Category Archives: תורכיה ואיראן

main-qimg-6fb97d4f1d9b0c0f56bea573183d08b4

המלחמות שקדמו למלחמת העולם הראשונה בחזית העות'מאנית

(c) כל הזכויות שמורות לכותב אתר Histerio, נכתב ב2 באפריל 2021

מלחמת האזרחים בספרד, שהתנהלה בין השנים 1936-1939, נחשבת עד היום למלחמה שבישרה את מלחמת העולם השנייה שתבוא אחריה, מבחינת הצדדים שנלחמו בה, הזוועות שאירעו בה ואפילו מבחינת תוצאותיה- למרות שפרנקו הפאשיסט ניצח בה ואילו מדינות הציר הפסידו במלחמת העולם השנייה. גם למלחמת העולם הראשונה היו מלחמות שבישרו את בואה, בעיקר בחזית העות'מאנית- מלחמות לוב ומלחמת הבלקן הראשונה והשנייה, שהתנהלו בין השנים 1911-1913, והסתיימו בתבוסה עות'מאנית.

 

בשנת 1911 לטשה איטליה, המדינה בת חמישים השנים, עיניים לכיוון לוב-פרובינציה עת'מאנית נידחת בצפון אפריקה (שנקראה בעיקר טראבלוס אל-ע'רב- טריפולי המערבית). היא החלה להשתקע בה מבחינה כלכלית, וחיפשה כל סיבה לפתוח במלחמה על מנת לכבשה מידי המדינה העות'מאנית. לבסוף, ב-29 בספטמבר 1911, פלש הצבא האיטלקי דרך הים ללוב ולבסוף כבש אותה. במלחמה עצמה באו לידי ביטוי הן השיכלול באמצעי הלחימה- זו הייתה המלחמה הראשונה שבה אירעו התקפות אוויריות מהצד האיטלקי וכן מעשי הזוועה שביצעו האיטלקים במוסלמים המקומיים בלוב, והן שיתוף פעולה עות'מאני- מוסלמי נרחב, עת נלחם הצבא העות'מאני שבו נלחמו חיילים בני דתות וקבוצות אתניות שונות, ויחד עם יושביה של לוב, בייחוד אלה המוסלמים תחת פיקוד המסדר הסנוסי, מסדר מוסלמי סופי (צופי) שלא תמיד תיאם את כל מהלכיו ודעותיו עם האימפריה, נלחמים עם העות'מאנים כנגד האיטלקים. המלחמה נמשכה כשנה, ובמהלכה נכבשו על ידי האיטלקים גם האיים הדודקנזיים (איפה שנמצא האי רודוס, למשל), הותקפו מיצרי הדרדנלים והעיר ביירות. הצבא העות'מאני נחל תבוסה באותה מלחמה, והמלחמה הסתיימה בכניעה עות'מאנית ב-18 באוקטובר 1912 בהסכם אוצ'י (ניתן לקרוא לו גם הסכם לוזאן הראשון). תוצאתה הישירה של מלחמת לוב הייתה פרוץ מלחמת הבלקן הראשונה, כ-11 ימים לפני חתימת הסכם אוצ'י, עת ניצלו מדינות הבלקן את תבוסתו של הצבא העות'מאני בלוב על מנת להרחיב את שיטחן. מלחמות אלו היוו רקע, בסופו של דבר, לתבוסתה הסופית של האימפריה העת'מאנית במלחמת העולם הראשונה ולכישלונו המוחלט של ניסיון הלאומיות העות'מאנית. במלחמה עלה לראשונה שמו של קצין עות'מאני בכיר שהשתתף בה, מוסטפא כמאל אתאתורכ, שעתיד להפוך לאביה-מייסדה של הרפובליקה התורכית המודרנית.

המסדר הסנוסי עתיד לייסד את מדינת לוב המודרנית שמורכבת מ3 פרובינציות: קירנאיקה ממנו באו הסנוסים (בארקה בערבית, או ברגה, כשהעיר המרכזית בה היא בנע'אזי- בנגאזי שבמזרח המדינה), טריפולי במערב המדינה ופזאן שבדרום המדינה. בשנת 1951 זכתה לוב לעצמאות ומנהיג הסנוסים אידריס הפך למלך אידריס הראשון של לוב עד למפלתו בספטמבר 1969 במהפיכה שיזם הקצין מועמר אל-קד'אפי שמוצאו ממחוז טריפולי.

 

מלחמות הבלקן הן שתי מלחמות, שהתחוללו בין החודשים אוקטובר-דצמבר 1912 ברציפות, ומינואר עד יולי 1913 לפרקים. במלחמת הבלקן הראשונה נלחמה האימפריה העות'מאנית ששלטה באיזור נגד ברית צבאית רופפת של ארבע מדינות בבלקן: יוון, סרביה, בולגריה ומונטנגרו, שקיבלו את עצמאותן בדרך זו או אחרת עוד במאה ה-19. המדינות האלה ניצלו את חולשתה של האימפריה שהייתה עסוקה במלחמה בלוב.

ראשית המאבק הלאומי בבלקן כנגד העות'מאנים השולטים היה בתחילת המאה ה-19, בהשפעת הכנסייה הנוצרית האורתודוכסית. בשנת 1814 הוקמה "אגודת הידידות" (פיליקי אייתאייריאה) בחסות הרוסים בעיר אודסה שבאוקראינה. מדובר בברית נוצרית אורתודוכסית כנגד המוסלמים. במרץ 1821 החלה אגודה זו במרד כנגד האימפריה העות'מאנית בשטחי יוון של היום. בשנת 1830 אירעה ועידת לונדון, בה כפו מעצמות אירופה על האימפריה העות'מאנית את הקמת ממלכת יוון שהייתה עצמאית, בעוד סרביה הופכת לאוטונומיה. בנוסף למפלות במרידות פנימיות ולמפלות במלחמות מול הרוסים, האימפריה העות'מאנית באותן שנים הייתה חלשה מאוד כלכלית. בשל כך הייתה תסיסה באיזורי הבלקן אצל כל העמים- אפילו אצל האלבנים שרובם מוסלמים. ב3 במרץ 1878 נחתמו הסכמי סאן סטפאנו לאחר עוד מפלה מול הרוסים, והאימפריה העות'מאנית נאלצה להכיר בעצמאות של רומניה, סרביה ומונטנגרו בעוד בולגריה הוכרזה כאוטונומיה.

בחודש יולי 1908 שלט באימפריה הסולטאן עבד אל-חמיד השני, ואז התחוללה מהפיכה באימפריה העות'מאנית: תנועה בשם "התורכים הצעירים", תנועה חילונית בבסיסה שהוקמה על ידי אנשי צבא שהוצבו במחוזות האירופיים של האימפריה, חוללה מהפיכה חוקתית וכל אזרחי האימפריה ללא הבדלי דת ומוצא זכו לשיוויון זכויות. האגודה המרכזית בתוך התנועה הייתה "הוועד לאיחוד ולקידמה". כעת האימפריה העות'מאנית הפכה למלוכה חוקתית, וכעבור שנה לאחר ניסיון הפיכת נגד כושל הודח הסולטאן, אחיו החליף אותו והשילטון דה פקטו ניתן ל"תורכים הצעירים". בשל המהפיכה, התעוררו ברחבי האימפריה ציפיות למתן יותר חופש ביטוי ואוטונומיה במחוזות השונים של האימפריה. ציפיות אלה נכזבו, ובמקדוניה שהייתה עילת המלחמה (ארבע מדינות הבלקן רצו לחלק אותה ביניהן) החלו פעולות טרור בשנת 1910 בערך. כך היה גם באלבניה.

תחילתה של מלחמת הבלקן הראשונה הייתה ב8 באוקטובר, עת הכריזה מונטנגרו מלחמה על האימפריה העות'מאנית. לאחר ימים ספורים הצטרפו אליה סרביה, בולגריה ויוון. "הליגה הבלקנית" שהקימו המדינות האלה פתחו במתקפה נגד הצבא העות'מאני בכמה חזיתות: תראקיה (החלק האירופי של תורכיה של היום, כולל העיר אדירנה, וסביבת הגבול התורכי-בולגרי), במקדוניה, בצפון אלבניה ובקוסובו. לאחר חודש נחלו מדינות הבלקן ניצחונות אדירים, בעיקר באיזורי תראקיה ומקדוניה, שם התחוללה הלחימה הקשה ביותר. העיר אדירנה (אדריאנופול) התורכית כיום נפלה בידי הבולגרים, העיר סאלוניקי שרוב תושביה היו יהודים נפלה בידי יוון ובאלבניה התלקחה מלחמה בין השבטים המוסלמיים בדרום המדינה לבין השבטים הנוצריים בצפון המדינה (הנוצרים לא תמיד היו בצד המורד, אגב…). בשיאה הגיעה המלחמה לקו צ'טלג'ה- ליד איסטנבול.

בחודש דצמבר 1912 המעצמות הגדולות של אירופה החליטו להתערב ולשים סוף למלחמה. סרביה אוימה על ידי אוסטריה- הונגריה (שבאותו זמן החזיקה בבוסניה) וב9 בדצמבר 1912 הוחלט על הפסקת אש בין הצבא העות'מאני לבין בולגריה. המלחמה נעצרה בחזיתות אדירנה, יאנינה (יוון) ושקודאר (סרביה ומונטנגרו).

