Category Archives: תורכיה ואיראן

החיים הנפלאים של הילאל אלטינבילק (שחקנית תורכייה)

הילאל אלטינבילק היא שחקנית תורכיה בת 33, שמשחקת את דמותה הראשית של שבנם גומושג'ו, בדרמה הקומית "החיים הנפלאים שלי". אישה שנולדה כענייה חסרת מזל אך בהמשך היא מצליחה לחסוך כסף לניתוחים פלסטיים על מנת להתקדם בסולם החברתי במדינתה באמצעות שיפור המראה החיצוני שלה כדי לחיות חיים נפלאים כמו שהיא רוצה. היא אומנם משיגה את מטרתה, אך העבר האפל שלה מתחיל ולא מפסיק לרדוף אותה למרות שהיא מצליחה לטפס בסולם החברתי. הסידרה משודרת החל מנובמבר 2023 בערוץ NOW (לשעבר FOX) התורכי, וגם בערוצי "ויוה" בישראל.

הילאל נולדה בשנת 1991 למשפחה מוסלמית שמוצאה מקוסובו. אימה ממוצא יוגוסלבי. היא עצמה נולדה באיזמיר, ומגיל צעיר התעניינה בהופעות בתיאטרון. בשנת 2011 זכתה לתפקיד הראשון שלה בסידרה תורכית, וכן זכתה בתחרויות יופי. בהמשך שיחקה בתפקיד אוזלם בסידרה "קאראגול" ובעוד סדרות, עד שהגיעה לתפקיד שבנם.

 

האם איראן משתלטת על ירדן?

במלאת 30 שנים לחתימת הסכם השלום בין ישראל לירדן, שנחתם ב26 באוקטובר 1994, מעולם לא היו יחסי המדינות כל כך שבריריים, מה גם שאיראן שכבר הצליחה להשתלט על סוריה, לבנון, תימן ועיראק עושה מאמצים כבירים על מנת להשתלט על הממלכה ההאשמית הסונית, שהמפלגה הגדולה והפעילה ביותר בתוכה היא מפלגת "האחים המוסלמים" שלה יש 31 מושבים בפרלמנט נכון לשנת 2024. בירדן שולט מזה 25 שנים המלך עבדאללה השני, שאינו כריזמטי ואהוד במדינתו כמו אביו, המלך חוסיין האגדי. רוב רובה של אוכלוסיית ירד היא פלשתינית, דבר שמאוד משפיע על השילטון בירדן ועמדותיו. אם היו באמת בחירות דמוקרטיות בירדן, הייתה תנועת החמאס עולה לשילטון במדינה זו, כי רוב תושביה הפלשתינים תומכים בחמאס ובתנועת האם שלה, "האחים המוסלמים". אפילו אישתו של המלך עבדאללה השני, המלכה ראניה, היא פלשתינית במוצאה, ולא מפסיקה להתבטא כנגד ישראל.  העניין הוא שבירדן כבר קיימת שלוחה שהולכת ומתחזקת של "האחים המוסלמים" שדווקא ואולי בגלל אירועי ה7/10 זכו לרוב חסר תקדים של 31 חברי פרלמנט, לראשונה מאז שהתנועה הנ"ל החלה להתמודד בבחירות לפרלמנט הירדני בשנת 1992. אגב, בשנים 1997 ובשנות "החורף הער בי" החרימה התנועה הזאת את הבחירות בירדן. שמה של המפלגה הוא "חזית הפעולה האסלאמית", ואנשיה התחילו לשבור לאחרונה את מחסום הפחד במה שקשור בהתבטאויות נגד המלך ובית המלוכה בירדן. הרי בירדן המלך הוא קונצנזוס, ובכל מחדל או בעיה שיש בירדן, אפשר להגיע בביקורת עד ראש הממשלה, שבדרך כלל מוחלף בעקבות ביקורת בפקודה של המלך. אבל המלך חסין בדרך כלל מביקורת בממלכתו. וזאת למרות חוסר הפופולאריות שלו בציבור לעומת אחיו, הנסיך חמזה, שדומה חיצונית לאביהם, המלך חוסיין.

למרות חתימת הסכם השלום עם ירדן ואספקת המים השנתית שירדן נהנית ממנה מישראל בעקבות הסכם שלום זה, מדובר היה בעיקר בשלום בין מנהיגים, אך לא בין העמים ובין הציבור. אירגוני החברה האזרחית ואירגוני התרבות והמשפט בירדן מחרימים את ישראל לאורך כל השנים. בתקשורת הירדנית, למרות שרובה כפוף לממשלה, נמתחת כל הזמן ביקורת ארסית נגד ישראל, על גבול ומעבר לגבול ההסתה, כשבית המלוכה והממשלה מעלימים עין בדרך כלל מביקורת כזאת. מי שמחזיקים את בית המלוכה הירדני, חוץ מישראל, ארה"ב ובריטניה, הם בדרך כלל השבטים הבדוויים שתומכים בבית המלוכה, ומרכיבים את הפיקוד של הצבא (הליגיון) הירדני שנקרא גם "הצבא הער בי". הבעיה היא שהתסיסה בירדן אינה מקיפה לאחרונה רק את האוכלוסיה הפלשתינית, אלא גם את השבטים הבדוווים עצמם. הבעיה לא התחילה מהיום, אלא היא כבר מלפני כעשרים שנים ויותר: לא לשכוח כי אבו מסעב א-זרקאווי, שהיה מנהיג אל-קאעדה בעיראק, הוא ממוצא ירדני, מהעיר זרקא. גם עם דאע"ש הייתה לשילטונות בירדן בעיה קשה, אבל כעת זהו תורם של האיראנים, שמנסים להשתלט על ירדן הסונית ולהשלים את "הקשת השיעית" שהם שולטים בה, מלבנון ועד איראן עצמה.

השילטון באיראן תומך במפלגת "האחים המוסלמים" שבירדן. אומנם "האחים המוסלמים" הם מפלגה סונית, אבל לפי עקרונות יצוא המהפיכה האסלאמית של איראן, העדתיות לא מהווה בעיה כשהעיקרון הוא לנסות לכונן שילטון אסלאמי במדינה. מה גם שלאחרונה יצאו פירסומים לפיהם איראן והמיליציות הכפופות אליה בסוריה מנסות לחדור לתוך איזור צפון ירדן, שם יושבים גם פליטים מסוריה השכנה, וכן לבנות ולחמש מיליציות מקומיות של "האחים המוסלמים" על מנת שיבצעו פיגועים כנגד ישראל בעיקר, אבל בהמשך מתוך מטרה שהם יפעלו כנגד השילטון הירדני במטרה להפיל אותו. אגב, לתנועת "האחים המוסלמים" יש עיתון משלה, שקיים מאז שנת 1993 ושמו "א-סביל" (הדרך), עיתון שמוסיף הרבה להסתה כנגד ישראל שממילא קיימת בתקשורת הירדנית.

אסור לשכוח שבעידוד אמריקני, הצבא הירדני פעל תחת המתקפות האחרונות כנגד ישראל מכיוון איראן ובני חסותה בעיראק להפיל טילים וכטב"מים לפני שהגיעו לשטח ישראל. הרי השילטון בירדן רואה במאבק האיזורי באיראן עוד אמצעי להבטיח את שרידותו של אותו שילטון בית המלוכה ההאשמי. מצד שני, התסיסה הפנימית בירדן גוברת, ואין סוף שבוע מאז ה7/10 שבו אין הפגנות זעם ירדניות אל מול בניין שגרירות ישראל בבירה עמאן. אין יום שבו לא מגנים את ישראל בפרלמנט הירדני או שמועלית בו יוזמה להשעות או לבטל את הסכמי השלום עם ישראל. איראן לא רק חשודה בחימוש מיליציות ובחתרנות בתוך ירדן, אלא גם עוסקת בהפצת הסתה בלתי פוסקת נגד ישראל וארה"ב בתוך הממלכה. לאחר ה7/10 ועקב המבצע הישראלי בעזה, היו כמה מקרים שניסו לארגן מאות אלפי ירדנים במסע לעבר הגבול הישראלי במטרה להתפרץ אל מעבר לגבול (בדומה ל"צעדות השיבה" שהיו בעזה לכיוון הגבול הישראלי לפני ה7/10). השילטונות הירדניים סיכלו תוכניות אלה.

