Category Archives: תורכיה ואיראן

אבראהים ראיסי

אבראהים ראיסי- נשיא איראן שיחליף בהמשך את המנהיג העליון ח'אמנאי

דיוקנו של אבראהים ראיסי- הנשיא החדש והמנהיג העליון הבא של איראן
האם ראיסי האולטרה-שמרן, ששייך למחנה השמרנים בו תומך ח'אמנאי, מי שהיה התובע הכללי של העיר המדאן, נבחר ביוני 2021 לתפקיד נשיא איראן וכיום הוא ראש מערכת המשפט באיראן, הוא המחליף המסתמן של ח'מנאי כמנהיג העליון של איראן?
באיראן, המנהיג העליון של המדינה שהוא שליט המדינה בפועל ולמעשה חייב להיות איש דת ופוסק הלכה שיעי. זה לפי העיקרון של "ולאיית-א-פקי", עיקרון של שילטון חכם ההלכה שעיצב אייתוללה ח'ומייני, מנהיג המהפיכה האסלאמית של איראן ב1979 והמנהיג העליון הראשון שלה.
האייתוללה עלי ח'מנאי היה איש דת בכיר, אך לא חכם הלכה מהגדולים ביותר. לא מרג'ע-א-תקליד, הכוונה לדמות לחיקוי לחכם הלכה. הוא נבחר בשל יכולותיו הפוליטיות, כנשיא איראן בזמן שח'ומייני היה המנהיג העליון של המדינה. וכך יהיה גם עם ראיסי- בחירתו לנשיאות מסמנת כי הוא עומד להחליף בקרוב את ח'מנאי החולה לאחר מות המנהיג העליון.
היות וח'מנאי אינו אדם בריא, רבות הספקולציות באשר למי יחליף אותו. לאחר מות המנהיג העליון או התפטרותו, לפי החוק באיראן, מתכנסת "מועצת המומחים" של המדינה ומחליטה מי יהיה המנהיג העליון הבא.
רוב הסיכויים הם שאבראהים ראיסי, יליד נובמבר 1960 (כלומר בן 61 כיום) ומומחה למשפט מוסלמי-שיעי, יחליף את האייתוללה ח'מנאי. אבראהים ראיסי הוא איש דת מוסלמי-שיעי, שנהנה מתמיכתם של משמרות המהפיכה, הגוף החזק ביותר באיראן כיום. אחד הסימנים המרמזים על כך שראיסי יחליף את ח'מנאי בבוא היום ניתן לפני כמה שנים, עת סייר ראיסי בגבול לבנון-ישראל מהצד הלבנוני של הגבול וביקר את לוחמי אירגון הטרור חיזבאללה שנמצאים שם.
הקריירה הלימודית של ראיסי, יליד העיר משהד באיראן שלמד בסמינר להכשרת חכמי דת שיעים בעיקר קום, השתלבה בקריירה משפטית: בשנת 1981 מונה לתובע הכללי של הערים כרג' והמדאן (המדאן היא כנראה שושן הבירה העתיקה שמוזכרת במגילת אסתר). שתי הערים מרוחקות זו מזו. בהמשך התקדם במערכת המשפט האיראנית והגיע לתפקידי התובע הכללי של הבירה טהראן ובשנת 2014 מונה לתובע הכללי של איראן כולה.
במהלך כהונתו במערכת המשפט ובראשות מערכת המשפט של איראן הורה ראיסי להוציא להורג אלפי מתנגדי משטר, מה שהקנה לו את הכינוי "התליין" בפי ההמונים.
טבילת האש הפוליטית הרצינית של ראיסי הייתה בשנת 2017 התמודד מטעם מפלגת חכמי הדת הלוחמניים השמרנית על נשיאות איראן מול הנשיא המכהן, חסן רוחאני שנחשב יותר מתון ממנו, והפסיד.
ההפסד של ראיסי לא אומר דבר, היות והסיכוי שהמנהיג העליון הבא של איראן יהיה "רפורמיסט" כמו רוחאני הוא אפסי. לכן ראיסי נבחר לאחר 4 שנים לנשיא המדינה, התפקיד השני במעלתו במערכת השילטון האיראנית.
עם זאת, ראיסי הוא דמות מקובלת מאוד בקרב החוגים השמרניים של איראן והוא גם דמות מקובלת על ח'מנאי עצמו, למרות שהיה שמח יותר לראות את בנו שלו, מוג'תבא ח'מנאי, מחליף אותו.
משנת 2016 עומד ראיסי בראשות קרן צדקה מאוד עשירה בעיר משהד, שנוסדה עוד ב-1795 על ידי השאה מבית קאג'אר, קרן "מפתן הקודש (אסתאן-א-קודס רזאווי)". עם זאת, היות ראיסיי מחליפו של ח'מנאי אינה בטוחה במאת האחוזים. בחודש מרץ 2019 מונה אבראהים ראיסי לתפקיד ראש מערכת המשפט באיראן על ידי האייתוללה ח'מנאי, עוד צעד שמראה כי ח'מנאי רואה בו כיורשו וכי הוא מתעתד, אולי, להתמנות לתפקיד לאחר תום עידן ח'מנאי.
בשנת 2021 הוחלט שראיסי יתמודד לנשיאות איראן מטעם המחנה השמרני, ובחודש יוני 2021 זכה בתפקיד בבחירות שאחוזי ההצבעה בהן היו מהנמוכים ביותר בתולדות המדינה.
בחודש אוגוסט 2021 ייכנס ראיסי לתפקידו כנשיא.
ייתכן שזו תמונה של ‏‏אדם אחד‏ ו‏עומד‏‏
לייק
תגובה
שתף
IV_Murat

הסולטאנים של קוסם- מוראד הרביעי (ספוילר)

בקרוב מאוד תעלה בתורכיה העונה השנייה של הסדירה "קוסם סולטאן", והפעם הדמות המרכזית בה יהיה הסולטאן מוראד הרביעי, שנחשב לסולטן המוצלח ביותר שהיה תחת חסותה של קוסם סולטאן, ולטוב ביותר מאז ימיו של סולימאן המפואר. בסידרה, שתשודר בערוץ FOX התורכי, מה שהופך ללא ידוע לגמרי מתי ואם תשודר בארץ אי פעם, מתואר הסולטאן מוראד ככובש בגדאד מידי האיראנים הספווים-שיעים. יכול להיות שזה מסמל שאיפות נסתרות של התורכים המוסלמים-סונים, שכיום נחושים לפעול בעיר העיראקית השנייה בגודלה, מוסול, לגבי בירת עיראק של ימינו, שנתונה כיום לשילטון שיעי-ערבי, בחסות האיראנים? או לגבי עימות עתידי תורכי-איראני? אי אפשר לדעת.
הערה חשובה: מי שמתכוון לראות את הסידרה "קוסם סולטאן" בעונתה השנייה, שלא ידוע אם ומתי היא או העונה שקדמה לה תוקרן בישראל, ורוצה לא לדעת את העלילה שלה, מתבקש לא לקרוא את המאמר הזה, היות והוא מגלה את חלקה הגדול של עלילת העונה השנייה של "קוסם סולטאן". זאת אזהרת הספוילר לגבי מאמר זה.
מוראד, בנם של הסולטאן אהמט הראשון וקוסם סולטאן, שלט בין השנים 1623 ל1640, במשך 17 שנה. הוא עלה לשילטון כשהיה בן 11 בלבד, כשהוא מחליף את דודו, מוסטפא הראשון הלא-יציב. בשנות נערותו היה סולטאן חלש יחסית, והיניצ'רים התמרדו כנגדו ותקפו את הארמון אך נהדפו. איראן הספווית השיעית פשטה על שטחי האימפריה העות'מאנית, בייחוד באיזור עיראק של היום, והגיעה להישגים. אך הוא התחזק עם השנים, והחליט לנקום במי שניצלו את זה שהיה סולטאן-ילד. הוא אף הוציא להורג שלושה מאחיו כדי שלא יאיימו על שילטונו.
מוראד נודע בעיקר באכזריותו הרבה לצד הצלחתו הרבה, והיה למעשה, הסולטאן העות'מאני המוצלח הראשון מאז סולימאן הראשון. כיבוש בגדאד היה חלק ממלחמה שניהל כמעט לאורך כל שנות מלכותו, מאז תחילתה, כנגד האיראנים. תוצאותיה של מלחמה זו היו עיצוב מה שהיום אנו מכירים כגבולות בין תורכיה, איראן ועיראק. עוד תוצאה של המלחמה הייתה חלוקת הקווקז בין האימפריה העות'מאנית ואיראן למשך שתי המאות הבאות. כיום נראה ששתי המעצמות האלה, תורכיה ואיראן, רוצות לחלק ביניהן את השליטה במזרח התיכון…..

עוד בגיל 16 התגלה הסולטאן הצעיר, שהיה עד 1632- עת היה בן עשרים, תחת חסותה של אימו ומילא את הוראותיה, באכזריותו. הוא הוציא להורג את גיסו, קארא מוסטפא פאשא, שהיה בעבר המושל של מצרים.
בגיל 20, כשהפך לשליט אבסולוטי ולא לממלא הוראותיה של אימו, הוא נקט במדיניות אסלאמיסטית: הוא הוציא מחוץ לחוק את הקפה, האלכוהול והטבק, והאשים את השתייה והעישון הרב בתחלואיה של החברה ואף בגרימת מרידות. הרי אין לשכוח שהוא עלה לשילטון על רקע של מרידות יניצ'רים. הוא הנהיג פשיטות על טברנות שמכרו אלכוהול והוציא להורג את בעליהן, ובעצם תאג שכל מי שעובר על איסור האלכוהול, הטבק והקפה יוצא להורג. ישנם היסטוריונים של האימפריה העות'מאנית אף בתורכיה עצמה, שאומרים שהוא בעצמו היה צרכן אלכוהול כביכול.

למוראד היו בנים ובנות רבים, והאישה המועדפת עליו הייתה עיישה סולטאן. הבעיה היא שבנים רבים מתו לו בעת שילטונו, בין היתר כתוצאה מאכזריותו. לפני מותו בשנת 1640 הוא נתן הוראה להוציא להורג את אחיו המוגבל והמעורער נפשית, איברהים הראשון "המשוגע", מה שהיה מחסל למעשה את השושלת העות'מאנית. למזלה של השושלת, ההוראה הזאת לא הוצאה לפועל ואבראהים הפך לסולטאן אחריו.

