Category Archives: היסטוריה

גן הוואי

האם מלחמת העצמאות החלה בגשר הירקון?

האם מלחמת העצמאות החלה בגשר הירקון?
 
הטענה ההיסטורית המקובלת אומרת, כי מלחמת העצמאות של מדינת ישראל פרצה לאחר קבלת תוכנית החלוקה של ארץ ישראל באומות המאוחדות, ב29 בנובמבר 1947.
אבל מצד שני, יכול להיות שמלחמת העצמאות, או מלחמת 1948, החלה למעשה במקום שמוכר היטב לכל מי שנוסע מכיוון תל אביב צפונה על גשר הירקון, איפה שעד לפני 8 שנים שכן מגרש גולף קטן ה"גולפיטק". היא לא החלה בנובמבר אלא בעשירי באוגוסט 1947, בשעה עשר בלילה. היא לא החלה בהתקפות על אוטובוסים, אלא בהתקפה על מועדון לילה שהיה גם בית קפה, גם מועדון לילה וגם סמל לדו קיום בין יהודים וערבים, בבעלות ערבי בשם אבראהים אל ביידאס מהכפר השכן, שייח' מואנס, איפה שכיום שוכנת אוניברסיטת תל אביב.
וכך הסיפור: בשנות הארבעים החלו להיבנות על גדות הירקון בתי קפה קטנים, שאירחו בהם בעיקר חיילים בריטים שהיו בחופשה או שהועברו לחזית פחות רועשת ומדממת במלחמת העולם השנייה. גם יהודים וערבים שידם הייתה משגת כלכלית אהבו לשבת בבתי הקפה האלה. אחד מהם היה "גן הוואי" סמוך לגשר הירקון של היום, עוד דוגמה לבית קפה הוא המתחם שבו הייתה פעם מסעדת "הקומקום", בכניסה לספורטק תל אביב. אבל לגן הוואי היה מאפיין יחודי: הוא היה מועדון לילה, ממש מרכז התרבות של קו התפר בתל אביב, ששכן על הירקון. תזמורות יהודיות ושחקנים, רקדנים, רקדניות ובדרנים יהודים, וגם תזמורות ולהקות נגינה ערביות נהגו להופיע בגן, שם עבדו גם עובדים יהודים וגם עובדים ערבים במלצרות ובמזיגת משקאות וניקיון. לצד בתי הקפה הללו היה שירות סירות, שהשיט בעיקר זוגות על מימי הירקון. מעט מדרום לירקון שכנו שכונות יהודיות (אך גם כפרים ערביים ספורים), ומצפון שכנו טריטוריות ערביות נרחבות, בעיקר הכפר שייח' מואנס. חלק מאנשי הכפר היו בסיכסוך עם הכפר השכן אבו קישק, ששכן קצת ממזרח לרמת השרון של היום. אבו קישק היה שבט בדואי קשוח, שבניו נהגו לעשות מסעות שוד דרומה ומערבה משטח הכפר.
ביום קיץ אחד, החליטה כנופייה מבני אבו קישק לגבות חוב, כנראה חוב על הבטחה לחתונה בין משפחות אבו קישק וביידאס שלא יצאה לפועל, או בשל המתח הלאומני הגואה באותם ימים בין יהודים וערבים. חברי כנופיית אבו קישק פשטו על גן הוואי בשעה עשר בלילה ב-10 באוגוסט 1947, בעוד התזמורת מנגנת, ירו בבעל המקום איבראהים אל ביידאס והרגו אותו, ולפי עדויות, מתוך יושבי המקום שתפסו שאלו מי יהודי ומי לא. מי שלא היה יהודי- ריחמו עליו ולא פגעו בו, ואילו על היהודים פתחו חברי אבו קישק באש, והרגו ארבעה יהודים, מרביתם עובדי המקום. אחד הנרצחים במקום היה השחקן מאיר תאומי, שהיה האמרגן של "גן הוואי". מאיר תאומי הוא אביו של השחקן הידוע, עודד תאומי. גם הפסנתרנית ריינה סול עמיאל הירושלמית מצאה את מותה במקום, כנראה לאחר שקפצה למימי הירקון בבריחתה. חברי הכנופייה גם פצעו שבעה אנשים, מתוכם שלושה קשה, ושדדו את הקופה של המקום.
האיפה ואיפה, לפי גירסת כמה מהנוכחים במקום, שהנהיגו אנשי הכנופייה בשאלה את מי להרוג, העלתה את הרקע הלאומני לרצח בגן הוואי. בתגובה, פרצו התנגשויות בין יהודים וערבים בקווי התפר בגוש דן, בעיקר בין תל אביב ליפו. לשירות הידיעות של ה"הגנה" היו התראות על פיגוע עוד מהשבועיים האחרונים של יולי 1947, אך לאחר שהסירו את השמירה על הגן, בוצעה הפעולה.
אנשי "ההגנה" פתחו בפעולות תגמול כנגד שבט אבו קישק, ואף תקפו את פרדס אבו לבן, ליד פרדס כץ (נשארה ממנו כיום גינה על גיבעה), הרסו אותו והרגו מיושביו. גם את המדריך הערבי שהוביל את חברי הכנופייה לגן הוואי, הרגו אנשי "ההגנה". יום לאחר קבלת החלוקה ביצעו אנשי אותו שבט, אבו קישק, פיגוע באוטובוס יהודי בכפר פג'ה ליד פתח תקווה, ונטען כי זה היה האירוע שהחל את מלחמת העצמאות. אך העובדות מדברות בעד עצמן- היו התנגשויות בין יהודים וערבים, התנגשויות ממושכות, בעקבות הרצח בגן הוואי. לכן, יכול להיות שדווקא אירוע זה הוא שהחל את מלחמת העצמאות, או מלחמת 1948.
לאחר מלחמת העצמאות שב גן הוואי לתפקד כגן אירועים והופעות, עד לאמצע שנות השמונים. בראשית שנות התשעים הוסב המקום למתחם מיני גולף, הגולפיטק, שהתקיים עד לאחר אמצע שנות האלפיים ונסגר. כיום, כאמור, נותרה במקום בקתה בודדת וגם חניון. לכן, ייתכן כי מלחמת העצמאות החלה, למעשה, סמוך לגשר הירקון, בגולפיטק.
800px-Filastin_1936_issue

סיפורו של העיתון "פלסטין" שיצא לאור בארץ ישראל בין השנים 1911-1967

(c) כל הזכויות שמורות לכותב האתר Histerio, נכתב בעשירי באפריל 2021.

את העיתון "פלסטין " הקימו שני בני דודים מהקהילה הנוצרית אורתודוכסית ביפו: עיסא ויוסף אל-עיסא. מערכת העיתון שכנה איפה שהיום רחוב יפת בעיר. העיתון היה אחד העיתונים המובילים, אם לא העיתון המוביל, בהתנגדותו לציונות ולעליות היהודיות הגדולות.

העיתון יצא לאור לראשונה ב5 בינואר 1911. לשם "פלסטין" אז הייתה יותר משמעות דתית ממשמעות לאומית: הכוונה היא לארץ הקודש עבור הנוצרים. בראשית שנות העשרים עם תחילת המנדט הבריטי, הפך העיתון ליותר ויותר אנטי ציוני. "התנועה הלאומית הפלסטינית" צמחה בעיקר עם תחילת המנדט הבריטי בשנות העשרים של המאה העשרים במקביל ובעיקר כתגובה לצמיחת התנועה הציונית ולהצהרת בלפור שניתנה בשנת 1917. החל מאותו זמן השם "פלסטין" קיבל משמעות יותר לאומית, והעיתון הפך לאחד השופרות המרכזיים של "התנועה הלאומית הפלסטינית" ושל הלאומיות הערבית.

לפי ספרו של רשיד ח'אלדי "כלוב הברזל", העיתון התחיל בתור דו-שבועון ונסגר במלחמת העולם הראשונה, אך שב והופיע ב1921 ולאחר 8 שנים הוא הפך ליומון. העיתון היה ידוע בעיקר כנאמן לעצמו ולא לשום זרם  בקרב הערבים בארץ ישראל העות'מאנית והמנדטורית. רוב ההתיישבות הציונית באותה תקופה הייתה באיזורי מישור החוף והגליל, ובירושלים רוב היהודים היו בני היישוב הישן, רובם דתיים לא ציונים וספרדים או מזרחים שדיברו ערבית ברובם וחיו עם הערבים בשכנות טובה. מתחרהו של פלסטין היה העיתון "אל-דפאע", שגם יצא לאור ביפו. בנוסף על הציונות העסיקו את העיתון נושאים שונים, בעיקר המאבק בתוך הקהילה היוונית-אורתודוכסית בין דוברי הערבית ובין דוברי היוונית, שהיו שייכים לכמורה הגבוהה, בעידוד ההשכלה, התנאים באיזורי הכפר והעוני בקרב האוכלוסייה הכפרית. בתוך המאבק בתוך הכנסייה היוונית-אורתודוכסית בא"י העות'מאנית והמנדטורית עוררו שאלות בנושא הזהות הדתית והלאומית, וחיזקו את הלאומיות הערבית בארץ. העיתון דאג לשלוח עותק אחד לפחות לכל כפר וכפר באיזור יפו כשירות לפלאחים ולאיכרים. בכל מיני דרכים העיתון "פלסטין" מילא תפקיד חשוב בעיצוב תחושת הזהות הערבית-פלסטינית והזכיר את המושגים "ארץ פלסטין" ו"אומה פלסטינית" עוד בשנת 1914, בייחוד כשדובר בו על העימות אל מול הציונות. העיתון נקט עמדה ברורה בסיכסוך בתוך הכנסייה, לצד הכמורה הזוטרה הערבית ורוב ציבור המאמינים הערבים של הכנסייה האורתודוכסית. הוא נקט עמדה ברורה נגד הציונות, ובמאבק בין ערבים לתורכים בתוך האימפריה העות'מאנית הוא צידד בצד הערבי.

 

עיסא אל-עיסא היה יליד יפו ב1878, למד באוניברסיטה האמריקנית של ביירות ורכש ידע בשפות שונות. הוא התחיל בתחום העיתונאי אצל כמה עיתונים מצריים. בן דודו יוסף ייסד בדמשק לאחר כמה שנים מייסוד פלסטין את היומון "אליף-בא", שתי האותיות הראשונות בערבית. השילטונות העות'מאניים לא נטו חסד לבני משפחת אל-עיסא, בשל עוינותם לציונות. הם האשימו אותם ב1914 בהפצת רעיונות לאומיים ערביים ובביקורת יתר על התנועה הציונית וגם בביקורת מרומזת על המימשל העות'מאני שנותן לציונים לעלות לארץ ולהתיישב בה,  וגם תבעו אותם לדין, תביעה שבה ניצחו בני הדודים אל-עיסא, בהאשמה שהם מעוררים יריבות בין דתית באיזור. עיסא אל-עיסא, כאמור, היה מעורב בחוגים לאומניים ערביים והיה בעל גישה פאן-ערבית עוד מלפני מלחמת העולם הראשונה. בשנות המלחמה עורכיו הוגלו לאנטוליה ורק לאחר התמוטטות האימפריה ב1918 הם שוחררו. מאמרי המערכת הנוקבים של העיתון "פלסטין" הופצו בעיתונים הערביים האחרים של האיזור. נאמנותו של עיסא אל-עיסא לזהות הפלסטינית המתפתחת משנות העשרים של המאה העשרים  ואילך הייתה גדולה, וככל שגדלו המוניטין העיתונאיים שלו יצא לעיסא בעולם הערבי שם טוב של אדם שנון בעל קולמוס ארסי בכתיבתו, אבל עם סיגנון משובח וגם ככותב שירה סאטירית.