הבעיה המסוימת של ירדן עם ישראל היא הגבול הארוך שיש בין שתי המדינות: אורכו 309 קילומטר, וכשמפחיתים את הגבול של ממלכת ירדן הלא היא הגדה המזרחית של נהר הירדן עם הגדה המערבית של נהר הירדן, הלא הוא איזור יהודה ושומרון, מקבלים 238 קילומטר. מדובר בגבול הארוך ביותר של מדינת ישראל, שנמתח ממפרץ אילת עד איזור חמת גדר, פאתי רמת הגולן. מדרום ועד צפון. הסכנה לישראל מכיוון ירדן היא גם הרוב הפלשתיני של האוכלוסייה שרובו לא אוהד את ישראל בלשון המעטה, וגם התסיסה הפנימית שיש בתוך ירדן כנגד ישראל, אפילו בתוך הצבא הירדני  והמימשל הירדני עצמו, תסיסה שמקבלת עידוד חשוב מאיראן ושלוחותיה. אפילו יורש העצר הסעודי, הנסיך מוחמד בן סלמאן, מודאג מההשפעה האיראנית העולה בירדן (למרות שאישתו החדשה יחסית של יורש העצר הירדני, הנסיך חוסיין, שעתיד להפוך למלך חוסיין השני בעתיד, היא סעודית במוצאה וקשורה לבית המלוכה הסעודי).  אבל זאת לא כל הבעיה.

הגבול בין ישראל לירדן, בניגוד לשאר גבולותיה של המדינה למשל עם מצרים ואפילו עם לבנון, הוא גבול פרוץ. יש המון פרצות בגדר. לאורך הגבול הארוך יש כ15 יישובים ישראליים שיושבים לצידה של ירדן, מדרום ועד צפון. יש המון ניסיונות הברחה של נשק מירדן לשטחי יהודה ושומרון וישראל מכיוון ירדן ולא רק הברחה של נשק אלא גם של מסתננים וסמים. היחס של מדינת ישראל לגבול הירדני מזכיר ימים לא כל כך טובים של הסתמכות על השקט היחסי שיש בגבול הארוך הזה. אבל השקט הזה יכול להיות מתעתע. אם עלולות להתרחש תקריות שדומות ל7/10, חלילה, הן עלולות לבוא דווקא מהכיוון של ירדן נגד ישראל. בגלל הגבול הפרוץ ובגלל שאין עירנות מתמדת ישראלית לגבי מה שקורה בירדן על הגבול ומעבר לגבול. ובגלל ההסתה של האחים המוסלמים ואיראן בתוך ירדן כנגד ישראל. כבר בחודשים החולפים היו פיגועים וניסיונות של פיגועים של אזרחים ירדניים כנגד ישראלים בגבול. במעבר אלנבי, וממש בעת כתיבת שורות אלה במושב נאות הכיכר שבאיזור ים המלח. לא מזמן תושבים בדרום התלוננו על טנדרים שהופיעו בגבול ירדן-ישראל. ולגבי התשובה לשאלה שכתבתי בהתחלה, לא בטוח שאיראן תצליח להשתלט על ירדן כי בכל זאת השילטון בה חזק למרות הכל. וכן, הוא חזק בזכות ישראל, ארה"ב, בריטניה ואפילו ערב הסעודית שתומכות בו. אבל ההסתה האיראנית יכולה להביא למעשי טרור נוספים ואף גרועים יותר של ירדנים כנגד ישראל. אסור לשכוח כי מעשי טרור בגבול ישראל-ירדן היו גם בשנות התשעים, כשהזכור ביותר הוא הטבח שחולל חייל ירדני ב"אי השלום" בנהריים.

בתמונה: סמל הזרוע הירדנית של תנועת "האחים המוסלמים", "חזית הפעולה האסלאמית".

 

הסידרה התורכית המאוד אקטואלית "שמי הוא פארה"

איראן נמצאת לאחרונה הרבה בכותרות ובחדשות, וגם היא מוצאה בסידרה  של פארה (FARAH, בפרסית מאייתים את השם "פרח" כשאת הח' מבטאים כה'), מהגרת איראנית שעזבה את ארץ הולדתה ואת השילטון האסלאמי השיעי שבה לאיסטנבול. הסידרה שעלתה בתורכיה במרץ 2023 ומשודרת בארץ בערוץ "ויוה איסטנבול" מספרת את סיפורה של פארה, שמגלמת אותה דמט אוזדמיר, רקדנית ושחקנית בת 32 שנושא ההגירה והבריחה לא זר לה- אמה היא תורכייה שמוצאה מהמיעוט התורכי בבולגריה, שמצא את עצמו נע ונד החל מהעשור השני של המאה העשרים עקב התנתקות מדינות הבלקן מהאימפריה העות'מאנית. כמו כן דמט ואימה ומשפחתה חוו את רעידת האדמה הקטלנית בעיר איזמיט שבתורכיה בחודש אוגוסט 1999- שרדו וברחו ממנה.  הסידרה עצמה מושפעת ישירות  מהטלנובלה הארגנטינאית "האישה המנקה" שיש לה סיפור דומה. הסידרה, אגב, עוררה הד גדול בתורכיה. הסידרה בתורכיה נמצאת כבר בעונתה השנייה ומשודרת ברשת FOX התורכית, וכן בארץ בערוץ "ויוה איסטנבול".

ובכן, פארה היא אם חד הורית ומהגרת מאיראן שנאלצת לעבוד כמנקה באיסטנבול כדי לממן את הטיפול הרפואי בבנה החולה. אבל לילה אחד היא נתקלת במקרה רצח, והשאלה היא האם תוכל להמשיך ולשתוק בפני חוקריה אודות הרצח  שהיא, פארה ארשאדי האומללה, נתקלה בו. היא מוצאת עצמה מסובכת עם כמה גברים שקשורים לעלילת הרצח: טאהיר לקסיז, הלא הוא השחקן אנגין אקיורק בן ה42 שיש לו קריירת משחק בת 20 שנה, מהמט ועלי גאליפ. מהמט הוא החוקר הראשי של הרצח, ופארה מקבלת הוראה מעלי גאליפ להרוג את מהמט ובכך לאפשר לה ולטאהיר (שחייה וחיי בנה החולה נתונים למעשה בידיו) לחיות חיים שקטים. היא מתלבטת אם להרוג את מהמט ובזמן הזה היא הולכת ויותר ויותר מתאהבת בטאהיר, בו היא תלויה. המתח בין הדמויות בעלילה כשחיי בנה של פארה תלויים על בלימה, יוצרים סידרה מעניינת מאוד. מה גם שהיא עוסקת בעניינים חברתיים ובסוגיות של מהגרים בתורכיה ומעמדם (בתורכיה יש כמות לא מעטה של מהגרים איראניים, ער בים ואפגאנים). כמו כן הסידרה עוסקת במעמדן של אימהות חד הוריות באיראן ובתורכיה.

נראה לי גם שהשם "פארה" לא נבחר במקרה. זה שם איראני מפורסם מאוד, שמה של אישתו האחרונה של השאה האיראני האחרון, פארה דיבה.

