Category Archives: פוליטיקה

baabda

ההשפעה הסורית (ולאחר מכן האיראנית) על בחירת נשיא לבנון

נכתב ב5 במרץ 2021, על בסיס עבודה שכתבתי לפני יותר מעשור שנים.

(c) כל הזכויות שמורות לכותב האתר Histerio, בתמונה: ארמון הנשיאות הלבנוני בבעבדא.

 

כיצד בחירת נשיא לבנון, שלפי החוקה הלבנונית חייב להיות ממוצא נוצרי-מארוני, מהווה עדות להיותה של לבנון מדינה חלשה, שמושפעת ממדינות חזקות ששוכנות לגבולה, ובייחוד סוריה וכיום איראן, שתפסה את מקומה של סוריה בלבנון לאחר נסיגת הסורים בשנת 2005. מאמר זה דן בשני מקרים: המקרה הראשון: פרשת בחירת הנשיא בשנת 1982, תוך כדי מבצע "שלום הגליל" ומלחמת אזרחים עקובה מדם, שאירעה לסירוגין החל משנת 1975. המקרה השני שמאמר זה דן בו, הוא מקרה סבוך אף יותר: בחירת הנשיא שיחליף את אמין ג'מייל, שסיים את תקופת כהונתו בשנת 1988. בחירה זו הייתה סבוכה עד כדי כך, שהביאה למהלך חסר תקדים עוד בראשית הפרשה: קיומן של שתי ממשלות בלבנון, אחת אזרחית, בראשות מסלמי סוני, והשנייה צבאית, בראשות הגנרל המארוני, מישל עון.

 

לפי כרים בקרדוני, כך ראה נשיא סוריה דאז חאפט' (חאפז) אל-אסד את עקרונות השליטה שלו בלבנון:

  1. הסדר הסורי מייצב, מגונן וכובש. שלב זה נקרא "המשחק הפתוח". לפיו, זכותה של מדינה ערבית להתערב התערבות צבאית על אדמתה של מדינה ערבית שנייה, כדי למנוע מאותה מדינה, או מאירגונים הפועלים בתוכה, מלאיים על בטחונה של סוריה או על הביטחון הלאומי הערבי. הביטחון קודם לריבונות.
  2. זכותה של מדינה קטנה או בינונית לקחת לידיה במישרין את ענייניה של מדינה אחרת בלא אישורן המוקדם של שתי מעצמות העל או של אחת מהן, ובכך לאשש את ייחודה כמעצמה איזורית.
  3. זכותה של מדינה מהזרם האנטי מערבי (סוריה ואיראן) לפקח על בטחונה של מדינה בהשפעה אמריקנית (לבנון)….

"המשחק הפתוח" נועד בראש ובראשונה להקפיא סכסוך שפתרונו המלא נראה כמחוץ להישג, ולהשיג הסדר ארעי המשביע את רצונם של הצדדים העיקריים. סוריה הופכת את המצב הזה לצומת של אינטרסים סותרים ומנוגדים. שיטתו היא של "גשרים פתוחים"- ניהול משא ומתן עם כל הצדדים שמחייבת מדיניות מאוזנת במישור הבינ"ל- לא להזדהות יתר על המידה עם בריה"מ.

המפתח השני באסטרטגיה: שיטת "בעלי הברית החלופיים". אסד מכונן בריתות ומפרק אותן בווירטואוזיות מהממת של עושה-להטים. הוא נוהג לעשות תפנית חדה בתמיכתו בצדדים השונים, הוא רוכש בעל ברית ולאחר מכן מחליף אותו באחר. כך עשה כשתמך תחילה במחנה "החזית הלבנונית" – ארגון הגג של המנהיגות הנוצרית בלבנון, שהוקם בקיץ 1976, בראשות פייר ג'מיל, כמיל שמעון וסלימאן פרנג'יה שפרש ממנו מאוחר יותר. כמו כן שותף בו ראש מסדרי הנזירים המארונים. גוף זה נהנה מתמיכת הפטריארך המארוני. לאחר מכן פנה לכיוון "התנועה הלאומית"- ארגון הגג של מפלגות השמאל שבו היו מאוגדות 16 מפלגות ובראשו עמדו כמאל ג'נבלאט ולאחר הירצחו במרץ 1977 בנו וליד. גם עם אש"ף כרת אסד בריתות והפר אותן לסירוגין. מטרתה הראשונה של סוריה במדיניות זו היא להפוך עצמה מכלי במשחק לשחקן בזכות עצמו ולמעצמה איזורית חשובה, השולטת בלבנון- טקטיקה של "הפרד ומשול".

ראובן ארליך אף מרחיב תיאורייה זאת, וטוען שסוריה השתמשה בלבנון בשליחים-מייצגים, Proxies בלע"ז, מקרב הפלגים השונים בלבנון, כדי שייצגו את מדיניותה ויוציאו אותה לפועל. אגב, איראן אימצה לחלוטין את שיטת ה"פרוקסיז" או "שליחים מייצגים" לגמרי בכל איזורי השפעתה ובפעילותה הטרוריסטית ברחבי העולם. את עבודת הטרור והשליטה עבור איראן מבצעים שליחים שהם לאו דווקא איראנים: בין אם החות'ים השיעים ששולטים בצפון תימן, בין אם אירגון חזבאללה הלבנוני ובין אם המיליציות השיעיות בעיראק או באפגניסטאן, ובין אם אירגוני החמאס והג'יהאד האסלאמי הפלסטיניים.

 

מקרה ראשון: בחירת נשיא לבנון בשנת 1982- בשיר ג'מייל ולאחר הירצחו אחיו אמין ג'מייל

 

מאז שהתעמתו עם המחנה הנוצרי במלחמה, הסורים עקבו בדאגה אחרי תהליך ההתחזקות של בשיר ג'מייל שכפה את שלטונו על המיליציות הנוצריות תוך כדי חיזוק קשריו עם ישראל ואח"כ עם ארה"ב. ברגע שג'מייל נבחר לנשיא לבנון בחסות ישראל, נשמט מידי הסורים נכס חשוב- שיתוף הפעולה מצד המימשל בלבנון והלגיטימציה שהעניק נשיא המדינה- במקרה של אז בן טיפוחיהם אליאס סרכיס- לנוכחות הסורית בלבנון ולפעילותם של "כוחות ההרתעה". הסורים ראו בבחירת בשיר כהישג ישראלי-אמריקני וכמפלה למדיניותם בלבנון.

התגובה הסורית לבחירת ג'מייל-

דה לגיטימציה של בשיר ג'מייל ושל תהליך בחירתו- פרשן רדיו דמשק ציין כי "חרבות הפולשים הובילו את בשיר אל כס הנשיאות" 2. קריאה להתנגדות לבשיר ג'מייל על ידי גורמים בלבנון.  ביום שלישי 14 בספטמבר 1982, בשעה 4 אחר הצהריים נרצח ג'מייל על ידי מטען חבלה שהוטמן במטה הראשי של הפלנגות, בשכונת אשרפייה שבביירות. איש הPPS (המפלגה הסורית הסוציאליסטית, מפלגה שקיימת גם בלבנון) שנעצר הודה ברצח. המודיעין הסורי הואשם בשימוש בתכנון הרצח. בסופו של דבר נבחר אמין ג'מייל אחיו במקומו לנשיא וכיהן כהונה מלאה עד 1988. אליעזר "גייזי" צפריר איש המודיעין הישראלי הבכיר קרא לנשיא שנבחר לבסוף "אמין לא אמין" בשל יחסו הקר כלפי ישראל שהפך לבסוף ליחס חם יחסית כלפי הסורים.

השימוש שסוריה עשתה בנשק הטרור האישי נעשה על-ידי אנשים או ארגונים לבנוניים או פלסטיניים, שהיו מוכוונים על-ידי המודיעין הסורי ולעיתים רחוקות תוך כדי מעורבות סורית ישירה. גם אירגונו של אבו-נידאל שימש שליח מייצג, כשהתנקש באנשי אש"ף שלא הסכימו ללכת באותו קו עם סוריה. ' רבים מהאישים הבולטים שהתנגדו לסדר הסורי בלבנון נרצחו, נחטפו, גורשו או הוזהרו, אם לא כולם.

בלבנון יש לסוריה מסורת ארוכה של התנקשויות, מעשי רצח פוליטיים וחטיפות של אישים סוריים מתנגדי המשטר, לבנונים מתנגדי הסדר הסורי, ופלסטינים מתנגדי אפוטרופסותה של סוריה על אש"ף. הבולטים בהם- רצח מחמד עמראן, קצין עלווי מתנגד אסד שגלה לטריפולי ונרצח ע"י המודיעין הסורי במארס 1972, רימון אדה, מתנגד בולט נגד סוריה במחנה הנוצרי, שברח לפריס לאחר כמה ניסיונות התנקשות בחייו, כמאל ג'ונבלאט- המנהיג הדרוזי שהיה מנהיג הקואליציה האנטי סורית ונרצח במארס 1977.מאמצים אלו של סוריה מעידים הן על חשיבותו של מוסד הנשיאות בלבנון והן על היותו נתון להשפעות חיצוניות. מוסד זה אינו מוסד חלש מבחינה פנים לבנונית אלא להיפך- הנשיא נחשב קונצנזוס והוא עומד בראש המדינה. לכן, מבחינה זו מדובר במוסד חזק ביותר. היותו של תפקיד זה מושפע על ידי גורמים חיצוניים נובע כתוצאה מהיותה של לבנון, באופן כללי, מדינה חלשה.

 

המקרה השני: בחירת מחליפו של אמין ג'מייל לנשיאות לבנון, 1988-1990.

 

מקרה זה דן בסוגייה הסבוכה של בחירת נשיא לבנון, שאמור להחליף את אמין ג'מייל, שתקופת כהונתו הייתה אמורה להסתיים ב-23 בספטמבר 1988. הסורים פעלו עוד מראשית השנה לבחירת נשיא, שייצג את האינטרסים שלהם, יחזיר את המערכת הפוליטית המשוסעת בלבנון לתפקוד- אך הפעם בחסות סורית. הפעם, הסורים לא הפתיעו בבחירת מועמדם, והעדיפו להישען על משענת בטוחה- מועמדם היה, למרבה האירוניה, אותו סלימאן פרנג'ייה, שכבר כיהן כנשיא בראשית שנות השבעים והיה אחד מהגורמים העיקריים שדירדרו את לבנון לקלחת מלחמת האזרחים. היות ונמתחה ביקורת רבה על כוונת הסורים, הם שקלו לתמוך במקורב אחר של פרנג'ייה, מיכאל דאהר. הבעייה הייתה שרוב חברי הפרלמנט הנוצרים התגוררו במזרח ביירות- איזור שהיה מחוץ לשליטתם של הסורים, לכן היה להם קושי להשפיע על בחירת הנשיא. הנשיא אמין ג'מייל, שאמנם עזב את לבנון עם תום כהונתו, נקט, כאמור, במהלך דרמטי: הוא מינה את מישל עון לעמוד בראש ממשלה צבאית. זו הפעם הראשונה מאז כינונה של לבנון שבראש הממשלה עומד נוצרי, ולא רק זאת- במקביל לו כיהנה ממשלה אזרחית, בראשות סלים אל-חץ הסוני, מקורבה של סוריה . מנגד, נקטה ממשלת אל-חץ בצעד נגדי, הדיחה את עון ממשרת הרמטכ"ל ומינתה, גם בניגוד לאמנה הלאומית, רמטכ"ל מסלמי.ממשלת עון נהנתה מתמיכה רחבה, ולא רק של נוצרים, אלא בעיקר של שיעים, וזאת בשל המצב הכלכלי הקשה שאליו נקלעה לבנון באותה תקופה. עון, מפקד הצבא, שמוצאו מחארת (שכונת) חריכ בביירות, שכונה של המעמד הבינוני שבהם התגוררו גם נוצרים וגם שיעים, שאף להיבחר לנשיאות לבנון. הוא ציטט את פואד שיהאב, הנשיא דאז שאמר בזמנו: "הגנרלים הם הנשיאים הטובים ביותר". אימרה זו, והאסטרטגיה שנקט עון, מעלה שוב את סוגיית שילוב מפקדי הצבא במוסד הנשיאות, כפיתרון למבוי סתום שאליו נקלעה המדינה כל אימת שהיה עליה לבחור נשיא.

    ב-5 בנובמבר 1989 נבחר רנה מועווד, בן למשפחת נכבדים מזע'רתא, לנשיא לבנון. אך 17 ימים לאחר היבחרו, ב-22 בנובמבר 1989, נרצח מעווד בפיצוץ של מטען חבלה במכונית הנשיאותית, כשעשה את דרכו לקבל פני מצעד צבאי לרגל יום העצמאות הלבנוני. הועלו השערות שונות באשר למתנקשים: או סוריה, שהוטרדה מעצמאות היתר שהפגין הנשיא, או החזבאללה, שהתנגד להסכם טאאף וניסה למנוע את יישומו. מישל עון טען כי בחירת הנשיא, שנעשתה בבסיס חה"א הסורי קליעאת בלבנון (מה שהוכיח את השפעתה של סוריה על בחירת הנשיא), אינה חוקית היות והוא פיזר את הפרלמנט. מעוד, מצידו, סירב לפטר את עון מתפקיד ראש הממשלה הצבאית וממשרת הרמטכ"ל, למרות לחץ כבד שהפעילו עליו הסורים. ככל הנראה, כאן גילה מעוד עצמאות יתר, והסורים לא אהבו זאת, מה שהוביל אותם לרצות בנשיא שיהיה עושה דברם באופן מוחלט, ולכן סביר שהסורים ביקשו "להיפטר" ממעוד, ולכן הוא חוסל.

 

ב-24 בנובמבר התכנס הפרלמנט בשאתורא שבבקאע (שוב- איזור תחת שליטה סורית מובהקת), ובחר באליאס הראווי, איש עסקים מזחלה, כמובן ממוצא מארוני, כנשיא לבנון.  עוד הוכחה למעורבות העמוקה של סוריה בלבנון, היא העובדה שרדיו דמשק שידר ידיעה על הבחירה עשר דקות לפני ההצבעה, מה שהפך את הבחירה למתוזמנת מראש ומתוכננת היטב על ידי סוריה.