גולת הכותרת של שילטונו של מוראד הייתה, כאמור, המלחמה עם איראן הספווית-שיעית. הוא יצא למלחמה היות ואיראן פלשה לאיזור שכיום הוא עיראק בתקופת שילטונם של קודמיו בשל חולשתם. מוראד, שרצה להחזיר את הדומיננטיות הסונית בין גדות הפרת והחידקל, הצליח להשתלט על אזרבייג'אן (בשל כך רק חלק מאזרבייג'אן נמצא כיום בשיטחה של איראן, וחלק אחר הוא רפובליקה עצמאית מוסלמית-סונית חילונית עם אוריינטציה תורכית) והערים האיראניות תבריז והמדאן. בפשיטה על האיזור בין הפרט והחידקל, מסופוטמיה, שבגדאד היא חלק ממנו, הוא השתתף בעצמו והוביל אותה. בשנת 1638 הושמה העיר בגדאד במצור שנמשך 40 ימים, ובסופו של דבר לאחר שלא נותר בכלל בעיר אוכל או שתייה היא נכנעה, אך העות'מאנים בהנהגת מוראד טבחו בתושבי העיר, והם נהגו לערוף 1,000 ראשים של אסירים פרסים ושיעים בבת אחת לעיניו של הסולטאן המשתאה.
מוראד נהג להגיד, שלכבוש את בגדאד מהווה מראה יותר יפה מהנוף של העיר עצמה. עם זאת, עובדת הצלחתו והובלתו את הכוחות העות'מאניים במלחמה הופכת אותו לאחד המפקדים המצטיינים של הצבא העות'מאני בהיסטוריה, מה גם שהצלחתו ניכרת עד היום בכך שאיזורים שלמים שהיו אמורים להיות אצל האיראנים נשארו בשטח תורכיה המודרנית. מערב גרוזיה ומערב ארמניה, איזורים אסטרטגיים חשובים, נשארו בידי העות'מאנים במשך שנים רבות. אפילו העובדה שבעיראק יש כיום אוכלוסיה סונית, למרות שהיא מיעוט, נזקפת בין היתר לזכותו.

מוראד נודע כמי שקשר קשרים טובים עם האימפריה המוגולית ששלטה בהודו, בייחוד עם השאה המוגולי ג'יהאנגיר, שהיה אביו של שאה ג'אהאן, שהקים את הטאג' מאהאל. מוראד סיפק שני מהנדסים תורכיים שיעבדו לטובת המוגולים, ושני המהנדסים הללו היו בין מקבלי ההחלטות העיקריים בצוות שהקים את ארמון הטאג' מאהאל המפורסם בהודו. הוא בעצמו השקיע באדריכלות ובהקמת מבנים מפוארים באימפריה העות'מאנית עצמה. הוא גם נודע כמי שפיתח את המדע והחינוך באימפריה והביא אותם לרמה גבוהה יחסית לתקופה. יש סיפורים לגבי כך שבתקופתו מדען בשם לאארי חסן צ'לבי פיתח, לא פחות ולא יותר, את הטילים הראשונים, והמדען האזארפן אהמט צ'לבי עשה את הניסויים הראשונים בטיסה באמצעות כנפיים מלאכותיות. חשוב לציין כי לאורך כל שנות שלטונו, היה מוראד נתון להשפעה חזקה מאוד של אנשי דת.

בגיל 27 מת הסולטאן המצליח והמפקד הצבאי המצטיין מוראד הרביעי משחמת הכבד, שיש אומרים שנגרמה לו בשל שתיית אלכוהול. בשנתו האחרונה של מוראד בחייו ובתפקידו פעל הנוסע העות'מאני המפורסם ביותר, אוולייה צ'לבי, שתר במשך 40 שנים ברחבי האימפריה וגם מחוצה לה. עד לשנתו האחרונה של מוראד, 1640, תיאר נוסע מפורסם זה, בהשראת הסולטאן ושילטונו, בכתב ובפירוט את העיר איסטנבול על בנייניה, מנהגיה ואורחות החיים שתחת שילטון מוראד. לאחר מות מוראד החל אוולייה לתור איזורים אחרים באימפריה, בין היתר תר את ארץ ישראל של אותן שנים ורשם את תיעודי מסעותיו בספרו הענק בין 10 הכרכים, "סיאהאת נאמה" (ספר המסעות).

800px-Burak_Ozcivit_Lebanon

הסדרות התורכיות ההיסטוריות בעלות המסר הפוליטי שנעשו בעקבות "הסולטאן"

(c) כל הזכויות שמורות לאתר Histerio

לאחר הביקורת שהביע ראש ממשלת תורכיה דאז והנשיא כיום ארדואן על הסידרה "הסולטאן" ("המאה המפוארת") בתורכית שהציגה לטענתו את הסולטאן סולימאן המפואר כדמות שלא תמיד שמרה על המוסר האסלאמי, החלה רשות השידור בתורכיה TRT שנתונה לשליטת הממשלה להפיק ולייצר סדרות היסטוריות על התקופה העות'מאנית ואף על האימפריות התורכיות שהיו לפניה שנושאות מסר פוליטי לאומי-דתי-מוסלמי. חלק מהסדרות זכו לפופולאריות רבה, היות וחלקן מספרות על ראשית ימי המשפחה העות'מאנית, בייחוד הסדרות שעוסקות בראש השושלת העות'מאנית ארטו(ג)רול ובנו עות'מאן (עוסמאן הראשון), שנחשבים למייסדי האימפריה העות'מאנית. בסדרות האלה, שמשודרות בערוצים שאוהדים את השילטון התורכי הנוכחי של ארדואן ומפלגת "הצדק והפיתוח" האסלאמית AKP, מובעים מסרים דתיים מוסלמיים כמעט בכל הפרקים, והסדרות האלה לא תמיד צמודות לסיפור ההיסטורי האמיתי של אותן דמויות שהן מתארות. ישנן כמה סדרות כאלה, רובן שודרו בערוץ TRT1 (הערוץ הראשון התורכי ששייך לרשות השידור התורכית שכפופה לממשלה התורכית) וATV, ערוץ שידוע כאוהד את הנשיא ארדואן. חלק מהסדרות האלה זכו דווקא לביקורת אוהדת על המשחק בהן. אגב, בין היתר בשל המסר הדתי-אסלאמי של הסדרות האלה והעובדה כי הן משודרות ברובן ברשות השידור התורכית, לא ממהרים להביא אותן לארץ (חוץ מהסידרה של ארטורול, שמשודרת בערוץ נטפליקס).

הסדרות הללו הן:

1. "התחייה: ארטו(ג)רול". Diriliş: Ertuğrul דיריליש: ארטו(ג)רול

 

אנגין אלטאן דוזיאסאן משחק את ארטו(ג)רול, בנו השלישי של סולימאן שאה שהיה למעשה מייסד וראש המשפחה העות'מאנית שנקראת דווקא על שם בנו, עות'מאן הראשון. אסרה בילגיץ' משחקת את אישתו, האלימה האטון. הסידרה צולמה בכפר ריווה שבמחוז בייקוז בנפת איסטנבול והיא נמשכה על פני 5 עונות, מ2014 עד 2019. הסידרה זכתה לביקורות מצוינות אך גם לביקורת, אפילו מהצד הדתי-אסלאמי, כשטענות דומות שהופנו כלפי הסידרה "הסולטאן" הופנו גם כלפיה. ארטורול ואחיו שמוזכרים בסידרה השתייכו לשבט בשם קאיי Kayı (סמל השבט, אגב, זהה למילה "טוב" iyi בתורכית מודרנית) שמנהיגו, כאמור, היה אבי המשפחה, סולימאן שאה. הסידרה הזאת משודרת גם בנטפליקס בארץ כי רשת נטפליקס רכשה את הזכויות לשדר אותה. עלילת הסידרה מתרחשת בראשית המאה ה-14.

 

2. ההתבססות: עוסמאן. Kuruluş: Osman קורולוש: עוסמאן. 

הסידרה מספרת על עוסמאן, הלא הוא עות'מאן הראשון, שחי עד שנת 1324. את עוסמאן משחק בוראק אוזג'יביט, הלא הוא באלי ביי מהסידרה "הסולטאן" (מופיע כאן בתמונה). מדובר בסידרת המשך לסידרה על אביו של עוסמאן, ארטורול שגם מצוינת שם דמותו של אחיו של ארטורול, דונדאר. מדובר בהמשך עלילות המשפחה השולטת בנסיכות הקאיי. עות'מאן נחשב כמבסס נסיכות הקאיי תחת שליטת המשפחה העות'מאנית. הסידרה משודרת מנובמבר 2019 עד היום ברשת ATV שנחשבת אוהדת את השילטון התורכי. כמעט בכל פרק בסידרה מובאים ומוזכרים התפילה המוסלמית ופסוקי קוראן. אגב, בתקופה זאת השליטים העות'מאניים עדיין לא נשאו את התואר "סולטאן". אגב כותב הסידרה, מהמט בוזדא(ג), שהוא מוסלמי דתי, כתב גם סידרה אחרת שמשודרת מפברואר 2021 בערוץ ATV, "אני ג'לאלאדין", על השליט שעמד בראשות האימפריה הח'ווארזמית-תורכית, ג'לאל א-דין מינגבורנו בן המאה ה-13.

 

3. ההתעוררות: הסלג'וק הגדול

Uyanış: Büyük Selçuklu

הסידרה הזאת עוסקת באימפריה התורכית הסלג'וקית, ששלטה בראשית המילניום השני (כלומר במאות ה-11 וה12) באיזור. היא מתמקדת בבנו של הסולטאן הסלג'וקי הגדול אלפ-ארסלאן, מלכשאה  הראשון (1055-1092). לאחר מותו של אלפ ארסלאן, מלכשאה מקבל את כתר השילטון באימפריה הסלג'וקית, אך עליו להילחם על השילטון מול הדוד שלו, קאוורט. בוארה גולסוי בן ה-39 משחק בתפקיד הראשי את מלכשאה. הסידרה החדשה יחסית הזאת משודרת בערוץ TRT1 בתורכיה החל מספטמבר 2020.

