


שינזו אבה, ראש ממשלת יפן האגדי (בין 2012-2020) שנרצח בהתנקשות

הקשר בין יפן לתורכיה
לאחרונה, אנשים שואלים אותי על המשותף בין יפן לתורכיה. ישנם כמה אלמנטים משותפים למדינת האיים שהייתה מבודדת עד לאמצע המאה ה-19 ובין תורכיה, שהפכה עם השנים לחומה בצורה ועם לבדד ישכון. אני מסמן שבעה קשרים בין יפן לתורכיה:
ראשית כל, המסורת האימפריאלית. ביפן השושלת הקיסרית נשארה אותה שושלת עד היום מזה אלפי שנים. למרות תהפוכות ומלחמות פנימיות רבות, דאגו היפנים להשאיר את אותה משפחה קיסרית בשלטון. כך היה עם המשפחה העותמאנית. כמו שהיו סולטאני-בובה שהיו חותמות גומי בידי אחרים, כך היו במשך אלפי שנים קיסרי בובה שהיו חותמת גומי בידי שליטים אחרים ששלטו בשמם. למשל: עד המאה ה-19 היו שני סוגים של שליטים, ששלטו בפועל באימפריה בעוד הקיסר היה ייצוגי: הסוג הראשון של השליט היה השוגון (מבטאים זאת SHOGUN) וסוג אחר של שליט, שהפך גם שוגונים אחרים לשליטי בובה יחד עם הקיסר, הוא הדאימיו, בעל האדמות הראשי ביפן.
קשר שני, המוצא והשפה. מקורם של רוב היפנים, אם לא כולם, והתורכים, הוא מקור דומה: מרכז אסיה ומונגוליה. חלק אחר של היפנים מקורו בעמי האוקיינוס השקט השונים. השפה התורכית והשפה היפנית שייכות שתיהן למשפחת השפות האלטאיות, שמקורן במרכז אסיה. יחד עם שתי השפות הללו, הונגרית ופינית נחשבות גם לחלק ממשפחת השפות האלטאיות.
קשר שלישי: המורשת המלחמתית. ליפנים יש את מורשת הסמוראים, הבושידו (רוח הלוחם) ועוד אומנויות לחימה- הכל מקורו בזמן ימי הביניים, ואילו לתורכים יש את מורשת היניצ'רים, הסיפאהים (חיל הפרשים) וצבא שכיום מגן על ארצו בעיקר כלפי פנים בימינו אנו. תורות הלחימה והגיוס של היפנים והתורכים מיושמות החל מגיל ילדות. אנשים שירתו כסמוראים ויניצ'רים כל חייהם, וזה שימש להם מסלול לקידום מינהלתי, כשהתפקיד הבכיר ביותר במקרה התורכי-עות'מאני הוא הווזיר הגדול, ובמקרה היפני השוגון.
קשר רביעי: כבוד למורשת העתיקה. גם ביפן וגם בתורכיה, בייחוד תורכיה של ימינו אנו, נהוג מתן כבוד ואיזכור בכל מיני מפגנים ומבנים של המורשת העתיקה. טירות, ארמונות ומצעדים עתיקים נהוגים עד היום ביפן וגם בתורכיה לזכר העבר.
באשר לדת- היפנים לא ידועים כעם דתי במיוחד, ממש כמו תורכיה הכמאליסטית החילונית עד לימי ארדואן. הדת המרכזית ביפן היא שינטו. גם בודהיזם יש ביפן.
קשר חמישי: התבודדות וחיקוי מסורות של עמים אחרים. עד למאה ה-19, יפן הייתה מבודדת משאר העולם והקשר שלה היה בעיקר עם קוריאה וסין. הסינים נתנו את ההשפעה החזקה ביותר על המורשת היפנית מבחינת כתב יד, מנהגים פולחניים, שפה ותרבות. בתוך השפה היפנית העתיקה ישנן לכל מילה יש מקבילה שאמרו אותה בסינית. מזכיר מאוד את השפה העות'מאנית, שהייתה בעיקרה ערבית ופרסית עם תחביר והגייה תורכיים. האימפריה העות'מאנית שאפה להתפשטות כמו יפן של ראשית המאה ה-20, אך לא היו לה שאיפות שיצאו אל הפועל ביבשת אמריקה למשל. גילוי יבשת אמריקה נעשה בתהליך שהתרחש במאות ה15 עד ה17, מקביל לתור הזהב העות'מאני, אך העות'מאנים העדיפו להילחם כנגד שכניהם. תורכיה עצמה הפכה החל מימי אתאתורכ למבודדת כלפי פנים. המסורת המלוכנית והמנהלתית של העות'מאנים הם חיקוי של שיטת הניהול הפרסית ושיטת הניהול הביזנטית. התורכים אימצו את דת האסלאם, ואילו הבודהיזם, שמקורו בהודו, הצליח לחדור ליפן ולתפוס שם אחיזה.