 

לבנון- עלייתו ושקיעתו של הניסוי הרב עדתי במזרח התיכון

לבנון נמצאת לאחרונה הרבה בכותרות החדשות, והיא מוזכרת כדוגמא למדינה כושלת- מדינה בה מוסדותיה לא מתפקדים או מתפקדים בקושי, מדינה שבה יש מצב כלכלי גרוע והיא פשוט לא מנוהלת ומאופיינת בחילוקי דעות קשים בין מרכיביה. ללבנון שהיא מדינה רב עדתית כושלת במזרח התיכון יש היסטוריה של 170 שנים של סיכסוכים, מלחמות אזרחים פנימיות, מלחמות חיצוניות וגם הצלחות.

המאפיין של לבנון הוא קודם כל של ריבוי עדות- יש בה נוצרים מארונים, נוצרים אורתודוכסים, מוסלמים סונים, מוסלמים שיעים, ארמנים וגם פלשתינים. עוד מאפיין של לבנון היא היותה מדינה שבה שולטות משפחות-מאפיה, או חמולות גדולות, ולפעמים סכסוכים בין משפחות היוו רקע למלחמות בתוך העדות השונות ובתוך המדינה. עוד מאפיין של לבנון הוא ריבוי אירגוני הטרור והמדינות הזרות שהיו מעורבים בניהולה, הבולט שבהם הוא חזבאללה השיעי בשלושים השנים האחרונות.

צבא לבנון גם נחשב כחלש, אך מפקדיו הנוצריים היוו לא פעם ולא פעמיים פשרה שילטונית כשהתמנו לנשיאי המדינה או לממלאי מקום הנשיא.

לפי ציר הזמן, ניתן לבדוק איך לבנון קמה כאוטונומיה, לאחר מכן כמדינת חסות ובהמשך כמדינה משוסעת ולא מתפקדת. מעטים הם שליטיה של לבנון לאורך ההיסטוריה שבאמת ניסו לשקם אותה או לפעול לטובתה. אפשר למנות אולי שניים מהם: הגנרל פואד שהאב הנוצרי-מארוני שהיה נשיא לבנון ששם קץ למלחמת האזרחים בה בשנת 1958 ורפיק אל-חרירי הסוני, שהיה משנת 1992 ואילך כמה פעמים ראש ממשלת לבנון ופעל לשיקומה של המדינה, בגלל זה הוא היווה מטרה בעיני חזבאללה וסוריה שחיסלו אותו לבסוף בשנת 2005.

ראשית סיפור הסכסוכים בלבנון נעוץ במחוז שהיה קיים בתקופה העות'מאנית בחלק מהמדינה של היום, ליתר דיוק במרכז המדינה, לאורך רצועת ההרים המשמעותית ביותר שחוצה את המדינה לאורכה- הר הלבנון. מהמאה ה-15 שלטו העות'מאנים בהר הלבנון, איזור שמאופיין בעיקר בחלוקה עדתית בין נוצרים מארונים שהיו עיקר האוכלוסייה בו ובעיקר עיקר אוכלוסיית האיכרים והאוכלוסייה הכפרית באיזור, שפעלה מול דומיננטיות של שילטון דרוזי במחוז. בשנת 1858 דרשו האיכרים המארונים בהר הלבנון שיוויון זכויות אל מול השילטונות העות'מאניים ומושלי המחוז הדרוזים, ופתחו במרד. כבר אז צרפת הייתה מעורבת בנעשה בלבנון- צרפת הקתולית במקור היא הפטרונית של הכנסייה המארונית- הכנסייה המזרחית הלבנונית הנוצרית המרכזית, שכפופה לאפיפיור הקתולי ברומא. חיילים צרפתים עזרו למארונים במרד, ומולו התייצבו חיילים דרוזים בעלי מסורת לחימה צבאית שהסתייעו בסונים המוסלמים ובשיעים, שכינויים היה "המתוואלים". המרד נמשך בפועל בין השנים 1860-1861 והסתיים במה שכונה "החוק האורגני" שהושג בלחץ המעצמות הגדולות, בעיקר צרפת, על האימפריה העות'מאנית. הדרוזים לבסוף הפסידו במרד, למרות שנלחמו מלחמה קשה מאוד ואף היו להם הצלחות.  אלה היו סעיפי החוק:

השילטון בהר הלבנון יחולק לפי מפתח עדתי. מכאן והלאה השילטון בלבנון כולה מתחלק עד היום לפי מפתח עדתי.

  • בראש האוטונומיה (סנג'אק) "לבנון הקטן", הר הלבנון, יעמוד מושל עות'מאני נוצרי-קתולי לא לבנוני. מושל אשר ימונה על ידי הטורקים באישור חמש מעצמות אירופה.

המעורבות העות'מאנית והאירופאית והיותו של המושל לא מקומי נקבעו כדי להמתיק קמעה את תבוסתם הפוליטית של הדרוזים.

  • לצד המושל תמונה מג'לס (מועצה אדמיניסטרטיבית), בה יהיו חברים 12 חברים שייצגו את העדות על פי משקלן בחברה (הייצוג במועצה. את מספר החברים הרב ביותר במועצה, 4 חברים, קיבלו המארונים הנוצרים. לצידם מונו נציגים מכל העדות אבל מספרם היה פחות מ4 לכל עדה.
  • המושל ימנה את הפקידים הבכירים ואת השופטים על פי אותו מפתח עדתי של המועצה האדמיניסטרטיבית (המג'לס).
  • לסנג'ק לבנון הוענק מעמד של אוטונומיה – ולכן כל אחד מאזרחיו יהיה "פטור" מגיוס חובה ו"פטור" מתשלום מיסים ל"שער העליון".
  • סנג'ק לבנון יחולק ל-6 (מאוחר יותר ל-7) קאימקאמיות, שבראש כל אחת מהן יעמוד איש מתוך העדה הגדולה בקאימקאמיה.
  • המשפחות החזקות אשר מעמדן הכללי, מסיבות שונות, נשאר יציב – יישארו בעלות הזכויות והמחזיקות בפועל באדמות, אך יאבדו סמכותן הפיאודלית כלפי האיכרים.
  • צמצום שטחו של סנג'ק הר-הלבנון.

עם הזמן בתחילת המאה העשרים קמה תנועה לאומית מארונית, שדרשה להפוך את לבנון ל"לבנון הגדולה" שכוללת לא רק את הר הלבנון אלא גם את ביירות, צור וכל הערים והשטחים של לבנון של ימינו. התנועה דרשה שלבנון הגדולה תהיה מדינה ריבונית נוצרית, המדינה הער בית נוצרית הראשונה במזרח התיכון. בסוף מלחמת העולם הראשונה הפכה לבנון בהסכמת חבר הלאומים ולפי עקרונות וילסון למדינה תחת מנדט צרפתי. הנציב העליון היה אנרי גורו, שבאוקטובר 1920 בהסכמת הפלגים הלבנוניים השונים והפטריארך המארוני חווייכ הקים את רפובליקת לבנון הגדולה תחת חסות צרפת. בין 1913 ל1932 נערכו בלבנון מפקדי אוכלוסין, שקבעו את המפתח העדתי לפיו תנוהל המדינה. לפי הרכב האוכלוסייה אז, הנוצרים המארונים נקבעו כעדה הגדולה ביותר, ותפקיד נשיא הרפובליקה ניתן בידם, עד היום. עד לימינו אנו פועלת לבנון לפי המפתח העדתי שנקבע במפקד האוכלוסין האחרון שנערך במדינה, בשנת 1932 (!!!). הנשיא הוא מארוני נוצרי, ראש הממשלה הוא סוני כי הסונים נקבעו כעדה השנייה הגדולה במדינה, ותפקיד יושב ראש הפרלמנט הלבנוני ניתן לשיעים, שהיו אז העדה השלישית וכיום הם העדה הראשונה בגודלה במדינה. המפתח העדתי הזה גרם לכל אורך שנות קיומה של לבנון לסכסוכים פנימיים וחיצוניים במדינה, סכסוכים ובעיות שנמשכים עד היום, במיוחד כשאירגון חזבאללה נלחם בישראל ומוכן להקריב את מדינת לבנון למען עזה המוסלמית-סונית.

