Category Archives: פופולארי

הסידרה הארגנטינאית עליה מבוססת הסידרה התורכית "פארה"

הסידרה התורכית "פארה" שכובשת את המסכים במדינה בערוץ "ויוה איסטנבול" אינה רעיון מקורי תורכי. הסידרה המקורית היא דווקא מארגנטינה, ושמה La Chica que Limpia, או "האישה המנקה". הסידרה הופיעה בארגנטינה בשנת 2017, לאחר מכן במקסיקו, והיא בת עונה אחת. מי שמככבת בתור המנקה היא השחקנית בת ה44 אנטונלה קוסטה, שחקנית ממוצא איטלקי-ארגנטינאי. השחקנית בגירסה התורכית של הסידרה, דמט אוזדמיר, דומה חיצונית לשחקנית הארגנטינאית בסידרה.

אנטונלה קוסטה משחקת בסידרה את רוזה, אם חד הורית, שיש לה בן בגיל 7 והוא סובל מתסמונת במערכת החיסון, מה שגורם לו לחיות בבועה (BUBBLE BOY) על מנת שלא יידבק במחלות ובזיהומים שמערכת החיסון הלא מתפקדת שלו לא תוכל לעמוד מולם. רוזה עובדת בניקיון והיא חולת ניקיון בעצמה, היות והבית אמור להיות נקי כדי למנוע מהילד זיהומים. ראשי אירגוני פשע מנצלים היטב את הפוטנציאל של רוזה, ומשתמשים בה לעבודות של ניקיון זירות פשע מראיות. לרוזה עצמה אין ברירה אלא לעסוק בתחום זה, היות והיא חייבת לממן באמצעות העבודה שלה גם בזירות הפשע ובכסף המלוכלך שהיא מקבלת כדי לממן את הטיפול הרפואי בבנה. הסידרה מתארת מקרה של אדם שבוחר בצד הלא מוסרי על מנת להציל חיים של בן משפחה יקר. ובעיקר את ההסתבכויות של רוזה במקרי פשע ובחקירות בשל עבודתה.

הסידרה התורכית המאוד אקטואלית "שמי הוא פארה"

איראן נמצאת לאחרונה הרבה בכותרות ובחדשות, וגם היא מוצאה בסידרה  של פארה (FARAH, בפרסית מאייתים את השם "פרח" כשאת הח' מבטאים כה'), מהגרת איראנית שעזבה את ארץ הולדתה ואת השילטון האסלאמי השיעי שבה לאיסטנבול. הסידרה שעלתה בתורכיה במרץ 2023 ומשודרת בארץ בערוץ "ויוה איסטנבול" מספרת את סיפורה של פארה, שמגלמת אותה דמט אוזדמיר, רקדנית ושחקנית בת 32 שנושא ההגירה והבריחה לא זר לה- אמה היא תורכייה שמוצאה מהמיעוט התורכי בבולגריה, שמצא את עצמו נע ונד החל מהעשור השני של המאה העשרים עקב התנתקות מדינות הבלקן מהאימפריה העות'מאנית. כמו כן דמט ואימה ומשפחתה חוו את רעידת האדמה הקטלנית בעיר איזמיט שבתורכיה בחודש אוגוסט 1999- שרדו וברחו ממנה.  הסידרה עצמה מושפעת ישירות  מהטלנובלה הארגנטינאית "האישה המנקה" שיש לה סיפור דומה. הסידרה, אגב, עוררה הד גדול בתורכיה. הסידרה בתורכיה נמצאת כבר בעונתה השנייה ומשודרת ברשת FOX התורכית, וכן בארץ בערוץ "ויוה איסטנבול".

ובכן, פארה היא אם חד הורית ומהגרת מאיראן שנאלצת לעבוד כמנקה באיסטנבול כדי לממן את הטיפול הרפואי בבנה החולה. אבל לילה אחד היא נתקלת במקרה רצח, והשאלה היא האם תוכל להמשיך ולשתוק בפני חוקריה אודות הרצח  שהיא, פארה ארשאדי האומללה, נתקלה בו. היא מוצאת עצמה מסובכת עם כמה גברים שקשורים לעלילת הרצח: טאהיר לקסיז, הלא הוא השחקן אנגין אקיורק בן ה42 שיש לו קריירת משחק בת 20 שנה, מהמט ועלי גאליפ. מהמט הוא החוקר הראשי של הרצח, ופארה מקבלת הוראה מעלי גאליפ להרוג את מהמט ובכך לאפשר לה ולטאהיר (שחייה וחיי בנה החולה נתונים למעשה בידיו) לחיות חיים שקטים. היא מתלבטת אם להרוג את מהמט ובזמן הזה היא הולכת ויותר ויותר מתאהבת בטאהיר, בו היא תלויה. המתח בין הדמויות בעלילה כשחיי בנה של פארה תלויים על בלימה, יוצרים סידרה מעניינת מאוד. מה גם שהיא עוסקת בעניינים חברתיים ובסוגיות של מהגרים בתורכיה ומעמדם (בתורכיה יש כמות לא מעטה של מהגרים איראניים, ער בים ואפגאנים). כמו כן הסידרה עוסקת במעמדן של אימהות חד הוריות באיראן ובתורכיה.

נראה לי גם שהשם "פארה" לא נבחר במקרה. זה שם איראני מפורסם מאוד, שמה של אישתו האחרונה של השאה האיראני האחרון, פארה דיבה.

 

לבנון- עלייתו ושקיעתו של הניסוי הרב עדתי במזרח התיכון

לבנון נמצאת לאחרונה הרבה בכותרות החדשות, והיא מוזכרת כדוגמא למדינה כושלת- מדינה בה מוסדותיה לא מתפקדים או מתפקדים בקושי, מדינה שבה יש מצב כלכלי גרוע והיא פשוט לא מנוהלת ומאופיינת בחילוקי דעות קשים בין מרכיביה. ללבנון שהיא מדינה רב עדתית כושלת במזרח התיכון יש היסטוריה של 170 שנים של סיכסוכים, מלחמות אזרחים פנימיות, מלחמות חיצוניות וגם הצלחות.

המאפיין של לבנון הוא קודם כל של ריבוי עדות- יש בה נוצרים מארונים, נוצרים אורתודוכסים, מוסלמים סונים, מוסלמים שיעים, ארמנים וגם פלשתינים. עוד מאפיין של לבנון היא היותה מדינה שבה שולטות משפחות-מאפיה, או חמולות גדולות, ולפעמים סכסוכים בין משפחות היוו רקע למלחמות בתוך העדות השונות ובתוך המדינה. עוד מאפיין של לבנון הוא ריבוי אירגוני הטרור והמדינות הזרות שהיו מעורבים בניהולה, הבולט שבהם הוא חזבאללה השיעי בשלושים השנים האחרונות.

צבא לבנון גם נחשב כחלש, אך מפקדיו הנוצריים היוו לא פעם ולא פעמיים פשרה שילטונית כשהתמנו לנשיאי המדינה או לממלאי מקום הנשיא.