קשר שישי: פיאודליזם, כלומר חלוקה לנחלות שיש בהן בעלי נחלות ואריסים. השיטה הזאת הייתה נהוגה ביפן יותר מאלף שנים. בעל הנחלה היה מעמיד חיילים לרשות הקיסר. כך גם הייתה השיטה באימפריה העות'מאנית, שיטה מעין-פיאודלית של תימאר ואלתיזאם. ביפן אף בעל האדמות עם מספר הקרקעות הרב ביותר שהיו ברשותו הגיע לשילטון בפועל. זה היה הדאימיו, האדון.
קשר שביעי: הקשרים בין המדינות והרפורמות. בעת שבאימפריה העות'מאנית הנהיגו בעשורים הראשונים של המאה ה-19 הסולטאנים סלים השלישי ומחמוד השני את התנזימאת- רפורמות של מירכוז השילטון והתאמתו למערב, רפורמות שהובילו לחיסול היניצ'רים, לפתיחות דיפלומטית למערב וגם לשיוויון בין העדות בגיוס לצבא ובבתי משפט והתמערבות של הצבא מבחינה לוגיסטית, מה שגרם לסולטאנים לעטות עליהם מדי צבא בנוסח מערבי שהחליפו את הלבוש המסורתי והטורבאן, וכן גרם לחיזוק מעמד הסולטאנים עצמם לאחר כמה מאות של שילטון בפועל של הוואלידה סולטאן או הווזיר הגדול או מושלים מקומיים, באמצע המאה ה-19 הונהגו גם ביפן רפורמות של היפתחות למערב, יציאה מהבדידות, חיזוק הקיסר למעמד שליט בפועל והחלפת בגדיו מבגדים שדמו ללבוש אישה ללבוש צבאי מערבי. קראו לרפורמות האלה "הרסטורציה של מייג'י". בעיקבות ההיפתחות למערב וכן התעוררות הלאומיות היפנית מחד והלאומיות התורכית מאידך, לאומיות שהיו מהוגיה שפיתחו את ה"קשר הטוראני", הקשר בין העמים האלטאיים שמקורם במרכז אסיה כשתורכיה ויפן נכללות באותו קשר, התהדקו היחסים בין האימפריה העות'מאנית ליפן. היו חילופי משלחות, ידע וסחורה, כשמי שהחל בזאת היה הסולטאן עבד אל חמיד השני, ששלט החל מ1876. היחסים התהדקו עוד יותר לאחר הפיכת התורכים הצעירים הלאומנים בשנת 1908, ויפן הוזכרה רבות בעיתונים תורכיים. גם לתורכיה הכמאליסטית היו קשרים טובים עם יפן, וחברות תורכיות עסקו בפרוייקטים ביפן ולהיפך. לפני כשנה חנכו ארדואן וראש ממשלת יפן את הרכבת התת קרקעית שמחברת בין שני חלקי איסטנבול, שהוא פרוייקט של חברה יפנית.
מי שלומד על תורכיה ומתמחה בנושא, קל לו להתחבר לנושא של יפן, שנושא עימו דברים משותפים רבים. אבל יש לזכור: השושלת העות'מאנית הודחה מהשילטון, לאחר ששרדה כשש מאות ועשרים שנים. אני מעריך שלמרות האמביציות שמיוחסות לשילטון בתורכיה כיום לא יקום סולטאן אחר לא עות'מאני. ואילו ביפן, גם לאחר מלחמת העולם השנייה, בה הובסה יפן באכזריות על ידי בעלות הברית, אותו הירוהיטו הקיסר שהיה בין האחראים לחורבן לא התפטר ולא הודח. הוא נשאר בתפקידו עד יומו האחרון בשנת 1989 ובנו אקיהיטו כיהן בתפקיד עד 2019 עת הזדקן,פרש והעביר את תפקיד הקיסר לבנו נארוהיטו שמכהן בתפקיד עד היום.

הצגת היחיד של יאיר לפיד
בהמשך לביקורת שכתבתי על שלושת הספרים של יאיר לפיד, שנכתבו על דמותו של הבלש (שלא היה קיים במציאות, אבל ניתן לזהות בו את האלטר-אגו, "האני האחר" של לפיד), אני רוצה לכתוב אודות שני ספרי הפרוזה הנותרים שלו שקראתי, שבניגוד לספרי ג'וש שירמן, שכתובים בגוף ראשון, כתובים בגוף שלישי, מנקודת מבט של מי שמשקיף מהצד ומספר את סיפורה של הדמות הראשית- שאינה ג'וש שירמן הפעם. הבדל נוסף בין הספרים "הצגת יחיד", שנכתב בשנת 1993 והיה ספר הפרוזה השני של לפיד ואיתו הספר "שקיעה במוסקבה", ספר הפרוזה הבלשי האחרון של לפיד שנכתב בשנת 2007, הוא שעלילות הספרים האלה מתרחשות ברובן מחוץ לישראל, בעוד סיפורי שירמן מתרחשים בתוך ישראל. לצורך כתיבת "הצגת יחיד" נסע לפיד לפריז ושהה בה, ולצורך הספר "שקיעה במוסקבה" נדרשו שבע שנות מחקר וטיסות לרוסיה עבור הכותב.