 

בזיכרונותיו כתב עיסא אל-עיסא שכשהוא חנך את העיתון "פלסטין", מטרתו הייתה לשרת קודם כל את העניין ה(ערבי) אורתודוכסי במאבק עם הכמורה היוונית הגבוהה. העניין האורתודוכסי היה, למעשה, סיכסוך בין ערבים ליוונים על השליטה בכנסייה היוונית-אורתודוכסית ששלטה ברכוש ובנכסי מקרקעין רבים בארץ ישראל. הכמורה העליונה דוברת היוונית שלטה בכנסייה ברחבי האימפריה העות'מאנית, אבל הקהילות הערביות המקומיות והכמרים הזוטרים שהיו ערבים, ערכו נגד היוונים מאבקי שליטה. זה מעניין על רקע ההתעוררות הלאומית בבלקן שהייתה באותן שנים, בעיקר של הלאומיות היוונית, ואימוץ גישה פרו-מוסלמית מתוך גישה שהיא יותר פרו-ערבית (האסלאם היה מזוהה עם הערבים למרות שלא כל הערבים היו מוסלמים בלשון המעטה, ולא כל המוסלמים היו ערבים, בין היתר כי היא דת שנוסדה בחצי האי ערב על ידי ערבים ושפתה הייתה ערבית). של העיתון במהלך מלחמותיה של האימפריה העות'מאנית כנגד מדינות ומעצמות נוצריות, כמו איטליה הקתולית שפלשה ללוב.

לאחר קריסת האימפריה העות'מאנית האשים העיתון "פלסטין" את הוועד לאיחוד ולקידמה (חלק מתנועת "התורכים הצעירים", ששלט באימפריה העות'מאנית, שהיו בתוכו מי שהזדהו עם הציונים, שהשפיעו על הוועד באמצעות לחץ פוליטי או כספי. לכן השילטונות העות'מאניים סגרו שוב ושוב את העיתון הזה. מבחינתם של אל-עיסא ובני דורו, בעיקר לאחר תחילת המנדט הבריטי הייתה הערביות שלהם קשורה ישירות לתחושה שלהם שהם פלסטינים, והם הרי קראו לעיתון בשם "פלסטין", והם האמינו שמדובר במאבק בין הפלאח הפלסטיני אל מול המתיישב הציוני, ששילטון עות'מאני תומך בו חלקית. עם זאת, בהמשך יהפוך העיתון למבקר הראשי של ההנהגה הפלסטינית בראשות חאג' אמין אל-חוסייני. העיתון גם היה אחד ממציתי ומעודדי "המרד הערבי הגדול" בשנת 1936. עוד אלמנט ייחודי בעיתון הוא היותו מסקר אירועי ספורט.

 

הוצאת העיתון "פלסטין" הופסקה פעמיים: הפעם הראשונה הייתה בשנת 1914, עת פרצה מלחמת העולם הראשונה, ובמלחמת העצמאות בשנת 1948. לאחר שיפו הפכה לחלק ממדינת ישראל, עברה מערכת העיתון למזרח ירושלים שהייתה תחת שליטת ירדן והוא יצא שם לאור עד שנת 1967. עיסא אל עיסא היה מקורב למשפחת המלוכה ההאשמית, ותחת ירדן הפך העיתון לעיתון ירדני לכל דבר ועניין שמסקר את המתרחש באיזורי יהודה ושומרון (הגדה המערבית) בעיקר שהיו תחת שליטת ירדן.

 

 

main-qimg-6fb97d4f1d9b0c0f56bea573183d08b4

המלחמות שקדמו למלחמת העולם הראשונה בחזית העות'מאנית

(c) כל הזכויות שמורות לכותב אתר Histerio, נכתב ב2 באפריל 2021

מלחמת האזרחים בספרד, שהתנהלה בין השנים 1936-1939, נחשבת עד היום למלחמה שבישרה את מלחמת העולם השנייה שתבוא אחריה, מבחינת הצדדים שנלחמו בה, הזוועות שאירעו בה ואפילו מבחינת תוצאותיה- למרות שפרנקו הפאשיסט ניצח בה ואילו מדינות הציר הפסידו במלחמת העולם השנייה. גם למלחמת העולם הראשונה היו מלחמות שבישרו את בואה, בעיקר בחזית העות'מאנית- מלחמות לוב ומלחמת הבלקן הראשונה והשנייה, שהתנהלו בין השנים 1911-1913, והסתיימו בתבוסה עות'מאנית.

 

בשנת 1911 לטשה איטליה, המדינה בת חמישים השנים, עיניים לכיוון לוב-פרובינציה עת'מאנית נידחת בצפון אפריקה (שנקראה בעיקר טראבלוס אל-ע'רב- טריפולי המערבית). היא החלה להשתקע בה מבחינה כלכלית, וחיפשה כל סיבה לפתוח במלחמה על מנת לכבשה מידי המדינה העות'מאנית. לבסוף, ב-29 בספטמבר 1911, פלש הצבא האיטלקי דרך הים ללוב ולבסוף כבש אותה. במלחמה עצמה באו לידי ביטוי הן השיכלול באמצעי הלחימה- זו הייתה המלחמה הראשונה שבה אירעו התקפות אוויריות מהצד האיטלקי וכן מעשי הזוועה שביצעו האיטלקים במוסלמים המקומיים בלוב, והן שיתוף פעולה עות'מאני- מוסלמי נרחב, עת נלחם הצבא העות'מאני שבו נלחמו חיילים בני דתות וקבוצות אתניות שונות, ויחד עם יושביה של לוב, בייחוד אלה המוסלמים תחת פיקוד המסדר הסנוסי, מסדר מוסלמי סופי (צופי) שלא תמיד תיאם את כל מהלכיו ודעותיו עם האימפריה, נלחמים עם העות'מאנים כנגד האיטלקים. המלחמה נמשכה כשנה, ובמהלכה נכבשו על ידי האיטלקים גם האיים הדודקנזיים (איפה שנמצא האי רודוס, למשל), הותקפו מיצרי הדרדנלים והעיר ביירות. הצבא העות'מאני נחל תבוסה באותה מלחמה, והמלחמה הסתיימה בכניעה עות'מאנית ב-18 באוקטובר 1912 בהסכם אוצ'י (ניתן לקרוא לו גם הסכם לוזאן הראשון). תוצאתה הישירה של מלחמת לוב הייתה פרוץ מלחמת הבלקן הראשונה, כ-11 ימים לפני חתימת הסכם אוצ'י, עת ניצלו מדינות הבלקן את תבוסתו של הצבא העות'מאני בלוב על מנת להרחיב את שיטחן. מלחמות אלו היוו רקע, בסופו של דבר, לתבוסתה הסופית של האימפריה העת'מאנית במלחמת העולם הראשונה ולכישלונו המוחלט של ניסיון הלאומיות העות'מאנית. במלחמה עלה לראשונה שמו של קצין עות'מאני בכיר שהשתתף בה, מוסטפא כמאל אתאתורכ, שעתיד להפוך לאביה-מייסדה של הרפובליקה התורכית המודרנית.

המסדר הסנוסי עתיד לייסד את מדינת לוב המודרנית שמורכבת מ3 פרובינציות: קירנאיקה ממנו באו הסנוסים (בארקה בערבית, או ברגה, כשהעיר המרכזית בה היא בנע'אזי- בנגאזי שבמזרח המדינה), טריפולי במערב המדינה ופזאן שבדרום המדינה. בשנת 1951 זכתה לוב לעצמאות ומנהיג הסנוסים אידריס הפך למלך אידריס הראשון של לוב עד למפלתו בספטמבר 1969 במהפיכה שיזם הקצין מועמר אל-קד'אפי שמוצאו ממחוז טריפולי.

 

מלחמות הבלקן הן שתי מלחמות, שהתחוללו בין החודשים אוקטובר-דצמבר 1912 ברציפות, ומינואר עד יולי 1913 לפרקים. במלחמת הבלקן הראשונה נלחמה האימפריה העות'מאנית ששלטה באיזור נגד ברית צבאית רופפת של ארבע מדינות בבלקן: יוון, סרביה, בולגריה ומונטנגרו, שקיבלו את עצמאותן בדרך זו או אחרת עוד במאה ה-19. המדינות האלה ניצלו את חולשתה של האימפריה שהייתה עסוקה במלחמה בלוב.

ראשית המאבק הלאומי בבלקן כנגד העות'מאנים השולטים היה בתחילת המאה ה-19, בהשפעת הכנסייה הנוצרית האורתודוכסית. בשנת 1814 הוקמה "אגודת הידידות" (פיליקי אייתאייריאה) בחסות הרוסים בעיר אודסה שבאוקראינה. מדובר בברית נוצרית אורתודוכסית כנגד המוסלמים. במרץ 1821 החלה אגודה זו במרד כנגד האימפריה העות'מאנית בשטחי יוון של היום. בשנת 1830 אירעה ועידת לונדון, בה כפו מעצמות אירופה על האימפריה העות'מאנית את הקמת ממלכת יוון שהייתה עצמאית, בעוד סרביה הופכת לאוטונומיה. בנוסף למפלות במרידות פנימיות ולמפלות במלחמות מול הרוסים, האימפריה העות'מאנית באותן שנים הייתה חלשה מאוד כלכלית. בשל כך הייתה תסיסה באיזורי הבלקן אצל כל העמים- אפילו אצל האלבנים שרובם מוסלמים. ב3 במרץ 1878 נחתמו הסכמי סאן סטפאנו לאחר עוד מפלה מול הרוסים, והאימפריה העות'מאנית נאלצה להכיר בעצמאות של רומניה, סרביה ומונטנגרו בעוד בולגריה הוכרזה כאוטונומיה.

בחודש יולי 1908 שלט באימפריה הסולטאן עבד אל-חמיד השני, ואז התחוללה מהפיכה באימפריה העות'מאנית: תנועה בשם "התורכים הצעירים", תנועה חילונית בבסיסה שהוקמה על ידי אנשי צבא שהוצבו במחוזות האירופיים של האימפריה, חוללה מהפיכה חוקתית וכל אזרחי האימפריה ללא הבדלי דת ומוצא זכו לשיוויון זכויות. האגודה המרכזית בתוך התנועה הייתה "הוועד לאיחוד ולקידמה". כעת האימפריה העות'מאנית הפכה למלוכה חוקתית, וכעבור שנה לאחר ניסיון הפיכת נגד כושל הודח הסולטאן, אחיו החליף אותו והשילטון דה פקטו ניתן ל"תורכים הצעירים". בשל המהפיכה, התעוררו ברחבי האימפריה ציפיות למתן יותר חופש ביטוי ואוטונומיה במחוזות השונים של האימפריה. ציפיות אלה נכזבו, ובמקדוניה שהייתה עילת המלחמה (ארבע מדינות הבלקן רצו לחלק אותה ביניהן) החלו פעולות טרור בשנת 1910 בערך. כך היה גם באלבניה.