לפי ציר הזמן, ניתן לבדוק איך לבנון קמה כאוטונומיה, לאחר מכן כמדינת חסות ובהמשך כמדינה משוסעת ולא מתפקדת. מעטים הם שליטיה של לבנון לאורך ההיסטוריה שבאמת ניסו לשקם אותה או לפעול לטובתה. אפשר למנות אולי שניים מהם: הגנרל פואד שהאב הנוצרי-מארוני שהיה נשיא לבנון ששם קץ למלחמת האזרחים בה בשנת 1958 ורפיק אל-חרירי הסוני, שהיה משנת 1992 ואילך כמה פעמים ראש ממשלת לבנון ופעל לשיקומה של המדינה, בגלל זה הוא היווה מטרה בעיני חזבאללה וסוריה שחיסלו אותו לבסוף בשנת 2005.

ראשית סיפור הסכסוכים בלבנון נעוץ במחוז שהיה קיים בתקופה העות'מאנית בחלק מהמדינה של היום, ליתר דיוק במרכז המדינה, לאורך רצועת ההרים המשמעותית ביותר שחוצה את המדינה לאורכה- הר הלבנון. מהמאה ה-15 שלטו העות'מאנים בהר הלבנון, איזור שמאופיין בעיקר בחלוקה עדתית בין נוצרים מארונים שהיו עיקר האוכלוסייה בו ובעיקר עיקר אוכלוסיית האיכרים והאוכלוסייה הכפרית באיזור, שפעלה מול דומיננטיות של שילטון דרוזי במחוז. בשנת 1858 דרשו האיכרים המארונים בהר הלבנון שיוויון זכויות אל מול השילטונות העות'מאניים ומושלי המחוז הדרוזים, ופתחו במרד. כבר אז צרפת הייתה מעורבת בנעשה בלבנון- צרפת הקתולית במקור היא הפטרונית של הכנסייה המארונית- הכנסייה המזרחית הלבנונית הנוצרית המרכזית, שכפופה לאפיפיור הקתולי ברומא. חיילים צרפתים עזרו למארונים במרד, ומולו התייצבו חיילים דרוזים בעלי מסורת לחימה צבאית שהסתייעו בסונים המוסלמים ובשיעים, שכינויים היה "המתוואלים". המרד נמשך בפועל בין השנים 1860-1861 והסתיים במה שכונה "החוק האורגני" שהושג בלחץ המעצמות הגדולות, בעיקר צרפת, על האימפריה העות'מאנית. הדרוזים לבסוף הפסידו במרד, למרות שנלחמו מלחמה קשה מאוד ואף היו להם הצלחות.  אלה היו סעיפי החוק:

השילטון בהר הלבנון יחולק לפי מפתח עדתי. מכאן והלאה השילטון בלבנון כולה מתחלק עד היום לפי מפתח עדתי.

  • בראש האוטונומיה (סנג'אק) "לבנון הקטן", הר הלבנון, יעמוד מושל עות'מאני נוצרי-קתולי לא לבנוני. מושל אשר ימונה על ידי הטורקים באישור חמש מעצמות אירופה.

המעורבות העות'מאנית והאירופאית והיותו של המושל לא מקומי נקבעו כדי להמתיק קמעה את תבוסתם הפוליטית של הדרוזים.

  • לצד המושל תמונה מג'לס (מועצה אדמיניסטרטיבית), בה יהיו חברים 12 חברים שייצגו את העדות על פי משקלן בחברה (הייצוג במועצה. את מספר החברים הרב ביותר במועצה, 4 חברים, קיבלו המארונים הנוצרים. לצידם מונו נציגים מכל העדות אבל מספרם היה פחות מ4 לכל עדה.
  • המושל ימנה את הפקידים הבכירים ואת השופטים על פי אותו מפתח עדתי של המועצה האדמיניסטרטיבית (המג'לס).
  • לסנג'ק לבנון הוענק מעמד של אוטונומיה – ולכן כל אחד מאזרחיו יהיה "פטור" מגיוס חובה ו"פטור" מתשלום מיסים ל"שער העליון".
  • סנג'ק לבנון יחולק ל-6 (מאוחר יותר ל-7) קאימקאמיות, שבראש כל אחת מהן יעמוד איש מתוך העדה הגדולה בקאימקאמיה.
  • המשפחות החזקות אשר מעמדן הכללי, מסיבות שונות, נשאר יציב – יישארו בעלות הזכויות והמחזיקות בפועל באדמות, אך יאבדו סמכותן הפיאודלית כלפי האיכרים.
  • צמצום שטחו של סנג'ק הר-הלבנון.

עם הזמן בתחילת המאה העשרים קמה תנועה לאומית מארונית, שדרשה להפוך את לבנון ל"לבנון הגדולה" שכוללת לא רק את הר הלבנון אלא גם את ביירות, צור וכל הערים והשטחים של לבנון של ימינו. התנועה דרשה שלבנון הגדולה תהיה מדינה ריבונית נוצרית, המדינה הער בית נוצרית הראשונה במזרח התיכון. בסוף מלחמת העולם הראשונה הפכה לבנון בהסכמת חבר הלאומים ולפי עקרונות וילסון למדינה תחת מנדט צרפתי. הנציב העליון היה אנרי גורו, שבאוקטובר 1920 בהסכמת הפלגים הלבנוניים השונים והפטריארך המארוני חווייכ הקים את רפובליקת לבנון הגדולה תחת חסות צרפת. בין 1913 ל1932 נערכו בלבנון מפקדי אוכלוסין, שקבעו את המפתח העדתי לפיו תנוהל המדינה. לפי הרכב האוכלוסייה אז, הנוצרים המארונים נקבעו כעדה הגדולה ביותר, ותפקיד נשיא הרפובליקה ניתן בידם, עד היום. עד לימינו אנו פועלת לבנון לפי המפתח העדתי שנקבע במפקד האוכלוסין האחרון שנערך במדינה, בשנת 1932 (!!!). הנשיא הוא מארוני נוצרי, ראש הממשלה הוא סוני כי הסונים נקבעו כעדה השנייה הגדולה במדינה, ותפקיד יושב ראש הפרלמנט הלבנוני ניתן לשיעים, שהיו אז העדה השלישית וכיום הם העדה הראשונה בגודלה במדינה. המפתח העדתי הזה גרם לכל אורך שנות קיומה של לבנון לסכסוכים פנימיים וחיצוניים במדינה, סכסוכים ובעיות שנמשכים עד היום, במיוחד כשאירגון חזבאללה נלחם בישראל ומוכן להקריב את מדינת לבנון למען עזה המוסלמית-סונית.