לאחר מלחמת האזרחים, איבדה העדה המארונית ממעמדה ומכוחה שהיו לה ערב פרוץ המלחמה. הגורמים לכך היו ירידה במשקלה הדמוגראפי באוכלוסיית לבנון והיחלשות מעמדה הגיאו-פוליטי: לאחר שנעזבה בידי ישראל ומעצמות המערב, היא נהפכה לתלויה בחסדיה של דמשק. אותו דבר קרה גם למוסד הנשיאות הלבנוני. החל מבחירת אליאס אל-הראוי, בסוף שנות  השמונים, ולאורך שנות התשעים העדה נשלטה בידי אותם "שליחים-מייצגים", שהיו ידועים בנאמנותם למשטר הסורי, וכן גם בבית הנבחרים. בכך השיגה סוריה את מטרתה:  החלשת מוסד הנשיאות, שכמוהו החלשה נוספת של המדינה כולה, במטרה להיות הגורם השולט בה. אמין ג'מייל (בשלב מאוחר יותר), בכרדוני וג'ורג' סעאדה נמנו על זרם בתוך תנועת הפלנגות, שצידד בשילובה של לבנון במרחב הערבי וכן ביצירת קשרים הדוקים עם סוריה. מי שהיה מתנגדה החריף של סוריה לאורך כל הדרך וכן נשאר כך גם כיום, הוא סמיר ג'עג'ע, מפקד הכוחות הלבנוניים. בסופו של דבר אמין ג'מייל עצמו הפך שוב לאחד ממתנגדיה האדוקים של המעורבות הסורית והאיראנית בלבנון.

 

התנגדותו העיקשת של מישל עון לסורים הפכה אותו לאישיות אהודה ביותר בלבנון, לא רק בקרב הנוצרים. בכך, הפך הגנרל למתנגד החריף ביותר של סוריה, אך לא לאורך זמן רב מדי.

באביב של שנת 2005, לאחר חיסולו של ראש הממשלה רפיק אל-חרירי, ונסיגת הסורים מלבנון, הדהים עון את תומכיו ואת מדינות המערב, וחתם על הסכם של שיתוף פעולה פוליטי עם החזבאללה. בכך הפך עון מאחד מסמלי ההתנגדות לסורים לפרו-סורי. את מהלכו זה נימק עון בכך שהיות והצבא הסורי נסוג כבר מלבנון, וכל עוד המצב נשאר כך,  אין צורך עוד בהתנגדות לסוריה. הפועל היוצא של נסיגת סוריה מלבנון הייתה הפיכת לבנון לבת חסותה של איראן, שאירגון החזבאללה מייצג אותה למעשה במדינה.

 

מאז תקומתה של לבנון, בחירתו של מפקד הצבא הלבנוני שהוא גנרל נוצרי-מארוני לנשיאות לבנון מסמלת פשרה בין הצדדים הניצים במדינה. הדוגמא הבולטת ביותר היא בחירתו של גנרל פואד שיהאב, ממשפחה לבנונית מיוחסת שבניה שימשו בעבר הרחוק האמירים של הר הלבנון, לנשיאות לבנון בשנת 1958, בחירה ששמה קץ למלחמת אזרחים שהתחוללה בשנות החמישים במדינה. משנת 1998 ואילך נבחרו לנשיאות לבנון נשיאים ששירתו כמפקדי הצבא, אך בגישתם היו פרו-חזבאללה ופרו-איראן. בשנת 1998 נבחר גנרל אמיל לחוד, מפקד הצבא הלבנוני ואוהד ידוע של חזבאללה לנשיאות לבנון. בשנת 2008 נבחר הגנרל מישל סולימאן מפקד הצבא הלבנוני, לאחר משבר ארוך, לנשיאות לבנון והסתבר שגם הוא סימפטי מאוד לחזבאללה ולאיראן. לאחר שמישל סולימאן סיים את כהונתו, עמדת הנשיא הלבנוני נותרה ריקה במשך שנים עד שבאוקטובר 2016 נבחר הגנרל מישל עון, אותו מישל עון שמרד בסוף שנות השמונים ובתחילת שנות התשעים , לנשיאות לבנון באוקטובר 2016 והוא מכהן בתפקיד עד היום. לולא הפך ב2005 לפרו-חזבאללה ופרו-איראני מובהק, לא היה נבחר עון לתפקידו.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

cemevi-696x398-1

על העלאווים (בסוריה) והעאלווים (בתורכיה)

"אני מעיד שאדוננו עלי ברא את אדוננו מוחמד, והשרה עליו מאור עצמיותו"…. משפט פרובוקטיבי זה מופיע בספר "אל באקורה אל סולימאנייה", ספרו של סולימאן אל-אדני מהמאה ה-19, שחשף את סודות הדת העלאווית, שמאמינה בהתגלמותו של האל בבני אדם. הדת העלאווית, למי ששכח, היא דתו של המיעוט השולט בסוריה ודתם של בני משפחת השילטון בסוריה, אל-אסד. בדומה לאסמאעילים, לדרוזים, לשיעה הזיידית (של תימן), לעאלווים ולעוד קבוצות, העלאוויזם הוא תוצר ונגזרת של הפיצול בשנת 680 לספירה הנוצרית בין האסלאם הסוני לאסלאם השיעי. האסלאם השיעי, כזכור, מחשיב את עלי, הח'ליף המוסלמי השלישי, בן דודו של מוחמד נביא האסלאם וחתנו, ואת צאצאיו של עלי, שיחד איתו מהווים את שנים עשר האמאמים (כשיש קבוצות בשיעה שרואה בדמויות שונות, כלומר בצאצאים שונים כאותם אמאמים), כמחליפיו הפוליטיים אך גם הרוחניים של מוחמד, בעוד האסלאם הסוני, שמהווה 90 אחוזים מהאסלאם, רואה במוחמד את המנהיג הרוחני-דתי האחרון של האומה האסלאמית, את אחרון הנביאים בכלל, ורואה בבני משפחתו המורחבת מאוד של מוחמד מצד שבטו, שבט קורייש, כח'ליפים, כמחליפים הפוליטיים בלבד של מוחמד בהנהגת האומה האסלאמית.

העלאווים נחשבים בעיני הזרם המרכזי של האסלאם, הסונה, ככופרים, היות ולפי המשתמע מפסוק זה, העלאווים מאמינים בהתגלמותו של האל בבני האדם, וליתר דיוק, בהתגלמותו של האל לאורך ההיסטוריה במשך שבעה שילושים, בדומה לנצרות. בשל כך ניתן לעלאווים הכינוי "נוסיירים", כלומר מעין נוצרים. אבל למעשה הם לא נקראים "נוסיירים" בגלל הנצרות, אלא בגלל אדם בשם אבן נוסייר, שנלווה לאמאם השיעי ה-11, חסן אל-עסכרי. נכדו של אבן נוסייר התיישב בשנת 1032 בלטקייה שבחוף הסורי (אז הביזנטי), ובכך החל הזרם העלאווי (מערבית- המאמינים בעלי) לפעול.
הדת העלאווית יצאה מחוץ לגבולות האסלאם השיעי בסוף המאה ה-11 לספירה, והאסלאם הסוני מחשיב אותה ברובו עד היום ככפירה. לאסלאם השיעי, שממנו יצאו העלאווים, יש דעה אחרת עליהם: בשנת 1974, ומסיבות פוליטיות על מנת למצוא חן בעיני נשיא סוריה דאז חאפז אל-אסד, הכריז המנהיג הדתי והפוליטי של השיעים בלבנון, מוסא אל-סדר, על העלאווים כחלק מהאסלאם וכמוסלמים לכל דבר ועניין.
מכאן אפשר להבין את שינאתם של התנועות המוסלמיות הסוניות, כמו "האחים המוסלמים", "אל קאעדה" ודאע"ש לעלאווים.

וכך נראה השילוש העלאווי: האל התגלם באדם שהוא ה"משמעות" (מענא בערבית), לדוגמה האמאם עלי, בן דודו וחתנו של מוחמד נביא האסלאם. מי שכיסה על התלמיד היה רבו, כלומר במקרה של עלי הנביא מוחמד, שהוא רק ה"שם" שבעזרתו הוסתרה העובדה לדידם של העלאווים, שהאל התגלם בעלי. והאדם שהיה ה"שער" (באב) בין שניהם היה חברו של מוחמד, סלימאן אל-פארסי, או פשוט סולימאן הפרסי.
אגב, השילוש הראשון, לפי העלאווים, הורכב מהבל בנו של אדם הראשון, שבו התגלם האל, אדם הראשון היה רק ה"שם" או ה"צעיף" שכיסה עליו, והמלאך גבריאל היה השער שחיבר בין שניהם. בתקופת משה רבנו, האל התגלם ביתרו (שועייב) חותן משה, כשמשה היה רק ה"שם" שכיסה על מי שהאל התגלם בו. וישו הנוצרי? כן, גם הוא היה רק ה"שם" או ה"צעיף", שכיסה על תלמידו פטרוס, שבו התגלם האל. נשמע מוכר? כן, הדת הדרוזית (שיצאה מהזרם האסמעילי של השיעה האסלאמית) היא אמנם סודית ושונה במקצת, אך מהמעט שיודעים עליה יש מאפיינים משותפים כלשהם בינה לבין הדת העלאווית.

עוד דבר מעניין בעלאווים הוא שהם חוגגים את כל החגים של האסלאם, כולל ובייחוד האסלאם השיעי, והנצרות, אך נותנים להם משמעות חדשה לגמרי מתוכנם המקורי. כמו כן, העלאווים מותרים בשתיית יין, בניגוד לשאר המוסלמים, והמצווה החשובה ביותר אצלהם היא ה"תקייה" (Taqiyya), כלומר ההסתרה, שלפיה מותר וצריך לעשות הכל כדי להסתיר את זהותם הדתית האמיתית בשעת סכנה. כמו כן, הם מאמינים בקוראן אך נותנים לו פירוש אליגורי בלבד ולא מאמינים במצוות הכתובות בו. הספר הקדוש החשוב לעלאווים נקרא "כתאב אל-מוג'מע", ואין להם בית תפילה רשמי כמו מסגד, אך יש מקום התכנסות שמיועד לאנשי הדת שלהם בלבד. רוב העלאווים, כמובן אלה שאינם אנשי דת, הם חילוניים, וזאת במסגרת ה"תקייה" שלהם. עלאווים רבים (בדומה לבני מיעוטים אחרים במזרח התיכון, כמו הנוצרים) אימצו אידיאולוגיות חילוניות- שמאלניות בחום, כמו את הלאומיות הערבית או את הלאומיות הערבית הסוציאליסטית של מפלגת הבעת', מפלגת השילטון בסוריה ומפלגתם של בני משפחת אסד, על מנת להסתיר את אמונתם הדתית, ולאמץ אידיאולוגיה שהיא תגובה לעליית האסלאם הסוני הפוליטי (בלבנון מרוכז המיעוט העלאווי הקטן תחת "המפלגה הדמוקרטית הערבית) כמו כן, הנשיא הסורי בשאר אל אסד ואביו, הנשיא לשעבר חאפז אל אסד, תמיד דאגו להצטלם במסגד בחגים מוסלמיים כשהם מתפללים את התפילה המוסלמית בנוסחה הסוני הרגיל. גם זו תקייה.

עוד מאפיין מיוחד לעלאווים היא אמונתם בגילגול נשמות, בדומה לדרוזים. כמו כן, ישנה אמונה בקרב העלאווים כי בני האדם נולדו ככוכבים, והאמאמים השיעים דומים לנחיל דבורים או למקבץ כוכבים (אחד מכינוייו של האמאם עלי, בן דודו וחתנו של מוחמד, הוא "נסיך הדבורים" (בערבית: "אמיר אל-נחל"). בתוך העלאווים ישנן אף שתי כתות משנה, הכת הראשונה נקראת "שמסייה" (אנשי השמש), שטענה כי האמאם עלי נמצא בתוך השמש, ומולה יש כת משנה אחרת בשם "אל-קמריה" (אנשי הירח), שטוענת כי האמאם עלי נמצא בתוך הירח.

הדת העלאווית היא תוצר של הפילוג הסוני-שיעי, והיא במקור כת, שמשתייכת לקבוצת כתות בשם ה"רולאת" (Ghulat/Rulat), או "ע'ולאת", שמשמעה המגזימים, כלומר אלה שהגזימו לגבי סיפורו של האמאם עלי, שהשיעה טוענת שהוא וצאצאיו הם מחליפיו הפוליטיים והרוחניים של מוחמד. הכתות האלה הגזימו ביחסן לעלי, עד כדי כך שטענו שהוא התגלמותו של האל, ממש כפי שהנצרות טוענת שישו הוא בנו והתגלמותו של האל.

חלק גדול מהעלאווים מרוכז לאורך החוף הסורי במערב המדינה (בין השנים 1920-1936 אף הייתה קיימת במערב סוריה, לאורך החוף, מדינה עלאווית בחסות הצרפתים) וכן באיזור טריפולי שבחוף של צפון לבנון. ישנם עלאווים מעטים גם בדרום מזרח תורכיה, וכן בכפר רג'ר שחלקו נמצא בתחום ישראל. אבל מה שחשוב ואסור להתבלבל בו הוא בין העלאווים (Alawi), לבין העאלווים, או אלווים (Aleviׂׂ) של תורכיה. העאלווים (Alevi) הם שיעים בעיקרון, אך הם שונים מהעלאווים (Alawi). הם שונים גם בביטוי שמם, גם במנהגים וגם בזיהוי.
כעשרים אחוזים מאוכלוסייתה של תורכיה הם עאלווים, בעוד העלאווים מהווים פחות מרבע אחוז מהאוכלוסייה התורכית.
סודותיה של הדת העלאווית, בניגוד לסודות הדת הדרוזית שמעולם לא נתגלו, נחשפו בשנת 1863 עת אדם מהעיר אדנה, שנמצאת כיום בתורכיה אך בעבר הייתה חלק ממחוז חלב (כיום בסוריה), בשם סולימאן, פרסם ספר ובו גילה את סודותיה של הדת. על ספר זה אני נסמך כשאני מספר על הדת העלאווית. לספר קוראים "ביכורי סולימאן", או בערבית "אל-בא(כ)קורה אל-סולימאנייה).