תחילתה של מלחמת הבלקן הראשונה הייתה ב8 באוקטובר, עת הכריזה מונטנגרו מלחמה על האימפריה העות'מאנית. לאחר ימים ספורים הצטרפו אליה סרביה, בולגריה ויוון. "הליגה הבלקנית" שהקימו המדינות האלה פתחו במתקפה נגד הצבא העות'מאני בכמה חזיתות: תראקיה (החלק האירופי של תורכיה של היום, כולל העיר אדירנה, וסביבת הגבול התורכי-בולגרי), במקדוניה, בצפון אלבניה ובקוסובו. לאחר חודש נחלו מדינות הבלקן ניצחונות אדירים, בעיקר באיזורי תראקיה ומקדוניה, שם התחוללה הלחימה הקשה ביותר. העיר אדירנה (אדריאנופול) התורכית כיום נפלה בידי הבולגרים, העיר סאלוניקי שרוב תושביה היו יהודים נפלה בידי יוון ובאלבניה התלקחה מלחמה בין השבטים המוסלמיים בדרום המדינה לבין השבטים הנוצריים בצפון המדינה (הנוצרים לא תמיד היו בצד המורד, אגב…). בשיאה הגיעה המלחמה לקו צ'טלג'ה- ליד איסטנבול.

בחודש דצמבר 1912 המעצמות הגדולות של אירופה החליטו להתערב ולשים סוף למלחמה. סרביה אוימה על ידי אוסטריה- הונגריה (שבאותו זמן החזיקה בבוסניה) וב9 בדצמבר 1912 הוחלט על הפסקת אש בין הצבא העות'מאני לבין בולגריה. המלחמה נעצרה בחזיתות אדירנה, יאנינה (יוון) ושקודאר (סרביה ומונטנגרו).

בשנת 1913 פרצה מלחמת הבלקן השנייה, מלחמה פנימית בין מעצמות הבלקן, כשבולגריה מצד אחד ומונטנגרו, סרביה ורומניה מצד שני. העות'מאנים ניצלו את ההזדמנות וכבשו את אדירנה, ששייכת לתורכיה עד ימינו בחלק האירופי שלה. בכל מלחמות הבלקן נהרגו יותר מ200 אלף לוחמים מכל הצדדים. האימפריה העות'מאנית איבדה כמעט את כל שטחיה האירופיים וזה היה הקדימון למלחמת העולם הראשונה.

כמעט 80 שנים לאחר מכן, לאחר התפרקות יוגוסלביה, פרצה שוב מלחמה בבלקן בין סרביה ומונטנגרו לבין בוסניה-הרצגובינה, קרואטיה וסלובניה שהכריזו על עצמאותן. בשנת 1999 הכריז חבל קוסובו המוסלמי על עצמאותו.

 

baabda

ההשפעה הסורית (ולאחר מכן האיראנית) על בחירת נשיא לבנון

נכתב ב5 במרץ 2021, על בסיס עבודה שכתבתי לפני יותר מעשור שנים.

(c) כל הזכויות שמורות לכותב האתר Histerio, בתמונה: ארמון הנשיאות הלבנוני בבעבדא.

 

כיצד בחירת נשיא לבנון, שלפי החוקה הלבנונית חייב להיות ממוצא נוצרי-מארוני, מהווה עדות להיותה של לבנון מדינה חלשה, שמושפעת ממדינות חזקות ששוכנות לגבולה, ובייחוד סוריה וכיום איראן, שתפסה את מקומה של סוריה בלבנון לאחר נסיגת הסורים בשנת 2005. מאמר זה דן בשני מקרים: המקרה הראשון: פרשת בחירת הנשיא בשנת 1982, תוך כדי מבצע "שלום הגליל" ומלחמת אזרחים עקובה מדם, שאירעה לסירוגין החל משנת 1975. המקרה השני שמאמר זה דן בו, הוא מקרה סבוך אף יותר: בחירת הנשיא שיחליף את אמין ג'מייל, שסיים את תקופת כהונתו בשנת 1988. בחירה זו הייתה סבוכה עד כדי כך, שהביאה למהלך חסר תקדים עוד בראשית הפרשה: קיומן של שתי ממשלות בלבנון, אחת אזרחית, בראשות מסלמי סוני, והשנייה צבאית, בראשות הגנרל המארוני, מישל עון.

 

לפי כרים בקרדוני, כך ראה נשיא סוריה דאז חאפט' (חאפז) אל-אסד את עקרונות השליטה שלו בלבנון:

  1. הסדר הסורי מייצב, מגונן וכובש. שלב זה נקרא "המשחק הפתוח". לפיו, זכותה של מדינה ערבית להתערב התערבות צבאית על אדמתה של מדינה ערבית שנייה, כדי למנוע מאותה מדינה, או מאירגונים הפועלים בתוכה, מלאיים על בטחונה של סוריה או על הביטחון הלאומי הערבי. הביטחון קודם לריבונות.
  2. זכותה של מדינה קטנה או בינונית לקחת לידיה במישרין את ענייניה של מדינה אחרת בלא אישורן המוקדם של שתי מעצמות העל או של אחת מהן, ובכך לאשש את ייחודה כמעצמה איזורית.
  3. זכותה של מדינה מהזרם האנטי מערבי (סוריה ואיראן) לפקח על בטחונה של מדינה בהשפעה אמריקנית (לבנון)….

"המשחק הפתוח" נועד בראש ובראשונה להקפיא סכסוך שפתרונו המלא נראה כמחוץ להישג, ולהשיג הסדר ארעי המשביע את רצונם של הצדדים העיקריים. סוריה הופכת את המצב הזה לצומת של אינטרסים סותרים ומנוגדים. שיטתו היא של "גשרים פתוחים"- ניהול משא ומתן עם כל הצדדים שמחייבת מדיניות מאוזנת במישור הבינ"ל- לא להזדהות יתר על המידה עם בריה"מ.

המפתח השני באסטרטגיה: שיטת "בעלי הברית החלופיים". אסד מכונן בריתות ומפרק אותן בווירטואוזיות מהממת של עושה-להטים. הוא נוהג לעשות תפנית חדה בתמיכתו בצדדים השונים, הוא רוכש בעל ברית ולאחר מכן מחליף אותו באחר. כך עשה כשתמך תחילה במחנה "החזית הלבנונית" – ארגון הגג של המנהיגות הנוצרית בלבנון, שהוקם בקיץ 1976, בראשות פייר ג'מיל, כמיל שמעון וסלימאן פרנג'יה שפרש ממנו מאוחר יותר. כמו כן שותף בו ראש מסדרי הנזירים המארונים. גוף זה נהנה מתמיכת הפטריארך המארוני. לאחר מכן פנה לכיוון "התנועה הלאומית"- ארגון הגג של מפלגות השמאל שבו היו מאוגדות 16 מפלגות ובראשו עמדו כמאל ג'נבלאט ולאחר הירצחו במרץ 1977 בנו וליד. גם עם אש"ף כרת אסד בריתות והפר אותן לסירוגין. מטרתה הראשונה של סוריה במדיניות זו היא להפוך עצמה מכלי במשחק לשחקן בזכות עצמו ולמעצמה איזורית חשובה, השולטת בלבנון- טקטיקה של "הפרד ומשול".

ראובן ארליך אף מרחיב תיאורייה זאת, וטוען שסוריה השתמשה בלבנון בשליחים-מייצגים, Proxies בלע"ז, מקרב הפלגים השונים בלבנון, כדי שייצגו את מדיניותה ויוציאו אותה לפועל. אגב, איראן אימצה לחלוטין את שיטת ה"פרוקסיז" או "שליחים מייצגים" לגמרי בכל איזורי השפעתה ובפעילותה הטרוריסטית ברחבי העולם. את עבודת הטרור והשליטה עבור איראן מבצעים שליחים שהם לאו דווקא איראנים: בין אם החות'ים השיעים ששולטים בצפון תימן, בין אם אירגון חזבאללה הלבנוני ובין אם המיליציות השיעיות בעיראק או באפגניסטאן, ובין אם אירגוני החמאס והג'יהאד האסלאמי הפלסטיניים.

 

מקרה ראשון: בחירת נשיא לבנון בשנת 1982- בשיר ג'מייל ולאחר הירצחו אחיו אמין ג'מייל

 

מאז שהתעמתו עם המחנה הנוצרי במלחמה, הסורים עקבו בדאגה אחרי תהליך ההתחזקות של בשיר ג'מייל שכפה את שלטונו על המיליציות הנוצריות תוך כדי חיזוק קשריו עם ישראל ואח"כ עם ארה"ב. ברגע שג'מייל נבחר לנשיא לבנון בחסות ישראל, נשמט מידי הסורים נכס חשוב- שיתוף הפעולה מצד המימשל בלבנון והלגיטימציה שהעניק נשיא המדינה- במקרה של אז בן טיפוחיהם אליאס סרכיס- לנוכחות הסורית בלבנון ולפעילותם של "כוחות ההרתעה". הסורים ראו בבחירת בשיר כהישג ישראלי-אמריקני וכמפלה למדיניותם בלבנון.

התגובה הסורית לבחירת ג'מייל-

דה לגיטימציה של בשיר ג'מייל ושל תהליך בחירתו- פרשן רדיו דמשק ציין כי "חרבות הפולשים הובילו את בשיר אל כס הנשיאות" 2. קריאה להתנגדות לבשיר ג'מייל על ידי גורמים בלבנון.  ביום שלישי 14 בספטמבר 1982, בשעה 4 אחר הצהריים נרצח ג'מייל על ידי מטען חבלה שהוטמן במטה הראשי של הפלנגות, בשכונת אשרפייה שבביירות. איש הPPS (המפלגה הסורית הסוציאליסטית, מפלגה שקיימת גם בלבנון) שנעצר הודה ברצח. המודיעין הסורי הואשם בשימוש בתכנון הרצח. בסופו של דבר נבחר אמין ג'מייל אחיו במקומו לנשיא וכיהן כהונה מלאה עד 1988. אליעזר "גייזי" צפריר איש המודיעין הישראלי הבכיר קרא לנשיא שנבחר לבסוף "אמין לא אמין" בשל יחסו הקר כלפי ישראל שהפך לבסוף ליחס חם יחסית כלפי הסורים.

השימוש שסוריה עשתה בנשק הטרור האישי נעשה על-ידי אנשים או ארגונים לבנוניים או פלסטיניים, שהיו מוכוונים על-ידי המודיעין הסורי ולעיתים רחוקות תוך כדי מעורבות סורית ישירה. גם אירגונו של אבו-נידאל שימש שליח מייצג, כשהתנקש באנשי אש"ף שלא הסכימו ללכת באותו קו עם סוריה. ' רבים מהאישים הבולטים שהתנגדו לסדר הסורי בלבנון נרצחו, נחטפו, גורשו או הוזהרו, אם לא כולם.