לבנון קיבלה את עצמאותה בשנות הארבעים. בשנת 1948 נוספה אוכלוסייה פלשתינית נוספת שהתפנתה מארץ ישראל ללבנון ובשל אי הרצון להפר את האיזון העדתי במדינה, הפלשתינים עד היום שרובם מוסלמים סונים לא זכאים לאזרחות לבנונית. החל מימי המנדט הצרפתי ועד 1958 בערך נחשבה ביירות "פאריז של המזרח התיכון" ולבנון נחשבה מדינה מתקדמת יחסית למדינות ערב האחרות.  בהמשך, בעיקר בשל אי יציבות שילטונית וחלוקת המדינה לפי מפתח עדתי, נהרסה המדינה:  פרצו בה שתי מלחמות אזרחים: ב1958 פרצה בה מלחמת אזרחים על רקע שאלת בחירת הנשיא, ובייחוד על רקע העימות הפנימי בין הימין בלבנון שתמך במעורבות אירופית בענייני המדינה ובזרם המלוכני במדינות ערב, לבין השמאל שהרכיבו אותו בעיקר מוסלמים, שתמך בהיותה של לבנון מדינה ער בית וחלק בלתי נפרד מהעולם הער בי וצידד בנשיא מצרים דאז גמאל עבד אל נאצר ובשאיפות הכלל ער ביות שלו. הפשרה והאיש שסיימו את המלחמה הם הגנרל הנוצרי פואד שהאב, מפקד הצבא שהתמנה לנשיא המדינה ושיקם אותה בניסיון להחזירה לימיה הגדולים. עם הזמן החלה סוריה להתערב יותר ויותר בענייניה של לבנון. בשנת 1975 פרצה שוב מלחמת אזרחים במדינה על רקע עדתי, על רקע כישלונו של הנשיא הנוצרי סלימאן פרנג'ייה לאחד את המדינה תחת שילטונו, במיוחד אל מול העובדה שהוא עצמו היה חבר אישי של משפחת אסד, ששלטה אז ושולטת עד היום בסוריה השכנה. כל הפלגים בלבנון, כולל פלגים משפחתיים-חמולתיים בתוך העדות השתתפו במלחמה הזאת, כשבשנת 1982 הצליחו למעשה הנוצרים לגרור מדינה נוספת להיות מעורבת בענייניה של לבנון- מדינת ישראל, שספגה מתקפות מלבנון מהצד הפלשתיני בעיקר, שהשתלט על דרום לבנון למגינת ליבה של האוכלוסייה השיעית והנוצרית באיזור. השיעים, שנחשבו עד אמצע שנות השבעים לעדה פאסיבית של עובדי אדמה ואריסים שהיו נתונים לשליטת משפחות גדולות מעדתם כמו משפחת אל אסעד-החלו להתעורר. להתעוררות השיעית היו שני גורמים: 1. האמאם השיעי והמופתי של צור, מוסא א-צדר, שהקים תנועה שתילחם בקיפוח השיעי בלבנון ותדרוש שיוויון על רקע מלחמת האזרחים במדינה. תנועת המקופחים של צדר תהפוך בהמשך לאירגון טרור בשם אמ"ל- ראשי תיבות של "גדודי ההתנגדות הלבנוניים" וגם במשמעות המילה "תקווה" בער בית, אירגון עדתי שיעי עם מאפיינים חילוניים יחסית. 2. המהפיכה השיעית האסלאמית באיראן של ח'ומייני, שבמסגרת רעיון "יצוא המהפיכה" של ח'ומייני, החליט השילטון האיראני להשתלט על האוכלוסייה השיעית בלבנון וגם על המדינה עצמה בהמשך. פלג אסלאמיסטי בתוך אירגון "אמ"ל" הנוצרי החליט להתפלג ולמרוד, ותחת חסות איראן הוא הפך למה שאנחנו מכירים היום כ"מפלגת אללה- חזבאללה", האירגון השיעי הדומיננטי ששולט במדינה למעשה בחסות איראן כשלפני כן הוא היה גם בחסות סוריה של אסד. אירגון חזבאללה שם לו למטרה לסלק מלבנון נוכחות זרה לא מוסלמית- קודם כל האמריקנים והצרפתים, שסבלו מידי אנשי החזבאללה ובמיוחד מידי ראש הזרוע הצבאית שלו עמאד מורנייה בעיקר מחטיפות ומפיגועי התאבדות שהובילו לבסוף לסילוק הנוכחות האמריקנית והצרפתית במדינה. מטרה נוספת ששם לו החזבאללה להילחם בה היא ישראל, כנגדה פעל האירגון קודם כל בשני פיגועי התאבדות כנגד בנייני המימשל וריכוז החיילים הישראליים בעיר השיעית צור ולאחר מכן בטרור מתמשך ובפשיטות כנגד רצועת הביטחון בדרום לבנון, בה שלטו צבא דרום לבנון ובעיקר ישראל בין השנים 1985-2000, עד לנסיגה הישראלית.

מלחמת האזרחים בלבנון הסתיימה בהסכם במדינה שלישית, שגם החליטה להתערב בענייניה של לבנון- בעיר טאאף שבממלכת ערב הסעודית הסונית הווהאבית. ההסכם בשנת 1989 נתן למעשה לסוריה את המפתחות לניהולה של לבנון- לאחר שבמלחמת האזרחים בלבנון פלש הצבא הסורי למדינה כדי לעשות בה סדר והחליף צדדים שוב ושוב במהלך המלחמה על מנת ליצור "הפרד ומשול". דבר שני, בשל מלחמתו בישראל רק החזבאללה הורשה לפעול כמיליציה חמושה בשטח לבנון, כששאר המיליציות פורקו מנשקן והפכו למפלגות פוליטיות. המלחמה הסתיימה רשמית בשנת 1990 כשהמרד של מפקד צבא לבנון דאז הגנרל מישל עון כנגד סוריה וממשלת לבנון המכהנת דאז הסתיים בכישלון. עון חזר למדינה בשנת 2005, הקים את הזרוע הפטריוטית החופשית ועבר צד לצדן של חזבאללה וסוריה כשהבין שאין לו יותר מקום בציר האנטי-סורי שהונהג על ידי משפחות חרירי הסונית וג'מייל המארונית.  הדבר הטוב שיצא מהמעורבות הסעודית בלבנון הוא ראש הממשלה והקבלן רפיק אל חרירי, שקיבל הון עצום מסעודיה על מנת לשקם את לבנון, בעיקר את הבירה ביירות ואת העיר הסונית צידון, כיהן כמה פעמים כראש הקואליציה האנטי סורית כראש ממשלת המדינה, כשמולו מתייצבות מפלגות פרו סוריות ופרו חזבאללה. כאמור בשנת 2000 נסוגה ישראל לגבול הבינלאומי מרצועת הביטחון בדרום לבנון (שאותה ניהל בעיקר מבחינה מינהלית-אדמיניסטרטיבית צבא דרום לבנון בפיקודו של הגנרל הנוצרי אנטואן לחד ולפני כן המייג'ור סעד חדאד), אבל הנסיגה הישראלית לא הייתה היחידה. בשנת 2005 לאחר רצח ראש ממשלת לבנון רפיק אל חרירי בידי החזבאללה וסוריה, יצאו להפגנות המונים נוצרים וסונים ודרשו את סילוק כוחות סוריה מלבנון. סוריה נסוגה לבסוף בשנת 2005, ואותה החליף למעשה בשילטון בפועל על המדינה אירגון חזבאללה, כשמאחוריו ניצבת איראן. הדומיננטיות האיראנית במדינה והיות העדה השיעית הגדולה במדינה באו לידי ביטוי במלחמת לבנון השנייה, שהייתה מלחמת איראן-ישראל הראשונה, אותה כפה חזבאללה על המדינה ועל האיזור. מאז רוב ממשלות לבנון היו בידי הקואליציה שתומכת בחזבאללה, והחל משנת 1998 נשיאי לבנון הנוצרים שכמעט כולם היו מפקדי צבא לבנון בדימוס, תמכו גם באירגון זה. הפילוג בתוך המדינה הביא לחוסר יכולתו של הפרלמנט הלבנוני, שפועל החל מ1920 לפי מפתח עדתי, לתפקד בכלל. במשך שנים רבות היו מקרים, כמו המקרה הנוכחי, שנשיא לבנון סיים את כהונתו ובמשך זמן ארוך לא נמצא ולא נבחר נשיא אחר במקומו, כמו גם ממשלות לבנון שכהונתן תמה אך שהמשיכו לתפקד כממשלות מעבר, כמו ממשלת לבנון הנוכחית. בתקופת הקורונה סבלה וסובלת המדינה ממשבר כלכלי עמוק ומחדלות פירעון, ובמיוחד הדבר בא לידי ביטוי כשבתקופת הקורונה חירב פיצוץ ענק של חומרי נפץ את הנמל של ביירות- היות וחזבאללה החביא חומרים אלה באיזור הנמל.