מי הם העאלווים (Alevi)?

העאלווים הם, למעשה, שילוב בין האמונה השיעית שהיא חלק מהאסלאם למיסטיקה המוסלמית, הצופיות. בניגוד לעלאווים, העאלווים אינם מאמינים בשילוש, אלא באיחוד של מוחמד ועלי. העאלווים מאמינים שמוחמד ועלי הם שליחיו של האל, לא התגלמותו בכלל. לפי האסלאם הצופי, על האדם לעבור שלבים עד שיגיע לדרגת טיהור עליונה ולקירבה לאל. הטקסים העאלווים מאוד דומים לטקסים הצופיים, ויש מי שמזהה אותם עם המסדר הצופי (Sufi) הבכתאשייה, היות שמייסד המסדר, חאג'י בכתאש וולי (Bektash Veli) בן המאה ה-13, בן המאה ה-13, נחשב כדמות מקודשת מאוד אצל העאלווים. לפי העאלווים, לאדם ישנה את הדרך הרוחנית, בתורכית יול (yol), שהיא כוללת בתוכה ארבעים שלבים וארבעה שערים. טקס התפילה המרכזי, המיסטי, של העאלווים נקרא ג'ם (Cem, ניתן לבטא כJem), והוא מבוצע בבית התפילה המרכזי של העאלווים, הג'מווי (Cemevi, Jemevi). הטקס כולל שירה, שתיית יין (לעאלווים, בניגוד למוסלמים, מותר לשתות יין) ריקודים והקראת פסוקי קוראן ושירים מיסטיים. בראש כל טקס עומד הדדה (Dede), שהוא אב הטקס. יחד עמו ישנן 12 דרגות, כשכל דרגה מייצגת דמות באסלאם, שמקבילה לשנים עשר האמאמים השיעים. בסך הכל יש 12 סוגים שונים של טקסים. אצל העלאווים מעמד האישה נחשב גבוה וכמעט שיוויוני, והסובלנות והחברות הם ערכים חשובים מאוד באמונה זו. דמות חשובה נוספת אצל העאלווים היא דמותו של אליהו הנביא, לו מוקדש חג שמלא טקסים בשם "חידר" (Khidr, כינויו של אליהו באסלאם). חגים נוספים שמציינים העאלווים הם ראש השנה הפרסי, הנורוז, וגם את חג העשוראא, ציון רצח האמאם חוסיין בנו של עלי בכרבלאא, בדומה לשיעים. כמו כן, אצל העאלווים יש מנהג של פולחן קדושים, ומצווה לעלות לרגל לקברי קדושים (זייארה, זייארת), כששוב, הדמות הקדושה ביותר אחרי מוחמד ועלי היא דמותו של חאג'י בכתאש וולי. האמונה העאלווית נחשבת לא מחמירה ואף פתוחה וליברלית. חלק מהכורדים בתורכיה הם עאלווים (ובשל כך נרדפו בעבר).
עם זאת, העאלווים נחשבים כיותר שיעים מאשר העלאווים, שנחשבים כבני דת נפרדת, ואף מזוהים עם ה"קיזילבאש", שהיו השיעים של אנטוליה (תת היבשת שעליה שוכנת תורכיה של ימינו) בימי האימפריה העות'מאנית. בניגוד לאסלאם שמתיר להינשא לעד ארבע נשים, העאלווים מתירים להינשא לאישה אחת בלבד, ומתגאים בכך.

חשוב לי להדגיש שוב- עאלווים (Alevi) הם אינם עלאווים (Alawi)!

מוחמד בן סלמאן

הנסיך מוחמד בן סלמאן (מב"ס), הבוס החדש באיזור המזרח התיכון

ליורש העצר הסעודי, מוחמד בן סלמאן ממשפחת א(ה)ל-סעוד, בן 35 בלבד, יש מעמד מיוחד: היות ואביו לא מתפקד במאה אחוז בריאותית, הוא זה ששולט למעשה, בממלכה בפועל ולא רק זה: הבידוד וניתוק הקשרים עם קטאר מסמל, למעשה, את השתלטותה של סעודיה על הפטרונות בקרב מדינות המפרץ הפרסי הערביות. לא איראן ולא ארדואן, אלא דווקא מוחמד בן סלמאן מסתמן כ"בוס האיזורי" החדש, בשל כמה מהלכים שנקט לאחרונה. המהלך הראשון הוא התחלה של יצירת קואליציה איזורית בשיתוף פעולה עם ארצות-הברית כנגד שנואת נפשה של ערב הסעודית הסונית-ווהאבית, איראן השיעית. במסגרת זו, החליטו ערב הסעודית ואיחוד האמירויות הערביות לנתק את כל יחסיהן עם נסיכות קטאר הסוררת, הפטרונית מהצד הערבי של המזרח התיכון של תנועת "האחים המוסלמים" האסלאמיסטית. כמו כן, והכי חשוב בנושא זה, לקטאר יש קשרים טובים עם איראן. באמירות קטאר, אגב, שולט היום השייח' תמים בן חמד אל-ת'אני, בן גילו של מוחמד בן סלמאן. אנחנו רואים כאן לראשונה מלחמה ברורה בין שני מנהיגים ממה שנקרא דור ה-Y, בני גילו ודורו של כותב דברים אלה. צעד שני שנקט מוחמד בן סלמאן הוא מעצרם של נסיכים ושרים לשעבר בערב הסעודית באשמת שחיתות, ביניהם שני בניו החזקים של המלך הקודם, בני דודו של מוחמד, עבדאללה בן עבד אל-עזיז, וכן איש העסקים בעל ההשפעה העולמית הנסיך המיליארדר אל-וליד בן טלאל. כמו כן חוסלו באורח מסתורי שני נסיכים אחרים. בכך מנטרל מוחמד בן סלמאן מתחרים פוטנציאליים שלו על כס המלוכה, וכמו כן מנטרל נסיכים שהיו או שיש להם קשרים עם איראן. בהיוודע דבר מעצרם של הנסיכים, אחד מה"מבוקשים" על ידי מוחמד בן סלמאן נמלט לאיראן. דבר שלישי, עוד מהלך נגד איראן: ידוע כי בלבנון מי ששולט בפועל הוא אירגון החיזבאללה, כשראש ממשלת לבנון הסוני, סעד אל-דין אל-חרירי, מתנגד לחיזבאללה ולסוריה, שימש "עלה תאנה" בעל כורחו, שהיסווה את ההשתלטות האיראנית-חיזבללאית על לבנון. כשחרירי, בנו של ראש הממשלה הלבנוני רפיק חרירי שחוסל ב2005 בידי סוריה והחיזבאללה, קיבל ידיעות על תיכנון התנקשות בחייו, נמלט לערב הסעודית ובהוראתו של מוחמד בן סלמאן התפטר מתפקידו, על מנת לחשוף את פניה החדשות האמיתיות של לבנון ושל נשיאה הנוצרי, הגנרל מישל עאון, משת"פ של החיזבאללה מזה 12 שנים. עכשיו לבנון שרויה במערבולת פוליטית, כשעאון והחיזבאללה טוענים שגם חרירי הוא למעשה בין העצורים שנעצרו בהוראת הנסיך מוחמד בן סלמאן. מהלך רביעי הוא הובלת הקואליציה של מדינות המפרץ, לא כולל קטאר, בתוספת מצרים, שנלחמת במלחמת האזרחים הנוכחית בתימן הגובלת בסעודיה מדרום,כנגד החות'ים השיעים, שהם משתפי פעולה עם איראן ופועלים בשמה, פועלים בהדרכה ובנוסח של חיזבאללה, ומפעם לפעם מבצעים הסתננויות לשטח סעודיה ומשגרים לעברה טילים ורקטות איראניים. מהלך שישי, וחשוב מאוד, הוא מהלך פנימי: הוא דאג להתיר לנשים לראשונה לנהוג ברכב, מה שלא היה נהוג בסעודיה ואף אסור. כל המהלכים האלה הופכים את מוחמד בן סלמאן למוציא לפועל, למעשה, של תוכניתה של סעודיה להפוך למעצמה הגמונית באיזור, שפועלת כנגד כוחות קיצוניים כנגד איראן וכנגד "האחים המוסלמים" וביניהם אנשי השילטון בתורכיה. כמו כן, זה רק עניין של זמן עד שאביו החולה של מוחמד, המלך הסעודי סלמאן בן עבד אל-עזיז בן ה-81 ימות, ובנו יירש את מקומו.
מוחמד בן סלמאן ידע להכניס את עצמו לוואקום בתוך משפחת המלוכה הסעודית, שדור הבנים של מייסדה, המלך עבד אל-עזיז (שכונה "אבן סעוד"), מזדקן, הולך ונעלם בסביבות גילאי ה-80 וה90, ושאלת הירושה מתעוררת. כמו כן, מוחמד בן סלמאן ראה את איראן ותורכיה, מעצמות לא ערביות אך מוסלמיות עם שילטון אסלאמיסטי, מנצלות את הוואקום שהותירה התפרקות מדינות ערביות רבות כתוצאה מה"אביב הערבי" ב2011, ורצה שגם מדינתו, שבה שוכנים שני המקומות הקדושים לאסלאם, תהפוך למדינה הגמונית ומשפיעה בוואקום הזה שנוצר. בינתיים הוא מחשב את צעדיו בקפידה ובהצלחה רבה.
מוחמד בן סלמאן הביע לא מזמן התבטאות מעניינת: "אנחנו נחזור לדרך האסלאם המתון". וזה גם מהלך מהפכני, כי ערב הסעודית נוהגת לפי האסכולה הווהאבית-חנבלית של האסלאם הסוני, האסכולה המאוחרת ביותר והקיצונית ביותר באסלאם הסוני. לסעודיה אין מה לחזור לאסלאם מתון, כי האסלאם בסעודיה לא היה מעולם מתון. הנסיך והמלך לעתיד מוחמד יכול רק לפעול להשפיע על חכמי הדת במדינתו להקל במעט בהלכה הנוקשה שלהם, וזאת כוונתו.

בגופים הביטחוניים בישראל, דווח בתקשורת, מכונה מוחמד בן סלמאן בראשי התיבות של שמו: מב"ס. אלה ראשי התיבות הצבאיים של מפקד בסיס, והוא למעשה ה"מפקד" הלא רשמי של איזורינו, שעל פיו יישק דבר.
השאיפה של ערב הסעודית ומוחמד בן סלמאן להגמוניה איזורית יוצרת מציאות של שלוש מדינות עם שילטון אסלאמיסטי שהן דומיננטיות מאוד במזרח התיכון עם שאיפות הגמוניאליות: ערב הסעודית, איראן וגם תורכיה (למרות שרשמית תורכיה, לפי חוקתה, נחשבת רפובליקה חילונית עדיין).

כיצד עלה הנסיך מוחמד בן סלמאן לגדולה, ומה מהפכני בזה? התשובות נעוצות באירועי חודש יולי 2017.
בחודש יוני האחרון, בממלכת ערב הסעודית, זמן לא רב לאחר ביקורו של הנשיא האמריקני דונאלד טראמפ, התקבלה החלטה שנראית מפתיעה: המלך הסעודי, סלמאן בן עבד אל-עזיז, החליט לקדם את בנו, שר ההגנה הסעודי מוחמד, לתפקיד יורש העצר. דבר זה הוא נדיר, היות וכפי שכבר כתבתי, בסעודיה יש משפחת מלוכה נרחבת, שכוללת את בניו של מייסד הממלכה, עבד אל-עזיז שנודע בכינויו "אבן סעוד", ואת בניהם, בני בניהם וכן הלאה. המועצה המשפחתית הנרחבת היא שמחליטה על מינויי הנסיכים השונים לתפקידים השונים בממלכה, ולראשונה מאז מות המייסד ומינוי בנו סעוד ליורש העצר והמלך אחריו, בנו של המלך המכהן מתמנה להיות יורש העצר של הממלכה. ישנה משמעות חשובה מאוד למינוי זה, והעיתוי שלו לא מפתיע: בעצם המינוי, מלך סעודיה הופך את סדר הורשת השילטון המלוכני לסדר של אב ובן, ולא סדר של אחים ובני דודים כמו שהיה מקובל עד עתה. מוחמד בן סלמאן יהיה למעשה המלך הראשון מבין דור הנכדים, ולא דור הבנים, של מייסד הממלכה עבד אל-עזיז. רבים רואים במינוי זה הפתעה, אך למעשה אין בכך שום הפתעה: עוד בכך שהמלך סלמאן, שנודע יותר באיך שדונאלד טראמפ קרא לו באנגלית, "קינג סאלמאן", והזכיר אותו שוב ושוב בנאומים שלו במהלך ביקורו במזרח התיכון וגם לאחר מכן, מינה את בנו לתפקיד המשנה ליורש העצר, הוא סימן לעצמו מטרה שבנו הוא שיירש אותו.

יורש העצר המודח, שניצב כמו טריז בין סלמאן ובין בנו בסדר הורשת השילטון, היה בן אחיו של סלמאן, מוחמד בן נאאיף. הנסיך נאאיף כיהן בעבר כיורש העצר, אך נפטר. לפני כן, נאאיף נודע כשר הפנים המיתולוגי של ערב הסעודית, שהוא למעשה התפקיד המיניסטריאלי הבכיר ביותר במדינה היות והוא אחראי על השירות החשאי, על המשטרה ועל ביטחון הפנים ואכיפת השילטון בממלכה. לאחר מותו של נאאיף, שהמשיך לכהן כשר הפנים במקביל להיותו יורש העצר, ניתן תפקיד שר הפנים לבנו של נאאיף, מוחמד, שהתמנה לאחר מכן להיות בנוסף יורש העצר של המלך סלמאן. סלמאן ביקש לדחוק למעשה את בנו של אחיו, ולמעשה להשתלט על משפחת המלוכה כולה ועל סדר הורשת השילטון. כשיתמנה בנו של סלמאן למלך, אני לא אופתע אם מוחמד בן סלמאן ידאג בהמשך למנות את בנו שלו ליורש העצר אחריו, בצורה כזאת או אחרת.
על מנת לפצות את משפחת אחיו נאאיף החליט המלך סלמאן להשאיר בידיה את תיק הפנים. לשם כך הוא יצר עוד תקדים: לראשונה הוא מינה לתפקיד שר בכיר, במקרה זה שר הפנים, לא בן אחר של נאאיף, אלא את נכדו של אחיו, עבד אל-עזיז בן סעוד בן נאאיף. בכך, לראשונה, תפקיד של שר בכיר בסעודיה עובר לדור הנינים של מייסד הממלכה, ופוסח על דור הנכדים. במילים אחרות: הוא סגר עיסקה עם אחיינו של מוחמד בן נאאיף על מנת להדיח את דודו לגמרי. בכך מושלמת "הפיכת החצר", ומשפחתו הגרעינית של סלמאן תוכל לשלוט במשפחת המלוכה הסעודית המורחבת.