אגב, המשותף לשלוש הסדרות האלה הן שהאויבים הראשיים של אותן דמויות היסטוריות הם מהאימפריה הביזנטית שהייתה למעשה אימפריה יוונית נוצרית-אורתודוכסית. בסידרה על עוסמאן אף מובאים ציטוטים מהתנ"ך בגירסתו הנוצרית.

 

4. עיר הבירה: עבדול חמיד Payitaht Abdülhamid

הסידרה משודרת משנת 2017 ותשודר עד 11 ביוני 2021 בערוץ הראשון התורכי, TRT1. היא מספרת את הסיפור שרלוונטי גם לגבינו, על הסולטאן עבד אל-חמיד השני, שנחשב לסולטאן העות'מאני השולט האחרון. הוא שלט בין השנים 1876-1909 והיה הסולטאן בזמן הקמת רכבת החיג'אז (שאנחנו מכירים אותה בתור "רכבת העמק") שהובילה בין דמשק שבסוריה כיום לעיר הקדושה לאסלאם מדינה שכיום נמצאת בערב הסעודית. היהודים והתנועה הציונית מוזכרים רבות בסידרה הזאת ולא בצורה אוהדת, בלשון המעטה, ואפילו דמותו של בנימין זאב תיאודור הרצל מופיעה בה. בסידרה הזאת שמתאימה את העלילה ההיסטורית להשקפות של המפיקים ושל השילטון התורכי העכשווי מבליטים את דרישות העצמאות (במקרה הזה מדובר בדרישה לאוטונומיה ולקרקעות) של התנועה הציונית וכן של היוונים שעדיין נלחמו על עצמאותם אל מול האימפריה העות'מאנית בתקופה זו. עבד אל חמיד, ממש כמו בסיפור ההיסטורי האמיתי, התמודד גם עם תסיסה מבפנים ודרישה לכונן סולטאנות חוקתית עם פרלמנט (בימיו התקיים פרלמנט עות'מאני בשניים-שלושה סבבים) ודרישה למודרניזציה שהובילו אותה קציני צבא, שלבסוף בשרשרת הפיכות בין 1908-1909 הביאו להדחת עבד אל-חמיד שהיה קשוח ואסלאמיסט באופיו והחלפתו באחיו שהפך לשליט סמלי שכפוף למעשה לממשלה העות'מאנית. הסידרה רצופה במסרים אסלאמיסטיים ואנטי ציוניים לכן הסיכוי שתשודר בארץ הוא קלוש ביותר.

 

 

 

main-qimg-6fb97d4f1d9b0c0f56bea573183d08b4

המלחמות שקדמו למלחמת העולם הראשונה בחזית העות'מאנית

(c) כל הזכויות שמורות לכותב אתר Histerio, נכתב ב2 באפריל 2021

מלחמת האזרחים בספרד, שהתנהלה בין השנים 1936-1939, נחשבת עד היום למלחמה שבישרה את מלחמת העולם השנייה שתבוא אחריה, מבחינת הצדדים שנלחמו בה, הזוועות שאירעו בה ואפילו מבחינת תוצאותיה- למרות שפרנקו הפאשיסט ניצח בה ואילו מדינות הציר הפסידו במלחמת העולם השנייה. גם למלחמת העולם הראשונה היו מלחמות שבישרו את בואה, בעיקר בחזית העות'מאנית- מלחמות לוב ומלחמת הבלקן הראשונה והשנייה, שהתנהלו בין השנים 1911-1913, והסתיימו בתבוסה עות'מאנית.

 

בשנת 1911 לטשה איטליה, המדינה בת חמישים השנים, עיניים לכיוון לוב-פרובינציה עת'מאנית נידחת בצפון אפריקה (שנקראה בעיקר טראבלוס אל-ע'רב- טריפולי המערבית). היא החלה להשתקע בה מבחינה כלכלית, וחיפשה כל סיבה לפתוח במלחמה על מנת לכבשה מידי המדינה העות'מאנית. לבסוף, ב-29 בספטמבר 1911, פלש הצבא האיטלקי דרך הים ללוב ולבסוף כבש אותה. במלחמה עצמה באו לידי ביטוי הן השיכלול באמצעי הלחימה- זו הייתה המלחמה הראשונה שבה אירעו התקפות אוויריות מהצד האיטלקי וכן מעשי הזוועה שביצעו האיטלקים במוסלמים המקומיים בלוב, והן שיתוף פעולה עות'מאני- מוסלמי נרחב, עת נלחם הצבא העות'מאני שבו נלחמו חיילים בני דתות וקבוצות אתניות שונות, ויחד עם יושביה של לוב, בייחוד אלה המוסלמים תחת פיקוד המסדר הסנוסי, מסדר מוסלמי סופי (צופי) שלא תמיד תיאם את כל מהלכיו ודעותיו עם האימפריה, נלחמים עם העות'מאנים כנגד האיטלקים. המלחמה נמשכה כשנה, ובמהלכה נכבשו על ידי האיטלקים גם האיים הדודקנזיים (איפה שנמצא האי רודוס, למשל), הותקפו מיצרי הדרדנלים והעיר ביירות. הצבא העות'מאני נחל תבוסה באותה מלחמה, והמלחמה הסתיימה בכניעה עות'מאנית ב-18 באוקטובר 1912 בהסכם אוצ'י (ניתן לקרוא לו גם הסכם לוזאן הראשון). תוצאתה הישירה של מלחמת לוב הייתה פרוץ מלחמת הבלקן הראשונה, כ-11 ימים לפני חתימת הסכם אוצ'י, עת ניצלו מדינות הבלקן את תבוסתו של הצבא העות'מאני בלוב על מנת להרחיב את שיטחן. מלחמות אלו היוו רקע, בסופו של דבר, לתבוסתה הסופית של האימפריה העת'מאנית במלחמת העולם הראשונה ולכישלונו המוחלט של ניסיון הלאומיות העות'מאנית. במלחמה עלה לראשונה שמו של קצין עות'מאני בכיר שהשתתף בה, מוסטפא כמאל אתאתורכ, שעתיד להפוך לאביה-מייסדה של הרפובליקה התורכית המודרנית.

המסדר הסנוסי עתיד לייסד את מדינת לוב המודרנית שמורכבת מ3 פרובינציות: קירנאיקה ממנו באו הסנוסים (בארקה בערבית, או ברגה, כשהעיר המרכזית בה היא בנע'אזי- בנגאזי שבמזרח המדינה), טריפולי במערב המדינה ופזאן שבדרום המדינה. בשנת 1951 זכתה לוב לעצמאות ומנהיג הסנוסים אידריס הפך למלך אידריס הראשון של לוב עד למפלתו בספטמבר 1969 במהפיכה שיזם הקצין מועמר אל-קד'אפי שמוצאו ממחוז טריפולי.

 

מלחמות הבלקן הן שתי מלחמות, שהתחוללו בין החודשים אוקטובר-דצמבר 1912 ברציפות, ומינואר עד יולי 1913 לפרקים. במלחמת הבלקן הראשונה נלחמה האימפריה העות'מאנית ששלטה באיזור נגד ברית צבאית רופפת של ארבע מדינות בבלקן: יוון, סרביה, בולגריה ומונטנגרו, שקיבלו את עצמאותן בדרך זו או אחרת עוד במאה ה-19. המדינות האלה ניצלו את חולשתה של האימפריה שהייתה עסוקה במלחמה בלוב.

ראשית המאבק הלאומי בבלקן כנגד העות'מאנים השולטים היה בתחילת המאה ה-19, בהשפעת הכנסייה הנוצרית האורתודוכסית. בשנת 1814 הוקמה "אגודת הידידות" (פיליקי אייתאייריאה) בחסות הרוסים בעיר אודסה שבאוקראינה. מדובר בברית נוצרית אורתודוכסית כנגד המוסלמים. במרץ 1821 החלה אגודה זו במרד כנגד האימפריה העות'מאנית בשטחי יוון של היום. בשנת 1830 אירעה ועידת לונדון, בה כפו מעצמות אירופה על האימפריה העות'מאנית את הקמת ממלכת יוון שהייתה עצמאית, בעוד סרביה הופכת לאוטונומיה. בנוסף למפלות במרידות פנימיות ולמפלות במלחמות מול הרוסים, האימפריה העות'מאנית באותן שנים הייתה חלשה מאוד כלכלית. בשל כך הייתה תסיסה באיזורי הבלקן אצל כל העמים- אפילו אצל האלבנים שרובם מוסלמים. ב3 במרץ 1878 נחתמו הסכמי סאן סטפאנו לאחר עוד מפלה מול הרוסים, והאימפריה העות'מאנית נאלצה להכיר בעצמאות של רומניה, סרביה ומונטנגרו בעוד בולגריה הוכרזה כאוטונומיה.

בחודש יולי 1908 שלט באימפריה הסולטאן עבד אל-חמיד השני, ואז התחוללה מהפיכה באימפריה העות'מאנית: תנועה בשם "התורכים הצעירים", תנועה חילונית בבסיסה שהוקמה על ידי אנשי צבא שהוצבו במחוזות האירופיים של האימפריה, חוללה מהפיכה חוקתית וכל אזרחי האימפריה ללא הבדלי דת ומוצא זכו לשיוויון זכויות. האגודה המרכזית בתוך התנועה הייתה "הוועד לאיחוד ולקידמה". כעת האימפריה העות'מאנית הפכה למלוכה חוקתית, וכעבור שנה לאחר ניסיון הפיכת נגד כושל הודח הסולטאן, אחיו החליף אותו והשילטון דה פקטו ניתן ל"תורכים הצעירים". בשל המהפיכה, התעוררו ברחבי האימפריה ציפיות למתן יותר חופש ביטוי ואוטונומיה במחוזות השונים של האימפריה. ציפיות אלה נכזבו, ובמקדוניה שהייתה עילת המלחמה (ארבע מדינות הבלקן רצו לחלק אותה ביניהן) החלו פעולות טרור בשנת 1910 בערך. כך היה גם באלבניה.