בהמשך אכתוב גם ביקורת על ספריהן של ליהיא ושולמית לפיד.
"הצגת יחיד" הוא סיפורו של אדם, שהיה במאי תיאטרון במקצועו בשם דניאל גורן. הוא חי חיים רגילים עד גיל 42 עם אישה וילדים והצגות תיאטרון ושחקניות (איתן לעתים קשר קשרים רגעיים מחוץ לנישואין) ושחקנים וכסף וכבוד. לפתע, בגיל 42, נודע לדניאל כי הוא חולה בסרטן הריאות, ואז הוא מתחיל תהליך (שמוכר היטב) של בריחה מבשורה ומטיפולים רפואיים, ואז הוא בורח לפריז. שם הוא מכיר מישהי שאינה אישתו, שאיתה הוא מנהל מערכת יחסים של מתח מיני וקונפליקט לגבי יחסו לאישתו, שאותה הוא אינה אוהב.
יאיר לפיד כתב את הספר בהיותו בן 30. דמותו של דניאל גורן מתארת אדם שמבוגר מהכותב בעשר שנים, וחווה את גיל הארבעים. וכמו שיש אנשים שבורחים להודו כדי לחשוב מה לעשות עם עצמם ולחקור ולהגיע למסקנות על חייהם עד הנסיעה, דניאל בורח לפריז היקרה בהרבה מהודו ומישראל ושם הוא חי חיים של אדם שאין לו כבר מה להפסיד, כשבארץ משפחתו ורופאו מנסים לאתר אותו ומתחננים לפניו שיגיע ויטפל בעצמו, שאולי אפשר עוד להציל את חייו. דניאל, שאינו מאמין בכך, חי בגלות חיים של כאילו אין מחר, נהנה מהנופים של העיר, מהאוכל שלה ומסיפוריה- תוך עריכת חשבון נפש מקיף לגבי חייו שלו. שם הוא מתחיל לחשוב מחדש על חייו, על השתעבדותו לקריירה ועל מה היה קורה אילו. מעשיו של דניאל הם מעשים של בן אדם אגואיסט, שמבין שלא נותר לו עוד הרבה ולא כל כך אכפת לו מהדאגה של קרובי משפחתו וחבריו בארץ לגורלו.
לספר לא קוראים סתם "הצגת יחיד". נושא האגו וחשבון הנפש האישי בולט שם מאוד. זה מעניין כיצד כותב הספר, שהיה בן שלושים בעת כתיבתו, מתחיל לחוש כבר אז את משבר גיל הארבעים. אפשר להשוות את שם הספר גם למצב הפוליטי העכשווי בהקשר ללפיד. מפלגת "יש עתיד" היא בעצם הצגת היחיד של לפיד, למרות שיש בה חברי כנסת טובים מאוד ואיכותיים עם דעה ומעשים משלהם (גם אם אני לא מסכים עם דעתם). כמו שדניאל מציב לעצמו מטרות והולך עליהן למרות כל הקשיים והידיעה לגבי מחלתו, כך לפיד, להבדיל אלף הבדלות, סימן לעצמו מטרה- את ראשות הממשלה- והוא הולך עליה בכל הכוח.
הספר השני, שהוא ספר הפרוזה החמישי והאחרון של לפיד, עוסק בענייני בלשות, משטרה ויהדות רוסיה. האמת היא שמדובר בספר הכי כבד והכי אפל שלפיד כתב, ספר שהיה לי קשה מאוד לקרוא ולסיים. מוסקבה שלאחר קריסת הקומוניזם מתוארת כעיר הכי מסובכת, אפלה ואחת האפורות בעולם. כמו בספרו הראשון, "הראש הכפול", מעשים פליליים נקשרים לקהילה החרדית במוסקבה, וכאן מתעורר שוב הקשר המאוד סבוך בין לפיד ומשפחתו לנושא החרדי, למרות שהוא מחמיא ובצדק למרכז חב"ד במוסקבה בסוף הספר, ואומר שהם עושים עבודת קודש, מה שנכון וטוב שעשה.
בספר מתואר נושא שמוכר לי היטב מתחום מחקרי, אימפריות קורסות, ובמקרה הזה האימפריה הקומוניסטית שהייתה ברית המועצות וקרסה. מוסקבה הפכה ממרכזו של "הגוש המזרחי" ו"ציר הרשע" לעיר בירה שזוהרה הועם בשנות התשעים. לפי הבנתי, עלילת הספר מתרחשת בשנות התשעים בעיקרה, לפני עלייתו של פוטין ששם לעצמו להשיב את ימי האימפריה הרוסית לגדולתה.