לבנון קיבלה את עצמאותה בשנות הארבעים. בשנת 1948 נוספה אוכלוסייה פלשתינית נוספת שהתפנתה מארץ ישראל ללבנון ובשל אי הרצון להפר את האיזון העדתי במדינה, הפלשתינים עד היום שרובם מוסלמים סונים לא זכאים לאזרחות לבנונית. החל מימי המנדט הצרפתי ועד 1958 בערך נחשבה ביירות "פאריז של המזרח התיכון" ולבנון נחשבה מדינה מתקדמת יחסית למדינות ערב האחרות.  בהמשך, בעיקר בשל אי יציבות שילטונית וחלוקת המדינה לפי מפתח עדתי, נהרסה המדינה:  פרצו בה שתי מלחמות אזרחים: ב1958 פרצה בה מלחמת אזרחים על רקע שאלת בחירת הנשיא, ובייחוד על רקע העימות הפנימי בין הימין בלבנון שתמך במעורבות אירופית בענייני המדינה ובזרם המלוכני במדינות ערב, לבין השמאל שהרכיבו אותו בעיקר מוסלמים, שתמך בהיותה של לבנון מדינה ער בית וחלק בלתי נפרד מהעולם הער בי וצידד בנשיא מצרים דאז גמאל עבד אל נאצר ובשאיפות הכלל ער ביות שלו. הפשרה והאיש שסיימו את המלחמה הם הגנרל הנוצרי פואד שהאב, מפקד הצבא שהתמנה לנשיא המדינה ושיקם אותה בניסיון להחזירה לימיה הגדולים. עם הזמן החלה סוריה להתערב יותר ויותר בענייניה של לבנון. בשנת 1975 פרצה שוב מלחמת אזרחים במדינה על רקע עדתי, על רקע כישלונו של הנשיא הנוצרי סלימאן פרנג'ייה לאחד את המדינה תחת שילטונו, במיוחד אל מול העובדה שהוא עצמו היה חבר אישי של משפחת אסד, ששלטה אז ושולטת עד היום בסוריה השכנה. כל הפלגים בלבנון, כולל פלגים משפחתיים-חמולתיים בתוך העדות השתתפו במלחמה הזאת, כשבשנת 1982 הצליחו למעשה הנוצרים לגרור מדינה נוספת להיות מעורבת בענייניה של לבנון- מדינת ישראל, שספגה מתקפות מלבנון מהצד הפלשתיני בעיקר, שהשתלט על דרום לבנון למגינת ליבה של האוכלוסייה השיעית והנוצרית באיזור. השיעים, שנחשבו עד אמצע שנות השבעים לעדה פאסיבית של עובדי אדמה ואריסים שהיו נתונים לשליטת משפחות גדולות מעדתם כמו משפחת אל אסעד-החלו להתעורר. להתעוררות השיעית היו שני גורמים: 1. האמאם השיעי והמופתי של צור, מוסא א-צדר, שהקים תנועה שתילחם בקיפוח השיעי בלבנון ותדרוש שיוויון על רקע מלחמת האזרחים במדינה. תנועת המקופחים של צדר תהפוך בהמשך לאירגון טרור בשם אמ"ל- ראשי תיבות של "גדודי ההתנגדות הלבנוניים" וגם במשמעות המילה "תקווה" בער בית, אירגון עדתי שיעי עם מאפיינים חילוניים יחסית. 2. המהפיכה השיעית האסלאמית באיראן של ח'ומייני, שבמסגרת רעיון "יצוא המהפיכה" של ח'ומייני, החליט השילטון האיראני להשתלט על האוכלוסייה השיעית בלבנון וגם על המדינה עצמה בהמשך. פלג אסלאמיסטי בתוך אירגון "אמ"ל" הנוצרי החליט להתפלג ולמרוד, ותחת חסות איראן הוא הפך למה שאנחנו מכירים היום כ"מפלגת אללה- חזבאללה", האירגון השיעי הדומיננטי ששולט במדינה למעשה בחסות איראן כשלפני כן הוא היה גם בחסות סוריה של אסד. אירגון חזבאללה שם לו למטרה לסלק מלבנון נוכחות זרה לא מוסלמית- קודם כל האמריקנים והצרפתים, שסבלו מידי אנשי החזבאללה ובמיוחד מידי ראש הזרוע הצבאית שלו עמאד מורנייה בעיקר מחטיפות ומפיגועי התאבדות שהובילו לבסוף לסילוק הנוכחות האמריקנית והצרפתית במדינה. מטרה נוספת ששם לו החזבאללה להילחם בה היא ישראל, כנגדה פעל האירגון קודם כל בשני פיגועי התאבדות כנגד בנייני המימשל וריכוז החיילים הישראליים בעיר השיעית צור ולאחר מכן בטרור מתמשך ובפשיטות כנגד רצועת הביטחון בדרום לבנון, בה שלטו צבא דרום לבנון ובעיקר ישראל בין השנים 1985-2000, עד לנסיגה הישראלית.

מלחמת האזרחים בלבנון הסתיימה בהסכם במדינה שלישית, שגם החליטה להתערב בענייניה של לבנון- בעיר טאאף שבממלכת ערב הסעודית הסונית הווהאבית. ההסכם בשנת 1989 נתן למעשה לסוריה את המפתחות לניהולה של לבנון- לאחר שבמלחמת האזרחים בלבנון פלש הצבא הסורי למדינה כדי לעשות בה סדר והחליף צדדים שוב ושוב במהלך המלחמה על מנת ליצור "הפרד ומשול". דבר שני, בשל מלחמתו בישראל רק החזבאללה הורשה לפעול כמיליציה חמושה בשטח לבנון, כששאר המיליציות פורקו מנשקן והפכו למפלגות פוליטיות. המלחמה הסתיימה רשמית בשנת 1990 כשהמרד של מפקד צבא לבנון דאז הגנרל מישל עון כנגד סוריה וממשלת לבנון המכהנת דאז הסתיים בכישלון. עון חזר למדינה בשנת 2005, הקים את הזרוע הפטריוטית החופשית ועבר צד לצדן של חזבאללה וסוריה כשהבין שאין לו יותר מקום בציר האנטי-סורי שהונהג על ידי משפחות חרירי הסונית וג'מייל המארונית.  הדבר הטוב שיצא מהמעורבות הסעודית בלבנון הוא ראש הממשלה והקבלן רפיק אל חרירי, שקיבל הון עצום מסעודיה על מנת לשקם את לבנון, בעיקר את הבירה ביירות ואת העיר הסונית צידון, כיהן כמה פעמים כראש הקואליציה האנטי סורית כראש ממשלת המדינה, כשמולו מתייצבות מפלגות פרו סוריות ופרו חזבאללה. כאמור בשנת 2000 נסוגה ישראל לגבול הבינלאומי מרצועת הביטחון בדרום לבנון (שאותה ניהל בעיקר מבחינה מינהלית-אדמיניסטרטיבית צבא דרום לבנון בפיקודו של הגנרל הנוצרי אנטואן לחד ולפני כן המייג'ור סעד חדאד), אבל הנסיגה הישראלית לא הייתה היחידה. בשנת 2005 לאחר רצח ראש ממשלת לבנון רפיק אל חרירי בידי החזבאללה וסוריה, יצאו להפגנות המונים נוצרים וסונים ודרשו את סילוק כוחות סוריה מלבנון. סוריה נסוגה לבסוף בשנת 2005, ואותה החליף למעשה בשילטון בפועל על המדינה אירגון חזבאללה, כשמאחוריו ניצבת איראן. הדומיננטיות האיראנית במדינה והיות העדה השיעית הגדולה במדינה באו לידי ביטוי במלחמת לבנון השנייה, שהייתה מלחמת איראן-ישראל הראשונה, אותה כפה חזבאללה על המדינה ועל האיזור. מאז רוב ממשלות לבנון היו בידי הקואליציה שתומכת בחזבאללה, והחל משנת 1998 נשיאי לבנון הנוצרים שכמעט כולם היו מפקדי צבא לבנון בדימוס, תמכו גם באירגון זה. הפילוג בתוך המדינה הביא לחוסר יכולתו של הפרלמנט הלבנוני, שפועל החל מ1920 לפי מפתח עדתי, לתפקד בכלל. במשך שנים רבות היו מקרים, כמו המקרה הנוכחי, שנשיא לבנון סיים את כהונתו ובמשך זמן ארוך לא נמצא ולא נבחר נשיא אחר במקומו, כמו גם ממשלות לבנון שכהונתן תמה אך שהמשיכו לתפקד כממשלות מעבר, כמו ממשלת לבנון הנוכחית. בתקופת הקורונה סבלה וסובלת המדינה ממשבר כלכלי עמוק ומחדלות פירעון, ובמיוחד הדבר בא לידי ביטוי כשבתקופת הקורונה חירב פיצוץ ענק של חומרי נפץ את הנמל של ביירות- היות וחזבאללה החביא חומרים אלה באיזור הנמל.