תחילתה של מלחמת הבלקן הראשונה הייתה ב8 באוקטובר, עת הכריזה מונטנגרו מלחמה על האימפריה העות'מאנית. לאחר ימים ספורים הצטרפו אליה סרביה, בולגריה ויוון. "הליגה הבלקנית" שהקימו המדינות האלה פתחו במתקפה נגד הצבא העות'מאני בכמה חזיתות: תראקיה (החלק האירופי של תורכיה של היום, כולל העיר אדירנה, וסביבת הגבול התורכי-בולגרי), במקדוניה, בצפון אלבניה ובקוסובו. לאחר חודש נחלו מדינות הבלקן ניצחונות אדירים, בעיקר באיזורי תראקיה ומקדוניה, שם התחוללה הלחימה הקשה ביותר. העיר אדירנה (אדריאנופול) התורכית כיום נפלה בידי הבולגרים, העיר סאלוניקי שרוב תושביה היו יהודים נפלה בידי יוון ובאלבניה התלקחה מלחמה בין השבטים המוסלמיים בדרום המדינה לבין השבטים הנוצריים בצפון המדינה (הנוצרים לא תמיד היו בצד המורד, אגב…). בשיאה הגיעה המלחמה לקו צ'טלג'ה- ליד איסטנבול.

בחודש דצמבר 1912 המעצמות הגדולות של אירופה החליטו להתערב ולשים סוף למלחמה. סרביה אוימה על ידי אוסטריה- הונגריה (שבאותו זמן החזיקה בבוסניה) וב9 בדצמבר 1912 הוחלט על הפסקת אש בין הצבא העות'מאני לבין בולגריה. המלחמה נעצרה בחזיתות אדירנה, יאנינה (יוון) ושקודאר (סרביה ומונטנגרו).

בשנת 1913 פרצה מלחמת הבלקן השנייה, מלחמה פנימית בין מעצמות הבלקן, כשבולגריה מצד אחד ומונטנגרו, סרביה ורומניה מצד שני. העות'מאנים ניצלו את ההזדמנות וכבשו את אדירנה, ששייכת לתורכיה עד ימינו בחלק האירופי שלה. בכל מלחמות הבלקן נהרגו יותר מ200 אלף לוחמים מכל הצדדים. האימפריה העות'מאנית איבדה כמעט את כל שטחיה האירופיים וזה היה הקדימון למלחמת העולם הראשונה.

כמעט 80 שנים לאחר מכן, לאחר התפרקות יוגוסלביה, פרצה שוב מלחמה בבלקן בין סרביה ומונטנגרו לבין בוסניה-הרצגובינה, קרואטיה וסלובניה שהכריזו על עצמאותן. בשנת 1999 הכריז חבל קוסובו המוסלמי על עצמאותו.

 

cemevi-696x398-1

על העלאווים (בסוריה) והעאלווים (בתורכיה)

"אני מעיד שאדוננו עלי ברא את אדוננו מוחמד, והשרה עליו מאור עצמיותו"…. משפט פרובוקטיבי זה מופיע בספר "אל באקורה אל סולימאנייה", ספרו של סולימאן אל-אדני מהמאה ה-19, שחשף את סודות הדת העלאווית, שמאמינה בהתגלמותו של האל בבני אדם. הדת העלאווית, למי ששכח, היא דתו של המיעוט השולט בסוריה ודתם של בני משפחת השילטון בסוריה, אל-אסד. בדומה לאסמאעילים, לדרוזים, לשיעה הזיידית (של תימן), לעאלווים ולעוד קבוצות, העלאוויזם הוא תוצר ונגזרת של הפיצול בשנת 680 לספירה הנוצרית בין האסלאם הסוני לאסלאם השיעי. האסלאם השיעי, כזכור, מחשיב את עלי, הח'ליף המוסלמי השלישי, בן דודו של מוחמד נביא האסלאם וחתנו, ואת צאצאיו של עלי, שיחד איתו מהווים את שנים עשר האמאמים (כשיש קבוצות בשיעה שרואה בדמויות שונות, כלומר בצאצאים שונים כאותם אמאמים), כמחליפיו הפוליטיים אך גם הרוחניים של מוחמד, בעוד האסלאם הסוני, שמהווה 90 אחוזים מהאסלאם, רואה במוחמד את המנהיג הרוחני-דתי האחרון של האומה האסלאמית, את אחרון הנביאים בכלל, ורואה בבני משפחתו המורחבת מאוד של מוחמד מצד שבטו, שבט קורייש, כח'ליפים, כמחליפים הפוליטיים בלבד של מוחמד בהנהגת האומה האסלאמית.

העלאווים נחשבים בעיני הזרם המרכזי של האסלאם, הסונה, ככופרים, היות ולפי המשתמע מפסוק זה, העלאווים מאמינים בהתגלמותו של האל בבני האדם, וליתר דיוק, בהתגלמותו של האל לאורך ההיסטוריה במשך שבעה שילושים, בדומה לנצרות. בשל כך ניתן לעלאווים הכינוי "נוסיירים", כלומר מעין נוצרים. אבל למעשה הם לא נקראים "נוסיירים" בגלל הנצרות, אלא בגלל אדם בשם אבן נוסייר, שנלווה לאמאם השיעי ה-11, חסן אל-עסכרי. נכדו של אבן נוסייר התיישב בשנת 1032 בלטקייה שבחוף הסורי (אז הביזנטי), ובכך החל הזרם העלאווי (מערבית- המאמינים בעלי) לפעול.
הדת העלאווית יצאה מחוץ לגבולות האסלאם השיעי בסוף המאה ה-11 לספירה, והאסלאם הסוני מחשיב אותה ברובו עד היום ככפירה. לאסלאם השיעי, שממנו יצאו העלאווים, יש דעה אחרת עליהם: בשנת 1974, ומסיבות פוליטיות על מנת למצוא חן בעיני נשיא סוריה דאז חאפז אל-אסד, הכריז המנהיג הדתי והפוליטי של השיעים בלבנון, מוסא אל-סדר, על העלאווים כחלק מהאסלאם וכמוסלמים לכל דבר ועניין.
מכאן אפשר להבין את שינאתם של התנועות המוסלמיות הסוניות, כמו "האחים המוסלמים", "אל קאעדה" ודאע"ש לעלאווים.

וכך נראה השילוש העלאווי: האל התגלם באדם שהוא ה"משמעות" (מענא בערבית), לדוגמה האמאם עלי, בן דודו וחתנו של מוחמד נביא האסלאם. מי שכיסה על התלמיד היה רבו, כלומר במקרה של עלי הנביא מוחמד, שהוא רק ה"שם" שבעזרתו הוסתרה העובדה לדידם של העלאווים, שהאל התגלם בעלי. והאדם שהיה ה"שער" (באב) בין שניהם היה חברו של מוחמד, סלימאן אל-פארסי, או פשוט סולימאן הפרסי.
אגב, השילוש הראשון, לפי העלאווים, הורכב מהבל בנו של אדם הראשון, שבו התגלם האל, אדם הראשון היה רק ה"שם" או ה"צעיף" שכיסה עליו, והמלאך גבריאל היה השער שחיבר בין שניהם. בתקופת משה רבנו, האל התגלם ביתרו (שועייב) חותן משה, כשמשה היה רק ה"שם" שכיסה על מי שהאל התגלם בו. וישו הנוצרי? כן, גם הוא היה רק ה"שם" או ה"צעיף", שכיסה על תלמידו פטרוס, שבו התגלם האל. נשמע מוכר? כן, הדת הדרוזית (שיצאה מהזרם האסמעילי של השיעה האסלאמית) היא אמנם סודית ושונה במקצת, אך מהמעט שיודעים עליה יש מאפיינים משותפים כלשהם בינה לבין הדת העלאווית.

עוד דבר מעניין בעלאווים הוא שהם חוגגים את כל החגים של האסלאם, כולל ובייחוד האסלאם השיעי, והנצרות, אך נותנים להם משמעות חדשה לגמרי מתוכנם המקורי. כמו כן, העלאווים מותרים בשתיית יין, בניגוד לשאר המוסלמים, והמצווה החשובה ביותר אצלהם היא ה"תקייה" (Taqiyya), כלומר ההסתרה, שלפיה מותר וצריך לעשות הכל כדי להסתיר את זהותם הדתית האמיתית בשעת סכנה. כמו כן, הם מאמינים בקוראן אך נותנים לו פירוש אליגורי בלבד ולא מאמינים במצוות הכתובות בו. הספר הקדוש החשוב לעלאווים נקרא "כתאב אל-מוג'מע", ואין להם בית תפילה רשמי כמו מסגד, אך יש מקום התכנסות שמיועד לאנשי הדת שלהם בלבד. רוב העלאווים, כמובן אלה שאינם אנשי דת, הם חילוניים, וזאת במסגרת ה"תקייה" שלהם. עלאווים רבים (בדומה לבני מיעוטים אחרים במזרח התיכון, כמו הנוצרים) אימצו אידיאולוגיות חילוניות- שמאלניות בחום, כמו את הלאומיות הערבית או את הלאומיות הערבית הסוציאליסטית של מפלגת הבעת', מפלגת השילטון בסוריה ומפלגתם של בני משפחת אסד, על מנת להסתיר את אמונתם הדתית, ולאמץ אידיאולוגיה שהיא תגובה לעליית האסלאם הסוני הפוליטי (בלבנון מרוכז המיעוט העלאווי הקטן תחת "המפלגה הדמוקרטית הערבית) כמו כן, הנשיא הסורי בשאר אל אסד ואביו, הנשיא לשעבר חאפז אל אסד, תמיד דאגו להצטלם במסגד בחגים מוסלמיים כשהם מתפללים את התפילה המוסלמית בנוסחה הסוני הרגיל. גם זו תקייה.

עוד מאפיין מיוחד לעלאווים היא אמונתם בגילגול נשמות, בדומה לדרוזים. כמו כן, ישנה אמונה בקרב העלאווים כי בני האדם נולדו ככוכבים, והאמאמים השיעים דומים לנחיל דבורים או למקבץ כוכבים (אחד מכינוייו של האמאם עלי, בן דודו וחתנו של מוחמד, הוא "נסיך הדבורים" (בערבית: "אמיר אל-נחל"). בתוך העלאווים ישנן אף שתי כתות משנה, הכת הראשונה נקראת "שמסייה" (אנשי השמש), שטענה כי האמאם עלי נמצא בתוך השמש, ומולה יש כת משנה אחרת בשם "אל-קמריה" (אנשי הירח), שטוענת כי האמאם עלי נמצא בתוך הירח.