הספר מספר את סיפורו של ארקדי זכרין, בלש יהודי שדולק אחרי רוצח סדרתי ומתעמת עם הממסד. הקג"ב האימתני, השירות החשאי הסובייטי הנודע, כבר איננו, ואותו מחליף הפס"ב. עלילה כבדה וחשאית זו רווייה מתח מיני רב אך בניגוד לספריו האחרים של לפיד, המיניות בו בקושי יוצאת אל הפועל. בספר הזה מרגישים שנעשתה עבודה קשה ומסובכת, והספר מסובך בהתאם. חשוב לי לציין כי לפיד מגלה בספר שליטה רבה בשמות רוסיים, בדמויות רוסיות, ידיעה כלשהי בשפה הרוסית ובהיסטוריה הרוסית- וזאת במידה וירצה לפנות לקהל מצביעים שמוצאו מהמדינה הזאת. מה שניתן להרגיש מלפיד ככותב הוא שמדובר בסופר שמאותת שהוא מאס בכתיבת רומנים בלשיים, והוא כבר חושב על העתיד של יותר מלהיות סופר או מגיש תוכניות בטלוויזיה, ומתכנן אותו. גם נושאים פוליטיים והיסטוריים באים בספר הזה לידי ביטוי, יותר מכל ספריו האחרים של לפיד. למרות העבודה הקשה שנעשתה כדי לכתוב אותו, הספר מעורר בי געגועים לסיפוריו של ג'וש שירמן שיושב במשרדו הקטן ברחוב מאפ"ו בתל אביב, כשאני מקווה שבעתיד ישקול לפיד להוסיף לטרילוגיית שירמן שכבר קיימת ספר נוסף.
לביקורת הקודמת שכתבתי על לפיד, על הטרילוגיה של ג'וש שירמן, ליחצו על הקישור, ואם הוא לא עובד, אז סמנו אותו והעתיקו לשורת המשימות מלמעלה בדפדפן:
http://histerio.co.il/?p=1675

הראש הכפול של יאיר לפיד
מתוך עניין, קראתי את כל חמישה ספרי הפרוזה שכתב יאיר לפיד (לא קראתי את ספרי העיון, הביוגרפיה וכמובן את ספר הילדים שהוא כתב), ואני רוצה להביע את דעתי עליהם. אמנם לא באתי ולא למדתי ספרות באוניברסיטה, אך כן למדתי את תחום מדעי הרוח ואני רואה עצמי לנכון לכתוב זאת. יאיר לפיד אומנם לא נחשב מגדולי הסופרים, אך הספרים שלו, ארבעה מתוכם ספרי מתח בלשיים, מספקים עניין ומתח, וגם מאירים את דמותו האישית והפוליטית של הכותב. חשוב לי להעיר, שהספרים נכתבו בין השנים 1989-2007, עוד לפני שלפיד חשב להיות חלק מהמערכת הפוליטית.
אני רוצה להתחיל בפוסט זה עם שלושת הספרים שעוסקים בדמותו של האלטר-אגו של לפיד עצמו, ג'וש שירמן הבלש. הספרים הם "הראש הכפול" (1989), "החידה השישית" (2001) ו"האישה השנייה" (2006) ג'וש שירמן הוא אדם נון-קונפורמיסט, רווק הולל בעל קסם רב על נשים בן ארבעים פלוס שחי ועובד כחוקר פרטי שהודח מהמשטרה לפני כמה שנים בגלל שהרביץ לסוחר סמים. שירמן הוא חובב איגרוף תאילנדי (מה שלפיד עסק בו) וגר בדירת מרתף ברחוב מאפ"ו בתל אביב. בדמותו של שירמן שילב לפיד את סיפורו האישי, הטרגדיות המשפחתיות שעבר וגם את דמויותיהם של הוריו, כשאביו של שירמן, כמו אביו של לפיד, הוא עיתונאי ותיק שמוקף בחבריו העיתונאים הוותיקים כמוהו. לפיד גם הזכיר את היותה של משפחתו משפחת ניצולי שואה בדמותו של שירמן וכן הוא גם שילב את אמונותיו האישיות ואת גישת משפחתו לקהלים מסוימים, כמו למשל החרדים. הספר הראשון שכתב לפיד מספר אודות שירמן, ושמו "הראש הכפול". הוא נכתב בשנת 1989, ובו נחקרת פרשייה שמשלבת בתוכה אישה שגדלה בבית חרדי. בספר נמתחת ביקורת על ה"חצרות" בעולם החרדי ועל הצביעות הרבה שבו ועל כך שקיימת פשיעה גם בתוך עולם סבוך זה. שירמן, ואפילו לפיד עצמו שבטוח עשה מחקר לפני שכתב את הספר, מתוודע לעולם הישיבות הבני-ברקי. הוא כותב על הישיבה בבני-ברק ששירמן מבקר בה: "מבפנים, הישיבה נראתה כמו בית ספר תיכון בימים האחרונים של הלימודים. עשרות צעירים, לבושים בשחור אחיד, הסתובבו במסדרונות". הספר בעצמו הוא לא רע. כמו בסיפור בלשי טוב, העלילה זורמת, מותחת, והאשם האמיתי הוא האדם שפחות חושבים עליו שהוא האשם. אגב, כשקוראים בספריו של לפיד, מרגישים גם את הקידמה הטכנולוגית שהתחוללה בשנים האחרונות. בספרו הראשון הוא משתמש באסימונים כדי לדבר בטלפון ציבורי, אך בספר השני שכתב, שאינו עוסק בבלש שירמן, "הצגת יחיד" 1993, שעליו אדבר בפוסט הבא, לגיבור הספר יש כבר מחשב נייד וכך גם לבלש שירמן ב2006. ובאשר לעולם החרדי, אסור לשכוח שלמשפחתו של לפיד היה "חשבון" עם החרדים: לאביו של לפיד, כמו לניצולי שואה רבים, היה חשבון עם הדת היהודית, היות והוא עצמו היה אדם שבא ממשפחה דתית מאוד עד שקרתה השואה. בשואה עצמה, לפי מי שמאמין, היה "הסתר פנים" של האל, היות ויהודים עונו ונרצחו בזוועתיות, מביניהם בני משפחתו של לפיד, למרות שהיו אנשים מאמינים ואף כוח עליון לא עזר להם. את "הסיפור החרדי" של דור הוריו של לפיד ספג גם לפיד עצמו.