בשנת 1913 פרצה מלחמת הבלקן השנייה, מלחמה פנימית בין מעצמות הבלקן, כשבולגריה מצד אחד ומונטנגרו, סרביה ורומניה מצד שני. העות'מאנים ניצלו את ההזדמנות וכבשו את אדירנה, ששייכת לתורכיה עד ימינו בחלק האירופי שלה. בכל מלחמות הבלקן נהרגו יותר מ200 אלף לוחמים מכל הצדדים. האימפריה העות'מאנית איבדה כמעט את כל שטחיה האירופיים וזה היה הקדימון למלחמת העולם הראשונה.

כמעט 80 שנים לאחר מכן, לאחר התפרקות יוגוסלביה, פרצה שוב מלחמה בבלקן בין סרביה ומונטנגרו לבין בוסניה-הרצגובינה, קרואטיה וסלובניה שהכריזו על עצמאותן. בשנת 1999 הכריז חבל קוסובו המוסלמי על עצמאותו.

 

cemevi-696x398-1

על העלאווים (בסוריה) והעאלווים (בתורכיה)

"אני מעיד שאדוננו עלי ברא את אדוננו מוחמד, והשרה עליו מאור עצמיותו"…. משפט פרובוקטיבי זה מופיע בספר "אל באקורה אל סולימאנייה", ספרו של סולימאן אל-אדני מהמאה ה-19, שחשף את סודות הדת העלאווית, שמאמינה בהתגלמותו של האל בבני אדם. הדת העלאווית, למי ששכח, היא דתו של המיעוט השולט בסוריה ודתם של בני משפחת השילטון בסוריה, אל-אסד. בדומה לאסמאעילים, לדרוזים, לשיעה הזיידית (של תימן), לעאלווים ולעוד קבוצות, העלאוויזם הוא תוצר ונגזרת של הפיצול בשנת 680 לספירה הנוצרית בין האסלאם הסוני לאסלאם השיעי. האסלאם השיעי, כזכור, מחשיב את עלי, הח'ליף המוסלמי השלישי, בן דודו של מוחמד נביא האסלאם וחתנו, ואת צאצאיו של עלי, שיחד איתו מהווים את שנים עשר האמאמים (כשיש קבוצות בשיעה שרואה בדמויות שונות, כלומר בצאצאים שונים כאותם אמאמים), כמחליפיו הפוליטיים אך גם הרוחניים של מוחמד, בעוד האסלאם הסוני, שמהווה 90 אחוזים מהאסלאם, רואה במוחמד את המנהיג הרוחני-דתי האחרון של האומה האסלאמית, את אחרון הנביאים בכלל, ורואה בבני משפחתו המורחבת מאוד של מוחמד מצד שבטו, שבט קורייש, כח'ליפים, כמחליפים הפוליטיים בלבד של מוחמד בהנהגת האומה האסלאמית.

העלאווים נחשבים בעיני הזרם המרכזי של האסלאם, הסונה, ככופרים, היות ולפי המשתמע מפסוק זה, העלאווים מאמינים בהתגלמותו של האל בבני האדם, וליתר דיוק, בהתגלמותו של האל לאורך ההיסטוריה במשך שבעה שילושים, בדומה לנצרות. בשל כך ניתן לעלאווים הכינוי "נוסיירים", כלומר מעין נוצרים. אבל למעשה הם לא נקראים "נוסיירים" בגלל הנצרות, אלא בגלל אדם בשם אבן נוסייר, שנלווה לאמאם השיעי ה-11, חסן אל-עסכרי. נכדו של אבן נוסייר התיישב בשנת 1032 בלטקייה שבחוף הסורי (אז הביזנטי), ובכך החל הזרם העלאווי (מערבית- המאמינים בעלי) לפעול.
הדת העלאווית יצאה מחוץ לגבולות האסלאם השיעי בסוף המאה ה-11 לספירה, והאסלאם הסוני מחשיב אותה ברובו עד היום ככפירה. לאסלאם השיעי, שממנו יצאו העלאווים, יש דעה אחרת עליהם: בשנת 1974, ומסיבות פוליטיות על מנת למצוא חן בעיני נשיא סוריה דאז חאפז אל-אסד, הכריז המנהיג הדתי והפוליטי של השיעים בלבנון, מוסא אל-סדר, על העלאווים כחלק מהאסלאם וכמוסלמים לכל דבר ועניין.
מכאן אפשר להבין את שינאתם של התנועות המוסלמיות הסוניות, כמו "האחים המוסלמים", "אל קאעדה" ודאע"ש לעלאווים.

וכך נראה השילוש העלאווי: האל התגלם באדם שהוא ה"משמעות" (מענא בערבית), לדוגמה האמאם עלי, בן דודו וחתנו של מוחמד נביא האסלאם. מי שכיסה על התלמיד היה רבו, כלומר במקרה של עלי הנביא מוחמד, שהוא רק ה"שם" שבעזרתו הוסתרה העובדה לדידם של העלאווים, שהאל התגלם בעלי. והאדם שהיה ה"שער" (באב) בין שניהם היה חברו של מוחמד, סלימאן אל-פארסי, או פשוט סולימאן הפרסי.
אגב, השילוש הראשון, לפי העלאווים, הורכב מהבל בנו של אדם הראשון, שבו התגלם האל, אדם הראשון היה רק ה"שם" או ה"צעיף" שכיסה עליו, והמלאך גבריאל היה השער שחיבר בין שניהם. בתקופת משה רבנו, האל התגלם ביתרו (שועייב) חותן משה, כשמשה היה רק ה"שם" שכיסה על מי שהאל התגלם בו. וישו הנוצרי? כן, גם הוא היה רק ה"שם" או ה"צעיף", שכיסה על תלמידו פטרוס, שבו התגלם האל. נשמע מוכר? כן, הדת הדרוזית (שיצאה מהזרם האסמעילי של השיעה האסלאמית) היא אמנם סודית ושונה במקצת, אך מהמעט שיודעים עליה יש מאפיינים משותפים כלשהם בינה לבין הדת העלאווית.

עוד דבר מעניין בעלאווים הוא שהם חוגגים את כל החגים של האסלאם, כולל ובייחוד האסלאם השיעי, והנצרות, אך נותנים להם משמעות חדשה לגמרי מתוכנם המקורי. כמו כן, העלאווים מותרים בשתיית יין, בניגוד לשאר המוסלמים, והמצווה החשובה ביותר אצלהם היא ה"תקייה" (Taqiyya), כלומר ההסתרה, שלפיה מותר וצריך לעשות הכל כדי להסתיר את זהותם הדתית האמיתית בשעת סכנה. כמו כן, הם מאמינים בקוראן אך נותנים לו פירוש אליגורי בלבד ולא מאמינים במצוות הכתובות בו. הספר הקדוש החשוב לעלאווים נקרא "כתאב אל-מוג'מע", ואין להם בית תפילה רשמי כמו מסגד, אך יש מקום התכנסות שמיועד לאנשי הדת שלהם בלבד. רוב העלאווים, כמובן אלה שאינם אנשי דת, הם חילוניים, וזאת במסגרת ה"תקייה" שלהם. עלאווים רבים (בדומה לבני מיעוטים אחרים במזרח התיכון, כמו הנוצרים) אימצו אידיאולוגיות חילוניות- שמאלניות בחום, כמו את הלאומיות הערבית או את הלאומיות הערבית הסוציאליסטית של מפלגת הבעת', מפלגת השילטון בסוריה ומפלגתם של בני משפחת אסד, על מנת להסתיר את אמונתם הדתית, ולאמץ אידיאולוגיה שהיא תגובה לעליית האסלאם הסוני הפוליטי (בלבנון מרוכז המיעוט העלאווי הקטן תחת "המפלגה הדמוקרטית הערבית) כמו כן, הנשיא הסורי בשאר אל אסד ואביו, הנשיא לשעבר חאפז אל אסד, תמיד דאגו להצטלם במסגד בחגים מוסלמיים כשהם מתפללים את התפילה המוסלמית בנוסחה הסוני הרגיל. גם זו תקייה.

עוד מאפיין מיוחד לעלאווים היא אמונתם בגילגול נשמות, בדומה לדרוזים. כמו כן, ישנה אמונה בקרב העלאווים כי בני האדם נולדו ככוכבים, והאמאמים השיעים דומים לנחיל דבורים או למקבץ כוכבים (אחד מכינוייו של האמאם עלי, בן דודו וחתנו של מוחמד, הוא "נסיך הדבורים" (בערבית: "אמיר אל-נחל"). בתוך העלאווים ישנן אף שתי כתות משנה, הכת הראשונה נקראת "שמסייה" (אנשי השמש), שטענה כי האמאם עלי נמצא בתוך השמש, ומולה יש כת משנה אחרת בשם "אל-קמריה" (אנשי הירח), שטוענת כי האמאם עלי נמצא בתוך הירח.

הדת העלאווית היא תוצר של הפילוג הסוני-שיעי, והיא במקור כת, שמשתייכת לקבוצת כתות בשם ה"רולאת" (Ghulat/Rulat), או "ע'ולאת", שמשמעה המגזימים, כלומר אלה שהגזימו לגבי סיפורו של האמאם עלי, שהשיעה טוענת שהוא וצאצאיו הם מחליפיו הפוליטיים והרוחניים של מוחמד. הכתות האלה הגזימו ביחסן לעלי, עד כדי כך שטענו שהוא התגלמותו של האל, ממש כפי שהנצרות טוענת שישו הוא בנו והתגלמותו של האל.