הדת העלאווית היא תוצר של הפילוג הסוני-שיעי, והיא במקור כת, שמשתייכת לקבוצת כתות בשם ה"רולאת" (Ghulat/Rulat), או "ע'ולאת", שמשמעה המגזימים, כלומר אלה שהגזימו לגבי סיפורו של האמאם עלי, שהשיעה טוענת שהוא וצאצאיו הם מחליפיו הפוליטיים והרוחניים של מוחמד. הכתות האלה הגזימו ביחסן לעלי, עד כדי כך שטענו שהוא התגלמותו של האל, ממש כפי שהנצרות טוענת שישו הוא בנו והתגלמותו של האל.

חלק גדול מהעלאווים מרוכז לאורך החוף הסורי במערב המדינה (בין השנים 1920-1936 אף הייתה קיימת במערב סוריה, לאורך החוף, מדינה עלאווית בחסות הצרפתים) וכן באיזור טריפולי שבחוף של צפון לבנון. ישנם עלאווים מעטים גם בדרום מזרח תורכיה, וכן בכפר רג'ר שחלקו נמצא בתחום ישראל. אבל מה שחשוב ואסור להתבלבל בו הוא בין העלאווים (Alawi), לבין העאלווים, או אלווים (Aleviׂׂ) של תורכיה. העאלווים (Alevi) הם שיעים בעיקרון, אך הם שונים מהעלאווים (Alawi). הם שונים גם בביטוי שמם, גם במנהגים וגם בזיהוי.
כעשרים אחוזים מאוכלוסייתה של תורכיה הם עאלווים, בעוד העלאווים מהווים פחות מרבע אחוז מהאוכלוסייה התורכית.
סודותיה של הדת העלאווית, בניגוד לסודות הדת הדרוזית שמעולם לא נתגלו, נחשפו בשנת 1863 עת אדם מהעיר אדנה, שנמצאת כיום בתורכיה אך בעבר הייתה חלק ממחוז חלב (כיום בסוריה), בשם סולימאן, פרסם ספר ובו גילה את סודותיה של הדת. על ספר זה אני נסמך כשאני מספר על הדת העלאווית. לספר קוראים "ביכורי סולימאן", או בערבית "אל-בא(כ)קורה אל-סולימאנייה).

מי הם העאלווים (Alevi)?

העאלווים הם, למעשה, שילוב בין האמונה השיעית שהיא חלק מהאסלאם למיסטיקה המוסלמית, הצופיות. בניגוד לעלאווים, העאלווים אינם מאמינים בשילוש, אלא באיחוד של מוחמד ועלי. העאלווים מאמינים שמוחמד ועלי הם שליחיו של האל, לא התגלמותו בכלל. לפי האסלאם הצופי, על האדם לעבור שלבים עד שיגיע לדרגת טיהור עליונה ולקירבה לאל. הטקסים העאלווים מאוד דומים לטקסים הצופיים, ויש מי שמזהה אותם עם המסדר הצופי (Sufi) הבכתאשייה, היות שמייסד המסדר, חאג'י בכתאש וולי (Bektash Veli) בן המאה ה-13, בן המאה ה-13, נחשב כדמות מקודשת מאוד אצל העאלווים. לפי העאלווים, לאדם ישנה את הדרך הרוחנית, בתורכית יול (yol), שהיא כוללת בתוכה ארבעים שלבים וארבעה שערים. טקס התפילה המרכזי, המיסטי, של העאלווים נקרא ג'ם (Cem, ניתן לבטא כJem), והוא מבוצע בבית התפילה המרכזי של העאלווים, הג'מווי (Cemevi, Jemevi). הטקס כולל שירה, שתיית יין (לעאלווים, בניגוד למוסלמים, מותר לשתות יין) ריקודים והקראת פסוקי קוראן ושירים מיסטיים. בראש כל טקס עומד הדדה (Dede), שהוא אב הטקס. יחד עמו ישנן 12 דרגות, כשכל דרגה מייצגת דמות באסלאם, שמקבילה לשנים עשר האמאמים השיעים. בסך הכל יש 12 סוגים שונים של טקסים. אצל העלאווים מעמד האישה נחשב גבוה וכמעט שיוויוני, והסובלנות והחברות הם ערכים חשובים מאוד באמונה זו. דמות חשובה נוספת אצל העאלווים היא דמותו של אליהו הנביא, לו מוקדש חג שמלא טקסים בשם "חידר" (Khidr, כינויו של אליהו באסלאם). חגים נוספים שמציינים העאלווים הם ראש השנה הפרסי, הנורוז, וגם את חג העשוראא, ציון רצח האמאם חוסיין בנו של עלי בכרבלאא, בדומה לשיעים. כמו כן, אצל העאלווים יש מנהג של פולחן קדושים, ומצווה לעלות לרגל לקברי קדושים (זייארה, זייארת), כששוב, הדמות הקדושה ביותר אחרי מוחמד ועלי היא דמותו של חאג'י בכתאש וולי. האמונה העאלווית נחשבת לא מחמירה ואף פתוחה וליברלית. חלק מהכורדים בתורכיה הם עאלווים (ובשל כך נרדפו בעבר).
עם זאת, העאלווים נחשבים כיותר שיעים מאשר העלאווים, שנחשבים כבני דת נפרדת, ואף מזוהים עם ה"קיזילבאש", שהיו השיעים של אנטוליה (תת היבשת שעליה שוכנת תורכיה של ימינו) בימי האימפריה העות'מאנית. בניגוד לאסלאם שמתיר להינשא לעד ארבע נשים, העאלווים מתירים להינשא לאישה אחת בלבד, ומתגאים בכך.

חשוב לי להדגיש שוב- עאלווים (Alevi) הם אינם עלאווים (Alawi)!

suleiman

סולימאן שאה וראשיתם של העותמאנים

בעת מלחמת האזרחים הסורית הצבא התורכי עשה מבצע בגבול תורכיה-סוריה, שבו פונו חיילים תורכים ומבנה בתוך מובלעת בצפון סוריה. בתוך המבנה הזה היו שרידיו של סבו של עות'מאן הראשון, מייסדה של השושלת העותמאנית. היות שמדובר בשטח תורכי בתוך סוריה, המבנה היה נתון למתקפות הן של הצבא הסורי שנתון לשליטתו של בשאר אל אסד, והן למתקפות של ארגון "המדינה האסלאמית-דאעש", לכן היה חשוב לפנות אותו.

ולא רק בגלל זה. חשיבותו של המבנה מראה על חשיבותו של סולימאן שאה לתורכים, הן הלאומנים והן האסלאמיסטים.

מי היה סולימאן שאה, שעל שמו נקרא הסולטאן סולימאן המפואר?

בראשית האלף השני, פשטו שבטים תורכיים, שמוצאם ממרכז אסיה (באיזור סיביר- קזחסטן- צפון מונגוליה של היום) על תת היבשת האנטולית, שהייתה יוונית. לאט ובנחישות הם דחקו את התושבים היוונים ואף הערבים לכיוון מערב ודרום בהתאמה, והקימו את האימפריה הסלג'וקית, שהייתה האימפריה התורכית מוסלמית הראשונה. בד בבד עם הפשיטות, התאסלמו התורכים (שעבדו בעיקר את איתני הטבע וגם כמה אלילים) בהמוניהם.

האימפריה הסלג'וקית, שהתחלקה לבסוף לאמירויות קטנות, העסיקה מצביאים צבאיים לרוב. אחדים מהם באו משבטים תורכיים, שבאו ממרכז אסיה, בשם אואוז (Oguz). מתוך שבטי האואוז נולד, לפי המסורת, בשנת 1178, אדם ששמו ושם אביו היו זהים לשם של שליט גדול אחר של הסלג'וקים: סולימאן בן קוטולמוש. זה היה סולימאן שאה.

סולימאן הרבה להילחם יחד עם יחידותיו הצבאיות באיזור עמק הפרת, שם יום אחד, כשהיה בן 58 בערך, טבע בנהר… הוא נקבר במחוז חלב, שעתיד להיות חלק מהאימפריה העות'מאנית ובהמשך חלק חשוב של סוריה המודרנית. הוא השאיר אחריו בן בשם ארטורול (Ertugrul), גם לוחם וראש שבט. בנו של אותו ארטורול עתיד להיות שליט של פרובינציה סלג'וקית. קראו לו עות'מאן, ולצאצאיו יקראו המשפחה העות'מאנית. אותה נסיכות קטנה עתידה להתפתח לאחת האימפריות הגדולות ביותר שראה העולם מעודו. תחילה, החל משנת 1300 לערך, נלחמו העות'מאנים עם נסיכויות תורכיות שכנות והביסו אותן. בהמשך העות'מאנים יביסו עמים וממלכות שכנים. וכל השאר היסטוריה….

חזרה לסולימאן. אותו סולימאן שאה הפך לסמל אגדי הן של האימפריה העות'מאנית והן של תורכיה המודרנית שבאה לאחריה. בעוד העות'מאנים יפארו את היותו ראש המשפחה וגם כסמל אסלאמי (למרות שמדובר בתהליכים איטיים של אסלאמיזציה באותם ימים). תורכיה המודרנית תדגיש את היותו תורכי, וכן תדגיש את התורכיות של אבותיו, גם אם לא היו מוסלמים.
לתורכיה המודרנית שהייתה בחיתוליה בשנות העשרים היה חשוב לשמר את מתחם קברו של סולימאן שאה, שניצב בלב טריטוריה ערבית סורית, בידיה. גם סמל תורכי עתיק וגם שטח תורכי שיהיה קרוב לתורכיה עצמה. בשנת 1921, קצת אחרי תום מלחמת העולם הראשונה, חתמה האימפריה העות'מאנית, שעתידה תוך שנתיים להפוך לתורכיה, על הסכם באנקרה עם צרפת, שעתידה לקחת חסות על סוריה ולבנון העתידיות. לפי ההסכם, שטח של 8000 קילומטר רבוע במתחם סולימאן שאה- שנקרא בערבית גם קלעת ג'באר או מבצר ג'באר, עתיד להישאר מובלעת תורכית. כל ממשלות סוריה כיבדו את ההסכם, עד שבשנת 1974 החליט אביו של בשאר אל אסד, הנשיא הסורי חאפז אל אסד, להקים סכר על הפרת בקירבת מקום, וכתוצאה מכך המקום הוצף. אסד לא רצה להסתכסך עם תורכיה, שבאותה שנה הייתה "מחוממת" על קפריסין, ונתן לתורכים שטח חדש, 80 קילומטר מצפון למבצר ג'באר. כל מתחם סולימאן שאה הועבר לשם, ועל המובלעת התורכית הופקדו כ-30 עד 40 חיילים תורכים. במקום גם הוזכר מייסדה של תורכיה, מוסטפא כמאל אתא תורכ, והוצב דגל תורכי ענק.