אודות האירגון התורכי שאנשיו היכו את חיילי המארינס האמריקנים בעיר איזמיר

אירגון הTGB שבתורכית משמעותו בראשי התיבות הוא "איחוד הצעירים/הנוער של תורכיה" הוא אירגון לאומני תורכי שמשתייך דווקא לצד השמאלי קיצוני של המפה הפוליטית במדינה. האירוניה היא שהאידיאולוגיה של אותו אירגון נסמכת על הכמאליזם, שהיא דרכו של מייסד הרפובליקה התורכית המודרנית מוסטפא כמאל אתאתורכ (1881-1938) שתמונתו מופיעה גם בסמל האירגון, חוץ מדבר אחד. בעוד אתאתורכ עצמו היה מתמערב וחילוני מובהק ועשה הכל כדי לקרב את תורכיה למערב ולהפוך אותה למדינה מערבית מודרנית וחילונית, האירגון הקיצוני נסמך על נגזרת קיצונית יותר של הכמאליזם, שנקראת ה"אולוסאליות" (ULUSAL) והכוונה בתורכית היא לאנטי-מערביות חילונית, ותמיכה שקטה בברית המועצות ובסין. האירגון מתנגד לכל נוכחות או השפעה מערבית, אירופית ובמיוחד אמריקנית על תורכיה, ומצדד בסוציאליזם. במילים אחרות, האירגון הזה יותר נוטה לתמוך במדינות כמו סין וצפון קוריאה מאשר במערב. הוא גם מתנגד לניסיונות תורכיה בעשרות השנים האחרונות להצטרף לאיחוד האירופי, ולחברותה של תורכיה בברית נאט"ו מאז שנת 1952. אומנם מדובר באירגון חילוני, אבל הקמתו ופעילותו בימי שילטונו של רג'פ טאייפ ארדואן האסלאמיסט בתורכיה מסמלת על המגמה התורכית שבאה בעיקר מהשילטון ומחלחלת מלמעלה למטה אל האוכלוסייה, להתרחק מהמערב ואף להתנכר לו. אחת הסיסמאות באנגלית של האירגון דומה גם לסיסמה שרווחת בצפון קוריאה למשל, ושמה YANKEE GO HOME, "יאנקים לכו הביתה", והכוונה היא להתנגדות של נוכחות צבאית אמריקנית כלשהי במדינה, וקריאה לחיילים האמריקנים ששוהים במדינה לעזוב אותה לאלתר. אנשי האירגון ופעיליו הם בנוסף להיותם אנטי מערביים גם אנטישמים ושונאי ישראל ידועים ומתנגדים לכל שיתוף פעולה של תורכיה או ארצות הברית עם ישראל.

 

חברי האירגון תקפו לא פעם ולא פעמיים במשך שנות קיומו חיילים אמריקנים בתורכיה, כל אימת שהם נתקלו בחיילים כאלה, במיוחד מלחים שמשתייכים לצי האמריקני ושאוניותיהם חונות בחופי תורכיה. מאפייני התקיפות של החיילים האמריקנים היו כשפעילי האירגון תפסו חיילים אמריקנים והלבישו שק על ראשם. בשנת 2011 תקפו אנשי האירגון מלח אמריקני ששייך לצי האמריקני בעיר הנופש בודרום. בשנת 2013 אנשי האירגון הפגינו בגבול הסורי-תורכי נגד היותה של תורכיה מרכז לחיילי בעלות הברית של המערב שהתערבו כנגד אסד במלחמת האזרחים הסורית.

בשנת 2014 הפגינו פעילי האירגון באיסטנבול כנגד מלחים אמריקנים שהיו בעיר והשתייכו לאוניית צי אמריקנית שחנתה בחופי העיר, בקריאות "רוצחים, יאנקים תעופו מהמדינה שלנו" וניסו להלביש שקים על הראש של המלחים. המטרה בהלבשת השקים היא לבייש את החיילים ולנקוט בפעולת מחאה בשם "האומות המותקפות על ידי האמריקנים, מפלשתין ועד סוריה" שבה פשוט הם רואים באמריקנים כמו דברי דואר שהגיעו למדינה ותפקיד פעילי האירגון הוא "לארוז" את החיילים ולשלוח אותם חזרה לשולחיהם בארה"ב.

 

בספטמבר 2024, ממש לפני כמה ימים, פעילי האירגון תפסו שני חיילי מארינס אמריקנים בעיר איזמיר, שנחשבת למרכז החילוניות וההתמערבות של תורכיה. שני החיילים היו בחופשה וטיילו בעיר אך הם נתפסו על ידי פעילי האירגון, כשעל אחד מהם הם הלבישו שק על ראשו, ותקפו את שניהם במכות תוך כדי קריאות "יאנקים לכו הביתה". התקיפה כמעט גרמה לתקרית דיפלומטית בין שתי המדינות ולביקורת כלפי ארדואן שמעלים עין ממעשי האירגון הזה ולא משבית את פעילותו, אולי גם בהסכמה שבשתיקה עם חלק מפעילויותיו. עוד מפעילויות האירגון הוא הפגנות מול מסעדות מקדונלדס בתורכיה, שנחשבות לסמל אמריקני תרבותי. אחד מסמלי האירגון הוא המשורר התורכי אטילה אילהאן (1925-2005) שהיה קומוניסט וכמאליסט ידוע. על שמו נקראים מרכזי התרבות שפותחים אנשי האירגון בערי תורכיה השונות, שוב, ללא הפרעה מיוחדת מצד ממשלת תורכיה האסלאמיסטית, למרות שמדובר באירגון שמגדיר עצמו חילוני וכמאליסטי, בעוד אירגונים אחרים שהם חילונים וכמאליסטים אך לא אנטי מערביים וקיצוניים, נרדפים על ידי ממשלת תורכיה הנוכחית.