"הראש הכפול" הוא ספר ביכורים מעניין. העלילה בו מותחת וזורמת, אבל מרגישים שמדובר בסך הכל בספר ביכורים שכתב סופר צעיר בן 26. "הראש הכפול" הוא לא הטוב בספריו של לפיד, אלא דווקא הספר הבא שיספר את עלילות שירמן. מה ששמתי לב שמיוחד בשירמן הוא האידיאליזם שלו: הוא מוכן להקריב הכל, אפילו את בני משפחתו וחבריו, למען המטרה, למען עבודת ולמען לקוחותיו כחוקר פרטי. מדובר בדמות של חוקר פרטי מסור, שכל הזמן מפריעה לו העובדה שהוא סולק מהמשטרה ולמרות השכר הנאה שהוא מרוויח בעבודתו כעצמאי, הוא תמיד יתגעגע אל המסגרת המשטרתית. כשקראתי ספר זה, תמהתי ואני נמצא בתמיהה עד עכשיו, מדוע לפיד לא בחר להיות השר לביטחון פנים ודווקא בחר במשרד האוצר. בספר הוא מפגין ידע רב בעניינים בלשיים ומשטרתיים, למרות שמעולם לא עבד במשטרה או לא עסק בעריכת דין, כמו רבים מהפוליטיקאים. בנוסף להיותו בלש, שירמן גם מצטייר כפעיל חברתי שעוזר לקורבנות חלשים. כנראה גם לפיד ראה ורואה את עצמו ככזה. שירמן הוא לא רק בלש, הוא גם גיבור-על שנלחם בפושעים, חושף עוולות, פותר תעלומות ומציל את המצב כשהוא קשה. יכול להיות ששוב, גם לפיד רואה את עצמו ככזה. גם היום לפיד, כדמות פוליטית, רואה את עצמו כמי שיציל את המדינה שנמצאת במצב לא פשוט, בדיוק כמו שג'וש שירמן הוא הבלש החוקר שיורד לפרטי פרטים והגיבור שמציל את קורבנותיו.
ספר הפרוזה השלישי של לפיד, שהוא הספר השני שמספר על עלילות הבלש שירמן, "החידה השישית", נכתב בשנת 2001, והוא ספר מעולה שעשוי לעילא ולעילא. מרגישים בו שכותב הספר הוא כבר סופר מנוסה. את הספר הזה לא הנחתי לרגע מידיי, ומדובר בסיפרו הטוב ביותר של לפיד. מדובר בסיפורה של ילדה שנעלמת ביום קיץ אחד, והבלש שירמן מתגייס כדי למצוא אותה ולהציל אותה מהחוטף שלה. יש בו את כל האלמנטים של סיפור בלשי משובח: עלילה דרמטית, דינמית וזורמת, מתח רב, רמזים שנשתלים לאורך כל הספר, עלילה מתמשכת מהעמוד הראשון עד העמוד האחרון וכמובן המון הפתעות. עד לעמוד האחרון מצליח לפיד למתוח את מי שקורא את הספר. שמו הוא "החידה השישית" כי מתגלה שהילדה שנעלמה היא השישית בשרשרת של ילדות שנעלמו מאז שנת 1989 (השנה שבה לפיד כתב את ספרו הראשון). שירמן נמצא במירוץ כנגד הזמן על מנת להציל את הילדה מרצח. סופו של הספר הוא מפתיע מאוד. ושוב מופיע בו אלמנט שבו הקורבנות הם קורבנותיהם של אנשים שהיו בעבר קורבנות של אחרים בעצמם- דבר שמלמדים בלימודי קרימינולוגיה. ושוב, גיבור הספר, ג'וש שירמן הנון-קונפורמיסט, מסתבך עם המעסיקה המקורית שלו, המשטרה, גם בספר זה. שוב, שירמן, כמו לפיד עצמו, קורא תיגר על חברות סגורות, ממוסדות שגם מצטיירות לכאורה כצבועות. פעם זה החרדים, והפעם זו המשטרה.
