תמונה מג'לס (מועצה אדמיניסטרטיבית), בה יהיו חברים 12 חברים שייצגו את העדות על פי משקלן בחברה (הייצוג במועצה. את מספר החברים הרב ביותר במועצה, 4 חברים, קיבלו המארונים הנוצרים. לצידם מונו נציגים מכל העדות אבל מספרם היה פחות מ4 לכל עדה.
- המושל ימנה את הפקידים הבכירים ואת השופטים על פי אותו מפתח עדתי של המועצה האדמיניסטרטיבית (המג'לס).
- לסנג'ק לבנון הוענק מעמד של אוטונומיה – ולכן כל אחד מאזרחיו יהיה "פטור" מגיוס חובה ו"פטור" מתשלום מיסים ל"שער העליון".
- סנג'ק לבנון יחולק ל-6 (מאוחר יותר ל-7) קאימקאמיות, שבראש כל אחת מהן יעמוד איש מתוך העדה הגדולה בקאימקאמיה.
- המשפחות החזקות אשר מעמדן הכללי, מסיבות שונות, נשאר יציב – יישארו בעלות הזכויות והמחזיקות בפועל באדמות, אך יאבדו סמכותן הפיאודלית כלפי האיכרים.
- צמצום שטחו של סנג'ק הר-הלבנון.
עם הזמן בתחילת המאה העשרים קמה תנועה לאומית מארונית, שדרשה להפוך את לבנון ל"לבנון הגדולה" שכוללת לא רק את הר הלבנון אלא גם את ביירות, צור וכל הערים והשטחים של לבנון של ימינו. התנועה דרשה שלבנון הגדולה תהיה מדינה ריבונית נוצרית, המדינה הער בית נוצרית הראשונה במזרח התיכון. בסוף מלחמת העולם הראשונה הפכה לבנון בהסכמת חבר הלאומים ולפי עקרונות וילסון למדינה תחת מנדט צרפתי. הנציב העליון היה אנרי גורו, שבאוקטובר 1920 בהסכמת הפלגים הלבנוניים השונים והפטריארך המארוני חווייכ הקים את רפובליקת לבנון הגדולה תחת חסות צרפת. בין 1913 ל1932 נערכו בלבנון מפקדי אוכלוסין, שקבעו את המפתח העדתי לפיו תנוהל המדינה. לפי הרכב האוכלוסייה אז, הנוצרים המארונים נקבעו כעדה הגדולה ביותר, ותפקיד נשיא הרפובליקה ניתן בידם, עד היום. עד לימינו אנו פועלת לבנון לפי המפתח העדתי שנקבע במפקד האוכלוסין האחרון שנערך במדינה, בשנת 1932 (!!!). הנשיא הוא מארוני נוצרי, ראש הממשלה הוא סוני כי הסונים נקבעו כעדה השנייה הגדולה במדינה, ותפקיד יושב ראש הפרלמנט הלבנוני ניתן לשיעים, שהיו אז העדה השלישית וכיום הם העדה הראשונה בגודלה במדינה. המפתח העדתי הזה גרם לכל אורך שנות קיומה של לבנון לסכסוכים פנימיים וחיצוניים במדינה, סכסוכים ובעיות שנמשכים עד היום, במיוחד כשאירגון חזבאללה נלחם בישראל ומוכן להקריב את מדינת לבנון למען עזה המוסלמית-סונית.