 

 

עלי: הסיפור של ח'אמנאי, המנהיג העליון של איראן. כך זה התחיל-2: ח'אמנאי בכלא

 תחביבו העיקרי של ח'אמנאי הוא לקרוא ספרים. ולא רק ספרי דת, אלא ספרים מכל הסוגים, כולל ספרים שקשורים לתרבות המערבית. כמו כן הוא אוהב לקרוא שירה, וגם לכתוב שירה, תחת השם הספרותי אמין. אבל כל זה לא הלהיב אותו כמו ההצטרפות ללחימה ולמרד כנגד השאה האיראני בשנות השישים. הוא היה איש הקשר בין האייתוללה מילאני בעיר משהד לאייתוללה ח'ומייני שהיה למעשה מנהיג המרד האסלאמיסטי באיראן. בהיותו בסמינר במשהד הוא נפגש עם האייתוללה מוג'תבא ספאווי שהיה בן בריתו של ח'ומייני (ועל שמו נקרא בנו המפורסם ביותר של ח'אמנאי שמיועד אולי להחליפו בתפקיד- מוג'תבא) וזה הצית בו את אש המרד. הוא נהג לשאת נאומים ודרשות במסגדים כנגד משטר השאה ונגד ישראל ונאמר עליו שהוא דרשן טוב. זה עורר עליו את חמת הסאווא"ק- זרוע המודיעין הפנימי של משטר השאה, וח'אמנאי הפך לבדוקאי, כלומר מושא מעקב של הסאווא"ק. ב2 ביוני 1963 הוא נעצר בעירו משהד בפעם הראשונה, ו3 ימים אחר כך נעצר גם ח'ומייני והושם במעצר בית. ח'אמנאי שוחרר ממעצרו והמשיך בפגישות על מנת להמשיך במרד האסלאמי. בסך הכל במהלך המרד הוא נעצר 6 פעמים על ידי זרועות הביטחון והמודיעין של השאה. הוא המשיך במסעות לעיר השיעית הקדושה קום על מנת להיות זרוע מקשרת בין האייתוללות השונים שתמכו בח'ומייני. הוא אף הגיע לאיזור סיסתאן-בלוצ'יסטאן בחלק האיראני שלו- איזור שמחולק בין כמה מדינות ומהווה מוקד של סכסוכים בשל האוכלוסייה הבאלוצ'ית עם הנטיות הבדלניות. כבדוקאי של זרועות המודיעין, הוא נעצר שוב בעיר זהדאן שבבלוצ'יסטאן אחרי שנשא דרשות שם במסגדים בזכות תנועת המרד האסלאמית כנגד השאה. ח'ומייני בינתיים הוגלה אל מחוץ לאיראן על ידי כוחות הביטחון של השאה וח'אמנאי הוגבל על ידי הרשויות להיות רק באיזור הבירה טהראן. אבל הוא הגיע לעיר הקודש קום לקראת שנת 1964, ושם התרחשה "פגישת ה11" ההיסטורית שהוא היה נוכח בה שבה נכחו 11 אנשי דת איראניים בכירים וזוטרים שבהמשך יהוו את יסוד המשטר האסלאמי האיראני, ביניהם האייתולות מונתזרי, ראפסאנג'אני, מסבח יזדי, אחיו של ח'אמנאי מוחמד שהשתתף איתו במרד והוא עצמו. עלי ח'אמנאי, יש להדגיש, היה רק איש קשר ואדם שיצק מים על ידי האייתוללות ולא ממש חלק מהם. תוך כדי טיפוסו למעלה בהיררכיה של אליטת כוהני דת המורדת ולאחר מכן שולטת באיראן, ח'אמנאי פשוט דאג לדחוק הצידה את מי שאיים עליו ועל מעמדו, אבל לא לאיים מבחינה תחרותית על אנשים שדרגתם הדתית הייתה מעל לדרגתו, לפחות בשנות המרד. לגבי קבוצת ה11: מטרתם הייתה לתכנן ולארגן את המשך המרד נגד השאה בהיעדרו של ח'ומייני. בקום ייסדו גם אנשי הדת את "אגודת מורי הסמינרים של קום" שיצאה כנגד המשטר. בשנת 1967 הוא חזר לעירו משהד והמשיך בהטפותיו ושם נעצר בפעם השלישית באשמת המרדה. לאחר שיחרורו הוא המשיך בפעילויות למען קורבנות רעידת האדמה באיזור ח'וראסאן בשנת 1968. הוא הציג את טיעוניו גם נגד שותפים לא דתיים בתנועת המרד- נגד ליברלים, קומוניסטים ועוד וטען כי רק מאבק אסלאמי יפיל את השאה. לאחר שהסאווא"ק גילה כי ח'אמנאי השתתף בפגישת ה11 לאחר שביקש אישור יציאה לעיר הקודש השיעית נג'ף שבעיראק וסורב, הוא נעצר שוב, לשישה חודשים. לאחר מכן עבר לטהראן ושם אירגן את המשך המרד. בטהראן הוא הבין שעל מנת שהמרד יצליח, עליו לשתף פעולה גם עם כוחות חילוניים ידידותיים. הוא גם התחיל לפרסם ספרים שבהם כתב את הפילוסופיה שלו ושל המרד האסלאמי. המעצר הקשה ביותר שלו היה בשלהי שנת 1974, כשמשטר השאה התחיל להתערער וכוחות הסאווא"ק ערכו חיפוש בביתו. הוא נשלח לכלא גרוע בטהראן, שם הוא ושותפו לתא עודדו אחד את השני להחזיק מעמד בין החקירות הקשות שעברו. כששוחרר נאסר עליו לשאת דרשות ולתת שיעורי דת, אבל מעולם לא הוחלט להגלות אותו אל מחוץ לאיראן, היות והוא לא היה חשוב בעיני הרשויות כמו ח'ומייני והאייתוללות היותר בכירים ממנו. מי שהתלוו אליו ועודדו אותו לאורך כל הדרך היו בעיקר אביו ג'וואד וגם אחיו מוחמד.  בשנת 1975 הוא כתב בסתר את ספרו המפורסם ביותר, "מחשבה אסלאמית בקוראן" תחת השם הספרותי "סייד עלי חוסייני". ובתגובה לכך שח'אמנאי הפיץ בסתר את הספר שלו ונשא דרשות והשתתף ואירגן טקסי זיכרון להרוגי המאבק האסלאמי כנגד המשטר, החליטו בסאווא"ק להגלות את חכם הדת השיעי הלא-בכיר-בעליל ח'אמנאי הגלייה פנימית בתוך איראן, אל העיר איראן-שהר שיש בה גם אוכלוסייה סונית…