את הספר הבא בתור, שעוסק בעלילות שירמן,"האישה השנייה", הייתי ממליץ לכם גם לקרוא, למרות שהוא פחות טוב מ"החידה השישית". מדובר בספר שמכיל אלמנטים אלימים ומיניים, אפילו יותר מקודמיו. שירמן הנון-קונפורמיסט,זה שלא מוכן לקבל הוראות מאף אדם-בדומה ללפיד עצמו, שלא הייתי רואה אותו חבר רגיל במפלגה שלא הוא עצמו מנהיג אותה- נכנס חזיתית במשטרה ואפילו בחברו הטוב ביותר, שהיה שותפו לעבודה במשטרה, רק כדי לרדת לפיתרון התעלומה ולתפוס את מי שאשם. בספר זה ג'וש שירמן הוא לא רק בלש, הוא גם מאבטח שעבר קורס לאבטחת אישים. הוא נשלח לאבטח את אישתו של עבריין כבד, ואז מתחיל מותחן חסר מעצורים כשפוגעים במשפחתו של אותו עבריין. שירמן המאבטח מתגייס כאן גם כבלש, למצוא אחות תאומה אבודה וגם למצוא מי זה שפגע באותה משפחה עבריינית: האם מדובר במתחרה של אותו עבריין, או שמא אדם שלא חשבו עליו? בספר הוא גם מעיר את העובדה שלפעמים מתרחשים פיגועים פליליים שהם לא פחות חמורים מפיגועים על רקע לאומני, שבהם גם נפגעים קורבנות שווא. אני בטוח שההשראה לסיפור היא הפיגוע הפלילי שבוצע בשנת 2003 בתל אביב כנגד זאב רוזנשטיין, שבו יצא (כמו בפעמים קודמות) רוזנשטיין בפציעה קלה בלבד, אך מי שנפגעו הם גם קורבנות חפים מפשע.
לסיכום, ספריו של יאיר לפיד ודמותו המרכזית של הבלש, המאבטח והחוקר הפרטי ג'וש שירמן, משקפים הרבה מדמותו האישית של לפיד עצמו, וכן מחשיבתו הפוליטית העכשווית והעתידית. מומלץ לקרוא אותם, במיוחד את הספר השני ("החידה השישית" המשובח) והשלישי ("האישה השנייה") שעוסקים בשירמן. אני מקווה שלפיד ימצא לעצמו זמן פנוי מכל הקלחת הפוליטית וימשיך את עלילות שירמן בספר נוסף.

האם היו רמזים מקדימים לאכזריות הגרמנית במלחמת העולם השנייה עוד לפני כן, בתקופה מלחמת העולם הראשונה?


מבשרי האסלאם הקיצוני- המבשר של הג'יהאדיזם בתורכיה
תולדות התנועה האסלאמית בישראל ו"משפחת הג'יהאד" לצד השתלבות בקואליציה

מבשרי האסלאם הקיצוני- החות'ים: החזבאללה של תימן
הם שולטים כמעט לגמרי על מדינה, הם מיומנים בלוחמת גרילה ובטרור, הם לועגים לטנקים ולמטוסים שמנסים להילחם בהם, יש להם עיתונים ותחנת טלוויזיה משלהם, והם שיעים. ויש להם גם מנהיג כריזמטי שהחליף מנהיג כריזמטי אחר שחוסל.
לא מדובר בחזבאללה שאנחנו מכירים, אלא ב"אנצאר אללה" (תומכי האל), והם שולטים על צפון תימן למעשה. יש להם מל"טים וטילים, ולמנהיג שלהם קוראים עבד אל-מלכ אל-חות'י, מנהיג כריזמטי שהוא בנם ואחיהם-ממשיכם של מנהיגים עוד יותר כריזמטיים, בדר אל-דין אל-חות'י ובנו חוסיין בדר א-דין אל חות'י (שחוסל). על שמם נקראת התנועה הזאת ואנו מכירים אותה בתור החות'ים.
האירגון הזה מייצג את השיעה הזיידית- גירסה שונה מהשיעה שאנו מכירים שנהוגה באיראן ובלבנון, השיעה התרי-עשרית. בעקבות הקמתה של מדינה זיידית בתימן בשנת 893 לספירה, הפכה צפון תימן לביתה של הקהילה הזיידית. הזיידים, בדרך כלל תחת הנהגתו של ראש פוליטי-רוחני המכונה אימאם, נותרו לאחר מכן הכוח הפוליטי השולט באזור, למרות קריאת תיגר מדי פעם על שילטונם. האתגר האחרון שכזה הגיע ב-1962 כשהאימאם של צפון תימן הופל ונאלץ לגלות. משטר צבאי – הרפובליקה הערבית של תימן – הוקם במקום האימאמות ונתקל בהתנגדות עזה מצד האליטות הזיידיות. למרות הבטחת הסכם לסיום פעולות האיבה, המשטר חשש מאוד מהאליטות הזיידיות ומהזיידים שנדחקו לשוליים. המרכז של הזיידים והחות'ים הוא העיר סעדה (צעדה) שבחלק המאוד צפוני של תימן, בגבול עם ערב הסעודית.