בלבנון יש לסוריה מסורת ארוכה של התנקשויות, מעשי רצח פוליטיים וחטיפות של אישים סוריים מתנגדי המשטר, לבנונים מתנגדי הסדר הסורי, ופלסטינים מתנגדי אפוטרופסותה של סוריה על אש"ף. הבולטים בהם- רצח מחמד עמראן, קצין עלווי מתנגד אסד שגלה לטריפולי ונרצח ע"י המודיעין הסורי במארס 1972, רימון אדה, מתנגד בולט נגד סוריה במחנה הנוצרי, שברח לפריס לאחר כמה ניסיונות התנקשות בחייו, כמאל ג'ונבלאט- המנהיג הדרוזי שהיה מנהיג הקואליציה האנטי סורית ונרצח במארס 1977.מאמצים אלו של סוריה מעידים הן על חשיבותו של מוסד הנשיאות בלבנון והן על היותו נתון להשפעות חיצוניות. מוסד זה אינו מוסד חלש מבחינה פנים לבנונית אלא להיפך- הנשיא נחשב קונצנזוס והוא עומד בראש המדינה. לכן, מבחינה זו מדובר במוסד חזק ביותר. היותו של תפקיד זה מושפע על ידי גורמים חיצוניים נובע כתוצאה מהיותה של לבנון, באופן כללי, מדינה חלשה.

 

המקרה השני: בחירת מחליפו של אמין ג'מייל לנשיאות לבנון, 1988-1990.

 

מקרה זה דן בסוגייה הסבוכה של בחירת נשיא לבנון, שאמור להחליף את אמין ג'מייל, שתקופת כהונתו הייתה אמורה להסתיים ב-23 בספטמבר 1988. הסורים פעלו עוד מראשית השנה לבחירת נשיא, שייצג את האינטרסים שלהם, יחזיר את המערכת הפוליטית המשוסעת בלבנון לתפקוד- אך הפעם בחסות סורית. הפעם, הסורים לא הפתיעו בבחירת מועמדם, והעדיפו להישען על משענת בטוחה- מועמדם היה, למרבה האירוניה, אותו סלימאן פרנג'ייה, שכבר כיהן כנשיא בראשית שנות השבעים והיה אחד מהגורמים העיקריים שדירדרו את לבנון לקלחת מלחמת האזרחים. היות ונמתחה ביקורת רבה על כוונת הסורים, הם שקלו לתמוך במקורב אחר של פרנג'ייה, מיכאל דאהר. הבעייה הייתה שרוב חברי הפרלמנט הנוצרים התגוררו במזרח ביירות- איזור שהיה מחוץ לשליטתם של הסורים, לכן היה להם קושי להשפיע על בחירת הנשיא. הנשיא אמין ג'מייל, שאמנם עזב את לבנון עם תום כהונתו, נקט, כאמור, במהלך דרמטי: הוא מינה את מישל עון לעמוד בראש ממשלה צבאית. זו הפעם הראשונה מאז כינונה של לבנון שבראש הממשלה עומד נוצרי, ולא רק זאת- במקביל לו כיהנה ממשלה אזרחית, בראשות סלים אל-חץ הסוני, מקורבה של סוריה . מנגד, נקטה ממשלת אל-חץ בצעד נגדי, הדיחה את עון ממשרת הרמטכ"ל ומינתה, גם בניגוד לאמנה הלאומית, רמטכ"ל מסלמי.ממשלת עון נהנתה מתמיכה רחבה, ולא רק של נוצרים, אלא בעיקר של שיעים, וזאת בשל המצב הכלכלי הקשה שאליו נקלעה לבנון באותה תקופה. עון, מפקד הצבא, שמוצאו מחארת (שכונת) חריכ בביירות, שכונה של המעמד הבינוני שבהם התגוררו גם נוצרים וגם שיעים, שאף להיבחר לנשיאות לבנון. הוא ציטט את פואד שיהאב, הנשיא דאז שאמר בזמנו: "הגנרלים הם הנשיאים הטובים ביותר". אימרה זו, והאסטרטגיה שנקט עון, מעלה שוב את סוגיית שילוב מפקדי הצבא במוסד הנשיאות, כפיתרון למבוי סתום שאליו נקלעה המדינה כל אימת שהיה עליה לבחור נשיא.

    ב-5 בנובמבר 1989 נבחר רנה מועווד, בן למשפחת נכבדים מזע'רתא, לנשיא לבנון. אך 17 ימים לאחר היבחרו, ב-22 בנובמבר 1989, נרצח מעווד בפיצוץ של מטען חבלה במכונית הנשיאותית, כשעשה את דרכו לקבל פני מצעד צבאי לרגל יום העצמאות הלבנוני. הועלו השערות שונות באשר למתנקשים: או סוריה, שהוטרדה מעצמאות היתר שהפגין הנשיא, או החזבאללה, שהתנגד להסכם טאאף וניסה למנוע את יישומו. מישל עון טען כי בחירת הנשיא, שנעשתה בבסיס חה"א הסורי קליעאת בלבנון (מה שהוכיח את השפעתה של סוריה על בחירת הנשיא), אינה חוקית היות והוא פיזר את הפרלמנט. מעוד, מצידו, סירב לפטר את עון מתפקיד ראש הממשלה הצבאית וממשרת הרמטכ"ל, למרות לחץ כבד שהפעילו עליו הסורים. ככל הנראה, כאן גילה מעוד עצמאות יתר, והסורים לא אהבו זאת, מה שהוביל אותם לרצות בנשיא שיהיה עושה דברם באופן מוחלט, ולכן סביר שהסורים ביקשו "להיפטר" ממעוד, ולכן הוא חוסל.

 

ב-24 בנובמבר התכנס הפרלמנט בשאתורא שבבקאע (שוב- איזור תחת שליטה סורית מובהקת), ובחר באליאס הראווי, איש עסקים מזחלה, כמובן ממוצא מארוני, כנשיא לבנון.  עוד הוכחה למעורבות העמוקה של סוריה בלבנון, היא העובדה שרדיו דמשק שידר ידיעה על הבחירה עשר דקות לפני ההצבעה, מה שהפך את הבחירה למתוזמנת מראש ומתוכננת היטב על ידי סוריה.

לאחר מלחמת האזרחים, איבדה העדה המארונית ממעמדה ומכוחה שהיו לה ערב פרוץ המלחמה. הגורמים לכך היו ירידה במשקלה הדמוגראפי באוכלוסיית לבנון והיחלשות מעמדה הגיאו-פוליטי: לאחר שנעזבה בידי ישראל ומעצמות המערב, היא נהפכה לתלויה בחסדיה של דמשק. אותו דבר קרה גם למוסד הנשיאות הלבנוני. החל מבחירת אליאס אל-הראוי, בסוף שנות  השמונים, ולאורך שנות התשעים העדה נשלטה בידי אותם "שליחים-מייצגים", שהיו ידועים בנאמנותם למשטר הסורי, וכן גם בבית הנבחרים. בכך השיגה סוריה את מטרתה:  החלשת מוסד הנשיאות, שכמוהו החלשה נוספת של המדינה כולה, במטרה להיות הגורם השולט בה. אמין ג'מייל (בשלב מאוחר יותר), בכרדוני וג'ורג' סעאדה נמנו על זרם בתוך תנועת הפלנגות, שצידד בשילובה של לבנון במרחב הערבי וכן ביצירת קשרים הדוקים עם סוריה. מי שהיה מתנגדה החריף של סוריה לאורך כל הדרך וכן נשאר כך גם כיום, הוא סמיר ג'עג'ע, מפקד הכוחות הלבנוניים. בסופו של דבר אמין ג'מייל עצמו הפך שוב לאחד ממתנגדיה האדוקים של המעורבות הסורית והאיראנית בלבנון.

 

התנגדותו העיקשת של מישל עון לסורים הפכה אותו לאישיות אהודה ביותר בלבנון, לא רק בקרב הנוצרים. בכך, הפך הגנרל למתנגד החריף ביותר של סוריה, אך לא לאורך זמן רב מדי.

באביב של שנת 2005, לאחר חיסולו של ראש הממשלה רפיק אל-חרירי, ונסיגת הסורים מלבנון, הדהים עון את תומכיו ואת מדינות המערב, וחתם על הסכם של שיתוף פעולה פוליטי עם החזבאללה. בכך הפך עון מאחד מסמלי ההתנגדות לסורים לפרו-סורי. את מהלכו זה נימק עון בכך שהיות והצבא הסורי נסוג כבר מלבנון, וכל עוד המצב נשאר כך,  אין צורך עוד בהתנגדות לסוריה. הפועל היוצא של נסיגת סוריה מלבנון הייתה הפיכת לבנון לבת חסותה של איראן, שאירגון החזבאללה מייצג אותה למעשה במדינה.

 

מאז תקומתה של לבנון, בחירתו של מפקד הצבא הלבנוני שהוא גנרל נוצרי-מארוני לנשיאות לבנון מסמלת פשרה בין הצדדים הניצים במדינה. הדוגמא הבולטת ביותר היא בחירתו של גנרל פואד שיהאב, ממשפחה לבנונית מיוחסת שבניה שימשו בעבר הרחוק האמירים של הר הלבנון, לנשיאות לבנון בשנת 1958, בחירה ששמה קץ למלחמת אזרחים שהתחוללה בשנות החמישים במדינה. משנת 1998 ואילך נבחרו לנשיאות לבנון נשיאים ששירתו כמפקדי הצבא, אך בגישתם היו פרו-חזבאללה ופרו-איראן. בשנת 1998 נבחר גנרל אמיל לחוד, מפקד הצבא הלבנוני ואוהד ידוע של חזבאללה לנשיאות לבנון. בשנת 2008 נבחר הגנרל מישל סולימאן מפקד הצבא הלבנוני, לאחר משבר ארוך, לנשיאות לבנון והסתבר שגם הוא סימפטי מאוד לחזבאללה ולאיראן. לאחר שמישל סולימאן סיים את כהונתו, עמדת הנשיא הלבנוני נותרה ריקה במשך שנים עד שבאוקטובר 2016 נבחר הגנרל מישל עון, אותו מישל עון שמרד בסוף שנות השמונים ובתחילת שנות התשעים , לנשיאות לבנון באוקטובר 2016 והוא מכהן בתפקיד עד היום. לולא הפך ב2005 לפרו-חזבאללה ופרו-איראני מובהק, לא היה נבחר עון לתפקידו.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

cemevi-696x398-1

על העלאווים (בסוריה) והעאלווים (בתורכיה)

"אני מעיד שאדוננו עלי ברא את אדוננו מוחמד, והשרה עליו מאור עצמיותו"…. משפט פרובוקטיבי זה מופיע בספר "אל באקורה אל סולימאנייה", ספרו של סולימאן אל-אדני מהמאה ה-19, שחשף את סודות הדת העלאווית, שמאמינה בהתגלמותו של האל בבני אדם. הדת העלאווית, למי ששכח, היא דתו של המיעוט השולט בסוריה ודתם של בני משפחת השילטון בסוריה, אל-אסד. בדומה לאסמאעילים, לדרוזים, לשיעה הזיידית (של תימן), לעאלווים ולעוד קבוצות, העלאוויזם הוא תוצר ונגזרת של הפיצול בשנת 680 לספירה הנוצרית בין האסלאם הסוני לאסלאם השיעי. האסלאם השיעי, כזכור, מחשיב את עלי, הח'ליף המוסלמי השלישי, בן דודו של מוחמד נביא האסלאם וחתנו, ואת צאצאיו של עלי, שיחד איתו מהווים את שנים עשר האמאמים (כשיש קבוצות בשיעה שרואה בדמויות שונות, כלומר בצאצאים שונים כאותם אמאמים), כמחליפיו הפוליטיים אך גם הרוחניים של מוחמד, בעוד האסלאם הסוני, שמהווה 90 אחוזים מהאסלאם, רואה במוחמד את המנהיג הרוחני-דתי האחרון של האומה האסלאמית, את אחרון הנביאים בכלל, ורואה בבני משפחתו המורחבת מאוד של מוחמד מצד שבטו, שבט קורייש, כח'ליפים, כמחליפים הפוליטיים בלבד של מוחמד בהנהגת האומה האסלאמית.