בשנת 2011 החלה מלחמת אזרחים בתוך סוריה, ומתחם סולימאן שאה הועמד בסכנה. ממשלת ארדואן, שדוגלת ב"ניאו עות'מאניזם" הדגישה את חשיבות המתחם, היות וסולימאן שאה היה אביו של אביו של אב המשפחה העות'מאנית, שהפכה לאימפריה האסלאמית האחרונה עד לימינו. היות ואנשי אירגון "המדינה האסלאמית-דאעש" התקרבו למובלעת ואף תקפו אותה (דאעש ידועים בחוסר חיבתם לכל אנדרטה, קבר, פסל או מונומנט, בגלל שהם רואים בזה עבודת אלילים ופולחן זר לאסלאם המקורי). עשרות החיילים התורכיים במתחם סולימאן שאה הועמדו בסכנת חיים. הצבא התורכי החליט, לכן, אמש, לעשות מעשה: שיירה צבאית שכוללת טנקים, נגמ"שים ומאות חיילים זרמה מתורכיה אל המתחם, חילצה את החיילים, אספה את שרידי סולימאן שאה והרסה את המבנה. לא נודע על קרב רציני באיזור, אך חייל תורכי אחד נהרג.

המבנה הועבר צפונה, לשיטחה של תורכיה, אך כדי להראות שהממשלה לא פועלת בניגוד למדיניות ה"ניאו עות'מאניזם" וללאומיות התורכית, ולא מוסרת טריטוריה תורכית לעמים זרים, הדגל שקופל הונף שוב ב"אל שמס", שנמצא בצד הסורי של הגבול בין סוריה לתורכיה, ממש קרוב לגבול ולנהר. שם אמור לקום המבנה בעתיד, לטענתה של תורכיה.
נכון לעכשיו, למעט במתחם שבו נמצא הדגל (שתורכיה ממש צמודה אליו), אין יותר מובלעות תורכיות בתוך סוריה.

מזה כמה שנים משודרת ברשת "נטפליקס" סידרה תורכית אודות בנו של סולימאן שאה, ארטוגרול, בשם "התחייה-ארטוגרול". סידרה זאת נעשתה על ידי רשות השידור התורכית TRT והיא מלאה במוטיבים אסלאמיים והיסטוריים.

Mimar_Sinan2

מימאר סינאן- האדריכל של הסולטאנים העות'מאנים

 

מימאר (מועמר) סינאן הוא האדריכל האגדי של האימפריה העות'מאני בימי הזוהר שלה, המאה ה-16. הוא הפך לסמל עולמי של אדריכלות מושקעת ויצירתיות, בייחוד באיזור המזרח התיכון והבלקאן.
בדומה לגאודי של ברצלונה, מאות המבנים שתיכנן האומן הדגול הזה, כ250 במספר כשרובם הכמעט מוחלט מבנים ציבוריים, שינו את הנוף של העיר איסטנבול לתמיד. עם זאת, יצירת המופת הגדולה ביותר של סינאן נבנתה בעיר אדירנה, הלא היא אדריאנופול- מסגד סלימייה, שנבנה בין השנים 1569 ל1575, והוקדש לסולטאן סלים השני, בנם של הורם וסולימאן. יצירת המופת השנייה במעלה שתיכנן סינאן היא מסגד סולימאנייה, שנבנה לכבוד הסולטאן סולימאן המפואר, בין 1550 ל1558- שנבנה עוד בחיי סולימאן על מנת להנציחו- שהוא המסגד הגדול ביותר באיסטנבול. זאת, למרות שלדעתי המסגד הכחול שנבנה לכבוד הסולטאן אהמט הראשון, בעלה של קוסם סולטאן, הוא הוא המפואר ביותר בעיר.

סינאן, שהיה נוצרי ממוצא יווני, אלבני או ארמני, גויס, ליניצ'רים, חיל הרגלים המובחר של האימפריה העות'מאנית בשיטת הדוושירמה (גיוס נערים נוצרים, איסלומם וחינוכם על מנת שישרתו את האליטה העות'מאנית ואת הצבא העות'מאני). עוד מילדותו והפך לארכיטקט צבאי. עם השנים השתבחה איכות תכנוניו, ורק לקראת זיקנתו, שהייתה גם זיקנתו של סולימאן עצמו ותקופתו של סלים השני, הוא הגיע ממש לדרגת מאסטר ארכיטקט. מומחים רבים טוענים שלולא היה נוצרי במקור ולא היה עובר את תהליך הגיוס למערכת העות'מאנית ואיסלום, לא היה כל כך מוכשר. המבנים שתיכנן ובנה היו דווקא בהשראה נוצרית-אירופית והפאר שלהם היה דומה לפארן של הכנסיות, שצורתן נועדה במקור להראות את גדולתו של האל ואפסותו של האדם מולו, והרי התקופה לא הייתה כל כך רחוקה מימי הביניים, בהם המבנים המפוארים, המרשימים והרשמיים ביותר באירופה הנוצרית היו הכנסיות. כמו כן, גם אומנות אירופית עתיקה, שחידשה ימיה בדיוק באותם ימים שנקראו תקופת הרנסאנס, השפיעה על סינאן. חשוב לציין, כי רוב עבודות הבנייה של סינאן נעשו בשטח האירופי של האימפריה העותמאנית.

באשר למספר המבנים שתיכנן סינאן יש מחלוקת. המספר הרשמי הוא 250, אך יש כאלה שמעלים את הסכום ב-100, היות וגם היו לסינאן תלמידים שפעלו בהשראתו (כמו למשל מתכנן המסגד הכחול). בסך הכל תיכנן סינאן 92 מסגדים גדולים, 52 מסגדים קטנים, 55 בתי ספר דתיים- מדרסות, 7 בתי ספר לקוראי קוראן (שהוא מקצוע בפני עצמו), 20 מואוזוליאומים, שהם קברים מפוארים של אנשים מפורסמים, דוגמת שאהזאדה מהמט בן סולימאן מיודענו, שלא זכה להגיע לסולטאנות, וקברם של סולימאן והורם. הוא תיכנן בנוסף 17 בתי תמחוי- עימארתים, שישה אקוודוקטים (מעבירי מים, שהיו מקובלים יותר בתקופת האימפריה הרומית), עשרה גשרים, ביניהם גשר מהמט פאשה סוקולוביץ' המפורסם בבוסניה, שלושה בתי חולים, עשרים מלונות דרכים (קרוואן-סאראי בתורכית), 36 ארמונות וטירות, שמונה מבנים מקושתים ו48 מרחצאות. בתפקידו כארכיטקט הרשמי של האימפריה שימש כחמישים שנים.

עבודותיו של סינאן ואומנותו הייחודית שימשה השראה לכל עולם הארכיטקטורה, במיוחד בממלכות מוסלמיות. גם הטאג' מאהאל שבאגרא ההודית, שנבנה על ידי שאה ג'אהאן המוסלמי, תוכנן ונבנה בהשראתו. הייחוד שבעבודותיו של סינאן היה הפאר, המרחב הפנימי המאוחד והגדול מאוד והדקדוק הגיאומטרי והצורני של הבנייה. סינאן היה ידוע בפרפקציוניזם שלו, ולא סבל טעויות או תקלות. לכן דאג גם לפקח מקרוב ולהדריך את העובדים, עד אחרון פועלי הבניין, באשר לצורת הבנייה של המבנים, מה גם שסינאן דאג שהמבנים והציורים שבתוכם ייעשו מחומרים שיחזיקו שנים רבות מאוד.

על שם מימאר סינאן קיימת אוניברסיטה לאומנויות יפות- בדגש על ארכיטקטורה באיסטנבול. יש גם על שמו רחוב בקרבת מסגד סולימאנייה. לכן, עד היום כשאומרים ארכיטקטורה, אומרים מימאר סינאן.
סינאן חי עד גיל 98 (1489-1588) כנראה, דבר נדיר מאוד באותן שנים, מת באופן טבעי ונטמן במואוזוליאום שהוא עצמו תיכנן.

 

350px-Hatay_-_ethnolinguistic_map.svg

סיכסוך אלכסנדרטה (חאתאי) בין תורכיה לסוריה בשנות העשרים והשלושים של המאה ה20

(c) כל הזכויות שמורות לכותב אתר זה, נלקח מתוך עבודה שהכנתי לאוניברסיטה מלפני עשור וחצי

1. חבל אלכסנדרטה מהו?

חבל אלכסנדרטה, כיום מחוז ההאתאי (ארץ החיתים) בתורכיה. גבולותיו הרשמיים נקבעו בשנת 1918 עם תום מלחמת העולם הראשונה. החבל נמצא בדרום מרכז אנאטוליה (הצד האסיאתי של תורכיה), מצפון לרצועת החוף הסורית. החבל מהווה גשר יבשתי בין תורכיה לחוף המרחב הסורי ולארצות ערב- למעשה בין אנאטוליה לבין דרום מערב אסיה. הוא שולט על המישור הצפוני של סוריה- משמש כשער לקיליקיה ולאסיה הקטנה. שיטחו 4805 קמ"ר וגבולותיו הם: מצפון העיר התורכית פאיאס, במזרח: עמק קאראסו ונהר האורונטס, בדרום" קאראדוראו ובמערב נמצא הים התיכון.

בין השנים 1939-1921 החבל נמצא במערבו של "המרחב הסורי" (בילאד א-שאם, מונח שנקבע במאה ה19), שגובל בסיני שבדרום, הנג'ד (בסעודיה) מכיוון דרום מזרח, הרי הטאורוס בצפון והמדבר הסורי במזרח והים התיכון במערב.

בחבל ישנם שלושה מרכזים עירוניים: 1. אנטיוכיה (אנטקיה)- העיר הגדולה ביותר מבחינת אוכלוסייה 2) עיר הנמל אלכסנדרטה (בערבית ובתורכית: איסכנדרון) 3. קיריק-ח'אן.