אודות האירגון התורכי שאנשיו היכו את חיילי המארינס האמריקנים בעיר איזמיר

אירגון הTGB שבתורכית משמעותו בראשי התיבות הוא "איחוד הצעירים/הנוער של תורכיה" הוא אירגון לאומני תורכי שמשתייך דווקא לצד השמאלי קיצוני של המפה הפוליטית במדינה. האירוניה היא שהאידיאולוגיה של אותו אירגון נסמכת על הכמאליזם, שהיא דרכו של מייסד הרפובליקה התורכית המודרנית מוסטפא כמאל אתאתורכ (1881-1938) שתמונתו מופיעה גם בסמל האירגון, חוץ מדבר אחד. בעוד אתאתורכ עצמו היה מתמערב וחילוני מובהק ועשה הכל כדי לקרב את תורכיה למערב ולהפוך אותה למדינה מערבית מודרנית וחילונית, האירגון הקיצוני נסמך על נגזרת קיצונית יותר של הכמאליזם, שנקראת ה"אולוסאליות" (ULUSAL) והכוונה בתורכית היא לאנטי-מערביות חילונית, ותמיכה שקטה בברית המועצות ובסין. האירגון מתנגד לכל נוכחות או השפעה מערבית, אירופית ובמיוחד אמריקנית על תורכיה, ומצדד בסוציאליזם. במילים אחרות, האירגון הזה יותר נוטה לתמוך במדינות כמו סין וצפון קוריאה מאשר במערב. הוא גם מתנגד לניסיונות תורכיה בעשרות השנים האחרונות להצטרף לאיחוד האירופי, ולחברותה של תורכיה בברית נאט"ו מאז שנת 1952. אומנם מדובר באירגון חילוני, אבל הקמתו ופעילותו בימי שילטונו של רג'פ טאייפ ארדואן האסלאמיסט בתורכיה מסמלת על המגמה התורכית שבאה בעיקר מהשילטון ומחלחלת מלמעלה למטה אל האוכלוסייה, להתרחק מהמערב ואף להתנכר לו. אחת הסיסמאות באנגלית של האירגון דומה גם לסיסמה שרווחת בצפון קוריאה למשל, ושמה YANKEE GO HOME, "יאנקים לכו הביתה", והכוונה היא להתנגדות של נוכחות צבאית אמריקנית כלשהי במדינה, וקריאה לחיילים האמריקנים ששוהים במדינה לעזוב אותה לאלתר. אנשי האירגון ופעיליו הם בנוסף להיותם אנטי מערביים גם אנטישמים ושונאי ישראל ידועים ומתנגדים לכל שיתוף פעולה של תורכיה או ארצות הברית עם ישראל.

 

חברי האירגון תקפו לא פעם ולא פעמיים במשך שנות קיומו חיילים אמריקנים בתורכיה, כל אימת שהם נתקלו בחיילים כאלה, במיוחד מלחים שמשתייכים לצי האמריקני ושאוניותיהם חונות בחופי תורכיה. מאפייני התקיפות של החיילים האמריקנים היו כשפעילי האירגון תפסו חיילים אמריקנים והלבישו שק על ראשם. בשנת 2011 תקפו אנשי האירגון מלח אמריקני ששייך לצי האמריקני בעיר הנופש בודרום. בשנת 2013 אנשי האירגון הפגינו בגבול הסורי-תורכי נגד היותה של תורכיה מרכז לחיילי בעלות הברית של המערב שהתערבו כנגד אסד במלחמת האזרחים הסורית.

בשנת 2014 הפגינו פעילי האירגון באיסטנבול כנגד מלחים אמריקנים שהיו בעיר והשתייכו לאוניית צי אמריקנית שחנתה בחופי העיר, בקריאות "רוצחים, יאנקים תעופו מהמדינה שלנו" וניסו להלביש שקים על הראש של המלחים. המטרה בהלבשת השקים היא לבייש את החיילים ולנקוט בפעולת מחאה בשם "האומות המותקפות על ידי האמריקנים, מפלשתין ועד סוריה" שבה פשוט הם רואים באמריקנים כמו דברי דואר שהגיעו למדינה ותפקיד פעילי האירגון הוא "לארוז" את החיילים ולשלוח אותם חזרה לשולחיהם בארה"ב.

 

בספטמבר 2024, ממש לפני כמה ימים, פעילי האירגון תפסו שני חיילי מארינס אמריקנים בעיר איזמיר, שנחשבת למרכז החילוניות וההתמערבות של תורכיה. שני החיילים היו בחופשה וטיילו בעיר אך הם נתפסו על ידי פעילי האירגון, כשעל אחד מהם הם הלבישו שק על ראשו, ותקפו את שניהם במכות תוך כדי קריאות "יאנקים לכו הביתה". התקיפה כמעט גרמה לתקרית דיפלומטית בין שתי המדינות ולביקורת כלפי ארדואן שמעלים עין ממעשי האירגון הזה ולא משבית את פעילותו, אולי גם בהסכמה שבשתיקה עם חלק מפעילויותיו. עוד מפעילויות האירגון הוא הפגנות מול מסעדות מקדונלדס בתורכיה, שנחשבות לסמל אמריקני תרבותי. אחד מסמלי האירגון הוא המשורר התורכי אטילה אילהאן (1925-2005) שהיה קומוניסט וכמאליסט ידוע. על שמו נקראים מרכזי התרבות שפותחים אנשי האירגון בערי תורכיה השונות, שוב, ללא הפרעה מיוחדת מצד ממשלת תורכיה האסלאמיסטית, למרות שמדובר באירגון שמגדיר עצמו חילוני וכמאליסטי, בעוד אירגונים אחרים שהם חילונים וכמאליסטים אך לא אנטי מערביים וקיצוניים, נרדפים על ידי ממשלת תורכיה הנוכחית.