עלי- כך זה התחיל: הסיפור של ח'אמנאי (בפרסית: ח'אמנהאי) המנהיג העליון של איראן-1

הזכויות שמורות לכותב האתר HISTERIO (c)
ב-19 באפריל 1939 נולד בעיר השיעית הדתית שבאיראן משהד, במחוז ח'וראסאן, עלי ח'אמנאי. הוא היה בנו השני של ג'וואד ח'אמנאי, אזרי ולא פרסי במוצאו ומיוחס דורות אחורה למוחמד ולצאצאיו (מה שמקנה לו ולמשפחתו את התואר "סייד" SEID) . אביו היה מלומד אסלאמי שיעי צנוע ועני שניסה לחנך את בני משפחתו לנהוג בצניעות.
עלי ח'אמנאי סיפר לימים: "אבא שלי, למרות שהיה דמות דתית ידועה, היה קצת סגפן. היו לנו חיים קשים. לפעמים לארוחת ערב לא אכלנו אלא לחם עם כמה צימוקים, שאמא שלנו איכשהו אלתרה… הבית שלנו, כשישים וחמישה מטרים רבועים, היו מורכבים מחדר בודד וממרתף קודר. שנים מאוחר יותר קנו כמה אנשי צדקה את המגרש הקטן והריק הסמוך לבית שלנו, אז הצלחנו לבנות עוד שני חדרים."
הביוגרפיה הרשמית של ח'אמנאי מנסה להדגיש את היותו איש דת ואדם דתי, אבל לקרוא לח'אמנאי קודם כל "אייתוללה" שהיא הדרגה הגבוהה בשיע האסלאמית זה פשוט דבר שגוי. ח'אמנאי היה קודם כל פעיל פוליטי ואיש פוליטי ופחות איש דת. למעשה, לפני שהתמנה במפתיע למנהיג העליון של איראן כשעד 1989 הוא כיהן במשך 8 שנים כנשיא איראן, ח'אמנאי היה איש דת מדרגה יותר נמוכה מאייתוללה- חוג'ת אל אסלאם. לדרגת אייתוללה ולדרגת "מודל לחיקוי" (מרג'ע-א-תקליד) מבחינה דתית הוא עלה רק בעקבות מינויו למנהיג העליון של איראן.
בגיל ארבע נשלחו מוחמד ח'אמנאי האח הגדול ואחיו הצעיר עלי למכאתב, בתי הספר היסודיים הדתיים של אז, כדי ללמוד את האלפבית הערבי-פרסי, ללמוד את השפה הערבית ואת הקוראן.. מאוחר יותר, הוא הועבר לבית ספר אסלאמי שזה עתה הוקם כדי להמשיך ללמוד.
לאחר לימוד בסיסי זה, המשיך עלי את לימודיו בסמינר התיאולוגי במשהד, בעיקר בעידוד הוריו.
עלי הצעיר היה רק ​​בן שמונה עשרה כשהחל את לימודיו ברמה הגבוהה ביותר. הוא החליט לעלות לרגל למקדשים הקדושים בעיראק, עזב את איראן לעיר השיעית הקדושה נג'ף בעיראק בשנת 1957 (בגלל זה הערבית שהוא מדבר היא במבטא עיראקי). לאחר מכן לאחר התייעצות עם אביו חזר לאיראן, לעיר השיעית הקדושה קום כדי להמשיך את לימודיו. במהלך נדודיו הוא פוגש איש דת איראני פרסי (ויש האומרים ממוצא הודי) כריזמטי בשם רוחאללה ח'ומייני, ומתקרב אליו. בהמשך הוא יהפוך לעוזרו הקרוב ש"יוצק מים על ידיו".
בעת לימודיו הוא קיבל את הבשורה הרעה שאביו איבד את ראייתו בעין אחת ולא היה מסוגל לקרוא כמו שצריך. הדבר גרם לו לחזור לעיר הולדתו משהד ותוך כדי שהוא משרת את אביו החולה הוא מתקרב לאייתוללות הבכירים של העיר. הוא טוען עד היום שהצלחתו היא כתוצאה מכך שקיים את מצוות כיבוד אב ואם שקיימת גם באסלאם. על הדרך הוא גם זוכה בדרגה הראשונה והנמוכה ביותר של אנשי הדת השיעים- דרגת מוג'תאהד, ומתכוון להמשיך בלימודיו במטרה להגיע לדרגה הגבוהה ביותר.
בגיל 13 הוא כבר נחשף למצב הפוליטי באיראן- במיוחד המרד השקט דאז של כמה מאנשי הדת השיעים נגד השאהים החילוניים יחסית של איראן מבית פהלווי. בייחוד כשאיש הדת ספווי מגיע לבית הספר בו למד עלי ח'אמנאי ונושא נאום כנגד המשטר של השאה. בשנת 1962 בהיותו בעיר קום הוא הצטרף רשמית למחנה ולאנשיו של האייתוללה הקיצוני ששנא את משטר השאה ושנא את אמריקה ואת ישראל, רוח אללה ח'ומייני.
בחודש מאי 1963, בחודש מוחארם בו השיעים מציינים את חג העאשוראא, הופך ח'אמנאי לאיש הקשר של ח'ומייני לעיר משהד ונע על הקו שבין הערים קום ומשהד. בכך הוא מתחיל רשמית את דרכו הפוליטית והיותו המוציא והמביא של ח'ומייני ושאר האייתולות בקשר להפגנות ולמחאה כנגד הרפורמות המתמערבות שהנהיג השאה דאז, מוחמד רזא פהלווי. השאה דאז היה "חייב" לארצות הברית ולCIA את החזרתו לאיראן ולשילטון בה לאחר שהודח בשנת 1953 על ידי ראש הממשלה הלאומני מוחמד מוסאדק. השאה הנהיג את "המהפיכה הלבנה", שהיא כינוי לשורת רפורמות ליברליות שהנהיג השאה הפרסי מוחמד רזא פהלווי באיראן במטרה להפוך את איראן בטווח הארוך למעצמה עולמית כלכלית ותעשייתית חזקה ומודרנית בסגנון מערבי, זאת תוך זמן קצר ככל הניתן ובאגרסיביות רבה. המהפכה זכתה לכינוי "לבנה" לאור העובדה שדובר במהפכה שהתבצעה ללא שפיכות דמים. מכאן התעוררה התסיסה הדתית כנגד השאה שתביא להפלתו 16 שנים לאחר מכן.
המשך בפרק הבא….