כאמור, העיתוי של השינוי הדרמטי לא היה מקרי: המינוי התרחש זמן לא רב לאחר ביקורו של דונאלד טראמפ בסעודיה והחתימה על עיסקת הנשק האמריקנית-סעודית בשווי של מאות מיליארדי דולרים. לאחר ביקור זה ודברי העידוד של טראמפ, הרגישו במשפחת המלך סלמאן מספיק חזקים כדי לחולל את השינוי שהיה מתוכנן מקידמת דנא. השינוי מתרחש גם על רקע הודעת מדינות המפרץ הפרסי בראשות סעודיה על ניתוק הקשר והבידוד של נסיכות קטאר, שהיא הפטרונית של תנועת "האחים המוסלמים", אותה בית המלוכה הסעודי לא מחבב, בלשון המעטה. סעודיה, שבעצמה נודעה כתומכת באירגוני טרור כמו "אל-קאעידה" בעבר ודאע"ש כיום, ותמשיך לעשות זאת גם כלפי האירגונים האסלאמיים הקיצוניים שיקומו לאחר דאע"ש, מאשימה, בהאשמה שהיא לא לגמרי האשמת שווא, את קטאר בתמיכה ובעידוד טרור. כמו כן, למרות שדונאלד טראמפ תיאר את המלך סלמאן, בלשונו "קינג סאלמאן" כאדם חכם וכאיש שיחה, המלך עצמו נמצא במצב בריאותי לא טוב, ובקושי מדבר, לאחר שלפני כמה שנים עבר שבץ. מה גם שהוא עבר את גיל הגבורות וכיום הוא בן 81. בעקבות דבריו של בעל בריתה של קטאר, נשיא תורכיה ארדואן, לפיה ערב הסעודית גם זקוקה ל"אביב ערבי", כלומר התקוממות המונית שתוביל להחלפת השילטון, סלמאן החל לחשוש שידידיה של קטאר וידידי "האחים המוסלמים" מתוך משפחת המלוכה הסעודית עלולים לנצל את המצב הרגיש במפרץ ולחולל הפיכה כנגדו. לכן, סלמאן החליט לבצע את השינוי השילטוני, ולקבוע עובדה שהיא כמעט חסרת תקדים בערב הסעודית לפיה בנו יחליף אותו. ושוב, בהיסטוריה המודרנית של ממלכת ערב הסעודית, למעט במקרה של מייסד הממלכה המודרנית, נמנעו המלכים למנות את בניהם שלהם ליורשי העצר, ובדרך כלל מינו את אחיהם ובשנים האחרונות אף את אחייניהם. כעת המלוכה הסעודית לא תעבור בין אחים, כמו שכתבתי בעבר (בקישור: http://histerio.co.il/?p=510- שאם לא מופיע נא לסמן את הכתובת ולהעתיק לשורת המשימות למעלה בדף), אלא מאב לבנו.

בתאריך 27 בפברואר 2021 האשים דו"ח של הCIA האמריקני את הנסיך מוחמד בן סלמאן בכך שבראשית חודש אוקטובר 2018 הורה לרצוח את העיתונאי הסעודי שגלה בארה"ב ובתורכיה ג'מאל חאשוקג'י (חאשוגי) בקונסוליה הסעודית באיסטנבול ולבתר את גופתו. כמו כן מואשם מוחמד בן סלמאן בכך שכלא חברים רבים ממשפחת המלוכה שאיימו על מעמדו, כמו לדוגמא דודו הנסיך אחמד בן עבד אל-עזיז או בן דודו יורש העצר לשעבר מוחמד בן נאאף שנכלאו ונמצאים כנראה במעצר בית מאז שנת 2019. בשני אלה, אגב, רואה המימשל האמריקני של הנשיא ג'ו ביידן כאלטרנטיבות ראויות לשמש כיורשי העצר וכמלכי סעודיה הבאים במקום הנסיך מוחמד בן סלמאן.

Battle-of-Lepanto-fleets-galleys-Turks-Venice-October-7-1571

העות'מאנים אחרי סולימאן- חלק 1: משהו חדש מתחיל

(c) הזכויות על הכתיבה שמורות לכותב האתר Histerio. הכתיבה מבוססת על הספר "היסטוריה של האימפריה העות'מאנית ותורכיה המודרנית" מאת סטנפורד שאו ואזל קוראל שאו , שנכתב באנגלית.

יש כאלה שרואים בתקופה שלאחר מות הסולטאן סולימאן המפואר בחודש ספטמבר שנת 1566 את ראשית שקיעתה של האימפריה העות'מאנית. אבל, מצד שני, חשוב להדגיש שהחל משנת 1566 עד להתמוטטות האימפריה בשנת 1922, האימפריה חוותה תקופה של עליות ומורדות עד לשקיעתה הסופית בימי מלחמת העולם הראשונה.

ראשית הסיפור היא בטענה שהסולטאן סולימאן עצמו אשם בתחילת שקיעתה של האימפריה, בכך שהפך את הורם סולטאן לאישתו החוקית ובכך התחיל תקופה של "סולטאנות הנשים"- התקופה שבה נוהלה האימפריה בפועל מההרמון ולא מהארמון, כלומר על ידי הוואלידה סולטאן, אימו של הסולטאן, ואישתו או השיפחה המועדפת עליו. הורם, לפי הטענה, הובילה את סולימאן למנות את בנו הלא-יוצלח סלים השני לסולטאן אחריו, מה שהחל שרשרת של סולטאנים פחות מוצלחים, פחות שולטים ופחות יציבים. עוד נושא נוסף שתומך בטענה ששקיעת האימפריה החלה בשלהי שילטונו של סולימאן הוא נושא שנלמד היטב בארץ במערכת החינוך בהקשר לאימפריה העות'מאנית- הקפיטולאציות.

הקאפיטולאציה, למעשה, היא הסכם, לפיה מדינה ריבונית מוותרת לנתיני מדינה זרה על שיפוט בשטחי אותה מדינה ריבונית. כתוצאה מכך, הנתינים הזרים מקבלים חסינות מהליכים משפטיים פליליים ואזרחיים על ידי מערכת המשפט של אותה מדינה שבה הם נמצאים כאורחים או עוברים בשיטחה או סוחרים בה, וגם חסינות מפני פעולות של מוסדות מדינה וממשלה אחרים באותה מדינה. בשנת 1535 חתם הסולטאן סולימאן המפואר על הסכם קפיטולאציות עם צרפת, בתמורה לכך שממלכת צרפת תשתף פעולה עם האימפריה העות'מאנית במאבק אל מול "האימפריה הרומית הקדושה" (שהיא למעשה אוסטריה- גרמניה ), וכנגד הרפובליקות והנסיכויות שלעתיד ירכיבו את מה שאנחנו מכירים בתור איטליה. בשנותיו האחרונות של סולימאן כסולטאן ידעה האימפריה העות'מאנית שקיעה מבחינה כלכלית, חברתית וממשלית כשלאחר מותו של סולימאן מתחיל תהליך איטי של ביזור האימפריה (דה צנטרליזציה), שבו הכוח השולט העיקרי באימפריה שהיה מרוכז בידיים של הסולטאן והוא מתחלק בין הוואלידה סולטאן, אישתו, הווזיר הגדול (כלומר ראש הממשלה- לאחר מות סולימאן מי שהמשיך במשך שנים להיות האיש החזק באימפריה הוא הווזיר הגדול שהאריך ימים על פני שילטונם של שלושה סולטאנים, סוקולו מהמט פאשא), כשבמאה ה-18 רוב הכוח היה בידי המושלים המקומיים של המחוזות הגדולים.

עליית הסולטאן סלים השני לשילטון איפשרה לגורמים שונים בתוך האימפריה למרוד, כמו למשל המרד שפרץ בתימן בקרב השיעים-הזיידים מיד לאחר עלייתו של הסולטאן סלים. הזיידים השתלטו על הערים המרכזיות בתימן צנעא (כיום בירת צפון תימן, שנתונה בידי השיעים בתמיכת איראן) ועדן (בירת דרום תימן שנתונה בשילטון סוני תחת חסות סעודית ואמירותית בימינו אנו), והצבא העות'מאני שישב במצרים ובחלב שבצפון סוריה הוזעק כדי לדכא את המרד בהצלחה. כמו כן היו התנגשויות בקווקז בין הצבא העות'מאני שנעזר בטאטארים לבין הצבא הרוסי והצבא האיראני.

הווזיר הגדול סוקולו מהמט פאשא, שכיהן עוד מימי הסולטאן סולימאן האחרונים, שלט כאמור בפועל באימפריה, ובשנת 1569 הרחיב וחידש את הסכם הקפיטולאציות עם צרפת, ואוניות צרפתיות או אוניות הנושאות את דגל צרפת קיבלו פריבילגיה לשוט חופשי בשטח הימי העות'מאני. בכך יצרו העות'מאנים בסיס לדריסת הרגל הצרפתית העתידית במזרח התיכון.

באותן שנים, נוצר לסולטאן סלים השני דימוי של שליט המסוגר בארמונו ועסוק בשתייה. דון יוסף נשיא היהודי היה מבין אלה ששיכנעו את סלים וסוקולו לכבוש את קפריסין. בשנת 1570 נחתו הכוחות העות'מאניים בקפריסין ועד שנת 1571 השתלטו עליה לגמרי. בכך הם יצרו את הנוכחות התורכית בקפריסין שנמשכת עד היום, בעיקר בצפון האי שם בימינו אנו יש רפובליקה תורכית קפריסאית שמוכרת על ידי תורכיה עצמה בלבד. אבל האתגר העיקרי של סלים וסוקולו היה כשהאפיפיור פיוס החמישי אירגן את ספרד שנשלטה על ידי בית הבסבורג האוסטרי יחד עם רפובליקות ונציה וגנואה ונסיכויות איטלקיות ל"ליגה הקדושה" שהתאגדה כדי להילחם כנגד העות'מאנים בקרב לפאנטו Lepanto בחוף היווני בחודש אוקטובר שנת 1571. הצי האוסטרי הביס לראשונה מאז המאה ה-15 את הצי ואת הצבא העות'מאני בקרב הזה. בכל אירופה חגגו את התבוסה העות'מאנית. כתוצאה מכך בשנת 1573 נחתם הסכם שלום בין העות'מאנים לבין הרפובליקה של ונציה.

שנה לאחר מכן, הסולטאן סלים השני נופל בביתו ומת, ובמקומו מוכתר מי שסומן מראש לתפקיד עוד מימי סבו סולימאן, בנו של סלים הסולטאן מוראד השלישי. מי שעוזרת לו לשלוט היא אימו הוואלידה סולטאן נורבאנו, יחד עם הווזיר הגדול סוקולו מהמט פאשא.

בינתיים, העות'מאנים מתערבים בפולין, ובשנת 1576 משתלטים על הקווקז. בשנת 1577 נחתם הסכם שלום עם ההבסבורגים, וסוקולו מהמט פאשא מרחיב מאוד גם את יחסי המסחר עם אנגליה ומעניק לסוחרים ולספינות אנגליות חופש תנועה בתוך האימפריה. בסופו של דבר זה לא יעזור לסוקולו הווזיר הגדול מול האינטריגות בתוך הארמון וההרמון, ובאוקטובר 1579 הוא נדקר ונרצח על ידי שליח של הסולטאן בגיל 73. סוקולו מהמט פאשא, סרבי במוצאו, שירת כווזיר הגדול בסך הכל 15 שנים, בין 1565 ל1579 תחת שלושה סולטאנים. מאז החל חוסר ביציבות גם בתפקיד הווזיר הגדול, כשעכשיו הכוח היה בידי אם הסולטאן או אישתו.