חלק גדול מהעלאווים מרוכז לאורך החוף הסורי במערב המדינה (בין השנים 1920-1936 אף הייתה קיימת במערב סוריה, לאורך החוף, מדינה עלאווית בחסות הצרפתים) וכן באיזור טריפולי שבחוף של צפון לבנון. ישנם עלאווים מעטים גם בדרום מזרח תורכיה, וכן בכפר רג'ר שחלקו נמצא בתחום ישראל. אבל מה שחשוב ואסור להתבלבל בו הוא בין העלאווים (Alawi), לבין העאלווים, או אלווים (Aleviׂׂ) של תורכיה. העאלווים (Alevi) הם שיעים בעיקרון, אך הם שונים מהעלאווים (Alawi). הם שונים גם בביטוי שמם, גם במנהגים וגם בזיהוי.
כעשרים אחוזים מאוכלוסייתה של תורכיה הם עאלווים, בעוד העלאווים מהווים פחות מרבע אחוז מהאוכלוסייה התורכית.
סודותיה של הדת העלאווית, בניגוד לסודות הדת הדרוזית שמעולם לא נתגלו, נחשפו בשנת 1863 עת אדם מהעיר אדנה, שנמצאת כיום בתורכיה אך בעבר הייתה חלק ממחוז חלב (כיום בסוריה), בשם סולימאן, פרסם ספר ובו גילה את סודותיה של הדת. על ספר זה אני נסמך כשאני מספר על הדת העלאווית. לספר קוראים "ביכורי סולימאן", או בערבית "אל-בא(כ)קורה אל-סולימאנייה).

מי הם העאלווים (Alevi)?

העאלווים הם, למעשה, שילוב בין האמונה השיעית שהיא חלק מהאסלאם למיסטיקה המוסלמית, הצופיות. בניגוד לעלאווים, העאלווים אינם מאמינים בשילוש, אלא באיחוד של מוחמד ועלי. העאלווים מאמינים שמוחמד ועלי הם שליחיו של האל, לא התגלמותו בכלל. לפי האסלאם הצופי, על האדם לעבור שלבים עד שיגיע לדרגת טיהור עליונה ולקירבה לאל. הטקסים העאלווים מאוד דומים לטקסים הצופיים, ויש מי שמזהה אותם עם המסדר הצופי (Sufi) הבכתאשייה, היות שמייסד המסדר, חאג'י בכתאש וולי (Bektash Veli) בן המאה ה-13, בן המאה ה-13, נחשב כדמות מקודשת מאוד אצל העאלווים. לפי העאלווים, לאדם ישנה את הדרך הרוחנית, בתורכית יול (yol), שהיא כוללת בתוכה ארבעים שלבים וארבעה שערים. טקס התפילה המרכזי, המיסטי, של העאלווים נקרא ג'ם (Cem, ניתן לבטא כJem), והוא מבוצע בבית התפילה המרכזי של העאלווים, הג'מווי (Cemevi, Jemevi). הטקס כולל שירה, שתיית יין (לעאלווים, בניגוד למוסלמים, מותר לשתות יין) ריקודים והקראת פסוקי קוראן ושירים מיסטיים. בראש כל טקס עומד הדדה (Dede), שהוא אב הטקס. יחד עמו ישנן 12 דרגות, כשכל דרגה מייצגת דמות באסלאם, שמקבילה לשנים עשר האמאמים השיעים. בסך הכל יש 12 סוגים שונים של טקסים. אצל העלאווים מעמד האישה נחשב גבוה וכמעט שיוויוני, והסובלנות והחברות הם ערכים חשובים מאוד באמונה זו. דמות חשובה נוספת אצל העאלווים היא דמותו של אליהו הנביא, לו מוקדש חג שמלא טקסים בשם "חידר" (Khidr, כינויו של אליהו באסלאם). חגים נוספים שמציינים העאלווים הם ראש השנה הפרסי, הנורוז, וגם את חג העשוראא, ציון רצח האמאם חוסיין בנו של עלי בכרבלאא, בדומה לשיעים. כמו כן, אצל העאלווים יש מנהג של פולחן קדושים, ומצווה לעלות לרגל לקברי קדושים (זייארה, זייארת), כששוב, הדמות הקדושה ביותר אחרי מוחמד ועלי היא דמותו של חאג'י בכתאש וולי. האמונה העאלווית נחשבת לא מחמירה ואף פתוחה וליברלית. חלק מהכורדים בתורכיה הם עאלווים (ובשל כך נרדפו בעבר).
עם זאת, העאלווים נחשבים כיותר שיעים מאשר העלאווים, שנחשבים כבני דת נפרדת, ואף מזוהים עם ה"קיזילבאש", שהיו השיעים של אנטוליה (תת היבשת שעליה שוכנת תורכיה של ימינו) בימי האימפריה העות'מאנית. בניגוד לאסלאם שמתיר להינשא לעד ארבע נשים, העאלווים מתירים להינשא לאישה אחת בלבד, ומתגאים בכך.

חשוב לי להדגיש שוב- עאלווים (Alevi) הם אינם עלאווים (Alawi)!

suleiman

סולימאן שאה וראשיתם של העותמאנים

בעת מלחמת האזרחים הסורית הצבא התורכי עשה מבצע בגבול תורכיה-סוריה, שבו פונו חיילים תורכים ומבנה בתוך מובלעת בצפון סוריה. בתוך המבנה הזה היו שרידיו של סבו של עות'מאן הראשון, מייסדה של השושלת העותמאנית. היות שמדובר בשטח תורכי בתוך סוריה, המבנה היה נתון למתקפות הן של הצבא הסורי שנתון לשליטתו של בשאר אל אסד, והן למתקפות של ארגון "המדינה האסלאמית-דאעש", לכן היה חשוב לפנות אותו.

ולא רק בגלל זה. חשיבותו של המבנה מראה על חשיבותו של סולימאן שאה לתורכים, הן הלאומנים והן האסלאמיסטים.

מי היה סולימאן שאה, שעל שמו נקרא הסולטאן סולימאן המפואר?

בראשית האלף השני, פשטו שבטים תורכיים, שמוצאם ממרכז אסיה (באיזור סיביר- קזחסטן- צפון מונגוליה של היום) על תת היבשת האנטולית, שהייתה יוונית. לאט ובנחישות הם דחקו את התושבים היוונים ואף הערבים לכיוון מערב ודרום בהתאמה, והקימו את האימפריה הסלג'וקית, שהייתה האימפריה התורכית מוסלמית הראשונה. בד בבד עם הפשיטות, התאסלמו התורכים (שעבדו בעיקר את איתני הטבע וגם כמה אלילים) בהמוניהם.

האימפריה הסלג'וקית, שהתחלקה לבסוף לאמירויות קטנות, העסיקה מצביאים צבאיים לרוב. אחדים מהם באו משבטים תורכיים, שבאו ממרכז אסיה, בשם אואוז (Oguz). מתוך שבטי האואוז נולד, לפי המסורת, בשנת 1178, אדם ששמו ושם אביו היו זהים לשם של שליט גדול אחר של הסלג'וקים: סולימאן בן קוטולמוש. זה היה סולימאן שאה.

סולימאן הרבה להילחם יחד עם יחידותיו הצבאיות באיזור עמק הפרת, שם יום אחד, כשהיה בן 58 בערך, טבע בנהר… הוא נקבר במחוז חלב, שעתיד להיות חלק מהאימפריה העות'מאנית ובהמשך חלק חשוב של סוריה המודרנית. הוא השאיר אחריו בן בשם ארטורול (Ertugrul), גם לוחם וראש שבט. בנו של אותו ארטורול עתיד להיות שליט של פרובינציה סלג'וקית. קראו לו עות'מאן, ולצאצאיו יקראו המשפחה העות'מאנית. אותה נסיכות קטנה עתידה להתפתח לאחת האימפריות הגדולות ביותר שראה העולם מעודו. תחילה, החל משנת 1300 לערך, נלחמו העות'מאנים עם נסיכויות תורכיות שכנות והביסו אותן. בהמשך העות'מאנים יביסו עמים וממלכות שכנים. וכל השאר היסטוריה….

חזרה לסולימאן. אותו סולימאן שאה הפך לסמל אגדי הן של האימפריה העות'מאנית והן של תורכיה המודרנית שבאה לאחריה. בעוד העות'מאנים יפארו את היותו ראש המשפחה וגם כסמל אסלאמי (למרות שמדובר בתהליכים איטיים של אסלאמיזציה באותם ימים). תורכיה המודרנית תדגיש את היותו תורכי, וכן תדגיש את התורכיות של אבותיו, גם אם לא היו מוסלמים.
לתורכיה המודרנית שהייתה בחיתוליה בשנות העשרים היה חשוב לשמר את מתחם קברו של סולימאן שאה, שניצב בלב טריטוריה ערבית סורית, בידיה. גם סמל תורכי עתיק וגם שטח תורכי שיהיה קרוב לתורכיה עצמה. בשנת 1921, קצת אחרי תום מלחמת העולם הראשונה, חתמה האימפריה העות'מאנית, שעתידה תוך שנתיים להפוך לתורכיה, על הסכם באנקרה עם צרפת, שעתידה לקחת חסות על סוריה ולבנון העתידיות. לפי ההסכם, שטח של 8000 קילומטר רבוע במתחם סולימאן שאה- שנקרא בערבית גם קלעת ג'באר או מבצר ג'באר, עתיד להישאר מובלעת תורכית. כל ממשלות סוריה כיבדו את ההסכם, עד שבשנת 1974 החליט אביו של בשאר אל אסד, הנשיא הסורי חאפז אל אסד, להקים סכר על הפרת בקירבת מקום, וכתוצאה מכך המקום הוצף. אסד לא רצה להסתכסך עם תורכיה, שבאותה שנה הייתה "מחוממת" על קפריסין, ונתן לתורכים שטח חדש, 80 קילומטר מצפון למבצר ג'באר. כל מתחם סולימאן שאה הועבר לשם, ועל המובלעת התורכית הופקדו כ-30 עד 40 חיילים תורכים. במקום גם הוזכר מייסדה של תורכיה, מוסטפא כמאל אתא תורכ, והוצב דגל תורכי ענק.

