נכתב ב5 במרץ 2021, על בסיס עבודה שכתבתי לפני יותר מעשור שנים.
(c) כל הזכויות שמורות לכותב האתר Histerio, בתמונה: ארמון הנשיאות הלבנוני בבעבדא.
כיצד בחירת נשיא לבנון, שלפי החוקה הלבנונית חייב להיות ממוצא נוצרי-מארוני, מהווה עדות להיותה של לבנון מדינה חלשה, שמושפעת ממדינות חזקות ששוכנות לגבולה, ובייחוד סוריה וכיום איראן, שתפסה את מקומה של סוריה בלבנון לאחר נסיגת הסורים בשנת 2005. מאמר זה דן בשני מקרים: המקרה הראשון: פרשת בחירת הנשיא בשנת 1982, תוך כדי מבצע "שלום הגליל" ומלחמת אזרחים עקובה מדם, שאירעה לסירוגין החל משנת 1975. המקרה השני שמאמר זה דן בו, הוא מקרה סבוך אף יותר: בחירת הנשיא שיחליף את אמין ג'מייל, שסיים את תקופת כהונתו בשנת 1988. בחירה זו הייתה סבוכה עד כדי כך, שהביאה למהלך חסר תקדים עוד בראשית הפרשה: קיומן של שתי ממשלות בלבנון, אחת אזרחית, בראשות מסלמי סוני, והשנייה צבאית, בראשות הגנרל המארוני, מישל עון.
לפי כרים בקרדוני, כך ראה נשיא סוריה דאז חאפט' (חאפז) אל-אסד את עקרונות השליטה שלו בלבנון:
- הסדר הסורי מייצב, מגונן וכובש. שלב זה נקרא "המשחק הפתוח". לפיו, זכותה של מדינה ערבית להתערב התערבות צבאית על אדמתה של מדינה ערבית שנייה, כדי למנוע מאותה מדינה, או מאירגונים הפועלים בתוכה, מלאיים על בטחונה של סוריה או על הביטחון הלאומי הערבי. הביטחון קודם לריבונות.
- זכותה של מדינה קטנה או בינונית לקחת לידיה במישרין את ענייניה של מדינה אחרת בלא אישורן המוקדם של שתי מעצמות העל או של אחת מהן, ובכך לאשש את ייחודה כמעצמה איזורית.
- זכותה של מדינה מהזרם האנטי מערבי (סוריה ואיראן) לפקח על בטחונה של מדינה בהשפעה אמריקנית (לבנון)….
"המשחק הפתוח" נועד בראש ובראשונה להקפיא סכסוך שפתרונו המלא נראה כמחוץ להישג, ולהשיג הסדר ארעי המשביע את רצונם של הצדדים העיקריים. סוריה הופכת את המצב הזה לצומת של אינטרסים סותרים ומנוגדים. שיטתו היא של "גשרים פתוחים"- ניהול משא ומתן עם כל הצדדים שמחייבת מדיניות מאוזנת במישור הבינ"ל- לא להזדהות יתר על המידה עם בריה"מ.
המפתח השני באסטרטגיה: שיטת "בעלי הברית החלופיים". אסד מכונן בריתות ומפרק אותן בווירטואוזיות מהממת של עושה-להטים. הוא נוהג לעשות תפנית חדה בתמיכתו בצדדים השונים, הוא רוכש בעל ברית ולאחר מכן מחליף אותו באחר. כך עשה כשתמך תחילה במחנה "החזית הלבנונית" – ארגון הגג של המנהיגות הנוצרית בלבנון, שהוקם בקיץ 1976, בראשות פייר ג'מיל, כמיל שמעון וסלימאן פרנג'יה שפרש ממנו מאוחר יותר. כמו כן שותף בו ראש מסדרי הנזירים המארונים. גוף זה נהנה מתמיכת הפטריארך המארוני. לאחר מכן פנה לכיוון "התנועה הלאומית"- ארגון הגג של מפלגות השמאל שבו היו מאוגדות 16 מפלגות ובראשו עמדו כמאל ג'נבלאט ולאחר הירצחו במרץ 1977 בנו וליד. גם עם אש"ף כרת אסד בריתות והפר אותן לסירוגין. מטרתה הראשונה של סוריה במדיניות זו היא להפוך עצמה מכלי במשחק לשחקן בזכות עצמו ולמעצמה איזורית חשובה, השולטת בלבנון- טקטיקה של "הפרד ומשול".