לבנון קיבלה את עצמאותה בשנות הארבעים. בשנת 1948 נוספה אוכלוסייה פלשתינית נוספת שהתפנתה מארץ ישראל ללבנון ובשל אי הרצון להפר את האיזון העדתי במדינה, הפלשתינים עד היום שרובם מוסלמים סונים לא זכאים לאזרחות לבנונית. החל מימי המנדט הצרפתי ועד 1958 בערך נחשבה ביירות "פאריז של המזרח התיכון" ולבנון נחשבה מדינה מתקדמת יחסית למדינות ערב האחרות. בהמשך, בעיקר בשל אי יציבות שילטונית וחלוקת המדינה לפי מפתח עדתי, נהרסה המדינה: פרצו בה שתי מלחמות אזרחים: ב1958 פרצה בה מלחמת אזרחים על רקע שאלת בחירת הנשיא, ובייחוד על רקע העימות הפנימי בין הימין בלבנון שתמך במעורבות אירופית בענייני המדינה ובזרם המלוכני במדינות ערב, לבין השמאל שהרכיבו אותו בעיקר מוסלמים, שתמך בהיותה של לבנון מדינה ער בית וחלק בלתי נפרד מהעולם הער בי וצידד בנשיא מצרים דאז גמאל עבד אל נאצר ובשאיפות הכלל ער ביות שלו. הפשרה והאיש שסיימו את המלחמה הם הגנרל הנוצרי פואד שהאב, מפקד הצבא שהתמנה לנשיא המדינה ושיקם אותה בניסיון להחזירה לימיה הגדולים. עם הזמן החלה סוריה להתערב יותר ויותר בענייניה של לבנון. בשנת 1975 פרצה שוב מלחמת אזרחים במדינה על רקע עדתי, על רקע כישלונו של הנשיא הנוצרי סלימאן פרנג'ייה לאחד את המדינה תחת שילטונו, במיוחד אל מול העובדה שהוא עצמו היה חבר אישי של משפחת אסד, ששלטה אז ושולטת עד היום בסוריה השכנה. כל הפלגים בלבנון, כולל פלגים משפחתיים-חמולתיים בתוך העדות השתתפו במלחמה הזאת, כשבשנת 1982 הצליחו למעשה הנוצרים לגרור מדינה נוספת להיות מעורבת בענייניה של לבנון- מדינת ישראל, שספגה מתקפות מלבנון מהצד הפלשתיני בעיקר, שהשתלט על דרום לבנון למגינת ליבה של האוכלוסייה השיעית והנוצרית באיזור. השיעים, שנחשבו עד אמצע שנות השבעים לעדה פאסיבית של עובדי אדמה ואריסים שהיו נתונים לשליטת משפחות גדולות מעדתם כמו משפחת אל אסעד-החלו להתעורר. להתעוררות השיעית היו שני גורמים: 1. האמאם השיעי והמופתי של צור, מוסא א-צדר, שהקים תנועה שתילחם בקיפוח השיעי בלבנון ותדרוש שיוויון על רקע מלחמת האזרחים במדינה. תנועת המקופחים של צדר תהפוך בהמשך לאירגון טרור בשם אמ"ל- ראשי תיבות של "גדודי ההתנגדות הלבנוניים" וגם במשמעות המילה "תקווה" בער בית, אירגון עדתי שיעי עם מאפיינים חילוניים יחסית. 2. המהפיכה השיעית האסלאמית באיראן של ח'ומייני, שבמסגרת רעיון "יצוא המהפיכה" של ח'ומייני, החליט השילטון האיראני להשתלט על האוכלוסייה השיעית בלבנון וגם על המדינה עצמה בהמשך. פלג אסלאמיסטי בתוך אירגון "אמ"ל" הנוצרי החליט להתפלג ולמרוד, ותחת חסות איראן הוא הפך למה שאנחנו מכירים היום כ"מפלגת אללה- חזבאללה", האירגון השיעי הדומיננטי ששולט במדינה למעשה בחסות איראן כשלפני כן הוא היה גם בחסות סוריה של אסד. אירגון חזבאללה שם לו למטרה לסלק מלבנון נוכחות זרה לא מוסלמית- קודם כל האמריקנים והצרפתים, שסבלו מידי אנשי החזבאללה ובמיוחד מידי ראש הזרוע הצבאית שלו עמאד מורנייה בעיקר מחטיפות ומפיגועי התאבדות שהובילו לבסוף לסילוק הנוכחות האמריקנית והצרפתית במדינה. מטרה נוספת ששם לו החזבאללה להילחם בה היא ישראל, כנגדה פעל האירגון קודם כל בשני פיגועי התאבדות כנגד בנייני המימשל וריכוז החיילים הישראליים בעיר השיעית צור ולאחר מכן בטרור מתמשך ובפשיטות כנגד רצועת הביטחון בדרום לבנון, בה שלטו צבא דרום לבנון ובעיקר ישראל בין השנים 1985-2000, עד לנסיגה הישראלית.