בשנת 2011 החלה מלחמת אזרחים בתוך סוריה, ומתחם סולימאן שאה הועמד בסכנה. ממשלת ארדואן, שדוגלת ב"ניאו עות'מאניזם" הדגישה את חשיבות המתחם, היות וסולימאן שאה היה אביו של אביו של אב המשפחה העות'מאנית, שהפכה לאימפריה האסלאמית האחרונה עד לימינו. היות ואנשי אירגון "המדינה האסלאמית-דאעש" התקרבו למובלעת ואף תקפו אותה (דאעש ידועים בחוסר חיבתם לכל אנדרטה, קבר, פסל או מונומנט, בגלל שהם רואים בזה עבודת אלילים ופולחן זר לאסלאם המקורי). עשרות החיילים התורכיים במתחם סולימאן שאה הועמדו בסכנת חיים. הצבא התורכי החליט, לכן, אמש, לעשות מעשה: שיירה צבאית שכוללת טנקים, נגמ"שים ומאות חיילים זרמה מתורכיה אל המתחם, חילצה את החיילים, אספה את שרידי סולימאן שאה והרסה את המבנה. לא נודע על קרב רציני באיזור, אך חייל תורכי אחד נהרג.

המבנה הועבר צפונה, לשיטחה של תורכיה, אך כדי להראות שהממשלה לא פועלת בניגוד למדיניות ה"ניאו עות'מאניזם" וללאומיות התורכית, ולא מוסרת טריטוריה תורכית לעמים זרים, הדגל שקופל הונף שוב ב"אל שמס", שנמצא בצד הסורי של הגבול בין סוריה לתורכיה, ממש קרוב לגבול ולנהר. שם אמור לקום המבנה בעתיד, לטענתה של תורכיה.
נכון לעכשיו, למעט במתחם שבו נמצא הדגל (שתורכיה ממש צמודה אליו), אין יותר מובלעות תורכיות בתוך סוריה.

מזה כמה שנים משודרת ברשת "נטפליקס" סידרה תורכית אודות בנו של סולימאן שאה, ארטוגרול, בשם "התחייה-ארטוגרול". סידרה זאת נעשתה על ידי רשות השידור התורכית TRT והיא מלאה במוטיבים אסלאמיים והיסטוריים.

Mimar_Sinan2

מימאר סינאן- האדריכל של הסולטאנים העות'מאנים

 

מימאר (מועמר) סינאן הוא האדריכל האגדי של האימפריה העות'מאני בימי הזוהר שלה, המאה ה-16. הוא הפך לסמל עולמי של אדריכלות מושקעת ויצירתיות, בייחוד באיזור המזרח התיכון והבלקאן.
בדומה לגאודי של ברצלונה, מאות המבנים שתיכנן האומן הדגול הזה, כ250 במספר כשרובם הכמעט מוחלט מבנים ציבוריים, שינו את הנוף של העיר איסטנבול לתמיד. עם זאת, יצירת המופת הגדולה ביותר של סינאן נבנתה בעיר אדירנה, הלא היא אדריאנופול- מסגד סלימייה, שנבנה בין השנים 1569 ל1575, והוקדש לסולטאן סלים השני, בנם של הורם וסולימאן. יצירת המופת השנייה במעלה שתיכנן סינאן היא מסגד סולימאנייה, שנבנה לכבוד הסולטאן סולימאן המפואר, בין 1550 ל1558- שנבנה עוד בחיי סולימאן על מנת להנציחו- שהוא המסגד הגדול ביותר באיסטנבול. זאת, למרות שלדעתי המסגד הכחול שנבנה לכבוד הסולטאן אהמט הראשון, בעלה של קוסם סולטאן, הוא הוא המפואר ביותר בעיר.

סינאן, שהיה נוצרי ממוצא יווני, אלבני או ארמני, גויס, ליניצ'רים, חיל הרגלים המובחר של האימפריה העות'מאנית בשיטת הדוושירמה (גיוס נערים נוצרים, איסלומם וחינוכם על מנת שישרתו את האליטה העות'מאנית ואת הצבא העות'מאני). עוד מילדותו והפך לארכיטקט צבאי. עם השנים השתבחה איכות תכנוניו, ורק לקראת זיקנתו, שהייתה גם זיקנתו של סולימאן עצמו ותקופתו של סלים השני, הוא הגיע ממש לדרגת מאסטר ארכיטקט. מומחים רבים טוענים שלולא היה נוצרי במקור ולא היה עובר את תהליך הגיוס למערכת העות'מאנית ואיסלום, לא היה כל כך מוכשר. המבנים שתיכנן ובנה היו דווקא בהשראה נוצרית-אירופית והפאר שלהם היה דומה לפארן של הכנסיות, שצורתן נועדה במקור להראות את גדולתו של האל ואפסותו של האדם מולו, והרי התקופה לא הייתה כל כך רחוקה מימי הביניים, בהם המבנים המפוארים, המרשימים והרשמיים ביותר באירופה הנוצרית היו הכנסיות. כמו כן, גם אומנות אירופית עתיקה, שחידשה ימיה בדיוק באותם ימים שנקראו תקופת הרנסאנס, השפיעה על סינאן. חשוב לציין, כי רוב עבודות הבנייה של סינאן נעשו בשטח האירופי של האימפריה העותמאנית.

באשר למספר המבנים שתיכנן סינאן יש מחלוקת. המספר הרשמי הוא 250, אך יש כאלה שמעלים את הסכום ב-100, היות וגם היו לסינאן תלמידים שפעלו בהשראתו (כמו למשל מתכנן המסגד הכחול). בסך הכל תיכנן סינאן 92 מסגדים גדולים, 52 מסגדים קטנים, 55 בתי ספר דתיים- מדרסות, 7 בתי ספר לקוראי קוראן (שהוא מקצוע בפני עצמו), 20 מואוזוליאומים, שהם קברים מפוארים של אנשים מפורסמים, דוגמת שאהזאדה מהמט בן סולימאן מיודענו, שלא זכה להגיע לסולטאנות, וקברם של סולימאן והורם. הוא תיכנן בנוסף 17 בתי תמחוי- עימארתים, שישה אקוודוקטים (מעבירי מים, שהיו מקובלים יותר בתקופת האימפריה הרומית), עשרה גשרים, ביניהם גשר מהמט פאשה סוקולוביץ' המפורסם בבוסניה, שלושה בתי חולים, עשרים מלונות דרכים (קרוואן-סאראי בתורכית), 36 ארמונות וטירות, שמונה מבנים מקושתים ו48 מרחצאות. בתפקידו כארכיטקט הרשמי של האימפריה שימש כחמישים שנים.

עבודותיו של סינאן ואומנותו הייחודית שימשה השראה לכל עולם הארכיטקטורה, במיוחד בממלכות מוסלמיות. גם הטאג' מאהאל שבאגרא ההודית, שנבנה על ידי שאה ג'אהאן המוסלמי, תוכנן ונבנה בהשראתו. הייחוד שבעבודותיו של סינאן היה הפאר, המרחב הפנימי המאוחד והגדול מאוד והדקדוק הגיאומטרי והצורני של הבנייה. סינאן היה ידוע בפרפקציוניזם שלו, ולא סבל טעויות או תקלות. לכן דאג גם לפקח מקרוב ולהדריך את העובדים, עד אחרון פועלי הבניין, באשר לצורת הבנייה של המבנים, מה גם שסינאן דאג שהמבנים והציורים שבתוכם ייעשו מחומרים שיחזיקו שנים רבות מאוד.

על שם מימאר סינאן קיימת אוניברסיטה לאומנויות יפות- בדגש על ארכיטקטורה באיסטנבול. יש גם על שמו רחוב בקרבת מסגד סולימאנייה. לכן, עד היום כשאומרים ארכיטקטורה, אומרים מימאר סינאן.
סינאן חי עד גיל 98 (1489-1588) כנראה, דבר נדיר מאוד באותן שנים, מת באופן טבעי ונטמן במואוזוליאום שהוא עצמו תיכנן.

 

350px-Hatay_-_ethnolinguistic_map.svg

סיכסוך אלכסנדרטה (חאתאי) בין תורכיה לסוריה בשנות העשרים והשלושים של המאה ה20

(c) כל הזכויות שמורות לכותב אתר זה, נלקח מתוך עבודה שהכנתי לאוניברסיטה מלפני עשור וחצי

1. חבל אלכסנדרטה מהו?

חבל אלכסנדרטה, כיום מחוז ההאתאי (ארץ החיתים) בתורכיה. גבולותיו הרשמיים נקבעו בשנת 1918 עם תום מלחמת העולם הראשונה. החבל נמצא בדרום מרכז אנאטוליה (הצד האסיאתי של תורכיה), מצפון לרצועת החוף הסורית. החבל מהווה גשר יבשתי בין תורכיה לחוף המרחב הסורי ולארצות ערב- למעשה בין אנאטוליה לבין דרום מערב אסיה. הוא שולט על המישור הצפוני של סוריה- משמש כשער לקיליקיה ולאסיה הקטנה. שיטחו 4805 קמ"ר וגבולותיו הם: מצפון העיר התורכית פאיאס, במזרח: עמק קאראסו ונהר האורונטס, בדרום" קאראדוראו ובמערב נמצא הים התיכון.

בין השנים 1939-1921 החבל נמצא במערבו של "המרחב הסורי" (בילאד א-שאם, מונח שנקבע במאה ה19), שגובל בסיני שבדרום, הנג'ד (בסעודיה) מכיוון דרום מזרח, הרי הטאורוס בצפון והמדבר הסורי במזרח והים התיכון במערב.