ממשלות צפון תימן (שהייתה מדינה שבירתה צנעא והתקיימה עד שנת 1990 בעודה גובלת בדרום תימן המרקסיסטית) ניסתה להאיץ התאמה מתמשכת של הזיידים עם המגמות המודרניות בפרשנות הסונית. בשנות השבעים של המאה ה-20 הוזרמו רעיונות וואהביים סוניים (כלומר סעודיים) במיוחד שערערו את יסודות הליבה של האמונה השיעית-זיידית ואיתגרה את הצמרת הזיידית. השיא היה הקמתו של סמינר סוני-ווהאבי בחסות סעודית ליד העיר סעדה שהיא המרכז של הזיידים. בתגובה לכך התרחשה התעוררות זיידית באותו עשור, שכללה אימוץ של סמלים שיעיים גלויים שהבדיל אותם מהפרשנות הווהאבית הקיצונית לאסלאם הסוני. כמו כן הייתה התקרבות של הזיידים לשיעה התרי-עשרית שנהוגה באיראן, בעיראק ובלבנון.
לאחר איחוד דרום וצפון תימן ביחד לרפובליקה התימנית המאוחדת בשנת 1990 בראשות הנשיא עלי עבדאללה צאלח, הקימו הזיידים מפלגה בשם "אל חק" (הזכות) וקיבלו עמדות של שרים האחראים על נושאים דתיים בממשלת תימן המאוחדת. המפלגה שמה לה לדגל להרחיק את הרעיונות הווהאביים הסעודיים מתימן ולמעשה קראה תיגר על סעודיה. בשנת 1997 חבר פרלמנט בשם חוסיין בדר אל-דין אל-חות'י פרש מהפרלמנט והקים תנועה של שיעים אסלאמיסטים מאמינים שמטרתה להרחיק כמה שיותר את ההשפעה הסעודית והווהאבית במדינה, ליצור למוסדות הדת הסעודיים שחילחלו לתימן אלטרנטיבה שיעית וכן להילחם בשילטון שלטענתו שיתף פעולה יותר מדי עם הסעודים. האיראנים, כמובן, שמחו לתמוך כלכלית בתנועה הזאת. התנועה התקרבה יותר ויותר לאסלאם הקיצוני בגירסת השיעה התרי עשרית של איראן, והיא ממשיכה להתקרב לאיראן האסלמיסטית שיעית יותר ויותר גם היום.
המתח הגובר בין התנועה השיעית-אסלאמיסטית החות'ית למשטר צאלח הפך את הרשת לתנועה רחבה יותר. תמיכתו של סאלח במלחמה בטרור שהכריזה ארצות הברית תחת הנשיא ג'ורג' וו. בוש ופלישתה לעיראק ב-2003 עוררה כעס מצד תומכי התנועה, שהאמינו שצאלח תומך באותו מנגנון שהיפלה את השיעים הזיידים ואיים על מסורותיהם ואורח חייהם. ככל שהתנועה גדלה, החל משטר צאלח לפעול נגד פעיליו ואנשיו. ביוני 2004 הנשיא התימני הוציא צו מעצר לחוסיין אל-חות'י. בספטמבר, לאחר חודשים של התנגדות מזוינת, הוא נהרג על ידי צבא תימן. הנהגת התנועה עברה לזמן קצר לאביו ואחר כך לאחיו עבד אל מאלכ, מנהיג התנועה עד היום (בתמונה).
השילטון בתימן המשיך להילחם בחות'ים ונקט כנגדם יד כבדה, המרד המשיך להתפרץ מחדש וכל ניסיון להגיע להפוגה באמצעות תיווך של צד שלישי נכשל. התנועה התחמשה יותר ויותר, כאשר הנשק הגיע בעיקר מהשוק השחור או ממקורות צבאיים. המרד בצפון, יחד עם מחאות שהופיעו מאוחר יותר בדרום, התפתחו לשאלות רחבות יותר של הלגיטימיות של משטר צאלח, שאלת האיחוד בין הצפון לדרום בתימן והשאלה האם נשיא הוא זה שראוי לעמוד בראש מדינת תימן. לאחר שהפגנות האביב הערבי בתוניסיה ובמצרים הפילו את הנשיאים שלהם בתחילת 2011, התימנים קראו לסיים את משטר צאלח. בנובמבר חתם צאלח על הסכם בתיווך בינלאומי למסור את השלטון לסגן הנשיא, עבד רבו מנסור האדי. האדי נכנס לתפקידו כנשיא בפברואר 2012, אך הנשיאות שלו התגלתה לא פחות מפלגתית, כי מפלגת הרפורמה- איסלאח, שהייתה מקושרת לאירגון "האחים המוסלמים" נהנתה מתפקיד גדול יותר בממשלת האדי מזה שהיה לה בממשלתו של צאלח. עם זאת, עלי עבדאללה צאלח המשיך להיות דמות חשובה במערכת הפוליטית התימנית והמשיך להוביל את מפלגתו, "מפלגת הקונגרס העממית".