 

 

עלי- כך זה התחיל: הסיפור של ח'אמנאי (בפרסית: ח'אמנהאי) המנהיג העליון של איראן-1

הזכויות שמורות לכותב האתר HISTERIO (c)
ב-19 באפריל 1939 נולד בעיר השיעית הדתית שבאיראן משהד, במחוז ח'וראסאן, עלי ח'אמנאי. הוא היה בנו השני של ג'וואד ח'אמנאי, אזרי ולא פרסי במוצאו ומיוחס דורות אחורה למוחמד ולצאצאיו (מה שמקנה לו ולמשפחתו את התואר "סייד" SEID) . אביו היה מלומד אסלאמי שיעי צנוע ועני שניסה לחנך את בני משפחתו לנהוג בצניעות.
עלי ח'אמנאי סיפר לימים: "אבא שלי, למרות שהיה דמות דתית ידועה, היה קצת סגפן. היו לנו חיים קשים. לפעמים לארוחת ערב לא אכלנו אלא לחם עם כמה צימוקים, שאמא שלנו איכשהו אלתרה… הבית שלנו, כשישים וחמישה מטרים רבועים, היו מורכבים מחדר בודד וממרתף קודר. שנים מאוחר יותר קנו כמה אנשי צדקה את המגרש הקטן והריק הסמוך לבית שלנו, אז הצלחנו לבנות עוד שני חדרים."
הביוגרפיה הרשמית של ח'אמנאי מנסה להדגיש את היותו איש דת ואדם דתי, אבל לקרוא לח'אמנאי קודם כל "אייתוללה" שהיא הדרגה הגבוהה בשיע האסלאמית זה פשוט דבר שגוי. ח'אמנאי היה קודם כל פעיל פוליטי ואיש פוליטי ופחות איש דת. למעשה, לפני שהתמנה במפתיע למנהיג העליון של איראן כשעד 1989 הוא כיהן במשך 8 שנים כנשיא איראן, ח'אמנאי היה איש דת מדרגה יותר נמוכה מאייתוללה- חוג'ת אל אסלאם. לדרגת אייתוללה ולדרגת "מודל לחיקוי" (מרג'ע-א-תקליד) מבחינה דתית הוא עלה רק בעקבות מינויו למנהיג העליון של איראן.
בגיל ארבע נשלחו מוחמד ח'אמנאי האח הגדול ואחיו הצעיר עלי למכאתב, בתי הספר היסודיים הדתיים של אז, כדי ללמוד את האלפבית הערבי-פרסי, ללמוד את השפה הערבית ואת הקוראן.. מאוחר יותר, הוא הועבר לבית ספר אסלאמי שזה עתה הוקם כדי להמשיך ללמוד.
לאחר לימוד בסיסי זה, המשיך עלי את לימודיו בסמינר התיאולוגי במשהד, בעיקר בעידוד הוריו.
עלי הצעיר היה רק ​​בן שמונה עשרה כשהחל את לימודיו ברמה הגבוהה ביותר. הוא החליט לעלות לרגל למקדשים הקדושים בעיראק, עזב את איראן לעיר השיעית הקדושה נג'ף בעיראק בשנת 1957 (בגלל זה הערבית שהוא מדבר היא במבטא עיראקי). לאחר מכן לאחר התייעצות עם אביו חזר לאיראן, לעיר השיעית הקדושה קום כדי להמשיך את לימודיו. במהלך נדודיו הוא פוגש איש דת איראני פרסי (ויש האומרים ממוצא הודי) כריזמטי בשם רוחאללה ח'ומייני, ומתקרב אליו. בהמשך הוא יהפוך לעוזרו הקרוב ש"יוצק מים על ידיו".
בעת לימודיו הוא קיבל את הבשורה הרעה שאביו איבד את ראייתו בעין אחת ולא היה מסוגל לקרוא כמו שצריך. הדבר גרם לו לחזור לעיר הולדתו משהד ותוך כדי שהוא משרת את אביו החולה הוא מתקרב לאייתוללות הבכירים של העיר. הוא טוען עד היום שהצלחתו היא כתוצאה מכך שקיים את מצוות כיבוד אב ואם שקיימת גם באסלאם. על הדרך הוא גם זוכה בדרגה הראשונה והנמוכה ביותר של אנשי הדת השיעים- דרגת מוג'תאהד, ומתכוון להמשיך בלימודיו במטרה להגיע לדרגה הגבוהה ביותר.
בגיל 13 הוא כבר נחשף למצב הפוליטי באיראן- במיוחד המרד השקט דאז של כמה מאנשי הדת השיעים נגד השאהים החילוניים יחסית של איראן מבית פהלווי. בייחוד כשאיש הדת ספווי מגיע לבית הספר בו למד עלי ח'אמנאי ונושא נאום כנגד המשטר של השאה. בשנת 1962 בהיותו בעיר קום הוא הצטרף רשמית למחנה ולאנשיו של האייתוללה הקיצוני ששנא את משטר השאה ושנא את אמריקה ואת ישראל, רוח אללה ח'ומייני.
בחודש מאי 1963, בחודש מוחארם בו השיעים מציינים את חג העאשוראא, הופך ח'אמנאי לאיש הקשר של ח'ומייני לעיר משהד ונע על הקו שבין הערים קום ומשהד. בכך הוא מתחיל רשמית את דרכו הפוליטית והיותו המוציא והמביא של ח'ומייני ושאר האייתולות בקשר להפגנות ולמחאה כנגד הרפורמות המתמערבות שהנהיג השאה דאז, מוחמד רזא פהלווי. השאה דאז היה "חייב" לארצות הברית ולCIA את החזרתו לאיראן ולשילטון בה לאחר שהודח בשנת 1953 על ידי ראש הממשלה הלאומני מוחמד מוסאדק. השאה הנהיג את "המהפיכה הלבנה", שהיא כינוי לשורת רפורמות ליברליות שהנהיג השאה הפרסי מוחמד רזא פהלווי באיראן במטרה להפוך את איראן בטווח הארוך למעצמה עולמית כלכלית ותעשייתית חזקה ומודרנית בסגנון מערבי, זאת תוך זמן קצר ככל הניתן ובאגרסיביות רבה. המהפכה זכתה לכינוי "לבנה" לאור העובדה שדובר במהפכה שהתבצעה ללא שפיכות דמים. מכאן התעוררה התסיסה הדתית כנגד השאה שתביא להפלתו 16 שנים לאחר מכן.
המשך בפרק הבא….

האסלאמיסט הקיצוני שמאתגר את ארדואן

זהו פתיח ארבקאן, בן 45, בנו של ראש הממשלה האסלאמיסט הראשון של תורכיה, נג'מטין ארבקאן שהיה ראש ממשלת תורכיה בין השנים 1995-1997 עד שהודח בעיקבות מיזכר שהצבא התורכי שלח אליו.
כמו אביו, פתיח ארבקאן הוא אסלאמיסט קיצוני ואפילו מאתגר את ארדואן מבחינת האסלאמיות שלו, בעיקר בהתבטאויות (רטוריקה) בנושאים שקשורים לנושא שמרנות ודת. ארבקאן הבן גם יוצר תיאוריות קשר (קונספירציה) כנגד הציונות.
בשנת 2023 החליט ארבקאן להקים מפלגה תחת שם נפיץ- "מפלגת הרווחה החדשה". מפלגת הרווחה המקורית הייתה מפלגתו של ארבקאן האב, ובית המשפט בתורכיה סגר אותה בשנת 1998. גם ארדואן השתייך לאותה מפלגה, אך התפלג בסופו של דבר מהמפלגה והציג גישה שנראית יותר פרגמטית (גמישה) מארבקאן האב- מה שהוביל את ארדואן עצמו לניצחון בבחירות בשנת 2002 ולעלייתו לשילטון שנמשכת עד היום.

ארבקאן הבן נע כל הזמן על הציר הפוליטי התורכי בין תמיכה באופוזיציה התורכית- שמוביליה חילוני אך בחלק ממנה יש אסלאמיסטים גדולים יותר מארדואן עצמו, לבין תמיכה בארדואן. יש כאלה שרואים בו כמי שיחליף את ארדואן ביום מן הימים.

ארבקאן הבן מאתגר את ארדואן עצמו ביחס לערכים שמרניים בתורכיה וגם ביחס לישראל- יחסו לישראל הוא שינאה מובהקת ואנטי שמית, אפילו יותר מארדואן עצמו. אני לא מופתע אם נוכחותו של פתיח ארבקאן בזירה המדינית התורכית גורמת לארדואן עצמו להקצין יותר את התנהגותו ואת התבטאויותיו כלפי ישראל, היות וארבקאן מאתגר מאוד את ארדואן ושילטונו. אצל ארבקאן הבן אין בכלל מקום לנושאי חילוניות, זכויות להט"בים וכחובב תיאוריות קונספירציה (קשר) דימיונו פורח מאוד לגבי ראיית העולם הקיצונית שלו. כרגע לאחר שינויים בפרלמנט התורכי יש למפלגתו החדשה של ארבקאן הבן 4 חברי פרלמנט (לאחר פיצולים במפלגות אסלאמיות קטנות אחרות), אבל ידוע כי בבחירות הבאות בתורכיה הוא יקבל הרבה הרבה יותר גם בשל שמה ההיסטורי של מפלגתו ומקומה במדיניות התורכית.