מבחינה כלכלית, החבל מפותח מאוד מכיוון שאדמותיו, שבעבר היו ביצות, פוריות מאוד, ומשמשות לחקלאות ולתעשייה ובעיקר משום שבעיר אלכסנדרטה נמצא הנמל הטבעי ביותר מבחינת היווצרותו באגן הים התיכון המזרחי, המשמש מקור כלכלי ומסחרי חשוב לאיזור כולו, ובייחוד לסוריה, בשנים שהחזיקה בו- שנות העשרים והשלושים של המאה העשרים.

חשוב לציין שבאותה תקופה תורכיה הייתה במצב כלכלי לא מזהיר בלשון המעטה: היא ניזוקה קשות במלחמת העולם הראשונה ובמלחמת העצמאות התורכית שבאה אחריה וכן ניזוקה בעיקבות הסכמי הכניעה העות'מאניים לאחר מלחמת העולם הראשונה. גם הרפורמות שחולל מייסדה של תורכיה המודרנית אתאתורכ גבו את מחירן הכלכלי. לכן המצב הכלכלי של תורכיה היה לא טוב ותורכיה נזקקה באותן שנים לחבל הזה מבחינה כלכלית. עוד בתקופה העות'מאנית נמל אלכסנדרטה- איסכנדרון היה מרכז מסחרי הומה לאיזור כולו. מוצרי הסחר באיזור, שעברו דרך הנמל, היו: משק חי, מאכלי ים, כותנה, טקסטיל (חשוב מאוד למסחר בבדים שהתנהל באיזור כולו), משי, קמח סוכר וכו'. והכי חשוב: הנמל שימש נמל הבית של העיר המסחרית מאוד חלב שבסוריה, שהייתה קשוה בטבורה מבחינה כלכלית אל הנמל. שיא הפעילות הכלכלית בחבל היה בין השנים 1924-1919, שבהן החבל רשם עודף תקציבי של 30 אחוזים. ערך הסחורה החקלאית עלה פי ארבע והיהווה כשביעית מהתוצר החקלאי של סוריה שהייתה באותן שנים תחת שילטון המנדט הצרפתי.

מבחינה דמוגרפית, איזור אלכסנדרטה כלל בין השנים 1921-1939, שנות הסיכסוך, אוכלוסייה של 222 אלף נפש שהיו מחולקים ל21 קהילות לפי מוצא אתני, דת ושפה. כארבעים אחוז מהאוכלוסייה היו דוברי תורכית- תורכים וארמנים, ושאר שישים האחוזים מהאוכלוסייה היו עלאווים (Alawi) מוסלמים סונים, נוצרים מכל פלגי הנצרות- קתולים, אורתודוכסים, מארונים ומיעוט קטן של יהודים, כורדים וצ'רקסים. התורכים היו הקבוצה החשובה באוכלוסייה למרות שלא היוו רוב. אוכלוסיית החבל הייתה מחולקת למעמדות: מעמד גבוה- בעלי הקרקעות, רובם תורכים. מעמד בינוני- תעשיינים, בנקאים וסוחרים- לרוב ארמנים ויהודים (אגב, כמו בעיר חלב בסוריה עצמה). המעמד הנמוך כלל את פועלי התעשייה והחקלאות ובעלי מקצועות תעשייה זעירה, רובם מוסלמים סונים.

חבל אלכסנדרטה, שנקבע כי ישתייך לסוריה לאחר מלחמת העולם הראשונה, היה חשוב מכל הבחינות גם לסוריה וגם לתורכיה- כל צפון סוריה היה קשור אליו מבחינה כלכלית, וגם עבור תורכיה החבל היה חשוב כי הוא מהווה מאחז ימי ומסחרי באגן הים התיכון המזרחי. תורכיה תבעה בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים את חבל אלכסנדרטה לעצמה גם ממניעים כלכליים, אך גם ממניעים לאומיים.

2. תולדות הסיכסוך על אלכסנדרטה

חבל אלכסנדרטה היה בימי האימפריה העות'מאנית סנג'ק (מחוז) שהשתייך לוילאיית (פרובינציית) חלב שהיא חלק מסוריה של היום. מקורותיו של הסיכסוך בחבל נעוצים באמצע המאה ה-19, כשבאימפריה העות'מאנית החלו רפורמות, במטרה למרכז את השילטון באימפריה ולהתאים את מערכותיו השונות לרוח ההתמערבות והמודרניזציה, ששררה באותם ימים באירופה. עקב צמיחת הרעיונות הלאומיים באירופה והתפתחות הארכיאולוגיה, נחשפו שרידים קדומים של תרבות אנאטולית וסורית מפוארות, ובין היתר בעקבות זאת ומסיבות אחרות קמו תנועות לאומיות, שטענו להגדרה לאומית נפרדת לכל מוצא אתני- הלאומיות התורכית והלאומיות הערבית. אחת הנגזרות של הלאומיות הערבית, שהוגיה פעלו בעיקר בסוריה, היא הלאומיות הסורית.

באימפריה העות'מאנית, לעומת זאת, כל אזרחיה במאה ה-19 היו נתנינים עות'מאניים ללא הבדל אתני או דתי. הם חיו בקהילות (מילתים) לפי שיוך דתי ולא אתני. בראשית המאה העשרים החל תהליך בשטח תורכיה של ימינו, שיוביל בסופו של דבר להגדרה עצמית לאומית תורכית בגבולות תורכיה. כוחו של הסולטאן נחלש ובין השנים 1908-1909 עלו לשילטון באימפריה אנשי תנועת "התורכים הצעירים".

במלחמת העולם הראשונה, שבה נלחמו העות'מאנים לצד גרמניה נגד מדינות ההסכמה שבראשן עמדו בריטניה וצרפת, היא הובסה והתמוטטה באופן סופי, ושיטחה חולק בין המעצמות המנצחות.

לאחר המלחמה הגיע תור הדיפלומטיה: נחתמו הסכמים בין המדינות המנצחות למדינות המובסות, והוחל בתהליך של הקמת מדינות לאומיות על שטחי האימפריה לשעבר, כשבריטניה וצרפת קיבלו מנדט לשלוט בשטחים הללו עד להענקת העצמאות. הבעיה העיקרית הקשה ביותר הייתה קביעת גבולותיהן של המדינות הללו- בעיה שלא הגיעה לפיתרונה הקבוע עד עצם היום הזה.

צרפת קיבלה את המנדט על סוריה. תרוכיה, לאחר מאבק נגד בריטניה ומלחמת עצמאות קשה שהייתה בעיקרה כנגד היוונים, הכריזה על עצמה ב29 באוקטובר 1923 כרפובליקה בהנהגת מוסטפא כמאל אתאתורכ ובשילטון חד מפלגתי של מפלגת העם הרפובליקנית CHP שהייתה תחת שליטתו. אתאתורכ הנהיג בתורכיה רפורמות של חילוניות, מודרניזציה והתמערבות.

בשלב זה, התעוררה שאלת אלכסנדרטה: החבל היה אמור להיות חלק מסוריה המנדטורית, שגם בה החל תהליך של הפיכתה למדינה (ערבית) עצמאית, שגבולותיה נקבעו בהסכמים על ידי המעצמות. תורכיה תבעה את אלכסנדרטה בטענה שהחבל היה שייך לה מקידמת דנא והיא קראה לו "האתאי" על שם החתים שישבו באנאטוליה בימי קדם. החבל, כאמור, היה מאוכלס ברוב תורכי.

בשנת 1921 נחתם באנקרה הסכם פרנקלין-בויון, בין ממשלת צרפת לתורכיה, על פיו החבל יהיה תחת שילטון המנדט הצרפתי בסוריה, עם אוטונומיה תרבותית לקהילה התורכית. כנ"ל נאמר גם בהסכם לוזאן בין תורכיה למעצמות בשנת 1923. העניינים בחבל התנהלו בשקט מתוח עד לנקודת השיא של הסיכסוך, בחודש ספטמבר שנת 1936, עת חתמה ממשלת השמאל הצרפתית על "החזית העממית" על הסכם עם סוריה, כציון דרך לסיום המנדט. לפי ההסכם, סוריה הייתה אמורה לקבל עצמאות מלאה על כל שיטחה, כולל חבל אלכסנדרטה. תורכיה מחתה, חבר הלאומים התערב ושלח משלחת לאיזור. בסופו של דבר הושג הסכם בין צרפת לתורכיה ב27 בינואר 1937. בהסכם הוכר החבל כיישות נבדלת, וזכה לאוטונומיה מוחלטת בענייניו הפנימיים. ממשלת תורכיה הפכה לאחראית על מדיניות החוץ של החבל, השפה הרשמית בו הפכה לתורכית ונקבע שהוא יהיה איזור מפורז. להוציא כוח משטרה מקומי. כמו כן, הוסכם כי שום מדינה לא תבצע באיזור מעשים תוקפניים, ובכך הובטחו גבולותיו.

בחודש פברואר 1937 נשלחה לאיזור ועדת מומחים, והיא המליצה לייסד בית נבחרים, בו יהיו 40 חברים שיורכבו מנציגי קהילות השונות בחבל. ההסכם נכנס לתוקף ב29 בנובמבר 1937 והוכרז על עצמאות החבל.

ועדה בינלאומית של עורכי דין נשלחה לחבל על מנת לקבוע חוקה, ובאפריל 1938 נערכו בחירות על רקע מהומות דמים קשות בין תורכים לבין ערבים בחבל. הצרפתים נאלצו להתערב צבאית כדי לדכא את המהומות. בבחירות שנערכו באפריל 1938 נבחרו בלחץ תורכיה 22 חברי בית נבחרים תורכים, שהפכו בו לרוב מתוך 40 חברים. החבל הוכרז כ"רפובליקת ההאתאי" בשילטון תורכי וזה היה למעשה שלב שהוביל לסיפוח הבלתי נמנע של החבל לתורכיה, אליה הוא שייך עד היום.

ב19 ביוני 1939 סופחה סופית הרפובליקה לתורכיה לפי החלטת בית הנבחרים של הרפובליקה התורכית – מתוך חששם של הצרפתים שתורכיה תצטרף לאיטליה ואחר כך לגרמניה בציר ההולך ומתהווה שהוביל למלחמת העולם השנייה.