ראובן ארליך אף מרחיב תיאורייה זאת, וטוען שסוריה השתמשה בלבנון בשליחים-מייצגים, Proxies בלע"ז, מקרב הפלגים השונים בלבנון, כדי שייצגו את מדיניותה ויוציאו אותה לפועל. אגב, איראן אימצה לחלוטין את שיטת ה"פרוקסיז" או "שליחים מייצגים" לגמרי בכל איזורי השפעתה ובפעילותה הטרוריסטית ברחבי העולם. את עבודת הטרור והשליטה עבור איראן מבצעים שליחים שהם לאו דווקא איראנים: בין אם החות'ים השיעים ששולטים בצפון תימן, בין אם אירגון חזבאללה הלבנוני ובין אם המיליציות השיעיות בעיראק או באפגניסטאן, ובין אם אירגוני החמאס והג'יהאד האסלאמי הפלסטיניים.
מקרה ראשון: בחירת נשיא לבנון בשנת 1982- בשיר ג'מייל ולאחר הירצחו אחיו אמין ג'מייל
מאז שהתעמתו עם המחנה הנוצרי במלחמה, הסורים עקבו בדאגה אחרי תהליך ההתחזקות של בשיר ג'מייל שכפה את שלטונו על המיליציות הנוצריות תוך כדי חיזוק קשריו עם ישראל ואח"כ עם ארה"ב. ברגע שג'מייל נבחר לנשיא לבנון בחסות ישראל, נשמט מידי הסורים נכס חשוב- שיתוף הפעולה מצד המימשל בלבנון והלגיטימציה שהעניק נשיא המדינה- במקרה של אז בן טיפוחיהם אליאס סרכיס- לנוכחות הסורית בלבנון ולפעילותם של "כוחות ההרתעה". הסורים ראו בבחירת בשיר כהישג ישראלי-אמריקני וכמפלה למדיניותם בלבנון.
התגובה הסורית לבחירת ג'מייל-
דה לגיטימציה של בשיר ג'מייל ושל תהליך בחירתו- פרשן רדיו דמשק ציין כי "חרבות הפולשים הובילו את בשיר אל כס הנשיאות" 2. קריאה להתנגדות לבשיר ג'מייל על ידי גורמים בלבנון. ביום שלישי 14 בספטמבר 1982, בשעה 4 אחר הצהריים נרצח ג'מייל על ידי מטען חבלה שהוטמן במטה הראשי של הפלנגות, בשכונת אשרפייה שבביירות. איש הPPS (המפלגה הסורית הסוציאליסטית, מפלגה שקיימת גם בלבנון) שנעצר הודה ברצח. המודיעין הסורי הואשם בשימוש בתכנון הרצח. בסופו של דבר נבחר אמין ג'מייל אחיו במקומו לנשיא וכיהן כהונה מלאה עד 1988. אליעזר "גייזי" צפריר איש המודיעין הישראלי הבכיר קרא לנשיא שנבחר לבסוף "אמין לא אמין" בשל יחסו הקר כלפי ישראל שהפך לבסוף ליחס חם יחסית כלפי הסורים.
השימוש שסוריה עשתה בנשק הטרור האישי נעשה על-ידי אנשים או ארגונים לבנוניים או פלסטיניים, שהיו מוכוונים על-ידי המודיעין הסורי ולעיתים רחוקות תוך כדי מעורבות סורית ישירה. גם אירגונו של אבו-נידאל שימש שליח מייצג, כשהתנקש באנשי אש"ף שלא הסכימו ללכת באותו קו עם סוריה. ' רבים מהאישים הבולטים שהתנגדו לסדר הסורי בלבנון נרצחו, נחטפו, גורשו או הוזהרו, אם לא כולם.
בלבנון יש לסוריה מסורת ארוכה של התנקשויות, מעשי רצח פוליטיים וחטיפות של אישים סוריים מתנגדי המשטר, לבנונים מתנגדי הסדר הסורי, ופלסטינים מתנגדי אפוטרופסותה של סוריה על אש"ף. הבולטים בהם- רצח מחמד עמראן, קצין עלווי מתנגד אסד שגלה לטריפולי ונרצח ע"י המודיעין הסורי במארס 1972, רימון אדה, מתנגד בולט נגד סוריה במחנה הנוצרי, שברח לפריס לאחר כמה ניסיונות התנקשות בחייו, כמאל ג'ונבלאט- המנהיג הדרוזי שהיה מנהיג הקואליציה האנטי סורית ונרצח במארס 1977.מאמצים אלו של סוריה מעידים הן על חשיבותו של מוסד הנשיאות בלבנון והן על היותו נתון להשפעות חיצוניות. מוסד זה אינו מוסד חלש מבחינה פנים לבנונית אלא להיפך- הנשיא נחשב קונצנזוס והוא עומד בראש המדינה. לכן, מבחינה זו מדובר במוסד חזק ביותר. היותו של תפקיד זה מושפע על ידי גורמים חיצוניים נובע כתוצאה מהיותה של לבנון, באופן כללי, מדינה חלשה.