השחקנית התורכייה הגדולה ביותר

ברן סאאת, בת 39 ילידת 28 בפברואר 1984 בת מזל דגים. נחשבת כאחת השחקניות התורכיות הגדולות ביותר בימינו ומופיעה בשידורים החוזרים של הסידרה בה מילאה תפקיד ראשי, "אהבה אסורה", בערוץ ויוה. אגב, משמעות שם משפחתה בתורכית הוא "שעון". מאז 2014 היא נשואה לשחקן התורכי קנאן דואולו. היא זכתה לשבחים רבים על ידי הצופים והמבקרים על כישרון המשחק שלה. היא ילידת העיר אנקרה בירת תורכיה ושני הוריה באו דווקא מתחום האקדמיה לספורט. הטלנובלה התורכית הראשונה שבה שיחקה לאחר שהתגלתה על דידי הבמאי טומריס גיריטיאולו בתחרות "השחקנים של תורכיה" בשנת 2004 היא "Aşkımızda Ölüm Var" (יש קץ באהבה שלנו)". תפקידה העיקרי הראשון היה בשנת 2005 אבל היא זכורה בעיקר כביהטר יוראולו מהסידרה "אהבה אסורה" ששודרה בתורכיה בין 2008-2010 ובישראל בשנת 2012 לראשונה. היא קיבלה גם שני פרסי "פרפר הזהב" על כישרון המשחק שלה. בשנת 2010 שיחקה בצורה מושלמת קורבן אונס בסידרה "מה אשמתה של פטמגול?" בין השנים 2008-2014 הייתה השחקנית התורכייה שהשתכרה הכי הרבה כסף על עבודתה. היא גם עוסקת בפעילויות צדקה חוץ מהתפקידים שלה בעולם המשחק. בין השנים 2015-2016 שיחקה לא בצורה מושלמת את תפקיד הסולטאנית קוסם סולטאן בסידרת ההמשך ל"סולטאן" (המאה המפוארת). באוניברסיטאות באנקרה היא דווקא בחרה ללמוד כלכלה ומינהל עסקים ופחות משחק… אחד התפקידים העיקריים ששיחקה הייתה בסידרה הפוליטית "זכור יקירי" שעסקה באירועים הפוליטיים הסוערים שהיו בתורכיה בין השנים 1950-1970. היא גם שיחקה בסידרה "נקמה" (אינתיקאם) בשנת 2013.  בין 2019-2021 היא שיחקה בסידרה בנטפליקס "המתנה". היא נחשבת לשחקנית על באיכות גבוהה מאוד ומצליחה להיכנס מצוין לתוך הדמויות אותן היא משחקת, מה גם שבסדרות שהיא משחקת בהן יש בדרך כלל אמירות פוליטיות וחברתיות נוקבות מה גם שיופיה החיצוני מרשים במיוחד.

 

 

 