 

 

 

TOPSHOT-US-POLITICS-VOTE-DEMOCRATS

ארצות הברית בדלנית זה לא רע לישראל

ארצות הברית בדלנית זה לא רע לישראל
הגיע הזמן לצמצם את התלות בארצות הברית
אלה אלה
תגידו לי מה קורה לה
מה הבחור עושה לה
היא עוד ילדה קטנה
מה קורה לה
מה אם זה סתם נדמה לה
חולמת שהוא קורה לה
כה צעירה לא מבינה
מאמינה, מאמינה
זו אצלה אהבה ראשונה
הוא המלך של השכונה
עם אופנוע חדיש
היא תישבר, היא תיגמר
יום אחד הוא לא ירצה בה יותר
היא תמצא את עצמה
זרוקה על הכביש…
אלה אלה
שמישהו יגלה לה
זה לא כמו שזה נדמה לה
אלה המסכנה
השיר הזה, שאתם קוראים אותו עכשיו, נדמה כשיר על עוד בחורה שהגבר של השכונה שבר לה את הלב. אבל הדמות של אלה בשיר אינה דמות של בחורה אמיתית, והגבר שהיא תלתה בו תקוות ואיכזב אותה הוא לא גבר אמיתי. "אלה" משמעותה מדינת ישראל, והגבר של השכונה הוא ארצות הברית, המעצמה שישראל נסמכת עליה מאז התקופה שלאחר מלחמת ששת הימים. את מלחמת העצמאות ומלחמת ששת הימים מדינת ישראל ניצחה בניצחון מובהק, עת היא לא הייתה תלויה בארצות הברית. להיפך, האמריקנים לא עזרו הרבה לניצחון. במלחמת העצמאות השתמשו במטוסים שהובאו מצ'כוסלובקיה, והמתנדבים האמריקנים שבאו לחיל האוויר הישראלי היו יהודים שעשו זאת למרות, ולא בפקודת, דעת מפקדיהם האמריקנים. ההתערבות המשמעותית הראשונה של ארצות הברית במלחמות ישראל הייתה במלחמת סיני ב1956, עת התערבו ברית המועצות בעיקר וארצות הברית על מנת להפסיק את המלחמה ולהסיג את הכוחות הלוחמים. לפני מלחמת ששת הימים, היחסים הטובים של ישראל היו דווקא עם צרפת ולא עם ארצות הברית. לאחר 1967, ישראל נכנסה ליחסי תלות מסוכנים עם ארצות הברית. במלחמת יום הכיפורים, שהייתה ניצחון פירוס (ניצחון בקושי, ניצחון של מסכנים שבקושי הרגישו בו) של ישראל, התגובה הראשונה של ארצות הברית באמצעות שר החוץ היהודי שלה הנרי קיסינג'ר הייתה לעכב את הרכבת האווירית של הנשק לצה"ל המוכה, במטרה לתת לישראל לדמם בדרך למשא ומתן. במלחמת לבנון הראשונה, הנשיא האמריקני היה רונלד רייגן, שממשלו נחלק בין אנטישמים לבין אוהדי ישראל. במהלך המלחמה, רייגן איים על אמברגו כנגד ישראל בשל פעולותיה. תוצאותיה של המלחמה ידועות: תיקו. ישראל לא ניצחה. המלחמה הזאת הסתיימה, למעשה, ב24 במאי 2000, עת הסיג אהוד ברק שהיה ראש הממשלה את כוחות צה"ל מלבנון כליל, אל הגבול הבינלאומי. באינתיפאדה הראשונה, היו רבים בממשל האמריקני שגילו הזדהות דווקא עם הפלסטינים. האינתיפאדה הזאת הסתיימה, כידוע, בהסכמי אוסלו- שלא מנעו את האינתיפאדה השנייה, החמושה והאכזרית יותר מזו שהייתה לפניה ולאחריה. בשנת 1991, הדברים הגיעו עד לידי כך, שג'יימס בייקר, שהיה שר החוץ של ארצות הברית שנקט כלפי ישראל מדיניות שלא הייתה טובה משל קיסינג'ר, שיכנע את הנשיא ג'ורג' בוש האב לא לתת ערבויות למדינת ישראל שהייתה זקוקה להן לקליטת העלייה ההמונית מרוסיה בשל הבנייה בהתנחלויות, שלדידו של בייקר הייתה הצרה הצרורה אף יותר מהטרור האש"פיסטי והאסלאמיסטי בעולם. במלחמת לבנון השנייה, שבימים אלה מלאו 10 שנים לפריצתה, לחצה מזכירת המדינה האמריקנית קונדוליסה רייס, בניגוד לרבים בממשל בוש הבן שדווקא רצו שישראל תכסח את חיזבאללה, להפסקת אש ולהסדר מדיני כמעט מן ההתחלה. זאת בגלל שבראייתה האישית, השיעים בלבנון והפלסטינים בכל מקום הם כמו השחורים באלבמה במאה ה-19 ובראשית המאה העשרים. היא אף אמרה זאת מפורשות. שלא לדבר גם על מדיניות הנשיא אובמה, שבא לאחר ממשל בוש, שהחליט על מדיניות של פייסנות כלפי המוסלמים, כולל ובייחוד איראן השיעית, כשבעיניו אין דבר כזה אסלאם קיצוני.
לא מזמן התפרסמו כתבות בתקשורת וסקרים, לפיהם תמיכת הדור הצעיר בארצות הברית, גם של יהודיה, בישראל, יורדת בהתמדה. בקמפוסים האמריקניים ישנה הסתה נרחבת כנגד מדיניות ישראל ואף כנגד קיומה, והטפה בעד המוסלמים והפלסטינים ש"מדוכאים" בידי ישראל, שנתפסת כסמל הקולוניאליזם של ימינו. ושלא לדבר על ניצחונם הצפוי כנראה של ג'ו ביידן וקמאלה האריס בבחירות לנשיאות ארה"ב ב2020, בחירות שכנראה ישלחו את דונאלד טראמפ, אחד הנשיאים הפרו ישראליים אי פעם, חזרה למשרד בראש המגדל שלו בניו יורק.
השיר, שנכתב על ידי שלום חנוך בשנות השמונים, נכתב כמובן על ידי אדם שאינו ידוע, בלשון המעטה, בדעות ימניות. הוא טען, ובצדק, כי מדינת ישראל נסמכת על ארצות הברית יתר על המידה, כמו שנערה תמימה ומאוהבת נסמכת על הגבר של השכונה. אבל הוא ידע, כמו שרבים יודעים, שיום אחד ארצות הברית לא תרצה בישראל יותר, ותשאיר אותה זרוקה על הכביש. ארצות הברית היא אינטרסנטית. הבריתות שלה אינטרסנטיות. ההתערבות שלה במזרח התיכון, כמו למשל במקרה של ג'ימי קרטר שנתן לשאה האיראני ליפול ולח'ומייני לעלות במקומו, ובמקרה של בוש הבן, שבניגוד לאביו החכם, שידע לעצור בזמן במלחמת המפרץ הראשונה, כבש את עיראק והשליך שילטון חילוני לטובת שילטון של מפלגה דתית שיעית והסיר את השסתום הסוני בפני התפשטותה של איראן באיזור ואת השסתום החילוני בפני האסלאם הקיצוני בעולם הסוני. שלא לדבר על אובמה, שהפיל דיקטטורים חילוניים בעולם הערבי בשביל להעלות את האחים המוסלמים, בשם הדמוקרטיה.
וכמובן, יש את הסטטיסטיקה. למרות שארצות הברית היא בת בריתה הקרובה ביותר, למרות הסיוע של המיליארדים שניתן כל שנה לתקציב הביטחון הישראלי מאת האמריקנים, מדינת ישראל לא הצליחה לנצח באופן מובהק באף מלחמה מאז שהפכה לתלויה בארצות הברית. ארצות הברית הוכחה כמדינה שפועלת לפי האינטרסים שלה, שלא תמיד תואמים את האינטרסים הישראליים ואף מנוגדים אליהם. ארצות הברית היא מדינה, אבל פועלת כמו בן אדם אינטרסנט, שחבריו טובים לו כל עוד יש לו אינטרס. וכשנגמר האינטרס, האדם האינטרסנט משליך את אותם חברים כי הם לא זקוקים לו יותר.
מה גם שמאז מלחמת עיראק השנייה, ארצות הברית נכנסה לתהליך של בדלנות, גם מצד הרפובליקנים וגם מהצד של המפלגה הדמוקרטית. ארצות הברית לא יכולה להיות השוטר של העולם, בזמן שיש לה בעיות פנימיות קשות כל כך. לכן, למרות שלדעתי דונלד טראמפ יכול להוציא את העולם מעידן הפוליטיקלי קורקט, אין לסמוך עליו. גם לא על יריבתו הילרי קלינטון. לפי התבטאויותיהם, לא נראה לי שהם אלה שיעצרו את תהליך הבדלנות מהעולם שעוברת ארצות הברית.
רבים שיקראו את המילים שכתבתי, יחשבו: "טמבל, ישראל תלויה בסיוע מארצות הברית. היא לא יכולה להתקיים בלעדיו. בייחוד בתחום הצבאי ובתחום האספקה הביטחונית והסיוע הביטחוני. זו בעלת הברית היחידה בעולם של ישראל והקרובה אליה ביותר". יכול להיות שמילים אלה נכונות, אבל העובדות מדברות בעד עצמן: ארצות הברית היא מאוד אינטרסנטית ביחסי החוץ שלה. היא נמצאת עכשיו בתהליך של בדלנות. ישראל לא יכולה לסמוך כל הזמן על ארצות הברית שהיה תהיה המשענת שלה והגב שלה. ישראל לא יכולה לנצח מלחמות באופן מובהק כי יש תמיד את האיש המשגיח, הלא היא ארצות הברית, שאומרת לישראל "נו,נו,נו" בשלבים השונים של המלחמות, ואף מונעת מישראל לנצח מלחמות באופן מובהק, בין היתר בשל האינטרסים שלה עם מדינות ערב. ארצות הברית הפכה למעצמת העל היחידה בעולם בין היתר בגלל שדאגה לחבק חיבוק דוב את בעלות בריתה ולמנוע מהן להתחזק על חשבונה יותר מדי. ומה גם שבשנים האחרונות, ארצות הברית חדלה להיות מעצמת העל היחידה בעולם. כיום המערכת העולמית היא רב גושית, מערכת של ציביליזציות שונות, לפי תורתו של סמואל הנטינגטון, שנמצאות בסכנת התנגשות ביניהן. וכאן גם נמצא הפיתרון: על ישראל ליצור קשרים ולהתחבר יותר למדינות שלא היו בנות בריתה הקרובות, שהן מעצמות עולות, כמו למשל ברזיל ורוסיה. לבסס קשרים עם מדינות שאינן מהעולם המערבי הקלאסי, גם עם מדינות דרום אמריקה שכיום ידידותיות כמו ארגנטינה למשל.
יכול להיות, ויש סיכוי גבוה לכך, שאם ארצות הברית תהפוך לבדלנית- או שתהפוך לעויינת לישראל תחת מימשל צפוי של ג'ו ביידן וסגניתו קמאלה האריס, אז ישראל תמצא לעצמה "חברים" נוספים בעולם חוץ מארצות הברית, היא תהיה פחות בצל האמריקני ותוכל לפעול במלחמות כראות עיניה ולנצח אותן באופן מובהק. הרי עברו 53 שנים מאז ניצחה ישראל את הניצחון הברור היחיד שלה, במלחמת ששת הימים. הסינים- למרות שעליהם בכלל בכלל לא הייתי סומך בשל שאיפות ההגמוניה העולמיות שלהם, נגיף הקורונה והשתלטנות הכלכלית שלהם- זקוקים לקשרי מסחר טובים, וישראל יכולה לספק להם את זה. גם הרוסים-למרות חסותם על איראן. כמו כן, ישראל היא מדינה מספיק מפותחת מבחינות רבות כדי שהיא תוכל לסמוך על עצמה, ועל עצמה בלבד. לא רק על האמריקנים, שדואגים עקבית שישראל לא תהיה חזקה מדי. דוגמה לכך היא בשנת 1987, כשישראל רצתה לייצר מטוס משלה, הלביא, והפרויקט של בניית המטוס הופסקה בלחץ אמריקני, היות וארה"ב רצתה שישראל תסתמך על ותקנה את המטוסים האמריקנים, וגם כדי לא להפר את המאזן האיזורי מול מדינות ערב.
והכי חשוב, כדי שלא נתעורר יום אחד ונראה שהמדינה לא נשענה על משענת הקנה הרצוץ- שוב, תחת מימשל דמוקרטי שמוחזק בידי מפלגה שנעה יותר ויותר שמאלה לכיוון של פוליטיקת זהויות. לכן, בדלנות אמריקנית היא לא דבר כל כך רע לישראל.
נכתב במקור בשנת 2016 ועודכן עקב בחירות 2020
ועידת מדריד

ועידת מדריד 1991 והסכמי השלום: המהלך שהתחיל את הכל

בזמן חתימת הסכמי השלום בין ישראל לבין מדינות המפרץ: איחוד האמירויות ובחריין, רבים משני המחנות הפוליטיים ניסו להתווכח למי שייך הקרדיט על התהליך שהוביל להסכמי השלום: לבנימין נתניהו או שמא לחותמי הסכמי אוסלו או השלום עם ירדן. אבל על הדרך שכחו את המהלך שהניע את הכל: ועידת מדריד, ועידת השלום שנערכה לפני כמעט 30 שנים בין השלושים באוקטובר ל1 בנובמבר 1991 שנועדה להביא להסדרים במזרח התיכון שלאחר מלחמת המפרץ הראשונה בין ארה"ב לעיראק 8 חודשים קודם לכן. זאת פעם ראשונה שדובר בה על הסדר כוללני בין מדינת ישראל לבין מדינות ערב, כשבתוכן הפלסטינים.

יוזמי הועידה היו המנצחים הגדולים של מלחמת המפרץ הראשונה, נשיא ארה"ב ג'ורג' בוש האב ושר החוץ שלו, ג'יימס בייקר, שלא היו אוהדי ישראל גדולים. באותה שנה שלטה בישראל ממשלה מהימניות בתולדותיה, בהנהגת רוה"מ המנוח יצחק שמיר, שנודע בסרבנותו לויתורים מדיניים. שמיר, בניגוד לראשי הממשלה שבאו אחריו, אף היה מוכן לוותר על כיסאו על מנת לשמור על שלמותה של ארץ ישראל. הוועידה הזאת באה כשלוש שנים וקצת לאחר ששמיר דחה את הסכם לונדון שיזם שר החוץ שלו דאז שמעון פרס ראש מפלגת העבודה היריבה יחד עם חוסיין מלך ירדן, שדיבר על חזרה של ירדן לשלוט באוכלוסייה הערבית-פלסטינית שישראל שולטת עליה מאז 1967 מעבר לקו הירוק, יחד עם חתימת הסכם שלום עם ירדן. דחיית ההסכם הובילה לירידה של אופציית מסירת שטחי הגדה ועזה לשילטון ירדני כלשהו בתמורה לשלום- "האופציה הירדנית".  כמו כן, עברו 4 שנים מפרוץ האינתיפאדה הראשונה וישראל עשתה באותו זמן מאמצים על מנת שבשטחים תקום הנהגה מקומית שלא תהיה קשורה יותר מדי לאירגון הטרור אש"ף שממנו שמיר סלד. באותה שנה אף בזירה הבין גושית היה מהפך: ברית המועצות הייתה בתהליכי קריסה והתפרקות וארה"ב הפכה למעצמת העל היחידה בעולם. שתי המעצמות יזמו את הוועידה הזאת בעיקר לאחר שהנשיא בוש האב דיבר בקונגרס האמריקני על סדר חדש במזרח התיכון לאחר מלחמת המפרץ, ורמז למעשה על סדר עולמי חדש כשאת העולם מובילה ארצות הברית. האמריקנים ראו הכרח בהסדרת הסכסוך הישראלי-ערבי כחלק מסדר זה, בייחוד כשבמלחמת המפרץ הוקמה קואליציה כנגד סדאם חוסיין, נשיא עיראק הסוני הלאומני-ערבי-חילוני דאז, קואליציה שהורכבה מסעודיה, מדינות המפרץ ואף השתתפות של סוריה שנשלטה ונשלטת למעשה עד היום על ידי הזרוע המתחרה של מפלגת הבעת' הערבית-סוציאליסטית לזרוע של אותה מפלגה בה שלט סדאם חוסיין, שבאוגוסט 1990 השתלט על נסיכות כוויית וכחצי שנה לאחר מכן שיגר טילים במסגרת מלחמת המפרץ לעבר ישראל ומדינות מפרץ אחרות כולל ובמיוחד סעודיה. ישראל לא הייתה חברה פעילה בקואליציה כנגד סדאם חוסיין היות ומדינות ערב התנגדו לכך, אך היו כבר אז קשרים חשאיים בתיווך אמריקני בין ישראל לבין מדינות ערב בנושא שיתוף פעולה כנגד סדאם חוסיין- מה שיצר את הבסיס לוועידה. בוש ובייקר הפעילו לחצים כבדים על ראש הממשלה הישראלי שמיר, שבסוף ניאות לבוא לוועידה.