העלאווים נחשבים בעיני הזרם המרכזי של האסלאם, הסונה, ככופרים, היות ולפי המשתמע מפסוק זה, העלאווים מאמינים בהתגלמותו של האל בבני האדם, וליתר דיוק, בהתגלמותו של האל לאורך ההיסטוריה במשך שבעה שילושים, בדומה לנצרות. בשל כך ניתן לעלאווים הכינוי "נוסיירים", כלומר מעין נוצרים. אבל למעשה הם לא נקראים "נוסיירים" בגלל הנצרות, אלא בגלל אדם בשם אבן נוסייר, שנלווה לאמאם השיעי ה-11, חסן אל-עסכרי. נכדו של אבן נוסייר התיישב בשנת 1032 בלטקייה שבחוף הסורי (אז הביזנטי), ובכך החל הזרם העלאווי (מערבית- המאמינים בעלי) לפעול.
הדת העלאווית יצאה מחוץ לגבולות האסלאם השיעי בסוף המאה ה-11 לספירה, והאסלאם הסוני מחשיב אותה ברובו עד היום ככפירה. לאסלאם השיעי, שממנו יצאו העלאווים, יש דעה אחרת עליהם: בשנת 1974, ומסיבות פוליטיות על מנת למצוא חן בעיני נשיא סוריה דאז חאפז אל-אסד, הכריז המנהיג הדתי והפוליטי של השיעים בלבנון, מוסא אל-סדר, על העלאווים כחלק מהאסלאם וכמוסלמים לכל דבר ועניין.
מכאן אפשר להבין את שינאתם של התנועות המוסלמיות הסוניות, כמו "האחים המוסלמים", "אל קאעדה" ודאע"ש לעלאווים.

וכך נראה השילוש העלאווי: האל התגלם באדם שהוא ה"משמעות" (מענא בערבית), לדוגמה האמאם עלי, בן דודו וחתנו של מוחמד נביא האסלאם. מי שכיסה על התלמיד היה רבו, כלומר במקרה של עלי הנביא מוחמד, שהוא רק ה"שם" שבעזרתו הוסתרה העובדה לדידם של העלאווים, שהאל התגלם בעלי. והאדם שהיה ה"שער" (באב) בין שניהם היה חברו של מוחמד, סלימאן אל-פארסי, או פשוט סולימאן הפרסי.
אגב, השילוש הראשון, לפי העלאווים, הורכב מהבל בנו של אדם הראשון, שבו התגלם האל, אדם הראשון היה רק ה"שם" או ה"צעיף" שכיסה עליו, והמלאך גבריאל היה השער שחיבר בין שניהם. בתקופת משה רבנו, האל התגלם ביתרו (שועייב) חותן משה, כשמשה היה רק ה"שם" שכיסה על מי שהאל התגלם בו. וישו הנוצרי? כן, גם הוא היה רק ה"שם" או ה"צעיף", שכיסה על תלמידו פטרוס, שבו התגלם האל. נשמע מוכר? כן, הדת הדרוזית (שיצאה מהזרם האסמעילי של השיעה האסלאמית) היא אמנם סודית ושונה במקצת, אך מהמעט שיודעים עליה יש מאפיינים משותפים כלשהם בינה לבין הדת העלאווית.

עוד דבר מעניין בעלאווים הוא שהם חוגגים את כל החגים של האסלאם, כולל ובייחוד האסלאם השיעי, והנצרות, אך נותנים להם משמעות חדשה לגמרי מתוכנם המקורי. כמו כן, העלאווים מותרים בשתיית יין, בניגוד לשאר המוסלמים, והמצווה החשובה ביותר אצלהם היא ה"תקייה" (Taqiyya), כלומר ההסתרה, שלפיה מותר וצריך לעשות הכל כדי להסתיר את זהותם הדתית האמיתית בשעת סכנה. כמו כן, הם מאמינים בקוראן אך נותנים לו פירוש אליגורי בלבד ולא מאמינים במצוות הכתובות בו. הספר הקדוש החשוב לעלאווים נקרא "כתאב אל-מוג'מע", ואין להם בית תפילה רשמי כמו מסגד, אך יש מקום התכנסות שמיועד לאנשי הדת שלהם בלבד. רוב העלאווים, כמובן אלה שאינם אנשי דת, הם חילוניים, וזאת במסגרת ה"תקייה" שלהם. עלאווים רבים (בדומה לבני מיעוטים אחרים במזרח התיכון, כמו הנוצרים) אימצו אידיאולוגיות חילוניות- שמאלניות בחום, כמו את הלאומיות הערבית או את הלאומיות הערבית הסוציאליסטית של מפלגת הבעת', מפלגת השילטון בסוריה ומפלגתם של בני משפחת אסד, על מנת להסתיר את אמונתם הדתית, ולאמץ אידיאולוגיה שהיא תגובה לעליית האסלאם הסוני הפוליטי (בלבנון מרוכז המיעוט העלאווי הקטן תחת "המפלגה הדמוקרטית הערבית) כמו כן, הנשיא הסורי בשאר אל אסד ואביו, הנשיא לשעבר חאפז אל אסד, תמיד דאגו להצטלם במסגד בחגים מוסלמיים כשהם מתפללים את התפילה המוסלמית בנוסחה הסוני הרגיל. גם זו תקייה.

עוד מאפיין מיוחד לעלאווים היא אמונתם בגילגול נשמות, בדומה לדרוזים. כמו כן, ישנה אמונה בקרב העלאווים כי בני האדם נולדו ככוכבים, והאמאמים השיעים דומים לנחיל דבורים או למקבץ כוכבים (אחד מכינוייו של האמאם עלי, בן דודו וחתנו של מוחמד, הוא "נסיך הדבורים" (בערבית: "אמיר אל-נחל"). בתוך העלאווים ישנן אף שתי כתות משנה, הכת הראשונה נקראת "שמסייה" (אנשי השמש), שטענה כי האמאם עלי נמצא בתוך השמש, ומולה יש כת משנה אחרת בשם "אל-קמריה" (אנשי הירח), שטוענת כי האמאם עלי נמצא בתוך הירח.

הדת העלאווית היא תוצר של הפילוג הסוני-שיעי, והיא במקור כת, שמשתייכת לקבוצת כתות בשם ה"רולאת" (Ghulat/Rulat), או "ע'ולאת", שמשמעה המגזימים, כלומר אלה שהגזימו לגבי סיפורו של האמאם עלי, שהשיעה טוענת שהוא וצאצאיו הם מחליפיו הפוליטיים והרוחניים של מוחמד. הכתות האלה הגזימו ביחסן לעלי, עד כדי כך שטענו שהוא התגלמותו של האל, ממש כפי שהנצרות טוענת שישו הוא בנו והתגלמותו של האל.

חלק גדול מהעלאווים מרוכז לאורך החוף הסורי במערב המדינה (בין השנים 1920-1936 אף הייתה קיימת במערב סוריה, לאורך החוף, מדינה עלאווית בחסות הצרפתים) וכן באיזור טריפולי שבחוף של צפון לבנון. ישנם עלאווים מעטים גם בדרום מזרח תורכיה, וכן בכפר רג'ר שחלקו נמצא בתחום ישראל. אבל מה שחשוב ואסור להתבלבל בו הוא בין העלאווים (Alawi), לבין העאלווים, או אלווים (Aleviׂׂ) של תורכיה. העאלווים (Alevi) הם שיעים בעיקרון, אך הם שונים מהעלאווים (Alawi). הם שונים גם בביטוי שמם, גם במנהגים וגם בזיהוי.
כעשרים אחוזים מאוכלוסייתה של תורכיה הם עאלווים, בעוד העלאווים מהווים פחות מרבע אחוז מהאוכלוסייה התורכית.
סודותיה של הדת העלאווית, בניגוד לסודות הדת הדרוזית שמעולם לא נתגלו, נחשפו בשנת 1863 עת אדם מהעיר אדנה, שנמצאת כיום בתורכיה אך בעבר הייתה חלק ממחוז חלב (כיום בסוריה), בשם סולימאן, פרסם ספר ובו גילה את סודותיה של הדת. על ספר זה אני נסמך כשאני מספר על הדת העלאווית. לספר קוראים "ביכורי סולימאן", או בערבית "אל-בא(כ)קורה אל-סולימאנייה).

מי הם העאלווים (Alevi)?