הפיכת 12 בספטמבר

(c) כל הזכויות שמורות לכותב אתר היסטריו Histerio
התאריכים 11 ו12 בספטמבר ידועים מאוד בהיסטוריה: ב11 בספטמבר 1973 תפסו גנרלים את השילטון בצ'ילה והדיחו את הנשיא הנבחר, סלבדור איינדה. 28 שנים אחר כך זועזע העולם כשמטוסים התרסקו לתוך מרכז הסחר העולמי בניו-יורק "מגדלי התאומים" במסגרת פעולת טרור אסלאמית והחריבו אותם כליל, לצד מטוס שהתרסק אל תוך תוך הפנטגון בוושינגטון וגרם לקריסת אגף שלם ממשרד ההגנה האמריקני. ב12 בספטמבר 2023 אמור להיות בבית המשפט העליון בישראל דיון בשינוי חוק עילת הסבירות ובהמשך בביטול חוק הגבלת הנבצרות, וקבלת העתירה נגד החוקים הללו תאפשר כאפקט מתגלגל ליועצת המשפטית לממשלה להוציא למעשה לנבצרות ראש ממשלה מכהן בפעם הראשונה בתולדות המדינה. אבל זה לא העניין הגדול לגבי תאריך ה12 בספטמבר.
ב12 בספטמבר 1980, על רקע של מהומות אלימות בין ימין ושמאל בתורכיה שנמשכו למעלה מעשור, ממשלות מתחלפות ולא יציבות, מצב כלכלי רעוע וגנרל אחד- קנאן אוורן, מפקד הצבא התורכי דאז ששאף להגיע לנשיאות המדינה דרך תפיסת השילטון ויהי מה, התחוללה ההפיכה השלישית בתולדות תורכיה המודרנית. הפיכה זו הייתה למעשה ההפיכה הרביעית (או החמישית, למי שסופר גם הפיכות נפל) שהתחוללו בשטחה של תורכיה של ימינו במאה העשרים. בחודש יולי שנת 1908 התחוללה הפיכת קצינים נגד הסולטאן עבד אל-חמיד השני באימפריה העות'מאנית, שהכריחה אותו להפוך את האימפריה למונרכיה חוקתית ולהעביר את השילטון בפועל ל"ועד לאיחוד ולקידמה", שהיה חלק מתנועת "התורכים הצעירים". בשנת 1909 נעשה ניסיון הפיכת נפל להחזיר את השילטון הקודם, אך היא נכשלה והסולטאן עבד אל-חמיד הודח כתוצאה ממנה. בשנים 1960 ו1971 הצבא התורכי הדיח ממשלות נבחרות בתורכיה. אך הדיה של הפיכת 1980 קיימים בתורכיה ובסביבתה עד היום, למעשה. אפילו חוקת תורכיה של ימינו התקבלה בצל ההפיכה- בשנת 1982.
בשנת 1979 ממשלות תורכיה סבלו מחוסר יציבות והייתה אלימות מטורפת בין ימין ושמאל במדינה בעיקר משנת 1976. הכלכלה עמדה על סף התמוטטות והגנרל קנאן אוורן, מפקד צבא תורכיה, החל לשלוח התראות לממשלה על מנת לנסות להחזיר את היציבות למדינה. החשש היה שתורכיה תיפול לתוהו ובוהו פוליטי וצבאי מבפנים עקב חילופי הממשלות התכופים. בראש הימין בתורכיה עמד ראש הממשלה המכהן, סולימאן דמירל (שכונה "באבא") האגדי, שכיהן פעמים רבות בתפקיד זה. בראש השמאל בתורכיה עמד בולנט אג'וויט שלימים יהפוך לראש הממשלה החילוני האחרון של תורכיה שכיהן לפני ארדואן.
ב-21 בדצמבר 1979 התכנסו הגנרלים של אקדמיית המלחמה כדי להחליט על דרך הפעולה. העילה להפיכה הייתה לשים קץ לסכסוכים החברתיים של שנות ה-70, כמו גם לחוסר היציבות הפרלמנטרית. הם החליטו לשלוח מיזכר (ממוראנדום) למנהיגי המפלגות העיקריים (סולימן דמירל ובולנט אג'וויט) דרך הנשיא התורכי הייצוגי יחסית דאז, פאהרי קורטורק, שנעשה ב-27 בדצמבר. המנהיגים קיבלו את המכתב שבוע לאחר מכן.
עוד לפני כן הוגש לאוורן דו"ח ראשון שממליץ לעשות הפיכה במדינה כדי להחזיר את הסדר ואת העקרונות הכמאליסטיים החילוניים שתורכיה הייתה מבוססת עליהם. דו"ח שני, שהוגש במרץ 1980, המליץ ​​לבצע את ההפיכה ללא דיחוי נוסף, אחרת קצינים בדרגים נמוכים יותר עלולים להתפתות "לקחת את העניין לידיים". בכך התחיל הגנרל אוורן מפקד צבע תורכיה להכין את ההפיכה: שכותרתה הייתה "מבצע הדגל" (בתורכית: Bayrak Operation).
בחודשים יולי-אוגוסט התכנסה המועצה הצבאית העליונה בתורכיה לישיבה שיגרתית ולכמה ישיבות חריגות, בה הודק הפיקוח על המהלכים של ממשלת דמירל המקרטעת בפרלמנט התורכי. ב-7 בספטמבר 1980 החליטו הגנרל אוורן וארבעת מפקדי הצבאות העיקריים בתורכיה (יבשה, אוויר, ים וג'נדרמריה שמקבילה למג"ב כאן) כי הם יפלו את הממשלה האזרחית הנבחרת. ההפיכה כונתה "ליל הגנרלים" כי היא נעשתה בהודעה שנמסרה ברדיו בשעה 4:30 לפנות בוקר.
. ב-12 בספטמבר 1980 הכריזה המועצה לביטחון לאומי (באנגלית: National Security Council, MGK), בראשות אוורן על ההפיכה גם בערוץ הטלוויזיה הממלכתי TRT. לאחר מכן, המועצה הצבאית העליונה שנקראה כעת "המועצה לביטחון לאומי" הרחיבה את המישטר הצבאי בכל המדינה, הוציאה מחוץ לחוק את המפלגות, הפרלמנט והממשלה, השעתה את החוקה ואסרה על כל המפלגות הפוליטיות והאיגודים המקצועיים להתקיים. המועצה טענה כי היא עושה זאת למען אחדות האומה, למען המסורת הכמאליסטית-חילונית שלה ולמען הממלכתיות וכניגוד לקומוניזם, פאשיזם, בדלנות והמיגזריות הדתית שאיפיינה את הצדדים הפוליטיים הניצים בתורכיה. הגנרל אוורן EVREN הפך לראש המועצה לביטחון לאומי, ולמעשה לנשיא המדינה השולט בפועל.
בימים שלאחר ההפיכה המועצה לביטחון לאומי כאמור השעתה את הפרלמנט, פירקה את כל המפלגות ולקחה את מנהיגיהן למעצר. שביתות עובדים הפכו ללא חוקיות ואיגודי עובדים (שהיו פעילים מאוד באירגון מהומות מהצד השמאלי של המפה לפני ההפיכה) וגם מצד שני אירגון פעילי הימין הקיצוני "הזאבים האפורים" הושעו. מושלים מקומיים, ראשי ערים ועובדי ציבור הוחלפו באנשי צבא. עוצר הוטלו בשעות הערב במסגרת מצב החירום המוצהר והיציאה מהמדינה נאסרה. עד סוף 1982 יותר מ-120,000 איש נכלאו. הצבא התורכי החליט למחוק במיוחד את השמאל במדינה. במקום מפלגות השמאל שמוגרו הסתמנה עלייה בעצימת עין של הצבא דווקא של מפלגות אסלאמיסטיות- למרות שגם פעילים אסלאמיסטיים נעלמו מבתיהם, נעצרו ונחקרו.
מקומות בעלי שמות שמזכירים סוציאליזם, כמו למשל "שדרות ה1 במאי" שינו את שמם למקומות בעלי שמות עם הקשרים לאומיים תורכיים.
כַּלְכָּלָה
אחת ההשפעות הנראות לעין של ההפיכה הייתה על הכלכלה. ביום ההפיכה היא הייתה על סף קריסה, עם אינפלציה תלת ספרתית. הייתה אבטלה בקנה מידה גדול, וגירעון כרוני בסחר החוץ. השינויים הכלכליים בין 1980 ל-1983 נזקפו לזכותו של טורגוט אוזאל, שהיה האחראי העיקרי למדיניות הכלכלית על ידי מימשל דמירל המודח מאז 24 בינואר 1980 ולאחר מכן על ידי המימשל הצבאי.
כתוצאה מכך ובזכות אוזאל, ששייך למחנה הימין-מרכז ובעל נטיות דתיות ובהמשך יהפוך לראש ממשלה אזרחי ולנשיא המדינה של תורכיה, התייצב המצב הכלכלי במדינה.
ההפיכה שלחה את חברי השמאל בעיקר ואת אנשי הימין הקיצוני והאסלאמיסטים למשפט בבתי דין צבאיים. בתוך זמן קצר מאוד, היו עד 650,000 אנשים במעצר. ביניהם 230,000 נשפטו, ל14,000 נפסלה אזרחותם ו-50 הוצאו להורג. בנוסף, עונו מאות אלפי אנשים (בעיקר מאיגודי העובדים ומהצד השמאלי של המפה אך לא רק), ואלפים נעלמו. סה"כ 1,683,000 אנשים הוכנסו לרשימה השחורה. בין המובאים לדין היו ראש הממשלה המודח דמירל, ראש האופוזיציה אג'וויט, מנהיג הימין הקיצוני שהיה במקור קולונל שהשתתף בהפיכת 1971 אלפארסלאן תורכש ומנהיג האסלאמיסטים נג'מטין ארבקאן, שבשנות התשעים יהפוך לראש הממשלה האסלאמיסט הראשון של תורכיה ויודח בהפיכה שקטה בשנת 1997. כל אלה נכלאו והושעו זמנית מהפוליטיקה.
בעקבות ההפיכה וכתב האישום כנגד הקולונל תורכש, חשפה העיתונות הטורקית את הקשרים ההדוקים שקיים הימין הקיצוני התורכיה עם כוחות הביטחון וכן פשע מאורגן המעורב בסחר בסמים, שמימן בתמורה נשק ופעילותם של קומנדו פשיסטים שכירים בכל רחבי המדינה. אבל הקורבן הגדול ביותר של ההפיכה בתורכיה היה דווקא השמאל. חשוב לזכור שאותם הימים היו ימי המלחמה הקרה, והמערב תמך בשקט בהפיכה היות וחששו שהשמאל הקיצוני והפרו סובייטי שהיה מאורגן יותר מהימין יעלה לשילטון בתורכיה עקב המהומות.
חוּקָה
בתוך שלוש שנים העבירו הגנרלים כ-800 חוקים על מנת ליצור חברה ממושמעת צבאית. חברי ההפיכה היו משוכנעים באי-הביצוע של החוקה הקיימת. הם החליטו לאמץ חוקה חדשה שכללה מנגנונים למניעת מה שלדעתם פוגע בתפקוד הדמוקרטיה. ב-29 ביוני 1981 מינתה החונטה הצבאית 160 אנשים כחברים באסיפה מייעצת לניסוח חוקה חדשה. החוקה החדשה הביאה גבולות והגדרות ברורות, כמו גם את כללי הבחירה של הנשיא, שנקבעו בעבר כגורם להפיכה.
ב-7 בנובמבר 1982 הועמדה החוקה החדשה למשאל עם, שהתקבל ב-92% מהקולות. ב-9 בנובמבר 1982 השיג מבצע ההפיכה הגנרל קנאן אוורן את תאוותו ומונה לנשיא תורכיה הביצועי לשבע השנים הבאות.
מאז אותה הפיכה ב12 בספטמבר 1980, שהתבצעה ביוזמתו ובצילו של גנרל תאב שילטון, ושבה דוכא בעיקר צד אחד מהצדדים הפוליטיים בתורכיה, המדינה מעולם לא חזרה להיות דמוקרטיה תוססת והמרוויח העיקרי מכל ההפיכה הזאת היה האסלאם וליתר דיוק האסלאמיזם. עובדה שמאז 2002 לא מצליחה אף מפלגה לא אסלאמית לחזור לשילטון בתורכיה.