בחבל ישנם שלושה מרכזים עירוניים: 1. אנטיוכיה (אנטקיה)- העיר הגדולה ביותר מבחינת אוכלוסייה 2) עיר הנמל אלכסנדרטה (בערבית ובתורכית: איסכנדרון) 3. קיריק-ח'אן.

מבחינה כלכלית, החבל מפותח מאוד מכיוון שאדמותיו, שבעבר היו ביצות, פוריות מאוד, ומשמשות לחקלאות ולתעשייה ובעיקר משום שבעיר אלכסנדרטה נמצא הנמל הטבעי ביותר מבחינת היווצרותו באגן הים התיכון המזרחי, המשמש מקור כלכלי ומסחרי חשוב לאיזור כולו, ובייחוד לסוריה, בשנים שהחזיקה בו- שנות העשרים והשלושים של המאה העשרים.

חשוב לציין שבאותה תקופה תורכיה הייתה במצב כלכלי לא מזהיר בלשון המעטה: היא ניזוקה קשות במלחמת העולם הראשונה ובמלחמת העצמאות התורכית שבאה אחריה וכן ניזוקה בעיקבות הסכמי הכניעה העות'מאניים לאחר מלחמת העולם הראשונה. גם הרפורמות שחולל מייסדה של תורכיה המודרנית אתאתורכ גבו את מחירן הכלכלי. לכן המצב הכלכלי של תורכיה היה לא טוב ותורכיה נזקקה באותן שנים לחבל הזה מבחינה כלכלית. עוד בתקופה העות'מאנית נמל אלכסנדרטה- איסכנדרון היה מרכז מסחרי הומה לאיזור כולו. מוצרי הסחר באיזור, שעברו דרך הנמל, היו: משק חי, מאכלי ים, כותנה, טקסטיל (חשוב מאוד למסחר בבדים שהתנהל באיזור כולו), משי, קמח סוכר וכו'. והכי חשוב: הנמל שימש נמל הבית של העיר המסחרית מאוד חלב שבסוריה, שהייתה קשוה בטבורה מבחינה כלכלית אל הנמל. שיא הפעילות הכלכלית בחבל היה בין השנים 1924-1919, שבהן החבל רשם עודף תקציבי של 30 אחוזים. ערך הסחורה החקלאית עלה פי ארבע והיהווה כשביעית מהתוצר החקלאי של סוריה שהייתה באותן שנים תחת שילטון המנדט הצרפתי.

מבחינה דמוגרפית, איזור אלכסנדרטה כלל בין השנים 1921-1939, שנות הסיכסוך, אוכלוסייה של 222 אלף נפש שהיו מחולקים ל21 קהילות לפי מוצא אתני, דת ושפה. כארבעים אחוז מהאוכלוסייה היו דוברי תורכית- תורכים וארמנים, ושאר שישים האחוזים מהאוכלוסייה היו עלאווים (Alawi) מוסלמים סונים, נוצרים מכל פלגי הנצרות- קתולים, אורתודוכסים, מארונים ומיעוט קטן של יהודים, כורדים וצ'רקסים. התורכים היו הקבוצה החשובה באוכלוסייה למרות שלא היוו רוב. אוכלוסיית החבל הייתה מחולקת למעמדות: מעמד גבוה- בעלי הקרקעות, רובם תורכים. מעמד בינוני- תעשיינים, בנקאים וסוחרים- לרוב ארמנים ויהודים (אגב, כמו בעיר חלב בסוריה עצמה). המעמד הנמוך כלל את פועלי התעשייה והחקלאות ובעלי מקצועות תעשייה זעירה, רובם מוסלמים סונים.

חבל אלכסנדרטה, שנקבע כי ישתייך לסוריה לאחר מלחמת העולם הראשונה, היה חשוב מכל הבחינות גם לסוריה וגם לתורכיה- כל צפון סוריה היה קשור אליו מבחינה כלכלית, וגם עבור תורכיה החבל היה חשוב כי הוא מהווה מאחז ימי ומסחרי באגן הים התיכון המזרחי. תורכיה תבעה בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים את חבל אלכסנדרטה לעצמה גם ממניעים כלכליים, אך גם ממניעים לאומיים.

2. תולדות הסיכסוך על אלכסנדרטה

חבל אלכסנדרטה היה בימי האימפריה העות'מאנית סנג'ק (מחוז) שהשתייך לוילאיית (פרובינציית) חלב שהיא חלק מסוריה של היום. מקורותיו של הסיכסוך בחבל נעוצים באמצע המאה ה-19, כשבאימפריה העות'מאנית החלו רפורמות, במטרה למרכז את השילטון באימפריה ולהתאים את מערכותיו השונות לרוח ההתמערבות והמודרניזציה, ששררה באותם ימים באירופה. עקב צמיחת הרעיונות הלאומיים באירופה והתפתחות הארכיאולוגיה, נחשפו שרידים קדומים של תרבות אנאטולית וסורית מפוארות, ובין היתר בעקבות זאת ומסיבות אחרות קמו תנועות לאומיות, שטענו להגדרה לאומית נפרדת לכל מוצא אתני- הלאומיות התורכית והלאומיות הערבית. אחת הנגזרות של הלאומיות הערבית, שהוגיה פעלו בעיקר בסוריה, היא הלאומיות הסורית.

באימפריה העות'מאנית, לעומת זאת, כל אזרחיה במאה ה-19 היו נתנינים עות'מאניים ללא הבדל אתני או דתי. הם חיו בקהילות (מילתים) לפי שיוך דתי ולא אתני. בראשית המאה העשרים החל תהליך בשטח תורכיה של ימינו, שיוביל בסופו של דבר להגדרה עצמית לאומית תורכית בגבולות תורכיה. כוחו של הסולטאן נחלש ובין השנים 1908-1909 עלו לשילטון באימפריה אנשי תנועת "התורכים הצעירים".

במלחמת העולם הראשונה, שבה נלחמו העות'מאנים לצד גרמניה נגד מדינות ההסכמה שבראשן עמדו בריטניה וצרפת, היא הובסה והתמוטטה באופן סופי, ושיטחה חולק בין המעצמות המנצחות.

לאחר המלחמה הגיע תור הדיפלומטיה: נחתמו הסכמים בין המדינות המנצחות למדינות המובסות, והוחל בתהליך של הקמת מדינות לאומיות על שטחי האימפריה לשעבר, כשבריטניה וצרפת קיבלו מנדט לשלוט בשטחים הללו עד להענקת העצמאות. הבעיה העיקרית הקשה ביותר הייתה קביעת גבולותיהן של המדינות הללו- בעיה שלא הגיעה לפיתרונה הקבוע עד עצם היום הזה.

צרפת קיבלה את המנדט על סוריה. תרוכיה, לאחר מאבק נגד בריטניה ומלחמת עצמאות קשה שהייתה בעיקרה כנגד היוונים, הכריזה על עצמה ב29 באוקטובר 1923 כרפובליקה בהנהגת מוסטפא כמאל אתאתורכ ובשילטון חד מפלגתי של מפלגת העם הרפובליקנית CHP שהייתה תחת שליטתו. אתאתורכ הנהיג בתורכיה רפורמות של חילוניות, מודרניזציה והתמערבות.

בשלב זה, התעוררה שאלת אלכסנדרטה: החבל היה אמור להיות חלק מסוריה המנדטורית, שגם בה החל תהליך של הפיכתה למדינה (ערבית) עצמאית, שגבולותיה נקבעו בהסכמים על ידי המעצמות. תורכיה תבעה את אלכסנדרטה בטענה שהחבל היה שייך לה מקידמת דנא והיא קראה לו "האתאי" על שם החתים שישבו באנאטוליה בימי קדם. החבל, כאמור, היה מאוכלס ברוב תורכי.

בשנת 1921 נחתם באנקרה הסכם פרנקלין-בויון, בין ממשלת צרפת לתורכיה, על פיו החבל יהיה תחת שילטון המנדט הצרפתי בסוריה, עם אוטונומיה תרבותית לקהילה התורכית. כנ"ל נאמר גם בהסכם לוזאן בין תורכיה למעצמות בשנת 1923. העניינים בחבל התנהלו בשקט מתוח עד לנקודת השיא של הסיכסוך, בחודש ספטמבר שנת 1936, עת חתמה ממשלת השמאל הצרפתית על "החזית העממית" על הסכם עם סוריה, כציון דרך לסיום המנדט. לפי ההסכם, סוריה הייתה אמורה לקבל עצמאות מלאה על כל שיטחה, כולל חבל אלכסנדרטה. תורכיה מחתה, חבר הלאומים התערב ושלח משלחת לאיזור. בסופו של דבר הושג הסכם בין צרפת לתורכיה ב27 בינואר 1937. בהסכם הוכר החבל כיישות נבדלת, וזכה לאוטונומיה מוחלטת בענייניו הפנימיים. ממשלת תורכיה הפכה לאחראית על מדיניות החוץ של החבל, השפה הרשמית בו הפכה לתורכית ונקבע שהוא יהיה איזור מפורז. להוציא כוח משטרה מקומי. כמו כן, הוסכם כי שום מדינה לא תבצע באיזור מעשים תוקפניים, ובכך הובטחו גבולותיו.

בחודש פברואר 1937 נשלחה לאיזור ועדת מומחים, והיא המליצה לייסד בית נבחרים, בו יהיו 40 חברים שיורכבו מנציגי קהילות השונות בחבל. ההסכם נכנס לתוקף ב29 בנובמבר 1937 והוכרז על עצמאות החבל.