העאלווים הם, למעשה, שילוב בין האמונה השיעית שהיא חלק מהאסלאם למיסטיקה המוסלמית, הצופיות. בניגוד לעלאווים, העאלווים אינם מאמינים בשילוש, אלא באיחוד של מוחמד ועלי. העאלווים מאמינים שמוחמד ועלי הם שליחיו של האל, לא התגלמותו בכלל. לפי האסלאם הצופי, על האדם לעבור שלבים עד שיגיע לדרגת טיהור עליונה ולקירבה לאל. הטקסים העאלווים מאוד דומים לטקסים הצופיים, ויש מי שמזהה אותם עם המסדר הצופי (Sufi) הבכתאשייה, היות שמייסד המסדר, חאג'י בכתאש וולי (Bektash Veli) בן המאה ה-13, בן המאה ה-13, נחשב כדמות מקודשת מאוד אצל העאלווים. לפי העאלווים, לאדם ישנה את הדרך הרוחנית, בתורכית יול (yol), שהיא כוללת בתוכה ארבעים שלבים וארבעה שערים. טקס התפילה המרכזי, המיסטי, של העאלווים נקרא ג'ם (Cem, ניתן לבטא כJem), והוא מבוצע בבית התפילה המרכזי של העאלווים, הג'מווי (Cemevi, Jemevi). הטקס כולל שירה, שתיית יין (לעאלווים, בניגוד למוסלמים, מותר לשתות יין) ריקודים והקראת פסוקי קוראן ושירים מיסטיים. בראש כל טקס עומד הדדה (Dede), שהוא אב הטקס. יחד עמו ישנן 12 דרגות, כשכל דרגה מייצגת דמות באסלאם, שמקבילה לשנים עשר האמאמים השיעים. בסך הכל יש 12 סוגים שונים של טקסים. אצל העלאווים מעמד האישה נחשב גבוה וכמעט שיוויוני, והסובלנות והחברות הם ערכים חשובים מאוד באמונה זו. דמות חשובה נוספת אצל העאלווים היא דמותו של אליהו הנביא, לו מוקדש חג שמלא טקסים בשם "חידר" (Khidr, כינויו של אליהו באסלאם). חגים נוספים שמציינים העאלווים הם ראש השנה הפרסי, הנורוז, וגם את חג העשוראא, ציון רצח האמאם חוסיין בנו של עלי בכרבלאא, בדומה לשיעים. כמו כן, אצל העאלווים יש מנהג של פולחן קדושים, ומצווה לעלות לרגל לקברי קדושים (זייארה, זייארת), כששוב, הדמות הקדושה ביותר אחרי מוחמד ועלי היא דמותו של חאג'י בכתאש וולי. האמונה העאלווית נחשבת לא מחמירה ואף פתוחה וליברלית. חלק מהכורדים בתורכיה הם עאלווים (ובשל כך נרדפו בעבר).
עם זאת, העאלווים נחשבים כיותר שיעים מאשר העלאווים, שנחשבים כבני דת נפרדת, ואף מזוהים עם ה"קיזילבאש", שהיו השיעים של אנטוליה (תת היבשת שעליה שוכנת תורכיה של ימינו) בימי האימפריה העות'מאנית. בניגוד לאסלאם שמתיר להינשא לעד ארבע נשים, העאלווים מתירים להינשא לאישה אחת בלבד, ומתגאים בכך.

חשוב לי להדגיש שוב- עאלווים (Alevi) הם אינם עלאווים (Alawi)!

s5__1389129062_41.35.183.241

פירוזה נתפסת- ומיהו מוהיבי? (הסידרה "הסולטאן")

שלום לכולן ולכולם,

באחד הפרקים של הסידרה "הסולטאן" (המאה המפוארת) הורם סולטאן, אישתו של הסולטאן סולימאן,  מגלה שמישהי אחרת שולטת לסולטאן על הלב. וזו לא אחרת מאשר המשרתת בה' הידיעה שלה ושל בתה מיהרימה- פירוזה הפרסייה. זאת שריפאה את ג'יהנגיר הנסיך הגיבן. זאת שהייתה מיועדת להיות שפחתון המועדפת של הנסיך מהמט. הסוד התגלה בעזרת תרגיל של ניגאר כלפה, שהמליצה להורם לשלוח את פירוזה למהמט. פירוזה, למרות שהתגלתה כנחשה, היא בחורה עם רגש. לא שקרנית עד הסוף. וכך היא מתוודה בפני הורם שמנסה לחנוק אותה אך חוזרת בה ברגע האחרון. בינתיים, מוסטפא היורש, שבינו לבין אחיו מהמט מתגלים מתחים, נשלח למניסה יחד עם אמו ועם שפחתו ההרה, פאטמה. פאטמה רצתה להיות סולטאנית וללדת את היורש, אך היא לא תצליח בכך.

הסולטאן סולימאן עצמו מתגלה כאיש מלא רגש, ממש משורר. שירתו מושפעת בעיקר מהמשוררים הפרסיים של התקופה. ולמי שלא ידעו, התרבות והשפה הפרסית השפיעו הכי הרבה על האימפריה העותמאנית של אותה תקופה. הכתב העותמאני, כזכור, נכתב מימין לשמאל בסגנון ערבי-פרסי. כיום כמובן בתורכיה, הכתב הוא לטיני, משמאל לימין.

הסולטאן סולימאן מרשים בכישורי כתיבת השירה שלו. בדומה לשלמה המלך, והרי סולימאן משמעותו שלמה, שכתב בשם קוהלת את מגילת קוהלת (ואת שיר השירים ומשלי כתב בשמו הוא), סולימאן כותב שירים נפלאים תחת השם "מוהיבי"- מילה שבאה מערבית ופירושה "אוהב" או "אהובי". מי שמשמשות לו השראה הן אהובותיו. אגב, למי שלא ידע, כשרון כתיבת השירה של סולימאן הוא אמיתי בהחלט, ולא המצאה של הסידרה.
אני לא מתפלא שסולימאן התאהב בפרסייה, היות ושפת המינהל, השירה והספרות של האימפריה העותמאנית של אותה תקופה הייתה, כאמור, השפה הפרסית!

מפעל נוסף של סולימאן המפואר, האמיתי, שלא הודגש בסידרה, היה לקבץ את התקנות והחוקים שלא היו במסגרת השריעה- ההלכה האסלאמית שהייתה החוק והחוקה של האימפריה, לקובץ אחד. בגלל זה כינויו עד היום בעולם המוסלמי הוא "סולימאן קאנוני"- סולימאן המחוקק או נותן החוק. בכך מצטייר סולימאן כאחד השליטים המוכשרים ביותר שקמו לעולם המוסלמי בפרט ובהיסטוריה בכלל.

Mimar_Sinan2

מימאר סינאן- האדריכל של הסולטאנים העות'מאנים

 

מימאר (מועמר) סינאן הוא האדריכל האגדי של האימפריה העות'מאני בימי הזוהר שלה, המאה ה-16. הוא הפך לסמל עולמי של אדריכלות מושקעת ויצירתיות, בייחוד באיזור המזרח התיכון והבלקאן.
בדומה לגאודי של ברצלונה, מאות המבנים שתיכנן האומן הדגול הזה, כ250 במספר כשרובם הכמעט מוחלט מבנים ציבוריים, שינו את הנוף של העיר איסטנבול לתמיד. עם זאת, יצירת המופת הגדולה ביותר של סינאן נבנתה בעיר אדירנה, הלא היא אדריאנופול- מסגד סלימייה, שנבנה בין השנים 1569 ל1575, והוקדש לסולטאן סלים השני, בנם של הורם וסולימאן. יצירת המופת השנייה במעלה שתיכנן סינאן היא מסגד סולימאנייה, שנבנה לכבוד הסולטאן סולימאן המפואר, בין 1550 ל1558- שנבנה עוד בחיי סולימאן על מנת להנציחו- שהוא המסגד הגדול ביותר באיסטנבול. זאת, למרות שלדעתי המסגד הכחול שנבנה לכבוד הסולטאן אהמט הראשון, בעלה של קוסם סולטאן, הוא הוא המפואר ביותר בעיר.

סינאן, שהיה נוצרי ממוצא יווני, אלבני או ארמני, גויס, ליניצ'רים, חיל הרגלים המובחר של האימפריה העות'מאנית בשיטת הדוושירמה (גיוס נערים נוצרים, איסלומם וחינוכם על מנת שישרתו את האליטה העות'מאנית ואת הצבא העות'מאני). עוד מילדותו והפך לארכיטקט צבאי. עם השנים השתבחה איכות תכנוניו, ורק לקראת זיקנתו, שהייתה גם זיקנתו של סולימאן עצמו ותקופתו של סלים השני, הוא הגיע ממש לדרגת מאסטר ארכיטקט. מומחים רבים טוענים שלולא היה נוצרי במקור ולא היה עובר את תהליך הגיוס למערכת העות'מאנית ואיסלום, לא היה כל כך מוכשר. המבנים שתיכנן ובנה היו דווקא בהשראה נוצרית-אירופית והפאר שלהם היה דומה לפארן של הכנסיות, שצורתן נועדה במקור להראות את גדולתו של האל ואפסותו של האדם מולו, והרי התקופה לא הייתה כל כך רחוקה מימי הביניים, בהם המבנים המפוארים, המרשימים והרשמיים ביותר באירופה הנוצרית היו הכנסיות. כמו כן, גם אומנות אירופית עתיקה, שחידשה ימיה בדיוק באותם ימים שנקראו תקופת הרנסאנס, השפיעה על סינאן. חשוב לציין, כי רוב עבודות הבנייה של סינאן נעשו בשטח האירופי של האימפריה העותמאנית.

באשר למספר המבנים שתיכנן סינאן יש מחלוקת. המספר הרשמי הוא 250, אך יש כאלה שמעלים את הסכום ב-100, היות וגם היו לסינאן תלמידים שפעלו בהשראתו (כמו למשל מתכנן המסגד הכחול). בסך הכל תיכנן סינאן 92 מסגדים גדולים, 52 מסגדים קטנים, 55 בתי ספר דתיים- מדרסות, 7 בתי ספר לקוראי קוראן (שהוא מקצוע בפני עצמו), 20 מואוזוליאומים, שהם קברים מפוארים של אנשים מפורסמים, דוגמת שאהזאדה מהמט בן סולימאן מיודענו, שלא זכה להגיע לסולטאנות, וקברם של סולימאן והורם. הוא תיכנן בנוסף 17 בתי תמחוי- עימארתים, שישה אקוודוקטים (מעבירי מים, שהיו מקובלים יותר בתקופת האימפריה הרומית), עשרה גשרים, ביניהם גשר מהמט פאשה סוקולוביץ' המפורסם בבוסניה, שלושה בתי חולים, עשרים מלונות דרכים (קרוואן-סאראי בתורכית), 36 ארמונות וטירות, שמונה מבנים מקושתים ו48 מרחצאות. בתפקידו כארכיטקט הרשמי של האימפריה שימש כחמישים שנים.

עבודותיו של סינאן ואומנותו הייחודית שימשה השראה לכל עולם הארכיטקטורה, במיוחד בממלכות מוסלמיות. גם הטאג' מאהאל שבאגרא ההודית, שנבנה על ידי שאה ג'אהאן המוסלמי, תוכנן ונבנה בהשראתו. הייחוד שבעבודותיו של סינאן היה הפאר, המרחב הפנימי המאוחד והגדול מאוד והדקדוק הגיאומטרי והצורני של הבנייה. סינאן היה ידוע בפרפקציוניזם שלו, ולא סבל טעויות או תקלות. לכן דאג גם לפקח מקרוב ולהדריך את העובדים, עד אחרון פועלי הבניין, באשר לצורת הבנייה של המבנים, מה גם שסינאן דאג שהמבנים והציורים שבתוכם ייעשו מחומרים שיחזיקו שנים רבות מאוד.

על שם מימאר סינאן קיימת אוניברסיטה לאומנויות יפות- בדגש על ארכיטקטורה באיסטנבול. יש גם על שמו רחוב בקרבת מסגד סולימאנייה. לכן, עד היום כשאומרים ארכיטקטורה, אומרים מימאר סינאן.
סינאן חי עד גיל 98 (1489-1588) כנראה, דבר נדיר מאוד באותן שנים, מת באופן טבעי ונטמן במואוזוליאום שהוא עצמו תיכנן.

 

350px-Hatay_-_ethnolinguistic_map.svg

סיכסוך אלכסנדרטה (חאתאי) בין תורכיה לסוריה בשנות העשרים והשלושים של המאה ה20

(c) כל הזכויות שמורות לכותב אתר זה, נלקח מתוך עבודה שהכנתי לאוניברסיטה מלפני עשור וחצי

1. חבל אלכסנדרטה מהו?