ביולי 2014 הממשל של האדי חוקק קיצוצים עמוקים בסבסוד הדלק כדי להתמודד עם הגירעון התקציבי המתרחב ולמשוך מימון זר. הפגנות פרצו,כשמי שעמד מאחוריהן היו המורדים החות'ים. בספטמבר פתחו כוחות הביטחון של תימן באש לעבר מפגינים בעיר הבירה צנעא, והרגו כמה. בינתיים חל מהפך-עלי עבדאללה צאלח חבר לחות'ים יחד עם כוחותיו בניסיון להפיל את ממשלת תימן ואולי גם להחזירו לשילטון. האירוע עורר הסלמה של עימותים שהגיעו לשיא מאוחר יותר באותו החודש בהשתלטות החות'ים על חלקים מהעיר. בסוף ינואר 2015, בתמיכתם השקטה של סאלח ותומכיו בצבא, כבשו לוחמי החות'ים את ארמון הנשיאות, והאדי נאלץ להתפטר. בחודש שלאחר מכן הופיע האדי בבירת דרום תימן עדן וחזר בו מהתפטרותו. עם זאת, מעמדו שם היה רעוע, ועד מהרה הוא גייס תמיכה בהתערבות צבאית בינלאומית כדי להדוף את המורדים החות'ים.
כשהחלה מערכה בראשות סעודיה נגד המורדים החות'ים בחודש מרץ 2015 האדי וממשלתו נמלטו לסעודיה, שם שלטו מהגלות והם נמצאים שם עד היום. תאלח, בינתיים, הפך יותר ויותר פתוח בתמיכתו בהתקדמות החות'ים. הסכסוך – שנועד על ידי הסעודים להימשך חודשים בלבד – נמשך ללא פתרון באופק, והאו"ם החל במאמצים בדצמבר לתווך בין הלוחמים. המשא ומתן לא הצליח להביא להסכם.
בסוף 2017 הודיע צאלח על נכונותו לנהל דיאלוג על דרישות הקואליציה בראשות סעודיה ובייחוד איחוד האמירויות, שהצליחו למשוך אותו שוב לצד שלהן. המורדים החות'ים שהרגישו נבגדים פשוט העיפו את כוחותיו של צאלח מבירת תימן צנעא וב-4 בדצמבר חוסלו עלי עבדאללה צאלח וכן חוסל מזכ"ל מפלגת הקונגרס העממית התימנית שלו. כעת החות'ים נמצאים עד היום בשליטה מלאה על בירת תימן, כשהסעודים חוששים לפלוש לעיר סעדה הסמוכה אליהם שהיא מרכז החות'ים על מנת שלא לשקוע ב"בוץ התימני", כמו שהמצרים שקעו בו בשנות השישים.
עיר הנמל חודיידה שלחוף הים האדום שימשה נכס חיוני עבור המורדים החות'ים. כאחד הנמלים הראשיים של תימן, זה היה מקור היבוא וההכנסה העיקרי של החות'ים. ביוני 2018 התקדמה הקואליציה בראשות סעודיה לעיר, בתקווה שהאיום באובדנה ייאלץ את מנהיגי החות'ים למשא ומתן על הסכם שלום לטובת הסעודים והאמירתים. אבל, מכיוון שהנמל היה גם חבל הצלה לסיוע הומניטרי, האו"ם התערב ותיווך בהפסקת אש שנכנסה לתוקף בדצמבר.
המורדים החות'ים, מצדם, הציבו אתגר אדיר יותר ויותר עבור הקואליציה בראשות סעודיה והאמירויות. לא רק שהם תפסו למעשה את מדינת צפון תימן במלחמה שגבתה מאות אלפי קורבנות והביאה אוכלוסייה שלמה לחרפת רעה, אלא שניסיונות של חמושים חות'ים לפגוע בשטח סעודיה והאמירויות באמצעות מל"טים וטילים הפכו תכופים כשאיראן תומכת בחות'ים בנשק ובכסף לכל אורך הדרך. לא היה ספק שכוח קודס החשאי של משמרות המהפיכה האיראניים היה אחראי לתחכום ההולך וגדל של התקפותיהם. שיתוף הפעולה של החות'ים עם איראן הודגש עוד יותר כאשר מנהיגיה לקחו אחריות למתקפה בספטמבר 2019 על מתקני עיבוד הנפט באל-בקאייק שבערב הסעודית. נראה היה שהמתקפה, ששיבשה את הפקת הנפט הסעודית במשך שבועות, הגיעה מצפון מערב הסעודית, מה שמעיד על השתתפות איראנית חלקית לפחות. ובכל זאת, התקפות החות'ים על אדמת סעודיה והאמירויות היו תכופות כאשר הקואליציה בראשות סעודיה נאבקה להחזיק מעמד בתימן. לא פעם ולא פעמיים תוקפים לוחמים חות'יים בהצלחה עמדות גבול ובסיסים סעודיים בגבול הסעודי-תימני. .
מקור למה שכתבתי: בלי פאניקה, יש בריטניקה (אנציקלופדיה מצוינת שעוד קיימת)