ועדה בינלאומית של עורכי דין נשלחה לחבל על מנת לקבוע חוקה, ובאפריל 1938 נערכו בחירות על רקע מהומות דמים קשות בין תורכים לבין ערבים בחבל. הצרפתים נאלצו להתערב צבאית כדי לדכא את המהומות. בבחירות שנערכו באפריל 1938 נבחרו בלחץ תורכיה 22 חברי בית נבחרים תורכים, שהפכו בו לרוב מתוך 40 חברים. החבל הוכרז כ"רפובליקת ההאתאי" בשילטון תורכי וזה היה למעשה שלב שהוביל לסיפוח הבלתי נמנע של החבל לתורכיה, אליה הוא שייך עד היום.

ב19 ביוני 1939 סופחה סופית הרפובליקה לתורכיה לפי החלטת בית הנבחרים של הרפובליקה התורכית – מתוך חששם של הצרפתים שתורכיה תצטרף לאיטליה ואחר כך לגרמניה בציר ההולך ומתהווה שהוביל למלחמת העולם השנייה.

General Ayat Mohaqeqi at Islamist Trial

הגנרל שניסה להפוך את ח'ומייני בשושן הבירה לשעבר

מזימה נרקמה בשושן הבירה. אבל לא בימי אחשוורוש, אלא בימי האייתוללה ח'ומייני, בשנה וחצי הראשונות לשילטונו, כנגד ח'ומייני וכנגד אותו שילטון.
המקרה של "הפיכת נוג'ה הכושלת", שבראשה עמד בין היתר הגנרל מחיל האוויר האיראני, אייאת מוחקקי (Ayat Mohaqeqi), שניסה לבצע הפיכה כושלת כנגד שילטונו האסלאמיסטי ההולך ומתהווה של האייתוללה ח'ומייני באיראן עצמה בין התאריכים 9 ו10 ביולי 1980. נוג'ה, או נוזדיח, היה בסיס חיל האוויר האיראני שנמצא במחוז האמדאן באיראן, כשהעיר האמדאן מזוהה כשושן בירת פרס העתיקה. בסיס זה היה מרכזה ובסיס הקשר הראשי של ההפיכה הכושלת. מוחקקי, שנראה יושב בחולצה חגיגית לבנה זקוף שני משמאל בתמונה, הפך לאחר מכן לסמל ההפיכה.

ניסיון ההפיכה התרחש כשנה וחצי לאחר המהפיכה באיראן כנגד השאה, שהסתברה לבסוף כמהפיכה אסלאמית. קבוצה 750 של קצינים וחיילים ו300 אזרחים ניסתה להדיח את האייתוללה רוחאללה ח'ומייני מנהיגה העליון הטרי של איראן, ואת נשיא המדינה הטרי, שהתברר כנשיא שנועד ליחסי ציבור חיצוניים בלבד, אבו אל-חסן בני צדר (כלכלן שהתנגד לשילטון השאה, שהיה לו רקע אסלאמיסטי, אבל הוא לא היה קיצוני כמו ח'ומייני). קבוצת הקושרים טענה כי מטרת ההפיכה הייתה להציל את המהפיכה האיראנית כנגד השאה- שהייתה בראשיתה מהפיכה כללית ולא אסלאמיסטית, על מנת שהיא לא תהפוך למהפיכה שתיצור תיאוקרטיה דיקטטורית אסלאמיסטית. וכך היה:

קבוצה של קצינים מחיל האוויר, מחילות היבשה ומהמודיעין האיראני, שהיו מזוהים לכאורה כנאמנים לראש ממשלתו האחרון של השאה שהודח במהפיכת פברואר 1979, שאהפור בח'תיאר, התאגדה בבסיס נוג'ה (Nojeh) שבהמאדאן באיראן, על מנת לבצע הפיכה צבאית שתסלק מהשילטון את ח'ומייני ובני צדר. מארגן התוכנית המקורי היה הקולונל מוחמד באקר באני-אמירי, שהיה מפקד הז'נדרמריה (משמר הגבול והמשטרה הצבאית של איראן) הפורש. התוכנית הזאת נודעה לארצות הברית, שצוות השגרירות שלה היה עדיין לכוד כבני ערובה במתחם השגרירות האמריקנית בטהראן. עם זאת, ההפיכה זוהתה ומזוהה עד היום עם הגנרל מוחקקי. לפי התוכנית, טנקים, שהשתייכו במיוחד לדיוויזיה המשוריינת ה92 של צבא איראן, היו צריכים לצאת בסיוע של צנחנים וחיילי רגלים ממספר מקומות ליד הערים הגדולות של איראן, לתפוס את מרכזי השילטון, בייחוד את הטלוויזיה ואת הרדיו בטהראן ולשדר שם את "הודעה מספר 1" המסורתית של ההפיכות הצבאיות המקובלות שבה מוכרז על הדחת השילטון, העלאת משטר צבאי במדינה וייסוד מועצה צבאית שתנהל את ענייני המדינה, ואז תינתן האות ומטוסים, בייחוד אלה שבבסיס נוג'ה- שאמור להיתפס במלואו על ידי יחידת הצנחנים שהרבאני הראשונה, יחריבו את מקום הימצאותו של ח'ומייני בטהראן הבירה על ראשו של המנהיג העליון, כשבדרך יופצצו כל הבסיסים ששייכים ל"משמרות המהפיכה" ו"ועדות הדת" האסלאמיסטיות. אגב, מי שעוד היה מעורב בניסיון ההפיכה הוא סדאם חוסיין, שליט עיראק לשעבר, שעזר לקושרים ובבסיס בעיר סולימאנייה בכורדיסטאן העיראקית תוכנן להתחיל במרד כורדי באיראן ואז האזרחים שהיו חלק ממארגני ההפיכה תיכננו לעורר הפגנות כנגד ח'ומייני בכל הערים הראשיות של המדינה, מה שיביא את הצבא האיראני להתנער מחו'מייני. מי שדאג לתיקצוב המזימה היה, כאמור, ראש ממשלתו האחרון של השאה, שאהפור בח'תיאר.
בסופו של דבר, הטנקים, שהיו אמורים לצאת ממחוז ח'וזסתאן, מחוז בעייתי היות והוא נמצא במערב איראן, סמוך לגבול עיראק וכולל בתוכו ערבים שמשתייכים לאסלאם הסוני בעוד רוב אוכלוסיית איראן היא פרסים וגם אזרים שיעים, יצאו מבסיסם אבל מספרם היה רק 28 במקום 159 כמו שהיה אמור להיות. יחידת הצנחנים שהייתה אמורה להשתלט על בסיס נוג'ה נתפסה על ידי אנשי משמרות המהפיכה (גוף שהיה עוד בראשיתו, אבל שהסתמן ועודנו כיום האלטרנטיבה לצבא איראן) עוד כשאנשיה הגיעו למקום, והטייסים שהיו אמורים להפציץ את מקום הימצאותו של ח'ומייני וכן בסיסים של אנשי משמרות המהפיכה ואת כל המאחזים של האסלאמיסטים באיראן לא הצליחו להתרכז במקום אחד כדי לצאת למשימה, כפי שתוכנן.
אייתוללה ח'ומייני לא נראה לציבור במהלך ההפיכה, שנדמה היה בתחילה כי היא מצליחה, היות והמטוסים, הצנחנים והטנקים יצאו לדרך. לאחר שהתברר כישלונה, הופיע ח'ומייני במוסד דתי (חוסיינייה- בית מדרש והטפה שיעי) ליד ביתו שבכפר ג'מאראן, גימד את מימדי ניסיון ההפיכה ("אם לא יכולנו לנטרל אותה, אז העם היה חונק אותה") ולעג על מטוסי הפאנטום שעלו לאוויר והיו אמורים לחסל אותו. הוא אמר כי "האומה לא נשארת בשינתה לכן פנטום אחד או שניים לא יכולים לעשות דבר".
לאחר כישלון ההפיכה, הסתבר כי אנשי משמרות המהפיכה והשירות החשאי המתהווה של ח'ומייני עלו על התאים שהיו אמורים לבצע את ההפיכה והחלו בפעילות חשאית של מעקבים ומעצרים על מנת למנוע אותה. הם דאגו שאנשים שנקבע שיגיעו לנקודות ציון כלשהן ביום ההפיכה לא יגיעו אליהן, גם ובעיקר הטכנאים של המטוסים שהיו אמורים להמריא ולהפציץ את מרכזי השילטון. ההפגנות והפרות הסדר שאורגנו על ידי מתכנני ההפיכה האזרחים לא הוצאו לפועל.
בסופו של דבר, נעצרו מאות אנשים בחשד למעורבות בהפיכה, יחידות של צבא איראן שנחשדו כמעורבות בהפיכה הכושלת פורקו, עיראק פלשה לאיראן לאחר חודשיים, בספטמבר 1980 והחלה מלחמה שנמשכה 8 שנים עד אוגוסט 1988, ושאהפור בח'תיאר, ראש הממשלה של השאה שמימן את ההפיכה והיה אמור לעלות לשילטון לכאורה בשלבים שלאחר ההפיכה, נרצח 11 שנים לאחר מכן במקום גלותו בפריס.
ובאשר לגנרלים ולחיילים שאירגנו את ההפיכה? 4,000 אזרחים וחיילים נעצרו, מתוכם מאות גנרלים, שנשלחו לכלא אווין הידוע לשימצה בעינויים ובהוצאות להורג שהתרחשו בו והועמדו למשפט דתי, ביניהם איאת מוחקקי, שהיה אמור לפקד על השלב האווירי של ההפיכה ולמעשה לחסל את ח'ומייני. הוא הועמד לדין, כשמשפטו מופיע בתמונה זאת, והפך לגיבור הלאומי של האיראנים האנטי-אסלאמיסטיים, בשומרו על מראה מכובד, לבוש מכובד וקומה זקופה למרות העינויים והחקירות שעבר.
בסופו של דבר, באני-אמירי ומוחקקי הוצאו להורג, יחד עם עוד 142 איש, כשחלק מהגנרלים שנעצרו קיבלו חנינה בהמשך על מנת להשתתף במלחמת איראן-עיראק, שרבים רואים בה תוצאה של ניסיון ההפיכה הכושל. המשטר האיראני בהנהגת ח'ומייני רק הרוויח ממזימת ההפיכה: הוא הצליח לשכנע את העם ואת רשויות המדינה שגורמי חוץ וגורמים מקומיים מנסים להרוס את הממסד, מפלגות באיראן, בייחוד מפלגות ימניות-לאומיות (מפלגות שמאל, גם אם סייעו לח'ומייני בהפיכה, כבר נסגרו קודם) חוץ מאלה האסלאמיסטיות הנאמנות למשטר הוצאו מחוץ לחוק, עיתונים נסגרו והחשוב ביותר: משמרות המהפיכה חוזקו והפכו לכוח צבאי מקביל לצבא איראן ואף בעלי כוח שעולה על כוחו של הצבא.