המקרה השני: בחירת מחליפו של אמין ג'מייל לנשיאות לבנון, 1988-1990.
מקרה זה דן בסוגייה הסבוכה של בחירת נשיא לבנון, שאמור להחליף את אמין ג'מייל, שתקופת כהונתו הייתה אמורה להסתיים ב-23 בספטמבר 1988. הסורים פעלו עוד מראשית השנה לבחירת נשיא, שייצג את האינטרסים שלהם, יחזיר את המערכת הפוליטית המשוסעת בלבנון לתפקוד- אך הפעם בחסות סורית. הפעם, הסורים לא הפתיעו בבחירת מועמדם, והעדיפו להישען על משענת בטוחה- מועמדם היה, למרבה האירוניה, אותו סלימאן פרנג'ייה, שכבר כיהן כנשיא בראשית שנות השבעים והיה אחד מהגורמים העיקריים שדירדרו את לבנון לקלחת מלחמת האזרחים. היות ונמתחה ביקורת רבה על כוונת הסורים, הם שקלו לתמוך במקורב אחר של פרנג'ייה, מיכאל דאהר. הבעייה הייתה שרוב חברי הפרלמנט הנוצרים התגוררו במזרח ביירות- איזור שהיה מחוץ לשליטתם של הסורים, לכן היה להם קושי להשפיע על בחירת הנשיא. הנשיא אמין ג'מייל, שאמנם עזב את לבנון עם תום כהונתו, נקט, כאמור, במהלך דרמטי: הוא מינה את מישל עון לעמוד בראש ממשלה צבאית. זו הפעם הראשונה מאז כינונה של לבנון שבראש הממשלה עומד נוצרי, ולא רק זאת- במקביל לו כיהנה ממשלה אזרחית, בראשות סלים אל-חץ הסוני, מקורבה של סוריה . מנגד, נקטה ממשלת אל-חץ בצעד נגדי, הדיחה את עון ממשרת הרמטכ"ל ומינתה, גם בניגוד לאמנה הלאומית, רמטכ"ל מסלמי.ממשלת עון נהנתה מתמיכה רחבה, ולא רק של נוצרים, אלא בעיקר של שיעים, וזאת בשל המצב הכלכלי הקשה שאליו נקלעה לבנון באותה תקופה. עון, מפקד הצבא, שמוצאו מחארת (שכונת) חריכ בביירות, שכונה של המעמד הבינוני שבהם התגוררו גם נוצרים וגם שיעים, שאף להיבחר לנשיאות לבנון. הוא ציטט את פואד שיהאב, הנשיא דאז שאמר בזמנו: "הגנרלים הם הנשיאים הטובים ביותר". אימרה זו, והאסטרטגיה שנקט עון, מעלה שוב את סוגיית שילוב מפקדי הצבא במוסד הנשיאות, כפיתרון למבוי סתום שאליו נקלעה המדינה כל אימת שהיה עליה לבחור נשיא.
ב-5 בנובמבר 1989 נבחר רנה מועווד, בן למשפחת נכבדים מזע'רתא, לנשיא לבנון. אך 17 ימים לאחר היבחרו, ב-22 בנובמבר 1989, נרצח מעווד בפיצוץ של מטען חבלה במכונית הנשיאותית, כשעשה את דרכו לקבל פני מצעד צבאי לרגל יום העצמאות הלבנוני. הועלו השערות שונות באשר למתנקשים: או סוריה, שהוטרדה מעצמאות היתר שהפגין הנשיא, או החזבאללה, שהתנגד להסכם טאאף וניסה למנוע את יישומו. מישל עון טען כי בחירת הנשיא, שנעשתה בבסיס חה"א הסורי קליעאת בלבנון (מה שהוכיח את השפעתה של סוריה על בחירת הנשיא), אינה חוקית היות והוא פיזר את הפרלמנט. מעוד, מצידו, סירב לפטר את עון מתפקיד ראש הממשלה הצבאית וממשרת הרמטכ"ל, למרות לחץ כבד שהפעילו עליו הסורים. ככל הנראה, כאן גילה מעוד עצמאות יתר, והסורים לא אהבו זאת, מה שהוביל אותם לרצות בנשיא שיהיה עושה דברם באופן מוחלט, ולכן סביר שהסורים ביקשו "להיפטר" ממעוד, ולכן הוא חוסל.