ארצות הברית וברית המועצות החליטו לכנס במדריד לועידת שלום את נציגי ישראל יחד עם נציגי ירדן (והפלסטינים בתוכם), מצרים (למרות שיש לה כבר הסכמי שלום עם ישראל), לבנון וסוריה, יחד עם נציגי ברית המועצות, האיחוד האירופי וכמובן ההנהגה האמריקנית. ספרד, שהייתה באותן שנים תחת ראש הממשלה הסוציאליסטי פליפה גונזלס, רצתה להעלות את יוקרתה כי הייתה באותן שנים בתהליכי מעבר למלוכה חוקתית דמוקרטית מלאה לאחר שנות דיקטטורה ארוכות של הגנרל הפשיסטי פרנקו בשנות השבעים- לכן אירחה את הועידה בעיר הבירה שלה. המארחים היו ראש ממשלת ספרד דאז וכמובן המלך הספרדי דאז חואן קרלוס השני.

המשלחת המעניינת ביותר הייתה המשלחת הירדנית-פלסטינית. לירדנים היה חשוב להגיע לועידה על מנת לשקם את תדמיתם לאחר שבמלחמת המפרץ תמכו יחד עם אש"ף בסדאם חוסיין. אבל הרכב המשלחת היה מהפכני: לראשונה ישראל ניהלה משא ומתן לשלום עם נציגות פלסטינית רשמית שנכללה בתוך המשלחת הירדנית. שמיר עמד על כך שיהיה מדובר באנשי הנהגה מקומיים מיהודה, שומרון ועזה ולא באנשי אש"ף מובהקים שישבו בתוניס, לכן ראש המשלחת היה הנכבד העזתי חיידר עבד אל-שאפי. גם חנאן עשראווי מרמאללה הייתה בתוך המשלחת וכן אפילו סאאב עריקאת, איש שיוודע לאחר מכן כבכיר מובהק באש"ף שבא לוועידה עם כאפייה ירדנית על מנת להסוות עצמו (לדבריו). גם פייסל אל-חוסייני, בנו של עבד אל-קאדר אל-חוסייני אחד מאויביה המובהקים של מדינת ישראל במלחמת העצמאות, היה בעניינים. לשמיר זה לא הפריע כל עוד לא היה מדובר בערפאת או באבו-מאזן או באבו עלאא, אנשי אש"ף שישבו אז בתוניס. אנשי הצד הפלסטיני במשלחת הירדנית היו בקשר מתמיד עם הנהגת אש"ף במהלך הוועידה.

לוועידה תוכננו שני מסלולים: המסלול הדו-צדדי (בי-לטראלי), שבו ישראל מנהלת משא ומתן מתמשך גם לאחר הוועידה עם כל צד ערבי מצדדי הוועידה בנפרד (כשהירדנים והפלסטינים במשלחת אחת), שיחות שנמשכו בעיקר בוושינגטון במשך מספר שנים אף לאחר חתימת הסכמי אוסלו (ראש המשלחת הישראלית היה השופט אליקים רובינשטיין, שהיה מזכיר ממשלת שמיר ולאחר מכן היועמ"ש ושופט בבית המשפט העליון) ומסלול אחר, רב צדדי (מולטי לטראלי) שבו נערכו שיחות בין כל הצדדים בנושאים של הסדרים איזוריים כמו מים, פיתוח כלכלי, איכות סביבה ואפילו משטר של אי הפצת נשק. במסגרת המסלול הרב צדדי נערכה במוסקבה שהייתה בתהליך של להפוך מבירת ברית המועצות לבירת הפדרציה הרוסית ועידת המשך מולטי לטראלית בין ה28 ל29 בינואר 1992.

הועידה הנ"ל התניעה, למעשה, את תהליך השלום בין ישראל למדינות ערב כולל הפלסטינים בתקופה שלאחר קמפ דייויד למרות שהייתה ברמה ההצהרתית בלבד ונישאו בה נאומים רבים, בין היתר של שר החוץ הסורי פארוק א-שרע. במסלול הרב צדדי אף דובר על שיתוף של סעודיה ומדינות המפרץ (למי שלא מאמין לי- נא לחפש קטעי ארכיון של הערוץ הראשון ששידר את הועידות באותה עת) ואף נערכו מגעים חשאיים איתן בעיקר על ידי האמריקנים ובתיווך שלהם- היות ומדובר בהסדרים איזוריים. עם זאת מדינות אלה לא השתתפו באופן ישיר בוועידה.

אף צד לא בא לועידה הזאת בנפש חפצה וברצון מלא. בצד הישראלי עמד בראש הממשלה, כאמור, יצחק שמיר, איש עקרונות ימני מובהק שלא היה מוכן לוותר על אף שעל מארץ ישראל. הועידה אף יצרה משבר פוליטי: שמיר לא הסכים שבראש המשלחת למדריד יעמוד שר החוץ הישראלי דוד לוי למרות שהוועידה הייתה בעיקר בדרג של שרי חוץ. שמיר התעקש לעמוד בעצמו בראש המשלחת הישראלית לוועידה ואף נאם בה. יחד איתו הוא הביא אנשי ימין מובהקים כמו עוזי לנדאו ושרה דורון. אבל את ההצגה "גנב" בוועידה סגן שר החוץ בנימין נתניהו שהפך בה ל"כוכב" וכך הציבור הישראלי והקהל בעולם התוודע אליו: הוא ידע על הסקרנות של כלי התקשורת מכל מדינות ערב ולא רק אלה שסובבות את ישראל לגבי הוועידה, לכן במהלכה כינס מסיבת עיתונאים בה דיבר אל נציגי כלי התקשורת הערביים. מסיבת העיתונאים הזאת שודרה גם בישראל וצולמה על ידי כלי תקשורת מכל העולם בשידור חי. המעשה הזה גרם לקרע בין שמיר ובעיקר בין נתניהו לבין שר החוץ דוד לוי. דוד לוי בסופו של דבר כן עמד בראש הנציגות הישראלית לועידה הרב-צדדית במוסקבה, אבל את הסיכסוך הזה כבר אי אפשר היה לאחות. עוד מי שהתפרסם בוועידה בתקשורת היה שגריר ישראל בספרד דאז, פרופ' שלמה בן עמי. כמה חודשים לאחר הוועידה  ובעקבותיה מפלגות הימין "מולדת", "צומת" ו"התחייה" החברות בממשלה הפילו בעקבותיה את ממשלת שמיר הימנית, מה שהביא לאחר כמה חודשים לעליית מפלגת העבודה בהנהגת יצחק רבין לשילטון ולהסכמי אוסלו.

בראש המשלחת הישראלית לשיחות עם הירדנים-פלסטינים עמד כאמור אליקים רובינשטיין, בראש המשלחת הישראלית לשיחות עם סוריה עמד בכיר משרד החוץ יוסי בן אהרון ובראש המשלחת הישראלית לשיחות עם לבנון עמדו בכיר משרד החוץ יוסף הדס והדיפלומט ואיש המודיעין הבכיר אורי לובראני.

יצחק שמיר הסכים במקרה "הטוב" מצד האמריקנים לתת לפלסטינים אוטונומיה מינהלית להנהגה מקומית בלבד בחסות ירדנית וברוח הסכמי קמפ דייויד מסוף שנות השבעים וגם זה עם סייגים. הוא לא היה מוכן לוותר על עקרונותיו ודיבר בעיקר על "שלום תמורת שלום". ומפלגות מימין לליכוד בראשו עמד שהיו חברות בממשלה לא הסכימו גם לזאת. גם מדינות ערב השכנות דרשו מישראל לעומת זאת נסיגות, בעיקר לפי החלטות האו"ם 242 ו338 שמדברות על נסיגת ישראל מכל השטחים שכבשה במלחמת ששת הימים ב1967,  ולא היו מוכנות לוותר על עקרונותיהן.

עם זאת, לצד התנעת תהליך של שלום איזורי הוועידה הביאה לתחילת דעיכתו של החרם הערבי על ישראל ולמגעים חשאיים שהבשילו לאחר מכן של ישראל עם מדינות כמו המפרציות, תוניסיה ומרוקו. הודו, סין ותורכיה, שבירכה מאוד על הועידה, כוננו יחסים דיפלומטיים מלאים עם ישראל בהנהגת שמיר בעקבות הוועידה. נשיא סוריה, חאפז אל אסד, הסכים במרץ-אפריל 1992 לשחרר את שארית יהודי סוריה מארצו ולתת להם לעזוב אותה גם לישראל. מעמדה הדיפלומטי של ישראל בעולם עלה באופן ניכר עקב הוועידה הזאת.

 

ימין נגד שמאל בתורכיה

ללמוד לקח מניסיון היסטורי של מדינות אחרות: אלימות פוליטית בין ימין ושמאל בתורכיה. רק שלא יקרה גם כאן.

ללמוד לקח מניסיון היסטורי של מדינות אחרות: אלימות פוליטית בין ימין ושמאל בתורכיה.
 
בימים טרופים אלה יש לראות דוגמא היסטורית ממדינה לא רחוקה לאלימות כזאת, ולקוות שתופעות אלה לא יקרו כאן בשום צורה.
 
שנות השישים והשבעים בתורכיה התאפיינו בחוסר יציבות פוליטית, בשחיתות ובתחלופה גבוהה של אישים ומפלגות בשילטון, וכן באלימות בין אירגוני ימין ואירגוני שמאל, שהסתיימה בשפיכות דמים לא אחת ובשימוש הדדי בנשק חם.
הסיפור נגמר בהפיכה צבאית בשנת 1980 ולאחר כעשור בחוסר יציבות נוסף, שהביא לעלייתם של האסלאמיסטים לשילטון במדינה בשנת 1995 לזמן קצר ומשנת 2002 עד היום (האסלאם הפוליטי תמיד ניצל אנרכיה וחוסר יציבות אצל יריביו כדי להשתלט).
 
הסיפור מתחיל בשנת 1969, 9 שנים לאחר ההפיכה הצבאית הראשונה בתורכיה המודרנית. ב16 בפברואר של אותה שנה יצאו סטודנטים מאירגוני שמאל בתורכיה להפגין כנגד הנוכחות של חיילי הצי השישי האמריקני לצורך אימונים במדינה. ההפגנה אירעה ברובע ביאזיד באיסטנבול, בעת שהחיילים האמריקנים היו אמורים לנחות באיזור הבוספורוס. מהר מאוד התאספו מולם סטודנטים ימניים קיצוניים, והחלו עימותים הדדיים בין שני הצדדים תוך כדי שימוש בבקבוקי מולוטוב ובסכינים. "קאנלי פאזאר" (יום ראשון המדמם) קראו לאירוע הזה בתורכית, שהסתיים בהירצחם של שני סטודנטים ובכמה עשרות פצועים.
בעשור שלאחר מכן, שנות השבעים, שנות השבעים נהרגו בסך הכל כחמשת אלפים איש באלימות פוליטית בין הימין והשמאל במדינה, כשכל יום היו כעשרה ניסיונות התנקשות.
 
הסיפור נמשך בהפיכה הצבאית של שנת 1971, עת תפס הצבא את השילטון והדיח את ראש הממשלה המכהן דאז מהימין, סולימאן דמירל האגדי. באותן שנים התחולל טרור ברחובות, בין מיליציות חמושות של הימין ושל השמאל. נוצר מצב שחלילה אם יקרה במדינה שלנו. שני הגורמים המרכזיים היו: מיליציות "הזאבים האפורים", או הBozkurtlar, מיליציה לאומנית ואנטישמית תורכית, שהתנגדה לכל דבר שהוא שמאלני או יהודי, שהפעילו טרור, בעיקר נגד אנשי שמאל, נגד איגודים מקצועיים ונגד אנשי רוח ועיתונאים. הייתה גם תנועת גרילה שמאלנית, שהעומדים מאחוריה היו אנשי איגודים מקצועיים, שצמחו באותה עת. האיגודים העיקריים היו TÜRK-İŞ הוותיקה, DİSK הקיצונית- שגם לה היו פעילים קיצוניים מאוד ולוחמניים. כמו כן הוקמו מיליציות מרקסיסטיות שמאלניות, שנלחמו כנגד אנשי הימין והמיליציות הימניות. כל שנה נמנו מאות הרוגים בתקריות ירי בין ימין לשמאל, כשגם האסלאמיסטים לא טמנו את ידם בצלחת. "מפלגת העם הרפובליקנית" CHP, מייסודו של אתאתורכ, ה"מפא"י של תורכיה" שניהלה את המדינה לבדה ב27 שנותיה הראשונות, זזה שמאלה, לכיוון סוציאל-דמוקרטי, תחת הנהגתו של בולנט אג'וויט, ששימש ראש ממשלה הן בשנות השבעים והן בשנות התשעים.
סולימאן דמירל ובולנט אג'וויט, ימין מול שמאל, התקוטטו ביניהם לאורך כמעט כל העשור על השילטון, והתחלפו ביניהם בתפקיד ראש הממשלה חדשות לבקרים. ניהול הכלכלה התורכית היה גרוע, והוביל את המדינה למיתון מטורף באותן שנים. בשלהי סוף השבעים הגיע השיא, שהוביל לכמעט מלחמת אזרחים, בשלושה מעשי טבח ידועים.
 