מלחמת האזרחים בלבנון הסתיימה בהסכם במדינה שלישית, שגם החליטה להתערב בענייניה של לבנון- בעיר טאאף שבממלכת ערב הסעודית הסונית הווהאבית. ההסכם בשנת 1989 נתן למעשה לסוריה את המפתחות לניהולה של לבנון- לאחר שבמלחמת האזרחים בלבנון פלש הצבא הסורי למדינה כדי לעשות בה סדר והחליף צדדים שוב ושוב במהלך המלחמה על מנת ליצור "הפרד ומשול". דבר שני, בשל מלחמתו בישראל רק החזבאללה הורשה לפעול כמיליציה חמושה בשטח לבנון, כששאר המיליציות פורקו מנשקן והפכו למפלגות פוליטיות. המלחמה הסתיימה רשמית בשנת 1990 כשהמרד של מפקד צבא לבנון דאז הגנרל מישל עון כנגד סוריה וממשלת לבנון המכהנת דאז הסתיים בכישלון. עון חזר למדינה בשנת 2005, הקים את הזרוע הפטריוטית החופשית ועבר צד לצדן של חזבאללה וסוריה כשהבין שאין לו יותר מקום בציר האנטי-סורי שהונהג על ידי משפחות חרירי הסונית וג'מייל המארונית. הדבר הטוב שיצא מהמעורבות הסעודית בלבנון הוא ראש הממשלה והקבלן רפיק אל חרירי, שקיבל הון עצום מסעודיה על מנת לשקם את לבנון, בעיקר את הבירה ביירות ואת העיר הסונית צידון, כיהן כמה פעמים כראש הקואליציה האנטי סורית כראש ממשלת המדינה, כשמולו מתייצבות מפלגות פרו סוריות ופרו חזבאללה. כאמור בשנת 2000 נסוגה ישראל לגבול הבינלאומי מרצועת הביטחון בדרום לבנון (שאותה ניהל בעיקר מבחינה מינהלית-אדמיניסטרטיבית צבא דרום לבנון בפיקודו של הגנרל הנוצרי אנטואן לחד ולפני כן המייג'ור סעד חדאד), אבל הנסיגה הישראלית לא הייתה היחידה. בשנת 2005 לאחר רצח ראש ממשלת לבנון רפיק אל חרירי בידי החזבאללה וסוריה, יצאו להפגנות המונים נוצרים וסונים ודרשו את סילוק כוחות סוריה מלבנון. סוריה נסוגה לבסוף בשנת 2005, ואותה החליף למעשה בשילטון בפועל על המדינה אירגון חזבאללה, כשמאחוריו ניצבת איראן. הדומיננטיות האיראנית במדינה והיות העדה השיעית הגדולה במדינה באו לידי ביטוי במלחמת לבנון השנייה, שהייתה מלחמת איראן-ישראל הראשונה, אותה כפה חזבאללה על המדינה ועל האיזור. מאז רוב ממשלות לבנון היו בידי הקואליציה שתומכת בחזבאללה, והחל משנת 1998 נשיאי לבנון הנוצרים שכמעט כולם היו מפקדי צבא לבנון בדימוס, תמכו גם באירגון זה. הפילוג בתוך המדינה הביא לחוסר יכולתו של הפרלמנט הלבנוני, שפועל החל מ1920 לפי מפתח עדתי, לתפקד בכלל. במשך שנים רבות היו מקרים, כמו המקרה הנוכחי, שנשיא לבנון סיים את כהונתו ובמשך זמן ארוך לא נמצא ולא נבחר נשיא אחר במקומו, כמו גם ממשלות לבנון שכהונתן תמה אך שהמשיכו לתפקד כממשלות מעבר, כמו ממשלת לבנון הנוכחית. בתקופת הקורונה סבלה וסובלת המדינה ממשבר כלכלי עמוק ומחדלות פירעון, ובמיוחד הדבר בא לידי ביטוי כשבתקופת הקורונה חירב פיצוץ ענק של חומרי נפץ את הנמל של ביירות- היות וחזבאללה החביא חומרים אלה באיזור הנמל.