חבל אלכסנדרטה, כיום מחוז ההאתאי (ארץ החיתים) בתורכיה. גבולותיו הרשמיים נקבעו בשנת 1918 עם תום מלחמת העולם הראשונה. החבל נמצא בדרום מרכז אנאטוליה (הצד האסיאתי של תורכיה), מצפון לרצועת החוף הסורית. החבל מהווה גשר יבשתי בין תורכיה לחוף המרחב הסורי ולארצות ערב- למעשה בין אנאטוליה לבין דרום מערב אסיה. הוא שולט על המישור הצפוני של סוריה- משמש כשער לקיליקיה ולאסיה הקטנה. שיטחו 4805 קמ"ר וגבולותיו הם: מצפון העיר התורכית פאיאס, במזרח: עמק קאראסו ונהר האורונטס, בדרום" קאראדוראו ובמערב נמצא הים התיכון.

בין השנים 1939-1921 החבל נמצא במערבו של "המרחב הסורי" (בילאד א-שאם, מונח שנקבע במאה ה19), שגובל בסיני שבדרום, הנג'ד (בסעודיה) מכיוון דרום מזרח, הרי הטאורוס בצפון והמדבר הסורי במזרח והים התיכון במערב.

בחבל ישנם שלושה מרכזים עירוניים: 1. אנטיוכיה (אנטקיה)- העיר הגדולה ביותר מבחינת אוכלוסייה 2) עיר הנמל אלכסנדרטה (בערבית ובתורכית: איסכנדרון) 3. קיריק-ח'אן.

מבחינה כלכלית, החבל מפותח מאוד מכיוון שאדמותיו, שבעבר היו ביצות, פוריות מאוד, ומשמשות לחקלאות ולתעשייה ובעיקר משום שבעיר אלכסנדרטה נמצא הנמל הטבעי ביותר מבחינת היווצרותו באגן הים התיכון המזרחי, המשמש מקור כלכלי ומסחרי חשוב לאיזור כולו, ובייחוד לסוריה, בשנים שהחזיקה בו- שנות העשרים והשלושים של המאה העשרים.

חשוב לציין שבאותה תקופה תורכיה הייתה במצב כלכלי לא מזהיר בלשון המעטה: היא ניזוקה קשות במלחמת העולם הראשונה ובמלחמת העצמאות התורכית שבאה אחריה וכן ניזוקה בעיקבות הסכמי הכניעה העות'מאניים לאחר מלחמת העולם הראשונה. גם הרפורמות שחולל מייסדה של תורכיה המודרנית אתאתורכ גבו את מחירן הכלכלי. לכן המצב הכלכלי של תורכיה היה לא טוב ותורכיה נזקקה באותן שנים לחבל הזה מבחינה כלכלית. עוד בתקופה העות'מאנית נמל אלכסנדרטה- איסכנדרון היה מרכז מסחרי הומה לאיזור כולו. מוצרי הסחר באיזור, שעברו דרך הנמל, היו: משק חי, מאכלי ים, כותנה, טקסטיל (חשוב מאוד למסחר בבדים שהתנהל באיזור כולו), משי, קמח סוכר וכו'. והכי חשוב: הנמל שימש נמל הבית של העיר המסחרית מאוד חלב שבסוריה, שהייתה קשוה בטבורה מבחינה כלכלית אל הנמל. שיא הפעילות הכלכלית בחבל היה בין השנים 1924-1919, שבהן החבל רשם עודף תקציבי של 30 אחוזים. ערך הסחורה החקלאית עלה פי ארבע והיהווה כשביעית מהתוצר החקלאי של סוריה שהייתה באותן שנים תחת שילטון המנדט הצרפתי.

מבחינה דמוגרפית, איזור אלכסנדרטה כלל בין השנים 1921-1939, שנות הסיכסוך, אוכלוסייה של 222 אלף נפש שהיו מחולקים ל21 קהילות לפי מוצא אתני, דת ושפה. כארבעים אחוז מהאוכלוסייה היו דוברי תורכית- תורכים וארמנים, ושאר שישים האחוזים מהאוכלוסייה היו עלאווים (Alawi) מוסלמים סונים, נוצרים מכל פלגי הנצרות- קתולים, אורתודוכסים, מארונים ומיעוט קטן של יהודים, כורדים וצ'רקסים. התורכים היו הקבוצה החשובה באוכלוסייה למרות שלא היוו רוב. אוכלוסיית החבל הייתה מחולקת למעמדות: מעמד גבוה- בעלי הקרקעות, רובם תורכים. מעמד בינוני- תעשיינים, בנקאים וסוחרים- לרוב ארמנים ויהודים (אגב, כמו בעיר חלב בסוריה עצמה). המעמד הנמוך כלל את פועלי התעשייה והחקלאות ובעלי מקצועות תעשייה זעירה, רובם מוסלמים סונים.

חבל אלכסנדרטה, שנקבע כי ישתייך לסוריה לאחר מלחמת העולם הראשונה, היה חשוב מכל הבחינות גם לסוריה וגם לתורכיה- כל צפון סוריה היה קשור אליו מבחינה כלכלית, וגם עבור תורכיה החבל היה חשוב כי הוא מהווה מאחז ימי ומסחרי באגן הים התיכון המזרחי. תורכיה תבעה בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים את חבל אלכסנדרטה לעצמה גם ממניעים כלכליים, אך גם ממניעים לאומיים.

2. תולדות הסיכסוך על אלכסנדרטה

חבל אלכסנדרטה היה בימי האימפריה העות'מאנית סנג'ק (מחוז) שהשתייך לוילאיית (פרובינציית) חלב שהיא חלק מסוריה של היום. מקורותיו של הסיכסוך בחבל נעוצים באמצע המאה ה-19, כשבאימפריה העות'מאנית החלו רפורמות, במטרה למרכז את השילטון באימפריה ולהתאים את מערכותיו השונות לרוח ההתמערבות והמודרניזציה, ששררה באותם ימים באירופה. עקב צמיחת הרעיונות הלאומיים באירופה והתפתחות הארכיאולוגיה, נחשפו שרידים קדומים של תרבות אנאטולית וסורית מפוארות, ובין היתר בעקבות זאת ומסיבות אחרות קמו תנועות לאומיות, שטענו להגדרה לאומית נפרדת לכל מוצא אתני- הלאומיות התורכית והלאומיות הערבית. אחת הנגזרות של הלאומיות הערבית, שהוגיה פעלו בעיקר בסוריה, היא הלאומיות הסורית.

באימפריה העות'מאנית, לעומת זאת, כל אזרחיה במאה ה-19 היו נתנינים עות'מאניים ללא הבדל אתני או דתי. הם חיו בקהילות (מילתים) לפי שיוך דתי ולא אתני. בראשית המאה העשרים החל תהליך בשטח תורכיה של ימינו, שיוביל בסופו של דבר להגדרה עצמית לאומית תורכית בגבולות תורכיה. כוחו של הסולטאן נחלש ובין השנים 1908-1909 עלו לשילטון באימפריה אנשי תנועת "התורכים הצעירים".

במלחמת העולם הראשונה, שבה נלחמו העות'מאנים לצד גרמניה נגד מדינות ההסכמה שבראשן עמדו בריטניה וצרפת, היא הובסה והתמוטטה באופן סופי, ושיטחה חולק בין המעצמות המנצחות.

לאחר המלחמה הגיע תור הדיפלומטיה: נחתמו הסכמים בין המדינות המנצחות למדינות המובסות, והוחל בתהליך של הקמת מדינות לאומיות על שטחי האימפריה לשעבר, כשבריטניה וצרפת קיבלו מנדט לשלוט בשטחים הללו עד להענקת העצמאות. הבעיה העיקרית הקשה ביותר הייתה קביעת גבולותיהן של המדינות הללו- בעיה שלא הגיעה לפיתרונה הקבוע עד עצם היום הזה.

צרפת קיבלה את המנדט על סוריה. תרוכיה, לאחר מאבק נגד בריטניה ומלחמת עצמאות קשה שהייתה בעיקרה כנגד היוונים, הכריזה על עצמה ב29 באוקטובר 1923 כרפובליקה בהנהגת מוסטפא כמאל אתאתורכ ובשילטון חד מפלגתי של מפלגת העם הרפובליקנית CHP שהייתה תחת שליטתו. אתאתורכ הנהיג בתורכיה רפורמות של חילוניות, מודרניזציה והתמערבות.

בשלב זה, התעוררה שאלת אלכסנדרטה: החבל היה אמור להיות חלק מסוריה המנדטורית, שגם בה החל תהליך של הפיכתה למדינה (ערבית) עצמאית, שגבולותיה נקבעו בהסכמים על ידי המעצמות. תורכיה תבעה את אלכסנדרטה בטענה שהחבל היה שייך לה מקידמת דנא והיא קראה לו "האתאי" על שם החתים שישבו באנאטוליה בימי קדם. החבל, כאמור, היה מאוכלס ברוב תורכי.

בשנת 1921 נחתם באנקרה הסכם פרנקלין-בויון, בין ממשלת צרפת לתורכיה, על פיו החבל יהיה תחת שילטון המנדט הצרפתי בסוריה, עם אוטונומיה תרבותית לקהילה התורכית. כנ"ל נאמר גם בהסכם לוזאן בין תורכיה למעצמות בשנת 1923. העניינים בחבל התנהלו בשקט מתוח עד לנקודת השיא של הסיכסוך, בחודש ספטמבר שנת 1936, עת חתמה ממשלת השמאל הצרפתית על "החזית העממית" על הסכם עם סוריה, כציון דרך לסיום המנדט. לפי ההסכם, סוריה הייתה אמורה לקבל עצמאות מלאה על כל שיטחה, כולל חבל אלכסנדרטה. תורכיה מחתה, חבר הלאומים התערב ושלח משלחת לאיזור. בסופו של דבר הושג הסכם בין צרפת לתורכיה ב27 בינואר 1937. בהסכם הוכר החבל כיישות נבדלת, וזכה לאוטונומיה מוחלטת בענייניו הפנימיים. ממשלת תורכיה הפכה לאחראית על מדיניות החוץ של החבל, השפה הרשמית בו הפכה לתורכית ונקבע שהוא יהיה איזור מפורז. להוציא כוח משטרה מקומי. כמו כן, הוסכם כי שום מדינה לא תבצע באיזור מעשים תוקפניים, ובכך הובטחו גבולותיו.

בחודש פברואר 1937 נשלחה לאיזור ועדת מומחים, והיא המליצה לייסד בית נבחרים, בו יהיו 40 חברים שיורכבו מנציגי קהילות השונות בחבל. ההסכם נכנס לתוקף ב29 בנובמבר 1937 והוכרז על עצמאות החבל.