לגבי מיקומה של שושן הבירה אני חייב להדגיש, כי לפי טענות מרבית יהודי איראן שושן הבירה היא העיר אחמתא, או המאדאן שממנה יצאה ההפיכה הכושלת. אבל לפי טענות היסטוריונים, שושן הבירה היא העיר שוש שנמצאת במיקום אחר באיראן, עיר שכיום היא בת 65 אלף תושבים.

deli ibrahim

הסולטאן המטורף ביותר בתולדות האימפריה

שלום לכולם,

הפעם אני רוצה לספר לכם, ולעדכן את הפוסט הנוכחי, על אבראהים המטורף- עוד שליט בשם אבראהים שנטרפה עליו דעתו. אך הפעם מדובר בסולטאן איבראהים הראשון, שדעתו נטרפה עליו עוד מילדות. אבראהים הראשון חי בין השנים 1616-1648 וכינויו בתורכית "דלי איבראהים, DELİ İBRAHİM, הלא הוא "אבראהים המשוגע" הוצמד אליו מעתה ועד היום. הייתה לו אובססיה לנשים, בייחוד לנשים בתולות, וכאלה שהוא לא יכל להשיג. זאת אומרת, הוא לא התלהב מנשות ההרמון אלא אפילו קטף נשים מוסלמיות חופשיות מהוריהן. אפילו את בתו של המופתי הגדול, שלא ידעה גבר לפניו, הוא חטף וכלא אותה למשך יומיים בהם הוא ביצע בה את זממו. השיא של הטירוף שלו הגיע עת הוא לקח 280 מנשות ההרמון, שהיו בעצם כל נשות ההרמון למעט שתיים מועדפות עליו, קשר אותן לשקים כבדים והטביע את כולן בבוספורוס… הבעיה המרכזית של אבראהים הייתה שהוא היה סולטאן שבט אחרי שני אחיו, עותמאן השני (1604-1622) ומוראד הרביעי (1612-1640). כולם היו בניו של הסולטאן אהמט הראשון (1590-1617), ואבראהים היה היחיד ששרד מבין אחיו שנרצחו. מדובר היה בתקופת "סולטאנות הנשים", שבה שלטו בפועל הוואלידה סולטאן. אימו הייתה קוסם סולטאן, אישה מאוד דומיננטית בהיסטוריה של האימפריה. את רוב חייו הוא בילה ב"כלוב" המפורסם שבהרמון בארמון טופקאפי. הוא היחיד שניצל מבין אחיו, בין היתר אומרים כי הייתה לו הפרעת אישיות גבולית…. ונחזור להשתוללות שלו. כשהודיעו לו שהוא הסולטאן, הוא נעל את דלת הכלוב באימה כי חשב שזהו תרגיל שעושים לו ושעובדים עליו. כשגילה כי אין זה כך, פצח בריקודים ברחבי ההרמון וצרח "הקצב של האימפריה מת!" בהתכוונו לאחיו. הייתה לו אובססיה בעיקר לנשים שמנות, ומצאו לו אחת, בארמניה, ששמה היה "סג'היר פארא", קוביית סוכר משמעה, ושקלה 150 קילוגרמים בערך. היא הפכה לחביבתו, אך חביבתו העיקרית הייתה טורהאן סולטאן. טורהאן, שהפכה גם לוואלידה דומיננטית לא נטולת טירוף, ושחיסלה כנראה במכה עם חפץ חד על הראש את אמו של אבראהים, קוסם, לאחר מותו, ילדה לו את מהמט, שיהפוך לסולטאן, את סולימאן ואת פאטמה, שאותה ניסה אבראהים להשיא למפקד הצי שלו כשהייתה בת 3… ואחר כך הוציא להורג את החתן ה"מאושר". אבראהים לא היה מרוצה כל כך מבנו מהמט, והוא זרק את בנו לבריכה בהרמון. בזכות אמו התינוק השברירי והעדין, למגינת ליבו של אבראהים, שרד. בין לבין אבראהים חגג בהרמון במסיבות חשק עם בתולות (שהפכו לבתולות לשעבר לאחר מכן) ועם שאר שמנות. בסופו של דבר אבראהים הודח, הושם בכלוב ושם מת. אם הוא היה מתמודד היום לראשות הממשלה או נשיאות המדינה בישראל, היו פוסלים אותו ישר עקב חוסר יציבות נפשית והפרעות אישיות נפשיות…בנו מהמט, אותו לא אהב, החליף אותו, וטורהאן אימו הדומיננטית הפכה לואלידה שולטת (לא לפני שחיסלה את חמותה).

imaret2

בית התמחוי והווקף (הקדש) של הורם סולטאן ברובע המוסלמי בירושלים.

(מתוך ויקיפדיה- מתוקן ומורחב):
האסקי סולטן עימארט היה בית תמחוי עות'מאני שהוקם בירושלים כדי להאכיל את העניים בתקופת שלטונו של סולימאן המפואר. העימארט היה חלק ממתחם ווקף (הקדש מוסלמי) מאסיבי שנבנה בשנת 1552 על ידי האסקי הורם סולטאן, אשתו האהובה על הסולטאן סולימאן הראשון. נאמר כי מטבח מרק זה האכיל לפחות 500 איש פעמיים ביום.
מתחם הוואקף של האסקי סולטאן הוקם בשיא התקופה העות'מאנית. בנוסף לבית התמחוי לעניים, המתחם מורכב ממסגד, הוספיס (אכסנייה לעולי רגל במקרה הזה) בן 55 חדרים ופונדק (ח'אן) למטיילים. בהסכמת בעלה, האסקי הורם סולטאן השתמשה בהכנסות מנכסים שונים לבנייתם ​​ותחזוקתם. נכסים אלה כללו אדמות בארץ ישראל ובלוב של היום כמו גם חנויות, בתי מרחץ ציבוריים, מפעלי סבון וטחנות קמח. כאשר הוטל מס על כפרים, אחוז הכנסותיהם ששולמו בעבר במיסים הופנה לוואקף. הכפרים לדוגמא שהמיסים מהכנסותיהם שימשו לווקף הם בית דג'אן (בית דגן) יאזור (אזור) ולוד.
עימארט האסקי סולטאן לא רק מילא את הדרישה הדתית באסלאם לתת צדקה, אלא חיזק את הסדר החברתי וסייע לאימפריה העות'מאנית להקרין דימוי פוליטי של כוח ונדיבות- מה גם שהורם סולטאן, הנוצרייה במקור, רצתה להדגיש את היותה מוסלמית בעת שנישאה לסולטאן סולימאן.
הורם סולטאן בנה בית תמחוי בירושלים מכיוון שהייתה עיר קדושה, יחד עם חברון, מכה ומדינה. היא רצתה להבטיח שלכל אחת מהערים הקדושות יהיה מוסד שיאכיל את הרעבים.
השלכות חברתיות (לפי ספרה של פרופ' סינגר, שעשתה עבודת מחקר שלמה על הווקף של הורם סולטאן)
כמו ייעודים אחרים ברחבי האימפריה העות'מאנית, העימארט של האסקי הורם סולטאן היה כלי לשמירה על הסדר החברתי. המנהלים, העובדים והנהנים מאימרט ייצגו את ההיררכיה החברתית של הקהילה. המנהלים היו לעתים קרובות בני משפחות האצילים המקומיות, ובכוחם לגייס חברים, קרובי משפחה ועבדים חופשיים כעובדי העימארט. המצב החברתי קבע את סדר וכמות חלוקת המזון. במהלך הארוחה העובדים היו הראשונים שקיבלו מצקת מרק ושתי כיכרות לחם, ואחריהם האורחים שקיבלו מצקת אחת ולחם אחד, ואז העניים שקיבלו את כמות המזון הקטנה ביותר. הייתה היררכיה גם בקרב העניים: העניים המלומדים אכלו קודם, אחריהם הגברים, ולבסוף הנשים והילדים. אם האוכל נגמר, הנשים והילדים נותרו חסרי אוכל. כתוצאה מכך, הצילום לא רק חשף את ההיררכיה החברתית של ירושלים, אלא היה שיטה יעילה לשמור על אנשים בתור.
השלכות פוליטיות (לפי ספרה של פרופ' סינגר)
היו מניעים פוליטיים חזקים להקמת בית תמחוי בירושלים. זה היה "מרכיב אינטגראלי בפרויקט העות'מאני של התיישבות, קולוניזציה, לגיטימציה ופיתוח עירוני." בירושלים. על ידי מתן תפקיד המנהל למשפחות החשובות ביותר בירושלים, השתמש הסולטאן בהשפעות ובקשרים הנרחבים של האצילים כדי לחזק את שלטונם באוכלוסייה המקומית. אף על פי כן, לתלות באצילים כדי למקסם את השליטה הפוליטית הייתה השפעה מזיקה על שמירת העימארט.
שְׁחִיתוּת
העימארט, לפי פרופ' סינגר, היה יותר מאשר "סתם עוד מוסד סעד מסכן, אלא גם קרן מיוחדת ששימשה להענקת הטבות לאנשים אהובים מסוימים. בנוסף, הזכויות להיות מוטב בעימארט היו ניתנות להעברה, מה שהוסיף עוד יותר את בעיית הנהנתנים המופרזים. בסופו של דבר תמך המקום אפילו במשפחות העשירות בירושלים. יתר על כן, הנהנים החזקים הללו השתמשו במעמדם לניצול המשאבים הכספיים והחומריים של המוסד. למשל, מסמך משפטי בשנת 1782 ציין כי מפקד צבא שכיר חרב זכאי ל 48 כיכרות לחם מדי יום. במאה ה -18 השחיתות הייתה כה רחבה עד שהעימארט כבר לא היה משתלם מבחינה כלכלית. ניסיונות להפחית את חלוקת המזון והנהנים נתקלו בהתנגדות עזה. בכל שארית שלטונה נאבקה האימפריה העות'מאנית "למצוא את האיזון העדין בין הצורך לקצץ ולהגביל את מספר הנהנים מהווקף, לבין הרצון לאסוף את הרווח הפוליטי המרבי על ידי מתן הטבות למספר הגדול ביותר האפשרי של אנשים. למרות בעיות אלו, העימארט של האסקי הורם סולטאן המשיך לתפקד, אם כי לא תמיד לטובת המוטבים המיועדים," העניים והעלובים, החלשים והנזקקים.
בתמונה: אנשים עומדים בתור כיום בבית התמחוי ע"ש האסקי הורם סולטאן ברובע המוסלמי בירושלים כדי לקבל אוכל. המקום מוחזק כיום על ידי הווקף המוסלמי של ירושלים.
861px-Iran_relief_location_map