הגות מדינית- בין הפוליטיאה לפוליטיקה- חלק 2. הגות מדינית בימי הביניים והרנסאנס: אוגוסטינוס, תומס אקווינס ומקיאוולי

בימי הביניים בעולם הנוצרי לא הייתה הגות מדינית "קלאסית" היות והכנסייה שלטה על מחשבת ההמון- עליונות הכנסייה והאל ("השילוש") על האדם.

בימי הביניים וגם לאחריהן התחולל מאבק בין הכנסייה והמדינה בשאלה מי נעלה יותר ומי ראוי לשלוט על האדם, וכך נולד רעיון "החרב הכפולה"- חרב אחת היא הקיסר או המדינה והחרב השנייה היא הכנסייה. ב"ברית החדשה" יש משפט שמיוחס לישו, שאומר "תנו לקיסר את אשר לקיסר, ולאל את אשר לאל". משפט זה מיוחס בהקשר ליחסי דת ומדינה- מתי האדם צריך להתייחס לסמכות המדינה, גם כשהיא סותרת את ערכי הדת?

ההשקפה המקובלת באותן שנים הייתה שהאדם מצווה להישמע לשתי הרשויות: לחוק המדינה ולחוקים הדתיים. כל רשות פיקחה אחת על האחרת: הכנסייה על המדינה, והמדינה על הכנסייה. אוגוסטינוס "הקדוש" מהיפו, שהיה פילוסוף ותיאולוג נוצרי וממעצבי הנצרות הקודמת, שחי בין המאות ה-4 וה5 לספירה, "ניצר" למעשה את כתבי אפלטון ואריסטו. הוא כתב ספר בן 22 כרכים בשם "עיר האלוהים", שבא ללמד סנגוריה על הנצרות, וטוען שהאדם חי בשתי ערים: "עיר האלוהים" שהיא העיר הרוחנית, שהיא אפילו נעלה יותר מהכנסייה, ו"העיר הגשמית", הלא הם החיים הארציים והמדינה. לכן, הוא טען שטבעו של האדם הוא כפול. שתי החברות, הדתית והמדינית, הן מעורבות, ובעיניו המדינה צריכה להיות נוצרית ולנהל את עצמה לפי אינטרסים רוחניים. המדינה היא יצירה אלוהית ועיר האלוהים היא אפילו לא הכנסייה בלבד שמייצגת את הדת, אלא הדת והרוחניות עצמה. הוא טען שמדינה שלא נוהגת לפי ערכי מוסר נוצריים, משמרת את חטאיו הקדמוניים של האדם ואין לה זכות להתקיים.

עוד מי שהושפע מכתבי אפלטון ואריסטו וסיפק להם גירסה נוצרית הוא הוגה דעות אחר, תומס אקווינס בן המאה ה-13. הוא אמר שיצירת המדינה נעשית דרך 4 סוגי חוק: החוק הנצחי- האופן שהאדם מתנהג הוא תוצאה של תבונה אלוהית. החוק הטבעי- לכל דבר שקיים בעולם יש משמעות ותכלית, המוסר הוא התבונה האלוהית הטבעית. החוק האנושי- שהוא פירוט של ערכי המוסר בחוק הטבעי, והוא דבר דינאמי ומשתנה. ומעל כולם- החוק האלוהי. בני אדם צריכים הדרכה על מנת להגיע לאושר הנצחי והאמונה שהיא החוק האלוהי היא המדריכה.

במאה ה-15, ראשית הרנסאנס שבאה לאחר המאה ה-14 הימי ביניימית הרת הפורענות, ישנה כבר עלייה בכוחו של מוסד המלך ומוסד המדינה באירופה, וירידה של מוסדות הכנסייה והאפיפיורות. התפתחות מדעית וגילוי יבשות חדשות, והתפתחות הסחר הבינלאומי הולידה שיכבת סוחרים עשירים חדשים בורגנית שתמכה במלכים, וזה בא על חשבון האצולה והכנסייה. הסמל של ההגות המדינית באותה מאה היה ניקולו מקיאוולי (בתמונה), שביום כתיבת פוסט זה חל יום הולדתו ה55 בדיוק. ספרו "הנסיך" שאותו הקדיש ללומרנצו מבית מדיצ'י, מהווה מדריך למדינאים עד עצם היום הזה. מקיאוולי טען שיש להשלים עם שימוש באמצעים בלתי מוסריים למטרות מדיניות. הוא טען שמימשל יציב נשען על עורמה ואלימות מדינתית מבוקרת, לכן הוא ניתק את התועלת המדינית מעקרונות המוסר.

הוא טען שהשליט הנכון יבסס את מדיניותו ושילטונו על כך שהאדם הוא רע ואגואיסט מטבעו ובמהותו, ומימשל טוב יהיה יציב אם יגביר את הביטחון האישי ורכושם של נתיניו- וכי רק מחוקק יחיד ואבסולוטי יכונן מדינה בדרך הנכונה. הוא היה מנותק יחסית משאלות מוסר ודת.

 

 

האסלאמיסט הקיצוני שמאתגר את ארדואן

זהו פתיח ארבקאן, בן 45, בנו של ראש הממשלה האסלאמיסט הראשון של תורכיה, נג'מטין ארבקאן שהיה ראש ממשלת תורכיה בין השנים 1995-1997 עד שהודח בעיקבות מיזכר שהצבא התורכי שלח אליו.
כמו אביו, פתיח ארבקאן הוא אסלאמיסט קיצוני ואפילו מאתגר את ארדואן מבחינת האסלאמיות שלו, בעיקר בהתבטאויות (רטוריקה) בנושאים שקשורים לנושא שמרנות ודת. ארבקאן הבן גם יוצר תיאוריות קשר (קונספירציה) כנגד הציונות.
בשנת 2023 החליט ארבקאן להקים מפלגה תחת שם נפיץ- "מפלגת הרווחה החדשה". מפלגת הרווחה המקורית הייתה מפלגתו של ארבקאן האב, ובית המשפט בתורכיה סגר אותה בשנת 1998. גם ארדואן השתייך לאותה מפלגה, אך התפלג בסופו של דבר מהמפלגה והציג גישה שנראית יותר פרגמטית (גמישה) מארבקאן האב- מה שהוביל את ארדואן עצמו לניצחון בבחירות בשנת 2002 ולעלייתו לשילטון שנמשכת עד היום.

ארבקאן הבן נע כל הזמן על הציר הפוליטי התורכי בין תמיכה באופוזיציה התורכית- שמוביליה חילוני אך בחלק ממנה יש אסלאמיסטים גדולים יותר מארדואן עצמו, לבין תמיכה בארדואן. יש כאלה שרואים בו כמי שיחליף את ארדואן ביום מן הימים.