ועדה בינלאומית של עורכי דין נשלחה לחבל על מנת לקבוע חוקה, ובאפריל 1938 נערכו בחירות על רקע מהומות דמים קשות בין תורכים לבין ערבים בחבל. הצרפתים נאלצו להתערב צבאית כדי לדכא את המהומות. בבחירות שנערכו באפריל 1938 נבחרו בלחץ תורכיה 22 חברי בית נבחרים תורכים, שהפכו בו לרוב מתוך 40 חברים. החבל הוכרז כ"רפובליקת ההאתאי" בשילטון תורכי וזה היה למעשה שלב שהוביל לסיפוח הבלתי נמנע של החבל לתורכיה, אליה הוא שייך עד היום.

ב19 ביוני 1939 סופחה סופית הרפובליקה לתורכיה לפי החלטת בית הנבחרים של הרפובליקה התורכית – מתוך חששם של הצרפתים שתורכיה תצטרף לאיטליה ואחר כך לגרמניה בציר ההולך ומתהווה שהוביל למלחמת העולם השנייה.

General Ayat Mohaqeqi at Islamist Trial

הגנרל שניסה להפוך את ח'ומייני בשושן הבירה לשעבר

מזימה נרקמה בשושן הבירה. אבל לא בימי אחשוורוש, אלא בימי האייתוללה ח'ומייני, בשנה וחצי הראשונות לשילטונו, כנגד ח'ומייני וכנגד אותו שילטון.
המקרה של "הפיכת נוג'ה הכושלת", שבראשה עמד בין היתר הגנרל מחיל האוויר האיראני, אייאת מוחקקי (Ayat Mohaqeqi), שניסה לבצע הפיכה כושלת כנגד שילטונו האסלאמיסטי ההולך ומתהווה של האייתוללה ח'ומייני באיראן עצמה בין התאריכים 9 ו10 ביולי 1980. נוג'ה, או נוזדיח, היה בסיס חיל האוויר האיראני שנמצא במחוז האמדאן באיראן, כשהעיר האמדאן מזוהה כשושן בירת פרס העתיקה. בסיס זה היה מרכזה ובסיס הקשר הראשי של ההפיכה הכושלת. מוחקקי, שנראה יושב בחולצה חגיגית לבנה זקוף שני משמאל בתמונה, הפך לאחר מכן לסמל ההפיכה.

ניסיון ההפיכה התרחש כשנה וחצי לאחר המהפיכה באיראן כנגד השאה, שהסתברה לבסוף כמהפיכה אסלאמית. קבוצה 750 של קצינים וחיילים ו300 אזרחים ניסתה להדיח את האייתוללה רוחאללה ח'ומייני מנהיגה העליון הטרי של איראן, ואת נשיא המדינה הטרי, שהתברר כנשיא שנועד ליחסי ציבור חיצוניים בלבד, אבו אל-חסן בני צדר (כלכלן שהתנגד לשילטון השאה, שהיה לו רקע אסלאמיסטי, אבל הוא לא היה קיצוני כמו ח'ומייני). קבוצת הקושרים טענה כי מטרת ההפיכה הייתה להציל את המהפיכה האיראנית כנגד השאה- שהייתה בראשיתה מהפיכה כללית ולא אסלאמיסטית, על מנת שהיא לא תהפוך למהפיכה שתיצור תיאוקרטיה דיקטטורית אסלאמיסטית. וכך היה:

קבוצה של קצינים מחיל האוויר, מחילות היבשה ומהמודיעין האיראני, שהיו מזוהים לכאורה כנאמנים לראש ממשלתו האחרון של השאה שהודח במהפיכת פברואר 1979, שאהפור בח'תיאר, התאגדה בבסיס נוג'ה (Nojeh) שבהמאדאן באיראן, על מנת לבצע הפיכה צבאית שתסלק מהשילטון את ח'ומייני ובני צדר. מארגן התוכנית המקורי היה הקולונל מוחמד באקר באני-אמירי, שהיה מפקד הז'נדרמריה (משמר הגבול והמשטרה הצבאית של איראן) הפורש. התוכנית הזאת נודעה לארצות הברית, שצוות השגרירות שלה היה עדיין לכוד כבני ערובה במתחם השגרירות האמריקנית בטהראן. עם זאת, ההפיכה זוהתה ומזוהה עד היום עם הגנרל מוחקקי. לפי התוכנית, טנקים, שהשתייכו במיוחד לדיוויזיה המשוריינת ה92 של צבא איראן, היו צריכים לצאת בסיוע של צנחנים וחיילי רגלים ממספר מקומות ליד הערים הגדולות של איראן, לתפוס את מרכזי השילטון, בייחוד את הטלוויזיה ואת הרדיו בטהראן ולשדר שם את "הודעה מספר 1" המסורתית של ההפיכות הצבאיות המקובלות שבה מוכרז על הדחת השילטון, העלאת משטר צבאי במדינה וייסוד מועצה צבאית שתנהל את ענייני המדינה, ואז תינתן האות ומטוסים, בייחוד אלה שבבסיס נוג'ה- שאמור להיתפס במלואו על ידי יחידת הצנחנים שהרבאני הראשונה, יחריבו את מקום הימצאותו של ח'ומייני בטהראן הבירה על ראשו של המנהיג העליון, כשבדרך יופצצו כל הבסיסים ששייכים ל"משמרות המהפיכה" ו"ועדות הדת" האסלאמיסטיות. אגב, מי שעוד היה מעורב בניסיון ההפיכה הוא סדאם חוסיין, שליט עיראק לשעבר, שעזר לקושרים ובבסיס בעיר סולימאנייה בכורדיסטאן העיראקית תוכנן להתחיל במרד כורדי באיראן ואז האזרחים שהיו חלק ממארגני ההפיכה תיכננו לעורר הפגנות כנגד ח'ומייני בכל הערים הראשיות של המדינה, מה שיביא את הצבא האיראני להתנער מחו'מייני. מי שדאג לתיקצוב המזימה היה, כאמור, ראש ממשלתו האחרון של השאה, שאהפור בח'תיאר.
בסופו של דבר, הטנקים, שהיו אמורים לצאת ממחוז ח'וזסתאן, מחוז בעייתי היות והוא נמצא במערב איראן, סמוך לגבול עיראק וכולל בתוכו ערבים שמשתייכים לאסלאם הסוני בעוד רוב אוכלוסיית איראן היא פרסים וגם אזרים שיעים, יצאו מבסיסם אבל מספרם היה רק 28 במקום 159 כמו שהיה אמור להיות. יחידת הצנחנים שהייתה אמורה להשתלט על בסיס נוג'ה נתפסה על ידי אנשי משמרות המהפיכה (גוף שהיה עוד בראשיתו, אבל שהסתמן ועודנו כיום האלטרנטיבה לצבא איראן) עוד כשאנשיה הגיעו למקום, והטייסים שהיו אמורים להפציץ את מקום הימצאותו של ח'ומייני וכן בסיסים של אנשי משמרות המהפיכה ואת כל המאחזים של האסלאמיסטים באיראן לא הצליחו להתרכז במקום אחד כדי לצאת למשימה, כפי שתוכנן.
אייתוללה ח'ומייני לא נראה לציבור במהלך ההפיכה, שנדמה היה בתחילה כי היא מצליחה, היות והמטוסים, הצנחנים והטנקים יצאו לדרך. לאחר שהתברר כישלונה, הופיע ח'ומייני במוסד דתי (חוסיינייה- בית מדרש והטפה שיעי) ליד ביתו שבכפר ג'מאראן, גימד את מימדי ניסיון ההפיכה ("אם לא יכולנו לנטרל אותה, אז העם היה חונק אותה") ולעג על מטוסי הפאנטום שעלו לאוויר והיו אמורים לחסל אותו. הוא אמר כי "האומה לא נשארת בשינתה לכן פנטום אחד או שניים לא יכולים לעשות דבר".
לאחר כישלון ההפיכה, הסתבר כי אנשי משמרות המהפיכה והשירות החשאי המתהווה של ח'ומייני עלו על התאים שהיו אמורים לבצע את ההפיכה והחלו בפעילות חשאית של מעקבים ומעצרים על מנת למנוע אותה. הם דאגו שאנשים שנקבע שיגיעו לנקודות ציון כלשהן ביום ההפיכה לא יגיעו אליהן, גם ובעיקר הטכנאים של המטוסים שהיו אמורים להמריא ולהפציץ את מרכזי השילטון. ההפגנות והפרות הסדר שאורגנו על ידי מתכנני ההפיכה האזרחים לא הוצאו לפועל.
בסופו של דבר, נעצרו מאות אנשים בחשד למעורבות בהפיכה, יחידות של צבא איראן שנחשדו כמעורבות בהפיכה הכושלת פורקו, עיראק פלשה לאיראן לאחר חודשיים, בספטמבר 1980 והחלה מלחמה שנמשכה 8 שנים עד אוגוסט 1988, ושאהפור בח'תיאר, ראש הממשלה של השאה שמימן את ההפיכה והיה אמור לעלות לשילטון לכאורה בשלבים שלאחר ההפיכה, נרצח 11 שנים לאחר מכן במקום גלותו בפריס.
ובאשר לגנרלים ולחיילים שאירגנו את ההפיכה? 4,000 אזרחים וחיילים נעצרו, מתוכם מאות גנרלים, שנשלחו לכלא אווין הידוע לשימצה בעינויים ובהוצאות להורג שהתרחשו בו והועמדו למשפט דתי, ביניהם איאת מוחקקי, שהיה אמור לפקד על השלב האווירי של ההפיכה ולמעשה לחסל את ח'ומייני. הוא הועמד לדין, כשמשפטו מופיע בתמונה זאת, והפך לגיבור הלאומי של האיראנים האנטי-אסלאמיסטיים, בשומרו על מראה מכובד, לבוש מכובד וקומה זקופה למרות העינויים והחקירות שעבר.
בסופו של דבר, באני-אמירי ומוחקקי הוצאו להורג, יחד עם עוד 142 איש, כשחלק מהגנרלים שנעצרו קיבלו חנינה בהמשך על מנת להשתתף במלחמת איראן-עיראק, שרבים רואים בה תוצאה של ניסיון ההפיכה הכושל. המשטר האיראני בהנהגת ח'ומייני רק הרוויח ממזימת ההפיכה: הוא הצליח לשכנע את העם ואת רשויות המדינה שגורמי חוץ וגורמים מקומיים מנסים להרוס את הממסד, מפלגות באיראן, בייחוד מפלגות ימניות-לאומיות (מפלגות שמאל, גם אם סייעו לח'ומייני בהפיכה, כבר נסגרו קודם) חוץ מאלה האסלאמיסטיות הנאמנות למשטר הוצאו מחוץ לחוק, עיתונים נסגרו והחשוב ביותר: משמרות המהפיכה חוזקו והפכו לכוח צבאי מקביל לצבא איראן ואף בעלי כוח שעולה על כוחו של הצבא.

לגבי מיקומה של שושן הבירה אני חייב להדגיש, כי לפי טענות מרבית יהודי איראן שושן הבירה היא העיר אחמתא, או המאדאן שממנה יצאה ההפיכה הכושלת. אבל לפי טענות היסטוריונים, שושן הבירה היא העיר שוש שנמצאת במיקום אחר באיראן, עיר שכיום היא בת 65 אלף תושבים.