העות'מאנים אחרי סולימאן- חלק 2: מלחמה עם איראן, ועוד….

(c) הזכויות שמורות לכותב האתר Histerio, מבוסס על הספר "היסטוריה של האימפריה העות'מאנית ותורכיה המודרנית" שנכתב באנגלית על ידי סטנפורד שאו ואזל קוראל שאו.

עם כיבוש הקווקז על ידי העות'מאנים וה"מפגש" שלהם עם אחיהם בני העמים התורכיים ששוכנים באיזור על רקע מותו של אסמאעיל שאה מייסד האימפריה האיראנית הספווית שהשית עליה את האסכולה השיעית של האסלאם, האימפריה העות'מאנית הסונית שלטה בפועל על כל איזור הקווקז עד לים הכספי, והשפיעה גם על מינוי מלכי גיאורגיה (גרוזיה) שגם הייתה נתונה בידי העות'מאנים. דבר זה גרם למלחמה מתמשכת בין העות'מאנים לבין האיראנים בין השנים 1579 ל1590.

משפחת גיראי שליטי חצי האי קרים, קרובי המשפחה של הסולטאן סולימאן, פתחו במרד נגד העות'מאנים לאחר שעלה בקרים לשילטון הח'אן מהמט גיראי. לכן הסולטאן מוראד השלישי החליט להדיח את מהמט גיראי לטובת אחיו, אסלאם, בסיועו של מפקד הצבא העות'מאני דאז, עות'מאן פאשא. תוצאות המלחמה העות'מאנית-האיראנית הייתה השתלטות על כל אזרבייג'אן, כולל על החלק הדרומי שלה, שנמצא כיום בתוך שטח איראן. תבריז, בירת אזרבייג'אן האיראנית כיום, נפלה בידי העות'מאנים. בשנת 1590 נחתם בפעם המי-יודע-כמה הסכם שלום בין העות'מאנים לאיראנים, כשעיקר מאמץ המלחמה העות'מאני מופנה עתה כלפי החזית המערבית, אל מול בית הבסבורג האוסטרי.

3 שנים לאחר תום המלחמה עם איראן, פרצה שוב מלחמה בין בית הבסבורג לבין העות'מאנים, שנמשכה בין השנים 1593-1606. המלחמה התרכזה בעיקר באיזור הונגריה ובגבול הקרואטי. בשנת 1595 תוך כדי המלחמה מת הסולטאן מוראד השלישי ובנו, מהמט השלישי, עלה לשילטון לאחר שחיסל לפי המסורת את 19 אחיו ו20 אחיותיו. אך מי ששלטה בפועל באימפריה באותן השנים הייתה אימו של הסולטאן, הוואלידה סאפייה סולטאן. היא דאגה למנות את פרהאט פאשא לווזיר הגדול, שמצידו "דאג" להמשיך במלחמה עם אוסטריה. הסולטאן הלך והסתגר בארמונו, ובעתיד אף מנהג רצח האחים על מנת להגיע לשילטון ייפסק לטובת הסתגרות של הסולטאן לעתיד בהרמון באגף סגור שנקרא "הכלוב", או בתורכית "קאפס". דבר זה מנע מהסולטאנים לעתיד בהמשך ניסיון בשטח או במושלות על פרובינציות באימפריה לפני שהגיעו לשילטון.

 

מי שכן היה בשטח היה הווזיר הגדול. על פרהאט היה להתמודד אל מול מרד הוולאכים, שהסתייעו באוסטרים ובבית הבסבורג. הסולטאן מהמט השלישי, מצידו, התמודד עם מפלות צבאיות באיזור הדנובה ובשל כך החליף את הווזיר הגדול פרהאט פאשא בסינאן פאשא (אין קשר לאדריכל האגדי מימאר סינאן). באוקטובר 1595 הצליח סינאן לכבוש את בוקארשט, כיום בירת רומניה (רומניה היא למעשה ובעיקר איחוד של וולאכיה ומולדאביה). אבל לצבא העות'מאני קרה אסון, כשחיל עות'מאני ביחד עם הטאטארים ניסה ב27 באוקטובר 1595 לחצות את הדנובה אל מול "גנרל חורף" הסוער, ובשל מזג האוויר אלפי חיילים טבעו בנהר. גם הנסיכות השכנה מולדאביה ניצלה זאת ומרדה כנגד העות'מאנים, כשהנסיך הוולאכי מיכאל מנהיג את המרד. כתוצאה מכך, ולראשונה מאז ימי הסולטאן סולימאן המפואר, הגיע הסולטאן מהמט השלישי בעצמו לשדה הקרב על מנת לעמוד בראש הצבא העות'מאני. עד 1605 הצליחו העות'מאנים לדכא את המרידות ולהשתלט שוב על מולדאביה, וולאכיה וטרנסילבאניה- הנסיכויות שלעתיד ירכיבו את רומניה- ולמנות בראשן נסיכים מקומיים נאנמנים לעות'מאנים.

בשנת 1603 מת הסולטאן מהמט השלישי והחליף אותו הסולטאן המפורסם אחמט הראשון. בזאת גם הסתיימה המאה ה16 המפוארת, והעולם והאימפריה נכנסו למאה ה-17. אהמט היה האח היחיד ששרד מבין אחיו, והוא גדל עם סבתו הוואלידה סאפייה סולטאן בארמון הישן באדירנה לפני הגיעו לסולטאנות. באותן שנים התמודדה האימפריה העות'מאנית עם שורה של מרידות מבפנים, בשטח של תורכיה של ימינו. השם הכולל למרידות האלה היה "מרידות הג'לאלי" (Celali) והיו כנגד הסולטאן החדש שנתפס כחלש. מי שהנהיג את המרד היה שייח' דתי-סופי (Sufi) ובאיסטנבול עצמה התגלו מתיחויות בין היניצ'רים, חיל הרגלים המובחר שהורכב בעיקר וביסוד מנערים נוצריים שהתאסלמו אך לא רק, לבין הסיפאהים- חיל הפרשים שהיה מגובה באנשי דת מוסלמים סוניים. הסיפאהים הובסו לבסוף על ידי היניצ'רים, שהסולטאן נכנע לדרישותיהם. כתוצאה מכך ירד מעמדם של הסיפאהים ורבים מהם הצטרפו למורדים ביערות אנטוליה. בכך גם נחלשה עד לביטול שיטת החזקת האחוזות בידי הסיפאהים- התימארים, יחד עם היחלשות שיטת הדוושירמה- גיוס נערים נוצרים ליניצ'רים ואיסלומם. בשנת 1605 הובסו ההבסבורגים, ושנה לאחר מכן נחתם הסכם שלום עם ההבסבורגים, כשעיקר המערכה מופנה לדיכוי מרידות הג'לאלי.

עם זאת הופיע כוח חדש בהרמון העות'מאני- קוסם סולטאן, בת זוגו המועדפת של הסולטאן אהמט הראשון, כוח שעתיד להשפיע על הסולטאנים הבאים ועל ההיסטוריה העות'מאני למשך שנים לא מעטות. האימפריה העות'מאנית לא ידעה יציבות ולא ידעה סולטאנים יציבים עד לשנים 1623-1640, בהן שלט הסולטאן מוראד הרביעי. על כך אכתוב בהמשך.