ב-24 בנובמבר התכנס הפרלמנט בשאתורא שבבקאע (שוב- איזור תחת שליטה סורית מובהקת), ובחר באליאס הראווי, איש עסקים מזחלה, כמובן ממוצא מארוני, כנשיא לבנון. עוד הוכחה למעורבות העמוקה של סוריה בלבנון, היא העובדה שרדיו דמשק שידר ידיעה על הבחירה עשר דקות לפני ההצבעה, מה שהפך את הבחירה למתוזמנת מראש ומתוכננת היטב על ידי סוריה.
לאחר מלחמת האזרחים, איבדה העדה המארונית ממעמדה ומכוחה שהיו לה ערב פרוץ המלחמה. הגורמים לכך היו ירידה במשקלה הדמוגראפי באוכלוסיית לבנון והיחלשות מעמדה הגיאו-פוליטי: לאחר שנעזבה בידי ישראל ומעצמות המערב, היא נהפכה לתלויה בחסדיה של דמשק. אותו דבר קרה גם למוסד הנשיאות הלבנוני. החל מבחירת אליאס אל-הראוי, בסוף שנות השמונים, ולאורך שנות התשעים העדה נשלטה בידי אותם "שליחים-מייצגים", שהיו ידועים בנאמנותם למשטר הסורי, וכן גם בבית הנבחרים. בכך השיגה סוריה את מטרתה: החלשת מוסד הנשיאות, שכמוהו החלשה נוספת של המדינה כולה, במטרה להיות הגורם השולט בה. אמין ג'מייל (בשלב מאוחר יותר), בכרדוני וג'ורג' סעאדה נמנו על זרם בתוך תנועת הפלנגות, שצידד בשילובה של לבנון במרחב הערבי וכן ביצירת קשרים הדוקים עם סוריה. מי שהיה מתנגדה החריף של סוריה לאורך כל הדרך וכן נשאר כך גם כיום, הוא סמיר ג'עג'ע, מפקד הכוחות הלבנוניים. בסופו של דבר אמין ג'מייל עצמו הפך שוב לאחד ממתנגדיה האדוקים של המעורבות הסורית והאיראנית בלבנון.
התנגדותו העיקשת של מישל עון לסורים הפכה אותו לאישיות אהודה ביותר בלבנון, לא רק בקרב הנוצרים. בכך, הפך הגנרל למתנגד החריף ביותר של סוריה, אך לא לאורך זמן רב מדי.
באביב של שנת 2005, לאחר חיסולו של ראש הממשלה רפיק אל-חרירי, ונסיגת הסורים מלבנון, הדהים עון את תומכיו ואת מדינות המערב, וחתם על הסכם של שיתוף פעולה פוליטי עם החזבאללה. בכך הפך עון מאחד מסמלי ההתנגדות לסורים לפרו-סורי. את מהלכו זה נימק עון בכך שהיות והצבא הסורי נסוג כבר מלבנון, וכל עוד המצב נשאר כך, אין צורך עוד בהתנגדות לסוריה. הפועל היוצא של נסיגת סוריה מלבנון הייתה הפיכת לבנון לבת חסותה של איראן, שאירגון החזבאללה מייצג אותה למעשה במדינה.
מאז תקומתה של לבנון, בחירתו של מפקד הצבא הלבנוני שהוא גנרל נוצרי-מארוני לנשיאות לבנון מסמלת פשרה בין הצדדים הניצים במדינה. הדוגמא הבולטת ביותר היא בחירתו של גנרל פואד שיהאב, ממשפחה לבנונית מיוחסת שבניה שימשו בעבר הרחוק האמירים של הר הלבנון, לנשיאות לבנון בשנת 1958, בחירה ששמה קץ למלחמת אזרחים שהתחוללה בשנות החמישים במדינה. משנת 1998 ואילך נבחרו לנשיאות לבנון נשיאים ששירתו כמפקדי הצבא, אך בגישתם היו פרו-חזבאללה ופרו-איראן. בשנת 1998 נבחר גנרל אמיל לחוד, מפקד הצבא הלבנוני ואוהד ידוע של חזבאללה לנשיאות לבנון. בשנת 2008 נבחר הגנרל מישל סולימאן מפקד הצבא הלבנוני, לאחר משבר ארוך, לנשיאות לבנון והסתבר שגם הוא סימפטי מאוד לחזבאללה ולאיראן. לאחר שמישל סולימאן סיים את כהונתו, עמדת הנשיא הלבנוני נותרה ריקה במשך שנים עד שבאוקטובר 2016 נבחר הגנרל מישל עון, אותו מישל עון שמרד בסוף שנות השמונים ובתחילת שנות התשעים , לנשיאות לבנון באוקטובר 2016 והוא מכהן בתפקיד עד היום. לולא הפך ב2005 לפרו-חזבאללה ופרו-איראני מובהק, לא היה נבחר עון לתפקידו.