מהצד הימני של המפה עמדו, כאמור, הזאבים האפורים, Bozkurtlar, האירגון הפשיסטי הימני קיצוני, ויש שנטען כי אירגון זה קיבל עזרה מתוך שירותי הביטחון, על ידי אירגון של "גרילת נגד" שהופעל בידי גורמי ימין בממשלה והיה חלק מהשירות החשאי התורכי, MIT וכחלק מהצבא, בעל האוריינטציה הימנית החילונית. מצד שני עמדו אירגוני גרילה שמאלניים כגון הזרוע הצבאית של המפלגה הקומוניסטית המרקסיסטית, תנועת הסטודנטים השמאלנית החמושה THKO ואירגון הדרך המהפכנית (דוורימג'י יול Devrimci Yol), שהייתה המחתרת השמאלית קיצונית הראשית.
 
מעשה הטבח הידוע מכולם התחולל באירועי האחד במאי 1977 בכיכר תקסים, הכיכר המרכזית של איסטנבול. בעת הפגנה שנערכה במקום לציון חג הפועלים בהשתתפות איגודי פועלים, שאר איגודים מקצועיים ונציגי מפלגות שמאל, נפתחה איש משני הבניינים הגבוהים ביותר באיסטנבול, אש צלפים, שהיו קרובים ביותר לכיכר, ביניהם בניין חברת המים המרכזית. עשרות נהרגו- וממשלת הימין של אותה תקופה הטילה את האחריות על אירגוני השמאל עצמם שהיו מפולגים ביניהם, בין מאואיסטים תומכי הקומוניזם הסיני לבין לניניסטים ומרקסיסטים- היות והאש נפתחה מתי שקבוצה של הפלג המאואיסטי של המפלגה הקומוניסטית נכנסו לכיכר. אבל האמת היא שמי שעמדו מאחורי הירי, שבוצע על ידי צלפים מקצועיים, הם קבוצות גרילת הנגד של שירותי הביטחון, או לחלופין הזאבים האפורים.
באותה שנה, אגב, נערכו בחירות בתורכיה, שהסתיימו ללא הכרעה, מה שהוסיף לחוסר היציבות והאריך את תקופת כהונתו של סולימאן דמירל.
במהלך שנת 1978 ביצעו "הזאבים האפורים" טבח בסטודנטים שמאלנים באוניברסיטה באנקרה.
טבח נוסף שנערך באותה שנה בעיר מאראש על ידי הזאבים האפורים כוון נגד המיעוטים שתמכו בשמאל התורכי. השמאל התורכי נתמך על ידי המיעוט הכורדי במדינה, וכן על ידי המיעוט הדתי העאלווי (Alevi, לא לבלבל עם העלאווים Alawi, שבסוריה! שתי קבוצות שונות לגמרי)- מיעוט דתי שנחשב לחלק מהשיעה האסלאמית, שחלק גדול ממאמיניו הם ממוצא כורדי. אנשי "הזאבים האפורים" התנפלו על כינוס של עאלווים שמאלנים בעיר מאראש, או קאהרמן-מאראש במזרח תורכיה, והרגו מאה מהם.
 
הפיתרון לחוסר היציבות במדינה היה שוב הצבא, שבספטמבר 1980 חולל הפיכה כנגד חוסר היציבות והוציא את כל המפלגות מחוץ לחוק. אולם, הקורבן הראשי של הצבא היה השמאל, שדוכא באכזריות על ידיו. המרוויחים הגדולים היו האסלאמיסטים, שתפסו את מקומו של השמאל. הם גם נענשו ודוכאו על ידי הצבא, אך לא כמו שנענש השמאל. בהמשך עלה לשילטון כראש ממשלה הכלכלן טורגוט אוזאל, שהיה מוסלמי מסורתי וחצי כורדי במוצאו. תקופת אוזאל, שהקים את "מפלגת המולדת" הימנית, שכללה מוסלמים דתיים אך לא הייתה דתית באופייה, הייתה תקופה של יציבות והיא נמשכה עד 1989, עת הפסיק להיות ראש ממשלה ונבחר לנשיאות המדינה.
ali kemal bey

שורשיו התורכיים-מוסלמיים של בוריס ג'ונסון, ראש ממשלת בריטניה

הזכויות על פוסט זה שמורות לאתר "היסטריו" בלבד. ©
תארו לכם, שישנו פוליטיקאי ימני מאוד בישראל, שמתנגד להגירה לא יהודית למדינת ישראל, מתנגד למדינה פלסטינית ומתנגד להתפשטות האסלאם בעולם. פתאום, יום אחד, מגלים שאותו פוליטיקאי הוא נכד של פוליטיקאי אחר, אבל מוסלמי, שישב, לכאורה, בקבינט המצרי של גמאל עבד אל-נאצר לפני מלחמת ששת הימים. או של סדאם חוסיין. וגם שראש ממשלת אנגליה חולה בקורונה.

נשמע אבסורד? מי ששומע זאת וודאי נשאר נדהם למשך זמן מה.

סיפור זה הוא בדוי, אך ישנו סיפור אמיתי, לגבי בוריס ג'ונסון (בן 55, יליד 1964) מי שמכהן בימים אלה על ידי המפלגה השמרנית לראש ממשלת בריטניה. הוא נודע בעיקר בשל כך שלקה בוירוס הקורונה. בעבר הוא כיהן כשר החוץ בממשלתה של תרזה מאיי, ראש ממשלת בריטניה היוצאת. הוא התפטר מהממשלה לפני שנה בגלל אכזבתו מיישום מדיניות הברקזיט-יציאתה של בריטניה מהאיחוד האירופי, שלא יצאה בדיוק לפועל בעוד ג'ונסון תומך במימוש הברקזיט בכל מחיר ויהי מה. עד לפני כמה שנים כראש עיריית לונדון ועמד בראש הקמפיין הבריטי ליציאה מהאיחוד האירופי- והצליח עוד כשמונה לשר החוץ, המינוי עורר ביקורת, כי ג'ונסון הצבעוני ובעל הפה הגדול מסתמן כשמרן מאוד, כאנטי איחוד אירופי, שדוגל בבריטניה נוצרית ושמנהיגה מדיניות הגירה מוגבלת מאוד משלה. למרות שעמד בראש אחת הערים הקוסמופוליטיות בעולם, ג'ונסון אינו חביבם של המוסלמים בבריטניה, בלשון המעטה. וגם לא של מדינות אירופה והעולם הליברליות. עם ממשלו האמריקני של דונלד טראמפ הוא יסתדר מצוין. ולגבי יחסיו עם התורכים? זה מורכב. ותיכף נראה למה.
אבל מסתבר, שלג'ונסון עצמו יש שורשים מוסלמים. ולא רק, אלא שורשים מוסלמיים מצד אביו. שג'ונסון הוא לא שם משפחתו שהיה אמור להיות. אם ג'ונסון היה משתמש בשם משפחתו המקורי, שם המשפחה היה מוסלמי. ושורשיו לא רק מוסלמיים, אלא תורכיים. במלחמת העולם הראשונה, יש להזכיר, האימפריה העות'מאנית, מה שהיא היום תורכיה, הייתה יריבתה של בריטניה, והבריטים, כמובן, הם אלה שכבשו את ארץ ישראל מהעות'מאנים, ובכך סיימו כמעט אלף שנים לא רצופות של שילטון מוסלמי בארץ ישראל.
ומה מסתבר? שסבא רבא של ג'ונסון, עלי כמאל ביי, היה, כמו הנין שלו, גם סופר, בעיקר עיתונאי וגם פוליטיקאי. ולא רק. הוא היה גם שר הפנים בממשלה העות'מאנית קצרת הימים, שכיהנה בשנים 1919-1920 לסירוגין בראשותו של פריד פאשא, שהיה חתנו של הסולטאן העות'מאני עבד אל-מג'יד הראשון. משתמע מכך, שסבא רבא של בוריס ג'ונסון היה אחד משרי הפנים האחרונים של האימפריה האסלאמית האחרונה, האימפריה העות'מאנית- ונכדו פועל בדיוק הפוך ממנו, הוא רוצה למנוע השתלטות מוסלמית על בריטניה. שורשיו של בוריס ג'ונסון, עלי כמאל ומשפחתם נטועים בכפר קאלפאת, שנמצא מצפון לבירה תורכיה כיום, אנקרה. אנשי הכפר מתגאים עד היום בבוריס ג'ונסון. ולא רק זה. בני הכפר מתאפיינים לטענתם בשיער בלונדיני- צבע שיערו המקורי של בוריס ג'ונסון. משפחתו התורכית של בוריס עברה לכפר מאיסטנבול לפני ארבע דורות. לגבי שיערו הבלונדיני של בוריס ג'ונסון יש שמועות אחרות, שמקורו דווקא בשפחה מדרום רוסיה שנישאה לאחד מאבותיו והייתה בלונדינית.

בעוד שבוריס ג'ונסון הוא ימני ושמרן מובהק, הסבא רבא עלי כמאל, שמופיע בתמונה כאן, היה ליברל. ושמאלן. הוא תמך במפלגה בשם "האיחוד הליברלי", או "מפלגת החירות וההסכמה", בתקופה שבה האימפריה העות'מאנית הפכה, לזמן קצר, למלוכה חוקתית- בדומה כביכול לבריטניה. מול המפלגה הזאת עמדו הלאומנים, או "הוועד לאיחוד ולקידמה". בעוד הלאומנים דגלו בהפיכת האימפריה העות'מאנית לאימפריה שבה תשלוט הלאומיות התורכית, בעוד המיעוטים והעמים הלא תורכיים באימפריה זו יעברו "תורכיפיקציה"- כלומר יהפכו לדוברי תורכית ויאמצו את התרבות התורכית והכי חשוב- יהיו תחת שילטון מרכזי מאוחד, הליברלים באימפריה העות'מאנית היו כמו השילוב היום של הברית לכאורה במערב בין השמאל הקיצוני והאסלאמיסטים. הם האמינו בהמשך קיום האימפריה העות'מאנית כמו שהייתה, רב-תרבותית בדומיננטיות אסלאמית של הסולטאן, עם יותר ביזור ומתן אוטונומיה למחוזות השונים של האימפריה.

ומה הקשר בין עלי כמאל ביי למשפחת ג'ונסון ולאנגליה בכלל?

עלי ביי, יליד 1867, היה עיתונאי, שאהב לטייל בעולם ולדווח משם לעיתונים שבהם הוא עבד. בהיותו בשווייצריה, פגש באישה אנגלייה ממוצא שווייצרי, בשם ויניפרד ברון, והתאהב בה. אביה היה שווייצרי, אולם אמה הייתה אנגליה בשם מרגרט ג'ונסון. כלומר, שם משפחתו של בוריס ג'ונסון הוא שם משפחתה של אמא של סבתא רבתא שלו.

השניים התחתנו באנגליה, ועלי הפך לעורך של העיתון של הליברלים באימפריה העות'מאנית, שקראו לו איקדאם. המתחרה של העיתון הזה, היה העיתון הלאומני "טאנין" שדגל בשילטון של "הוועד לאיחוד ולקידמה". השנה הייתה 1909, והשילטון באימפריה העות'מאנית התחלף תכופות בין הלאומנים והליברלים. עלי כמאל ביי הפך לאחד העיתונאים הבולטים, המצטיינים והידועים באימפריה, אולם נרדף ללא הפסקה בידי הלאומנים. בכל פעם שהלאומנים עלו לשילטון, נמלטו עלי כמאל ומשפחתו לאנגליה. הוא בחר לבסוף להשאיר את ילדיו באנגליה, ובהמשך, לקראת מלחמת העולם הראשונה כשילדיו לא רצו שהבריטים שאירחו אותם ירדפו אותם בארצם בשל היותם תורכים מוסלמים בחלקם, אז שינו את שם משפחתם לשם משפחת סבתם האנגלייה, ג'ונסון. הם אף בהמשך אימצו את הדת הנוצרית האנגליקנית.

בינתיים, במאי 1919, עלי כמאל ביי מונה לשר הפנים, לתקופה קצרה, בממשלה הליברלית ששוב עלתה לשילטון באימפריה העות'מאנית שכבר הייתה מובסת ומוכה לאחר מלחמת העולם הראשונה. באותן שנים, התפתחה כבר תנועה לאומית מאוד דומיננטית, בראשות קצין הצבא העות'מאני הבכיר מוסטפא כמאל פאשא, הלא הוא מוסטפא כמאל אתאתורכ. כמו כן, החלה מלחמת העצמאות של תורכיה, שנלחמה כנגד המעצמות שהשתלטו כתוצאה מהתבוסה של מלחמת העולם הראשונה על תורכיה עצמה. זו הייתה גם מלחמת אזרחים, כשתנועתו של אתאתורכ, שמרכזה היה באנקרה, נלחמה כנגד הסולטאן העות'מאני וממשלתו, שישבו בבירה האימפריאלית איסטנבול. ממשלת הסולטאן דגלה באותן שנים בהסכם הכניעה למעצמות המנצחות, ופעלה תחת חסות מעצמות המערב. במהלך המלחמה, בשנת 1922, נתפס עלי כמאל על ידי אנשיו של אתאתורכ בעודו יושב במספרה באיסטנבול. הוא הובל לאנקרה, אך בדרך, בעיר איזמיט, נתפס על ידי לאומנים קיצוניים ונרצח בה בלינץ' אכזרי שביצעו בו חייליו ותומכיו של אתאתורכ. הוא הוכה, במקלות, אבנים וסכינים וראשו נמחץ, ובסופו של דבר נתלה על עץ. זאת לא הפעם הראשונה שמשפחתו של בוריס ג'ונסון מתגרה בשילטון בתורכיה. בשנת 2016 כתב בוריס ג'ונסון שיר נאצה לועג נגד הנשיא התורכי טאייפ ארדואן, לאחר שארדואן עצמו תבע קומיקאי גרמני שגם כתב עליו שיר נאצה והקריא אותו בטלוויזיה.