General Ayat Mohaqeqi at Islamist Trial

הגנרל שניסה להפוך את ח'ומייני בשושן הבירה לשעבר

מזימה נרקמה בשושן הבירה. אבל לא בימי אחשוורוש, אלא בימי האייתוללה ח'ומייני, בשנה וחצי הראשונות לשילטונו, כנגד ח'ומייני וכנגד אותו שילטון.
המקרה של "הפיכת נוג'ה הכושלת", שבראשה עמד בין היתר הגנרל מחיל האוויר האיראני, אייאת מוחקקי (Ayat Mohaqeqi), שניסה לבצע הפיכה כושלת כנגד שילטונו האסלאמיסטי ההולך ומתהווה של האייתוללה ח'ומייני באיראן עצמה בין התאריכים 9 ו10 ביולי 1980. נוג'ה, או נוזדיח, היה בסיס חיל האוויר האיראני שנמצא במחוז האמדאן באיראן, כשהעיר האמדאן מזוהה כשושן בירת פרס העתיקה. בסיס זה היה מרכזה ובסיס הקשר הראשי של ההפיכה הכושלת. מוחקקי, שנראה יושב בחולצה חגיגית לבנה זקוף שני משמאל בתמונה, הפך לאחר מכן לסמל ההפיכה.

ניסיון ההפיכה התרחש כשנה וחצי לאחר המהפיכה באיראן כנגד השאה, שהסתברה לבסוף כמהפיכה אסלאמית. קבוצה 750 של קצינים וחיילים ו300 אזרחים ניסתה להדיח את האייתוללה רוחאללה ח'ומייני מנהיגה העליון הטרי של איראן, ואת נשיא המדינה הטרי, שהתברר כנשיא שנועד ליחסי ציבור חיצוניים בלבד, אבו אל-חסן בני צדר (כלכלן שהתנגד לשילטון השאה, שהיה לו רקע אסלאמיסטי, אבל הוא לא היה קיצוני כמו ח'ומייני). קבוצת הקושרים טענה כי מטרת ההפיכה הייתה להציל את המהפיכה האיראנית כנגד השאה- שהייתה בראשיתה מהפיכה כללית ולא אסלאמיסטית, על מנת שהיא לא תהפוך למהפיכה שתיצור תיאוקרטיה דיקטטורית אסלאמיסטית. וכך היה:

קבוצה של קצינים מחיל האוויר, מחילות היבשה ומהמודיעין האיראני, שהיו מזוהים לכאורה כנאמנים לראש ממשלתו האחרון של השאה שהודח במהפיכת פברואר 1979, שאהפור בח'תיאר, התאגדה בבסיס נוג'ה (Nojeh) שבהמאדאן באיראן, על מנת לבצע הפיכה צבאית שתסלק מהשילטון את ח'ומייני ובני צדר. מארגן התוכנית המקורי היה הקולונל מוחמד באקר באני-אמירי, שהיה מפקד הז'נדרמריה (משמר הגבול והמשטרה הצבאית של איראן) הפורש. התוכנית הזאת נודעה לארצות הברית, שצוות השגרירות שלה היה עדיין לכוד כבני ערובה במתחם השגרירות האמריקנית בטהראן. עם זאת, ההפיכה זוהתה ומזוהה עד היום עם הגנרל מוחקקי. לפי התוכנית, טנקים, שהשתייכו במיוחד לדיוויזיה המשוריינת ה92 של צבא איראן, היו צריכים לצאת בסיוע של צנחנים וחיילי רגלים ממספר מקומות ליד הערים הגדולות של איראן, לתפוס את מרכזי השילטון, בייחוד את הטלוויזיה ואת הרדיו בטהראן ולשדר שם את "הודעה מספר 1" המסורתית של ההפיכות הצבאיות המקובלות שבה מוכרז על הדחת השילטון, העלאת משטר צבאי במדינה וייסוד מועצה צבאית שתנהל את ענייני המדינה, ואז תינתן האות ומטוסים, בייחוד אלה שבבסיס נוג'ה- שאמור להיתפס במלואו על ידי יחידת הצנחנים שהרבאני הראשונה, יחריבו את מקום הימצאותו של ח'ומייני בטהראן הבירה על ראשו של המנהיג העליון, כשבדרך יופצצו כל הבסיסים ששייכים ל"משמרות המהפיכה" ו"ועדות הדת" האסלאמיסטיות. אגב, מי שעוד היה מעורב בניסיון ההפיכה הוא סדאם חוסיין, שליט עיראק לשעבר, שעזר לקושרים ובבסיס בעיר סולימאנייה בכורדיסטאן העיראקית תוכנן להתחיל במרד כורדי באיראן ואז האזרחים שהיו חלק ממארגני ההפיכה תיכננו לעורר הפגנות כנגד ח'ומייני בכל הערים הראשיות של המדינה, מה שיביא את הצבא האיראני להתנער מחו'מייני. מי שדאג לתיקצוב המזימה היה, כאמור, ראש ממשלתו האחרון של השאה, שאהפור בח'תיאר.
בסופו של דבר, הטנקים, שהיו אמורים לצאת ממחוז ח'וזסתאן, מחוז בעייתי היות והוא נמצא במערב איראן, סמוך לגבול עיראק וכולל בתוכו ערבים שמשתייכים לאסלאם הסוני בעוד רוב אוכלוסיית איראן היא פרסים וגם אזרים שיעים, יצאו מבסיסם אבל מספרם היה רק 28 במקום 159 כמו שהיה אמור להיות. יחידת הצנחנים שהייתה אמורה להשתלט על בסיס נוג'ה נתפסה על ידי אנשי משמרות המהפיכה (גוף שהיה עוד בראשיתו, אבל שהסתמן ועודנו כיום האלטרנטיבה לצבא איראן) עוד כשאנשיה הגיעו למקום, והטייסים שהיו אמורים להפציץ את מקום הימצאותו של ח'ומייני וכן בסיסים של אנשי משמרות המהפיכה ואת כל המאחזים של האסלאמיסטים באיראן לא הצליחו להתרכז במקום אחד כדי לצאת למשימה, כפי שתוכנן.
אייתוללה ח'ומייני לא נראה לציבור במהלך ההפיכה, שנדמה היה בתחילה כי היא מצליחה, היות והמטוסים, הצנחנים והטנקים יצאו לדרך. לאחר שהתברר כישלונה, הופיע ח'ומייני במוסד דתי (חוסיינייה- בית מדרש והטפה שיעי) ליד ביתו שבכפר ג'מאראן, גימד את מימדי ניסיון ההפיכה ("אם לא יכולנו לנטרל אותה, אז העם היה חונק אותה") ולעג על מטוסי הפאנטום שעלו לאוויר והיו אמורים לחסל אותו. הוא אמר כי "האומה לא נשארת בשינתה לכן פנטום אחד או שניים לא יכולים לעשות דבר".
לאחר כישלון ההפיכה, הסתבר כי אנשי משמרות המהפיכה והשירות החשאי המתהווה של ח'ומייני עלו על התאים שהיו אמורים לבצע את ההפיכה והחלו בפעילות חשאית של מעקבים ומעצרים על מנת למנוע אותה. הם דאגו שאנשים שנקבע שיגיעו לנקודות ציון כלשהן ביום ההפיכה לא יגיעו אליהן, גם ובעיקר הטכנאים של המטוסים שהיו אמורים להמריא ולהפציץ את מרכזי השילטון. ההפגנות והפרות הסדר שאורגנו על ידי מתכנני ההפיכה האזרחים לא הוצאו לפועל.
בסופו של דבר, נעצרו מאות אנשים בחשד למעורבות בהפיכה, יחידות של צבא איראן שנחשדו כמעורבות בהפיכה הכושלת פורקו, עיראק פלשה לאיראן לאחר חודשיים, בספטמבר 1980 והחלה מלחמה שנמשכה 8 שנים עד אוגוסט 1988, ושאהפור בח'תיאר, ראש הממשלה של השאה שמימן את ההפיכה והיה אמור לעלות לשילטון לכאורה בשלבים שלאחר ההפיכה, נרצח 11 שנים לאחר מכן במקום גלותו בפריס.
ובאשר לגנרלים ולחיילים שאירגנו את ההפיכה? 4,000 אזרחים וחיילים נעצרו, מתוכם מאות גנרלים, שנשלחו לכלא אווין הידוע לשימצה בעינויים ובהוצאות להורג שהתרחשו בו והועמדו למשפט דתי, ביניהם איאת מוחקקי, שהיה אמור לפקד על השלב האווירי של ההפיכה ולמעשה לחסל את ח'ומייני. הוא הועמד לדין, כשמשפטו מופיע בתמונה זאת, והפך לגיבור הלאומי של האיראנים האנטי-אסלאמיסטיים, בשומרו על מראה מכובד, לבוש מכובד וקומה זקופה למרות העינויים והחקירות שעבר.
בסופו של דבר, באני-אמירי ומוחקקי הוצאו להורג, יחד עם עוד 142 איש, כשחלק מהגנרלים שנעצרו קיבלו חנינה בהמשך על מנת להשתתף במלחמת איראן-עיראק, שרבים רואים בה תוצאה של ניסיון ההפיכה הכושל. המשטר האיראני בהנהגת ח'ומייני רק הרוויח ממזימת ההפיכה: הוא הצליח לשכנע את העם ואת רשויות המדינה שגורמי חוץ וגורמים מקומיים מנסים להרוס את הממסד, מפלגות באיראן, בייחוד מפלגות ימניות-לאומיות (מפלגות שמאל, גם אם סייעו לח'ומייני בהפיכה, כבר נסגרו קודם) חוץ מאלה האסלאמיסטיות הנאמנות למשטר הוצאו מחוץ לחוק, עיתונים נסגרו והחשוב ביותר: משמרות המהפיכה חוזקו והפכו לכוח צבאי מקביל לצבא איראן ואף בעלי כוח שעולה על כוחו של הצבא.

לגבי מיקומה של שושן הבירה אני חייב להדגיש, כי לפי טענות מרבית יהודי איראן שושן הבירה היא העיר אחמתא, או המאדאן שממנה יצאה ההפיכה הכושלת. אבל לפי טענות היסטוריונים, שושן הבירה היא העיר שוש שנמצאת במיקום אחר באיראן, עיר שכיום היא בת 65 אלף תושבים.