ארבקאן הבן מאתגר את ארדואן עצמו ביחס לערכים שמרניים בתורכיה וגם ביחס לישראל- יחסו לישראל הוא שינאה מובהקת ואנטי שמית, אפילו יותר מארדואן עצמו. אני לא מופתע אם נוכחותו של פתיח ארבקאן בזירה המדינית התורכית גורמת לארדואן עצמו להקצין יותר את התנהגותו ואת התבטאויותיו כלפי ישראל, היות וארבקאן מאתגר מאוד את ארדואן ושילטונו. אצל ארבקאן הבן אין בכלל מקום לנושאי חילוניות, זכויות להט"בים וכחובב תיאוריות קונספירציה (קשר) דימיונו פורח מאוד לגבי ראיית העולם הקיצונית שלו. כרגע לאחר שינויים בפרלמנט התורכי יש למפלגתו החדשה של ארבקאן הבן 4 חברי פרלמנט (לאחר פיצולים במפלגות אסלאמיות קטנות אחרות), אבל ידוע כי בבחירות הבאות בתורכיה הוא יקבל הרבה הרבה יותר גם בשל שמה ההיסטורי של מפלגתו ומקומה במדיניות התורכית.

בעיקבות הסידרה "הצבי"- המיסיון הנוצרי בירושלים והענקת טיפול רפואי ליהודים במוסדות נוצריים מאמצע המאה ה-19 ואילך

בסידרה עצמה, פרומה לוקחת את לאה הפצועה לטיפול במיסיון הנוצרי. באותם ימים בירושלים זה היה נחשב הטיפול הרפואי הטוב ביותר, ובחינם. אבל לא לגמרי בחינם. לעיתים רבות תמורת הטיפול המטופלים היו צריכים לשמוע הטפה דתית נוצרית.

עד שנות השלושים של המאה ה-19 לא היה בארץ ישראל ולו רופא אחד שפעל בה באופן קבוע. כן לא היו מרפאות או בתי חולים, עד להקמתו של בית החולים של המיסיון האנגלי בירושלים בשנת 1844. באותה שנה פתח משה מונטיפיורי בית חולים מתחרה ברובע היהודי בבעלות יהודית, וב-1854 הקימה משפחת רוטשילד בית חולים נוסף בין החומות, שנקרא על שמה. בעקבות פתיחתם של בתי חולים אלה, החלו להיפתח בזה אחר זה בתי חולים בכל רחבי ארץ ישראל, רובם המוחלט בידי מעצמות אירופה שביקשו לתקוע בכך יתד פוליטית בארץ, ולהגדיל בכך את השפעת המיסיון הנוצרי. אף לא אחד מבתי החולים הללו יועד לילדים דווקא, ובכל מקרה רמתם המקצועית של רוב בתי החולים הייתה ירודה. שיעור תמותת הילדים והתינוקות בארץ ישראל היה גבוה ביותר, ורוב בתי החולים לא הצליחו לתת מענה ראוי לכך.

בית החולים של המיסיון האנגלי (באנגלית: English Mission Hospital) נוסד ונוהל על ידי החברה הלונדונית להפצת הנצרות בקרב היהודים ופעל בירושלים בין השנים 1844–1948. בתחילה בעיר העתיקה והחל מ-1897 בבניינים שנבנו ברחוב הנביאים 82.

בית החולים של המיסיון נחנך בשנת 1844 בשולי הרובע היהודי, צמוד למתחם הפרוטסטנטי של כנסיית המשיח. הוא נקרא בתחילה "בית החולים היהודי" במטרה מוצהרת לשמש חולים יהודים בלבד כדי לנצרם. פתיחתו עוררה התנגדות עזה בקרב היישוב הישן ואף גרמה להכרזה על חרם על כל מי שיעז להיכנס אליו. על אף החרם, היו לא מעט יהודים שביכרו את הטיפול הרפואי האיכותי שניתן בבית החולים של המיסיון על פני הרפואה הפרימיטיבית שסופקה במוסדות רפואיים (או סמי-רפואיים) אחרים בירושלים.

בתגובה לבית החולים של המיסיון הוקם עוד באותה שנה בית חולים יהודי קטן ברובע היהודי על ידי ועד הפקידים והאמרכלים בשיתוף עם משה מונטיפיורי. גם משפחת רוטשילד התגייסה למלחמה בבית החולים של המיסיון והקימה בשנת 1854 את בית החולים רוטשילד ברובע היהודי.

בית החולים לילדים מריאנשאפט

ד"ר מקס סנדרצקי נולד ביוון למשפחה גרמנית ב-1839, אך ילדותו עברה עליו בירושלים. מגיל צעיר הוא נחשף לתנאי ההיגיינה והתברואה הקשים בארץ ישראל, מהם סבלו בעיקר ילדים, והחליט להיות רופא ילדים. הוא השתלם במקצוע הרפואה בגרמניה, ובשנת 1868 שב לירושלים עם אשתו, במטרה להקים בה בית חולים לילדים.

במשך ארבע שנים עמל סנדרצקי לשכנע תורמים ונדיבים גרמנים להרים תרומה למפעלו, ובשנת 1872 הצליח להגשים את חלומו, בעזרת סיוע נדיב שקיבל מהדוכס הגדול ממקלנבורג-שוורין ורעייתו, שביקרו אז בארץ במסע צליינות. הזוג ניאות לממן את הקמת בית החולים, בתנאי שייקרא על שם הדוכסית מריה פון שוורצבורג-רודולשטאדט.

אופי בית החולים
בית החולים מריאנשטיפט פעל בבית אבן דו-קומתי קטן בסגנון ערבי-כפרי, שהוקם על ידי הבישוף הסיריאני-אורתודוקסי במחצית המאה ה-19, כחלק מתהליך היציאה מהחומות. למרות לאומיות מקימיו ומנהלו, שירת בית החולים ילדים בני כל הדתות ללא אפליה. ייחודו של בית החולים מריאנשטיפט, בניגוד לבתי חולים אחרים בארץ באותה עת, היה שסנדרצקי פעל באופן מוצהר לריפוי החולים בלבד, ולא עסק או עודד פעילות מיסיונרית כלל. הקהילה היהודית בירושלים, שהתייחסה בתחילה בחשש וחשדנות כלפי בית החולים הנוכרי, השתכנעה לבסוף בטוהר כוונותיו של סנדרצקי, וילדים יהודים רבים פקדו את המקום וטופלו בו. בשנת 1875 נפצע אחד מיושבי שכונת נחלת שבעה הצעירה בהתקפת שודדים על ביתו שמחוץ לחומות. הרופא היחיד שהסכים לבוא ולטפל בו בשעת לילה היה סנדרצקי, שהבהילו לבית החולים ביקור חולים, והציל בכך את חייו. מעשה זה הביא את יהודי ירושלים לתת אמון רב בסנדרצקי, עד כי 'הוועד הכללי כנסת ישראל' הקדיש תקציב חודשי קבוע לתמיכה בבית החולים מריאנשטיפט. בזכות מימון זה, ובזכות מימון קבוע שהגיע מתרומות מגרמניה, יכול היה סנדרצקי לטפל בילדים עניים ללא תשלום.