ובאשר לילדיו בבריטניה? בנו, עות'מאן וילפרד, התחתן עם איירין ויליאמס, ונולד להם בן בשם סטנלי ג'ונסון, שהפך לחבר הפרלמנט האירופי מטעם המפלגה השמרנית הבריטית. בנו, בוריס, שהתחיל את הקריירה כעורך עיתון, לאחר מכן הפך לחבר פרלמנט במפלגה השמרנית ולאחר מכן לראש עיריית לונדון וכיום שר החוץ הבריטי מטעם המפלגה השמרנית.
אגב, אביו של בוריס, סטנלי, תומך באיחוד האירופי, היה חבר בפרלמנט האירופי ובנציבות האירופית, ומתנגד לברקזיט, כמו כן גם אחותו של בוריס, רייצ'ל, עיתונאית (כמו אבי המשפחה עלי ביי) שמאוד התנגדה בעבר ליציאת בריטניה מהאיחוד האירופי. לבוריס יש אח צעיר יותר, ג'ו, גם בעל שיער בלונדיני שהוא חבר הפרלמנט הבריטי מטעם המפלגה השמרנית, שבעבר התנגד לברקזיט אבל שינה את דעתו בעקבות אחיו ולכן התפטר בנובמבר 2018 גם מתפקידו בממשלת בריטניה כשר התחבורה, לאחר שכיהן בתפקיד עשרה חודשים. גם ג'ו היה מאוכזב שהברקזיט עדיין לא יצא לפועל.

הזוי, לא?

shajarat al duur

סיפורן של הסולטאניות השולטות היחידות בהיסטוריה

אימרה ידועה היא כי הנשים הן ששולטות בגברים. לאורך ההיסטוריה היו נשות ואפילו אמהות מנהיגים שהיו ידועות כאומרות את המילה האחרונה באימפריה/ממלכה/מדינה. בעולם המוסלמי, לאחר מותו של הסולטאן סולימאן המפואר במאה ה-16 החלה תקופת "סולטאנות הנשים" שבה שליטות האימפריה העות'מאנית בפועל היו אמהות הסולטאנים או נשותיהם, אבל הן מעולם לא נחשבו לסולטאניות או לשליטות רשמיות. אבל במאה ה-13 היו ידועות בעולם המוסלמי שתי סולטאניות ששלטו באימפריות שלהן גם באופן רשמי וגם כשליטות בפועל. דבר זה נדיר מאוד ויוצא דופן כשמדובר באימפריות מוסלמיות. מדוע קראתי למאמר זה בכותרת זו? הנשים האלה לא היו כמובן השליטות הרשמיות היחידות בהיסטוריה, אלא הסולטאניות, כלומר שליטות של מונרכיה מוסלמית, היחידות בהיסטוריה.
אגב, אחרי שתיהן, רק בנאזיר בהוטו מפקיסטאן וטאנסו צ'ילר מתורכיה הגיעו בשנות התשעים של המאה העשרים למעמד הנשים היחידות המפורסמות שהנהיגו מדינות מוסלמיות.
מי הן היו?
הסולטאנית הראשונה הייתה ראזיה סולטאן, ששלטה בסולטאנות המוסלמית של דלהי שבהודו היום בין השנים 1236-1240. היא חייתה 35 שנים ועלתה לשילטון בגיל 31. הסולטאנות המוסלמית של דלהי הייתה סולטאנות ממלוכית, לכן ראזיה הייתה ממוצא תורכי, כמו הממלוכים עצמם.
שיטת הורשת השילטון אצל הממלוכים לא הייתה תמיד מאב לבן. בדרך כלל השליטים הממלוכים (ממלוכ=עבד בערבית) היו עבדים, שעלו לשילטון לאחר שהדיחו את אדוניהם, ואז הם או בניהם הודחו על ידי עבדיהם שלהם וחוזר חלילה. ראזיה סולטאן הייתה בתו של שמס אל-דין אילטוטמיש, שהיה במקור עבדו של הסולטאן הראשון של דלהי, קוטוב אל-דין אייבאכ. במקרה של אייבאכ ואביה של ראזיה, הסולטאן פשוט התיידד עם עבדו והעריך אותו מאוד כבן אדם. עד כדי כך שנתן לעבדו את בתו, קוטוב בגום, כאישה. ראזיה הייתה בתם של שמס אל-דין וקוטוב, והיא גדלה בתנאים מועדפים ועם כפית של זהב בפה, בייחוד לאחר שאביה, העבד לשעבר, הפך לסולטאן. מי שהיה אמור להחליף את אביה בתפקיד היה אחיה, אבל הוא מת לפתע. שמס אל-דין הרגיש ששאר בניו לא ראויים לכתרו, לכן הוא מינה את בתו ליורשת העצר, לאחר שהייתה בקרבתו ולמדה את ניהול ענייני המדינה. כשהוא יצא למסע מלחמה, היא תפקדה מצוין כשליטה בפועל והפכה למועמדת הראשית לכתר. אבל בשנת 1236, לאחר שמת אביה, מונה בכל זאת אחיה האחר, רוחאדין, לסולטאן דלהי. אבל מאבקי הכוח נמשכו, מה שבסוף גרם לרצח של הוואלידה סולטאן, אמו של הסולטאן המכהן ואלמנת הסולטאן הקודם, ולרצח הסולטאן רוחאדין עצמו. בסופו של דבר הפכה ראזיה לסולטאנית הרשמית והשולטת של דלהי, ובכך עשתה היסטוריה: השליטה המוסלמית הרשמית הראשונה בהיסטוריה.

באשר לחייה הרומנטיים של ראזיה, היא ניהלה רומאנים עם כמה גברים שהיו מהאריסטוקרטיה התורכית הבכירה בדלהי, ומסכת האהבות שלה יכלה למלא לפחות שתי טלנובלות. עם זאת, חיי האהבה שלה ומערכת יחסיה המורכבת עם אלטוניה מושל בתינדה הם שהביאו לאובדנה, למרות שתוארה כשליטה מצוינת, ששופטת בצדק, מחזיקה את כוחה הצבאי של האימפריה ביעילות ודוגמא ומופת לשאר הסולטאנים.

בסופו של דבר, האליטות התורכיות בדלהי (כן, תורכים שלטו בדלהי שבהודו) לא היו מרוצים מהעובדה שאישה היא ששולטת עליהם, והחלו לזמום מזימות כנגד ראזיה. מושל בתינדה, מליכ איח'תיארודין אלטוניה, שהיה המאהב של ראזיה ובעבר היותר רחוק חבר ילדות שלה, הוסת כנגדה והחל במרד. יחד עם עבד בכיר בשם יאקוט, ששאף לשילטון, הם הצליחו להדיח אותה והיא נכלאה. מי שהחליף אותה לבסוף כסולטאן היה אחיה מואיזודין בהראם. אלטוניה התרגז והתחבר שוב עם ראזיה (היא בכל זאת אהבה אותו), ושניהם פתחו במרד כנגד מואיזודין. המרד נכשל והסולטאן החדש ניצח והוציא את שניהם להורג. דמותה של ראזיה וסיפורה הטראגי הפכו ללהיט של סרט וסידרה מפורסמים בבוליווד (הוליווד ההודית).
אגב, סיפורה של ראזיה מאוד מזכיר לי את סיפורה של ראש(ת) ממשלת פקיסטאן לשעבר, בנאזיר בהוטו, בתו של שליט פקיסטאן לשעבר זולפיקאר עלי בהוטו ואישתו של נשיא פקיסטאן הקודם אצף עלי זרדארי, שנרצחה בשנת 2007 בגיל 54.

הסולטאנית השנייה, והיותר נודעת, בהיסטוריה הייתה הסולטאנית של מצרים מטעם השושלת האיובית (Ayubbi), אותה שושלת של צלאח א-דין, הלוחם והשליט המוסלמי הנודע, ושמה היה שג'ר א-דור (Shajjar-a-Durr). יש כאלה הקוראים לה שג'רת א-דור, או אום ח'ליל, ומשמעות שמה בערבית הוא "עץ הפנינים".
היא הייתה אלמנתו של הסולטאן האיובי של מצרים, צאלח איוב, וחותמות ומטבעות תחת שמה שהוכיחו את הסולטאנות שלה היו בנמצא.
היא שלטה בשנת 1250 והייתה הסולטאנית האחרונה של מצרים מטעם השושלת האיובית, לפני שהשילטון עבר לשושלות הממלוכים.

שג'ר, שדמותה נראית כאן בתמונה, אישה יפהפייה ואינטליגנטית, הפכה לשפחתו של הנסיך צאלח איוב בשנת 1238 בדומה להורם סולטאן (רוקסלאנה), אישתו המפורסמת של הסולטאן העות'מאני. יש אומרים כי המוצא שלה היה ארמני, אך רשמית נודע שמוצאה היה תורכי. בשנת 1240 הפך צאלח איוב לסולטאן, והיא הביאה לעולם את בנם המשותף, ח'ליל, מה שנתן לה את הכינוי "אום ח'ליל". בשנת 1249 החל מסע הצלב השביעי בהיסטוריה, הפעם בהנהגת המלך הצרפתי לואי התשיעי, שכוון כנגד קהיר בירת מצרים. הצלבנים נחתו בדמיאט שבמצרים, כשצאלח איוב, שהיה חולה מאוד עוד ממסעו הקודם בסוריה, ניסה לנהל את הקרב, אך לשווא. צאלח מת, אך לא השאיר יורש מפורש אחריו. שג'ר א-דור דאגה להסתיר את מותו של צאלח, שהיה עלול להעלות את המוטיבציה של הצלבנים בקרב. הצלבנים בסוף שמעו על מותו של צאלח, והחלו לצעוד לעבר קהיר. שג'ר א-דור יצאה בראש צבא של ממלוכים (עבדי הסולטאן) לאל-מנסורה, שם התחולל קרב קשה שלבסוף הובסו בו הצלבנים, כשמלך צרפת לואי התשיעי נופל בשבי המצרי. בפברואר 1250 הורכז טוראן-שאה, בנו של צאלח, כמחליפו, לאחר הבסת הצלבנים.

אבל חילוקי דעות קשים התגלו בין הממלוכים ושג'ר א-דור, אמו החורגת של טוראן-שאה, לבין הסולטאן החדש. שג'ר נמלטה לירושלים, וטוראן-שאה החל להדיח את כל העבדים המקורבים לאביו, ודרש משג'ר להחזיר לו את כל התכשיטים והמתנות שקיבלה מאביו. במאי 1250 נרצח טוראן-שאה בידי הממלוכים, ושג' א-דור הוכרזה כסולטאנית ומלכת המוסלמים, והחלה לגלות סממני שילטון מובהקים, כששמה נזכר בדרשות יום השישי במסגדים (סמל לגיטימציה ברור לשילטון) כאמו של "אמיר המאמינים", הסולטאן הבא ח'ליל, והוטבעו מטבעות בשמה. דבר זה הוא חסר תקדים בעולם המוסלמי.

עז א-דין אייבאג הממלוכ מונה למפקד הצבא, והשושלת האיובית הביולוגית חדלה בעצם לשלוט. שאר העולם המוסלמי לא אהב, בלשון המעטה, את העובדה שבראשות האימפריה המוסלמית העיקרית עומדת אישה: נציגי השושלת האיובית בסוריה סירבו להכיר במלכותה של שג'ר, והגדיל לעשות הח'ליף המוסלמי, המנהיג הסמלי ואפשר להגיד גם הסמכות הדתית העליונה של האומה המוסלמית, משושלת עבאס, הח'ליף אל-מוסתעאצם שישב בבגדד, החליט שלפי ההלכה פסולה שג'ר א-דור למלוך, כי לא ייתכן שאישה תמלוך על העולם המוסלמי, וציווה עליה להתחתן עם עז א-דין אייבאג. לאחר ארבעה חודשי שילטון, ויתרה שג'ר על הסולטאנות לטובת בעלה, שהפך למעשה לסולטאן הממלוכי הראשון של מצרים, ובכך בא שילטון האיובים אל קצו. הוא אף הכריז על עצמו כנציג הח'ליף בקהיר וקיבל לגיטימציה דתית לשילטונו. בכך החלה שושלת הממלוכים למלוך במצרים ובאימפריה המוסלמית בכללותה בהמשך במשך 266 שנים עד בוא העות'מאנים למצרים.

אבל הסיפור לא נגמר, וכאן ממש מתפתחת עלילת טלנובלה מעניינת: אייבאג חשש לאורך כל הדרך משג'ר א-דור, בשל כוחה הרב, ונשא לאישה מישהי אחרת כשהוא מתכנן לזרוק את שג'ר מהארמון. והיא דאגה שהוא יירצח בשנת 1257 לאחר 7 שנות שילטון כסולטאן, ואישתו החדשה סולקה מהארמון. חלק מהממלוכים החליטו להתייצב לצד שג'ר ולמנות את בנה ח'ליל לסולטאן, כשהיא תשלוט דה פקטו, אך החלק המכריע של הממלוכים סירב, והחל למרוד. בסופו של דבר מונה בנו בן ה-15 של אייבאג שאינו בנה של שג'ר, אל מנסור עלי, לסולטאן החדש. שג'ר ואנשיה נתפסו והיא הושמה במעצר במגדל האדום שבארמון הסולטאנות הממלוכי. הסולטאן החדש ואנשיו החליטו להוציא אותה להורג, והיא הופשטה והוכתה למוות באמצעות נעלי עץ. בסופו של דבר גופתה הושלכה חצי ערומה (כשהחזה שלה עטוף בבד) מראש המגדל למטה. יחד איתה הוצאו במקום אחר להורג כל העבדים הממלוכים שהיו מעורבים ברצח אייבאג.

דמותה של שג'ר א-דור, אום ח'ליל, הפכה לאגדה עד היום במצרים, והרבה סרטים וסדרות מצריים עסקו בדמותה.